שיעור בוקר 25.09.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1461, איגרת כ"ג

מה אנחנו שומעים מהאיגרת? שדווקא בזמן שאדם נמצא במצב שלא נראה לו שעולם הרוחני מושך אותו, שהבורא מתגלה אליו, שיש איזה נועם וטוב במדרגה יותר עליונה ממנו, דווקא במצב שאדם לא רואה את העתיד הטוב, זה המצב של פניית העליון לתחתון. ודווקא במצב הזה אדם צריך להבין שאין קשר אחר בין עליון לתחתון, אלא אח"פ דעליון שמונחים בגלגלתא עיניים דתחתון, כך נותנים הרגשה לתחתון, ועליו רק להתרומם ולפענח נכון את ההרגשה הזאת, להסביר לעצמו מה קורה. להסביר לעצמו כך, שמתוך הרגשה הזאת והלאה כבר כל הצעדים שלו יהיו לקראת הפעלת כל העמוד הזה בינו לבין הבורא במלכות דאין סוף.

נכון שאם האח"פ דעליון מתגלה לתחתון כלא מאיר, אז בהתאם לזה בצורה טבעית יש לתחתון פתחון פה, זאת אומרת מתוך הלב, מתוך ההרגשה, הוא אומר רע על העליון, על ההשגחה, על ההתנהגות, בכלל על זה שהעליון נמצא קיים ושולט במציאות.

אבל זה שאדם יכול להגיד כך או אחרת זה לא משנה את התנאי הזה, שהעליון לא יכול להתגלות בצורה אחרת כלפי התחתון, מפני שהתחתון מרגיש טוב או רע. הוא רצון לקבל, שרק שתי ההרגשות האלה יכולות להיות בו, ולמלא אותו, לתת לו הרגשה טובה העליון לא יכול, מפני שבזה הוא מוריד את התחתון לדרגה הבהמית, שהתחתון יישאר תמיד כפוף, תלוי בהרגשה שתהיה בכלים שלו, ואף פעם לא יוכל להתעלות מעל ההרגשה.

כדי לאפשר לתחתון להתעלות מעל ההרגשה שבכלי דקבלה ולקבוע יחס אחר לעליון, לא לפי מר ומתוק אלא לפי אמת ושקר, העליון חייב להסתיר את עצמו, ובזה הוא עוזר לתחתון לדלג על ההרגשה הלא נעימה, ולהיות קשור לעליון מפני שהעליון הוא ה"עליון". זאת אומרת, העליון נמצא בתכונה דהשפעה יותר מאשר התחתון. לכבד את זה ולהיות דבוק לזה, ולרצות את זה, וממש לבקש, להתפלל על זה, לזה התחתון צריך להגיע. ומפני שהוא כבר לא משוחד ולא נמצא תחת ההרגשה הטובה מהעליון, יש לו עכשיו אפשרות לעבוד על היחס כלפי תכונת העליון, זאת אומרת לעבוד על הכוונה מה שנקרא, ולא על ההרגשה.

זה בעצם כל המעבר החד והגורלי שהנברא צריך לעשות, שבזה במקום להתקשר לעצמו, לכלים שלו, לראות מה יש לו בכלי שלו, הוא רואה וקובע את מצבו לפי איכות הקשר שלו עם העליון, עד כמה הוא נמצא בהתאמה לעליון לפי הכוונה על מנת להשפיע. בעליון ההשפעה היא תכונה, בתחתון ההשפעה היא כוונה. ולפי זה שהם נמצאים בהשתוות, לפי זה יש קשר בין גלגלתא עיניים דתחתון, שזו הכוונה על פני האח"פ שלו, על פני הכלים האמיתיים שלו, ובין אח"פ דעליון, שאלו תכונות העליון, תכונות ההשפעה דעליון.

להגיע להרגשת המצב כרע מחוסר מילוי בכלים, אחר כך לקבוע שאני לא רוצה להיות תלוי במילוי, אני רוצה להיות תלוי בכוונה שלי על מנת להשפיע, ביחס שלי עם העליון, להביא את עצמי למצב שאני מבקש שהיחס הזה יהיה לפי התאמה בין גלגלתא עיניים ואח"פ, שתהיה לי כוונה על מנת להשפיע כמו שיש לעליון תכונה להשפיע לי, רצון להשפיע לי, זו כל עבודת האדם ששייכת לבדיקה שלו בימים הנוראים.

כשהוא כבר קובע את היחס הזה, זה נקרא שהוא קובע את ההתפתחות שלו בעמוד הקשר בינו לבין העליון, וזה כבר נקרא "ראש השנה". בזה הוא קובע את נקודת הקשר הנכונה שלו. ואז כל יתר הפעולות, יהיו להתפתחות הקשר הזה, לחיזוק הקשר הזה. כמו שהרב"ש אומר במקום אחר, שכבר קובעים בראש השנה כמה ימים טובים יהיו, כמה גשמים יהיו, וכמה כל מיני מצבים ותנאים יהיו, אבל האדם קובע באיזו צורה הוא יממש את זה, ועל ידי זה הוא קובע בעצם את היעילות של השנה, זאת אומרת, כמה הוא יגדל, איך הוא יגדל, כמה הוא ישיג במשך השנה.

תלמיד: איך התחתון יכול לתפוס את הנקודה הזאת מתי הוא מתחיל לעבוד? מתי הוא צריך לצאת מהחושך?

איך התחתון, במקום להיות שקוע בתוך הרגשה רעה, יבין שההרגשה הרעה הזאת באה לו במכוון מלמעלה כדי שיתייחס לא להרגשה, אלא לקשר עם העליון מעל ההרגשה. במקום להרגיש מר ומתוק, טוב לי או רע לי בכלים דקבלה, שירגיש שייכות לאמת ושקר, שהוא יכול להתרומם, להתנתק, לקרוע את הקשר שלו עם מר ומתוק ולעבור לאמת ושקר. זאת אומרת, להוציא את עצמו מליבא ולהידבק במוחא בוא נגיד.

איך התחתון יכול לעשות את זה? זה לא בכוחות עצמו בכלל. הוא לא מסוגל מעצמו לשנות את היחס שלו, כי הוא שרוי בהרגשה ומההרגשה הזאת הוא יכול לצאת רק על ידי איזו סיבה חיצונית. זה יכול להיות מורה, אלו יכולים להיות ספרים, זו יכולה להיות חברה, אבל משהו שאין בו, כי הוא בעצמו נמצא בהרגשה. בהרגשה רעה, רע לי וזהו. הוא נמצא בייאוש, בחוסר אונים, פשוט אין לי שום דבר בחיים האלו ובשיטה הזאת, בכלל בכלום, אני רוצה לגמור עם כל הדברים האלה, "טוב מותי מחיי", רק לצאת מההרגשה וזהו.

לצאת מההרגשה הזאת הוא יכול או לרדת למטה, זאת אומרת, לעשות כל מיני פעולות כדי להרגיש טוב, שטעים לו, שנעים לו, שמתוק לו. או שהוא יכול, וזה רק על ידי הכוח החיצון שייתן לו הערכה, שייתן לו תזכורת למה זה קורה לו, לא לרדת למטה להרגשה טובה ולחפש אותה בכל מיני אמצעים, אלא למרות שמרגיש את ההרגשה הרעה להתרומם למעלה, לחפש את הכוונה, לחפש את הקשר עם העליון. למרות שאני מרגיש לא טוב אני צריך להגיע עכשיו לשמחה, שדווקא אני מחובר עם העליון. העליון נותן לי הרגשה רעה כדי שאני אתחבר איתו בפורמט אחר לגמרי, לפי זה שאנחנו ביחד מעריכים את מצב ההשפעה, מצב הרוחניות.

