שיעור בוקר 23.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 121, מאמר: "מי שחיזק לבו"
קריין: שלום, אנחנו קוראים בספר פסח בעמוד 87, מאמר של רב"ש "מי שחיזק לבו". המאמר מופיע גם ב"כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 121.
העבודה מול פרעה, מול האגו של האדם, היא עבודה מאוד גדולה כי האגו עצמו הוא כלי בצורה מתוקנת הכולל את כל האור. כל הבורא נכנס פנימה, ממלא אותו, מתקן אותו באור המחזיר למוטב, ואחר כך ממלא אותו בעצמו. כי כך הוא מתגלה, ורצונו להיטיב לנבראיו. זאת אומרת, הוא רוצה להתגלות בנבראיו במלואו.
לכן הרצון גדול מאוד, פרעה כנגד הבורא בשווה, רק בכוונה הפוכה. הרצון הוא אותו רצון, והכוונה הפוכה. לכן על אותו רצון נלחמים גם קדושה וגם קליפה, גם בורא וגם נברא. והאדם, באמצע בין שניהם, הוא המכריע, מי הוא רוצה שישלוט עליו. ממש ככה, "מי ישלוט עליי?" ברור שלא אני בעצמי, אני רק אחראי על ההכרעה ולא יותר.
כמו בבחירות שלנו, יש לנו הרגשה שאנחנו בוחרים ואנחנו קובעים, אבל לפני הבחירות הייתה איזו ממשלה, אחרי הבחירות תהיה איזו ממשלה, ואנחנו כביכול רק מכריעים מי ישלוט. אז למה "כביכול"? גם ברוחניות, וגם בגשמיות, כי זה נובע מזה, ככה זה. כי אם לא בוחרים בדרך הנכונה, שכוח הטוב ישלוט בנו, אז בסדר, אתם רוצים את כוח הרע? בבקשה, הוא ישלוט עד שבכל זאת תרצו להחליף אותו לכוח הטוב. אבל רק במקום הבחירה אנחנו בעצם קובעים משהו.
לכן העבודה שלנו היא רק בכך, זה דבר אחד. ודבר שני, מפני שהרצון לקבל כל כך גדול, ומגיע בכל עצמתו כנגד הבורא, אנחנו לא יכולים לתקן אותו בבת אחת, בפעולה אחת, אלא בהרבה הרבה פעולות פרטיות, עד שאנחנו מממשים את אותה פעולה כללית במלואה, וכך מתקדמים.
לכן גם גלות מצרים, כמו שהבורא אמר לאברהם, היא 400 שנה, זאת אומרת ארבע דרגות, זאת אומרת צריך להיות מצב שלם. וגם כל דבר ודבר לפני, אחרי, ובכל מקום צריך להיות מימוש שלם של אותו מצב שאנחנו צריכים לעבור בדרך. לכן לא לחשוב שאנחנו קופצים בבת אחת, לא לחשוב שאנחנו עוברים מהר, וגם לא להתפעל מכך שזה חוזר. אבל "ויהיו בעיניך כחדשים", שוב ושוב אנחנו כך מבררים את המצבים וקובעים ש"פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול".
נקווה שיהיו לנו מספיק סבלנות והתמדה, כי רק בזה תלוי העתיד. ומי שבאמת מתקדם כאן, מרגיש שההתקדמות שלו היא לא בצורה איכותית אלא בצורה כמותית. והוא ככה קצת כטיפש, מרכין את הראש ועושה את העבודה עוד פעם, ועוד פעם, עד ש"כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול". וכאן עלינו רק לראות איך על ידי המצבים שחוזרים, כל מצב ומצב בהצטרפותו למצבים הקודמים, נותן איכות. אבל האיכות היא תוצאה מהכמות, וכך זה מתקיים.
ממש כמו במחשב, יש אפס ואחד, אין יותר. אבל מתוך הרבה מאוד אפסים ואחדים יש לנו מלא פקודות, אפשרויות. וכל הנוסחאות הקשות ביותר, המורכבות ביותר, אפשר לפרש בסך הכול כאפס ואחד. כניסה ויציאה, כניסה ויציאה, אור וחושך, אור וחושך. רק בצורה כזאת זה עובד.
לכן צריכים רק חיזוק בינינו, כי האדם שנופל, עולה ונופל מרגיש שזאת ההתקדמות, ובכל פעם זה מצב חדש, ובודקים אותו דווקא בחושך ולא באור. עד כמה כשהוא במצב חשוך קובע שלא חשוב לי שחשוך, אני לא בודק את המצב לעצמי. אני נמצא למעלה מהחושך, שיהיה דווקא חושך. דווקא בחושך אני בונה את הכלי דהשפעה, כמו שכתוב "ואמונתך בלילות".
לכן, מתי בודקים את האדם? מתי שאין לו כלום, לא מאיר לו בהווה, לא מאיר לו בעתיד, והוא לא דורש את זה. אלא דורש רק דבר אחד, לשייך את כול המצב הזה של החושך לבורא, ולחיות בחושך כמו באור. כי רואים שכשהוא בעצמו בזה, הוא לא דורש שום דבר. כאן הבדיקה, כאן הוא הקובע עד כמה הוא נמצא באמונה "ואמונתך בלילות"
צריכים לראות את העשיריות שלנו, עד כמה אנחנו מאבדים את החברים ואחר כך הם חוזרים, כי עדיין אין להם את הכוונה הנכונה, כנראה שעדיין אין להם אחריות כלפי העשירייה שהם חייבים להיות ולהחזיק, צריכים לדבר על זה ולהתקדם. אבל דווקא כל העבודה היא בחושך. לכן המקובלים קבעו שאנחנו צריכים ללמוד בחושך, וגם הם בעצמם למדו בחושך. בעל הסולם היה קם תמיד בחצות הלילה ומתחיל את היום, כך זה כמנהג, לפי ענף ושורש. להתרגל ללמוד בחושך עד "שחשכה כאורה יאיר".
החושך נשאר חושך, והוא מאיר לי רק מפני ששם, דווקא בחושך, אני מוצא את אור האמונה, ואחר כך בו את אור החכמה. כי חכמה בלי אמונה היא שמביאה לחושך, ואני משתדל להוסיף את אור האמונה ואז מדליק ומאיר את החושך כאור.
קריין: ספר פסח, עמוד 87, רב"ש, מאמר "מי שחיזק לבו".
מי שחיזק לבו
"בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".
ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, טוב מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.
ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.
רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.
וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.
והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.
וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".
נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.
ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.
ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה," זאת אומרת, לא לראות בהפרעות האלה שהן הפרעות, אלא דווקא הבורא מלכתחילה ברא את המוקשים האלה, את ההפרעות הללו, כדי שאנחנו כשנטפס עליהן, נגדן, נרכוש את האמונה למעלה מהדעת. אי אפשר אחרת לקבל את התכונה הרוחנית הזאת שנקראת "השפעה" או "אמונה למעלה מהדעת", אלא בצורה כזאת שיש לך הפרעות כלפי גדלות הבורא וכלפי מצבך האישי. ואז כשאתה מתגבר גם על זה וגם על זה למעלה מהדעת, אתה מקבל את כוח האמונה.
קריין: שוב פסקה אחרונה.
"ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.
וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".
נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם."
שאלה: אמרת שמי שהולך נגד ההפרעות ומתגבר עליהן, הוא מגיע לאמונה למעלה מהדעת. למה הכוונה שמתגבר על ההפרעות?
מבין שההפרעות האלה מגיעות בכוונה מהבורא. שעל ידי ההפרעות האלה אנחנו רוכשים כלים. על ידי ההפרעות אנחנו מייצבים את עצמנו נכון ברוחניות. יותר נכון שלא אנחנו מייצבים, אלא על ידי עבודה עם ההפרעות, שאני שמגלה אותן או שהן מתגלות בי, תלוי בגישה, יוצא שאני חייב כאן לעשות משהו עם ההפרעה בדרך, ואז אני עושה את ההפרעה הזאת כמדרגה, ככלי. ומהרבה פעולות כאלה אני מייצב את הכלי החדש ומגיע למדרגה הבאה.
תלמיד: איך אני יודע מה לעשות עם כל הפרעה, איך לעבוד איתה?
ההפרעה עצמה אומרת לך מה לעשות במצב שאתה נמצא. אתה חייב להגיע לחיבור עם החברים, אתה חייב להגיע למצב שאתה מחזק אותם, שאתה דואג להם, שאתה דואג לעשירייה, שאתה חייב לעבוד. זה כמו שיש לך תינוק והוא בוכה, אתה חייב לקום בלילה, אין ברירה, וכך אנחנו מתקדמים. זה מצידנו, ומצד השני, הבורא כבר.. אנחנו צריכים רק להביא חיסרון, בזה שאנחנו מתקדמים אז אנחנו מייצבים את החיסרון שלנו, והוא עם החיסרון הזה עובד, מתקן, מצרף וממלא. זה מה שנקרא "עבודה בלילות".
שאלה: במאמר מדובר על שני סוגי הפרעות, ביחס לחשיבות הבורא וביחס להאם אני ראוי לדרך הזאת. האם יש הבדל כלשהו בצורת העבודה כלפי ההפרעות האלו?
כן, ודאי. העניין הוא כך, נניח שלא בא לי לקום ולהגיע לשיעור, אנחנו רואים שאנחנו כאן חצי מהכמות שצריכה להיות, למה? כי דווקא ישנה הכבדת לב בחגים, עם כל מיני תירוצים ושאלות, ואדם חושב "כדאי לי לקום, לא כדאי לקום, לא בא לי". [אז הוא] צריך לשאול את עצמו משני הצדדים, אבל יש מישהו שדורש את העבודה הזאת, אני צריך לקום או לא? זאת אומרת הבורא גדול, הוא דורש את העבודה, לא חשוב שאני רוצה או לא רוצה, אני חייב לקום בגלל גדלות הבורא, זה מצד אחד.
מצד שני, אני לא שואל על עצמי אלא אני שואל על האפס שלי, עד כמה שאני לא מסתכל על האני שקיים. אם אני משווה את עצמי לאפס אז אני יכול לקום בכל מצב, כי כנגד האפס הזה אין הפרעות. לא בגלל גדלות הבורא, אלא בגלל שמי אני? אני שייך לסביבה, עשירייה, אני שייך לעבודה שאני צריך לבצע, אני חייב להגיע לשיעור שיש לי שם מקום וכן הלאה. זאת אומרת, עד כמה שהוא מתגבר עכשיו לעשות מעצמו אפס, באמת הוא עוד לא עושה את עצמו אפס, אלא עושה את עצמו מאוד חשוב. מאוד חשוב כי הוא הולך להשלים את המקום שלו בכלי הכללי.
אז יש לנו עבודה מצד האור, מצד הבורא, ועבודה מצד הכלי מצד הנברא, בכל מצב ומצב.
שאלה: רב״ש אומר "ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה'". הוא אומר פה כמה דברים, ללכת באמונה למעלה מהדעת, לא להסתכל על הטענות שלהם ולבטוח בה'. מה ההבדל בין הדברים האלה?
זה כלפי שתי הנקודות האלה ומה שמשותף ביניהן. כל הטענות שיש לנו הן בעצם לא שייכות לי. מי אני? נברא, הרצון לקבל שלי נברא. אם יהיה לי רצון להשפיע, או משהו בתוך הרצון לקבל או נוסף עליו, מעליו, לא חשוב מה, זה גם כן לא אני. זאת אומרת, אני לא משייך לעצמי כלום. גם את המצב הנוכחי שאני לא מבין, לא מרגיש ואין לי כוח, גם זה לא אני, אלא כך נותנים לי, מייצבים אותי בכל רגע ורגע, כמו יד בתוך בובה שמסתובבת ומסובבת את הבובה.
