שיעור הקבלה היומי16 נוב׳ 2026(בוקר)

חלק 1 רב"ש. מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת. 3 (1988)

רב"ש. מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת. 3 (1988)

16 נוב׳ 2026

שיעור בוקר 16.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.11.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ZV1HTFqv?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', חלק "שלבי הסולם"

מאמר "מהו, ששמו של הקב"ה נקרא אמת"

שמענו מאמר "מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת". יש לבורא הרבה שמות. מה זאת אומרת יש לבורא הרבה שמות? "שם" זה נקרא הכרה, זאת אומרת לפי שאני מרגיש משהו, כך אני קורא לו. או שזה אדם, או שזאת תוצאה כלשהי, לפי איך שאני מכיר, לח, קר, טוב, רע, לא חשוב מה. זאת אומרת, הכלי נותן שם לפי איך שמרגיש.

מה זאת אומרת לפי איך שמרגיש? אם אנחנו אומרים שהבורא הוא טוב ומיטיב, אז כל שם שהכלי נותן חוץ מטוב ומיטיב במאה אחוז, השם הזה אומר על מידת קלקול הכלי, כי הכלי עדיין לא מתוקן באיזו מידה. זאת אומרת, אם אני אומר לבורא שאתה טוב ומיטיב בארבעים אחוז ובשישים לא, אז זה נקרא שאני נמצא למשל בדרגה מספר ארבעים ממאה דרגות.

השמות שאנחנו נותנים לבורא מבטאים את מידת התיקון שלנו. זאת אומרת, אם אנחנו נדע את כל הבורא, נכיר את כל הטוב ומיטיב, אז אנחנו נקרא לו טוב ומיטיב ואז זה נקרא שאנחנו מתוקנים או שאנחנו גילינו אותו לגמרי. את מידת הגילוי או מידת ההסתרה אנחנו בעצם מבטאים בשמות הבורא.

האם אנחנו פונים לבורא, או לא פונים לבורא? אם אנחנו פונים לא לבורא זה נקרא שאנחנו נמצאים בהסתרה. אם היינו נמצאים בגילוי, היינו רואים שהכול זה כוח אחד שפועל, ויש לנו עסק רק עימו. זאת אומרת, אם אני נמצא בהסתרה ומתוך ההסתרה אני קורא לכל מיני תופעות שיש בי ומסביבי כדברים טובים או רעים, אבל לא משייך את זה לבורא, אז א', אני נמצא בהסתרה, ולפי עד כמה אני משייך את ההסתרה הזאת כמו שאני מרגיש לבורא, זה נקרא "מידות ההסתרה". 

זאת אומרת, גם בהסתר כפול וגם בהסתר רגיל יש לנו סולם, ואז אנחנו קוראים בכל מיני שמות, תופעות למה שאנחנו מרגישים בתוך הכלי שלנו, ואלה שמות של הסתרה בינתיים. כשעוברים מחסום, מתחילים לקרוא לתופעות האלה בשמות של גילוי. זאת אומרת, מה שכן נקרא, מה שלא נקרא, מה שכן יהיה, מה שלא יהיה בתוכנו, תמיד זו הרגשת הבורא. מכירים את זה - נקרא שנמצאים בגילוי. לא מכירים את זה - נקרא שנמצאים בהסתרה. במידה שיכולים לקרוא לזה טוב ומיטיב, זה אומר לנו על מידת המקום בגילוי או בהסתרה. זהו סך הכול. 

ועוד מזכיר לנו כאן רב"ש, שיש לאדם איזו תופעה כזאת מיוחדת בגלל שאנחנו נמצאים עדיין בחוסר זמן, תנועה, מקום, שנדמה לו שבעתיד לבוא הוא יזכה לטוב ומיטיב, שהבורא יתגלה לו ואז יהיה לו כך וכך, זאת אומרת הוא קושר את זה עם מושג הזמן. ואנחנו לומדים שאין זמן, אלא זה צריך להתקיים במצב כמו שאנחנו נמצאים עכשיו. אז אם אדם לא מחכה לסוף, הוא לא יבוא, הזמן לא יעשה שום דבר, אלא אם אדם עובד בהווה, שעכשיו יתגלה טוב ומיטיב, במצב של היום, במצב העכשווי, זה נקרא שהוא עובד כדי לקרב את העתיד אליו. 