לעבור כאן מהרגשה לכוונה, זה לא בכוחותיו של אדם לעשות את זה, אלא חייב להיות עזר חיצון. במידה שהוא הכין מראש קשר עם החברה, עם הספרים, עם המורה, במידה שהשקיע בהם, לפי זה הוא יכול אחר כך לקבל תמיכה. על זה כתוב: "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים", הוא לא מסוגל, הוא נמצא בהרגשה ואין מה לעשות. אלא מה שנקרא הזמן עובר, העליון עוזר לו מלמעלה, או ספרים וסופרים.

הכי מועיל זה החברה. כי בחברה יש כל הזמן תהליכים, כל מיני קשרים שמשתנים, כל מיני יעדים ומעשים שבהם עוסקים. ואז דרך זה כל אחד שם לב לשני, בהשתתפות פיזית מושכים אחד את השני, ובזה נותנים את הרגשת חשיבות ההשפעה, אפילו במשהו. מזכירים לאדם הזה את המטרה, שלא יהיה שקוע בהרגשה בלבד, בהרגשה רעה, ואז הוא יוצא.

אבל זו עבודה גדולה מאוד, ועד שאדם לא קובע את זה בקביעות, זאת אומרת מעל המחסום, תמיד זה יהיה לו, זה נקרא הסתרה, זו בעצם ההסתרה. הבורא מסתיר את עצמו אחרי הרגשה רעה שהוא נותן לאדם, אבל הרגשה הזאת היא מזה שהוא מראה לו את ההשפעה, את מידת ההשפעה במקום תענוג. הוא יכול להראות לאדם תענוגים, והוא יכול להראות לאדם תכונות דהשפעה, ובזה הוא עוזר לנו להכין את עצמנו להיות תלויים וקשורים למידת ההשפעה שלו, ולא לתענוגים שבאים ממנו.

תלמיד: מה זה נקרא מהבחינה הזאת לעבור את המחסום?

לעבור את המחסום זה נקרא לקבוע את הקשר הראשון עם הבורא למרות ההרגשה שהוא נותן לי. אני לא מודד, אני לא יכול למדוד איזו הרגשה. אבל למרות ההרגשה שהוא נותן לי, לקבוע איתו קשר לפי זה שאני תופס את מידת ההשפעה, אפילו במידה הקטנה ביותר. אני קובע שזה הדבר החשוב יותר מכל ההרגשה שלי, ואני רוצה להיות דבוק לזה. הדבר המשותף הזה שנקרא השפעה, שהוא יהיה אצלי ואצלו דבר משותף וזה יהיה הקשר בינינו.

אני קובע את העליון כ-המשפיע, ואני מוצא בי את המידה הזאת, את הכוונה הזאת, המשפיע, על פני כל ההרגשה הלא טובה שאני יכול לעשות עליה צמצום, כך שיש לי או אין לי, זה לא חשוב. אלא את הנקודה הזאת של ההשפעה שבי אני מעלה מעל כל האח"פ מה שנקרא, והיא נקראת גלגלתא עיניים שלי. האח"פ כאילו לא קיים עם כל ההרגשה שלו, וגלגלתא עיניים, נקודת ההשפעה, אני מרגיש שאני איתה קשור לעליון, שאני נמצא בתוך העליון כמו עוּבר. זו התחלת הקשר שלי עם העליון. כבר נכנסתי לתוך העמוד הזה של המדרגות, ואני כבר בזה אלך ואגדל.

תלמיד: מאיפה הביטחון שההרגשה אף פעם לא תשלוט יותר?

הביטחון הוא רק בזה שאני עכשיו רוצה להיות דבוק בעליון בהשפעה, בנקודה הזאת של ההשפעה. זה נקרא שאני נמצא בג' ימי קליטת הזרע, שאני רוצה ממש להידבק בו בנקודה הזאת, בהבחנה הזאת בלבד, בזה שאני והוא משפיעים. בשבילי זה חשוב מעל כל הכלים דקבלה עם ההרגשה הטובה או הרעה בהם, לא חשוב.

אם אני תופס את הנקודה הזאת ודרכה אני מרגיש שאני קשור לעליון, ואני כל הזמן עובד עכשיו על לתפוס את הקשר הזה כמה שיותר, וכל מה שעכשיו קורה לי, על פני זה אני משתדל לחזק את הקשר שלי עם העליון בבחינת ההשפעה שלי ושלו במידה הזאת, זה נקרא שאני מדביק את הזרע בתוך הרחם, אני עושה את הדבק הזה ואני מתחיל להתפתח.

עד שאני משיג מידה של גלגלתא ועיניים, מידת ההשפעה שכבר תהיה קיימת בי ממש, זה נקרא 40 יום יצירת הוולד, שכבר יש יצירה. על כל פרט ופרט שמתגלה יש איזו מין הבחנה שההשפעה יותר חשובה מהרגשת טוב או רע בכלים דקבלה, זה נקרא "מ' יום יצירת הוולד". ואחר כך יש עוד סכנת נפילה, אבל אלו סכנות, ואצלנו זה לא קורה. הסכנות האלה אלו מצבים שאני צריך לעבור כדי עוד ועוד לחזק את הקשר, שאני עובר נגיד מעביות א' לעביות ב', לעביות ג', לעביות ד'.

תלמיד: אם אנחנו בחברה נפרסם את גדלות ההשפעה וגדלות הבורא, למה זה לא נקרא שהחברה מתקדמת גם בעל מנת לקבל?

אם נפרסם את עניין גדלות הבורא, גדלות המטרה להידבק בבורא, את גדלות המעשה להידמות לבורא, את מידת ההשפעה, תכונת ההשפעה, הקטגוריה הזאת של ההשפעה, אם נגדיל את זה כדבר החשוב ביותר שזה נקרא רוחניות, שחוץ מזה יש גשמיות, ואין חוץ משני אלו שום דבר, כי כל התכונות, כל הרצונות, כל המצבים, מה שלא תגיד, קיימים או בקבלה או בהשפעה. אז אם נגדיל את תכונת ההשפעה, נגדיל זה אומר שנגדיל לעומת תכונת הקבלה, כי אין יותר מה להגיד ואין יותר מה להגדיל, אחד משניים, אז מה אתה אומר שמזה?

תלמיד: לא צריך להגיד שאז יהיה לנו טוב, אז נהיה שלמים, אלא כאילו רוצים להגיד שאז נהיה דומים לבורא. מה ההבדל?

נהיה שלמים, יהיה לנו טוב, נתמלא באור אינסופי, נגיע לשלמות, לנצחיות, נגיע לדבקות בבורא. אתה שואל, "למה אני שומע בכל המילים האלו שיש לי רווח בכלים דקבלה"?

תלמיד: כן.

זה נכון שיש לך רווח בכלים דקבלה. אבל האם אתה עובד לשם למלא אותם, או אתה עובד כדי להידמות לבורא.

תלמיד: מה ההבדל?

ההבדל הוא פשוט, ההבדל הוא הכוונה. או שאני מוכן להשפיע על מנת לקבל את כל המילויים בכלים דקבלה שלי, או שאני מוכן לקבל, לא חשוב מה, רק כדי להגיע להשפעה, שאפילו הקבלה שלי תעזור לי להשפיע. זה ההבדל העקרוני.

תלמיד: כשאנחנו נעשה את זה, האם זה נקרא הפצה בחברה?

אם אנחנו נעבוד על חשיבות ההשפעה מעל חשיבות הקבלה, שחשיבות הקבלה אצלנו היא דבר טבעי וחשיבות ההשפעה היא דבר מלאכותי לגמרי, אין לי בזה שום טעם, אני סולד מזה, אני שונא את זה וממש מואס בזה, לא מסוגל לשמוע, ומכל הבחינות רע לי מזה, אם באיזושהי צורה נהפוך את הדברים האלו בחשיבותם, שתכונת ההשפעה תהיה יותר חשובה מתכונת הקבלה, אז זה נקרא שאני עולה מעל הטבע שלי, כי הטבע של הוא לכבד את הקבלה, וזה נקרא שאני עולה לרוחניות.

תלמיד: האם זה נקרא הפצה?

