מאמרי "שמעתי"

א. "אין עוד מלבדו"

("כתבי בעל הסולם", עמ' 513(

שיעור 1

שיעור בוקר 07.10.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 26.04.11

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/OQYBck2B?activeTab=downloads&mediaType=video

יש לנו בעיה איך לקבוע את היחס שלנו לבורא. ודאי שהיחס כולו בא מאיתנו, נובע מאיך שאנחנו חושבים, איך שאנחנו מרגישים. הוא יכול להיות שונה, משתנה, לא בהתאם לבורא שזה משהו שאנחנו לא יודעים, אלא בהתאם למה שאנחנו חושבים עליו. אנחנו מדברים על הטבע, שזו הסביבה שלנו ובה אנחנו מתפתחים.

פעם האדם התחיל לגלות את הטבע, התחיל לעלות מדרגת החי לדרגת המדבר על פני העולם שלנו, התחיל לחקור את הסביבה, ואחרי זה התחיל לחקור את העולם הרוחני, כשהתהווה בו רצון לזה. לפי הרצון שגדל, כך האדם נכנס לחקירת הטבע.

אבל האדם כולל שני חלקים, מרגיש ומבין. ושני החלקים האלה שמשפיעים זה על זה נמצאים בקשר מסוים ביניהם. ומתוך שני החלקים האלו שיש בו, רגש ושכל, מוח ולב, הוא חוקר מה שמרגיש. מה שלא נכנס לכלי הקליטה שלו, לכלי ההרגשה, הוא לא יודע. ובמה שנכנס לכלי ההרגשה, הוא מרגיש וחוקר את ההרגשה. זאת אומרת שאנחנו חוקרים את ההרגשה שלנו. מה שאנחנו לא מרגישים, על זה לא מדברים בכלל. זו פילוסופיה, דמיון.

לכן אנחנו יכולים לשייך לבורא לא מה שהוא, אלא מה שאנחנו מרגישים כלפיו. אותו אף פעם לא יודעים. יודעים שיש כוח עליון, כוח חיצון, שמורגש כאיזה טבע סביבתי. יש מצב יותר מצומצם, אז אנחנו קוראים לטבע הזה ה"עולם הזה", יש מצב יותר מורחב, שנפתח על ידי התפתחות מסוימת של האדם, ונקרא "טבע עליון".

והבורא עצמו, מי יודע? לכן כל מה שאנחנו מדברים בחכמת הקבלה, הכל כלפי המקבל. כתוב, "אין עוד מלבדו". כך האדם מרגיש, כך מתבהר לו מתוך החקירות שלו.

מתוך הרגשת הכוח העליון, המקובלים מספרים לנו כל מיני התפעלויות. הבורא מתרגז, מרוצה, נהנה, או ההפך מהאדם, זה מה שאדם מרגיש בהרגשת הכוח העליון. מה הוא בעצמו? לא יודעים. חשוב לנו מאוד לקבוע בכל זאת את היחס שלנו אליו. שנדע שהצורה, התמונה, ההתפעלות, ההתרשמות שאנחנו מקבלים ממנו, או שמרגישים אותו, או שמרגישים את עצמנו, או שמרגישים את עצמנו על הרקע שלו, או שנניח שמרגישים משהו משותף בינינו, חשוב לנו מאין ההרגשה הזאת באה.

אני צריך לדעת, אם אני מרגיש טוב, מאין ההרגשה הזו, אם היא תלויה בי או באה ממנו או מגיעה מהשתוות בינינו, מאיזו מין התקשרות מסוימת, הוראה. כשאני מבצע איזה מעשה בדיבור, במחשבה, במעשה פיסי, זה בא, מתעורר בי ממנו, או שאני לא יודע מאיפה עוד זה יכול להיות. מעצמי? אבל מי אני אם אני לא תוצאה? מי אני, פרי העבודה שלו? בקיצור, יש כאן כמה אופני קשר שלנו עם הבורא שאנחנו צריכים לקבוע, אחרת אנחנו כל הזמן מתבלבלים.

זה מאוד משפיע על היחס שלנו, על העבודה שלנו, על הקשר שלנו. זה גם מקרין ומשפיע על כל ההתקשרויות שלנו בינינו, בתוך המשפחה, והאדם עם עצמו. הדבר הוא לא מופשט, זה מה שאני רוצה להגיד. קביעת המצב, היחס, הקשר, ההתייחסות שלנו לבורא, משפיעים על כל רמות החיים שלנו. זה הדבר הבסיסי ביותר.

אז בואו נראה איך בעל הסולם מתאר זאת.

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון."

אפשר לחלק את חיי האדם לשניים, זמן שהוא בטוח שזה מגיע מהבורא, מהכוח האחד, מהטבע, או הבורא או הטבע, וזמן אחר שהוא לא בטוח, שוכח, טועה, מהסס שזה מגיע מהבורא, מאותו הכוח האחד שמחזיק את כל המציאות. לַמה יש באדם כאלו מחשבות, התרגשויות ממציאותו בעולם? כדי שהוא ישלים את היחס שלו לבורא. מפני שהבורא בכוונה מבלבל אותו שכאילו יש עוד כוחות. או שהוא נעלם, כדי שאדם יגיע למצב שמרגיש ובטוח שהוא נמצא תחת שליטת הבורא בלבד.

"זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד." הוא יעזור לו בזה שיחשוב וירגיש כל פעם, כל הזמן ללא הפסקה, בצורה הברורה ביותר, שהוא נמצא בקשר ותחת שליטת הבורא. "לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה." בזה שלא יכול כל הזמן להרגיש שהוא נמצא עם הבורא. "היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ." זאת אומרת, בכל הרצונות, בכל המחשבות שלו, לא מסוגל לקבוע שהוא נמצא בקשר עם האל-והות, שהבורא מתגלה, שברור לו ממש שזה בא, שזה נמצא לפניו.