כי אין עתיד, כל העבר, ההווה, העתיד, הוא בהתגלות האלוקות במצב שאדם נמצא בו. אז אין מה לחכות לזה שיבוא. הוא לא יבוא, בעצמו לא יבוא שום דבר ושום דבר לא ישתנה, אלא רק אם יש כלי מצד האדם, אז המצב ישתנה. לכן מושג הזמן תלוי בנו, הוא לא נמצא מחוצה לנו. אלא ככל שאנחנו רוצים לקרב את גילוי הטוב ומיטיב במצבנו הנוכחי, זה נקרא שאנחנו פועלים לקירוב העתיד. ואז זה נקרא שעולים מעל הזמן. 

מאיפה ניקח כוחות לכל הדברים האלה? רק מהכרת הגדלות, מהכרת המשימה, הכרת גדלות הבורא, גדלות המטרה. מאיפה ניקח את גדלות המטרה לפני שמשיגים את המטרה? מאיפה נכיר את גדלות הבורא לפני שמרגישים את גדלות הבורא? איך אפשר להיות באיזשהו מצב לפני שאני מגיע לאותו מצב? איך אפשר להשתוקק לטוב, כביכול לטוב אם אני לא מרגיש שזה טוב? מה ייתן לי חומר דלק להגיע למשהו אם אני לא מכיר את זה?

לכן יש לנו את עזרת הזולת. וכאן כמו שבעולם הזה החברה נותנת לנו את הכרת החשיבות בכל מיני מטרות שחשובות לחברה, כך החברה צריכה לתת לי הכרת החשיבות בהשגת הבורא, בדבקות בבורא. לפחות באותה מידה כמו שאני בעולם הזה מוכן למסור את החיים שלי למען להיות עשיר, או גדול, או מלומד, או מכובד, כך לפחות החברה חייבת לתת לי את הכרת גדלות המטרה הרוחנית כל עוד אני לא השגתי אותה.

ואז יוצא שכל העבודה שלנו היא בשיפור הדבר הזה בחברה. בכל פעם שאנחנו בודקים את החברה שלנו אנחנו צריכים לבדוק אותה רק במידה אחת, האם היא יכולה לספק לי בכל יום יום את חשיבות המטרה ביתר עוז, ביתר ביטחון, ביתר התרוממות. אם כן, אז החברה בה אני נמצא היא חברה נכונה, טובה, ואז אני יכול על ידה באמת להתקיים ולהתקדם. ואם לא, אז לא יהיה לי שום קיום ושום קידום ברוחניות. רק את זה צריך לבדוק, איך אנחנו פועלים בתוך החברה ומשפרים אותה. אם מזה ייווצר חומר דלק לכולם, אז ודאי שנוכל באותו מקום, באותו זמן, באותו מצב שנמצאים לגלות את הסוף כביכול, לקרב את הסוף לכאן ועכשיו לגלות אותו. זה נקרא שעולים מעל הזמן.

תלמיד: מה זה נקרא לדעת את שמות הבורא?

לדעת את שמות הבורא זה נקרא להשיג את כל המדרגות, מהנמוכה ביותר שבהסתרה עד למדרגה הגבוהה ביותר בגילוי, כי אי אפשר שאדם יבוא למדרגה הגבוהה ביותר בלי שיפסע בכל המדרגות ממטה למעלה. הוא חייב לגלות את כל שמות הבורא עד שיגיע לשם הכולל, "טוב ומיטיב", כי השם הכולל הזה כולל את כל השמות הרעים ביותר והטובים ביותר שנתן, עד המדרגה הזאת שהגיע לבורא. והשם הסופי הזה כולל את כל השמות, כלומר כולל את כל הכלים בכל מיני המצבים שלהם, הרעים והטובים עם כל המילויים המתגלים בהם. זה נקרא "לדעת את שמות הבורא".

תלמיד: קראנו בעמ' 254 שאם אדם מדבר שקר, הוא אינו קורא אותו בשמו וממילא מובן לנו שהקדוש ברוך הוא מתרחק ממנו, יוצא שבהסתרה אתה לא קורא בשם האמיתי שלו, אתה לא משיג את שמו, והוא מתרחק ממך יותר ויותר.    

