שיעור ערב 05.04.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא "חג פסח"
קריין: ספר פסח, עמוד 100, בכתבי רב"ש, כרך א', עמוד 243 מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי".
הכנו את עצמנו, דיברנו הרבה על התוצאות שאנחנו צריכים לראות מהחג הזה. גדלות הבורא היא שמתגלה יותר ויותר מיום ליום, אפילו מדקה לדקה והיא שמושכת אותנו קדימה, ולזה החיסרון שלנו. עד שמגלים אותו ששורה בכל הקשרים בינינו, ממלא את כל המוחא וליבא של כל אחד ושל כולנו יחד, שמקשר את כל המוחות וכל הלבבות והם הופכים להיות לכלי אחד. כל זה לא יכול להיות אלא אך ורק כששורה עלינו גדלות הבורא, ולזה החיסרון שלנו האמיתי צריך להיות.
קריין: מאמר "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי".
"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.
ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:
א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.
ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.
ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.
והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.
ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.
נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".
ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':
א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.
ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.
נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".
וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.
אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.
נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.
נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.
נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.
אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:
א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.
ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.
ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."
סדנה
מהו החיסרון האמיתי שאנחנו צריכים לראות אותו כעיקר, וכל יתר החסרונות יהיו לנו רק כדי לייצב את החיסרון העיקרי הזה, ואפילו לפתח את כל יתר החסרונות המשניים, כדי שאחר כך על ידם לבנות את החיסרון האמיתי. מהו החיסרון האמיתי, איך אנחנו יכולים להביע אותו במשפט קצר אחד? אבל שנדע ממנו מה בדיוק אנחנו מתכוונים.
*
איך חז"ל מגדירים לנו את החיסרון העליון שאדם צריך לרכוש אותו?
*
קריין: ספר פסח עמוד 282 טור א' פסקה ראשונה, שורה ראשונה. "אלא זה יכולים להבין, אם נלמוד כל אלה ג' התפילות באדם אחד." טור א' למעלה.
"אלא זה יכולים להבין, אם נלמוד כל אלה ג' התפילות באדם אחד. שבדרך כלל, יש להבחין ג' תפילות: א' תפילה למשה, שהוא בחינת תורה. ב' תפילה לדוד, שהוא מלכות, היינו שכבר זכה לבחינת מלכות, אלא שהוא מתפלל, שהמלכות שמים שהוא כבר זכה, לא תסתלק ממנו.
ג' תפילה לעני, שהוא רוצה, להתחיל לצאת מאהבה עצמית, ולכנס בעבודה בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. אז הגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, משום שהוא נגד טבעו. ואז הוא בא לידי מצב שהוא רואה שהוא בעירום וחסר כל, היינו שאין לו תמיכה שיכול לקבל ממנו חמרי דלק לעבודה. זאת אומרת, מטרם שחשב שצריכים לעסוק בעבודה דלשמה, אז הוא היה בסדר. היה לו תורה ותפילה ומעשים טובים. והיה לו רכוש ממה להנות, והיה מסתכל על אנשים שהיה בא במגע עמהם, הוא מרגיש את עצמו שהוא גבוה מהם משכמו ולמעלה.
ועכשיו, בזמן שהוא התחיל ללכת בדרך המגיע לשמה, הוא מרגיש את עצמו שהוא יותר מקופח מכל בני גילו, כי להם יש חיות. ומרגיש אותם בדיוק כמו שהוא הרגיש את עצמו, מטרם שהתחיל לשנות את דרכו. ואז הוא מרגיש שעולם חשך בעדו, והוא על דרך כמו שכתוב: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ה, כג).
ולפי ענינו יש לפרש, כי מטרם שבא משה לעם ישראל בשליחות מה', שהוא רוצה להוציא אותם ממצרים, היה עם ישראל עוסקין בעבודת ה', אלא שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים. שענין פרעה מלך מצרים הוא הרצון לקבל שיש בהנבראים, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא לתועלת עצמו. והוא השולט בכל הנבראים, והוא מיצֵר לכל אלה שרוצים לצאת מרשותו, היינו לעבוד לטובת הזולת.
ומשה בא לעם ישראל, ואמר להם שה' רוצה להוציא אתכם מתחת שליטת פרעה, היינו להוציא כל אחד ואחד מעם ישראל מתחת שליטת פרעה שלו, הנמצא באופן פרטי אצל כל אחד ואחד.
ולפי זה כל אחד מבין, ששליחותו של משה שצריכים לכנס בעבודה דלשמה, אז השכל מחייב, שעתה אם מתחילין ללכת בדרך האמת, היינו לטובת ה', שהוא שיהיה לכל אחד בעת עשיית עבודת ה' כונה בעל מנת להשפיע, אז בטח שכל אחד ואחד יתחיל עכשיו את עבודתו ביתר שאת ובהתלהבות גדולה. והתשוקה תהיה כל כך גדולה עד שיהיה קשה לו לפרוש את עצמו לרגע קט, בכדי שיחשוב גם על צרכי גשמיים, הנחוצים ביותר, מסיבת שעכשיו הוא עוסק רק לשם שמים. והגם שעוד לא נכנס בעבודה זו, שיהיה לו הרגשה כזו שעובד לשם שמים, מכל מקום היות שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, בטח שהגוף יסכים לו יותר מכפי שהיה עובד שלא על דרך האמת, היינו לשמה.
