כנס "קבלה לעם "העולמי - מתחברים לאין עוד מלבדו
מאי 2025
אין עוד מלבדו
שיעור 1
שיעור 22.05.25 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
קריין: כנס "קבלה לעם" העולמי - מתחברים לאין עוד מלבדו", שיעור מספר 1 בנושא "אין עוד מלבדו".
אנחנו נמצאים באירוע מיוחד מאוד, שלושה ימים של התקפה על "אין עוד מלבדו". אלפי חברים וחברות נמצאים כאן בארץ, האולם מפוצץ, ובעוד התאספויות מדהימות ומרגשות מאוד ברחבי העולם, בגוודלחרה מקסיקו, בסנטיאגו, בקייב, בתורכיה, בהונגריה ובעוד המון מקומות בעולם, מאות אנשים נמצאים ביגיעה גדולה מאוד ומתאספים עכשיו להתקפה במשך שלושה ימים.
אנחנו מכירים את המאמר, אנחנו מכירים את הנושא, עשינו הכנות, אנחנו דרוכים, מאוד מאוד מודים, מגיעים עם רצון גדול ותפילה בלב, ועכשיו אנחנו הולכים להיכנס למאמר היסוד "אין עוד מלבדו". זה מאמר שסידרת בתחילת "שמעתי", שמעתי אותך אומר פעם שזה הכתר של כל "שמעתי". ניכנס למאמר הזה ונקרא אותו, והשאלה היא איך נכוון את עצמנו עכשיו, איך נכוון את הלב נכון בקריאת המאמר הזה ובכלל כדי לפתוח את הכנס באופן הכי חזק ועמוק שיכול להיות?
אין לנו ברירה אלא להתחיל מהמאמר הזה את האסיפה שלנו, את הכנס שלנו, את כל מה שאנחנו עושים. "אין עוד מלבדו" זה הכניסה, הפתיחה, גילוי לכל בני האדם, איך ומתי אנחנו מתכוונים להגיע לבורא, ומה אנחנו צריכים לרכוש מזה. לכן השיעור הראשון אצלנו הוא תמיד "אין עוד מלבדו".
קריין: בעל הסולם, מתוך "שמעתי" מאמר א', "אין עוד מלבדו".
א. אין עוד מלבדו
שמעתי א' יתרו תש"ד
"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.
והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.
והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?
אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.
נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?
וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.
ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.
וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.
האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'.
וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם.
אולם בזמן שעבר איזה עבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העברה, גם כאן צריכים לסדר את סדרי הצער והכאב, על איזה נקודה הוא תולה סיבת גורם העבירה, שעל נקודה זו צריכים להצטער.
והאדם צריך להצטער אז, ויאמר, זה שעשיתי את העבירה, הוא מסיבת שהקב"ה זרק אותי מהקדושה, למקום טינופת, לבית הכסא, ששם מקום הפסולת. כלומר, שה' נתן לו רצון וחשק להשתעשע ולנשום אויר במקום סרחון.
(ואפשר לומר, שמובא בספרים, שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר. ויש לפרש על דרך שהוא אומר, שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהוא פסולת, ועכשיו הוא רצה לקבל מהם מזונות).
וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'. אלא הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה. ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה.
(אולם מכאן משמע, שענין מציאת חן בעיני ה' או להיפך, אינו תלוי באדם עצמו, אלא הכל בה'. ומדוע עכשיו מצא חן בעיני ה' ואח"כ אינו כן, אין זה בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו).
וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.
והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב.
כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'. והיות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.
(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה.
ואותו דבר בזמן שאדם מרגיש שיש לו קצת התקרבות לקדושה. שיש לו שמחה, מזה שזכה למציאת חן בעיני הקב"ה, גם אז מוטל עליו לומר, שעיקר השמחה שלו יהיה בזה שיש עכשיו שמחה למעלה, אצל השכינה הקדושה, מזה שהיה לה מקום לקרב את אבר הפרטי שלה אליה, ולא צריכה לשלוח את האבר הפרטי שלה החוצה.
ומזה שהאדם זכה לשמח את השכינה, מזה יש לו שמחה. וזהו גם כן על אותו החשבון הנ"ל, כי מה שיש שמחה להפרט, זהו רק חלק, מזה שיש שמחה להכלל כלו. וע"י החשבונות האלו הוא מאבד את פרטיותו עצמו, ולא נלכד ברשת הס"א, שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו.
והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי, מסיבת "כי זהו כל האדם", כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא, אלא אנו מיחסים להבורא. אבל הרצון לקבל הנאה צריך להיות מתוקן בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהתענוג והשמחה שהרצון לקבל לוקח, צריך להיות על הכוונה משום שיש נחת רוח למעלה מזה שיש להנבראים תענוגים. כי זה היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. וזה נקרא "שמחת השכינה למעלה".
ומשום זה מחויב האדם לחשוב עצות, איך הוא יכול לעשות נחת רוח למעלה. ובטח שעל ידי זה שיהיה לו תענוג, יהיה נחת רוח למעלה. לכן הוא משתוקק להיות תמיד בהיכל המלך, ויהיה לו היכולת להשתעשע בגנזי המלך. ומזה בודאי יהיה נחת רוח למעלה. נמצא, שכל ההשתוקקות צריך להיות רק לשם שמים."
מהי התרשמות מהמאמר עצמו, ואילו שאלות יש לכם?
תלמיד: אומר בעל הסולם "בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים. [...] וכבר אמרו ז"ל, אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב."1
אדוני הרב, אברהם שלח אותך אלינו ללמד אותנו, הוא בחר בך ללמד אותנו. כל פעם שאני כאן, אני שומע דבר חדש ואני נהנה עוד יותר.
כבר שאלתי את השאלה הזאת ואשאל אותה שוב, איך אני פותח ומרחיב עוד יותר את הלב שלי כלפי החברים שלי?
אני מציע שתשתדל לקיים את מה שבעל הסולם כותב לנו שאנחנו צריכים, ומתוך זה נגיע לתפוס את המאמר שלו בשלמות, וכך נתקדם הלאה לגמר התיקון.
תלמיד: איך אני מתקרב לשכינה הקדושה?
בעל הסולם לא רוצה להגיד לנו כאלו כינויים כמו השכינה הקדושה, אלא הוא אומר שזה שכינתא בגלותא, שכינתא בעפרא, שכינתא בהתגלות, בגילוי. ואנחנו צריכים רק להיכנס יותר פנימה לתוך המאמר, להתעטף במילים שלו, בהסברים שלו, ואז נמצא עד כמה הסיפור הזה, המילים שבמאמר, תופסות אותנו ועוטפות אותנו ומביאות להתקרבות לבורא. עוד נדבר על זה.
תלמידה: כבר הרבה שנים אנחנו קוראים את המאמר הזה "אין עוד מלבדו", אבל איך אפשר ליישם את זה בחיי היום יום? ברגע שיש כעס ורואים את כל מה שקורה בעולם הזה, הפה אומר אין עוד מלבדו, אבל הלב עדיין לא מרגיש את זה. איך נרגיש את זה בלב?
צריכים להמשיך וכל הזמן לדרוש מהבורא שיעזור לנו להיכנס עימו במגע ישיר.
תלמידה: כל יום בעשירייה, בשיעורים אנחנו מבקשים את זה מעומק דליבא, כמו שאומרים.
נכון, אני שומע את זה. אבל כדי שנקרא לבורא ונרצה להיות יחד עימו פנים בפנים, לב ללב, אנחנו צריכים לברר עוד כמה נקודות כדי לבנות את מנגנון הקשר הזה בצורה ישירה ובלתי פוסקת. נדבר על זה.
תלמידה: בדרך לפה אמרתי כל הזמן אין עוד מלבדו, בכיתי ואמרתי לבורא עולם, אני מצטערת שאני לא יכולה להרגיש אותך כל כך קרוב אליי, בכיתי על זה.
אני מבין אותך אבל אין לנו מה לעשות, רק להמשיך באותה הדרך.
תלמידה: בעזרת ה' נצליח.
כן, נצליח בטוח.
תלמיד: אמרת לחבר להקשיב לבעל הסולם, אז רשמתי כמה עצות של בעל הסולם: "אף פעם לא לצאת מרשות הקדושה", "אין בידי האדם להבין עם השכל החיצוני שלו", "להצטער על גלות השכינה", ו"שמחה של השכינה שיכולה לקרב את האיבר הפרטי שלה אליה". איך אנחנו יכולים לגרום שמחה לשכינה בכך שנתקרב אליה כמו שבעל הסולם אומר?