יש לנו כל מיני מצבים. בכללות אגיד שיש מצבים בהם אנחנו משקרים לעצמנו, ויש מצבים בהם אנחנו נמצאים באמת עם עצמנו אבל בשקר אובייקטיבי כלפי הבורא. נניח שעכשיו רע לי, מה אעשה, זו ההרגשה שלי. יכול להיות שבזה הבורא רוצה לגלות לי שחסרים לי כל מיני תיקונים ודברים שאם אעשה אותם אגיע לטוב, לכן היחס שלו אליי טוב אבל בכלים שלי הוא מצטייר לי כרע. השאלה היא באיזה שם אקרא לו עכשיו? אם אני מכיר שזה טוב אבל עם הרגשה רעה, מה אגיד לו, תודה רבה שאתה נותן לי מכות? אני יכול להגיד כך או לא?

תלמיד: זאת אשליה, יש משמעות רק למה שאתה מרגיש.

יש משמעות רק למה שאני מרגיש. זאת אומרת, אם אני מרגיש מכה, אז אי אפשר להגיד תודה. ובעולם הזה אפשר?

תלמיד: אנחנו לא מדברים במעשה, אנחנו מדברים על כוונות.

למה בעולם הזה אנחנו כן יכולים?

תלמיד: אתה סופר מעשה אתה לא סופר כוונה. בפה שלך אתה יכול להגיד.

למה בפה? אני יודע שעכשיו אני עובר מצב רע ורואה שמזה ייצא לי טוב.

תלמיד: אז אתה חי באשליה, במקום לקלף את האשליה. 

זאת אומרת, המצב יכול להיות טוב רק בזמן שאני מקרב את העתיד להווה. ובסך הכול סכום ההרגשה הנוכחית שלי עם ההרגשה העתידית שלי נותן לי חשבון חיובי. אני חייב בסופו של דבר להרגיש פלוס במקום מינוס, ואז אני יכול להצדיק את הבורא, או אז אני יכול להגיד אמת, מסך כל סכום ההרגשה.

אתה לא מסכים?

תלמיד: בזה שאתה מוריד את הראש למרות שאתה מרגיש רע וממשיך, האם זה ייתן לך סכום חיובי?  

לא. אני חייב לעבוד על כך שהעתיד ישמש לי כהווה.

תלמיד: אתה יכול לעשות את זה שכלית.

לא שכלית, אני צריך להביא את זה להרגשה. אני צריך להרגיש את ההווה ואת העתיד כאחד כדי לעשות חשבון ביניהם, ושמהחשבון הזה ייצא לי פלוס, ייצא לי עודף, כשגודל העודף הזה זה חומר הדלק שלי.

תלמיד: אבל אתה מרגיש רע וממשיך.

אני לא מרגיש רע. אני קירבתי את העתיד אליי וניקיתי אותו מההווה, ואם יש לי עודף חיובי, אז אני לא מרגיש רע, אני מרגיש טוב. אתה יכול לחתוך את הבשר שלך ולהרגיש שאתה שמח ולא כואב לך. אלו דברים שלאט לאט נדבר עליהם. 

תלמיד: מה סדר הפעולות שאדם צריך לעשות לפני שהוא ניגש בכלל לפנייה לבורא, לעשות בתוכו סדר מסוים שיהיה בטוח שהוא ניגש נכון?

איך אדם ניגש לפנות לבורא? רק אם יש בזה צורך. איך אני פונה למישהו? יש אנשים שאני לא רואה אותם בכלל, הם נמצאים קרוב מאוד אליי ואני לא מרגיש אותם. יש כאלו שאני מסתכל דרכם כאילו, אני לא רואה אותם בכלל. יש כאלה שאני חייב שהם יהיו ממש קרוב אליי. יש כאלה שאני רוצה להרחיק אותם. יש כל מיני. זה לפי מידת הנחיצות שלי בהם, לפי מידת החשיבות, הכרת החשיבות שלי בהם.

איך אפשר לפנות לבורא? איך אפשר להתחיל להרגיש אותו? לפי הצורך. עכשיו אומרים שהוא נמצא בכל מקום, הוא ממלא אותי והוא סביבי. אני גם טבול בתוכו, כי הוא מסביבי ממש, והוא גם בתוכי אבל לא נמצא, אני לא מרגיש אותו. זו ההסתרה מצידו, הוא עושה לי את ההסתרה הזאת.