בכל תרי"ג הרצונות שלי יש לי כל מיני ערפולים, בלבולים, כי ליד כל רצון יש מחשבה, ואני נמצא במשהו חשוך ומבולבל ולא ידוע. ואני צריך להשתדל ומחובתי, מכל המצבים הכי גרועים, זאת אומרת הכי נסתרים, הכי לא ברורים, לא מבוררים, לקבוע רק דבר אחד, שאני נמצא בקשר ותחת השפעה, תחת שליטת הכוח האחד בלבד שקיים בעולם. ולמרות שיש לי הרבה בלבולים, הרבה מחשבות, הרבה רצונות, נטיות לזה ולזה, אני חייב ללכד אותם כולם למקור אחד, לסיבה אחת, לַמה אני כך מרגיש וחושב.

"שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת." "לקיים תורה ומצוות" זה נקרא לשייך את כל האני שלי, כל הישות שלי לאותו הכוח שממנו מגיעה לי הרגשה שאני חי, שאני קיים, שאני אני בכלל. ושמה שאני מרגיש, כל המציאות, היא כולה מצטיירת בי כך מפני שאותו רצון, אותו כח שהוא רוצה שאני ארגיש כך. וההרגשה שלי תלויה בו לחלוטין.

"אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה." זאת אומרת, "דרך ה' '' נקראת שאני כל הזמן משתדל לאחוז כך ש"אין עוד מלבדו", שכוח אחד פועל עלי בכל המציאות, ואני נמצא בתוך כוח אחד. זה מה שהאנושות מתחילה לגלות עכשיו, להתרגש, להתפעל, שיש מערכת גלובלית, שהמערכת הזאת היא אינטגראלית. זה לאט לאט מביא אותה לאותה ידיעה, שיש כוח אחד בלבד שבתוכו אנחנו נמצאים. תקרא לו "הטבע", "הקדוש ברוך הוא", ה"אל-והים", לא חשוב. אבל כוח אחד שיכול להתפרס להרבה מאוד כוחות, השפעות, אבל אנחנו בו.

"והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד." אדם כך נמצא במציאותו, כל הזמן הוא נמצא באי ידיעה, בזה שמקבל סטיות, סטירות, הפרעות מאותו העיקר, שהוא נמצא בשליטת כוח אחד. כל הזמן מתעוררים באדם כל מיני רצונות, מחשבות משלו שסוטרות את הייחוד העליון.

"היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות." הוא נמצא בדרך כלל במצב ששוכח שהוא בכלל צריך להיות בזה. הוא רגיל לפי החיים ולפי הסביבה שלו, לא לפעול מתוך כוח אחד. אם הייתה מתגלה בעולם איזו ידיעה, נגיד בכל העולם היה מתגלה שיש רק כוח אחד שפועל עלינו, ואנחנו גם כן כאילו מתחילים להרגיש אותו, כל העולם סביב כל כדור הארץ היה מתפעל עכשיו ומרגיש שכך אנחנו נמצאים, אז ודאי שהחיים שלנו היו משתנים.

אלא מפני שהעולם נמצא בהסתרה, האדם לא מקבל חיזוק מכל העולם, אלא ההיפך, כשהוא נמצא תחת השפעת הסביבה הגדולה של העולם כולו, אז הם סוחבים אותו לכל מיני מחשבות, כל מיני רצונות, מטרות, מפני שהם נמצאים בהסתרה ואין להם נטייה לגלות את אותו הכוח העליון, מה שנקרא שאין להם "נקודה שבלב" ואין להם הרגשה שלו.

לכן סביבה כזאת מכשילה את האדם שרוצה לגלות את אותו כוח אחד שפועל סביבנו שבו אנחנו נמצאים, והבעיה היא עד כמה הוא מחשיב את הסביבה שלו ועד כמה הוא רוצה לגלות ש"אין עוד מלבדו" לעומת הסביבה החיצונית.

"ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה," זאת אומרת, האדם בהתפתחות שלו מגיע לייאוש מלגלות ש"אין עוד מלבדו", שהוא נמצא בתוך הכוח הזה. הוא רואה שבכל פעם כשהוא משתדל וכאילו מגיע ומרגיש שהוא נמצא ב"אין עוד מלבדו", שאין חוץ מכוח אחד שפועל, הכוח הכללי של הטבע העליון שברא הכל ומחזיק הכל לפי התוכנה שלו, לפי הרצון שלו, לפי הכוח שלו, הכוונה, המטרה, אז רק לרגע אחד הוא מסוגל כך לצייר לעצמו, ורגע אחר כבר נעלמת ממנו הדמות הזאת, והוא אפילו לא מרגיש שזה נעלם, אלא מוצא את עצמו אחרי כמה זמן כבר עם המחשבות, עם הרצונות שלו במקום אחר.

זו השפעת הסביבה על האדם. וכאן רוצה להגיד בעל הסולם, שזו לא השפעת הסביבה, אלא דרך הסביבה, כך הבורא מבלבל אותך, ש"אין עוד מלבדו". לַמה? כדי שאתה תחפש איך להתחזק, שאף הפרעה לא תהיה כהפרעה אלא על ידי כל ההפרעות האלו אתה תאחוז בו בכל תרי"ג הרצונות שלך.

"והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו."

