שיעור בוקר 06.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.10.2006

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/pHlDXTSj?activeTab=downloads&mediaType=video

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות ק"כ – קכ"א)

שיעור 51

1. ה"פ פרצופי אצילות ועניין מ"ה וב"ן שבכל פרצוף.

   אות ק"כ

"ונתבאר, שקומת מ"ה החדש נתפשטה ג"כ לעולם שלם בפני עצמו כמו עולם הנקודים וטעם הדבר הוא, כמו שנתבאר בקומת הנקודים שהוא מכח כפילות המסך גם מבחי"ד. (כנ"ל באות קט"ז), כי הגם שהארת הזו"ן דא"ק שהאיר דרך הטבור והיסוד לג"ר דנקודים החזירה הצמצום א' למקומו, וה"ת ירדה מנקבי עינים לפה, שעי"ז יצאו כל אלו הקומות דגדלות נקודים, (כנ"ל באות ק"א ע"ש), אמנם כל אלו הקומות חזרו ונתבטלו ונשברו, וכל האורות נסתלקו, וע"כ חזר הצמצום ב' למקומו, והבחי"ד חזרה ונתחברה במסך."

אחר יציאת גלגלתא, ע"ב וס"ג, ירדו נקודות דס"ג למטה מטבור, התערבבו עם נה"י דגלגלתא, קיבלו התרשמות מרשימות ד' ג' שמטבור עד סיום דגלגלתא, וכתוצאה מכך הצטמצמו. הכול קרה בזמן הזדככות הטעמים דס"ג, הנקראת כאמור נקודות. לאחר ירידת הנקודות דס"ג מתחת לטבור והזדככותן, עלו הרשימות לנקבי עיניים דראש דס"ג במקום לפֶּה – נקבי עיניים פירושו ב' א' מצומצמים בצמצום ב' – ונעשה זיווג בנקבי עיניים דראש דס"ג. על הזיווג בנקבי עיניים דראש דס"ג יצא פרצוף עולם הניקודים, והתפשט במקום המותר מטבור עד הפרסא. פרצוף עולם הניקודים שיצא על הזיווג בנקבי עיניים אינו עולם, הוא נקרא עולם על שם העתיד.

תחילה התפשט עולם הניקודים בכתר, אבא ואמא, וזו"ן בקומת הקטנות. לאחר מכן נעשה זיווג על הרשימות ד' ג' שנקודות דס"ג קיבלו מנה"י דגלגלתא, ויצא עולם הניקודים בגדלות. הזיווג על הגדלות אינו עניין פשוט: תחילה מאירה נקודת החולם לכתר דנקודים (ראה שרטוט מס 1, חץ מס. 1); אבא ואמא עדיין עומדים פנים באחור, וזו"ן אינם מקבלים דבר. לאחר מכן נמשך אור דרך היסוד דגלגלתא, שעליו מתלבשים אבא ואמא, לזו"ן דניקודים. זו"ן דניקודים מעלים לאמא מ"ן. המ"ן דזו"ן מזווגים את אבא ואמא פנים בפנים (ראה חץ מס. 2), ואבא ואמא משפיעים מהפה שלהם לזו"ן אור חכמה גדול שמגיע מאין סוף (ראה חץ מס. 3).

שרטוט מס. 1

אור החכמה שנמשך לזו"ן הגדולים גורם לשבירת הכלים ולהזדככות המסכים. חשוב להבין כי הכלים שנשברו אינם הרצונות, אלא המסכים. כתוצאה משבירת הכלים, או המסכים, יורדים הכלים השבורים למטה מהפרסא שממשיכה לעמוד במקומה, והאורות פורחים למעלה, לס"ג.

לאחר השבירה ס"ג עושה זיווג במצח שלו, שהוא נקבי עניים דכתר. מדוע? כי הרשימות ב' א' המצומצמות בצמצום ב' שעליהן יצא עולם הניקודים, הזדככו בשבירה לרשימות א' שורש מצומצמות בצמצום ב'. ועל הרשימות האלה, החדשות, נעשה זיווג דהכאה. כתוצאה מהזיווג דהכאה במצח דס"ג, ירד האור למטה מטבור והוציא את חמשת פרצופי אצילות: עתיק, אריך אנפין, אבא ואמא, וזו"ן.

