חוה"מ פסח תשע"ט
שיעור בוקר 24.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1267,
מאמר: "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה"
"אני הכבדתי את ליבו, בעבודה", "ליבו" זה לב פרעה, הרצון לקבל על מנת לקבל, שצריכים להבליט אותו, להגדיל אותו, שיהיה ברור מהו ומיהו האויב של האדם בדרך לבורא. שנזהה אותו, נדע איך להפוך אותו מרע לטוב, שאז רק על ידי זה שהופכים את הרע שנקרא "פרעה" לטוב שנקרא "בורא", מגיעים לדבקות.
לכן, צריכים להבין שאין לנו האמת עבד הבורא יותר נאמן מפרעה, שעושה את העבודה הזאת. אין לו בחירה חופשית, זה כוח הטבע, אבל הוא מיועד כדי דווקא להביא אותנו לבורא, שאנחנו נוכל להבדיל את האור מהחושך, השפעה מקבלה, מר ממתוק וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו דווקא על ידי פרעה לומדים איך אנחנו מגיעים לתכונות שהן הבורא, איך אנחנו רוכשים את התכונות האלו. ושבסך הכול, " אני הכבדתי את ליבו", זאת אומרת שהבורא ודאי שעומד אחרי הכול, ואין עוד מלבדו שעושה לנו משהו בכל המציאות, אפילו הדברים הכי לא נעימים. זה שאנחנו משייכים לכל מיני כוחות טבע או בני אדם מעשים, מחשבות שהן נגדנו, צריכים להבין שברגע שאנחנו מתגברים על זה ואומרים, "לא, זה בא מהבורא, ואני רוצה להגיע לאהבת הבורא", אז כל האמצעים ההפוכים האלו הופכים להיות לתומכים. וכך אנחנו מתקדמים.
אנחנו לא מסוגלים להבחין רק בדבר אחד, אלא בדבר והיפוכו, כי אנחנו הנבראים שצריכים להרגיש את עצמנו וצריכים להרגיש את הבורא. והפער בין שתיהן, בין הרגשה עצמית להרגשת הבורא, זה נותן לנו את תחושת המציאות, שאנחנו קיימים בזה.
לכן, אותן ההבחנות שנראות לנו הפוכות הן דווקא עוזרות, ועד כמה שהן גדולות ההבחנות ההפוכות מהבורא, כך אנחנו יכולים לגלות את הבורא בצורה יותר פנימית, גדולה, בהבחנות יותר מדויקות. לכן, "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", וכמה שמתקדמים יותר, כל פעם ההפרעות יותר ויותר גדולות. יחד עם זה, לסירוגין, אנחנו מרגישים עד כמה שזה עוזר לנו להבחין בדבר והיפוכו, ובסך הכול מגיעים לקביעת המצב ש"אין עוד מלבדו".
מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה
"על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר שפרעה הודה, ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את הבחירה מיד פרעה.
ידוע כי סדר העבודה הוא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חומרי דלק, שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד איזה עבודה שהיא, אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קלה בשבילו, אבל בלי התקדמות אי אפשר לעשות שום דבר, וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריכה להיות התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן בריחיים, שהוא מסתובב כל היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת,"
אבל במה העבודה שלנו? בסך הכול לקבוע את ייחודיות הבורא. ש"אין עוד מלבדו" על פני כל ההפרעות, כל התירוצים, כל מה שיש מבני אדם, מכל העולם הזה ורוחניות. הכול זה הפרעות, שהן בסך הכול שייכות לכוח נגד הבורא כביכול שנקרא "פרעה". ואנחנו על פני הכוח הזה, כל המאורעות, כל הבלבולים, כל מה שפרעה שולח, זאת אומרת, הבורא דרך אותו כוח רע שתפקידו לבלבל אותנו שולח לנו את זה, שאנחנו יכולים דרך הבלבול הזה כל פעם לקבוע, "לא, זה הבורא, דווקא", ו"אין עוד מלבדו".