אחרי הרבה מאוד מאמצים כאלו, שבהם האדם מתעורר לזה ושוב נופל, מתעורר ושוב נופל, הוא מגיע למצב שבכל פעם כשהאור העליון פועל עליו, הוא מביא לו את ההרגשה שהבורא הוא "אין עוד מלבדו". רק הבורא מסוגל ויכול ומיועד לעזור לאדם, כי הוא שלח לו את כל ההפרעות כדי שסוף סוף הוא ידע לבקש מהבורא את ההצלה. ההצלה בשביל האדם תהיה שהבורא יתגלה, כי הוא רוצה לחיות רק תחת השליטה שלו, ב"אין עוד מלבדו". האדם לא רוצה לחשוב ולהרגיש את הבלבולים האלה, את הכוחות האחרים.

אמנם כל הכוחות האחרים האלה באים ממנו, אבל האדם רוצה להיות בכוח שלו, להיות בכוח ההשפעה, להיות בכוח אהבת הזולת. הוא רוצה לגלות את הבורא כי זו האמת, וכל יתר המצבים של האדם הם שקר.

"וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות." רק אז מתעוררת באדם תביעה, צעקה, דרישה כזאת, שבאמת אותו הכוח העליון שפעל עליו ושיחק איתו כל הזמן כדי לגרות אותו, לגדל בו נטייה לעצמו, שנקרא "קישוי", קושי, רק אז נֶגע הופך להיות לעונג. אנחנו לומדים מכל המצבים האלו, שכך האדם מגיע לתפילה שמגלה לו את הבורא. הוא לא מחפש שם יציאה מכל הצרות, מהחיפושים, אלא הוא באמת זקוק רק להגיע למצב, שהוא רוצה את שליטת ה"אין עוד מלבדו". זה נקרא, "לעבור מעבדות פרעה לעבדות ה'".

"נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי." לפי שורש הנשמה שלו, באמת יש לו דחף לגלות את הכוח "אחד יחיד ומיוחד", שפועל במציאות בלבד. "אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה," דווקא האדם הזה הוא שמקבל עזרה מלמעלה, "ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי." הבורא כל פעם מגלה בו רצונות חדשים, שהם בנטיות ובכיוונים שונים. אז האדם מרגיש ששוב נעלם ממנו "אין עוד מלבדו", שוב הוא מבולבל, שוב הוא לא מרגיש אותו ושוב הוא לא יכול לעצב בעצמו דמות, צורה, תמונה רגשית, למי להתייחס, לְמה להתייחס, מאוד קשה לו. הכול זו עזרה מלמעלה. לאדם כזה, שיש לו נטייה לגלות "אין עוד מלבדו", נשלחת עזרה מלמעלה, דווקא בצורת הפרעות.

"דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'." נדמה לו, כי את הכול האדם כך מרגיש, שכנראה האחרים כן יכולים להיות בצורה, בתמונה ובהרגשה, שיש בורא אחד, ואילו אצלו זה תמיד מבולבל ומטושטש. נדמה לו שלַעולם אין שום בעיה כך לומר, ואצלו זה תמיד בערפול, בבלבול גדול, והוא לא יודע אם זה הבורא, או שזה הוא, או שזה באמצע. איך הוא צריך לקבוע את היחסים איתו, והוא לא מבין.

"מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו." נראה לו גם שזה לא בסדר, לא בצדק, הוא מקבל בלבולים ומכשולים במקום עזרה. איך יכול להיות שהבורא ה"טוב ומטיב", האוהב באהבה חלוטה, כך יתייחס, ובצורה ערמומית כזאת יסובב אותו מכל הכיוונים? שהבורא יסדר לו דברים כאלו בחיים, שהוא ממש לא יודע איך לצאת מהם, שהאכזרי ביותר לא היה יכול לעשות דברים כאלו. כי מאיפה באה כל האכזריות שבעולם אם לא מאותו הכוח העליון?

כל הדברים הגרועים ביותר, הרעים ביותר, הקשים ביותר, שאנחנו לא יכולים לתאר אותם, מאיפה הם, אם לא מ"אין עוד מלבדו"? והאדם צריך לקבוע על פני זה, שכל זה בא מכוח ה"טוב ומטיב", שאין לו שום גבול באהבה, שיש בו רק אהבה ויחס טוב. איך? אם אנחנו מסתכלים לעולם הרחב, אז אנחנו לא מסוגלים לומר כך.

אנחנו יכולים רק לראות לפי העולם, עד כמה שיכולים עוד לבלבל ולהכשיל אותנו, האם "אין עוד מלבדו"? כי בעינינו, העולם מלא סתירות, בעיות, טרור, אונס, שנאה. האם אותו כוח עליון מזמין זאת בנו? ודאי, כי "אין עוד מלבדו". האם אנחנו בעלי פעולה? יש לנו הרבה מאוד במה להשלים את התמונה לפני שאנחנו יכולים לומר בביטחון, בכל תרי"ג האיברים שלנו, "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב".

"וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת."

הבעיות, הצרות, הבלבולים, המכשולים למיניהם, התמונות והצורות הנוראות שהוא רואה ושהכול כל כך סותר לו את ה"טוב ומטיב" ואת "אין עוד מלבדו", הוא מרגיש שכאן אף פעם, בכל תחכום שיהיה, הוא לא מסוגל להגיע וליישב את הקושיה הזאת. הקושיה הזאת היא לא סתם קושיה פילוסופית, שבמחשבה הוא עושה כך ומסדר אותה. אלא שהקושיה הזאת היא בהרגשה שלו, ביחס לחיים שלו, בכל הדרך שלו, בכל הישות שלו, שזה הדבר הכי חשוב שיש לו.