זה נקרא הפצה פנימית שלי כלפי עצמי. אם זה בקבוצה או בחברה או בעולם, זה נקרא הפצה, הפצת הקבלה. בסופו של דבר אנחנו צריכים להביא לעולם ידיעה פשוטה, שהשפעה חשובה יותר מקבלה.

אלא אם אתה תגיד את זה לכל העולם, אז לא שאף אחד לא ירצה לשמוע, כל אחד ישמח לסתום לך את הפה, כי לא נעים לדבר על זה. אנחנו אפילו מתביישים לדבר על זה כי זה נראה כל כך לא רציני, כל כך לא מציאותי. זה כבר קיבל רושם לא טוב אצל האנושות, וזה כל כך נגד ההתפתחות של האנושות, התפתחות מאגואיזם קטן ליותר ויותר גדול, ורואים עד כמה הדברים האלה הם לא ברי ביצוע. לכן אם אתה יוצא ומתחיל לשכנע אנשים שזה טוב, אז הם לא יכולים לחשוב עליך שאתה איש רציני, מציאותי, כי זה לא מקובל בכלים דקבלה שזה רציני ומציאותי להיות המשפיע, לא רואים בזה שום תמיכה מהעולם הזה, ולא רואים שזה בכלל באיזשהו מקום קיים ונותן איזה מין מילוי.

אם תגיד להשפיע על מנת לקבל, זה בסדר גמור. אני נגיד רוצה להיות נשיא אמריקה, אז אני הולך ומשפיע להם, זורק מיליונים, לוחץ מיליון ידיים, מחבק, מנשק, כל מה שהם עושים, מחייך חיוך לבן ויפה, ואני יודע שתמורת זה אני מקבל וזה מכובד. מה הוא אומר? "אני אוהב אתכם ואני רוצה לתת לכם כל טוב, את כל החיים שלי אני רוצה למסור לכם", והם כולם שומעים, אוהבים אותו ומכבדים את זה. למה מכבדים? למה את צורת ההשפעה הזאת הם מכבדים? כי זה לא מחייב אותם, הפוך, זה ממלא את הכלים שלהם, והם גם יודעים שזה רצונו, שהרצון לקבל תומך בזה.

מה שאנחנו מדברים על ההשפעה האמיתית ללא שום רווח לרצון לקבל, שהרצון לקבל לא יתמלא, אין לזה תמיכה ברצון לקבל, לכן אנחנו לא יכולים לבוא ולהשפיע, לפזר את הידיעה הזאת ברחוב. לכן רמב"ם כותב, שאסור לגלות את זה, אלא רק לאט לאט ש"יגדלו ויתחכמו בחכמה יתרה, מגלים להם את הרז הזה". את הרז הזה, זה סוד. למה זה סוד? כי כלפי הרצון לקבל שלי זה עדיין סוד מה זה להשפיע. אם אני אגלה אותו, אז אני אברח מהר מזה. אני אשחק במה שאפשר בעולם הזה רק כדי לא לחשוב על זה, כי זה יותר גרוע מהעינוי הכי גדול.

תלמיד: פעם אמרת שזה נקרא מדיה רוחנית, ובטח לא יכולים לצאת לכל העולם ולהתחיל לדבר איתם, אני יודע שזה צריך להיות בצורה מטרתית.

לכן אנחנו צריכים לעשות את ההפצה שלנו בצורה שמתקבלת ברצון לקבל.

אני זוכר שלפני ההרצאה הראשונה שלי בתל אביב שאלתי את הרב'ה איך אני מסביר להם מה זה, למה זה, והוא אמר, "תקרא מההגדרה מהי מהות חכמת הקבלה, שזו התגלות הבורא לנבראים שנמצאים בעולם הזה, ותסביר להם שזה מביא להם טוב, כל טוב, מה שהם רוצים לשמוע מה זה טוב". אחד יקבל מקצוע טוב, השני יתחתן טוב, השלישי יגיע להשפעה יפה, יטייל בעולם הרוחני, יהיו לו טיולים יפים ויראה כל מיני דברים, כל אחד שיראה שזה טוב. אומנם זה שקר, נכון שזה שקר, אבל זה שקר מועיל, כי אתה מקרב את האדם קצת למה שנקרא קבלה. זו לא קבלה, אתה מספר לו שקר על קבלה, אבל הוא מוכן להמשיך לשמוע על זה. אז האם כל פעם תספר לו שקר, וכל פעם הוא ישמע לא על הקבלה, אלא את מה שאתה מסלף על המושג קבלה? נכון, אבל בינתיים האור המקיף משפיע, והאור המקיף מסדר אותו.

אתה פותח ספר ואתה רוצה לדעת ולהתחבר שיהיה לך מהספר כל טוב, על זה אתה חושב, אתה רוצה או לא רוצה אתה חושב כך, המכונה שלך כך עובדת. אבל בגלל שאתה מושך אור מקיף, האור המקיף מסדר לך את הרצון לקבל כך שבתוכו מתחיל להיות מין לכלוך מה שנקרא, משהו מהרצון להשפיע. ואז אתה מוכן לשמוע על הרצון להשפיע קצת.

אתה רואה, אחרי כמה שנים מוכנים לשבת ולדון, "לא לעצמי אלא לכולם, מה זה ייתן לי?". אז אדם מתחיל עכשיו לתת לעצמו תשובה שכנראה זה ימלא אותו. הוא בינתיים חושב בכל זאת במונחים דקבלה, אבל כבר מסכים שהמילוי במעשה דלהשפיע הוא מילוי מושלם. כבר מתחילים לחשוב על זה, כך אני רואה בקבוצה, שאם נהיה בעל מנת להשפיע באמת ולא נחשוב על עצמנו בשום דבר, אלא רק להשפיע, אז זה יקנה לנו הרגשת השלמות.

אומנם זה להשפיע על מנת לקבל, אבל הוא כבר מוכן לשמוע על מצב כזה, שאם אהיה בזה, זה יהיה טוב. נמשיך עוד כמה שנים, אין ברירה, אבל זו כבר התקדמות. למה זה קורה כך? כי בתוך הרצון לקבל שלנו, כבר יש משהו מהרצון להשפיע שמוכן להסכים שהוא יהיה מנותק מהקבלה, מנותק מהכול, וימסור את הכול. הוא כבר מרגיש בזה שהוא יישאר קיים. כי הרצון לקבל בדרך כלל, אם הוא יתאר לעצמו שהוא צריך להשפיע ולתת, לא מרגיש שנשאר לו משהו. הוא מרגיש אז את עצמו מתבטל והאני לא נמצא. לכן הוא לא מסוגל לשמוע, זה נגד היש שלו, הנקודה המהותית שלו, מי הוא, האני של האדם.

וכאן, מפני שבתוך הרצון לקבל כבר מתחילה להיות טיפת הזרע של הרצון להשפיע, הוא כבר מוכן לשמוע, לא נראה לו שהוא הולך להתבטל, אפילו אם ייתן וישפיע. יש לו כבר הרגשה, שלא, אחרי כל הפעולה הזאת, שהוא ממש לא יהיה כביכול, הוא ירגיש מילוי.

איך זה, מאיפה ירגיש מילוי? זה קצת בכלי ההשפעה שכבר מתרקם אצל האדם, אז הוא כבר מוכן כך לחשוב, ולא נראה לו שבזה הוא לגמרי נעלם. זו כבר התקדמות.

תלמד: ואיך אנחנו יכולים להגיד לבן אדם, שמהפעולה הזאת, שהיא כמו שאמרת פעם שזה כמו חרקירי, אחר כך יהיה לו טוב?

אדם רואה איזה רווח, איזה שכר יש לו לעומת העונש, לעומת היגיעה, לעומת הסבל של היום. זה כבר מקח וממכר, זה כבר דבר שאפשר להחליף. אנחנו מחליפים ייסורים בבריאות, זה ברור. אז הדברים האלה מתקבלים בתוך הרצון לקבל. אנחנו תמיד צריכים לשפוט באיזה כלים אנחנו מרגישים, אנחנו חושבים, מדברים, דנים.