אבל במציאות הוא להפך. כי דוקא בזמן שרוצים ללכת בדרך לשמה, אז הגוף מתחיל להתנגד, ואז מתחיל כל הטענות שלו, היינו טענת פרעה מלך מצרים, שהוא טענת "מי ה' אשר אשמע בקולו" וכו', וכן טענת הרשע שטוען, "מה העבודה הזאת לכם". ואז מתחיל העבודה ללכת בכבדות, וכל פעם הוא צריך להתגברות יתירה."
מה אנחנו עונים על "מי ה' אשר אשמע בקולו", איך אני עונה על זה? תנסו בעשירייה לחפש תשובה אחת יחד. "מי ה' אשר אשמע בקולו", מה קורה כאן, בשביל מה? למה? מה פתאום? למה דווקא "בקולו"? מאיפה ההוכחות, מאיפה הבעיות שאני צריך לענות על זה? "מי ה' אשר אשמע בקולו", מיהו? שאלה מאוד הגיונית.
*
למה לא מספיק לענות על השאלה "מי ה' אשר אשמע בקולו", ולא צריכים לענות על השאלה השנייה "מה העבודה הזאת לכם"? אם אני שומע בקולו כבר גמרנו, השאלה השנייה אין לה מקום, למה בכל זאת מעמידים אותה גם?
*
קריין: ממשיכים עמוד 282, טור ב', פסקה אחרונה.
"וזה הענין יש לפרש בהפסוק הנ"ל, כתוב, "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה וכו'". היינו כנ"ל, כי בזמן שמשה רבנו עליו השלום בא לדבר "בשמך", היינו שיעסקו לשם השם, "הרע לעם הזה", הם נעשים יותר גרועים. היינו מטרם שבא משה לדבר שצריכים לעבוד רק לשם שמים, היה כולם עובדים עבודת ה', וחשבו את עצמם לצדיקים. והיה להם כח לעבודה שחמרי דלק לדעת בשביל מה עובדים היה ברור להם.
מה שאין כן לאחר ביאת משה בשליחות, שצריכים לעבוד לשם שמים, אז נעשו יותר גרועים. אם כן לפי זה, היה יותר טוב להם, אם לא היה נכנסים בעבודה דלשמה.
ועל זה באה התשובה: "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם". התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה'. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם". כמו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא)."
מה זה הכלי האמיתי?
תקרא את המשפט שעליו שאלתי.
"אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם"."
מה זה נקרא הכלי האמיתי? מהו חיסרון האמיתי? ובהתאם לזה, מהו השפע שעומדים לקבל באותו החיסרון?
*
למה המטרה הסופית היא מוגדרת בשם דבקות?
*
איך אנחנו מוסיפים לנקודת הדביקות הראשונה, וכל הזמן רק מוסיפים ומוסיפים עד שכל הקליפות, סיטרא אחרא, רצון לקבל, כוונות, פעולות, רק עוזרים לנו להיות בדביקות יתר המתגברת?
אין יותר. זה שאנחנו נולדים, יוצאים מנה"י לחג"ת ליניקה אחר כך למוחין, זה אותה הדביקות. לכן כל היצר הרע, "בראתי יצר רע, תורת תבלין", כל הדברים האלה הם רק כדי להוסיף לנקודת הדביקות הראשונה כל הזמן, כאילו לא יוצאים מהרחם, לא יוצאים מהעליון. אלא כך זה רק מתואר שכאילו נולדים, נעשים חיצוניים, אבל אנחנו בזה נכנסים עוד יותר פנימה לדביקות.
קריין: ממשיכים טוב ב' למעלה שורה ראשונה.
"נמצא, לאחר שיהיה להם כלי לקבל אז אני אתן להם את הכח הדרוש לזה.
עתה נבוא לבאר את מה שהתחלנו, בענין תפילת עני, למה תפילה זו מעכבת לכל התפילות. היות שאנו מדברים באדם אחד שנוהג בו כל אלה המצבים, נמצא שאי אפשר להתקבל תפילת דוד, שהוא מה שהוא כבר זכה למלכות שמים, אלא שהוא מתפלל שלא יפסוק ממנו את המלכות שמים, זה שייך להתפלל, לאחר שיש לו כבר מלכות שמים. מה שאין כן, כל מי שעדיין רחוק ממלכות שמים שעדיין נמצא תחת שליטת פרעה מלך מצרים, איך יכולים לתת לו שדבר זה לא יתפסק ממנו בשעה שעדיין אין לו כלום.
לכן מקודם מתקבלת תפילת עני. היינו, ראשית כל הוא צריך לזכות לבחינת מלכות שמים הנקרא בחינת "עניה ודלה". שזהו בחינה הראשונה, שהאדם צריך להכנס בעבודה. ואח"כ בא מדרגה שניה שהיא תפלה לדוד, היינו שהמלכות שמים שלו, לא יתפסק, ואח"כ באה מדרגה שלישית, שהיא, תפילה למשה; שהיא בחינת תורה."
שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות עכשיו כדי להיות בדביקות?
חיסרון. אין לנו חיסרון לזה. אנחנו לא עוזרים אחד לשני כל הזמן להתאפס ולהתאפס למושג הדביקות. להיכנס פנימה, להבין אותו, לשחק עימו מכל הכיוונים. זה חסר לנו, כל אחד בתוך עצמו, אנחנו עדיין לא מלבנים את המושג הזה.
תלמיד: אין תלונות.
לי יש.
תלמיד: אבל אני רואה שאנשים עושים הרבה מאמצים. אני רואה את עצמי ואני לא עושה כלום, אבל אני רואה את החברים שלי והם משקיעים הרבה. למה אתה אומר שאין חיסרון?
לא צריכים להשקיע הרבה. אתה יכול לנוח הרבה זמן, העיקר לעשות מה שצריך ולא לעשות פעולות מיותרות, שאז נראה לך שאתה משקיע ועושה, ויש לך תלונה לבורא למה הוא לא נותן לך את השכר שמגיע לך. אלא אם היית מברר את הדברים, מלבן את כל העניין ונותן במקום הנכון לחיצה קטנה היית משיג, במקום לעבוד עם הפטיש נגד ההר ללא להשיג כלום. העיקר זה עבודה מדויקת.
תלמיד: איך להתחיל לעשות?
כל אחד שעושה הוא לא מרוויח כלום, העיקר ללמוד מאחרים, לקבל מהם ולהוסיף להם, זה החשוב.
תלמיד: אבל מה זה חיסרון? זה לא ברור. אנחנו פה כי יש חיסרון, אם אין חיסרון אתה בחוץ,
אתה מנסה להרוויח מיליון דולר.
נכון, אבל זה לגמרי לא אותו חיסרון שעל ידו מגיעים לרוחניות. אתה לא הגעת לכאן כדי להשפיע, אפילו לא כדי לגלות "ה' א-להינו ה' אחד", או כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". זה עדיין לא החיסרון שלך.
תלמיד: אני מבין, אי אפשר להיות בחיסרון כזה.
אבל אפשר כל הזמן לדאוג שהחיסרון הראשון שלי כבר יקבל צורות מתקדמות יותר.
תלמיד: חיסרון אמיתי הוא מלמעלה, אבל בינינו אנחנו עושים מאמצים.
האם אתה עושה מאמצים כדי לקבל את החיסרון הנכון מלמעלה? האם אתה מצפה לזה? ודאי שלא יהיה לך חיסרון משלך, הוא יבוא מלמעלה. כתוב על זה "בראתי יצר רע", בראתי בראתי, הכול הבורא, אבל האם אתה מצפה לזה שהחיסרון שלך כל הזמן ישתדרג.
תלמיד: מה המשחק שהבורא עושה?
זה לא משחק. הוא פועל בדיוק לפי החוקים שהתייצבו מקצה אחד של הבריאה עד קצה השני של הבריאה. מצד אחד יש רצון לקבל ומצד שני רצון להשפיע, ואיך הרצון לקבל יכול להידמות לרצון להשפיע על ידי זה שרוכש כוונה על מנת להשפיע על אותו רצון לקבל. ואז הרצון לקבל מצמצם את עצמו וקונה כוונה על מנת להשפיע, ופותח את עצמו לקבל רק במידת הכוונה, וכך מתקרב לרצון להשפיע עד שמגיע לדביקות.
תלמיד: אני מסכים, אבל אני נמצא כאן עם החברים, רגע אחד אני מזהה שישנם רק החברים בעולם, ואחרי רגע אני מזהה שאין בכלל חיסרון.
אני מבין את כל הטענות שלך, אני מבין שאתה מחכה ומחכה שכבר יהיה מה שיהיה אחרי זה. נכון. אבל אנחנו הולכים לפי סדר המדרגות. אני כל הזמן צריך לאתר עד כמה שאפשר איך להיות יותר דבוק בבורא, אין לי שום בעיה חוץ מזה. לא חברים ולא חברה ולא כלום, זה הכול אמצעי, העיקר דביקות בבורא. זה אמצעי הכרחי כי בו אני משיג את הבורא, את הגילוי לעשות נחת רוח לו, אבל זה סך הכול אמצעי, זה כלי.
תלמיד: צריכים לבנות את הכלי, אני מבין, אני מסכים. אבל אני מנסה להבין את זה שאנחנו נמצאים כאן, מתאחדים עם החברים, אני מרגיש שאין שום מציאות רק החברים, ואחרי זה אתה אומר שאין חיסרון. אני מנסה להבין איך הדבר הזה עובד.
מה פירוש שאין חיסרון?
תלמיד: רק עכשיו אמרת, "אין לנו חיסרון", אבל לפני כן היה חיבור, היה משהו?
היה. ומה קורה הלאה?
תלמיד: איך אפשר אם אין חיסרון?
יש חיסרון אבל זה לא מספיק, זה לא אותו חיסרון שצריכים. צריכים עוד יותר ועוד יותר גם בגובה וגם באיכות.
