שיעור בוקר 15.08.2007 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

עמ' ו', אות צ' קטנה של אות ד', אות ז'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמוד ו', אות צ' קטנה של אות ד' של דברי האר"י.

אות "צ" קטנה מבארת "הצמצום הזה, היה בהשואה א' בסביבות הנקודה האמצעית ריקנית ההיא".

"צ) פירוש, בלי הבחן מדרגות של קטן וגדול. ואין להקשות, מאחר שכבר נגלה שינוי הצורה, שישנו בנקודה האמצעית על ידי הסתלקות האור ממנה, א"כ בהכרח, שהוכרו משום זה גם המידות הקטנות, זו קטנה מזו, שבשינוי צורה בתוך ג' המדרגות הקודמות, אשר הבחינה הג' למשל זכה מהנקודה האמצעית, משום שמידת הרצון לקבל שבה היא פחותה יותר מבבחי' ד', וכן בחינה ב' היא זכה יותר מבחינה ג', כי מידת הרצון שבה פחותה יותר מבחינה ג', ובחינה א' היא זכה יותר מכולן, כי מידת הרצון לקבל שבה פחותה מבכולן, וע"כ, שינוי צורתה אינו ניכר כמו בהן. הרי שיש כאן הבחן מדרגות של קטן וגדול, ואיך אומר הרב, שהצמצום היה בהשואה א' בסביבות הנקודה. והתירוץ הוא, כי הצמצום לא עשה את הנקודה האמצעית לבחינת "סוף". כלומר, אם היה האור מסתלק מהנקודה מסיבת שינוי הצורה שיש בה, אז ודאי היתה נעשית משום זה לבחינת "סוף", שפירושו, הדרגא הפחותה ביותר שאין למטה הימנה בפחיתות, אשר אז יצא לנו להבחין גם כן, את ג' הבחינות הקודמות ליותר חשובות מהנקודה האמצעית, על דרך זו למעלה מזה. אכן לא היה כן, כי הצמצום לא נעשה מחמת שינוי הצורה שיש בנקודה, שזה לא יתכן, שהרי עדיין במלכות דא"ס אנו עוסקים, אשר שם אין שום שינוי צורה בינה לבין האור, שהם שניהם באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד כנ"ל. אלא הצמצום נעשה, רק בסוד שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות וכו' כנ"ל (אות מ' ד"ה פירוש, עיין שם), שפירושו, שחשק לאותה השואת הצורה, אשר עתידה להתגלות על ידי בריאת העולמות, דהיינו, צורת הקבלה על מנת להשפיע נ"ר ליוצר, שיש בזה מעלה יתירה מאד נעלה: כי מצד אחד, הוא השפעה גמורה, כי כל הרצון הוא, רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה ולא לצרכי עצמו כלום, ועל כן שוה צורתו לגמרי עם האור העליון של המאציל, ונמצא דבוק בו ית' בתכלית הדביקות. ומהצד הב', אפשר לו להעמיק ולהגדיל את כלי הקבלה שלו עד אין סוף ואין תכלית, כי עתה אין צורת הקבלה עושה שום שינוי צורה, כי היא באה מתוך הרצון להשפיע. וע"ד שאמרו חז"ל (במסכת קידושין דף ז' ע"א), שבאדם חשוב, נתנה היא את כסף הקידושין ואמר הוא הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת, ואע"פ שכתוב בתורה ונתן בידה, שהבעל מחויב ליתן את כסף הקידושין, מ"מ כיון שאדם חשוב הוא, הנה האי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש, עש"ה."

איפה אנחנו נמצאים? קודם כל אומר בעל הסולם, שלפי תכנית הבריאה האור בורא את הרצון, ובאור יש לנו רצון שהגיע יש מאין. האור מפתח את הרצון שמגיע לארבע דרגות התפתחות, משורש עד בחינה ד'. יש כאן דרגות עביות, שבבחינות האלה של הרצון לקבל, הרצון נעשה יותר עבה ויותר עבה, אבל רק בבחינה ד' הרצון הזה מרגיש שהוא נגד האור (ראו שרטוט מס' 1).