השאלה היא, באיזה מצב אני צריך להיות כדי שהוא יהיה נחוץ לי? הוא עושה את  ההסתרה הזאת, הציב לפניי את כל העולם הזה, את התמונה הזאת שמבלבלת אותי, ואותי בפנים, הציב את כל הדבר הזה במקום את עצמו, ואת עצמו הוא הסתיר. אני צריך לעשות עבודה הפוכה. למרות כל התופעות שיש לי בגוף במקום להרגיש שזה הוא, ולמרות כל התופעות שיש מסביבי במקום להרגיש שזה הוא, אני צריך ממש להגיע להכרה שזה הוא ושום דבר אחר כאן לא נמצא, לא אני ולא מסביבי. אז מה יכול לחייב אותי בזה? איך להגיע לזה שזה יהיה לי נחוץ, חשוב?

הבעיה היא כך. הוא רק מעורר אותנו לזה על ידי כל מיני דפיקות כאלה קטנות, עקיצות. הוא לא עומד עם שוט ממש. אם הוא היה עושה כך, אז היינו רצים לגלות אותו, ו"אוי ואבוי אם בעוד רגע אני לא אגלה, אז אני מת". אין דבר כזה. הוא רק מעורר אותנו בזה כדי לתת לנו בחירה חופשית וחופש פעולה לגלות אותו. ובאמת זו הפעולה או השטח היחידי שבו אנחנו חופשיים, והוא נותן לנו רק רמזים לזה, לא דחף לזה בצורה ישירה, אלא רק רמזים.  

איך מתוך הרמזים שלו אני אעבוד כך כדי להגיע לזה שזה נחוץ לי, נחוץ יותר מכל מה שאני מרגיש בתוכי ומסביבי? אחרת אני תמיד אפנה למשהו, "זה יותר חשוב מזה", אני תמיד אמצא משהו יותר חשוב, כך זה קורה לי. זה נקרא אצלנו חיים, שכל פעם אנחנו פונים לדברים יותר חשובים ממה שנראה לנו מסביבנו. איך אני אפנה אליו כלדבר החשוב ביותר מכל יתר הדברים? איך אני אגלה את החשיבות של הגילוי שלו מכל דבר אחר?

זה פלא, אנחנו נמצאים בתוכו והוא ממלא אותנו, וחוץ ממנו לא קיים כלום. אני ממש בתוכו, ואני לא רוצה את זה, לא רוצה להרגיש, לא רוצה לגלות ולא כלום. את הנחיצות לזה אנחנו צריכים בעצמנו  להשיג, זה הדבר היחידי שמוטל עלינו. עכשיו אומרים, אם לא החברה, אז לבד אתה לא מסוגל בכלום להתקדם לזה, אפילו לא במילימטר אחד. צריכים חברה. 

תלמיד: אני מבין מזה שלא יכולה להיות תפילה שהיא יזומה, רק מתוך הכרחיות.

יפה אמרת. לא יכולה להיות תפילה אם לא מתוך הכרחיות, ודאי. אחרת זה לא נקרא עליית החיסרון. חיסרון, עליית מ"ן, תפילה, זה שיש לך חיסרון. חיסרון צריך להיות רק לדבר אחד. חיסרון שאתה יודע בדיוק מהו, וחיסרון שאתה יודע למי אתה פונה, שמהמקום הזה אתה יודע שאתה כן עשוי לקבל, כן יכול לקבל, שהמקום הזה כן מוכן לתת לך. אם כל התנאים האלה ישנם ויש קליק, אז אתה מקבל תגובה, אחרת לא. 

לכן אנחנו צריכים להגיע למצב של מה אנחנו צריכים לדרוש מהחברה. כמו עם אקדח, אתה צריך לעבוד נגד כולם ולדרוש מהם, החיים שלך תלויים בהם. אתה יודע מה זה להרגיש כך? תאר לעצמך, אתה נמצא עומד על חבית, עם חבל על הצוואר, ויש כאן את כל קבוצת "בני ברוך", ועכשיו השופט פונה אליהם ושואל, מה נעשה איתו? והם צריכים להגיד.

תלמיד: יש פה חברה די אינטנסיבית, איך להימנע ממצב שהחברה לא תהפוך להיות המטרה במקום האמצעי?

איך לדאוג שהחברה תהיה אמצעי להשגת הבורא ולא המטרה עצמה? על ידי זה שכל פעם עובדים על חשיבות הבורא. אז החברה כל הזמן נמצאת כאמצעי לזה. יש אני, יש חברה ויש בורא, שלושת הדברים. 