ואז כל ההפרעות האלה הן מתלבשות על "אין עוד מלבדו", ואנחנו בצורה כזאת יכולים לשייך ל"אין עוד מלבדו" יותר ויותר הבחנות, יותר פרטים, יותר דקויות. וכך אנחנו מגיעים לדמות הבורא דרך דמות פרעה. כי לבורא עצמו אין לנו שום גישה, אין לו גוף, אין לו דמות ואין לו שום דבר. אלא דוקא ההפרעות הללו, הן בסך הכול בצורה הפוכה נותנות לנו את דמות הבורא.
"לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת, אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בעל מנת לקבל פרס.
מה שאין כן כשמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שרוצים להגיע לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שאז אין האדם יכול להסתכל על המעשים שהוא עושה, זאת אומרת, הגם שהוא רואה שהוא עושה עתה מעשים יותר מרובים, מכפי שהוא היה עושה בזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, מכל מקום יש לו עתה מדידה אחרת, שהיא, כמה הוא מכוון שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו, ואז הוא רואה איך שהוא מרוחק מזה, הגם שיש לו הרבה עליות, היינו שעולה בדרגה, ורוצה עתה לעשות הכל לתועלת ה', וזהו רק מסיבת שקבל התעוררות מלמעלה, אז הוא רוצה להיבטל אליו יתברך, כטבע, "נר בפני האבוקה", אבל אח"כ הוא יורד ממצבו, ונופל שוב לאהבה עצמית, ואז הוא רואה איך שכל פעם הוא נעשה יותר גרוע, כלומר שרואה כל פעם, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, עד שבא הרבה פעמים לידי מצב של "תוהה על הראשונות".
והאדם שואל לעצמו, מדוע בזמן שהיה עובד בכדי לקבל שכר, היה לו טעם בעבודה, היינו שהתפלל עם חשק, ולמד עם חשק, וכעת שהוא רוצה לתת יותר יגיעה מכפי שהוא היה נותן בזמן שעבד בעל מנת לקבל שכר, הוא רואה שחסר לו הטעם שהיה לו אז, והאדם שואל, עכשיו שאני רוצה לעבוד לשם שמים, השכל נותן שהוא צריך להרגיש יותר התקרבות מכפי שהיה עובד לתועלת עצמו, ועתה הוא רואה להיפוך, לא די שהוא לא מתקדם, אלא הוא הולך אחורה.
והתשובה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה בא מלמעלה, היינו שזה הוא ענין הכבדת לב, שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור. היינו כמו שהבורא נתן לו את הטבע של רצון לקבל לעצמו, שיתן לו עתה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, מטעם כי אין אור בלי כלי, הנקרא, חסרון, היינו החסרון הוא הנותן טעם בהמילוי, זאת אומרת, אם נותנים להאדם מילוי ואין לו חסרון על זה, אין האדם מסוגל לטעום את הטעם אמיתי שיש בהמילוי, זאת אם יתנו לו המילוי בטרם שיש לו חסרון, הוא לא יוכל להשתמש עם המילוי, להוציא מהמילוי מה שיש בה. נמצא, שהחסרון הוא חלק מהמילוי, כי זה בלי זה לא הולך, נמצא, כמו שנותנים מילוי מלמעלה, כמו כן צריכים לתת לו גם כן חסרון, נמצא, זה שהאדם רואה, שעתה הוא יותר מרוחק מהעבודה דלהשפיע, זה נותנים לו מלמעלה מטעם הנ"ל, כי החסרון הוא חלק מהמילוי, לכן כמו שהמילוי נותן העליון, כמו כן החסרון נותן העליון."
אנחנו רואים את זה על עצמנו, שלפעמים אני מתעורר, לפעמים לא. קם בבוקר כמו בול עץ, אין לי שום מחשבה ושום רצון התעוררות למשהו, ולפעמים אני ההפך. מאיפה זה מגיע? ודאי שהכול בא מלמעלה. צריכים לדאוג שזה יהיה, על ידי הקבוצה אנחנו יכולים לעורר את עצמנו, אבל בכל זאת בכל פעם זה יותר ויותר קשה. זה שייך לעבודה שלנו.