אם זה בתוך הרצון לקבל, יותר לסבול, פחות לסבול, יותר להרוויח, פחות להרוויח, הכול מתקבל על הדעת, אני יכול לצאת ולדבר עם כולם. איך ראש הממשלה אומר? עכשיו נסבול שנה אחרי שנה, נצמח, תהיה פריחה במשק. למה הוא יכול להגיד דבר כזה שעכשיו נסבול, תהיה לנו שנה קשה? כי הוא מראה להם שכר, וודאי שעל שכר צריך לשלם, זה ברור לנו, זה מובן מאליו, מי שלא משלם על שכר נקרא גנב. אבל הוא מראה להם שזה יקרה. בצורה כזו אתה יכול לתת הסבר מהי חכמת הקבלה ובוודאי שאז יקבלו אותך בצורה נכונה, לא יחשבו שאתה שקרן.

אם תגיד, חבר'ה תוך שנייה אני מרוויח מיליון דולר ואני מבטיח לכל מי שיצטרף אליי שתוך שנייה יהיה לו כמו לי, אף אחד לא יחשוב שזה נכון. להיפך, את זה אנחנו רואים מאיך שהנחש בא ופיתה את חווה. אנחנו יכולים ללמוד מזה איך אנחנו צריכים לעשות כלפי הרצון לקבל שלנו. ממש כל החוכמה שם, איך לפנות לעצמו ולקהל, לאט לאט לשכנע את הרצון לקבל שכדאי, ואחר כך לעבוד עליו, כך שבאמת ירצה על ידי האור המקיף.

תלמיד: מכיוון "שמגלים לו את הרז הזה לאט לאט", אז מה עכשיו יהיה הגילוי?

"מגלים לו רז זה לאט לאט", זה עד כמה הרצון להשפיע מנותק מהרצון לקבל, ועד כמה ברצון לקבל לא יהיה לו אף פעם שום מילוי.

תלמיד: מגלים, כלומר זה נגלה לאדם בהרגשה ולאו דווקא מספרים לו, נכון?

כן.

תלמיד: בנושא הזה של אח"פ דעליון שיורד. האם אני לא יכול ביוזמתי ליצור סביבה או ליצור קשר עם החברים, אלא חייבת להיות רק ירידה מוחלטת, חושך?

אין קשר עם אח"פ דעליון אלא על ידי גלגלתא עיניים שלי. זה שאח"פ דעליון משפיע עכשיו עליי ולא קשור לגלגלתא עיניים שלי, אלא קשור לאח"פ שלי, אז אני מרגיש מאח"פ דעליון שרוצה להשפיע, שתכונותיו להשפיע, אני מרגיש מזה רע.

למה? הרי אח"פ דעליון צריך לספק לי כל טוב? אח"פ דעליון מספק לי כל טוב, נכון. את החיים, החיוּת, הכול. ברגע שהוא לא רוצה, לא מתכוון, לא נמצא בתהליך שהוא רוצה להעלות אותי לדרגתו, אז הוא מספק לי כל טוב, מספק לי חיים בהמיים, ואז אני חי בעולם הזה וטוב לי, רע לי קצת, אבל אני מקבל מאח"פ דעליון מילוי לאח"פ שלי.

ברגע שהאח"פ דעליון רוצה להגדיל, לגדל את הגלגלתא עיניים שלי, ברגע זה הוא מתחיל להתייחס לא לאח"פ שלי, להיפך, הוא מסתיר את המילוי שיש בו לאח"פ שלי ומתחיל להראות לי במקומו, תענוגים מהאח"פ שלו, את תכונת האח"פ שלו, תכונת דלהשפיע, ואז אני סובל משניים. מזה שלא באים לי ממנו תענוגים באח"פ שלי ומזה שהוא מראה לי חוץ מזה, את צורת ההשפעה.

צורת ההשפעה הזו, באה בתוך הרגשת האח"פ הריקניים שלו. יש פה שתי השפעות עליי. ולאט לאט על ידי זה אני לומד. אין לי ברירה, אני מתחיל לקבל מהמכות האלה הבנה שאני חייב להתייחס לא למילוי, אלא לתכונה שלו להשפיע.

אני יכול להיכנס לזה, איך שהאח"פ העליון אז משפיע ואיך בדיוק זה מסתדר אצלי, אבל הוא מדבר על זה שלמלכות יש רק מקיפים, עוד נגיע לזה.

בעל הסולם כותב על זה ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות", על ארבעה מלאכים, איך אנחנו עובדים עם ההשפעה דעליון.

תלמיד: אדם נמצא בירידה, ואנחנו אומרים שהוא צריך להיות תמיד בשמחה, אז הוא עושה איזשהו מעבר מיידי לשמחה. האם בזמן המעבר הוא לא יפסיד הבחנות, שאלות, בירורים, שדרכם הוא היה מגיע לאותו מצב, לאותה שמחה?

האם בזה שאדם לא נמצא בשמחה הוא מפסיד משהו? שמחה זה סימן שאני נמצא בהסכמה עם העליון, עם מה שאני מקבל ממנו. אני תמיד מקבל רק ממנו. אם במה שאני מקבל ממנו אני נמצא בשמחה, נמצא שאני בהסכמה עימו, טוב לי מזה שאני מקבל ממנו, אני חושב עליו טוב, אני מדבר עליו טוב, אני מברך אותו. זה סימן השמחה.

כתוב אצל רב"ש שאתה יכול לגרום תמיד לחבר שלך שמחה. איך? על ידי זה שאתה מעלה בעיניו הערכה לרוחניות שאנחנו קשורים אליה, ואם מרגישים מזה רע או מרגישים מזה טוב זה לא חשוב. אם אתה מעלה את חשיבות הרוחניות אצל החבר, אז אתה ודאי גורם לו שמחה.

אם היתה לו שמחה ואתה עוד העלית את הרוחניות אצלו, אז הוא יותר שמח. אם לא היתה לו שמחה מפני שברוחניות לא הרגיש שום דבר ואתה העלית לו את חשיבות הרוחניות, אז הוא נמצא במעבר מעצבות לשמחה בכל זאת. זאת אומרת, רק על ידי הגדלת חשיבות הרוחניות אתה מביא שמחה לחבר, וגם לעצמך אותו דבר.

במילים אחרות, ככל שהבורא שהוא הפרטנר היחיד שלנו שנמצא מולנו יותר חשוב בעיניי, ככל שהחשיבות עם מי יש לי עסק היא גדולה בעיניי, אז אני נמצא בשמחה, כי אני קשור לגדול, תלוי בגדול, נמצא איתו יחד, שהוא גדול, הוא נצחי, הוא הכול, ומתוך זה יש לי ביטחון, יש לי הרגשה טובה, מילוי. אין לנו עם מה עוד להיות בקשר ובהבנה, בביקורת ובבירורים חוץ מהבורא ומידת חשיבותו בעיניי. זה הכול, מה יש חוץ מזה? לא קיים שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אתה אמרת שכשהעליון משפיע אלינו הוא נותן גם הרגשת הריקנות שהוא לא ממלא אותנו, ועוד תכונה של השפעה. את הרגשת הריקנות אנחנו כביכול מרגישים, איך להרגיש לפחות קצת את המצב של השפעה, את התכונה הזאת?

איך להרגיש מהעליון את שתי צורות היחס אליי, שהוא ריק מלמלא את הכלים דקבלה שלי, ושהוא משפיע את תכונתו שהוא "המשפיע" כלפיי?

קודם כל יש כאן שאלה, למה העליון לא מתייחס אליי כמו בעל הבית לאורח? שיראה לי שאת הכול הוא נותן לי, ואני ממש נהנה ממנו, וכל החיים שלי וכל המילויים שאני רק יכול לתאר לעצמי, הכול נמצא בו, והוא מוכן לספק לי והוא אוהב אותי בלי די.