תלמיד: מדברים הרבה על חשיבות החברה, כל אחד מבין שהחברה זה הדבר הכי חשוב, מתחיל להשקיע.

מה זה חשוב? החברה היא לא חשובה אם היא לא יכולה לתת לי כל יום התרוממות יתר למטרה. נקודה. אחרת אני לא צריך את החברה הזאת, היא עוצרת אותי, מבלבלת אותי, היא קוברת אותי. אם כל יום אני לא מקבל התרוממות יתר אז אני צריך לברוח מהחברה הזאת. לברוח זה נקרא או לשפר אותה או באמת לעזוב אותה.

אני אומר לך ברצינות. עד כדי כך אנחנו תלויים בחברה. זה דבר מאוד חמור. 

תלמיד: דיברנו קודם על תפילה, שיש יכולת להתפלל רק אם יש נחיצות לדבר. האם יש אפשרות לאדם להיכנס למין מצב של פחד, כאילו ליזום הפחד הזה, לרצות להיכנס למצב הזה של פחד כדי שתהיה לו הכרחיות לשאת תפילה?

אתה אומר כך, לפעמים אני תופס איזה פחד, חרדה כלפי העתיד, כלפי ההווה, מה יהיה, ואז אני מחפש איך להתקדם. מה אני אעשה אם אין לי את הפחד הזה, אם אין לי חרדה כזאת? אני אדיש, מה לעשות אז? מדברים דווקא על זמנים כאלו שאין פחד ואין חרדה, מה אעשה אז, ודאי. אבל ברגע שאתה נמצא בפחד ובחרדה, האם אתה דואג שיהיה לך עוד יותר, ושהם יהיו מועילים למטרה? אולי אלו פחד וחרדה שלא מועילים לקרב אותך למטרה האמיתית.

יכול להיות שאני סתם מפחד ממה שצריך לקרות, נניח גנבתי משהו לפני שנה ועכשיו זה עלול להתגלות. שמעתי שכבר מתחילים לגלות שזה אני גנבתי, אז אני נמצא בפחד ובחרדה, עכשיו יתפסו אותי, יתנו מכות, יכניסו לבית סוהר. מה לעשות? אז אני זקוק לבורא. 

עכשיו השאלה, זה בסדר, זה מועיל? האם עכשיו אני מודה לבורא שלפני שנה סיבב לי את הגניבה הזאת, ועכשיו ברוך ה' אני משתוקק אליו?

תלמיד: אני לא יודע אם להשתוקק זה להגיד תודה שסידרת לי את כל הדברים האלה.

למה לא? כי אתה מכיר את עצמך ואת הטבע שלך, ובלי מכה כזאת לא היית משתוקק אליו, אז ברוך ה' עכשיו אתה מבין שכל דבר שהוא עושה לך אולי עושה לטובה. אז אתה מודה לו, ולא אכפת לך מה יהיה העתיד, אלא העיקר שעכשיו אתה חושב עליו. 

תלמיד: אני שאלתי משהו אחר. אם יש מצב של אדישות, כאילו הכול בסדר ואני לא צריך אותו עכשיו בכלל, "תעזוב אותי ותן לי להסתדר". האם במצב כזה אני יכול להכניס את עצמי לפחד מודע?

אתה אומר כך, טוב לי בחיי, הכול בסדר גמור ברוך ה', אני לא זקוק לבורא, לא זקוק לכלום, החיים טובים. אז איך לעשות את החיים רעים כדי לפנות אליו?

תלמיד: כן.

למה אתה צריך לחפש חיים רעים? כי לפי הבהמה שלך אתה רואה שמדברים טובים היא לא פונה אליו, רק מדברים רעים. 

מה זה נקרא דברים רעים? בעל הסולם באמת כותב כך, "מה הטעם בחיינו", שמהשאלה הזאת אדם חייב להתחיל כל רגע ורגע, אין מה לעשות. אבל מה הכוונה ב"מה הטעם בחיינו"? או מחיים גשמיים, שעכשיו יכניסו אותי לבית סוהר וכדומה, או מחיים שאין לי קשר איתך. למה שלא תחפש חיסרון כזה?