לפני זה יש דרגות עביות, אחרת איך אנחנו מדברים על הבחנות, לפי מה ההבחנות אם הן לא שונות מהאור? אלא הן שונות, ודאי. בחינה ב' כבר שונה מהאור, היא אפילו מתנגדת, היא לא רוצה לקבל כמו בחינה א'. כשהאור ברא את בחינה א', היא מקבלת, ואפשר להגיד שבחינה א' היא כמו האור שברא אותה. לא שהיא בעצמה כמו האור שברא אותה, אלא היא מקיימת בדיוק מה שהאור רוצה ממנה, והיא דבוקה באור כמו תינוק שדבוק לאמא. הוא לא אמא, הוא משהו אחר ממנה, אבל דבוק אליה מפני שאין לו שום דבר מעצמו. אז יש כאן דביקות מצד העביות הקטנה שעדיין לא מתגלה, אלא הוא פשוט נמצא כמקבל מעליו מהלידה, ולכן יש כאן דביקות.

בחינה ב', במה היא דבוקה לאור שעובד עליה? כבר לא לפי זה שהרצון בה הוא לא מבין איפה הוא ומי הוא, אלא הרצון מבין מי הוא ומה הוא ורוצה להידבק לאור, וכבר עולה מצידו כלפי האור הרצון החדש, "אני רוצה להיות המשפיע כמוהו", כלומר יש דביקות מצד בחינה ב' כלפי האור. בבחינה ג' יש עביות יותר גדולה, אבל על עביות יותר גדולה גם יש דביקות לאור שזו פעולת ההשפעה. מתגלה עביות נוספת בבחינה ג', אבל העביות הנוספת הזאת היא מוכנה לקבל כדי להשפיע. בחינה ב' כך בונה את בחינה ג'. לכן יש דביקות בבחינה ג' לאור.

כל הצורות האלה של דביקות באור הן באות בעצם מהאור עצמו, מהמצב של השורש. ולכן אי אפשר להגיד בכל הצורות האלה שעדיין יש לנו נברא, כי בצורה איך שהוא מתפתח אפילו עם העביות שנמצאת שם, הוא נמצא עדיין בשלבים שאומנם מרגיש את עצמו, אבל מיד כשמרגיש את עצמו גם מרגיש שהוא דבוק. אין לו שום דבר שמבדיל בינו לבין האור.

בבחינה א' אומנם זה אני, אבל מי אני? אני כולי איתו, כמו עובר בבטן אימו. בבחינה ב', נכון שזה אני, ואני לא הוא, הוא נותן ואני מקבל, אבל אני רוצה להיות כמוהו, לכן גם יש דבקות. בבחינה ג' אני כבר עבה, אני משהו אחר לגמרי, אבל בפעולה שלי אני מוכן לקבל רק להיות כמוהו בעביות הנוספת. כלומר יש כאן דרגות, וזה פרדוקס, זה דבר מאוד מעניין. מצד אחד העביות כל הזמן גוברת, ומצד שני ההבחנות האלה עדיין נמצאות בדבקות לאור. לכן אנחנו מבדילים רק את בחינה ד' המיוחדת, שכשמתגלה בה העביות, כאן היא כבר שונה לגמרי מההוא.

לכן בחינה ד' נקראה עצמאית, כלי, נברא, הנקודה המרכזית. כי ברצון שמתגלה בה, בהבחנות שמתגלות בה, היא לא מסוגלת להידבק, ועל ההבחנה הזאת היא עושה צמצום. היא לא צריכה לצמצם משהו שהיא לא מגלה בו חיסרון. רק איפה שהיא מגלה פער בינה למאציל, באותה ההבחנה שם נעשה צמצום מאליו. זאת אומרת בין ג' לד' מתגלה עביות, ובהבדל העביות הזאת בין ג' לד' שמתגלה, בדלתא הזאת, זו הדלתא בין בורא לנברא.