אז קודם כל לא לשייך לי את המצב, זה לא אני אלא הבורא כך נתן לי את המצב הנוכחי. אם כבר קיבלתי אותו מההשגחה העליונה, ממש עליונה, זה כבר משהו אחר. אז אני משייך את המצב שלי לבורא, אז המצב שלי הוא חשוב כנראה, כי הוא ייצב לי אותו ולא אף אחד אחר ולא אני, ולא היצר רע. אלא אין לאף אחד רשות לעשות משהו ובכלל כוח, אלא הכוח העליון זה נקרא עליון, שכולם תחתיו.
ואז קודם כול זה לא מוריד אותי למטה, זה שם אותי על הקו של הנבראים. אני גם לא חושב מה הייתי אתמול ואיך הייתי שלשום ואם אני מוצלח או לא מוצלח. אין, אני לא משייך לעצמי כלום, לא סיבות, לא פעולות ולא תוצאות שהיו עד כה. הכול אין עוד מלבדו, הכול שייך לבורא בלבד.
אפילו אם לא הייתי רץ אתמול לעשות כל מיני מצוות או עברות, גם היה אותו דבר, הכול בא מאין עוד מלבדו. חוזר מהשוק, מה שיש לי זה מה שיש, אפילו אם הייתי יושב לבד בטל, זהו, זה דבר אחד. שאני לא משייך את זה לעצמי, זה דבר אחד. דבר שני, שאני לא בעל הפעולה, לא בעל הפעולה. מי אני, על ידי איזה כוח אני עושה? אפילו שאקבל מהבורא אלף כוחות, על ידי כל הכוחות האלה אני לא יכול לעשות כלום. כל הפעולות שלנו זה דרך המ"ן בלבד, דרך הבקשה.
תתאר לעצמך שאין לנו חס ושלום ידיים, שום דבר אין לנו, אפילו פה אין לנו, אפילו מוח. יש לנו רק מוח קטן ולב קטן כדי לבקש משהו שקרוב אליי, פעולה שקרובה אליי, איך שאני מבקש. בפעולה הזאת אני גם לא צריך לדעת בדיוק מה אני מבקש, לאיזה צורך ולאיזו צורה, כל התחכומים האלה גם כן לא, אלא בסך הכול לבקש, לגלות חיסרון.
עד כמה שהחיסרון הוא יותר טבעי, פשוט, קרוב לטבע, הוא יותר מועיל. אז אם כך בסך הכול מה עליי לעשות? רק כל פעם להרגיש את עצמי שקם מחדש, שנולד, זה הכול. ומה נולד מסוגל? רק לצעוק, לבקש, לבכות.
תלמיד: מה זה לא להסתכל על הטענות שלהם?
שבדרך כלל האגו שלנו הוא כל הזמן טוען, "אבל הבורא, מי ה' אשר אשמע בקולו. מה העבודה הזאת לכם. מה זה שייך לבורא, מה זה שייך לך לנברא, מה הקשר בין זה לזה, למה אתה צריך לסבול". אני לא מסתכל על כל הדברים האלה, כל ההגדה מדברת על זה. רק דבר אחד, שהכול בא מלמעלה והכלי שלי זה הבקשה. רק בתפילה אפשר להשיג. בצורה כמה שיותר פשוטה כל הזמן חוזרים לנקודת אפס.
שאלה: איך מה שאמרת עכשיו מסתדר עם המשפט הזה ש"הבורא שם את ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו, קח לך"?
כן.
תלמיד: לאדם יש איזו פעולה, יש לו "קח" וכולי.
"קח" זה נקרא תתפלל, תבקש, רק תבקש, על כל צעד ושעל, אל תעשה שום פעולה לפני שאתה מבקש.
תלמיד: לא הבנתי.
איך אנחנו אומרים שאנחנו עושים פעולות רוחניות. הפעולה הרוחנית היא שלפני הפעולה ישנה הכוונה. אז לפני פעולה רוחנית ישנה פניה לבורא שהוא מייצב לך את זה. פשוט מאוד.
תלמיד: זה כאילו הפוך מהמשפט הזה.
מה זה הפוך?
תלמיד: זה הפוך מהמשפט שהבורא שם את ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר לו קח לך.
כן, "קח לך", זאת אומרת, מה הגורל הטוב? הבורא מגלה לך את החיסרון הכללי. תתחיל לשייך את החיסרון הזה מה שייך לבורא, מה שייך לי ואיך אני ניגש לפתרון. אז אני אומר שהכול בא מהבורא מלמעלה, אני לא מוכן לזה אלא רק מבקש שהבורא יבצע, הבורא שיבצע. אם אני מתגבר ואני מבצע לבד, זאת לא פעולה רוחנית. איך יכול להיות שאני אבצע פעולה רוחנית, מי אני, אין לי שום כוח.
תלמיד: אני חלק מעשירייה, אני עובד.
כדי לעלות מ"ן. אתה צודק.
תלמיד: המ"ן הוא פרטי?
אפילו פרטי, עוד לא מרגישים את המ"ן הכללי, אפילו פרטי. אחר כך נרגיש את המ"ן הכללי. עד כמה שאתה תהיה יותר מחובר עם החברים, תרצה להיות מחובר איתם, אתה תתחיל להרגיש שהתפילה שלך הופכת להיות איתם יחד כתפילה הכללית.
שאלה: מה זה שהתורה מתשת את האדם בעבודה?
עד כמה שאדם יותר מתקדם הוא מרגיש פחות כוח, פחות הבנה, פחות יכולת לפעול בכל דבר. ואז באמת הוא כל הזמן קשור לבורא וכל הזמן מבקש ממנו. מרגיש את עצמו בתלות אבל בבורא. כך פרעה מחייב את האדם להיות עבד ה'.
שאלה: יש איזו דוגמה במציאות, בטבע שהתהליך הזה עובד?
הכול עובד רק לפי הדוגמה הזאת, אין שום פעולה בטבע שלא מתקיימת בצורה הזאת, רק כך. הבעיה היא שאנחנו לא מזהים את זה. זה הכול עובר בצורה אוטומטית כמושרש בתוך הטבע. וכשאני מתחיל לעבוד, אני מתחיל לזהות שגילוי הבורא וגילוי הנברא והפער שבין בורא לנברא, ומה שהנברא צריך להתפלל ולבקש והבורא צריך לעשות ולסגור את הפער ביניהם, זה הכול ממש נמצא בכל פעולה.
הדבורה שבאה לאיזה פרח ומקבלת ממנו את המיץ שלו, גנב שבמרתף שמחפש איך להתקרב למקום הגניבה, ואימא שמסתכלת על התינוק שלה, כל דבר, ציפורים, דגים לא חשוב מי ומה, כולם פועלים לפי הדבר הזה רק בצורה שזה נקרא "בהיסח דעת". אבל תמיד אותן הפעולות, אותה נוסחה פשוטה, גילוי הבורא בנברא, זה כוח הפועל בנפעל, הנפעל שנמשך לפי הגילוי הזה וסוגר את הפער בתפילה שלו, וכולם נמצאים בתפילה. כמו שהוא אומר על הגנב כך אפשר להגיד על הציפור, כך אפשר להגיד על הדג, כך אפשר להגיד על כל אדם ואדם, על אבנים, על צמחים, שמש, לא חשוב מה, הכול נפעל מהחיסרון מצד הנברא ומהכוח להשפיע מצד הבורא. רק הפער ביניהם, היחס ביניהם הוא אוטומטי.
אנחנו נמצאים בזה, אנחנו לא יודעים איך זה עובר עלינו. אנחנו לא מודעים שזה הבורא עושה את כל העבודות מהצד הזה ומהצד הזה, כך וכך. כמו שהטבע עובד נגיד על הדומם, על הצומח ועל הכול, הטבע עובד, הוא לא שואל, "עץ, אתה רוצה לגדול או לא?" או איזו חיה, "את רוצה לאכול, לשתות או לא?", הכול בא בצורה כזאת. רק לנו ניתן בדרך, בין פעולת הבורא ופעולת הנברא, איזה שטח ריק, שליש אמצעי דתפארת, שאני צריך לקשור את זה יחד ובזה אני קובע את האני שלי. אבל באמת הכול עובד לפי מתכון אחד, רק ללא גילוי הבחירה החופשית.
שאלה: השאלה שלי לגבי המילה חיסרון. כשאנחנו מנסים להתחבר, עושים סדנה, מנסים להרגיש את החיסרון של החבר, איך אני יודע שמילאנו את החיסרון הזה?
אני צריך למלאות את החיסרון שלי, לעורר את הבורא לפעולה. קודם כל הכול נמצא בשלמות, רק הבורא מגלה פלוס ומינוס ואתה באמצע תבקש קשר בין פלוס למינוס. ההתנגדות שלך תיתן יותר עוצמה לקשר ביניהם וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת אני לא עושה שום דבר חוץ מלבקש מהבורא שהוא יגרום לקשר, ואפילו לא חשוב לי איך.
ישנן דרגות שאני כבר יודע וחשוב לי ואני משתתף בזה. זה כמו שילד קטן תופס אותך ביד, מביא אותך לאיזה מקום ומראה לך מה הוא רוצה. וכשהוא קטן ותינוק הוא בוכה ואתה לא יודע מה הוא רוצה, אז הוא לא יכול עדיין לברר. וישנם כאלה שכבר מתחילים לעשות את זה לבד. לבד בעולם שלנו זה נקרא שהוא מבין את כול המצב ובודק אותו בכל התהליך, ומבקש מהבורא לדעת אותו כדי לבקש לבצע. ואז כשהוא מבצע עם הבורא, הוא מבצע עם הבורא את כל הפעולה מהתחלה ועד הסוף. לא קצת כמו תינוק ולא כמו ילד, אלא כולו כולו נמצא בדבקות השלמה, זה נקרא "דבקות".
אני לא כל כך יודע עברית אז תנסו להסביר את זה יותר יפה.
שאלה: הבורא גם מעורר רצון וגם ממלא אותו בצורה אוטומטית, רק לנו ניתן השטח הריק. מה זה השטח הריק הזה, איפה הוא?
שטח ריק זה שאם אנחנו רוצים לגלות אותו, איפה אנחנו יכולים להתערב בתוך הבריאה ולא לברוח ממנו.
תלמיד: איפה הוא נמצא?
שטח ריק זה נקרא שאני עומד באמצע, לא חשוב באיזה מצב, ואני מבקש מהבורא לטפל במצב שנמצא לפניי. ומה היצר הרע בא ואומר? "תעשה. תעשה, למה אתה לא עושה?", לא, אני מבקש את הבורא, אני מבקש להיות עימו בשותפות, אני רוצה שהוא יבצע את זה. למה? אני עושה לו בזה נחת רוח. אני מקבל אותו כגדול, כסיבה, "אני הראשון ואני האחרון", שהוא עיצב את המצב, הוא עושה את זה, ורק הוא מסוגל ואין אחר, "אני ולא שליח" וכן הלאה. אני קובע בזה את הנוכחות שלו.
ולכן, אין לנו פעולות, אין לנו מעשים, אלא רק דבר אחד, לגלות שאנחנו צריכים בכל מקום את "אין עוד מלבדו". מזה אתה מגיע לדבקות.
תלמיד: אז העבודה במצרים היא שאדם כל הזמן עושה ועושה כאילו בעצמו?
עבודה במצרים היא שיתגלה לי האגו שאומר, "תסתדר, תראה, תעשה, אין שום בעיה". אני לא צריך את זה, אני צריך את הבורא שהוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים כולם.
תלמיד: אז יציאה ממצרים מתחילה מזה שאדם אומר "אני עוצר, אני חייב שהבורא יעזור לי".
כן. נעשה יותר ברור.
שאלה: אתה אומר וכל המקובלים אומרים שאנחנו צריכים לבקש, אבל זה כאילו קוד. מה זה נקרא "לבקש"?