זה ברור, בעל הסולם כותב על זה. אם אנחנו רוצים לגמור את העבודה, לגרום לקדוש ברוך הוא, לבורא, נחת רוח, בנטיות מליבנו, אז מה שאנחנו צריכים זה להתקרב בינינו. ואז במידה שאנחנו משיגים קרבה בינינו, אנחנו יכולים גם להימשך אליו, לבורא, וכך נתקדם.
תלמיד: וכך נעשה רצוננו כרצונו?
כן.
תלמיד: בכנס הזה, עם איזו מטרה וכוונה עלינו לפנות לבורא כדי שהוא יהיה איתנו?
אנחנו בסך הכול צריכים פעולה אחת, חיבור. שבפעולה הזאת נתקרב זה אל זה, נתחבר, ומתוך זה גם נידבק לבורא. בזה אנחנו פותרים את כל הבעיות של העולם הזה, של העולם העליון, התחתון. כל מה שאנחנו צריכים, רק בחיבור אנחנו יכולים לתקן. לכן בעל הסולם עשה את המאמר הזה לראש ההסברה שלנו, איך לאחד את התלמידים, שהם יתקרבו זה לזה ויתחבקו זה עם זה, ונהיה באמת כולנו כאסיפה אחת.
תלמידה: איך במצב השפלות לא לפגוע בכבוד הבורא? איך לשמח אותו במצב הזה?
אנחנו צריכים להבין שהבורא מבין אותנו מכל מצבים ומכל הצורות והאפשרויות שאנחנו עוברים בדרך. לכן אין לנו מה להתבייש, אלא ההיפך, לסובב את עצמנו, עם כל הרצונות שלנו הלא מתוקנים והמחשבות שלנו הלא מתוקנות, בצורה כזאת שיהיה לנו ברור מה אנחנו מבקשים, ושיהיה לבורא ברור מה אנחנו מבקשים ממנו.
אנחנו נמצאים הפעם בפתיחת העבודה הרוחנית שלנו, ונקווה שכשנסיים את העבודה הזאת בעוד שלושה ימים, זו תהיה באמת אותה הדרך, אותם המחשבות, הרצונות, המאמצים, הגילויים, שאנחנו כן נרצה, שאיתם כולנו נתחבר יחד כאיש אחד בלב אחד, ובזה סוף סוף נגיע לחיבור אחד, לקבוצה אחת.
תלמיד: התאספנו כאן כמעט 500 חברים מאירופה, ומההתחלה הרגשנו חיבור מאוד חזק ומכוון בינינו. הבנו שאנחנו עושים את העבודה הזאת כבר זמן רב, אנחנו מתחברים בינינו, אבל אנחנו כבר לא כמו פעם, יש לנו רצונות חזקים יותר ודרישה חזקה יותר. וכשאנחנו קוראים את המאמר של בעל הסולם, "אין עוד מלבדו", אנחנו באמת מרגישים איך הבורא מנסה להגיע אלינו.
במדרגה הנוכחית שלנו, כשאנחנו נמצאים יחד בקרב כל כך הרבה חברים, איך אנחנו יכולים להגיב להזמנה הזו של הבורא? איך אפשר מצידנו לעשות את אותה התעוררות מלמטה?
מתחילה, כשאנחנו מעלים את הציפייה שלנו להיות מחוברים ושהבורא יעשה לנו את החיבור הזה, אז אנחנו פשוט מבצעים את הפעולה. נקווה שזה יתקיים ויחזיר אותנו להיות כאיש אחד בלב אחד. אחר כך נצטרך לעבור עוד כמה ימים בהתמדה, בחיבור, בלחץ הדדי, כשכל אחד דואג לכולם, וכך נעבור על כמה שאלות ובעיות שיש בינינו, שלפי דעתנו הן דווקא לא מפריעות לנו לחיבור בינינו.
אל תחשבו שכל ההפרעות שלנו הן עומדות בדרך שלנו להתחבר עם חברים. הן דווקא מצביעות על כך שבאותם המקומות שבהם אנחנו רואים שיש לנו איזה קלקול בקשר, באותו מקום יהיה לנו חיבור בקשר. לכן כך זה קורה וצריכים להודות על זה.
תלמיד: ההתגברות והרצון הבוער להתחבר במקום מיוחד בלב, איך אנחנו מגדלים את הרצון הזה עד לנקודה שזה הופך לרצון החזק ביותר שלנו, לרצון היחיד שיבטל את הכול, יעפיל על הכול, ויהיה הרצון שאנחנו חיים איתו?