אחר כך אנחנו רואים את זה אפילו בעולם האצילות. זעיר אנפין, בחינה ג', נקרא הקדוש ברוך הוא, הכוח העליון, ומלכות נקראת הכוח התחתון. הרי זה פרצוף וזה פרצוף, אז לא. ג' עדיין שייכת לבורא, היחס שלו הוא הדבר הכי קרוב לנברא. ומלכות, בה מתגלה משהו שנקרא נברא. לא שיש בכל הבחינות האלו קצת נברא, אין קצת נברא, יש רק שורשים לנברא שיהיה בבחינה ד'. לכן בחינה ד', ורק באותו הבחן שהיא מגלה אחרי כל ההבחנות שבהן אי אפשר לגלות, היא מגלה דווקא את הפער בינה לאור, ובאותה הבחנה נעשה הצמצום.

כמו שהייתה בצורה שווה כל ההתפתחות, גם הצמצום היה בצורה שווה, ובחינה ד' נשארת כנקודה השחורה, הריקנית. וכל החלל לעומתה, ואנחנו מדברים רק מתוך בחינה ד' עצמה, הוא נעשה כלפיה ריק. היא לא רוצה, לא מסוגלת להרגיש את האור, כי האור הזה מביא לה הרגשת הבושה, הרגשת הפער, והיא רוצה עכשיו לתקן את המצב הזה.

איך בכל זאת היא מתקנת? בכל המצבים הקודמים הייתה דבקות בצורה טבעית. תמיד התגלו יכולות, מקרים כאלו שבהם מלכות בחזרה עשתה איזו פעולה אינסטינקטיבית טבעית ונדבקה בבורא. אומנם יש פער בין א' וב', יש הבדל בין ב' וג', אבל מיד על הרגשת הפער נעשתה פעולה שממש לא תלויה אפילו בנברא, אלא בצורה טבעית זה התבצע. ואילו כדי לעשות דבקות במה שמתגלה בין ג' לד', מלכות צריכה כבר לבנות מעצמה מערכת שלימה כדי להגיע לדבקות. כי הפער שכאן מתגלה, הוא מתגלה בעביות שלה, שבעביות שלה, בכוונה שלה היא הפוכה מהבורא. זה שהיא רוצה לקבל בצורה טבעית את התענוגים, זה בסדר גמור, כך בורא ברא אותה. אבל זה שהיא רק מעוניינת בהם ולא בשום דבר אחר, הפער הזה מתגלה בה ככוונה בצורה כזאת שאת זה היא לא יכולה לסבול (ראו שרטוט מס' 1).

אנחנו לומדים את זה ב"תלמוד עשרה ספירות", בחלק ב', איפה שהוא מסביר שיש ארבע דרגות, שיש רוצה ומכוון. אז יש רוצה ומכוון, לא רוצה ולא כמכוון, מכוון ולא רוצה, רוצה ולא כמכוון. ובבחינה ד' זה רוצה ומכוון לקבל, ליהנות, ולכן היא גמר התפתחות הכלי מצד הבורא. לכן כדי לעשות דביקות בבחינה ד', לא כמו בג' הבחינות הקודמות, היא צריכה עכשיו לחשוב "איך אני אעשה דבקות אם הכוונה שלי היא לעצמי".

בעל הסולם מביא לנו דוגמה מהגמרא, מהתלמוד. כתוב שם שאם יש איש גדול לעומת איש קטן, והקטן שמקבל נקרא אישה והגדול שנותן נקרא גבר והם מתחתנים, רוצים להתחבר, אז הגדול שנותן לקטן זה ברור שבזה הוא מביע אהבה, והקטן שנותן לגדול, ברור שהוא מביע בזה את האהבה שלו לגדול. אבל איך הם יכולים להיות שותפים? איך הם יכולים להתחבר? אז אומרים כך, כדי שיהיה קשר ביניהם, מספיק שהקטן ייתן לגדול. אם הגדול מוכן לקבל מהקטן מפני שהוא גדול, אז המעשה נעשה מצד הקטן כלפי הגדול, והפעולה, טיב הפעולה היא תהיה מהגדול כלפי הקטן.