זה לבקש. אתה רואה כמה המילה הזאת היא פתאום נעשית לא מובנת, מה לבקש? איך לפנות? לבקש היה נראה קודם מובן, תינוק מבקש, קטן מבקש, גדול מבקש בצורה משוכללת, עם כל הציפוי על הבקשה הזאת. אבל מה הבעיה לבקש?
עכשיו אתה מבין שכדי לבקש, אני חייב לדעת למי אני פונה, אני חייב לדעת את המצב שלי, איך לפנות, איך לגרום לו שירגיש את החיסרון שלי, למה אני מבקש, מה בדיוק אני מבקש, מה התוצאה שתהיה לי מהבקשה שלי ומההתערבות שלו. המ"ן שלי שאני מעלה אליו כולל את כל החיסרון שלי, עם כל היוצרות שלו, את הפעולה עצמה והתוצאות. זאת אומרת, אם אני מדבר על הבקשה, הבקשה שלי היא כוללת הכול.
זה לא פשוט להעלות מ"ן. זה בדיוק נקרא "עבודה ה'". "ויהיה לה' העבודה.". והבורא הוא המברר וכן הלאה. זאת העבודה שלנו. איך אני מברר את זה? בתוך עשירייה. כאן אין לך ברירה. אתה רוצה או לא רוצה, אתה רואה שאין לך בצורה אמיתית איך לבקש, רק מתוך עשירייה. פחות ממניין אין תפילה. אין תפילה פחות ממניין.
תלמיד: אם זה רק לבקש, מה זה נקרא פה שבן אדם צריך לחכות עשרים, שלושים שנה? אני מבקש ומקבל.
תבקש.
תלמיד: אם יש לך מיליון דולר ואני צריך מיליון דולר, אני מבקש, אני מסביר למה אני צריך.
אז למה אתה מבקש ולא מקבל את מיליון הדולר האלה? לבורא חסר? רק לך הוא לא רוצה לתת?
תלמיד: בגשמיות אנחנו יודעים איך לבקש, אבל איך לבקש מהבורא?
מכאן יש רק שתי תוצאות. או שאתה לא יודע לבקש, או שהבורא לא רוצה לשמוע שזה בעצם אותו דבר כמו שאתה לא יודע לבקש, או שהוא לא קיים. אם פניתי כמה פעמים ולא קיבלתי תשובה, הוא לא קיים, למה אתם מספרים לי שהוא קיים. אז מה עושים? לומדים איך לבקש. כל העבודה שלנו היא איך לגלות נכון את החיסרון, לעבד אותו נכון.
חיסרון זה כמו מפתח מאוד מאוד משוכלל. בסרט "הארי פוטר" מראים איך הם פותחים את הארגז הזה ששם מלא זהובים, מטבעות זהב. איך השד הקטן עם האצבעות היפות שלו פותח את המנעול והוא נפתח. זה יפה מאוד. אתה צריך כך לדעת איך לפתוח מנעול. בספרי חסידות יש על המנעול והמומחה האמיתי, יש שם כזה דבר. זה העיקר. המפתח הוא מאוד משובח, מסובך, הוא יותר מורכב, יש לו כאלה צורות, עד שאתה מכניס אותו למקום, ואז אתה מסובב אותו ופותח. זו הבעיה. אבל את המפתח אתה צריך להכין, אתה צריך לעצב אותו.
תלמיד: הבנתי. אבל מה זה נקרא שאני מבקש מהבורא?
מה שאתה מרגיש לפניך בחיים הוא מייצב. "אין עוד מלבדו "הוא מייצב לך את כל צורת החיים. העולם מלא עם כל הדברים, כולל אשתך, ילדים ועבודה, כל דבר ודבר, וגם אותך עם כל הבלבולים והפלפולים שלך, הכול הוא מייצב, הוא הראשון. הוא גם יודע מה צריך להיות מזה, הוא האחרון. אתה צריך לכלול את המצב הנוכחי ואת המצב הבא אליו, שיעביר אותך מהרגע הזה לרגע הבא, אחרת אתה לא זז. אתה לא זז. אלא אתה בזה קובע שהוא מלך העולם, ש"אין עוד מלבדו", הוא עושה את כל הפעולה, עשה, עושה ויעשה, ואתה רק מבקש. אתה נכלל בבקשה שלך וזהו, חוץ מזה אין לך כלום. ואתה רק לזה מצפה, שהוא יעשה לך שינוי. אם לא הוא, אין שינוי.
תלמיד: אם בן אדם כל הזמן מבקש ומקבל חושך, מה זה נקרא?
הבורא עדיין מצפה לבקשה הנכונה, שאדם ישתדל עוד יותר ועוד יותר. התפילה עצמה, תראה עד כמה היא מורכבת. חיברו לנו תפילות אנשי הכנסת הגדולה. אתה מתחיל מפסוקי דזמרה, אחר כך ברכות לפני קריאת שמע, קריאת שמע, ברכות אחרי קריאת שמע, "שמונה עשרה", עד שאתה מגיע לפסוקו של יום ומסיים ב"עלינו לשבח". זה לא פשוט עד שאתה מתפלל. זה סימן סך הכול, סימן לזה שאתה מממש בתפילה גישה נכונה לבורא. אני לא אומר לך שאתה צריך עכשיו לקרוא את כול מה שיש בסידור, שחרית, מנחה, ערבית במשך היום, זה ייקח לך את כל היום עד שאתה תגמור. אלא זה אומר שאנחנו צריכים לייצב את הפנייה לבורא בצורה נכונה.
תלמיד: אם אנחנו מקבלים חושך זה סימן יפה?
למה לא? חושך זה סימן שיש מלא אור חכמה וחסר רק אור החסדים כדי שזה יאיר, ש"חשכה כאורה יאיר".
תלמיד: אם כל הזמן אנחנו מקבלים את החושך, מה זה נקרא לגלות את הבורא?
זה הבורא בעצמו, רק אתה צריך לגלות אותו כדי לעשות לו נחת רוח. לכן אתה צריך להוסיף לחושך הזה אור חסדים. ואז במידה שאתה מוסיף אור חסדים אתה מגלה אותו, ועוד תוסיף אור חסדים תגלה עוד יותר ועוד יותר. אבל ככה הוא מלא עולם, רק אף אחד לא מרגיש, רק אלו שיכולים להוסיף את אור החסדים. זה נקרא "באורך נראה אור".
תלמיד: זה נקרא שצריך ליהנות מהחושך?
אני נהנה מחושך גם כן, כי בשבילי חושך ואור זה אותו דבר. אם אני מדבר על עצמי, לא חשוב לי להיות בחושך. אלא אני רוצה לגלות אותו מפני שזה רצונו, וכדי לקיים רצונו אני משקיע כל כך הרבה כוחות. אבל גם עכשיו אני לא זז מהקדושה חלילה וחס, אלא גם עכשיו וגם אחר כך הבורא נמצא כממלא כל המציאות. הכול רק כלפי האדם המשיג.
שאלה: עדיין לא מובן מה הבקשה. כי נניח אדם נמצא מול איזו הפרעה, מול צרה מאוד גדולה, כל מה שהוא צריך לעשות זה לקשור את זה לבורא להגיד אין עוד מלבדו.
להיות בתקווה שאין עוד מלבדו, ובשמחה שעכשיו אם הבורא גילה את הרע כביכול, זו הסיבה שעכשיו יגלה את הטוב.
שאלה: מה זה להיות בתקווה, למה הוא מקווה?
למשל כשקיבלתי חבלה בבטן בכבד, החבר שלי זוכר את זה, אז מיד חשבתי, עכשיו אנחנו ראויים לקבל גילוי, למדרגה חדשה, למה? כי כך זה מתגלה. לא שאני מצפה לצרות, אני מצפה לחסדים טובים, הכול חסד, אבל בצורה שאני גם אראה אותם כטוב.
תלמיד: ומה קורה עם הבעיה עצמה בכבד?
לזה יש רופא, ככל הרופאים, הוא מטפל בכל החולים וזהו.
תלמיד: מה זה נקרא "גילוי החסד"?
הכניסו אותי לניתוח, אחר כך התאוששתי בחדר התאוששות. עמדה שם קבוצת ערבים, בחורים ובחורות, זה מקצוע שלהם, יש כאלה, באו ישראלים, רוסים וערבים. הייתי שם שבוע ימים. הערבים דווקא היו הכי טובים, כי לא נתנו לי לשתות, כשביקשתי מהערבים קצת לשתות, הם נתנו.
תלמיד: אתה אומר שלא מתעסקים עם הבעיה, היא נפתרת איך שהיא נפתרת. אבל מה זה ''גילוי החסד'' במצב הזה?
כן, אתה צריך גם את זה לקשור לבורא ולחסדים.
תלמיד: נניח שאתה בחושך ועשית עבודה נכונה והגיע החסד. מה זה גילוי החסד?
הבורא גילה אלי יחס יותר ברור שלו. ולי נראה שהוא היה הרע ואני הסובל, אבל באמת זה טוב. אל תבוא לניסיון כזה, אבל אתה [היית] רואה עד כמה שאתה פתאום מתחיל לחשוב אחרת. דווקא במצבים שהם באים כאלו בצורה חדה, קריטית, יש יכולת להגיד ש''כן, זה בא מהבורא ולטובה''.
שאלה: איפה במסלול שלנו אנחנו נופלים בדברים הקטנים? הרי זה מסלול ארוך ואנחנו לא מסוגלים לקשור לבורא.
שוכחים שיש ''אין עוד מלבדו''.
תלמיד: האם הכשל או הבעיה הקשה שבכל רגע, שבכל דבר קטן, זה רק אין עוד מלבדו?
בכל דבר, לא קטן, לא גדול, בכל דבר, פשוט וזהו.
שאלה: מה ההגדרה והמשמעות של ''הכרה''?
מה זאת ''הכרה''? שאני נמצא בהכרה שאני נמצא תחת שליטת הכוח העליון, שהכוח העליון הזה הוא הפועל' עלי, ואני נמצא כנפעל על ידו ושאני מודע לזה. וגם שיש [ביכולתי] לפנות רק אליו, כי אני הנפעל והוא כוח עליון, והכוח הפועל בנפעל.
וכך אני צריך לגלות אותו כמו שהרמב"ם כותב, "אחד יחיד ומיוחד". בסך הכול מה שיש לנו זה לגלות ייחודיות הבורא בכל המציאות, זו כל החכמת הקבלה, זה כל מה שאדם צריך לעשות בעולמו. אין יותר, כולם כותבים על זה.
שאלה: לָמה התכנית היא שאנחנו באים לעולם הזה בשביל לצאת ממנו, מה מרוויחים מזה?
אנחנו באים למציאות שנקראת "רצון לקבל על מנת לקבל" בדרגה קטנה ביותר, הנמוכה ביותר, כחיות קטנות, ואז אנחנו צריכים לעלות מהמצב הזה, מהרמה הזאת, ''לקבל על מנת לקבל'' הקטן ביותר, ואנחנו בזה פחות מבהמות, כולם, מי שנפעל בצורה אוטומטית, אינסטינקטיבית. חוץ משאנחנו נפעלים בצורה אינסטינקטיבית, אנחנו גם מסכימים עם ההפעלה הזאת. זו הבעיה שאני מסכים, אני מוכן, זאת אומרת, אני נמצא כעבד.
הבהמה לא מרגישה שהיא נמצאת בעבדות, אפילו כשאנחנו מאלפים אותה היא לא מרגישה אחר כך שאנחנו אילפנו אותה, אלא עובדת בצורה כזאת. יודעת שזה בעל הבית, הוא נותן לי לאכול, "אני רגילה אליו, אני מכירה אותו, הוא מכיר אותי, טוב לנו, טוב לי להיות עימו וטוב לו להיות עימי". תראה איך שאנחנו מחזיקים בבית כל מיני חיות, הן נהנות מזה שהן לידינו ואנחנו [נהנים].