הכתר דנקודים נחלק בעולם האצילות לשניים: לעתיק ולאריך אנפין. גם אבא ואמא דניקודים נחלקים בעולם האצילות לשניים: לאבא ואמא עילאין ולישסו"ת. וגם זו"ן דניקודים נחלקים לשניים: לזו"ן הקטנים ולזו"ן הגדולים, או ל"יעקב ורחל" ול"ישראל ולאה"(ראה שרטוט מס. 2). המבנה שיצא כתוצאה משבירת עולם הנקודים נקרא עולם האצילות. (הסבר מקיף ומעמיק על היחס בין פרצופי אצילות לפרצופי נקודים יינתן בשיעורים הבאים. העורך).

על ייחודו של עולם האצילות דיברנו בשיעורים הקודמים. עולם האצילות הוא אותו עולם הנקודים, אלא שהוא לוקח בחשבון את כל ה"שגיאות" וה"טעויות" שהתגלו בשבירת עולם הנקודים. בעולם האצילות מצויה ההבנה כיצד הבורא והנברא, ההשפעה והקבלה, יכולים להיות יחד זה עם זה, או מנוגדים זה לזה, בכל תכונותיהם, מאין סוף עד אין סוף, מבורא עד נברא, בכל הטבע שלהם. בהתאם לכך עולם האצילות נבנה, ולכן המערכת של עולם האצילות מיועדת לתיקון הכלים השבורים.

שרטוט מס. 2

עתה נבאר מדוע עולם האצילות נקרא גם מ"ה החדש.

למעלה מטבור דגלגלתא יצאו ג' הפרצופים, גלגלתא, ע"ב וס"ג. מנקודות דס"ג שלא ירדו למטה מטבור, יצאו רשימות ב' א' שאינן מצומצמות בצמצום ב'. על רשימות אלה יצא פרצוף מ"ה ואחריו יצא פרצוף ב"ן. מ"ה יצא מעל הטבור דא"ק על רשימות ב' א', וב"ן יצא מעל הטבור דא"ק על רשימות א' שורש. כל אחד לפי מדרגתו. מ"ה וב"ן שיצאו מעל הטבור נקראים "מ"ה וב"ן עליון". מתחת לטבור יצא עולם הנקודים שנקרא גם הוא "מ"ה", לפי הרשימות ב' א'. ומפני שעולם הניקודים נשבר ואינו מתקיים, גם עולם האצילות נקרא מ"ה, מ"ה החדש.

תלמיד מתחיל, שאינו בקיא בחומר, עלול להתבלבל בשמות. עביות א' היא תמיד פרצוף מ"ה. אם היא יוצאת לפי סדר המדרגה, לאחר גלגלתא, ע"ב וס"ג, היא נקראת מ"ה העליון, ואחריה יוצא ב"ן העליון. עליון פירושו מעל הטבור.

הפרצוף הרביעי, כפי שקורא לו בעל הסולם, שיוצא כתוצאה מהתקשרות נקודות דס"ג עם נה"י דגלגלתא, נקרא גם הוא מ"ה, או עולם הנקודים. עולם הניקודים נשבר. הפרצוף שבא תמורתו ויוצא על עביות א' שורש, אמור להיקרא ב"ן, אולם כיוון שמיד עם הגיעו למקומו הוא מצרף לעצמו עביות ב' א', כמו עולם הנקודים, הוא נקרא מ"ה החדש.

עולם האצילות נולד על רשימות א' שורש, כעוּבָּר. אבל משום שעולם האצילות צריך לתקן את עולם הנקודים – עולם הניקודים נקרא נוקבא ביחס לאצילות, ועולם האצילות נקרא זכר ביחס לניקודים – אצילות מצרף לעצמו את הנוקבאות של ניקודים שיצאו בעביות ב' א'. כך קורה שביחס לנוקבא הזכר הוא קטן, הזכר יצא על עביות א' שורש, פחות מנוקבא, אבל באמצעות הנוקבא הוא גודל.

עולם האצילות מגיע אפוא לדרגת ב' א', ולכן הוא נקרא מ"ה, לא סתם מ"ה אלא מ"ה החדש. עולם הנקודים, לעומת זאת, כיוון שהוא שבור, נקרא ביחס לאצילות ב"ן.