שרטוט מס' 1

אנחנו כל הזמן מקבלים מהבורא, אין לנו אפשרות אחרת מלמעלה למטה. איך אני יכול לתת לו? מה אני נותן לו? אפשרות להשפיע לי. אז אני עושה תנאי, אני עושה צמצום א' ואומר, אני לא רוצה לקבל ממך בצורה ישירה, הפעולה הזאת של קבלת האור, אני לא מסוגל, זה מביא לי הרגשה שאני לא דבוק אליך, שאני לא אוהב אותך. אם אני אעשה צמצום, ואחרי הצמצום אני אפתח את עצמי רק בתנאי שהקבלה תהיה כהשפעה אליך, כי אתה אוהב אותי ורוצה להשפיע, אז אתה תדע ואני אדע שאני נמצא באהבה ובהשתוות הצורה אליך. כאן יש לנו פתח להגיע להשתוות, לדבקות.

לכן הפעולה הראשונה מיד אחרי שמלכות דאין סוף התעלתה ברצון להידבק בבורא, היא צמצום. אחרי צמצום אני יכול לקבוע מתי לפתוח את עצמי, מתי לסגור. הפתיחה והסגירה שלי זה נקרא כוונה, והרצון שלי בפנים הוא רצון לקבל, רצון לקבל את כל האין סוף. רק אני צריך עכשיו לפתוח את עצמי או לסגור בהתאם למידה שאני יכול, מסוגל ליהנות כדי לתת לו תענוג. ואז אני פותח או סוגר את עצמי במידת הכוונה הנכונה שאני רוכש. זו כל העבודה.

כדי להיות בטוח שאני עושה נכון, אני בונה מערכת של סולם המדרגות, סולם העולמות, לפתוח קצת את הדלת, קצת יותר, קצת פחות, כך שאני אשלוט בזה. וחס ושלום שאני לא אקלקל את עצמי ופתאום אפתח יותר, ואז אני אקבל על מנת לקבל. אחרי צמצום א' אני צריך לבנות דירוג כוונות וכנגד זה קבלות, כמה אני מקבל בהתאם לכוונה, שזה בעצם נבנה אצלי כסולם המדרגות.

אחרי זה אני צריך גם לדאוג לרצון שלי, אם אני מבין אותו באמת. אני פתאום מגיע למצב בבניית היחסים האלה, בכמה לפתוח את הדלת בהתאם לכוונה ובהתאם לרצון, שאני לא כל כך מבין את הרצונות שלי מה הם אומרים לי, מה הם רוצים ממני, מה אני בעצמי רוצה. וכשאני בודק מה הקשר בין דלתות לרצונות, אני טועה, יש מקום לטעות בכוונה, כדי שהרצון שלי יהיה יותר מבורר. אז אני נכנס לשבירה וצריך לתקן את עצמי, ובתיקון הזה אני סוף סוף מגיע למצב שאני יודע איך להחזיק את השער שלי, את הפתיחה שלי מול הרצון. את זה נלמד אחר כך, וזה לא כל כך חשוב עכשיו.

חשוב לנו שמלכות, מיד אחרי שהיא הרגישה את הבעיה בזה שהיא מקבלת, היא מצאה לעצמה מיד פתרון. אבל זה לא כל כך מיד. הגילוי עצמו הוא בא ממעמד מנוגד בין אור לרצון שנעשה במלכות דאין סוף. ויש כאן עוד התפתחות מאוד חשובה שלא כל כך ניתן להסביר, שהאור ממלא את הרצון למרות שהרצון מנוגד לאור, ובזה הרצון מתחיל להרגיש מה באמת הוא צריך לעשות.

כי במלכות דאין סוף לפני הצמצום, עד שהיא מרגישה את הבושה כבלתי נסבלת ועושה צמצום, האור ממלא אותה והאור נותן לה את הרגשת הדבקות, עד שהיא בעצמה קובעת שזו לא דבקות. מתוך המעמד הזה, שמצד האור זו דבקות, ומצידה היא מגלה שזו לא דבקות, אלא ההיפך, הפכיות גמורה, מתוך הפער בין שתי ההבחנות האלו היא מוצאת פתרון. אז מתברר לה כל התהליך הזה, קטן כלפי גדול, או כלה כלפי החתן החשוב, ואז נעשה צמצום והתפתחות לסולם העולמות.

נמשיך עוד פעם את הדוגמה הזאת.