"ובזה יש לפרש את הב' שאלות ששאלנו:
א. מדוע דוקא לאחר שפרעה אמר, "ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים", ה' הכביד את לבו, ולא מקודם לכן.
ב. מדוע ניטל ממנו הבחירה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו".
התשובה היא, היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בעל מנת לקבל שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.
ובהאמור אנו רואים, שגם החסרון שהאדם מרגיש בזה שהוא מרוחק מה', גם זה בא מלמעלה, ולא מצד התעוררות האדם. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות ב' ה'), "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בעל מנת לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם הנבחר, כמו שכתוב, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו". שלא יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות, על זה אמרו חז"ל, "במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא השתדל להיות איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראיית האמת, שצריכים להיות איש ולא בהמה, מה שאין כן שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים לבחינת עבודת הפרט, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וזה שכתוב, במקום, היינו בהמקום שבאה הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.
לכן בדרך כלל האדם מרגיש עצמו שהוא בשלימות, דהיינו הוא מתפלל, והוא לומד תורה, ומקיים מצות, ורק הוא חושב שעליו להרבות בכמות, אבל על איכות עבודה, אין לו על מה להסתכל, היות הוא חושב, בטח הכל הוא עושה לשם שמים.
ובהאמור יוצא, שזה שהאדם מרגיש שהוא בעל חסרון, היינו שמרגיש איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואיך שהוא מרוחק מענין דלהשפיע, אין זה בא מצד האדם, אלא זה בא מצד התעוררות מלמעלה, היינו שמלמעלה הודיעו לו את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מה', ולא רוצה להיבטל אליו, זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, הוא צריך להאמין שזה בא לו מצד הקדושה, וזהו כעין שכתוב אצל משה (שמות שלישי), "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וירא כי אין איש".
ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.
אולם לאחר שהאדם זוכה לבחינת אמונה, עדיין אין זה שלימות, הגם שכבר נקרא, "בחינת איש", ולא בהמה, אבל האדם צריך לזכות לבחינת תורה גם כן, שדוקא ע"י התורה האדם בא לשלימותו, כי האדם צריך להגיע לבחינת, "אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד איהו" כי זה נקרא, בחינת מדבר, כמו שכתוב אצל משה, שאמר, "ויאמר משה אל ה', בי אדני, לא איש דברים אנכי". על דרך עבודה יש לפרש, שביקש שלא מספיק שהוא כבר בחינת איש, אלא הוא רוצה להיות, איש דברים, היינו שיזכה לבחינת מדבר, הנקרא, בחינת תורה, שדוקא בחינת מדבר שהוא בחינת תורה, נבחן לשלימות.
אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין, היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלם, יש לו כלי יותר גדול, זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול לתת תפלה יותר גדולה, מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.
כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובע את שיעור התודה לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות, איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול לומר לעצמו, שיש לו שלימות.
קודם כל יש לנו להחשיב את הקשר שיש לנו עם הבורא, כלומר שהאדם צריך להאמין, שהמצב שהאדם מרגיש שהוא ריקן וחוסר כל, כלומר שהוא מרגיש שאין בלבו עתה שום צורך לרוחניות, ההרגשה זו מי נתן לו. כי באופן כללי האדם דואג על מה שחסר לו, ואינו דואג על מה שאינו חסר לו, אם כן יש לשאול, מי נתן לו עכשיו שידאג על מה שלא חסר לו. והתשובה היא, שבאמת יש לו רצון פנימי, שכן חסר לו התקרבות לה', אלא החסרון הזה עוד לא מגולה אצלו בשיעור גדול, עד שיהיה לו צורך לחפש עצות, איך למלא את החסרון, ולכן האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.
וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שיש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי."