שרטוט מס. 3

שאלה: מה קורה לרצונות בזמן השבירה?

לפני הכול עלינו להבין כי כל התהליך שמתרחש לפני שהאדם בעולם הזה מתחיל להתעורר, יוצא בכוח ולא בפועל. אין עולמות, אין פרצופים, אין ספירות, אין מדרגות, אין שבירה. אין שום דבר שאנו יכולים לתאר בחומר. כל המצבים האלה יוצאים בכוח בלבד. רק כשנשיג את ההבחנות האלה, נגלה לפנינו רצונות, ניצוצין, כלים או אורות, שמוכנים לפנינו לעבודה. לפני כן, לא קורה שום דבר בפועל.

קצת קשה לעכל זאת. לעת עתה די לנו לשמוע על כך. העיקרון הזה צריך להיות מובן לנו במידה מסוימת. צריך שתהיה לנו הכנה לכך. אנו לומדים שבעולם הנקודים הייתה שבירה. ולמרות האמור, לא הייתה בו שבירה. את כל העולמות וכל המציאות שיוצאים כביכול לפנינו, אנו מגלים רק כשאנו מתקנים את עצמנו ומשיגים אותם. רק אז אנו מגלים כי בשורש שלנו, בתוכנו, בתוך הנשמות שלנו, יש הכנה מסוימת שנקראת "שבירה".

אל לנו לדמיין שהשבירה הייתה בפועל. בעל הסולם והרב"ש, מבארים זאת בכמה מאמרים על תפיסת המציאות. הם כותבים כי לפני שהאדם משיג מציאות מסוימת, המציאות הזו אינה קיימת בעבורו. כל המציאות מתגלה בתוך הכלים של האדם.

אנסה להסביר זאת ביתר פשטות. הבורא ברא רצון, רצון אחד ליהנות. ליהנות ממה? מהבורא, ממצבו, מתכונתו, ממה שהוא. מהו הבורא, איננו יודעים, אבל הוא, או האור, ברא את הרצון. יש בזה כמה דיוקים. "האור ברא את הרצון" פירושו שהאור ברא את ההפך מעצמו על מנת שירצה לקבל ולהרגיש את האור כתענוג. הרצון שנברא קיים כל הזמן. הוא הפוך לאור והאור מחזיק אותו כל הזמן בקיום. בנוסף לכך האור מעורר ברצון ההפוך ממנו, את הרגשת ההפכיות בינו לבין האור. האור כביכול אומר לרצון: "בראתי אותך ברצון ליהנות ממני, ודע לך שאתה הפוך ממני".

הידיעה הזו, מבלבלת אותנו. היא מוציאה אותנו מיד מהכלים הרגילים. אם אנו יודעים שאנו הפוכים מהתענוג, אנו משתוקקים לתענוג. אמנם בהשתוקקות לתענוג אין שום דבר יוצא דופן, אבל הידיעה שאנו הפוכים מהתענוג בתכונותינו, מחייבת אותנו להשתוות לתענוג.

האור נותן ברצון שני נתונים: רצון, והרגשת ההפכיות מהאור. ההפכיות מהאור מורגשת ברצון כְבּוּשָה, והרצון חייב לסלק אותה ממנו. הרצון אינו מסוגל לחיות יחד עם הבושה. הבושה חזקה יותר ומורגשת יותר מכל מחסור בתענוג. הבושה לא הופיעה כתוצאה מהשפעת האור בלידת הרצון, אלא כתוספת, כתוצאה מהופעת ה"אני" של הבורא כלפי הרצון. לכן הרגשת הבושה חזקה יותר מכל מחסור בתענוג. מכאן אנו יכולים להבין מהו שורש המשיכה שלנו לרוחניות.

האור בונה את הכלי בהשפעה שלו. התענוג בונה רצון וכתוצאה מכך הרצון משתוקק לתענוג בתוך התענוג שממלא את הרצון, הנברא מרגיש שיש השפעה. בתוך התענוג, הוא מרגיש את נותן התענוג. הרגשת נותן התענוג מעוררת בנברא רצון להשפיע, להיות כנותן. ההשפעה שהנברא מרגיש בתוך התענוג היא דרגה גבוהה יותר מהתענוג עצמו. על ידי התענוג נברא רצון, על ידי השפעה נבראה תכונה ברצון, כוונה להשפיע. הנברא כשלעצמו אינו יכול להשפיע, אין לו מה להשפיע, הוא רק רוצה להשפיע.