תלמיד: זה משהו אחר.
זה לא אחר, זה יותר. יש לי חיסרון, נקודה שבלב, התחלה, ואני צריך כל הזמן לפתח את הנקודה הזאת יותר ויותר, אני צריך להלביש עליה כל מיני דברים. אפילו מצרים לא מספיקה לי, אני צריך עוד לפתח יותר ויותר, מצרים זה רק השלב הראשון. אחר כך יש לי עוד מדבר, אחר יש לי עוד ארץ ישראל עם כל המלחמות, אחר כך יש לי עוד גלות, אחר כך יש עוד שלבים שאליהם צריכים להגיע עד הגאולה השלמה, כל זה הגברת החיסרון בכמות ובאיכות.
תלמיד: אבל למה אנחנו לא מקבלים חיסרון בפעם אחת? למה זה רק קצת קצת?
הוא פתוח, רק אתה לא יכול לקבל אותו כי אתה לא מסכים ולא יכול להיות בו. אתה לא מבין אותו, אתה לא מבין את החיסרון הזה.
תלמיד: איך להבין, מה לעשות?
אני לא יודע, תגיד לי מה זה נקרא חיסרון לדבקות?
תלמיד: מה זה נקרא שאני "לא מבין"?
אתה לא מבין, לא מרגיש, אתה לא קולט אותו, לא נמצא בו. יש לך כל מיני חסרונות אחרים, אתה צריך להפוך את כולם לחיסרון לדביקות בבורא, זה נקרא ש"אין עוד מלבדו". אין חוץ מהבורא כלום, כל היתר זה רק אמצעים לגלות שהוא לבדו קיים ואני דבוק בו.
תלמיד: איך בן אדם בעשירייה מסכים?
הוא לא צריך להסכים, הוא צריך להשתדל ללמוד את זה, איך להתקרב למושג הזה, מה זה הכוח העליון הזה ומה הוא עשה, הוא צריך לעצב לעצמו את המושג הזה "הכוח העליון". אנחנו לא יודעים, אנחנו לא תואמים, אנחנו בינתיים לא מרגישים אותו, וזו העבודה שלנו. אם אנחנו רוצים לצאת ממצרים זה נקרא שאנחנו רוצים להיות מוכנים רק להידבק בו בחושך, בקריעת ים סוף, בכל דבר שרק יהיה, כי רק את זה אני רוצה, חוץ מזה אין לפני שום דבר.
תלמיד: דיברתי עם חברים והרבה מדברים על כך, שאנחנו יותר ויותר מרגישים את רב"ש בינינו.
זה בדרך.
שאלה: דברת קודם על פעולות מיותרות. ואם אני מבין נכון, פעולה מיותרת זו פעולה שאתה לא משייך אליה את האמצעי הזה של גילוי בורא.
יכול להיות שהפעולה גם פועלת, אבל יש פעולות שהן יותר מועילות ויש שהן פחות מועילות.
תלמיד: יש כל מיני תפקידים וכל מיני דברים שאנשים פה עושים במהלך השגרה וזו עבודה מסוג מאוד מסוים.
לא, אני לא מדבר על פעולות פיזיות, אני מדבר רק על הכוונות שאנחנו עושים, בנטיית הלב.
תלמיד: יש לך עצה, איך לקחת את הדבר הזה להכניס אליו את נטיית הלב הנכונה?
צריכים להבדיל בין פעולות בגוף שלנו לבין פעולות בלב. אני יכול לעשות כל מיני פעולות בגוף שלי, מה ששייך לדרגת דומם, צומח, חי, מה שצריך לתפקוד הגופני, למשפחה, לסביבה, להכל. השאלה היא אך ורק, איך אני נמשך לדבקות בבורא יחד עם כל הפעולות האלה. אם הן לא מנוגדות זה העיקר, וכך אני שם לב רק על נטיית הלב שלי. מה מפריע לי לישון ולאכול ולעשות כל מיני עבודות ולנוח? כל דבר, העיקר איפה אני עם המחשבה שלי.
תלמיד: אני עושה פה עבודה, עובר יום שלם שהייתי כולי בזה ואני פתאום קולט בסוף היום שפעם אחת הבורא לא היה שם.
יפה. אבל גילת את זה, זו השגה, זה כבר משהו. עכשיו אתה יודע לאיזו נקודה אתה צריך לדאוג. אתה צריך לחטט בה, להרחיב אותה, לקבוע בה כמה שאפשר כל מיני רגשות, ידיעות, לסדר סביבה, כל מיני מחשבות, רצונות, פעולות, כך שהנקודה הזאת תהייה כמה שיותר בולטת כדי שתוכל על ידי כל מיני אמצעים להרחיב אותה. אבל חוץ מלחדור למושג הבורא, להרגשה הזאת, לחיפוש שלו, חוץ מזה אין כלום. וודאי שזה הכי מועיל להיות עם הסביבה, עם ההתכללות בהם, אבל לא להתנתק מהמטרה ההיא. המטרה שלנו צריכה להיות כזו, להגיע לטיפת האיחוד, זו בעצם הדבקות הראשונה ואחר כך כל הזמן להגדיל אותה, להגדיל אותה, כל הזמן ככה, עבודת נמלים.