אז בהחלט מגיעה הנקודה, שבה אם הבורא לא פותח לאדם את עצמו, כדי שהוא ידע ויראה איך הכול מסודר, איך הבורא עושה הכול. איך יכול להיות שכל הדברים הנוראים האלה באים ממנו? שכל העולם, כל הסבל, כל אלו שאנחנו אוהבים לומר שהם חפים מפשע, האם כל זה בא ממנו ו"אין עוד מלבדו"? איך האדם יכול יחד עם זה לקבוע "טוב ומטיב"? הוא חייב שהבורא יפתח לו את עצמו, שאם לא כן האדם בכל זאת, עלול לקלל אותו. הוא פשוט שונא אותו, אין לו ברירה, כי כך הוא מרגיש. האדם לא יכול לעשות כלום נגד ההרגשה שלו, וכואב לו שכך הוא עצמו מתייחס לבורא.

מצד אחד, ברור לי שאין עוד מלבדו ושהוא טוב ומטיב. מצד שני, אני מרגיש שאלפי כוחות שונים פועלים במציאות, וכולם ערמומיים ורעים, כאלו שאי אפשר לתאר יותר גרוע מהם. האמת היא, שאני רואה שהכוח הרע הוא השולט בעולם, ולא הכוח הטוב. וככל שאני משתדל בכל כוחי להחזיק את עצמי ב"אין עוד מלבדו", ב"טוב ומטיב", אני ממש כאילו נמצא על חוד כזה, שעוד מעט ואני נופל ממנו. אני לא מסוגל להחזיק את עצמי במחשבה ובהרגשה הזאת, כי הסתירות שבאות הן סתירות שנראות לי אמיתיות ביותר. ואני לא יכול לשקר לעצמי, ולומר שאני עוצם עיניים וכך אני מקבל את הבורא כטוב ומטיב, וכאין עוד מלבדו. אני רואה שאני חייב לגלות אותו. ואז באה התביעה האמיתית, שאני לא יכול להתייחס אליו כאל כוח הרע, ואילו לכוח הטוב אני חייב את העזרה שלו, שיעזור לי.

"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'." עכשיו בעל הסולם מדבר על איך לממש, את מה שנאמר קודם. "היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו," שגם הירידה הזו, ודאי שבאה מהבורא, "אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע."

עליו להבין שכל זה בא, כטוב ומטיב, שאין עוד מלבדו, ולכן הוא מקבל את הירידה הזאת, את המצב הנורא הזה. הירידה לא יכולה להיות סתם בהתפעלות ובהתרגשות כלשהי, ש"לא כל כך הולך לי". הירידה יכולה להיות עד המצבים הקשים ביותר. כמו שכתוב, פשוטו כמשמעו, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל יתייאש מן הרחמים"¹. המצבים הקשים ביותר יכולים לבוא, לפי כמה שהאדם מוכן להם, לפי כמה שהכין את עצמו.

"פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה'," כפי שדיברנו הרבה על פרעה, שהוא כאילו נגד הבורא. "אלא הכל נעשה מצד ה'." פרעה, בלעם, בלק, המן, אחמדינג'אד, כל דבר שיכול להיות רע בעולם, מאיפה נובעים כל הכוחות האלה? אלה הם המלאכים, כמו שכתוב לב שרים ומלכים ביד ה'². אין יותר מכוח אחד.

לכן בכל ההפצה שלנו, בכל החינוך שלנו, אנחנו לוחצים על נקודה אחת, שהעולם הוא גלובלי ואינטגראלי. במילים אחרות, יש כוח אחד, תוכנה אחת, מטרה אחת, שמפעילה את הכול.

"וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים"." מה זה "אלוקים אחרים"? אם אני חושב לרגע אחד שחבר, או מישהו ברחוב, או אפילו אני בעצמי, בעל פעולה, בעל מחשבה, זה נקרא שאני עובד ל-קל אחר. שאני משתחווה לישות כלשהי, לרשות אחרת, שאין דבר כזה בעולם ולא קיים.

"שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה." כך על כל רגע שעבר. לא מראש על אותו הרגע, אלא אחריו. "כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם."

שאלה: איך אנחנו נמנעים בעבודה מלהיכנס לתוך גישה שאומרת, "אני לא מסוגל להבין את זה, כנראה זה משהו גדול ממני, וכנראה שהוא צודק". אותה עצימת עיניים מול אסונות גדולים ברמה הלאומית, כמו השואה או מול אסון שקורה ברמה האישית, מה צריך לעשות כדי לעבוד עם המצבים האלה?

כתוב, "ודעת בעל הבית הפוכה מדעת התורה" ³. "בעל בית", מי שנמצא תחת שליטת האגו שלו, כביכול, שליטת כוח אחר מהבורא, שבאה מטעם ההסתרה. לכן הוא נמצא בכל מיני בעיות, מכשולים, ערפולים, חושך, ומתוך זה הוא קובע.

האנשים יציינו שוב את יום השואה, בעוד שבוע ימים. אני מכיר זאת מקרוב. למרות שנולדתי ב-1946, בדיוק אחרי המלחמה, אבל הכול היה מורגש מאוד, באותה עיירה שבה גדלתי. זהו עַם, שכך מקבל את החיים שלו, מתוך ההסתרה. בכל העולם הכוח העליון נסתר, ומתוך ההסתרה, אי אפשר לקבוע אחרת.

אנחנו יכולים רק להגיע על ידי ההפצה, על ידי המאמצים שלנו, להפיץ לעצמנו ולכל העולם שיש כוח אחד בטבע, שהוא טוב ומטיב. לכן הוא נותן חיים, ומחזיק את החיים ואת כל המציאות. אותו כוח שהוא טוב ומטיב ואין עוד מלבדו, מנהל את כל החיים. אמנם הוא עושה עלינו סוג של "תרגילים" כמו השואה, וקשה לקרוא לזה "תרגילים" כי אנחנו לא מסוגלים לקבוע זאת, במעמד שלנו הנמוך כל כך, באזור המוגבל, שאפילו אין לו מקום ברוחניות.