הדרגה הזאת היא הדרגה האחרונה שאנחנו משיגים, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" וכן הלאה, זאת אומרת, אהבה נצחית חלוטה זה כבר בסוף הדרך, אבל למה שלא יתייחס אלינו כך עכשיו, ואז בתוך היחס הזה יעורר בנו בושה, שאנחנו לא מתייחסים אליו כך, אלא מתייחסים "רק לתפוס וזהו לעצמנו". שמתוך היחס ההדדי הזה מיד נרגיש בושה, מיד נעשה צמצום, מיד נעשה מה שאנחנו לומדים שהכלי עושה בהתאם לכך שמרגיש את העליון כנותן, כמשפיע, כאוהב. גם לפי הפעולות, גם לפי התכונות זה נורא מה שנרגיש, אבל דרך זה נגיע לדברים טובים. למה שלא יסדר את היחסים שלנו כך?

העניין הוא פשוט, שאם הוא יסדר את היחסים בינינו בצורה כזאת, ובאמת אלו היחסים הנכונים, ככה זה בפנים, רק הוא מסתיר את זה, אבל אם הוא יגלה את זה, כל הפעולות שלי יהיו מתוך הרצון לקבל בצורה טבעית ללא שום יכולת להכניס שם משהו מהאני שלי, איזו בחירה חופשית שלי בזה.

אחרי שהוא יגלה לי בצורה כזאת, ודאי שאתגלגל בצורה מחויבת. הוא יגלה לי שהוא ממלא אותי, אז אני אוהב אותו. הוא יגלה לי שהוא הוא בעל המילויים שלי, אז הוא יהיה חשוב בעיניי, הגדול ביותר, הנצחי, השלם והכול, כי בו המילויים שאני תלוי בהם. הוא יגלה שהוא הנותן מכל הלב שלו ואני המקבל, אז אני ארגיש בושה, ואז אני ארצה להיפטר ממנה, לפי כמה שיגלה לי שאני המקבל והוא המשפיע וכן הלאה.

זאת אומרת, כל הפעולות שלי יהיו מחויבות מהרצון לקבל וזה לא יהיה אני, אלא הרצון לקבל שהוא ברא בצורה כזאת יתנהג, זה ברור שכך יתנהג. העובדה שכך הוא התנהג, כמו שאנחנו לומדים, ממלכות דאין סוף והלאה. בצורה כזאת אין נברא, יש אותו רצון לקבל שהבורא ברא שפשוט עובר את כל המטמורפוזות האלה וזהו. זה דרגת דומם, צומח וחי.

ואפילו שאני ארצה להיות כבעל הבית, אז אני ארצה להיות כבעל הבית, בסדר גמור, הרצון לקבל יחייב אותי. זה כמו שיוצאת לנו מבחינה א' בחינה ב' דד' בחינות דאור ישר. האם הנברא עושה שם משהו? לא. האור שפועל ומגלה בתוך התענוגים שהוא המשפיע, בצורה אוטומטית, פשוט מחויבת, בונה בתוך הרצון לקבל רצון להשפיע, ויוצאת בחינה ב' מבחינה א', פשוט בזו אחר זו. אין בזה שום נס. הנס הוא איך לעשות כך שאני ארצה שהפעולות האלה יתקיימו, ושאני ארצה בבחירה חופשית שלי.

אם היחס שלי לא יהיה תלוי ברצון לקבל שלי, אז זה יקרא "אדם", מפני שאני באמת מדמה את עצמי לבורא. אבל אם הרצון לקבל רוצה בצורה טבעית, אז אין פה אדם. זו פשוט בהמה.

לכן הבורא לא מתגלה לנו כמו שהתגלה בד' בחינות דאור ישר, בצורה שהוא ממלא, ואחר כך מראה את עצמו שהוא בעל הבית ואתה תתבייש. לא, הוא לא יכול. הוא יזמין בך את כל הפעולות. אתה צריך להזמין אצלך את כל הפעולות בצורה שהרצון לקבל לא משתתף בהן. שהרצון לקבל לא מרגיש מילוי. שהוא לא מעריך את בעל הבית, לא מרגיש אותו. לא יודע שהוא נותן, לא יודע שהוא אוהב. ואתה תבנה את דמות בעל הבית, שהוא אוהב אותך, מלא, שלם ונצחי, וכל מה שיש לו, תבנה את זה בדמיון שלך, כמו שהוא באמת קיים. אבל תתאר את בעל הבית לפניך, בעצמך.

אם אתה תעשה את זה, זה נקרא שאתה בורא את הבורא. הבורא ברא את האדם, האדם בורא את הבורא. זאת אומרת האדם מעצב לפניו את דמות הבורא, כל פעם יותר עליון ממה שהוא בעצמו, יותר נעלה, יותר המשפיע, ומדמה את עצמו לדמות הזו.

אחר כך הוא מצייר לעצמו עוד דמות יותר גבוהה, וכביכול מושך את עצמו למעלה, מרים את עצמו לדרגה הזו שדמיין וכן הלאה. וכל זה נקרא שהאדם מבצע, האדם עושה. ולא הבורא שמשחק עם הרצון לקבל שלו וזה נעשה מעצמו.

יש פה עניין חשוב מאוד של בחירה, שזה בעצם האדם. כי כשאנחנו מדברים על טיפת הזרע שמתפתחת, אחר כך יוצאת לפעולות חיצוניות ואחר כך לפעולות ממש עצמאיות, עצמיות, הכול מדובר באותה נקודת הבחירה, נקודת היחס שלי למידת ההשפעה, לבורא, שלא תלויה ברצון לקבל שלי, לא תלויה כנגד תענוגים. ולכן כל הדוגמאות שבעל הסולם נותן, הן דוגמאות שצריכים לקרוא נכון, שלא מתקיימות בצורה כזו.

תלמיד: המדרגה הבאה היא יותר נוראית לרצון לקבל מאשר הנקודה הנוכחית, איך האדם יכול לרצות משהו שהוא הרבה יותר חשוך?

איך אדם יכול לרצות את המדרגה הבאה שמנותקת יותר מהרצון לקבל? שהיא חשוכה יותר מהרצון לקבל, ממש יותר מוות? איך אדם יכול לרצות אותה? לא יכול. בשאלה שלך אתה עונה על השאלה. לא יכול.

תלמיד: איך הוא יכול לדמיין אותה?

איך הוא יכול לדמיין איך היא בעצמה? לא יכול. איך היא בעצמה, לא.

מה הוא כן יכול לעשות? אין לו מה לעשות. הוא רק יכול לתאר לעצמו כל פעם מצבים יותר טובים, מצבים יפים בלא לשמה, שיהיה לו מזה רווח, שיהיה לו מזה טוב, שמשותף שם גם עניין לשמה במשהו, כדי לעורר על עצמו אור מקיף. והאור המקיף עושה את הפעולה, האור המקיף מייצר בו, יוצר בו את הכלים דהשפעה.

האור, כמו שמבחינה א' לבחינה ב' דד' בחינות דאור ישר, בכל זאת פועל בתוך הרצון לקבל ובונה בתוך הרצון לקבל רצון להשפיע, אבל זה בא מתוך יחס האדם לכך. והאדם רוצה שזה יקרה, לאט לאט, מה שנקרא "מלא לשמה בא לשמה". הכוונות שלו מתחילות להיות יותר ויותר להערכת המשפיע לעומת לקבל.

תלמיד: אז הוא משתמש ביודעין ברצון לקבל, בתכונות שלו, בקור רוח ואומר "אוקיי, אני הולך לשקר לו עכשיו. להגיד לו שזה יותר טוב", להיכנס לתוכו ומתוכו לראות את זה?

האדם משתמש בתבונה ממש ברצון לקבל שלו, כדי על ידו להגיע לרצון להשפיע. זה נקרא ש"שפחה משרתת לגבירתה". כן, בוודאי. איך אחרת?