מה שאין כן, עם היצר הרע שלנו הבורא לא נותן לנו לחיות. מדור לדור אנחנו נעשים יותר ויותר מסכנים. ועל ידי זה הוא מוציא אותנו מדרגת החי לדרגת המדבר, כל עוד אני לא מכיר את הבעל הבית, אי אפשר להגיד שאני מאלף את בעל הבית, אלא אני מאלף את עצמי כדי להתאים את עצמי לבעל הבית. יש כאן עבודה מיוחדת מצד הנברא, לא כמו שעל סוס או כלב, הכוח העליון, האדם, פועל והוא מתרגל, והוא מוכר את עצמו תמורת הנוחיות שלו, יש לו איפה לאכול, איפה לישון, הכול יפה, בסדר, משחקים עימו, אלא אנחנו בעצמנו צריכים להביא את עצמנו למצב כזה שכל הזמן הבורא מעורר אותנו, שאנחנו נמצאים בגלות, שאנחנו נמצאים בעבדות, שאנחנו נמצאים במצב הנבזה, שאנחנו לא מבינים ולא מרגישים, שאנחנו לא מכירים את בעל הבית שלנו, וכן הלאה.
אנחנו ממש כאיזו חיה שלא יכולה להתרגל להיות נמשכת לבעל הבית שלה. עד שאנחנו נכיר אותו, עד שנתחיל לגלות אותו כהוא הנעלה מכול, אז מידה הזאת תהיה לנו דבקות בו בצורה הכרתית. לא מתוך ההרגל הבהמי, אלא מתוך ההכרה שלו, מי הוא ומה הוא, איך הוא כלפי הבריאה. עד כמה שהוא נעלה, עד כמה שהוא רוצה לעשות לנו כאלו תרגילים שאנחנו נהיה כמוהו, לא שסתם נבין אותו ונקיים רצונו, אלא שאנחנו נהיה כמוהו, בתכונות שלו, לזה הוא רוצה לעלות אותנו, ולא להשאיר אותנו כבהמה הקשורה לבעל הבית.
שאלה: מה זה באמת החיים?
מה זה באמת החיים? רק הרגשת הדבקות, שאתה נמצא בהתאמה, בהרמוניה עם בעל הבית, עד כדי כך שלא מבדילים, לא מרגישים, מי הראשון ומי האחרון, עד כדי כך אתה נמצא בדבקות עימו, שמה שקורה לכם [קורה] יחד. לא הוא עושה תנועה ואתה עושה תנועה, אלא ממש יחד. ואיפה ההבדל ביניהם? אין הבדל. שם, במקום העליון ביותר, שיש שם "סוף מעשה במחשבה תחילה", קורה דבר נפלא, שאתה והוא עד כדי כך נמצאים בדבקות, שסוף מעשה הגיע למחשבה תחילה, שאין ראשון ואין השני, יחד.
שאלה: הפרעות באות בשביל שאנחנו נישען על הבורא, כדי להגיע לאמונה מעל הדעת. איך זה קשור לחיבור עם החברים?
את זה אנחנו עוד לא יודעים. כל מה שאנחנו מדברים על הבורא זה כלי ואור, כלי זה עשירייה המאוחדת לאחד, זה הבורא, והאור שמתגלה בתוך העשירייה כאחת, זה האור של הבורא. ה"בורא" זה בוא וראה מה שאנחנו מסוגלים להחזיק, זאת אומרת, זו מערכת, הבורא מצטייר כלפינו כמערכת, אחרת כנבראים לא היינו יכולים להרגיש את זה.
יש הרבה תפילות אצל רמח"ל, "אחד יחיד ומיוחד". זה ספר שלם של תפילות, "אחד יחיד ומיוחד" שהוא חיבר, ושם זה כתוב. צריכים למצוא את הספר, יש בטח בחנויות.
שאלה: אז איך ההפרעות קשורות לקשר עם החברים?
הכול מתגלה בקשר עם החברים, איפה עוד אתה יכול לגלות את הרוחניות? אין לך חומרה, אין לך מערכת, שאתה יכול לגלות את זה, אין. נגיד שאני אומר לך אני רוצה לגלות שמחה. מה זו שמחה? מה זה נקרא ייאוש? מה זה נקרא עצבות? מה זה? מה אתה יכול להגיד לי? אתה צריך להביא לי איזה חומרה, בשר, נברא, מערכת מחשבת, שבה אני אראה את התופעה הזאת. ישנה תופעה, בתוך משהו, תופעה ללא משהו אני לא יכול לזהות. או שאני אזהה את זה בי, שאני המכשיר, אבל אני חייב שזה יהיה במשהו. כי כל התופעות עצמן ללא החומרה, ללא החומר, ללא מערכת שהתופעה הזאת מתגלה, זה הבורא, זה האור.
תלמיד: רב"ש אומר בתחילת המאמר שיש מקטרגים על ישראל. הוא קורא להם עוג וסיחון, שני מלכים זרים. ואז הבקשה היא תציל את העם שלי והאחים שלי מפני שני מלכים זרים. אתמול אני קראתי תהילים ואני פתאום ראיתי בתהילים, דוד מקטרג על ישראל כלפי הבורא בצורה שבחיים לא שמעתי מקטרג יותר גדול על עם ישראל.
אתה רואה מה זה שאתה קורא תהילים. אז מהר סגרת?
תלמיד: לא סגרתי. דווקא מאוד הזדהיתי עם זה. הוא אומר לו, תציל אותי מהאחים שלי הם רוצים להרוג אותי. מה זה התפילה הזאת של דוד?
הכול בגופו. דוד המלך כולל את כל נשמת ישראל מה שנקרא, כל אלו שמשתוקקים לבורא, ולכן כך הוא מתפלל.
תלמיד: אני לא מבין את התפילה הזאת. אני מבין תפילה שיש את עוג וסיחון.
אל תייחס את זה לכמה גופים, אלא להבחנות בגוף אחד. אין יותר מגוף אחד.
תלמיד: מובן לי. אני לא מבין מה זה נקרא שאני מדבר לבורא ואני אומר לו תציל אותי מעם ישראל, לא מובן לי תפילה כזאת, מהאחים שלי.
אני לא יודע, צריך לראות מה כתוב שם, בקשר למה. אבל כשעוברים את כל המצבים עוברים גם את זה כנראה.
תלמיד: ומהי התפילה שאני מבקש מהבורא להציל אותי מהאחים שלי לדרך?
לא יודע. יכול להיות שזה המצב שאתה מגלה שהם רעים. יש בתהילים הרבה כאלו מצבים, אפילו מבנו, איך שהוא בורח מכל הצרות, יש שם הרבה. אנחנו עוד נפגש בכל הסיפורים האלה של התנ"ך. מאוד מעניין. אבל שוב, זה קורה בגוף אחד, זה קורה אתנו, לא לחשוב על היסטוריה ועל גיאוגרפיה. בת שבע היא מצד הבינה כלפיו, זאת אשתו, זוגתו וכן הלאה.
שאלה: למה צריך מרגלים ואחר זה הורגים אותם? אז למה צריך מרגלים? מה זה מרגלים?
מרגלים? יש לך מאמר על המרגלים, יש לך מלא דברים על מרגלים, תקרא. מרגלים זה אותן האבחנות שבנו שבאו ואומרים לך ש"אתה יכול להסתפק במה שיש לך, אתה כבר יודע מה זה חכמת בהקבלה ואיך שזה יקרה וכן הלאה. תשאיר משהו לאחרים או [תמשיך] אחר כך, תעשה חיים. קדימה, אם אתה ממשיך את הדרך זה מאוד קשה. יש שם נפילות גדולות, קושיות גדולות, בשביל מה? אפשר להסתפק באמצע הדרך". אלה המרגלים שנותנים לך כאלו מחשבות, קושיות, הכבדות הלב, שאתה אומר טוב אני יכול כבר לצאת לפנסיה. הם כאילו חברים שלך, לא שהם רוצים את רעתך, לא, הם אומרים "לגשת הלאה זאת באמת עבודה קשה. מכאן והלאה שאתה ממשיך, יש לפניך מכשולים גדולים. אתה מסוגל לזה? אתה מוכן לזה? אתה מספיק בריא? לא, נדמה לך שיש לך חום ואתה לא מספיק בריא לפי בריאות הגוף. גם בריאות הנפש מי יודע וגם אתה לא מספיק חכם. זה לאנשים מיוחדים לכן קצת תנוח, קצת כדאי לך להירגע". זה מכשול שהבורא שולח שיהיה לך יותר ברור על מה אתה צריך להתגבר.
שאלה: במהלך השיעורים, כמו בשיעור הזה, יש חומר ואתה מאפשר לנו לשאול שאלות. יש בכלל דרך להבין את זה? יש לנו יכולת להבין?
אלא בשביל מה אני נותן לך אפשרות לשאול?
תלמיד: להבין, במובן של כמו שכחת, שוכחים את הבורא, להבין את הדבר הזה? את מה אנחנו צריכים לעשות?
לא, זה לא עובד ככה. אם אנחנו מדברים על זה יחד אז אתה לא מבין, מישהו מבין יותר, או יותר נכון אתה לא זוכר, מישהו זוכר. יש זיכרון קולקטיבי. וכשאתם נכללים בו, זה קורה כבר בהשגחה אחרת. הבורא כבר מתייחס אליכם בצורה [שונה], "לזה אני מזכיר ולזה לא כל כך, ולזה יותר ולזה פחות". הוא כבר מתחיל לשחק עם זה. אבל אני כשליח, חייב למלא אתכם באיזה ידיעה הכללית ואז אתם כבר עולים לדרגה אחרת של הניהול מלמעלה.
תלמיד: אין דרך להבין אבל זו הדרך ללמוד.
ודרך זה גם להבין.
שאלה: איך מצד אחד להתרכז בבירורים במאמר ומצד שני להיות בבקשה על העשירייה?
אם אני אהיה מחובר לעשירייה ולא אבין אף מילה, אחר כך אני כן אבין. כי דרך הדבקות שלי בעשירייה זה הכול יכנס בי, יכנס כמו בצינור. אפילו ללא ביקורת וללא ביקורת תבונתית משלי, ממני.
שאלה: בתחילת השיעור הזכרנו שחלק מהתלמידים לא הגיעו לשיעור. איך יכול להיות שמצד אחד דווקא תלמידים מקומיים יש להם הכבדת הלב, ומצד שני יש לנו חברים מהכלי העולמי שהשקיעו כסף, מאמץ, זמן, והגיעו לכאן?
אתה רואה? זה מה שקורה. אם אנחנו נראה את האנשים ששייכים רק לקבוצה הקבועה של פתח תקווה, אני חושב שיש שם חצי מהכמות. במה זה תלוי? בטיפול שלכם. איך יכול להיות שהחברים שלכם לא מגיעים? אבל זה ככה.
שאלה: עדיין לא הבנתי בנוגע למה שדיברנו קודם. איך לבקש נכון? איך בכל רגע ורגע לא להתחיל לעשות את המעשים מעצמי אלא באמת לבקש נכון?
יש לנו רק בקשה אחת, בקשת הדבקות. לא חשוב באיזה מצב, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו"1, לבקש דבקות. כלום חוץ מזה. אפילו שברגע הבא הורגים אותי, אני מבקש דבקות.
תלמיד: כשחרב חדה מונחת על צווארו זה פחות בעיה. איך בכל רגע ורגע לבקש?
אתה צודק. במקרה כזה אתה באמת נמצא בחדות. אתה שואל איך ביום יום?
תלמיד: בכל רגע.
אם חרב מונחת על צווארו של אדם, את זה הבורא עושה ממש בצורה ישירה. אם זה לא עד כדי כך בא ממנו, אתה צריך שהקבוצה תשלים לך את ההרגשה שאתה נמצא בטיפול שלו. אבל אתה צריך על כל רגע ורגע, את כל חוסר הדבקות שאתה מרגיש, שזה יהיה כחרב שמונחת על צווארך.