שאלה: בזמן הסדנאות יש הרבה מצבים, ירידות ועליות עמוקות, ויש בי פחד, יראה בהמית אף על פי שאני מבין שזה האגו וזה התהליך, מה לעשות עם הדבר הזה?
הכל עובר. מה לעשות? תקבל הדרכה, אל תדאג. תמשיך עם החברים ותקבל הדרכה.
שאלה: בסוף המאמר כתוב על שלוש מדרגות, מדרגה ראשונה זו תפילה לעני, מדרגה שנייה זו תפילה לדוד, ומדרגה שלישית זו תפילה למשה, מה ההבדל בין שלוש המדרגות האלה לבין 125 המדרגות?
בכל מדרגה יש שלוש התפילות.
שאלה אתמול אחרי שיעור הבוקר העשירייה הייתה במצב של ירידה והחלטנו שאנחנו כולנו עושים יחד עלייה, ככה כל העשירייה החליטה. איפה הבורא נמצא בתוך העלייה הזאת, ואיזה תפקיד הבורא מבצע בתוך אותה עלייה?
אני לא יודע. זהו לא שאלה אלי. לכו אליו, תשאלו את עצמכם, אולי זה הכל דמיון, אני לא יודע.
שאלה: באותם מצבים שעברנו ושהגענו לאותה עלייה רציתי לדעת מה ההבדל בין גדלות הבורא לבין תכונת ההשפעה?
ההבדל בין גדלות הבורא לבין תכונת ההשפעה הוא, גדלות הבורא מושגת לפי תכונת ההשפעה שהאדם רוכש.
שאלה: איך לחבר חברים לכלי אחד, לרצון אחד?
תבקש. וודאי שאתה לא יכול. תבקש. אנחנו צריכים להבין ולהתרגל, זה צריך להיות הרגל שעל כל דבר אנחנו רק מבקשים, כלום חוץ מבקשה, חד צדדית, חד סטרית, רק בקשה. בקשה יכולה להיות מלווה עם הודיה. אבל תודה ובקשה, תודה ובבקשה, זהו.
אין יותר חוץ מבקשה, בבקשה תעשה, בבקשה תעזור, בבקשה תפתח לי את בלב. כל הזמן רק לעלות שאלות, בקשות. אל תבוא אלי בטענה, זו העבודה שלך, כל הזמן לבקש, כל הזמן להעלות מ"ן עד שאתה תלמד מה זה מ"ן אמיתי.
שאלה: למה כוונה זו פעולה?
כוונה זה חיסרון, מה אני רוצה, לכן כוונה היא פעולה.
תלמיד: תפילה היא גם פעולה?
אותו דבר.
שאלה: למה זה אותו דבר?
כי אם אתה תבקש אז תראה שזה אותו דבר, מה שאתה מתכוון זה מה שמתבטא בכוונה, זה מה שמתבטא בתפילה. אם החיסרון נכון, הוא מכוון לבורא. וחוץ מחיסרון אין כלום. והאמת שהאדם לא זקוק לעניית התפילה, אלא מספיק לו רק לבקש כל הזמן, זה כבר דבקות. הוא עושה בזה נחת רוח, הוא משפיע בזה.
שאלה: במאמר כתוב, כתוב "לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים." מה זאת אומרת שאני לא זקוק לאמת?
מה בסופו של דבר אנחנו רוצים מהפנייה לבורא? האם חוץ מהפנייה אנחנו רוצים עוד משהו או לא? זה נקרא דבקות, חוץ מזה שום דבר. כי על ידי הפנייה אני דבוק, אני מחובר, אז אני לא צריך יותר כלום. ברגע שאין לי פנייה, אין לי חיסרון, אני מתנתק. כמו דבר שהדביקו אותו לקיר, הדבק מתייבש והוא נופל, כך אנחנו, כל הזמן צריכים לחדש את החיסרון וחוץ מזה אני לא רוצה כלום.
שאלה: איך הופכים חסרונות גשמיים לחיסרון לדבקות בבורא? למשל, אם אני רוצה לאכול, האם כדאי לחשוב שאני רוצה לעשות את זה כדי שיהיה לי כוח להשפיע?
אני לא יודע, זו כבר בעיה. אדם יכול מיד להפוך לצדיק. לא. אני לא ממליץ לשחק עם זה. בינתיים כדאי כמה שאנחנו צריכים לעשות דברים הכרחיים גשמיים בפשטות ושהמחשבות שלנו יהיו דרך הקבוצה לדבקות. לא להפוך את האוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לכל מיני אמצעים שעל ידם אני עושה פעולות רוחניות. זה בלבול ומקום לכישלון.
שאלה: האם נקודת החיבור נמצאת ברשת הקשר בינינו?
כל רשת הקשר בינינו זו נקודת חיבור אחת. זה כמו עובר, שיש לו שליה הוא דבוק לכוח העליון, אז ככה אנחנו. גוף גדול יכול להיות, כולנו יחד, אבל דרך נקודה אחת דבוקים בעליון.