השאלה היא פשוטה. האם הגוף שלך מספק לך חסרונות, שעוד מעט יהיה לך רע, יתנו לך מכות, ויכניסו אותך לבית סוהר, או שחברה, ספרים, סופרים מספקים לך חיסרון, שאם אתה לא משיג רוחניות, אז זה יותר גרוע מלהיות בבית סוהר ולקבל מכות. הכול תלוי ממה אתה מפחד, מה סדר העדיפויות שלך, מה סולם הערכים. על זה צריכים לעבוד. 

תלמיד: האם יש בחירה חופשית? אנחנו מדברים שלפני המחסום אנחנו כמו בהמות, או שאנחנו כחולמים. ורק אחרי זה אדם משיג את התנועות החופשיות שלו על ידי המסך. אז איך זה יכול להיות שיש משהו גם לפני המחסום, כשאין מסך עדיין? איך יכול להיות לפני מחסום איזו מין תנועה חופשית, מעשה חופשי?

כמו שאומר בעל הסולם, גם אחרי המחסום הבחירה החופשית זאת שאלה, איפה היא קיימת ובמה היא קיימת. אנחנו נמצאים או תחת תכונות היצר הרע או תחת תכונות היצר הטוב. או בקדושה או בקליפה, שגם זה וגם זה הם שני כוחות של הבורא, וגם בזה וגם בזה אנחנו לא חופשיים. אנחנו נמצאים בחופשיות רק בקליפת נוגה, בשליש אמצעי דתפארת, בבחירה למה להיות שייך. 

הוא אומר שאחרי המחסום אני אהיה חופשי במידת המסך. אני לא אהיה חופשי במידת המסך. כשאני רוכש מחסום, אני לא חופשי, אלא אני במחויב עושה מה שהבורא עושה. אני רכשתי את הטבע שלו, לכן אני עושה כמוהו. עכשיו לא רכשתי את הטבע שלו, יש לי טבע הפוך, אז אני עושה לפי הטבע הזה. העבודה שלי היא בקו האמצעי, רק הבחירה שלי זה האני.

כשאני כבר עושה פעולה טובה או רעה, זה כבר לא אני, זה כתוצאה מהבחירה. הבורא לא מתחשב אם אתה עושה דברים טובים או דברים רעים. דבר טוב או דבר רע נקרא אצלנו לבחור בטוב או לבחור ברע. אבל לעשות את הפעולה עצמה טוב או רע זה לא אנחנו כבר, אנחנו לא בעלי פעולות, אנחנו רק בעלי הבחירה. 

לכן בחירה קיימת גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום. רק לפני המחסום הבחירה היא איך לבחור חברה שתמשוך אותי לבחור בטוב, בצד הבורא, ואחרי המחסום הבחירה היא גם כנגד הקליפות, איך לבחור בחברה, כי החברה אז היא גם כוחות רוחניים, אז לבחור בחלק הימני, בחלק הטוב. רק בחירה. אבל המעשה עצמו רע או טוב זה לא האדם, זה כבר אחרי הבחירה מה שהאדם קובע, תחת מה הוא נכנס, או תחת רשות היחיד או רשות הרבים. 

תלמיד: אומרים "ממעשיך היכרנוך", אז אפשר להגיד טוב.

"ממעשיך היכרנוך" להגיד טוב, זו כבר תוצאה. אני צריך קודם להגיע לזה שאני מכיר את המעשה. "ממעשיך היכרנוך" זה כבר גילוי.

תלמיד: מה זה "ממעשיך היכרנוך" לגבינו עכשיו בעולם הזה? ברוחניות אני מרגיש את הבורא, אז אני יכול להגיד "ממעשיך הכרנוך", אני מרגיש מה הוא עושה בתוך הכלי שלי. כשאנחנו עדיין נמצאים בטבע הזה, מה זה "ממעשיך היכרנוך", האם מה שאני רואה איך הטבע מתנהג, איך אני מרגיש?

"ממעשיך היכרנוך" אצלנו זה נקרא, שאחרי כל הפעולות וכל האמצעים שאני משתדל לעשות, אני רואה את התוצאות, ואני רואה שהתוצאות האלו מקדמות אותי בכל מיני אופנים, אפילו שמורגשים בגוף כרעים. זה נקרא "ממעשיך היכרנוך". 

אי אפשר לגלות את הבורא בעיניים או בחושים, מה, לנגוע בו? ההכרה בו זו הכרה רגשית פנימית שבאה כתוצאה מסכום הפעולות שעוברות עלינו.

אי אפשר למסור הרגשה. 

(סוף השיעור)