תלמיד: איך הוא שומר על הנקודה?

ההבדל בין שפחה לגבירתה הוא בכוונה. אלה אותם כלים.

תלמיד: איך הוא שומר על הנקודה שזה מה שחשוב, גם כשהוא כבר בפנים, בתוך הרצון לקבל? כשהוא כבר נכנס לתוכו ועדיין שומר על נקודת ההתבוננות הזו?

איך אדם שומר שבתוך הרצון לקבל שלו, הוא חושב שהוא בכל זאת רוצה להגיע להשפעה, לבורא, למשהו? רק לפי הערכת החברה. וזה רק לפי מה שהשקיע קודם, שיש לו כבר הכנה לכך ובהכנה העצמית שלו. כשהוא נכנס לזה, הוא נכנס כבר בכוונה מקודם. והבורא עוזר לו בכך שלא נותן תענוגים, שנותן ריקנות. איך אחרת?

התהליך הוא בסופו של דבר מאוד פשוט. הוא נסתר מאיתנו דווקא בפשטות שלו. הוא כל כך כביכול נמצא מולנו, שאנחנו רואים מעבר לו, לא רואים אותו. עד כדי כך הוא מגולה ופשוט, אבל בזה הוא נסתר.

תלמיד: אמרת קודם שלקח כמה שנים עד שהתייצבה דעה בחברה.

לקח לנו כמה שנים להסכים לשמוע על מידת ההשפעה, שזו באמת רוחניות, ושיש בה משהו שיענה על כל הציפיות שלנו, ושהמידה הזאת היא באמת מידה ממשית. שאני לא סתם כך נותן, "אתה אומר לי לתת, טוב אני נותן, אבל תן לי תמורת זה משהו", אלא אנחנו מסכימים שבתכונה הזאת בפנים יש מין נפח שבו אפשר לחיות, שבו אני יכול להיות קיים, שהאני שלי בזה לא נעלם.

אז עניתי על זה, למה האני שלי לא נעלם? מפני שאני כבר קניתי את מידת ההשפעה הזאת. יש לי בפנים בועה כזאת בתוכי, שאני חושב שאם אני אנטרל את הרצון לקבל לגמרי, אני בכל זאת אישאר בתכונה הזאת דהשפעה. זאת אומרת, כבר יש לי מין תחילת הכלי דלהשפיע.

תלמיד: אחר כך אמרת שלהתקדם מפה, עוד כמה שנים נבין עוד.

עד שאנחנו מוכנים היום לשמוע על המידה הזאת דהשפעה, זאת אומרת עד שנוצרה לנו הבועה הזאת, תחילת הכלי הזה של השפעה, עברו כמה שנים. לפי מה אנחנו רואים שעברו כמה שנים ואנחנו בכל זאת התקדמנו? לפי זה שאני יכול היום לדבר על זה ולהסכים לזה איכשהו, ולקרוא על זה. פעם לא יכולתי לקרוא את מאמר "מתן תורה". על מה הוא מדבר, על דלהשפיע? "ואהבת לרעך כמוך" מלמדים בגן ילדים ואחר כך כולם מבינים שזה לא מציאותי והולכים הלאה. אנחנו ברוך ה' כבר לא סוציאליסטים ומבינים שאין קיבוצים וכל הדברים האלה כבר אחרינו.

אז אני כאילו מוכן היום לחזור לאותם המאמרים, לאותם העקרונות, ולקבל אותם כיעדים שלי, ולדון בהם וללמוד אותם ולחבר אותם אליי. אומנם אני מבין שאת הדברים האלה אני לא יכול לספר לכל העולם, ודווקא אסור לי לספר אותם, ככה הרמב"ם מזהיר, לא להסביר את זה לאנשים לא מוכנים. לנשים, ילדים ועבדים שנמצאים בתוך הרצון לקבל, אל תסביר להם, הם לא יבינו את זה. אבל לאלו שיש קצת חכמה יתירה, שכבר מקבלים איזו מין הבנה פנימית על הרצון להשפיע, ונוצר בהם הכלי הזה, אז לפי זה אתה יכול לפתוח להם רז זה, זה ממש סוד.

ולכן כשהתחלנו עכשיו ללמוד "מתן תורה", מה אמרתי? שיש אנשים שמגיעים בצורה ישירה ושוברים את הסטיגמה שלהם ונכנסים להשפעה מה שנקרא, לפי מה שכתוב ב"מתן תורה" כמאמר הראשון שבעל הסולם הקדיש אותו להפצת הקבלה, יש אנשים שאתה יכול להגיד להם והם יקבלו את זה ויעבדו על זה. ויש אנשים שצריכים כמה שנים עד שחוזרים לאותו מאמר ומוכנים לשמוע ומוכנים לסבול אותו.

לכן אמרתי שאולי מספיק שנה-שנתיים או שלוש כדי להיכנס לרוחניות. ולפעמים זה לוקח 10-15 שנה, עד שאדם חוזר לאותו מאמר ומוכן לשמוע ועל ידו להיכנס לרוחניות. זה נקרא דרך קצרה וארוכה.

תלמיד: מה שעברו עברו, זה לא אכפת לי.

מה שעברנו עברנו, נכון. אני יודע בערך איפה כל אחד נמצא. אז עוד כמה שנים, אין ברירה, סבלנות וחברה שיכולה לזרז את הזמן. אבל בסופו של דבר, אם לא יכולים בצורה ישירה להיכנס לזה, זאת אומרת לקחת את החוק הזה, שזה חוק של כל המציאות, ולעבוד ממש איתו, אז אחרי כמה שנים לאט לאט חוזרים. זה כמו שהרמב"ם אומר, לאט לאט לפי זה שיתחכמו חכמה יתירה לגלות אליהם רז זה, לאט לאט, במידה שיכולים לסבול.

תלמיד: אני שואל על מכאן והלאה.

כן.

תלמיד: אני לא רוצה שזה ייקח עוד כמה שנים, אני רוצה עכשיו בצורה ישירה. מה זה הישירה?

בצורה ישירה זה נקרא שאתה לא בורח מהתנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך", ואתה מתחיל להבין ש"ואהבת לרעך כמוך" זה אותו חוק דהשפעה שיש לבורא, והבורא כלפי הנבראים נמצא במשפט של אוהב רעים וטובים, טוב ומיטיב לרעים ולטובים, באהבה מוחלטת, ולא חושב על עצמו.

אז בשבילך אותו חוק שמהבורא כך הוא נרשם, ממך כלפי העולם, כלפי אחרים, הוא נרשם כ"ואהבת לרעך כמוך". זה אותו חוק של השפעה שאם אתה רוצה להגיע להתאמה לבורא, כלפיך כך הוא נראה. למה? כי הייתה שבירה כדי לאפשר לך יחס לנשמות, שבזה אתה קונה את תכונת ההשפעה, ובזה אתה מדמה את עצמך או מדביק את עצמך לבורא, מגיע לדרגתו.

אם אתה מקבל את זה בצורה כזאת, ואתה שם בכל המקומות האלה עכשיו סימן שווה, השפעה שווה בורא, אהבת החברים שווה בורא, שווה השפעה, שווה רוחניות, וכן הלאה, אם אתה מתחיל כבר עכשיו לקבל את ההגדרות האלה כאחד, שאין חוץ מקבלה או השפעה שום דבר בעולם בכל המציאות הרוחנית והגשמית, ואתה מתחיל רק לפי זה לבדוק את המחשבות והמעשים והחשבונות שלך, אז אתה כבר נמצא בקו ישיר.