שאלה: איך אפשר להבטיח שהנפילה הבאה לא תהיה נצחית? מה לעשות עם הפחד לחיות בתוך הרצון לקבל?
קודם כל לא רצוי לחשוב על זה, אבל אם כבר אז רק על ידי כוח הערבות. דיברנו על זה הרבה פעמים, אין לנו שום אפשרות אחרת משהו לעשות, רק על ידי כוח הערבות.
שאלה: מה לעשות עם הפחד לחיות בתוך הרצון לקבל?
לעלות לבורא. כשיש דבקות בבורא, אז את כל הפחדים אנחנו מרגישים שהם באים כדי לחזק את הקשר בבורא. אז אני צריך את הפחדים האלה. אני אוהב אותם, אני אוהב שהם באים. אני מנשק את המקל. אני מברך על הרע כמו על הטוב. כי דווקא בזכות אלו הייסורים אני יותר דבוק. אבל אני צריך להתייחס לייסורים האלה גם בצורה גשמית, לסדר אותם כמו שצריך.
שאלה: האם אחרי שיוצאים ממצרים ניתן לאבד את נקודת הדבקות שהרווחנו?
אין לנו במצרים שום דבקות.
שאלה: מה הוא השלב הבא אחרי מצרים שנקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"? מה אני חייב לעשות בשלב הזה?
יציאה מהמצרים זה נקרא שאני מתנתק מהרצון לקבל שלי ורוכש נקודת דבקות אחת ראשונה. ואחר כך כבר מתחיל על ידי הערבות, על ידי התורה לנקודה הזאת לחבר בשר.
שאלה: האם חייבים להגיע למ"ט שערי טומאה בשביל לרצות לברוח ממצרים?
אנחנו לא חייבים לשום טומאה להגיע. מה שייצא ייצא, אני לא חושב על זה.
קריין: ממשיכים, ספר פסח, עמ' 66, בעל הסולם, אגרת נ"ז. "כתבי בעל הסולם", עמ' 763.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה".
יהודה ליב
שאלה: איך בכלל מתחילים לעבוד עם כוונה? שאני עושה משהו שבכלל אני מנסה להלביש על זה כוונה?
אני לא יודע, אני שמעתי ההיפך. שאין פעולה, ואפילו הקטנה ביותר, ללא כוונה. אין דבר כזה. גם תינוקות, גם חיות, אין פעולה ללא כוונה. כי סך הכול מה שנעשה תמיד זה נעשה מטעם חיסרון, רצון לקבל, שרוצה להשיג משהו שחסר לו. כל פעולה דורשת אנרגיה, קלוריות. לכן לעשות איזו תנועה זה כבר לבזבז אנרגיה. יש חוק שימור האנרגיה. אז איך יכול להיות שישנן פעולות ללא כוונה? סתם זה נגד הטבע.
ודאי שישנה כוונה משהו לרכוש, שעל זה כדאי לעשות חשבון ולחשוב, כמה אנרגיה אני יכול לשלם כדי להשיג את הרצוי. יכול להיות שעה, יכול להיות שנה, ויכול להיות כל החיים. כך אני מבין את זה, לפי הפיסיקה, לפי החכמה.
אתה אומר שיכולה להיות פעולה ללא כוונה? אין דבר כזה באף מקום לאף אחד. אפילו בדברים דוממים, גם אטומים מסתובבים. החיסרון שישנו בהם להגיע לאיזה מצב יותר טוב ממה שעכשיו, זה מה שמחייב אותם להסתובב, לנוע.
תלמיד: איך אני שם את המחשבון הזה בהתחלה? זה שיש כוונה להנות כן, אבל איך מלבישים מחשבון, את המחשבון הזה שמחשב.
זו כבר פעולה נוספת, שדורשת תוספת קלוריות. זאת אומרת שאני כבר יושב כאן ובמקום להירדם אני צריך להתעורר, אני צריך להפעיל את המוח, את הלב, להרגיש, להתאמץ, בשביל מה ולמה. זה לוקח המון כוחות. אני צריך לקבל חיסרון.
או שהחיסרון נמצא אצלי בצורה טבעית, בנקודה שבלב, או שאת החיסרון אני מקבל מהסביבה. ככה זה. אבל חיסרון.
שאלה: אם במהלך התפילה אדם מתחיל להרגיש טוב, אז זה נקרא שהבורא כבר עונה על תפילתו?
אם אני מרגיש טוב, זה אומר שאני מרגיש טוב. זה הכול. זה שזה בא מהבורא, כן, זה בא מהבורא. האם הוא רוצה שאני ארגיש טוב? הוא רוצה שאני ארגיש טוב. האם אני מסכים עם זה שהוא עושה לי? יכול להיות שכן, "תודה שעשית לי טוב". יופי, אני מרגיש טוב. או שלא, יש לי חיסרון יותר גדול מלהרגיש טוב. אני רוצה אותו החיסרון למלאות. זה לא אומר כלום.
שאלה: האם האדם יכול להגיע לייאוש פרטי מעבודתו, ואז להיות ראוי לתפילה אמיתית, או שהייאוש הוא חייב להיות בהכרח משותף בעשירייה?