המקובלים אומרים שעלול להיות עוד יותר גרוע וכתבו זאת מראש. הנביאים כתבו על אמהות, "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן"⁴. הם כותבים, שכך זה עלול להתקיים. הם מצביעים דווקא על זמננו, על מצבים נוראים יותר, שיהיו לפני הגאולה, לפני התיקון השלם.

אתה לא יכול להצביע על המקרים האלו, כשאתה רואה איך שוחטים אנשים ומה שהם עושים, ולומר שהם בעצמם עושים זאת. אלא מנהל אותם אותו כוח העליון ששולט ונמצא בכולם. הוא נמצא בצורה שקופה, אין לו גבולות בחומר או במשהו, הוא עובר וכולם נמצאים בו. תראה מה שאנשים חושבים, מה הם עושים, איך הם פועלים. כל זה מתוך הימצאותם בתוך הכוח האחד. כך פועל הרצון שהוא ברא, מתגלגל, ובא למטרה. תראה דרך איזה מצבים נוראיים עוברים. ואתה על המצבים האלו חייב לקבוע שהוא "טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו". "אין עוד מלבדו" נניח איכשהו. אבל שהוא קבוע "טוב ומטיב", זה בלתי אפשרי. אבל, בדיוק על זה ישנה העבודה שלנו.

אם אנחנו לא מגיעים ל"טוב ומטיב" בכל רגע ורגע שאנחנו נמצאים, אז אותו פער בין מה שאני מרגיש, למה שאני צריך לקבוע כ"טוב ומטיב" בכל רגע, הוא חוזר אלי בצורות אחרות, כדי שבסופו של דבר, זה יחייב אותי איכשהו להגיע. זו בעיה.

ולא יעזור לנו לקרוא את המאמר. אני זוכר קראתי את המאמר, כחודשיים לאחר שהתחלתי ללמוד. קבלתי אותו מהרב"ש. הוא נתן לי מחברת, בה כתב מאמרים, שנולדו בעקבות שיחות שלו עם אביו, בעל הסולם. רב"ש היה יושב עם אביו ומדבר איתו ביחידות, ומחומר השיחות כתב את המאמרים האלה, והוא נתן לי את המחברת מהם יצא הספר "שמעתי". הוא לא נתן אותה לאף אחד.

לאחר שקראתי את המאמרים, עשיתי מיד עותק לעצמי, ולא ידעתי שאני לא אמור לגלות אותם לאף אחד, ושהוא לא נתן לאף אחד לפני. ואחר כך, כשקראתי אותם במָקום, לפני הלימודים, ראה אותם מישהו ותיק שהיה עם בעל הסולם, ולמד יחד עם הרב"ש, הוא התפעל ואמר, "איך יכולים להיות כאלה מאמרים, איך? מאיפה יש לך"? הוא השתגע. והרב"ש צעק עלי "לא לתת לאף אחד". אמרתי לו, ש"לא ידעתי, לא אמרת לי", מה אני מבין?

קיבלתי את המאמרים כחודש וחצי לאחר שהתחלתי ללמוד. ואני זוכר שכּן, זה נתן לי הרגשה חזקה, כיוון אחד. למרות שקראתי לפני כן, ולמדתי את הרמב"ם, "אחד יחיד ומיוחד". ו"אין עוד מלבדו" זה היה ידוע שכך מדברים. אבל כל פעם אני חושב שאנחנו צריכים כל הזמן להחזיק את זה כיסוד שממנו אנחנו בונים את הכל.

במיוחד עכשיו כשאנחנו נמצאים בעולם שמתחיל להתקרב בצרות שלו, אמנם על ידי אי ההתאמה לאותו "טוב ומיטיב" ו"אין עוד מלבדו", אבל מתחיל להתקרב לזה. כי מתגלה שהעולם עגול, שהוא נמצא בתלות הדדית, שקורה כאן משהו, שמתוך הצרות מתחיל להתגלות משהו, כשליטה אחת. אנשים לא מרגישים את זה כל כך, הם עוד רחוקים מזה מצד אחד. מצד שני, כבר הרבה אנשים ללא נקודה שבלב, אלא מתוך ההתבוננות שלהם, כבר רואים שכך וזה מאוד חשוב. ודאי, זה מאוד חשוב שאדם ייקח לעצמו את העיקרון הזה.

כשרב"ש נפטר לא ידעתי מה לעשות, ופרסמתי את המאמרים האלה. נוסף לזה, נתתי לצלם את כל המאמרים לכל התלמידים של רב"ש, שלא יחשבו שאולי אני הדפסתי אותם בצורה לא נכונה, שלא יהיה להם ספק. רציתי לצאת מתוך הספקות והמחשבות שלהם. אבל אלו המאמרים היסודיים ביותר בעבודת האדם כלפי הבורא. אין לנו עבודה אחרת, רק בזה.

לכן לא חשוב איך לקרוא לו, א-להים או הטבע. זה כוח אחד. אם אנחנו מתייחסים כך, אז קל גם לברר את כל הפרטים בכל השפות, בכל הצורות הרחוקות מדת, מכל דבר. לברר בצורה ריאלית, מדעית, עד שנגיע לצורה הרגשית.

שאלה: היו שני רבדים עליהם דיברת בשיעור. דיברת בקשר להפצה, שיש כוח אחד וזה העולם האינטגראלי, הגלובלי, והשפעת הסביבה על האדם לא נותנת לו לראות את זה. אבל כל מה שאמרת בקשר לבקשה, לא היה בקשר להפצה. הבקשה היא רק במילים שלנו.