שאלה: פרעה מגיע להכרה שהוא רשע, לפי מה הוא מגיע לזה? הרי, אם טוב צריך לגלות שהוא רע, אז הוא מגלה את זה כלפי הרע. אבל הוא עצמו רשע, כלפי מה הוא גילה שהוא רשע?
אנחנו לומדים תורה בגוף אחד. זאת אומרת, קיים רק אדם שהוא מתחיל לברר איפה אני קיים, מה משפיע עלי, מי אני, מה אני? פרעה זה כל הרצונות והמחשבות שלנו שמפריעים לנו להגיע לגילוי, לדבקות בבורא. אנחנו חוקרים והוא פתאום מבלבל אותי הפרעה הזה. זאת אומרת, מתעוררות מחשבות למיניהן, יכולות להיות מחשבות נעימות, רצונות נעימים, והם לוקחים אותי ממצב למצב, מבלבלים אותי בכל החיים האלו, כך כל הזמן.
זה פרעה רגיל, יצר הרע הרגיל שלי שמבלבל אותי במשך כל החיים עד שאני מת, זה מוכר לי. מיליארדי אנשים חיים כך, כי מבלבלים אותם ברצון לקבל, שהם צריכים לשרת את הרצון לקבל הזה. זה נקרא "כולם עובדי פרעה", לא עבדים, אלא עובדים. כי את זה האדם קובע, אם הוא עובד או עבד. אז הוא עושה מה שהטבע שלו, האגו שלו אומר לו, ותמורת זה הוא מקבל תענוגים, או לפחות פחות ייסורים. וכך הוא מוכן לקיים את כל פקודות פרעה, פקודות הטבע הגשמי שלו.
אם הבורא רוצה לקדם את האדם אליו יותר, לעצמו, לבורא, אז הוא מכביד את לבו של האדם, ונותן לו הרגשה שמה שהוא עושה בחיים שלו, שמקיים את פקודות הטבע, זה פקודות של פרעה, זאת אומרת שזה הכוח הרע. הוא לא חושב לטובת האדם, אלא הוא מבלבל אותך במשך כל החיים, כדי אחר כך לקבור אותך באדמה. והוא נהנה, הוא נהנה מזה שאתה מקיים את הדברים.
אם אתה מתנגד לזה ואתה רוצה לדעת בשביל מה ולמה? אני לא רוצה להיות סתם בשליטת הטבע שלי, שאני בזה לא חי, לא נהנה וזה ללא שום תועלת, ובשביל מה ולמה? אז אתה שואל. ואז מתוך זה שאתה שואל, אתה מתחיל לחקור, להבין אותו יותר. ואתה מתחיל להבין שהיצר שלך הוא יצר רע, כי הוא מנתק אותך מלהיות חופשי, לדעת בשביל מה לחיות, אלא אתה כל הזמן עסוק בזה שאתה ממש מרצה אותו.
רוצה לאכול, לישון, לשתות, לנוח, לטייל, לכל דבר ודבר. דוחף אותך להיות במשפחה, עם ילדים, עם כל מיני דברים, מבלבל לך את כל החיים. יש לי מאה שנה אפילו נניח לחיות, והוא ממלא לי את המאה שנה האלו בכל מיני עסקים, משחקים, לא חשוב במה. הוא נותן לי את זה ואני כל הזמן, את כל החיים שלי ממש מקדיש לו.
כשאדם שואל בשביל מה ולמה? אז היצר הרע הזה מתחיל לשחק עימו אחרת. לא נותן לו וכן נותן לו להבין שיש כאן אולי משהו, להבין את מהות החיים. בעצם הוא מסובב את האדם כדי להביא את האדם לשאלות, בשביל מה אני קיים? למה אני קיים? מאיפה הקיום שלי? למי אני שייך? מה קורה לפני החיים, אחרי החיים? וכן הלאה.