אנחנו צריכים להיטמע בעומק השאלה הזאת, לָמה אנחנו צריכים לחבר את כל מה שמגיע אלינו באין עוד מלבדו. ומתוך זה גם נגיע למצב שאי אפשר לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעל הקשר שלנו בינינו, ועל הקשר בינינו לבורא.
תלמידה: שמעתי שביקשת התרשמות מהמאמר, ומה שהרגשתי זה שבעל הסולם ממש מכיר אותי, כאילו שאני שקופה לו. התעוררה בי בושה, והתעוררה לי השאלה, האם אני מתביישת ככה גם מהבורא. ואז חשבתי שאם בכל רגע, בכל מילה, בכל פעולה אני אתבייש מהבורא, אז אני לא אוכל לזוז, זה משתק. איך בכל זאת פועלים כשמרגישים בושה?
בושה היא אחת מהרגשות ההתרגשות שלנו, מהקשר בינינו ומהקשר בינינו עם הבורא. לכן צריכים לקבל את ההרגשה הזאת כתוצאה מהעבודה שלנו, עם זה שאנחנו משתדלים להתחבר, ושהאור העליון פועל עלינו, ובאמת פועל עלינו בצורה קבועה. אבל אנחנו נמצאים בצורה הקבועה הזאת, וכל הזמן משתדלים להיות יותר ויותר קרובים זה אל זה, ולכן אנחנו מרגישים את השינויים.
תלמידה: האם הבושה היא תוצאה של השינויים?
בושה היא אחת מתוצאות השינוי שלנו.
תלמידה: אני מאוד רוצה לעשות את מה שאתה אומר, אבל זה משתק. אם אני מרגישה באמת בושה מהבורא, והוא הרי רואה כל דבר, הוא שומע את המחשבות שלי עוד לפניי, אז אני לא רוצה להוציא מילה או לעשות איזו פעולה, כי אני רק אקלקל. איך מדברים בסדנה, איך פועלים בקבוצה, כשיש בושה והיא משתקת אותנו?
אבל מאיפה באה הבושה?
תלמידה: אני מתביישת כשאני רק חושבת שמישהו יראה מה יש בי באמת. אם אני מרגישה בושה מהחברים, האם זה אומר שהם גדולים בעיניי?
את שואלת?
תלמידה: כן.
אני לא יודע. אבל נראה לי שאם אדם במצבו מרגיש בושה, אז קודם כל הוא צריך לברר אם זה בא מהבורא, עקב מה, ואז להשתדל באמת לפי זה להמשיך.
תלמיד: מה מאפיין את הגילוי הראשון שמשיג האדם באין עוד מלבדו?
שהוא הראשון.
תלמיד: מה הכוונה?
הוא הראשון, פשוט. האדם מרגיש שהוא מקבל את זה מזה שהתקשר לכוח העליון.
תלמיד: איך הוא יודע שהוא מרגיש נכון?
אף פעם הוא לא יודע.
תלמיד: אז מה מאפיין את האמת, שזה נכון? זאת אומרת, צריך להרגיש שזו אמת?
להמשיך. אין יותר מזה. האדם ממשיך, וכתוצאה מכך בסופו של דבר הוא מגיע לכוח הפנימי שנמצא בפעולה הזאת, וממנו הוא מקבל את כל התכונות המרכיבות את השאלה והתשובה.
תלמיד: גם בנוגע למאמר, ההתרשמות שלי הייתה הפעם שכל המאמר מוביל לכך שבסוף, עם כל הדחיות או ההתקרבויות, האדם צריך להצטער בשביל השכינה ולא על עצמו, וגם לשמוח בשביל השכינה ולא על עצמו. מה הוא הדבר הזה שהשכינה לא יכולה לקרב אותו?
היא יכולה, היא רק פועלת בהתאם לחיסרון שהאדם מגלה.
תלמידה: אם כך, כשאני מרגישה לכאורה דחייה, אני אומרת שהבורא לא רוצה לתת לי עכשיו חיסרון או שהוא כיסה לי את החיסרון, אז איך אני יכולה להצטער בשבילו? הוא לא רוצה אותי, אז על מה יש לי להצטער? הוא כל יכול, אני כלום.
אם את כלום, לא היית פונה אליו שוב ושוב בבקשתך.