תלמיד: אני עדיין לא מבין איך לבקש. ממי? לבקש מהבורא? לבקש מהעשירייה? לא ברור עדיין.
חוסר דבקות בעשירייה זה חוסר דבקות בבורא, אין דבר אחר. ובזה אתה מרגיש שאתה ממש נמצא במוות מחוסר הדבקות. כי זה באמת כך, איפה עוד יש לך משהו שהורג אותך בצורה רוחנית? איך? רק הניתוק, ניתוק דרך הקבוצה מהבורא זה המוות שכך מתגלה ואין לך יותר על מה לבקש.
שאלה: למה אנחנו זקוקים לב' התגברויות? א', התגברות על חוסר חשיבות וגדלות? ב', התגברות על חוסר השתוקקות לדבקות?
זה קודם לזה, זו אותה הנטייה. רק קודם זה חוסר בהשתוקקות ואחר כך בהשתוקקות אנחנו כבר נמצאים בחוסר הדבקות. ובדבקות אנחנו גם מגיעים לחוסר החיבור השלם ולחוסר המילוי השלם, ולחוסר בתוך המילוי הזה להרגיש את הממלא שלנו, הבורא, ואיך אנחנו מודים לו, ואיך אנחנו מקבלים אותו ועושים בזה נחת רוח לו. זו שרשרת פעולות שעל ידה אנחנו יותר ויותר מגיעים לדבקות. הדבקות עצמה זו סדרת פעולות, סדרת מצבים שכל פעם אנחנו פותחים אותה, את המצב הזה יותר ויותר.
תלמיד: איך נקודה שחורה, רשימו מאור חוזר, מקשרת בין אור לכלי, בין מילוי לחיסרון?
נקודה שחורה כך עושה. כי הנקודה השחורה היא קיימת וכל הזמן נשארת שחורה, כי על ידה, כלפיה, אני מודד את כל האור אין סוף, כל הזמן. וכלפי הדבקות, אני רוצה עוד להגיד, שאני צריך בכל מצב בהרגשת הדבקות, להביא את עצמי למצב כמו עובר במעי אמו שדבוק בה בכל האיברים, בכל מה שיש. רק אני נמצא עכשיו כבר לא כמו עובר, לא כמו איזו חתיכת בשר, אלא אני נמצא גדול, מורכב מכל מיני איברים, מצבים, חכמות שלי וכל מיני דברים, ועם כל אלו ואלו אני מתבטל כלפי העליון כמו עובר, ולא מבטל את הרצונות והמחשבות שלי. אני משתדל להיות כעובר, הכול חוזר תמיד לנקודת העיבור, לנקודה הראשונה שהיא הדבקות השלמה של הנברא בבורא. אפילו שאני נמצא גדול, ענק, חכם, לא חשוב מה, אני מחזיק את עצמי בנקודה אחת בתוך הבורא. זה סימן של הדבקות השלמה.
תלמיד: איך האור חוזר הופך לבסיס קבלה לאור ישר בכדי להסב נחת רוח לבורא?
כי אני לא מסוגל, לא רוצה, לקבל שום גדלות, שום טובה מבעל הבית, מהבורא, אלא אך ורק בזה שאני עושה לו נחת רוח. לכן זה נקרא שאור ישר יתקבל אך ורק בתוך האור חוזר. אני לא רוצה אחרת. והוא אומר "תקבל, תקבל, מה יש לך? תקבל, תפתח את הפה. בבקשה תקבל את הכול". לא. "למה לא? זה הפוך, תקבל והכול יהיה בסדר". אני יודע שהכול בסדר, כי אתה לא יכול לעשות רע לאף אחד, אתה אין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, אבל אני לא רוצה. אני רוצה לתת לך נחת רוח בתנאי שאני לא תלוי בקבלת נחת רוח ממך. להיות בזה העצמאי. זה קובע את העצמאות שלי, שאני לא תלוי ברצון לקבל שלי, בעשיית נחת רוח לך.
תלמיד: הכול קורה, כפועל יוצא מתוך זה שהבורא טוב ומיטיב. אני תמיד זקוק לעזרת ה', עוזרי ומגני, ה' מנת חלקי וכוסי, תומך גורלי. האם זה כך?
זה כך.
תלמיד: שמעתי שההפרעות מגדירות איזו פעולה נדרשת כדי לעבור את ההפרעה.
הפרעה זה הכול. אם לא הפרעות לא היינו מתקדמים, לא היינו מרגישים את המצב. יש הבדל בין בני אדם שהם כמו חיות, "כולם כבהמות נדמו"2, בין הדרגה הזו, לבין דרגת האדם. האדם מרגיש הבדל בינו לבין הבורא כפער, אפילו שהוא לא מודע לזה.
תלמיד: שמעתי שההפרעות מגדירות איזו פעולה נדרשת כדי לעבוד עם ההפרעה.
כן. זאת אומרת מה זה הפרעה? פער ביני לבין הבורא. אני לא מודע שכך היא מופיעה, אבל זה מה שמופיע. זאת אומרת, מה זה הפרעה? תנאים מקריים, שמתגלים עכשיו במקרה, שעל פניהם אני צריך לגלות דבקות בבורא. זאת ההפרעה.
תלמיד: איך לבחור פעולה שתייצב את האדם? ומה עושים כשלא מצליחים לייצב את עצמנו בקבוצה?
חייבים. בלי זה אני לא יכול להדבק בבורא. אין בורא ללא נברא, אין. זה לא נשמע כאפיקורוסיות, זה נשמע מאוד גרוע, אבל אין בורא ללא נברא. יש עצמותו. "נברא" זה אני, נקודה שבלב שרוצה לגלות את הבורא. "בורא" זה מה שאני יכול, "בוא וראה", לגלות בתוך עשירייה. כשאני מפתח את עצמי להיות בקשר איתם, בכל מיני צורות, כשאני מגיע למצב שיש לפניי תשעה חברים ואני מתחבר איתם בכל מיני אופנים, אני בזה מפרמט את עצמי לגלות בתוכם את המילוי. כך אני עובר מחומרה למילוי.
אני מתקשר, אחד, שני, שלישי, עם כל התשעה, בכל מיני הצטברויות של מצבים, מצבי רוח, כל מה שהבורא עושה, אני משתדל להיטמע בהם, אני משתדל לכלול אותם בי, בקיצור, להתמוסס בתוכם. מכל התרגילים האלה שהרב"ש כותב במאמרי החברה, אני מגיע למצב שאני נעשה איתם כגוף אחד.
אני כמעט ומתבטל כלפיהם, נעלם בתוכם. ובמידה הזאת שאני נעלם בתוכם, דרך ההיעלמות שלי שם, ההתמוססות שלי שם, דרך זה שאני נעלם בתוכם, אני דרכם עובר את החור הקטן הזה ומתחיל להרגיש את עצמי מהצד השני של המחסום. אני מתחיל להרגיש שם את עצמי ואת הבורא. "את עצמי" זה כבר נקרא עשירייה ו"הבורא" שממלא את העשירייה. כך עוברים.
שאלה: מתוך העבודה בדרך יש כל מיני רגשות שבאים, איך אני מתרגם אותם נכון? איך להתייחס נכון לרגשות? כי הניסיון הוא כל פעם שונה, איך לזהות אותם?
אני לא יכול לענות.
שאלה: איך צריך להתייחס לחיסרון רוחני של חבר?
לכבד אותו, לקבל אותו, להתכלל עימו. לקבל אותו כמו שלי, ועוד יותר משלי. זה מה שאנחנו צריכים למלאות אחד לשני, את החסרונות הרוחניים. גם גשמיים, כמו כיסא וכרית, אבל בחסרונות רוחניים, ודאי שאני נכלל. אם אני לא אתכלל איתם אז במה אנחנו בכלל נכללים, איך אנחנו בונים רשת קשר בינינו? אנחנו צריכים להיות בנטייה לזה, במוכנות לזה, ואז הבורא כבר יגמור את הפעולה הזאת.
שאלה: מהי השכינה שבעפר שעליה אנחנו צריכים להתפלל?
המערכת שלנו. מה זו שכינה? מערכת הקשר בעשירייה שלי בינינו, זאת השכינה בעפר. אני מזלזל, אני שוכח, לא בא לי, אני נשאר בבית, לא אכפת לי מה שקורה איתם, זה נקרא "שכינתא בעפרא".
תלמיד: למה זה הדבר העיקרי?
איפה אני מגלה רוחניות? איפה החיישן שלי לרוחניות? העשירייה. זה הדבר העיקרי, אין לי יותר. חוץ מזה אין יותר, זה כלי של אדם הראשון. זה הכלי שהבורא ברא, חוץ ממנו יש אור העליון המופשט. רק לפי עוצמת הקשר בינינו, בכמות ובאיכות, אנחנו מגלים את הבורא שממלא אותנו.
שאלה: למה שמחה היא כל כך חשובה? מה היא מעוררת בנו?
השמחה היא סימן שאני מצדיק את הבורא בכל הפעולות שלו עליי, עלינו. ולכן לפי זה אני נקרא "צדיק", שמצדיק את הבורא.
תלמיד: האם שמחה היא תנאי הכרחי כדי שחברים יוכלו לבחור בגורל הטוב?
בלי שמחה אנחנו לא נמצאים בחיבור עם הבורא. שמחה היא תוצאה מחיבור עם הבורא, שמחה רוחנית.
שאלה: למה יש בנו התנגדות לשמחה?
זה קורה בהתחלה. האדם שמגיע לחכמת הקבלה בהתחלה הוא נמצא בהתפעלות, בהתרגשות, ואחר כך הוא נכנס לעצבות, לא מקבל מה שמגיע לו, מה שהוא ציפה שיהיה, וככה הוא נמצא בייאוש עד שנמאס לו והוא יוצא. הוא ציפה שיקבל כאן משהו ועכשיו הוא רואה שהעבודה גדולה, ארוכה ובכלל גם מה שהוא חשב על הרוחניות זה לא בדיוק.
הוא חשב על הרוחניות שהוא יקרא עכשיו בספר, יבין איך פותרים את הבעיה ויתעלה למעלה מזה. אבל לא, זה לא קורה ככה. הוא צריך לשנות את עצמו, הוא צריך להתכופף כלפי הקבוצה, הוא צריך לדאוג לקבוצה, לרשת קשר ביניהם, מה זה בכלל? יושבים עשרה בחורים, אפילו לא בחורים, גברים, והם צריכים לקשור ביניהם קשר נפשי, יפה, שכל אחד ידאג לשני, כולם ידאגו שתהיה רשת קשר ביניהם.
ואפילו במשפחה אין דבר כזה, שאנחנו משתדלים לדאוג אחד לשני ומה קורה לנו בערבות בינינו, ואיך אנחנו מגלים שטח משותף שהוא נקרא בעצם עשירייה ולא כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו זה סתם גוף גשמי, אלא איפה שהצפיות שלנו, איפה שאנחנו בונים את עצמינו ממש קשורים יחד, בצורה כזאת.
על זה לא חשבתי. אני הגעתי לחכמת הקבלה, אז איפה לקבל את מה שמגיע לי? ופתאום אומרים לי, לא, אתה צריך לאהוב את האחרים, אתה צריך לאהוב את כולם, על מה כאן מדובר בכלל? אם זה ככה, אז סליחה.
טוב שהם לא באים אלינו עם איזה טענות. שילכו לעורך דין ויהיו להם טענות שמדברים עלינו כמו על חברת הקבלה ובעצם זאת חברת ההשפעה, הפוך, ממש. זאת בעיה. מה לעשות, אבל ביני לבין עצמי האנושות לזה מתקדמת.
שאלה: איך לא הופכים שמחה למושב לצים?