לא, זה יכול להיות גם ייאוש פרטי. ובינתיים כשאנחנו קשורים לחברה בצורה לא מגולה ממש בפועל שאנחנו כולנו נמצאים וניזונים ממרכז החברה, מ"עמוד התפילה" מה שנקרא, אז קורה כך וקורה כך. לפעמים אדם עושה חשבון לעצמו, ולפעמים עם החברה, גם וגם.
שאלה: איך אפשר להתמודד עם חוסר החיבור בעשירייה?
זה מקום העבודה, חוסר חיבור בעשירייה. אני מרגיש עכשיו את עצמי מנותק מכולם, מרגיש רק את עצמי. נניח עכשיו לדוגמה, יש לי כאבי ראש גדולים מאוד. באמת. אז אני מנותק עכשיו מכולם. כדאי לי להתגבר, אני יכול להתגבר, להצטרף לכולם, להיכנס לחברה, כן, לא, אני עושה חשבון. לפעמים אני לא יכול לעשות חשבון, כך עושים לי.
אבל רצוי להכין את עצמו למצב שכל פעם אתה תעשה חשבונות דרך החברה, ודרך החברה לבורא. זה לאט לאט. בהתחלה אתה חושב רק לבד. אחר כך אתה נזכר כאילו, שיש עניין החברה, אתה חושב יותר עליהם. אתה חושב על זה שדרך המערכת הזאת שנקראת עשירייה אתה יכול להתקשר לבורא. אתה מתקשר אליהם ורוצה לזהות שם את הבורא. ומתחיל לחשוב איך שהחברה והבורא ואתה נמצאים יחד. ואתה כבר נמצא שם עם הבורא מתחבק דרך החברים. לאט לאט. בהדרגה אתה מחדש את הדברים.
שאלה: האם אמונה זה כמו שריר, צריך לתפעל אותה כל הזמן?
אמונה זה אור שמגיע מלמעלה. אם הוא נמצא, נמצא. אם לא, לא. לקבל אותו, להתפלל, לבקש, לצפות לזה, כן. אבל אם לא מגיע, אז אין. אם מגיע, יש. זה כמו מגנט שמחזיק אותך למעלה מהחומר, מעלה אותך באוויר, זה אור האמונה.
שאלה: יש הרגשה שבשלב הנוכחי הגדלנו יותר מידי את נקודת גדלות הבורא ואת החיסרון.
אין דבר כזה, יותר מדי. גדלות הבורא זה הדבר היחידי. גם כלפי החברה, אבל בחברה זה יכול להיות כן ולא, אבל גדלות הבורא אף פעם לא יכולה להיות יותר מדי.
תלמיד: אף פעם לא הצלחנו לגעת בנקודה גבוהה בעשירייה. יש הרגשה שניצלנו את המשאבים ורק חסר להוסיף את המחבר, את בעל הסולם, שרק דרכו ניתן להיכנס לתוך הגדלות הזאת. כיצד העשירייה מתחילה לעבוד עם רב"ש ובעל הסולם, ואיפה העבודה הפרטית והעבודה של העשירייה?
אני לא יודע. אני לא מבדיל בין הבורא לבין איך שהוא מציג את עצמו, מספר על עצמו דרך בעל הסולם ורב"ש. כך אני רואה את העניין. רב"ש ובעל הסולם מדברים מצד הבורא, כנציגים שלו. מספרים כאילו הבורא מדבר מתוך גרונם של שני אלו, כך אני מרגיש.
אז ודאי שאנחנו קוראים, שומעים את מה שהם כתבו, זה הבורא שכך מספר. אין לו אפשרות להתגלות אחרת. חסרים לנו חומרים על גדלות הבורא? אני לא יודע. יש לנו כל כך הרבה, אפשר לעשות עוד שיעור, אני בעד תמיד. אני כל הזמן דואג שגדלות הבורא תהיה ההערכה העליונה שבאדם.
שאלה: האם זה בלתי נמנע שככל שאנחנו מתקדמים בדרך ניתוק עם החברים הגשמיים והמשפחה ילך ויגדל?
כן. אין מה לעשות, כך זה יקרה. כי לפי החוק השתוות הצורה אנחנו תמיד נהיה יותר קרובים עם מי שיש לנו קרבה בדעות המובילות בחיים, וההיפך. כך האדם בנוי. לכן אנחנו צריכים ממש בכוח לחדש את הקשר עם הקרובים, שלא ירגישו שאנחנו מזלזלים בהם. לקבוע זמנים, נניח לקבוע שכל ערב אני מתקשר לאימא ושואל, "מה נשמע, איך את מרגישה" וכולי. אני דואג לשאול את הילדים על זה ועל זה. אני לא רוצה לדבר על אשתי, אבל גם, אצלי זה מנהג, לפני השינה להתקשר אליה, "מה נשמע, הכול בסדר, לילה טוב, למחרת בבוקר נתראה, נלך לטייל". וכן הלאה.