אבל אם אתה עדיין לא יכול לחבר את כל הדברים האלה או לקבלה או להשפעה, אז אתה לא בקו ישיר. מה זה קו ישר? קו ישר שבסוף יש לו השפעה טהורה, ובהתחלה יש לו קבלה טהורה. זאת אומרת רק קבלה. וקו ישיר זה הקיצור שכל נקודה ונקודה, והקו הזה בנוי מנקודות, יותר השפעה מקבלה, יותר השפעה מקבלה. אם אתה בונה את התהליך שלך בצורה כזאת, אתה הולך בצורה הקצרה ביותר למטרה, בקו באמת ישר.

אז מעכשיו והלאה כששומעים, צריכים לפתח בחברה את הדברים האלה, לקבל חיזוקים, לבנות סביב זה מערכת הגנתית שלא תיתן לי לברוח מזה, שתעורר בי כל פעם, תדליק לי מנורה אדומה אם אני סטיתי מהפירוש הנכון, ופתאום אני חושב על רוחניות לא בדיוק כהשפעה, שרוחניות זה משהו נעים כזה בכלים דקבלה, וכן הלאה.

עכשיו אני צריך לבנות מערכת פנימית משלי וחיצונית סביבי, שהיא תשמור כל פעם ותעזור לי לכוון את עצמי למטרה. זה הכול. זאת כל העבודה שלי. אין לי יותר כלום חוץ מזה. אז בהתחלה לא יכולתי לשמוע על זה, וחשבתי שרוחניות זה עולמות, אני אדע איך לסובב אותם, אחרי שאני אדע איך שהם בנויים, שאני מגיע כמו לאיזה מכונה, אני אדע איך ממש להשתמש בה, איך לשלוט על ידה בי ובעולם. אז עכשיו לאט לאט אני מתרגל לראות את המערכת בצורה אחרת, שזאת מערכת פנימית שלי, וממנה אני משפיע על עצמי ולאחרים, אם נמצא במידת ההשפעה. אם אני לא נמצא במידת ההשפעה, לא נוגע במכונה, לא משפיע בכלום. נמצא בהתפתחות בהמית בלבד.

להסכים לזה אפשר רק אם הסביבה שלי תתמוך בזה. עכשיו הסביבה לא צריכה להיות חכמה כמוני. אפילו שהם קצת מבינים, ואיכשהו מסכימים לפי השקר שלהם, זה מספיק. היא כבר תומכת בזה, ואני כבר יכול להשתמש בדרגה שלי, ברמה שלי, כדי לקבל מהם כוחות. כי אני לא מקבל מהחברה אף פעם השפעה או את מידות ההשפעה מגולות. אני תמיד מקבל מהם לפי איך שאני בנוי, לפי איך שאני מתרשם, לפי איך שאני מעריך.

אז מספיק שהחברה נמצאת סביבי, ויש לה איזה אידיאל כזה, אומנם היא לא מבינה מה זה בדיוק, ובה אני יכול להתקדם לגמר התיקון, והחברה בעצמה היא יכולה להיות מאוד מאוד מתחילה בזה, בדרך. זה שכתוב "מכל תלמידיי השכלתי", וזה שכתוב שהאדם שמגיע לתיקונים הוא רואה שכל העולם מתוקן. וכל העולם בכלל נמצא בגמר התיקון. וכל העולם מקיים את רצון הבורא. למה אמרתי את זה? כדי להגיד שאני צריך לבנות את הסביבה כלפיי. אני מבפנים צריך לבנות אותה.

תלמיד: במנגנון הזה שאני הולך לכיוון הדבר הזה, שאני תמיד בורח ממנו ואני שונא אותו והוא הפוך ממני, אני משתמש ברצונות שקיימים בי. אני מכניס את עצמי לרצונות, שהם לא בדיוק רוחניות, אבל ככה אני מצליח לקדם את עצמי, כי ללכת ישר בזה אני לא יכול. זאת אומרת, השאלה היא אחרת, יש רצונות שלי, שאם אני אוותר עליהם, אז לא יהיה לי חומר דלק להתקדמות, שאני חייב להשאיר אותם כמו חמור כזה שמושך אותי לכיוון הזה, כי ישר בדרך עם החוק אני לא יכול?

אני לא מבין למה אתה מדבר על רצונות בכלל. להשאיר רצונות, לא להשאיר רצונות.

תלמיד: זה מה שאמרנו מקודם, שלדבר עצמו, לחוק הזה שנקרא השפעה, אני לא יכול ללכת ישירות? אני יורד לתוך הרצון לקבל שלי ומשתמש בו, כדי שיהיה לי אחר כך יותר טוב. אני מדמיין לעצמי מצב שאני הולך לחוק הזה, ויהיה לי אחר כך יותר טוב. אז מה זה הרצון לקבל שאני יורד אליו שאני מדמיין שיהיה יותר טוב? זה אילו רצונות, אני לא יכול לקבל אותו בשק, כמשהו כללי, יש בי איזה רצונות מסוימים שרואים יותר טוב.

אבל אתה לא עושה סלקציה בתוך הרצון לקבל ומברר במה אני משתמש, במה לא אשתמש.

תלמיד: אמרנו שהאדם משתמש בצורה מבוקרת ברצון לקבל שלו כדי להתקדם לחוק הזה. אז מה זה אם לא לעשות סלקציה?

אני לא זוכר באיזה מצב אמרתי את זה. אני לא נמצא באותו מצב, כלפי מה אמרתי את זה אני לא יודע. אולי אם אנחנו נמצא את השיעור המוקלט, אני אוכל להגיד לך. אתה לוקח אילו מילים ולא את המצב עצמו, אז אני באמת לא יודע מה להגיד.

תלמיד: אם הרצון לקבל עושה שיהיה לו כדאי להגיע לרוחניות?

אדם שנמצא בדרך ללשמה, נמצא במצב לא לשמה. לא לשמה נקרא שיש שם גם קצת לשמה, רק האדם אפילו לא מבין את זה. אחר כך הוא יותר מבין, ואחר כך אפילו יותר מודה בזה. עד שמגיע למצב טוב לי מותי מחיי, חולת אהבה אני, שמתאהב באמת, אבל מתוך שמתאהב יש כאן שני רצונות. רצון אחד שאני רוצה את המשפיע עצמו, ורצון שני שאני רוצה את תכונת המשפיע. אני כבר לא משקר לעצמי שמשפיע ותכונת המשפיע זה אותו דבר.

העניין הוא שהבורא הוא המשפיע. מה זה נקרא שאני אוהב אותו? אני אוהב אותו מפני שהוא המשפיע, או מה יוצא לי ממנו, שאני מנצל אותו, וזה נקרא "שאני אוהב דגים". אני אוהב דג כשהוא נמצא אצלי בגרון ונותן לי תענוג בנקודה שמרגישה טעם, אז אני אוהב את הדג שנמצא אצלי, את הבשר שלו בין הבשר שלי, ואני מרגיש תענוג. זה נקרא שאני אוהב דגים, כי דגים אי אפשר לאהוב בצורה אחרת, זה לא משהו שנותן לך יחס. או שאני מרגיש שאני אוהב את התכונה שלו, המשפיע בעצמו, זאת אומרת המהות שלו כלפיי.

"לא לשמה" ו"לשמה" זה היחס לבורא לשתי הנקודות האלו. "לא לשמה" נקרא מה יש לי ממנו, "לשמה" זה נקרא שאני אוהב את תכונתו עצמו, המשפיע. אנחנו מתחילים כשיש לנו יחס אליו רק כספָק התענוגים, זה נקרא לא לשמה. אחר כך לאט לאט האור המקיף בונה בי, לא אני, אלא נבנה בי לאט לאט יחס לתכונה שלו, המשפיע. ואז מעורבים אצלי לא לשמה ולשמה יחד, ובסך הכול זה נקרא לא לשמה. כי אם לא היה לי לא לשמה שאני מקבל ממנו תענוגים, אז ודאי שהייתי זורק את הלשמה הזה, ואילו כך אני מתקדם. מה זה מתקדם? שביחס ביניהם הלשמה יותר ויותר גדל, מתחיל להיות ברור יותר ויותר, ואני רוצה גם את זה וגם את זה, אני לא רוצה לעזוב את הלשמה.