מושב לצים זה דבר מאוד רציני. אלו שלא יכולים בכל מיני מצבים לקבל על עצמם חיבור למעלה מהפירוד, הם נקראים לעת עתה "מושב לצים". אבל שוב, אלה אנשים שמשתדלים להגיע לחיבור, בזמנים, בתקופות שהם לא יכולים להגיע לחיבור, הם נקראים "מושב לצים".
מה צריך לעשות? לצאת משם. לא להסכים עם זה, למשוך את עצמו ואת האחרים משם. זאת אומרת תורה לא מדברת אף פעם בבני אדם רגילים שהולכים ברחוב, אף פעם. רק על אנשים שנמצאים בעבודה בכל מיני צורות. זאת אומרת ודאי שאנחנו עוברים מצבים שהם גם מושב לצים.
שאלה: איך בחיבור בינינו נוכל לתרגל, ליישם, להיות באמונה מעל הדעת?
להתחיל זה פשוט. נניח אני שוכב במיטה, בשתיים בלילה, אני צריך לקום ומהר לרוץ לשיעור, ולא בא לי. איך אני בכל זאת מתעורר ומגיע? כאן השאלה, אם אני לא מעורר שום דבר בי חוץ מהכרחיות לקום וללכת, למרות שאני מרגיש רע, זה נקרא שאני הולך באמונה למעלה מהדעת. למרות שיש לי הרבה מאוד ספקות ומחשבות ומאבקים פנימיים, אז אני צריך עוד יותר להיות באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת לפי העביות של הקושיות, כך האמונה שלי גדלה.
"אמונה" זו השפעה. נניח אני מתאר לעצמי עשירייה, שאני חייב להגיע לזה, גם כאן, יכול להיות שאני מגיע לעשירייה בגלל שלא נוח לי, לא נעים, בזה אני מבזה את עצמי. אז אני צריך ללכת לשיעור, או שאני עושה את זה בכדי לחזק אותם. כבר יש כאן שוני בעבודה.
שאלה: מהו המכשול העיקרי בינינו בדרך לחיבור?
השוני העיקרי בינינו בדרך לחיבור, זה השוני שנובע משורש הנשמה וזה לא חשוב. אף אחד לא עושה חשבון לשני. אף אחד. מה זה חשוב? אחד שמן, אחד רזה, האם יש הבדל בעבודת ה'? גם אין הבדל בעבודת ה' למי שנמצא עם ההבחנות האלו או הבחנות אחרות, פנימיות, לא. אין הבדל.
זאת אומרת יש הבדלים, אבל אנחנו צריכים את כולם. אנחנו צריכים להאמין שהבורא אסף אותנו יחד, ממש בפינצטה, ואנחנו כך צריכים להמשיך.
שאלה: שאלה אחרונה, למה למרות שאנחנו שומעים מה שחסר לנו, זה חיבור, אנחנו לא רוצים לשמוע? הכול מרגיש פתוח ואנחנו פשוט לא לוקחים. מה יעזור לנו?
זאת בעיה, לשמוע. אני לא רוצה לדבר על זה שהנשים עושות חור בתנוך האוזן, היום גם הגברים. צריך לעשות חור, הכוונה לא חור חס ושלום בעור התוף, אז אדם לא שומע, צריך להיות מסך, אבל זה רק על ידי קנאה אדם מתחיל להתרגש. או שצוחקים עליו מבחוץ, שמדברים עליו רע. זה עובד, זה פועל טוב.
שאלה: אם אנו יכולים לבקש רק דרך העשירייה. איך ניתן לבקש עם כוונה נכונה אם אני מהטבע שלי שפל, אם אני מהטבע שלי טמא?
לא חשוב הטבע שלך, לגמרי לא חשוב. אתה יכול להיות רגזן, פזרן, טיפשון, חכם, מפולפל, שקט, לא חשוב מה, זה לא שייך לעבודה רוחנית, אתה מדבר על הטבע שלך הגשמי. ברוחניות הטבע הגשמי שלך בכלל לא נמצא. אתה לפי איך שאתה כאן, בגופך, בעצבים שלך וכן הלאה. הרוחניות שאתה תתחיל לרכוש, שם אתה תהיה בטבע אחר. אז רק תמשיך וזהו. תהיה גבר, אל תדאג.
שאלה: האם יש קשר בין תפילה שנולדת מחוסר היכולת להגיע ל"לשמה" והצורך לעזרת הבורא?
כן, אבל זה לא חשוב. העיקר כל הזמן להיות בדרישה, בבקשה אליו. או לכבד אותו, זאת אומרת להודות, או לבקש. "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא"3.
שאלה: כשאדם מבקש עבור החברים, שזמן מה לא משתתפים בעשירייה, אבל למרות שהוא מבקש הם לא חוזרים לעשירייה. האם אמורים להמשיך לבקש עבורם או פשוט להמשיך לעבוד עם מי שכן עובד בעשירייה?
כתוב שאנחנו צריכים פעמיים לעזור לאדם לחזור לקבוצה, פעמיים. אם זה לא עזר בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה, עוזבים את זה ולא נכנסים יותר. כך כתוב במקרה של החמור.
שאלה: קודם כל תודה על שיעור שכזה, אתה אומר כאלה דברים עכשיו שאני אפילו לא יודע מה לכתוב. השאלה היא לגבי בקשה. מה שאנחנו מבררים עכשיו, מתוך הבירור הזה עולה שבמצבים החדים שאנחנו מרגישים, גם דנו בזה עם החברים, שממש מורגש שהבורא דורש בכל פעם עומק חדש. אם אתה סתם מבקש, שום דבר לא עוזר, אבל יש סוג של עומק שצריך להגיע אליו, שהכרחי להגיע אליו בכל רגע, ורק אז משהו עובד. אז מה מהותו של העומק הזה? איך אפשר להגדיר אותו, איך בכל פעם גם במצב ניטראלי אפשר להגיע לעומק הזה?
אנחנו עושים מאמצים. אפילו שקמים, באים בלילה, יושבים, טסים במטוסים ממקום למקום, מגיעים לכאן לחיבור לשבוע ימים, כל מיני דברים כאלה, זה הכול נחשב. אדם יוצא מהמקום, ובכל זאת כל המאמצים האלו מצטרפים לכלי הרוחני. ובמיוחד שאנחנו יחד יושבים בשיעור כזה.
קייב, מינסק, בלטיה, חיפה, לטין אמריקה, חדרה, ג'רוזלם, אשקלון, באר שבע, אסיה, צפון אמריקה, כל מיני מקומות, וולגה, אוראל-סיביר-קזחסטן, מאק בולגריה. הרבה, הרבה מקומות. חברים מקבוצה וירטואלית, טורונטו, רבדים. אז אנחנו בכל זאת כלי, זה לא שהכלי הוא גדול או קטן, הוא גם מורכב, מגוון. בזה שהוא כולל בתוכו כל מיני חלקים שונים, בזה הוא מיוחד. יכול להיות שיש ערימת חול, ויכול להיות שיש הרבה הרבה חלקים שונים מאוד באותה ערימה. אז יש הבדל. אנחנו מאוד שונים ובזה הייחוד שלנו. ומתאספים בשיעורים.
לכן מתקדמים, אנחנו השבוע עשינו כבר קפיצת דרך. אמנם עוד לא מרגישים את זה בפועל, אבל יכול להיות, שאתם מסתכלים על השיעור זו תוצאה מהחיבור, מהיגיעה שנתנו.
שאלה: במצב ניטראלי, איך מוגדר העומק הזה? איך בכל רגע נתון אפשר להימצא בעומק המקסימאלי של הבקשה?
כשאני מתפקד כמו חמור על זה כתוב "כשור לעול וכחמור למשא", ככה. כשאני נמצא באיזה מצב, אני קודם כל יודע דבר אחד, אני צריך ללכת קדימה. כדי ללכת קדימה אסור לי לחשוב. לשור ולחמור יש שכל? לא, הם יודעים רק לזוז קדימה. וזה מה שאנחנו עושים. זאת אומרת, בלי שכל, בלי רגש, קודם כל פעולה קדימה. עכשיו שאני כבר נמצא בפעולה הזאת קדימה, שאני נמצא קודם כל בתנועה מכאנית, איך אליה אני מצרף את הרצון, את ההבנות, הבחנות. ככה זה.
שאלה: איך הבקשה מהבורא משתנה ככל שאנחנו מתקדמים בדרך? מה היית אומר שהשתנה בבקשה שלנו היום ביחס לבקשה שלנו לפני עשר או חמש עשרה שנה?
רק כלפי איכות החיבור שלנו, שבזה אנחנו נותנים מקום לבורא להתגלות וליהנות מאיתנו. לפי זה בודקים.
שאלה: נניח שבין החברים בעשירייה יש אנשים שלא מצליחים בעסקים, בחומריות, בעבודה. האם מותר להם לפנות מתוך העשירייה לגבי החומריות שלהם ואיך לא ליפול לרצונות של קליפה מתוך הבקשה הזאת?
כן, אתם יכולים, ככה כמו שאתם יושבים, להתפלל יחד שלכולם תהיה גשמיות נכונה, היינו פרנסה ובריאות ושלום בית. שאשתו של החבר תתמוך בו בלימודים, שתהיה לו פרנסה, שלא ירגיש את עצמו ממש במצוקה, ושיהיו בבריאות כל בני הבית, שגם זה יעזור לו להופיע לשיעורים. את שלושת התנאים האלה אנחנו צריכים לבקש מהבורא כהכרחיים, "לא יגונה ולא ישובח", וחוץ מזה אנחנו מבקשים ממנו חיבור, כדי לעשות נחת רוח לו.
שאלה: לגבי תפילה יש לי שאלה מעשית. יש לנו פגישה ב-11:30 בזום. היום אנחנו קוראים מאמר של רב"ש במשך עשר דקות, רבע שעה, איך להפוך את המפגש הזה לתפילה? איך לגשת, להתקרב למושג הזה? או שאולי הפגישה הזאת היא כבר תפילה, כשקוראים במהלכה מאמר של רב"ש ומנסים להתכלל בתוך המאמר הזה?
אני לא יודע, תראו מה יותר מקרב ביניכם. או מאמר של רב"ש, או שאתם מדברים על מה שקורה ביניכם, אבל בצורה מאוד מטרתית וקצרה, או שאתם מתפללים יחד, ממש מבקשים מהבורא, מכולכם. אתם יכולים לקרוא משהו מהטוויטר שלי אם אתם מוצאים שם משהו טוב, נכון, מתאים, ואז בדרך תקראו עוד כמה כאלה טוויטים. זהו, זה מה שאני ממליץ. תראו מה שטוב לחיבור. מיום ליום הכול יכול להשתנות.
שאלה: מהי התחושה של להיות בדבקות עם הבורא? מהו המצב הזה שאני צריך לתאר את עצמי בו? דיברת על כך שאלה החיים האמיתיים, מה התחושה הזאת, מה היחס הזה?
תתאר לעצמך איך הבורא מתייחס לעשירייה שלך, וכך תתייחס לעשירייה גם. ואז אתה תגלה את הבורא, תיפגש עימו בתוך העשירייה.
שאלה: במה מפריעים המצרים שרודפים אחרי ישראל בצאתם ממצרים?
המצרים עוזרים לישראל לצאת, לברוח ממצרים בזה שהם רודפים אחריהם. ממש, זה עזר כנגדו. שום דבר לא מפריע לאדם חוץ מהאגו שלו, שמקבל כל מיני צורות, מצרים, פרעה. הכול בתוך האדם. "אין אכזר בבית המלך", הכול רק דמיון שכאילו משהו מפריע.
שאלה: איך אנחנו מוסיפים חסדים לחושך של אור החכמה? באמצעות חיבור מכני בתוך העשירייה, באמצעות תפילה נכונה?