והעיקר, היצר הזה שלנו מתחיל לכוון אותנו במידה מיוחדת, מביא אותנו לשאלות מהותיות. כשאדם שואל בשביל מה אני קיים, למה אני קיים? אז היצר הזה שמתעורר באדם מראה לאדם עד כמה שהוא שולט, למרות השאלות האלו. זאת אומרת, מצד אחד הוא מעורר שאלות קיומיות, כי דורש מהאדם לעסוק בשטויות, ומצד שני לראות שזה שטויות אבל אתה לא יכול לקיים אותן.
ואז בצורה כזאת, בצורה ישירה והפוכה הוא מעורר, מנענע את האדם, שאדם יתחיל לחשוב, בשביל מה לי החיים האלו, מה אני עושה? עד שהוא מעורר את האדם בצורה כזאת, שאדם מתחיל להרגיש שהטבע שלו הוא טבע מכוון, כדי לעורר אותו בצורה נכונה. מאיפה הוא יודע את זה, מאיפה מגלה? מזה שאותו הפרעה, אותו המעביד שלו, של האדם, הוא גם מראה לאדם עד כמה שהחיים שלך הם זבל, ללא תועלת. אם היה כוח אחד שפועל על האדם, אז האדם היה מבצע בדיוק את הרצון שלו, של הכוח הזה. אבל מפני שהוא מחייב את האדם לקיים מה שהוא מוריד לאדם, וגם כן הוא נותן לאדם להבין שכל החיים שלו האלה הם ממש ריקניים, זה הכול מגיע ממנו, זאת אומרת יש כאן איזשהו לימוד שמלמד אותנו שאנחנו עוסקים בזבל, ושככה כל החיים שלנו, ללא תועלת.
זאת אומרת, הוא כאילו יורה ברגל של עצמו, כאילו שהוא מזיק לעצמו. הוא נותן לך עבודה, ומצד שני אומר, "כל העבודה שאני נותן לך היא סתם. אתה בהמה, אתה לא שווה כלום. תראה, אתה בן אדם אבל אני עושה ממך בהמה", זה העיקר. ואז אנחנו מתחילים להיות בהכרת הרע, איך אני, האדם עוסק בדברים שהם ממש שייכים רק לבהמה. מה לעשות?
וכך אנחנו מתחילים לראות שיש כאן כאילו דבר והיפוכו, שהיצר הרע הזה שלנו, הפרעה הזה, הוא מביא אותנו להיכרות עם הבורא. אנחנו מכירים אותו קודם כל, ואחריו אנחנו רק מגלים, שאחרי היצר הרע הזה, הוא מלמד אותנו, נסתר יצר הטוב. זאת אומרת שכוונתו לטובתנו, שכך הוא מלמד אותנו, "כיתרון אור מתוך החושך", שאנחנו נבין את הדברים ההפוכים שיש למעלה מהטבע שלנו.
אבל למה הוא עושה כך? שאנחנו ברצוננו, במאמצינו, נגיע למצב שנפתח לעצמנו את המציאות הזאת, את העולם העליון הזה ושאנחנו בזה נכיר את הכוח העליון, למעלה מפרעה. לא כזה שכל הזמן משחק עם הכבדת הלב שלנו, עם היצר הרע שלנו, אלא שאנחנו אחרי שמבינים שיש כאן מצידו, מצד הטבע שלנו, גם פעולה וגם כוונה, גם אנחנו כנגד זה לומדים פעולה וכוונה.
וכך אנחנו מגלים את הצורה ההפוכה מפרעה, שזה הבורא. כל העבודה מתחילה להיות אז בריצה אחרי אין עוד מלבדו. שכבר אני לא מסתכל על פרעה, אלא מסתכל על פרעה כדי דרכו לראות את הבורא ורוצה לנעול אותי על הבורא, ופרעה שישחק לי כמה שהוא רוצה בדמויות שלו. אלא הדמויות של פרעה עוזרות לי ללמוד, לגלות כל מיני אופני היחס של הבורא אלי. כי הבורא בעצמו זה יחס קבוע, טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ללא שום שינויים, ואני לא מסוגל להבדיל שם ולהבין שום דבר, אפילו טוב לא יכול להבין, לא רק רע, בכלל כלום. כי עכשיו האור העליון ממלא כל המציאות, איפה הוא? אין.