תלמידה: איך לממש את מה שבעל הסולם אומר לנו פה, איך להעביר את הצער שלי על הצער של הבורא? איך אדם מתנתק מעצמו ויכול להצטער בשביל הבורא?
זאת צריך ללמוד. לא מייד, לא שעכשיו תשמעי איזו תשובה או המלצה ממני, ותבצעי אותה.
תלמידה: אם נלך צעד אחורה, כשאדם מרגיש את יד שמאל הדוחה ויד ימין המקרבת, הוא מרגיש את הדחיות. מה הוא עושה בשלב הזה?
הוא מקבל את זה בחשבון מפני שזה מגיע מהבורא, ולפי המצבים של האדם. לכן, אם הוא משייך את התגובה הזאת לעצמו, לקשר בינו לבין הבורא, הוא כבר מתחיל בעבודה הדדית.
תלמידה: האם הוא צריך להרגיש שהבורא מרחיק אותו בגלל שהוא לא בסדר?
לא. אף פעם לא.
תלמיד: אז מה הבורא מצפה ממנו?
הבורא מצפה מהאדם שייכנס לקשר לכל הסביבה הזאת דרך האנשים שרוצים להגיע למגע עם הבורא.
תלמידה: איך דרך האנשים האדם מחדש את הקשר עם הבורא?
אין לו שום אפשרות לעשות משהו אם לא דרך חברים, דרך אנשים שאותם הוא מכיר פחות או יותר.
תלמידה: איך הוא מוצא את נקודת הבורא בתוכם, איך הוא מרגיש את הבורא בתוכם?
הוא מתחיל לגלות שהבורא נמצא בהם, סובב אותם. וכך, דרכם, הוא מתקרב לבורא.
תלמידה: ומה האדם צריך לתת לאנשים האלה?
הוא צריך לעזור להם.
תלמידה: בכל דבר שהם צריכים?
לא בכל דבר. בכל דבר שהם צודקים בכך שהם פונים לבורא.
תלמיד: בקטע כתוב שהבורא מקרב אותנו עם יד אחת ועם היד השנייה הוא דוחה, ואיך שהוא דוחה אותי אני מרגיש טוב מאוד, כי אני רואה עד כמה אני שונה מהחברים, עד כמה אני רחוק מהבורא, ואני לא מרגיש כשהוא מקרב אותי.
איך להרגיש את זה כמו שאני רחוק מחברים, גם כשהוא דוחה אותי, ואיך להרגיש אותו דבר גם כשהוא מקרב אותי, איך להרגיש את שתי הידיים של הבורא?
על כך כתוב שבשתי ידיים הבורא מושך את האדם, על ידי שמאל דוחה וימין מקרבת, וכך אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להכיר את הקשר הזה עם הבורא, בימין ובשמאל. זאת אומרת, גם השמאל מגיע מהבורא, וגם הימין מגיע מהבורא, אין שום דבר שלא מגיע ממנו. לא חשוב אם אתה לומד כאן או שאתה מפוזר אי שם בעולם, ללא שום קשר עם הבורא. אנחנו מדברים על כך שכל אדם שרוצה להיכנס, לגלות את היחס שלו עם הבורא, הוא חייב להגיע, הוא חייב ללכת קדימה.
תלמיד: אם הבורא דוחה אותי, בשבילי זה סימן שאני צריך לעשות מאמץ. אם הוא מקרב אותי, מה אני צריך לעשות?
גם כן, לברר מה יש לך עכשיו לעומת מה שהיה קודם, במה זה נקרא שהוא "מקרב אותך", זה חשוב מאוד.
תלמיד: יש בקייב התאספות מרגשת מאוד, שאליה התכנסו מכל אוקראינה.
נשמע אותם
תלמיד: קודם כל אנחנו רוצים לברך אתכם מקייב שבה התאספנו 200 חברים. מהרגעים האלה של שמחה יהיו לנו עוד הרבה במהלך הכנס, ודווקא ברגעים של שמחה נראה שקשה יותר לשמור על הקשר עם "אין עוד מלבדו". איך בכל זאת להחזיק בו, במחשבה הזאת, דווקא ברגעי השמחה. האם תוכל לתת לנו עצה?