זה שאנחנו עושים עבודה בלילות, עבודת ה' בזמן החושך, שאנחנו רוצים להיות מחוברים, ובתוך החיבור בינינו לגלות אור החסדים, יחס יפה וטוב, למרות שלא מאיר לנו כלום והיחסים בינינו לא כל כך טובים, אבל אנחנו בכוח רוצים שיאירו שם חסדים, אז החושך עובר ומתחיל להיות אור, "חשיכה כאורה יאיר". על ידי זה שאנחנו ממשיכים חסדים לתוך החושך.
חושך זה אור החכמה. אחרי צמצום א', איפה שמופיע אור החכמה זה החושך. כי יש תנאי, שלא יתגלה האור, אז הוא מתגלה באחוריים שלו. לאנשים הרגילים, לבעלי חיים, הוא לא מתגלה, רק למקובלים הוא מתגלה כחושך. ואז הוא מתגלה באותה עוצמה וצורה, צורת החושך, שלפי זה אנחנו יודעים איזה אור חסדים אנחנו צריכים להביא.
אני רואה שיש בלק אאוט, זה נקרא בדיוק החושך. טוב מאוד, בסדר.
שאלה: אם חושך זה חוסר חיבור, פירוד, האם אפשר ליהנות מהחושך?
תלוי באיזה מצב אדם נמצא. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", "חשיכה כאורה יאיר", שאין הבדל בין לילה ליום, שאני נמצא בהרגשת החושך ובאור החסדים, כמו שאני נמצא ביום בקבלת אור החכמה באור החסדים.
ההבדל בין לילה ליום, שבלילה יש אור החכמה בנסתר מחוסר חסדים, וביום יש אור החכמה שמתגלה באור החסדים. וזה תלוי בנו. בלילה אני נהנה מזה שאני נמצא לקראת היום, שהבורא מביא לי הרגשת הלילה, שאני נמצא לקראת הקשר עימו. הקשר הזה בלילה הוא גם קשר, כי זה חושך. לבהמות אין הבדל אם זה חושך, לבני אדם, מקובלים, יש להם הרגשת החושך ובחושך הם יכולים להגיע לדבקות, והזיווג הראשון הוא דווקא בחושך. הזיווג הוא בחצות הלילה וגם לקראת בוקר, רק בשבת הוא במנחה. עוד נלמד איך שזה נעשה, יש לזה זמנים מיוחדים, מצבים מיוחדים.
שאלה: מה עושים במצב שעשירייה נמצאת במין בלקאאוט? זה לא מצב פרטי שלך, אלא כל העשירייה עובדת כעשירייה אבל מרגישה בלקאאוט.
זה יפה. זה נעשה על ידי קדושת היום, כמו שאומר בעל הסולם על זה שתלמיד שלו ראה הכול בחושך, הכול, כלום ואני לא שווה שום דבר, אז בעל הסולם כותב, "זה גרם קדושת היום"4.
תלמיד: מה אפשר לעשות במצב כזה? זאת אומרת זה לא שהחברים בורחים, הם כולם עובדים, כולם פה, אבל באמת יש הרגשה, לא יודע להסביר את זה.
תגידו לו תודה על זה שעשה לכם את המצב הזה. ככה, יחד, תתחילו, "אנחנו מודים לך על זה שעשית לנו את החושך הזה, גרמת לנו פירוד, הכבדת הלב, שאנחנו לא מרגישים כלום. כל אחד לא מרגיש את עצמו, לא מרגיש את האחרים, לא מרגיש אותך ואין לנו שום דבר. ובכל זאת תסתכל, אנחנו הגענו, סחבנו את הפגרים שלנו למקום ואנחנו עכשיו מחפשים, מצפים ומבקשים ממך שתתחיל לעורר את הלבבות שלנו. תעשה אותם קצת יותר רכים ותתחיל לחבר אותנו ללב אחד, שאנחנו נתחיל להרגיש את הפעימות שיש", וכן הלאה. תתחילו.
תתחילו לדבר, אתם תראו תוך כמה דקות איפה אתם תהיו, כבר עיניים בוערות והכול יהיה. בלי שתבקש לא יהיה כלום. הבורא סך הכול רוצה להחזיר אתכם לקשר עימו, קשר זה רק בקשה. אין לך עוד מה לעשות.
שאלה: אתמול חבר שאל, נניח שאני רואה חבר ישן, האם אני צריך רק להתפלל עליו שהוא יתעורר או להזיז אותו שהוא יתעורר? ואז ענית שהוא צריך לעשות פעולה מעשית, אחרת לא תהיה תפילה.
כן.
תלמיד: מה זו תפילה, מתי מגיעים למצב של תפילה עבור החברים? מעשים לחברים תמיד אפשר להוסיף כדי לעורר אותם. האם המעשה הכרחי כדי שאני אגיע לתפילה, מתי מתגלה תפילה אמיתית? אחרת אני סתם משלה את עצמי שאני חושב שאני מתפלל עבור החברים.
שאלה נכונה, אבל אין עליה תשובה ברורה, רק להמשיך. תבין מתוך המעשים. כל הזמן להתגבר, כל הזמן להיות בקשר, כל הזמן להשתדל. הבורא לא מתגלה באדם אחד. המקובל שיושב לבד בפינה וכך מגלה את הבורא, זה היה פעם. מהאר"י והלאה הכול התקדם בקבוצה. לאר"י הייתה קבוצה, לרמח"ל הייתה קבוצה. בעל שם טוב בכלל קבע שזו חובה להיות בקבוצה, עיצב את החסידויות האלו, קבוצות מקובלים, וכן הלאה.
אי אפשר אחרת. כי בלי "ואהבת לרעך כמוך", שאתה משחזר, אתה מתקן את נשמת אדם הראשון, אין מה לעשות. זו העבודה שלנו. אסור לנו לשכוח על זה שבאמת אנחנו צריכים לבצע, תיקון של הנשמה הזאת.
אולי אנחנו נשמע משהו בקשר לכנס.
תלמיד: רצינו להגיד משהו בקצרה ואז אנחנו נעביר לניו יורק וניו יורק יעבירו למונטריי.
דיברנו בשבוע שעבר על הצוותים. הצוותים התחילו לעבוד אבל יש צוותים שצריכים עדיין עזרה. צריכים חברים שיכנסו מהכלי העולמי, מצפון אמריקה, מדרום אמריקה, מרוסיה, מאירופה, לא משנה איפה אתם נמצאים, פשוט להיכנס לאתר,
One.kabbalah.info.
גם בסביבה טובה וגם באתר יש לינק מאוד ברור, שנקרא "להצטרף לצוותים", אתה נכנס לצוות שאתה רוצה להצטרף אליו, לוחץ על הלינק ואתה מצטרף לקבוצה שעובדת על התוכן.
צוותים של התוכן.
תלמיד: נכון. כל בלוק בכנס מארגנים צוותים שמורכבים מחברים מהכלי העולמי. יש לנו כמה צוותים שחסרים. צריכים עזרה לשיעור 4, שיעור 9, החברים האלה צריכים עוד חברים שיצטרפו אליהם. יש סעודת מקובלים בשבת שצריכים חברים. יש שיעורים בין הכנסים שצריכים עזרה, שחברים יצטרפו אליהם ויתחילו לעזור להניע את הדברים. וגם בישיבת החברים הראשונה והשלישית צריכים חברים.
המסמך הוא מאוד פשוט, אתה נכנס, בוחר צוות, לוחץ על הלינק.
תלמיד: זו הזדמנות לכל חבר להוסיף את הרצון שלו. זה חשוב מאוד שכולנו נכלול את עצמנו בהכנה כדי שכשיגיע הזמן רב ירגיש את מלאות הכלי, שיוכל להוסיף לנו את הנחיצות, הנחישות להשגת הבורא ומימוש המטרה שלנו לתת נחת רוח למעלה. כל טיפת מאמץ שכל חבר יכול להוסיף, בין אם אתה בכל פגישה או מסוגל להצטרף רק פעם בשבוע, פעם בחודש, כל טיפת רצון שנוסיף לתוך הכלי הזה תעשה שינוי גדול בקשר בינינו, ובינינו למעלה.
תלמיד: החברים בניו יורק.
תלמיד: רצינו לתת עוד כמה פרטים לגבי ההכנה לכנס. למעלה מ-300 חברים כבר נרשמו מ-11 מדינות, כרבע מהתלמידים מגיעים מ kabu, תלמידים חדשים. יש לנו הרבה מאוד דברים מרגשים שקורים ומאפשרים לכל הכלי העולמי לקחת חלק בהכנה לכנס. החברים המדהימים מקבוצת נור סולטן לקחו על עצמם לארגן את כל החברים שיעשו כנסי מראה בכל העולם, אז מיד לאחר פסח כולם יקבלו קבוצה שאיתה הם יעבדו יחד כהכנה לכנס, כדי להעלות את החשיבות.
אתה אומר הרבה פעמים שהכנה לכנס מתחילה מהרגע שבו אתה נרשם. השאלה שלי, למה חשוב להירשם? למה אי אפשר פשוט להצטרף לצוות ולעבוד במסגרת הצוות?
לא, זו לא הרשמה. גם זה שאני מצטרף לאיזו קבוצת תוכן, זה לא נקרא שאני נכלל ממש בכנס. הכנס האמיתי זה שאני נרשם, משלם ומתכוון לבוא פיסית, ואני כבר קבעתי לי שם את המקום בפועל לפי כל התנאים של העולם הזה. אחרת זה לא נקרא שאני נרשם, אני לא נכלל, אני לא שייך לכנס, ממש כך. כך זה נהוג בכל מקום וזה חייב להיות גם אצלנו.
ישנם הרבה מאוד אנשים שמוכנים להשתתף בכל מיני צורות, וירטואליות, בטווח רחוק, ממרחק, בלי להתכלל פיסית. לא. זו צריכה להיות ממש הרשמה, אני מגיע לכנס ואני נכלל שם. אם אתה לא מגיע, אתה יכול גם להשתתף, להתערבב בכל מיני הכנות אבל זה לא נקרא השתתפות שלמה.
תלמיד: נעבור לחברינו במונטריי.
תלמיד: אנחנו רוצים לתת דיווח קצר. יש הרבה התלהבות פה במונטריי מכל ההכנות הטכניות כדי לתת לחבר'ה את האיכות הכי טובה. אנחנו חושבים המון על צוות המוזיקאים שתהיה להם את כל הטכנולוגיה. ולגבי האינטרנט מצאנו את השירות הכי מקצועי שאפשר למצוא פה במונטריי, כדי שלא תהיה שום בעיה עם העלאת השידור. וכדי לקבל את כל מאמצי החיבור של כל החברים, הגיעו חמישה ספקי קווי אינטרנט והתחילו לריב מי ישרת אותנו. ובאמת עובדים על כך שכל הציוד הטכני יהיה ציוד מקצועי, ומאוד חשוב שיהיה שירות טוב ואיכות טובה עבור החברים.
מגיעים חברים מכל דרום אמריקה, מצ'ילה, מארגנטינה, חצי קבוצת צ'ילה כבר מגיעה. מחר ניתן לכן נתונים יותר מדויקים על זה. אבל עכשיו מאוד חשוב לנו באמת להרגיש כמו בשיעור, שאנחנו מתקדמים מהר עם החברים, שבמידה מסוימת יש חברים שאולי קצת מרגישים כבדות ועייפות, ואולי לא בהכרח משתתפים בכל הסערה הזאת, בהתקדמות המיוחדת שקורית פה, ובכל מה שניתן אנחנו רוצים לחבר את החברים בהמון אהבה, בהמון חום שיתחברו לכל העבודה שנעשית, כי פה בדיוק החיבור, המקום להרוויח, וכל אחד ברמה שלו. אז פה כמו שאמרנו יש המון התלהבות, יש חברים שעובדים, אנחנו בקשר עם המלון בשביל להבטיח את המקומות של החברים שנרשמו. היום גם הודיעו לנו שקיבלת את כל הלו"ז של הכנס בישיבה שהייתה, ואנחנו באמת מודים לכול החברים שעושים מאמצים ענקיים, לצוות הטכני והלוגיסטי.