אם תגיד לי, תקבל 100% ממנו, אני לא יכול. למה אני לא יכול? כי כבר נבראה בי על ידי האור המקיף הבועה הזאת, הרצון הזה להשפיע. אני עוד לא יודע, לא מודה, זה עוד לא מדבר בי, אבל זה כבר מתחיל באיזושהי צורה לצאת מבפנים, מתוכי, ואני לא יכול לוותר על זה כמו על כל רצון אחר, ואז אני רוצה גם בקיום הלשמה הזה. אומנם זה נגד הטבע, אבל האור המקיף כך עושה, הוא בונה בי את הבועה הזאת, ואז אני מתקדם ומתקדם יותר ויותר עד שאני מתקדם למחסום. מה זה שאני מתקדם למחסום? אי אפשר להגיד באיזה יחס צריך להיות אצלי לא לשמה ולשמה, זה תלוי במבנה הנשמה, אבל אני מגיע למצב שאני רוצה אותו.

להבדיל, בעל הסולם נותן דוגמה כזאת, לכן מותר לי גם לתת, הוא אומר על בעל תאווה גדולה. אם תשאל אישה או גבר שאוהבים אחד את השני, אז היא תגיד, "אני אוהבת אותו." מה את אוהבת אותו? האם את אוהבת אותו או את אוהבת שהוא נותן לך תענוג? גם זה וגם זה יחד, לא יכולים להבדיל. יש דבר כזה, לא יכולים להבדיל, הכול בו טוב. מה הכול טוב? הוא גנב, שקרן, לא יודע מה עוד. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז כשאדם מגיע לזה, זה נקרא "בעל תאווה", שגם זה וגם זה בשבילו זה מילוי. אבל מהו גודל המילוי שצריך להיות בבועה הזאת של הרצון להשפיע לעומת הרצון לקבל, את זה האדם לא יודע, הוא עוד לא נכנס לרוחניות בכלל, אבל זה מה שצריך להיות אצלו לפני המחסום.

תלמיד: אמרת שהתהליך נעשה בצורה מבוקרת על ידי האדם.

התהליך נעשה בצורה מבוקרת?

תלמיד: הוא רוצה לעשות שימוש בצורה מבוקרת ברצון לקבל בלא לשמה כדי לקדם את הלשמה, או לפחות לנסות.

נגיד. כך אמרתי ?

תלמיד: אמרת שעושים שימוש בחמור הזה. ואז שאלו אותך, איך לא בורחים מהכוונה שנכנסים לתוך הרצון לקבל, ואמרת שאם אדם מתכוון מקודם, אז הבורא עוזר בזה שהוא משאיר ריקנות.

אני רואה את הבורא כספק תענוגים, אני לא רואה תענוג שבא לי באיזו צורה גמישה, אלא אני רואה את התענוג הזה בא לי דרך כמה ערוצים, דרך כמה רצונות בתוך הרצון לקבל. פה נכנס עניין של רצונות, האם יש לי רצונות מסוימים שדרכם אני מקבל את ספק התענוגים הזה שנקרא בורא, או שזה באופן כללי כזה, רק תביא תענוג? מה זאת צורה מבוקרת? מה זה שהבורא הוא ספק תענוגים? האם שיהיה לי טוב, או דרך ערוצים מסוימים אני רואה שיש לי עכשיו רצון שנותן לי תענוג יותר גדול, ויש רצונות שאפשר לקנות בדרך, השאלה אם זו צורה מבוקרת?

צורה מבוקרת היא לא כמה תענוגים כאלו יש וכמה תענוגים כאלה. צורה מבוקרת היא שאני רוצה שיגדל בי הרצון להשפיע. לא לאיזה סוג תענוגים אני מתייחס בצורה מבוקרת, אלא אני פועל בחברה, אני פועל בלימוד, בספרים ובכול בצורה מבוקרת, כדי שזה יביא לי יותר יחס לתכונתו המשפיע, ולא לציפייה לתענוגים שאני אקבל ממנו.

תלמיד: אמרת קודם שבניית הסביבה זה משהו פנימי אישי שלי, שבסביבה באמת צריך להיות רק בכיוון הנכון, לכיוון ההשפעה, והגובה לא משנה. שיהיה הכיוון הנכון, ואז העבודה שלי זה לבנות את הסביבה הזאת כדבר טבעי שלי. נגיד שחבר שלי יושב פה והוא עושה אותה העבודה בתוכו. מהי ההשפעה ההדדית בזה בינינו?

אנחנו משפיעים אחד על האחר בכמה רמות הקשר בינינו. יש בינינו יחסים גלויים, ונסתרים מאיתנו, כי אנחנו לא רק אנחנו, האלו שאנחנו מכירים כעצמנו, אנחנו גם איזשהו מין עוד יצור כזה שיש בו חלק כזה שאנחנו לא מכירים, נשמה, השפעה על העולמות, השפעת העולמות עליי, ובכלל, אומרים שאני נמצא באין סוף, אתה מבין? אז איפה אני, איפה הפרצוף שלי, איפה הנפח שלי בכלל כמה אני תופס, אני לא יודע.

זה דומה לתינוק שנולד. מה הוא מבין, מה הוא מכיר? אבל מהמיקום שלו בעולם, מהיחס שלו בעולם, הוא משפיע על אלפי אנשים ואלפי אנשים בעולם פועלים כדי לקיים אותו. למה? ככה, כי זה המבנה שהבורא ברא. אחד עכשיו יצא לאוויר העולם, שום דבר, רק עכשיו נולד, כמה אנשים רצים וחושבים ומה עושים בשבילו, ועל כמה אנשים הוא משפיע באיזה אפצ'י שלו או משהו.

זאת אומרת, אני לא מכיר את עצמי ובאמת החשיבות שלי וההשפעה שלי על העולם היא כמו אותו הוולד הזה שעכשיו נולד. אז אני משפיע, אבל אני משפיע, רוצה או לא רוצה, מתוקף המבנה עצמו, מכוח המבנה עצמו. כך גם ההשפעה שלי על החברים ועל החברה ועל ההתקדמות שלנו.

יש פעולות שאני משפיע בהן בצורה שאני פועל פיזית וכולם רואים, עושים לי "לחיים" ועוד, כמו שנהוג אצלנו, לכבד את החבר וכולי, ויש פעולות שאנחנו עושים אחד על השני, אנחנו גם לא יודעים שאנחנו עושים אותן, לא יודעים שמשפיעים על אחרים. יש כאלה שכן חושבים שמשפיעים. אנחנו בזמן האחרון מדברים על זה שהמחשבות שלנו הן פועלות, והעבודה העיקרית שלנו היא המחשבות, לא סתם המקובלים אוסרים לדבר על העבודה הרוחנית בין אחד לחברו, אלא מקסימום לקרוא מאמרים וזהו, וכל יתר הדיבור אחד לשני בארבע עיניים, לא דרך מאמר, לא בלימוד הכללי בקבוצה, הדיבור חייב להיות רק על דברים בטלים כביכול. לא בטלים לגמרי, אבל על משהו שלא שייך לנקודה הפנימית שלי. למה? כדי שתדע שלא במילים שלך אתה פועל, אלא אתה פועל באמת בעיקר ברצון הפנימי שלך, בכוונה שלך, ב-איך אתה מתייחס.

אז יש כמה רמות של השפעה שלי על הקבוצה, על החברים, על עצמי ועל העולם. אז מה אתה שואל על זה?

תלמיד: רציתי לראות איך הדבר הפנימי הזה שאני צריך לעשות, יביא ליצירת סביבה טובה יותר, למימוש הבחירה, אם אמרת שגובה הסביבה לא משנה, רק הכיוון שיהיה אמיתי?

אתם נוגעים בדברים כל כך גדולים. תשמעו לי, בואו נשאיר את זה. מספיק מה שדיברנו.

(סוף השיעור)