תביעה מהבורא, ודאי שהיא רק אצלנו.

שאלה: האם הבקשה מתבטאת אצל אנשים ללא נקודה שבלב?

לא. אין להם את מי לבקש. גם אצלנו הבקשה הזו באה כתביעה פנימית. אנחנו צריכים להבין, אנחנו נמצאים מול כוח ה"טוב ומיטיב" ו"אין עוד מלבדו". מה תבקש ממנו? הוא מתייחס אליך במאה אחוז טוב ולא משתנה. מה אתה הולך לבקש, שיתייחס אליך במאה ואחד אחוז טוב? מה תבקש? אלא הבקשה שלנו נקראת "התפתחות כלי הקליטה" שלנו. שאז לפי הרצון שלי, שכל הזמן נבנָה בי, בצורה יותר ויותר אמיתית, אני מגיע למצב שאני חייב לגלות את הבורא במלואו ובצורה האמיתית. זה נקרא "תפילה" ואז אני מגלה אותו.

אני לא מזמין מהבורא שום פעולה. הוא "אין עוד מלבדו", "אחד יחיד ומיוחד". אפשר שפועל כל הזמן, אפשר להגיד שלא פועל כלל. אתה נמצא בו וזהו, אין בו שינויים. פועל, הכּוונה שפעל קודם כאן כך ואולי אחרת, אתה יודע איך שהאדם מתאר. הכל הוא כפי שאנחנו מתארים את הדברים. לכן ה"תפילה" נקראת להתפעל, להתפלל, שאנחנו דנים את עצמנו, שאנחנו משתנים. ועל ידי השינויים שבנו אנחנו מרגישים מציאות חדשה, אחרת. לכן אנחנו מדברים תמיד מתוך הכלים. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת.

אז "בקשה" רק אומרת עד כמה שסידרתי את עצמי, להיות בכלי הקליטה החדשים, שבהם הגעתי ל"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב"". מהבורא? חלילה לחשוב שישנה איזו פעולה, לעולם לא. כך חושב עמך. כל ההבדל בינינו לבין עמךַ, זה שאני אומר שהכול תלוי בי, ואילו הם מבקשים שהבורא ישתנה. אני אומר שרק אני צריך להשתנות, אין אחר שצריך להשתנות, אלא אני בלבד. לא העולם, לא החברים, לא הקבוצה, לא כלום. אני נמצא עכשיו ב"אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב". ואיך שאני מרגיש, זה לפי הכלים שלי.

אם אני עובד עם הקבוצה, מה נקרא שאני "עובד עם הקבוצה"? זה אני עובד, זה אני משתנה. אז נראה לי שישנה קבוצה, והיא עוברת כל מיני מצבים, ואני מתרגז עליהם ואני עובד איתם, אני למעשה עובד עם הצל שלי. וכך עם הבורא, נראה לי שהוא וכך ואחרת, יותר קרוב, יותר רחוק. זה אני שעובד עם עצמי, על רקע המוחלט, ה"טוב ומטיב", "אין עוד מלבדו". לכן "כל הפוסל, במומו פוסל"⁵, מה שאני רואה מחוצה לי, זה את עצמי.

שוב, ההבדל בין קבלה לדת, בין עובד ה' לאלה שעובדים לפי גירסא דינקותא או האחרים, לא חשוב איך, הוא שכל העולם מבקש מהבורא, תשתנה, תהיה סוף סוף טוב, תעשה לנו משהו טוב. אתה רוצה, אנחנו נעשה איזה פעולות. אתה רוצה, נעשה צומות, נצעק אליך, נתפלל אליך, תגיד מה שאתה רוצה, ונעשה, רק תשתנה לטובה. לכן לא מתקנים את יצר הרע, ומבקשים מהבורא שיהיה טוב.

אנחנו אומרים ההפך. הבורא הוא "אין עוד מלבדו", ה"טוב ומטיב", הכוח הכללי היחיד שבטבע, ובכלל היחידי שקיים. חוץ ממנו לא קיים כלום. חוץ ממנו קיים רק רצון לקבל, נקודה יש מאין. שבתוך הנקודה הזו, קורים כל מיני מעשים, פעולות, שינויים בהכרה שהיא נמצאת באור העליון.

פתאום הנקודה הזו מרגישה שהיא מתנפחת למלכות דאין סוף, אחר כך באים העולמות, שינויים, כך מרגישה אותה הנקודה. כל זה מתוכה. שום דבר לא השתנה, רק בהרגשה שלה. ואז היא עוברת כל מיני שינויים, בהרגשה בלבד, עד שמגיעה לקביעות המצב, שאני, הנקודה השחורה, נמצאת ב"טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו". כל הסיבוב שאנחנו עושים בכל הבריאה עד גמר התיקון, זה רק לקבוע, איפה אני, הנקודה, נמצאת. בסך הכל.

שאלה: אם אתה יכול לעשות סיכום של מה זה "אין עוד מלבדו" ואיך משיגים אותו מבחינת אלה שיש להם נקודה שבלב, אלה שאין להם נקודה שבלב ואלה שהם דתיים.

האדם שמגלה את עצמו ונמצא בעולם שלנו, נניח באמצע חייו, יכול להתייחס לכל המציאות, שחי כמו כל חי. זה אמור לגבי כל בני האדם. בנוסף לזה, יכול להיות שיש לו איזה יחס לקיום שלו, דבר שאין לחיוֹת, זה שלימדו אותו שיש כוח עליון. הכוח העליון הזה יכול להיות טוב, ויכול להיות רע. ואומרים אם תהיה טוב, אז הוא יהיה אליך טוב. אם תהיה רע, אז הוא יהיה אליך רע. הוא רוצה שאתה תהיה טוב, לכן הוא נותן לך מכות, והוא מתייחס אליך טוב אם אתה טוב. לכן כדאי לך להיות טוב.