אנחנו מבקשים אם אתה יכול להעיר לחברים על איך אתה רוצה לראות אותם מאוחדים בשיעורים כדי שירגישו את זה בלבבות שלהם. אם אתה יכול להסביר על החשיבות שרצית שנהיה "כאיש אחד בלב אחד" בשיעורים.
על זה אנחנו עוד נדבר, זה ודאי שיהיה. בינתיים תשלח לי רשימה שמית מי כבר נרשם לכנס מונטריי, זה דבר אחד. דבר שני, אני רוצה לשאול את המומחים, האם הם לא יכולים למסור לכאן קו אחד מהכנס ואנחנו נפזר את הקו הזה בכל העולם, כי את זה אנחנו כבר יודעים לעשות ויש לנו תשתית, וניקח מכל העולם מה שמגיע ונשלח אליהם בחזרה. האם כך לא כדאי לנו לעשות, זה לא יוצא יותר נוח, זול ובטוח?
תלמיד: מה שאתה אומר זה מה שעושים, לא משהו אחר. שולחים קו אחד לפה, ומפה הכול מופץ.
יופי.
תלמיד: החברים שכרו קו מיוחד כדי שבאמת תהיה איכות טובה גם לקבל את הקבוצות לתוך הכנס וגם להעביר את הכנס לכל העולם ולא שיהיו פתאום ניתוקים ודברים כאלה.
ברור לי, רק יותר זול ופשוט להעביר קו ישיר לכאן ואנחנו כבר נפצל אותו.
תלמיד: זה מה שקורה.
יופי. מה יש לנו עוד להגיד על הכנסים?
שאלה: מה שהחברים ביקשו, על מה שאתמול הערת בישיבה על הלו"ז, איך אתה רוצה לראות את החברים מוכנים לכנס, את ההשתתפות שלהם?
אני קודם כל מצפה שכבר נקבל את השיעורים, ומיד אחרי פסח אנחנו נתחיל בשיעורים לפחות כלפי כנס מונטריי. אחר כך אני נעלם לשבוע ימים וחוזר אחרי שבוע, ויש לנו עוד שבוע ימים לפני הטיסה למקסיקו, ואז אנחנו צריכים להמשיך גם את השיעורים של מכסיקו וגם את השיעורים של ניו ג'רזי. לכן אני צריך את השיעורים האלו, שאנחנו נוכל להתחיל כבר ללמוד אותם ולדון בהם כדי שנגיע לכנס מוכנים.
מה זה מוכנים? מכירים פחות או יותר את הנושא, דנים עליו. בכנס מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים חיבור, חיבור חומרי, חיבור רוחני, חיבור וירטואלי, חיבור גשמי, זאת אומרת במקום. אבל חיבור זה העיקר, כנס הוא מקום החיבור, מאמץ לחיבור. מה שאין כן לפני זה לומדים את החכמות שבזה, מה שכתוב שם, רב"ש, בעל הסולם, אולי עוד משהו, לומדים את החכמה, לומדים את הדברים האלה, מכינים את עצמנו להתחבר על פני הפסוקים האלו. לכן אנחנו מאוד צריכים את ההכנה. הכנה היא מאוד חשובה, כך בחכמת הקבלה קוראים על זה בהרבה מקרים.
מישהו עוד רוצה לנסוע לכנס, למונטריי או לניו ג'רסי? כולם רוצים, כן, אבל האישה לא נותנת, פנימית או חיצונה.
שאלה: האם תפילה אמתית לחיבור היא אצל כל אחד היא שונה, או שיש תפילה אמתית אחת שאליה כל אחד צריך להגיע?
אנחנו צריכים להגיע לאותה הצורה כפי שאנחנו לומדים שצריכה להיות בעשירייה. זאת צורה שאנחנו באמת נכללים בה כולנו ומאבדים כל אחד את עצמו, ומרגישים כל אחד במקום את עצמו את כולם, זאת הצורה שאליה צריכים להגיע. אם נגיע לזה, זאת נקודה שבה אתה אומר שלום לעולם הזה, ונכנס לשלמות של עולם הבא. זאת נקודת המעבר.
תלמיד: אז התפילה היא שונה לכל אחד, או שהיא אותו דבר?
אנחנו לא יכולים להשוות את הרגשות, את המחשבות של כל אחד ואחד. אבל בעצם זה אחד.
שאלה: איך להתייחס למצרים, האם אנחנו צריכים לשנוא אותם ולרצות לברוח מהם, או לאהוב ולהשפיע לרצונות האלו, בשביל שישחררו אותנו?
תלוי מאיזה מצב אדם מרגיש את זה. בעצם אין שום דבר בעולם שנברא סתם, הכול בא כדי לתמוך באדם, לדחוף אותו, למשוך אותו לרוחניות, לבורא, לדבקות. ולכן אני צריך לאהוב את המקל, לנשק את המקל. ייצר הרע הוא נברא לטובתי, צריך לברך על הרע כמו על הטוב, וכן הלאה.
אבל כשאדם נמצא בבירורים, אז הוא צריך לשנוא את הרע, לשנוא את הנחש, את כל המרגלים וכן הלאה. זה לעת עתה, כשאתה מברר. אחרי שאתה מברר, אתה ממש מנשק אותם. מתי? מתי שאתה רואה שהם עשו לך את העבודה הנכונה, הטובה, השירות המושלם שבלי רע, לא יכולת להגיע לטוב. שטוב אך ורק מתוך הרע, "כיתרון האור מתוך החושך". אין אור, רק מתוך החושך כשאתה הופך אותו, נעשה לך אור. אתה מוסיף לחושך אור החסדים, ומקבל אור.
שאלה: שאלה על תפילה במשך היום. מה כדאי יותר להשתדל, להתפלל יותר פעמים בפחות זמן או מעט פעמים במשך יותר זמן?
בלי הפסקה.
אתה לא רשמת היום שום פסוק, מה תשלח לי? יש הרבה? כי היום דיברנו על הרבה נושאים. אני מצפה ממך לפחות לארבעים פסוקים שיהיו לי, אני מעבד אותם ועושה מהם טווית וכל מיני דברים.
תלמיד: אתמול בערב, היה לנו אירוע מיוחד עם קבוצות ישראל והנקודה שבלב שהגיעו מאזור הצפון. הגיעו למעלה מאלף חברים וחברות שהיו גם בשיעור, וגם בסעודה. הערב אנחנו ממשיכים עם לו"ז זהה, רק שיתארחו אצלנו קבוצות הדרום. מקבוצת חב"ר ודרומה. פתח תקווה כמובן גם מוזמנים.
אנחנו מזכירים על הלו"ז. ברבע לשש אנחנו מתכוננים כאן, באולם הלימוד להכנה לשיעור, גברים ונשים, משש עד שבע וחצי יש שיעור מיוחד בנושא פסח, ואז יורדים לסעודה משבע וחצי עד שמונה וחצי.
בסעודה גם הערב יהיה הרבה "לחיים" מהקבוצות ומוזיקה. אנחנו מזכירים שוב שאנחנו בפסח, הבניין כשר, לכן יש להימנע מלהביא אוכל לבניין גם אם הוא כשר. יש להישמע להנחיות השומרים בכניסה, ומבקשים לא להביא ספרי לימוד מהבית, אלא ישנם כאן ספרים לכולם.
יופי. נגיע בערב ונעשה איתם שמחה. באמת זה זמן שמחתנו, תחילת התיקון, ראש השנה לתיקונים.
תלמיד: כן, רצינו להזמין לכנס המראה הגדול ביותר שיתרחש בין ה-24 ל‑26 במאי. באזור בלטיה יהיה כנס מראה לכנס ניו ג'רזי, כבר שכרנו מקום ליותר ממאתיים חמישים איש, אנחנו מזמינים את כולם. יש צוותי עבודה, צוותי ישיבת חברים, צוותי עבודה להכנת תוכן, סעודות, וכולי. הכול מאורגן. יש מחיר מעולה, שיכול לאפשר לכולם להגיע. יהיה מקום נהדר ללון בו. טבע. בקיצור, כולם מוזמנים לחיבור באזור בלטיה.
זה כתוב באיזה מקום? האם שמתם את דף ההזמנה הזה בתוך רשימת הכנסים? אתם יכולים לפרסם שם גם כנסי מראה.
תלמיד: מחר עולה עמוד רישום.
מצוין, אני מאוד ממליץ. אם לא יכולים לטוס לניו גרסי, אז לפחות באילו מקומות קרוב לבית להתאסף ולהיות יחד.
תלמיד: אם על זה אתה מדבר, אז בזמן כנס מונטרי, תהיה התכנסות מאוד גדולה במרכז איטליה לכנס מראה, גם עם הקבוצה הצעירה.
גם לזה יש שם הודעות?
תלמיד: אני לא יודע אם יש על זה הודעות, אני אדאג לזה שיהיה. משה אדמוני ואני נוסעים לשם, ואז תהיה התאספות מאוד גדולה.
לָמה אתם לא מבינים שצריכים קודם כל להכניס את זה שם לכולם? לָמה יש בזה איזה יחס של אנחנו עושים, גמרנו, מה אכפת לנו מאחרים. אפילו שאתה מפרסם את זה לאנשים שלא יבואו לשם, זה מרבה שלום, זה מרבה חיבור. אם אתם לא עושים את זה, זה לא שאתם לא עושים, אלא אתם מזלזלים בפעולת החיבור. תבינו את זה סוף סוף.
תלמיד: עכשיו התחיל רישום לכנס מראה באודסה, שיערך גם הוא במקביל. העמוד באוויר וכבר אפשר להירשם.
יופי. איפה הוא נמצא, באותו הדף של הכנסים?
תלמיד: הוא לא יודע. הוא אמר שזה נמצא איפשהו.
איפשהו זה לא מעניין אף אחד.
איפה שכתוב כנסים. מה הכנס הבא? מקסיקו. איך נרשמים, אלו כנסי מראה מלווים אותו, איפה אני יכול להירשם אליהם? אולי אני אטוס לריגה, אולי אני אטוס לאודסה, לא יודע למה. אחר כך כנס ניו ג'רזי. איפה כנסי מראה, איך אפשר להירשם אליהם, איך להגיע אליהם, וכן הלאה. כל דבר צריך להיות מסודר באותו מקום.
תלמיד: כן, אבל אנחנו נוסיף לינק מסודר לכל המראות, גם באתרים של הכנסים וגם ב"סביבה טובה". יהיה לינק מסודר לזה.
לָמה לינק, לָמה שלא יהיה שם ממש?
תלמיד: לא, זה יהיה שם ממש. הכוונה תחת האינפורמציה של הכנסים יהיה מקום מסודר, מאורגן לזה.
בסדר.
תלמיד: עושים את זה כל שנה, אנחנו נעלה את זה לאתר.
נקווה שיהיה מסודר.
(סוף השיעור)
-
"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף י', א' גמרא).↩
-
"כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, י"ג).↩
-
"אנא יהוה הושיעה נא אנא יהוה הצליחה נא" (תהילים קיח כה)↩
-
"... ספרת לי מחשבונות מעציבות מאד, שראית בסידורך בבוקר בעת התפלה, ונתמלאתי שמחה בפניך מאד, ושאלת אותי, שמחה זו מה עושה, אמרתי לך גם כן כנ"ל, שבהתגלות רשעים קבורים, אע"פ שלא נכבשו בשלימות, מכל מקום התגלותם עצמם, לתשועה גדולה יחשב, שזה גרם קדושת היום." (ספר "כתבי בעל הסולם", אגרת ה')↩