הכול לפי הרגל, אפילו שאני בחו"ל אני פועל כך. רצוי לפעול כך, אחרת אתה באמת נמצא בכל מיני מחשבות, בכל מיני בלבולים. זה חייב להיות כחוק. וזה לא נקרא שאתה מזלזל ולכן אתה לא זוכר, כמו שאומרים לפעמים אנשים, "אם זה אכפת לך, אתה לא תשכח". אתה תשכח, כי יש דברים שעכשיו נמצאים יותר בתוך ההרגשה שלך ובתוך המוח שלך. כי ככה זה בסולם המדרגות.
שאלה: איך לזרז זמן את מעבר בין המצבים?
זה תלוי בעיקר בחברה, הסביבה מזרזת מאוד את הזמנים. היא כמו כדור הארץ, שהם יכולים לסובב אותו יותר מהר.
שאלה: איך להגדיל אמונה בבורא?
רק על ידי חשיבות, וזה תלוי בסביבה.
שאלה: כיצד לנצל את הרגע של הדבקות בצורה הכי יעילה להתקדמות, ככה שבאמת הפעולה תהיה נכונה ביותר?
זאת צריכה להיות העבודה, לא לעזוב את הנקודה הזאת. נקודת הדבקות היא הנקודה הכי חשובה. העניין הוא כזה, אנחנו מגיעים לנקודת הדבקות, זה נקרא כניסת טיפת הזרע בתוך הרחם, מגיעים ונדבקים. ועכשיו הבעיה היא, שאני צריך להיות כל הזמן דבוק בזה, לא לעזוב את הדבקות הזאת, לתאר את נקודת הדבקות הזאת ולא לעזוב אותה. וכל המחשבות, וכל הרצונות וכל מה שמתגלה בי, שהן כאילו הפרעות, אני רוצה לצרף אותן לנקודת הדבקות כתומך, כעוזר, כבשר שנדבק לאותה נקודת הדבקות ואז העובר מתחיל לגדול.
מאיפה הוא גדל? הוא גדל מכוחות זרים, ממחשבות זרות, מהכול. הוא גדל שאני משייך אותם כל הזמן לנקודת הדבקות יותר ויותר. לכן אני רואה את ההפרעות דווקא עזר כנגדו.
שאלה: איך ובמה יכול האדם להבדיל התחלה של גלות בכל מדרגה, בשביל שברגע שמרגישים את הגלות להתקדם ישר לעלייה?
יש כאן עניין שלא צריכים לחכות לגלות, אלא אני מעורר את השחר. אני מעדיף ככה להתקדם, אני מעורר את השחר. בשביל זה צריכים כמה שיותר להיות קשורים לפי לוח זמנים לכל מיני פעולות, עבודות חברתיות, הפצה וכן הלאה.
שאלה: מה כוח הכתיבה שהשיגו המקובלים? האם זו הרגשה? והאם האותיות מתורגמות אצלנו במהלך הקריאה בשיעורים?
זאת אנחנו עוד לא מבינים. להעביר את הרוחניות דרך סימנים זהו אומנות מאוד גבוהה ואנחנו עוד לא משיגים את זה, אנחנו אפילו לא יכולים לדבר על זה, זה ממש צופן סודי כל עניין השפה והאותיות.
שאלה: שמעתי ממך לא לבקש על עצמנו. אבל עכשיו שמעתי שצריך רק לבקש ולומר תודה, לבקש ולומר תודה. אני כבר מבולבל. האם אפשר לבקש על עצמנו?
מה לבקש על עצמנו? דבקות. זאת אומרת לעשות נחת רוח, להיות מסוגלים לעשות פעולות שמהן יוצאת נחת רוח לבורא.
שאלה: האם אנחנו מעכבים את רב להגיע לגמר תיקון או לצאת ממצרים בזה שאנחנו לא בחיסרון הנכון?
אתם לא עושים לי שום דבר, תדאגו לעצמכם.
שאלה: למה הבורא הופך את החיים שלי לשפלים כאשר הוא מסובב אותי איך שהוא רוצה ואני לא יכול לעשות כלום?
זו שאלה של טיפשון, "הבורא סובב אותי ואני לא יכול עשות כלום". צריכים לסדר כמו שאני אמרתי, כמו שכתוב, את היחסים בצורה נכונה ובלי כאלו תלונות, "למה אני לא יכול לעשות, למה הוא עושה לי ככה". ודאי שכאלה טענות קורות למתחילים, אבל לגמרי אין להם מקום.
שאלה: האם הקשבה או קריאת קטעי מקור של מקובלים בתדר מסוים, ברצון לדבקות, יכול לסייע לנו בדבקות?
ודאי. אלא למה אנחנו קוראים אותם?
שאלה: איך לפתח הרגל כל הזמן לפנות לבורא?
אין כלום, רק על ידי הרגל. "הרגל נעשה טבע שני", כל הזמן להרגיש יותר ויותר. לעשות נקודות כאלה, שאני מתחיל בהן משהו לעשות. כל שעה או שעתיים אני צריך לעשות משהו. ואז מתוך זה אני חוזר לכוונה, אני חוזר לחיבור. כך זה. שאלות טובות, ככה אני מרגיש אותם..
(סוף השיעור)