מה זה נקרא "להיות טוב" בעיני הכוח העליון? כאן ישנה שיטה ולא אחת, אנשים עיצבו לעצמם כל מיני דברים, מה הכוח העליון הזה רוצה. אולי הוא רוצה שאנחנו נאכל את הילדים שלנו, או נביא אותם לקורבן? או הוא רוצה שנהרוג מישהו, ואז זה טוב בעיניו. כי הם חושבים אחרת עליו, ומכאן מלחמות דת למיניהן. או שאני אומר לכולם, אם תביאו לי כבוד או כסף, זה מה שטוב לו, מה שהוא רוצה, יהיה לך בזכות זה שכר. כך אנשים מציבים לעצמם כל מיני יחסים, סוגי יחסים לכוח העליון הזה, מצד האגו. בעל הסולם מסביר את זה מתוך מאמר "השלום".

יש בזה המון דברים והם מפתחים את האדם. אברהם הוא זה שעיצב וסידר אותם ביחס הנכון, כי הם מקדמים את האדם בכל זאת לא-להות. אלה בסך הכול שכבות הרצון לקבל שלא מסוגלות להיות ישר א-ל, על ידי זה הן מתקדמות.

ואחר כך, מה הם חושבים? הם יודעים רק דבר אחד, יש כוח עליון, אני והוא נמצאים במערכת יחסים. אני טוב, הוא טוב, אני רע, הוא רע. ואז הבעיה היא רק, מה רצונו. ואז כל דת חושבת אחרת. באחת חושבים, שאנחנו צודקים, זה מה שהוא רוצה, בשנייה חושבים שהם רוצים אחרת, וכן הלאה. וכל ההבדל הוא איך אנחנו משתחווים אליו, אם אנחנו ממלאים את רצונו שיהיה לנו טוב בעולם הזה, שיהיה לנו טוב בעולם הבא, וזהו. אנחנו עובדים מול אותו הכוח העליון, נניח כמו שליט, כמו מלך, "איך אנחנו ממלאים אותו שיהיה מרוצה מאיתנו".

יש חילונים לגמרי, ויש כאלה שמתייחסים לכוח העליון בצורה כזאת, איך למלא אותו, איך להשתחוות אליו, איך להמתיק אותו, וישנם המקובלים. הם אומרים, שהכוח הזה הוא בכלל לא מתייחס אליך בצורה אישית. שאתה אפילו אומר "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב", זה הכוח הכללי של הטבע. הכול תלוי בי, אין לו יחס אישי אלַי, הכול תלוי בכמה שאני משתנה באור המופשט, הקבוע, הקיים, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי"⁶, "חוק נתן ולא יעבור"⁷ וכן הלאה. אין לבורא יחס אישי אלַי, כך אני יכול לדבר בלכסיקון שלי. אין לו התייחסות מיוחדת אלַי, כלום, אלא כך אני מרגיש.

כך אני מרגיש עם המחשב. אתמול עבדתי במחשב, התרגזתי עליו, רציתי לשבור לו את הצורה. הוא אשם, הגולם הזה, חתיכת ברזל ופלסטיק? מה יש שם חוץ מברזל, פלסטיק וחשמל? אבל אני מייחס לו את האישיות שלי, מפני שאני עובד איתו. ואני מולו כך, "הוא טוב, הוא לא טוב, תראה מה שהוא עושה לי". גם על האוטו שלי אני מתרגז אם משהו קורה בו.

מה אנחנו אומרים לילד שקיבל מכה? "תן מכה בחזרה לשולחן הזה, הוא לא בסדר". זה דברים מאוד בסיסיים בטבע שלנו, זה לא צחוק. מכאן באה האמונה בכוח הטבע שעושה לי טוב או עושה לי רע. כמו שאנחנו אומרים לילד, "תן מכה בחזרה לשולחן, הוא עשה לך רע". אז אם זה לא שולחן, אלא משהו יותר מעורפל, יותר גדול ומקיף, אז כבר תתייחס אליו טוב, הוא יעשה לך טוב. ומתחילה להיות האמונה.

אנחנו עוד לא מבינים, ועוד לא מעכלים עד כמה שאנחנו נמצאים כאן במצב שאם אני לא נמצא באמת בנקודת האמת, אני לא עובד כנגד כלום. אני פשוט עובד כנגד חוק, כי "חוק נתן ולא יעבור". הבורא לא משתנה. אז אם אני טוב או אני רע, זה הכול פועל עלי, זה הכול חד סטרי. אני לא עושה בזה לא טוב ולא רע, זה לא נוגע בו. כשאני אומר שהוא שמח ממני או אני מצער אותו, כך אני אומר, זה רק אצלי, בהרגשה שלי. אם כך, מיהו המחייב שאני אשתנה? האגו שלי? אז אני עושה את זה רק מפני שיהיה לי טוב? אין לי יותר מה שמחייב. או אולי הסביבה, שאם ירביצו לי אז אני אשתנה?

אם אנחנו מתייחסים כך למציאות הכללית השלמה, אין לי מחייב. אלא מה, רק האמונה למעלה מהדעת. כי אני רוצה לבנות מכל המציאות שלי דווקא זאת שאני נמצא בה השבורה הזאת, השקרית, הכוזבת, יחס בלתי תלותי לכוח הזה ה"טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו". מה זה "בלתי תלותי"? שאני מתייחס אליו כך ללא שום תועלת לכלום. וגם הוא לא יודע ולא מבין ולא מרגיש ממני שום דבר.