אם האדם מרגיש שהבורא ממלא אותו, מסדר אותו ומוביל אותו בכל דרכו ממטה למעלה, האדם שמח וכך הוא מחזיק את הקשר שלו עם הבורא. מה שכן, אם הוא מאבד את הקשר שלו עם הבורא, אין לו אפשרות לעשות משהו, ואז, מה שנשאר לו זה רק מה שהוא שומע מהחברים, ומעצמו אולי איכשהו, אבל זו כבר בעיה.
לכן אנחנו צריכים להיאחז בבורא עוד יותר, ואז נברר נכון יותר גם את התשובה וגם את השאלה מה הבורא רוצה לשאול אותנו, מה הוא מצפה מאיתנו, וכך נתקדם.
תלמיד: אנחנו רוצים לנתב את כל הרגעים של השמחה כדי לא לסטות מהדרך ולנצל אותם. כל הכלי העולמי הגיע לרגע הזה ואנחנו רוצים להתקדם על פי מה שכתוב במאמר "אין עוד מלבדו". מה עוד אנחנו יכולים לעשות בכנס הזה כדי להבטיח לבורא, לך ולכל החברים שאנחנו הולכים להתקדם בקו אחד? איך לנצל את הכנס הזה ולקיים את כל מה שאתה מלמד אותנו?
אני חושב שכל אחד שמזדהה עם השאלה הוא גם מבין שהוא חייב לקבל בסיס, עקרונות, מהמצבים שלו ומהם להתקדם הלאה. אני בטוח שבמשך היום, מחר ומחרתיים, יש לנו הרבה זמן, נוכל לפתוח את הכול הבעיות שלנו כך שנראה גם את המאור שפועל עליהן ואיך אנחנו יכולים לעשות מהן כוח התגברות, וכך להמשיך. אנחנו נעשה הכול, אנחנו לא נעזוב אתכם וכך נוכל לברר ולעבד ולענות על כל השאלות שתשאלו.
תלמידה: במאמר כתוב שאנשים חוזרים בדמות של חזיר, שהם כבר החליטו על משהו שהוא פסולת ושוב חוזרים לזה. איך לא לחזור לפסולת שכבר הגדרנו, האם זה בכלל אפשרי?
זה לא משנה. את מתבלבלת בשאלות שלך, איך את יכולה לצאת מהסבך הזה? את צריכה לקחת את כל השאלות, את כל הבעיות שלך, להיכנס למערכת שמתוכה אתם מעלים שאלה, בקשה, דרישה לבורא.
תלמיד: אמרת קודם שהבורא מצפה מהאדם שיכנס לקשר. שהאדם מרגיש שהוא לא יכול לפנות לבורא, לא שהוא רוצה, אלא יש בו כמו שיתוק פנימי, הוא אילם, מה עליו לעשות במצב כזה?
מתרפא. וזה לא קשה, עליו רק להגיע לבורא בדרישה מסודרת שהוא דורש תרופה
תלמידה: בכנס הזה יש הרגשה שאין שאלה אלא רק רצון כל הזמן להתפלל ללא הפסק שהתפילה תגיע אל הבורא. מה צריכה להיות התפילה שלנו בכנס הזה, על מה צריך להתפלל?
את זה אתם צריכים להגיד לי.
תלמידה: אמרת שאנחנו צריכים לבנות נכון את הבקשה, איך לעשות את זה? יש תפילה, תחבר אותנו, תעלה אותנו אליך, אבל זה מפוזר.
כי את מעלה תפילה מעצמך, מאדם אחד.
תלמידה: איך לעשות את זה נכון?
מהלב.
תלמידה: להרגיש את כולן ולחבר אותן בלב שלי?
תתחילי ואז תיראי.
תלמיד: קראנו במאמר שלמעשה הכול תלוי בבורא, הוא גם ימין וגם שמאל, מבחוץ ומבפנים, בתוך הנפש שלי, במחשבות שלי. איפה הבחירה שלי, מה אני יכול לעשות אם הכול בא ממנו?
הבחירה שלך כל הזמן לפנות לבורא.
תלמיד: וזה באמת ממני ולא ממנו?
עד כמה שאתה מרגיש.
תלמיד: אמרת צריך להיכנס למערכת שמתוכה מעלים את השאלות והבעיות. אבל אם יש לי בעיות ושאלות ואני לא חושב על המערכת, ואם אני מחובר למערכת אני לא חושב על בעיות ועל השאלות, איך זה מתחבר יחד? איך לקחת את אותן השאלות והבעיות ולמצוא את המקום שמעלים בו תפילות?