שרטוט מס. 4

לכן כשאנו מגיעים למצב שבו אי אפשר למלא את הרצון שלנו בתענוג, מתגלה בהדרגה בתוך הרצון ההשפעה מהבורא שמולידה בנו כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: מה קורה לרצונות לאחר שבירת הכלים?

הרצון קבוע ואינו משתנה. יחד עם זאת, תרי"ג הרצונות שבנו, יכולים להיות מגולים יותר או פחות. עכשיו למשל אינך רוצה לרקוד, יכול להיות שאתה רוצה לשתות או לישון. לפתע מתעורר בך רצון לרקוד. היכן היה הרצון הזה עד עתה? הוא היה טמון בך. הרצונות מתחדשים ובאים להכרה ולהרגשה, לפי סדר מסוים, שאיננו יודעים מהו. אמנם על ידי השפעת החברה או על ידי מחשבה, אנו יכולים לעורר בנו רצונות, אבל בדרך כלל הרצונות מתעוררים בנו ללא פיקוח מצידנו.

ברוחניות אין זה כך. ברוחניות יש "מצבור" של רצונות, הרבה רצונות, תרי"ג רצונות (עלינו להתרגל למושג תרי"ג), ומעליהם רוכבת כוונה על מנת להשפיע. לעת עתה איננו יודעים מהי הכוונה על מנת להשפיע. לצורך העניין נאמר כי הכוונה על מנת להשפיע היא תנאי. אם יש לנו את הכוונה להשפיע, מתעוררים בנו רצונות, הנקראים רשימות, ואנו משתמשים בהם בכוונה על מנת להשפיע.

נשאלת השאלה, האם הרצונות שמתעוררים בנו הם הרצונות שלנו, או שמא הם הרצונות של מי שאנו רוצים להשפיע לו? ובכן, אם הכוונה היא על מנת להשפיע, אנו מרגישים את הרצונות של מי שאנו רוצים להשפיע לו – רצונות זרים. כיצד אנו יכולים למלא אותם? על ידי הרצונות שלנו.

שרטוט מס. 5

בעולם הרוחני אנו מעבירים את החיים, החיות והתענוגים, מהבורא, דרכנו, לאחרים. אנו פועלים כבינה, ה"אחרים" הם זו"ן והבורא הוא כתר. בפעולה שלנו כבינה יש ג"ר דבינה וז"ת דבינה. ג"ר דבינה זו ההבחנה שאיננו רוצים דבר, אלא רק להשפיע. ז"ת דבינה זו הרגשת הרצונות הזרים בנו, הרגשת האח"פ. כך המערכת עובדת. ודאי שיש בה עוד הרבה מאוד פרטים.

שרטוט מס. 6

מה קורה לרצונות לאחר השבירה? במידה שנוכל לממש אותם על מנת להשפיע, הם יתעוררו בנו. נרגיש אותם. נמיין אותם. תהיה לנו היכולת, הכוח והתבונה להשתמש ברצונות שאיתם אנו יכולים למלא את הרצונות הזרים שיתגלו בנו. הם יתגלו בנו במידת מוכנותנו. הן רצונותינו והן הרצונות הזרים, יתגלו בהתאם למסך. העבודה עם הרצון ברוחניות היא תורה שלמה. הכול נמצא בה, כל מה שאנו לומדים, כל המציאות כולה. אין יותר ממנה.

שאלה: מה ההבדל בין מ"ה העליון שמעל הטבור, לבין מ"ה התחתון?

מ"ה העליון יוצא על הטעמים דס"ג; מ"ה שלמטה מטבור, שהוא עולם הנקודים, יוצא על נקודות דס"ג; מ"ה החדש, שהוא עולם האצילות, יוצא על הרשימות של עולם הנקודים שנשארו אחרי השבירה.

החשבון תמיד נעשה לפי הרשימות. הרשימות הן המקור לכל פעולה, לכל פרצוף. כל פעולת השפעה שעומדת בפני עצמה, נקראת פרצוף. מחשבה ופעולה, זה נקרא פרצוף.