אז על מה אני תולה את העבודה שלי? "תולה ארץ, על-בלי-מה"⁸. זה נקרא "עשר ספירות בלימה". שאני מגיע לאט לאט לתפיסת מציאות כזאת, שאני נמצא ללא שום חשבון למה שאני מסוגל לעשות היום, אלא פשוט רוצה ללמוד ממנו, מהכוח הזה, את התכונה שלו ולהידמות לתכונה שלו, וזה השכר. שאין לו ואין לי כלום כתוצאה מכך, חוץ מלהידמוֹת לו. "שכר מצווה לדעת המצוּוה"⁹.

אלה דברים מאוד עדינים, אי אפשר להסביר אותם. האדם שאין לו נקודה שבלב אף פעם לא יכול להתרשם מזה ולהבין שיש כאן משהו. אז למי אני עובד, מול הקיר, מול האוויר? אם אין מישהו חוץ ממני שמקבל את העבודה שלי ומתוך זה מתייחס אלַי אחרת, ואני נרשם באיזה מקום, הרי בכל מקום כתוב שרושמים, "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת"¹⁰. ובכלל, "טוב או רע", "הכול נרשם", "מכריע את עצמו", "כל העולם", אז מה כל המלים האלו? הן כולן רק כדי בינתיים לקרב אותנו לאותו האידיאל שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", כי שם אין לך חשבון כמו שאתה יכול לתאר כאן.

אין לך למי לפְנות. החשבון יכול להיות כלפיך עם מישהו שיש לו רצון, שיש לו כוח, מעשה, פעולה. "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב" אומר על זה, שהוא לא פועל מהצד השני. אם מצידנו אנחנו מדברים על הפעולות שהן שינויי המצבים בתגובה על משהו, אין לו. אם אין לו זה כאילו שלא פועל, כלא נמצא. כאילו שדומם, אם לא משתנה. כך זה בעינינו.

קריין: ב"שמעתי", במאמר י"ג, "ענין רמון", כתוב כך: "כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת."

אנחנו לא יודעים מה זה למעלה מהדעת. זה ניתוק גמור מכל החשבונות שלנו. אני זוכר, ארבעה חודשים אחרי שהגעתי לרב"ש, שאלתי אותו, מה זה נקרא "למעלה מהדעת" סוף סוף? כתבתי לי סימן שלא אשכח ולא רציתי לשכוח על זה. כתוב כל הזמן, אדם צריך להיות בחשבון כזה.

אז הוא נתן דוגמא מאוד מוגבלת, בכל זאת בעולם שלנו, שאם חבר לווה ממך אלף שקל ומחזיר לך אחר כך מעטפה, ובמעטפה אתה מגלה רק שקל אחד, והוא נותן לך, ואומר לך, "זהו, אני מחזיר לך". זאת אומרת שַׁם היו אלף שקל, ולפי הדעת, לפי מה שאני סופר שַׁם יש שקל אחד, איפה תשע מאות תשעים ותשע? אתה הולך למעלה מהדעת. זאת אומרת, אתה מגיע לתיקון כזה, ולא סתם אתה סולח לו, שאתה קיבלת אחד במְקום אלף. שהוא החזיר לך הכל. אנחנו מדברים על פעולות ממשיוֹת, איך אתה משלים אותן? זה נקרא כוח "אמונה למעלה מהדעת". מה זה?

רק שזה מגיע לאדם מתוך המאמץ הפנימי שלו, זה הכל תלוי בנו, זה מתגלה מתוך הכלים שלנו, שאנחנו משתנים, אז אנחנו רואים שכן יכולים להשלים את הידיעה על ידי האמונה. שאמונה זאת השפעה במקום קבלה. הדברים האלה לא מובנים בכל זאת, עד שזה מגיע.

שאלה: איך יכול להיות שהוא במצב קבוע, ואנחנו מרגישים את זה כל אחד אחרת?

כל אחד מרגיש אותו במצב שונה, כל אחד לפי הנשמה שלו, כל אחד לפי הרצונות והתכונות שלו. כך כל אחד. כי אותו אי אפשר להרגיש, אני אף פעם לא מרגיש אותו. אני מרגיש את עצמי ביחס למשהו שאומרים לי, שנקרא "האור העליון הפשוט". ואני כלפי האור העליון הפשוט מגלה את עצמי. איפה זה אני? כל העולם זה אתה. אתה מרגיש? כן, מרגיש. אתה נמצא איתם? כן. אז כל העולם הזה, זה אתה, זה הכלי שלך שאתה מרגיש בו כך. נראה לך שזה מבחוץ? זאת שגיאה, טעות, זה הכל בפְנים, כל העולם הוא בפנים. וכך אתה מרגיש את מציאותך.

כלפי האור העליון, גם אותו אתה לא מרגיש, אבל הוא נמצא מחוצה לך? לא, גם הוא נמצא בך. כל מה שאתה רק יכול לתאר לעצמך, נמצא בתוכך. גם האור העליון? מה זה אור העליון? אם אתה אומר, אתה אומר על משהו שיש לך איזו התרשמות ממנו. איפה? בתוך הכלים שלך, הכל בתוך האדם. כאלה אנחנו עד שאנחנו מגלים את הכוח העליון באמת.

(סוף השיעור)

---

1. (ברכות י', ע"א)↩

2. "לב מלך, ביד ה'" (משלי כ"א, א')↩

3. (כתבי בעל הסולם, שמעתי, "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ")↩

4. (איכה, ד', י')↩

5. תלמוד בבלי, קידושין, ע, ע"ב↩

6. מלאכי ג', ו').↩

7. תהילים, קמ"ח, ו'↩

8. איוב, כ"ו, ז'↩

9. "והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, ב, א')↩

10. (משנה, מסכת אבות, נזיקין, ט"ז, ג')↩