אתה צריך לדרוש מהבורא שיענה לכם על כל השאלות ואז אתם תראו מה התשובות שלו, איך אתם ממש מטפסים במעלה השאלות שלו ואיך שזה עוזר לכם להיכנס להיות בקשר ישיר.
תלמידה: במצבים של קירבה ושמחה, איך לא לקחת את זה לרצון לקבל? איך לא להרגיש שזה מעוצם ידי ולהרגיש את הבורא בתוכו?
קודם כל להתקשר לקבוצה ולהיות קשורה אליה בלי לעזוב את החברים ומתוך הנקודה של הבירור לבקש את הבורא שייקח אותך למקום הפתרון.
תלמידה: הבורא נותן את מקום הפסולת מקו שמאל. ואז יש מנוף שזה החיסרון שלי, שזה נמוך בערך שלו לפי מדרג הרצונות, אוכל, מין, משפחה וכו. אני עוברת לעביות יותר גבוהה בכל דרגה?
אנחנו לא צריכים את המחשבות המתוחכמות שלך.
תלמידה: אבל בכל מדרגה של עביות אני צריכה לגלות את שבח הבורא?
לא תוכלי לגלות שום דבר. בכל מדרגה את צריכה להשתדל לבטל את עצמך.
תלמידה: האם אפשר להיות בעצבות בקו ימין? אני מרגישה הרבה פעמים שיש עצב מאוד גדול ועדיין אני בקו ימין.
צריכים לבדוק. אני לא מאמין לך שכך את מרגישה.
תלמידה: איך לבדוק בכדי שאתה תאמין לי?
אנחנו נדבר על זה, אבל זה לא פשוט.
תלמידה: כשמראים לאדם שהוא לא נמצא בשלמות עם הבורא, איך הוא יכול להחזיק בדרך ולבחור כל הזמן בבורא?
מה הבעיה? מראים לו את התמונה המלאה, איפה הוא, הבורא והעולם נמצאים. ומתוך כל זה הוא צריך להבנות מערכת נכונה.
תלמידה: כשהאדם דואג שהוא מרוחק מהבורא, איך לא לחשוב על זה שהוא התרחק מהבורא, אלא לכלול בזה את צער השכינה?
הייתי מייעץ לו לשכוח קצת על עצמו ואז יתחיל להצליח לו.
תלמיד: שמענו בהתחלה שמדרום אמריקה אנחנו יכולים לרומם את השלהבת שחכמת הקבלה הביאה לנו. אנחנו מודים. קורים כל כך הרבה דברים מאז שהחברים מישראל הגיעו לכאן. איזו עבודה שאנחנו צריכים לעשות כולנו כדי להרגיש "כאיש אחד בלב אחד", ונכלול את כל הכלי העולמי?
צריכים לפנות לבורא מהלב המשותף שלנו שאליו נמשכים כל הלבבות. זה הכול. הפתרון הוא פשוט.
תלמידה: בשם כל הכלי ההודי, אני רוצה להגיד שאנחנו עכשיו מאוד מעטים, אבל זאת רק ההתחלה. אנחנו מבטיחים לך. המחשבה מגיעה כמו האור, אבל אני לא מכניסה אותה לתוך הכלי והיא לא הופכת למציאות הנשארת מבחוץ כאור מקיף. האם אפשר לומר שהריקנות הזאת כבר מכילה השתוות עם הבורא והאם השפעה יכולה להתחיל לא מתוך הרצונות, אלא מתוך ריקנות?
לא הייתי אומר. אבל נבדוק יחד, נסתכל יחד על השאלות, התשובות שלנו. נברר עוד יותר ואתם תראו, שבסופו של דבר, לקראת סוף הכנס הדרך שלנו תהיה לך ברורה, מה נדרש מאיתנו ואיך אנחנו מתכננים להגיע לסופה.
תלמיד: מה זה אומר להתחבר, מה אפשר לעשות עבור החברים, מהן פעולות החיבור?
אנחנו צריכים להתחבר, כי ברצונות כמו שיש לנו, אם אנחנו נעזוב את הדרישה של כל אחד ואחד, ונעבור לרצון להיות יחד, זה מה שאנחנו צריכים להבליט. אז מתוך החיסרון הכללי הזה, אם אנחנו מפנים אותו לבורא, הבורא יהיה מוכן לענות לנו.
(סוף השיעור)
-
בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, אות ח'↩