פרעה נותן לי צורה כזאת כמו נגטיב, פוזיטיב, כאלה צורות שקופות, כמו שקופיות שאני דרכן מסתכל על האור ואני מבדיל באור כל מיני ציורים, זה מה שעושה פרעה. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים שום דבר להכיר ולהבדיל בבורא, אם לא פרעה. ואז אנחנו מבינים את המשחק הזה. ועד כמה שפרעה נעשה יותר קשה, "כי הכבדתי את לבו", אז בהתאם לזה אנחנו יכולים לגלות יותר ויותר הבחנות קונטרסטיות כאלה בין טוב ורע בכל מיני גוונים, בבורא, ובלי פרעה, אין בורא. לכן "בראתי יצר הרע", זה בהתחלה. ודרך היצר רע בלבד, כשאתה מסתכל על האין עוד מלבדו טוב ומיטיב, אתה כנברא יכול להבחין בו כל מיני צורות, יחסים, פעולות, הבחנות, כוונות, ובהתאם לזה אתה יודע איך אתה צריך להתנהג, כדי על ידי פרעה להשוות את עצמך עם הבורא.
זה כל העניין שחייבים להיות במצרים, בארבע מאות שנות הגלות, ולאט לאט אחרי זה דווקא להכיר את הבורא.
שאלה: אז כשמסתכלים על פרעה, להתמקד באין עוד מלבדו, טוב ומיטיב? לפי זה לגלות את הבורא?
כל הזמן, אחרת על מה אתה מסתכל? על הטבע? אז אם אתה מסתכל על פרעה בלי בורא, אז אתה חוקר של העולם הזה. חוקר את הבהמות, את התנהגות בני האדם, כל מה שבעולם הזה. אם אתה מסתכל על העולם הזה, על כל הציור הזה שיש לפניך, על כל התיאטרון הזה, אם אתה מסתכל דרכו על הבורא, אז אתה מתחיל להשיג את ההנהגה שלו. שיש טוב ומיטיב, אבל אתה לא מגלה טוב ומיטיב בלי שיהיו לפניך את כל אלו הצורות המנוגדות למיניהן. אתה חייב את זה, כיתרון אור מתוך חושך.
שאלה: זאת אומרת יש הפרעות ואני דרך ההפרעות האלה מנסה כל הזמן ללכת לדבקות, ובפעולה הזאת שלי שאני מנסה להגיע לדבקות, שם אני מגלה איך אני צריך להתנהג, ואז זה כאילו איך שהבורא רוצה שאני אתנהג?
אך ורק דרך ההפרעות להגיע לדבקות. בלי הפרעות לא תגיע לכלום. בלי הפרעות אתה נשאר במיסטיקה, אם אתה מתייחס לטוב ומיטיב, "אני, מי אני.." - מיסטיקאי. אם אני עסוק רק בהפרעות, זאת אומרת בצורת המציאות שאני משיג בלי להתייחס לבורא שאחרי זה, אז אני מדען. וכשאני מצליב את שניהם, מלביש את צורת העולם הזה על אין עוד מלבדו – זו כבר חכמת הקבלה. ככה זו הגישה.
הדברים בסופו של דבר הם נראים יחסית פשוטים. כשהכול מסתדר, זה פלא עד כמה שזה כל כך פשוט, שזה כל כך קשה.
שאלה: למה הוא מנע ממנו את הבחירה, שכתוב ש"אני הכבדתי את לבו". על איזו בחירה הוא מדבר?
ש"אני הכבדתי את לבו" את זה אומר הבורא על פרעה, שאז הוא מעלה אותך לדרגה עוד יותר גבוהה של בירור. זאת אומרת, יש כאן בחירה בצורה יותר גבוהה, יותר קשה, יותר מורכבת. כי הכבדתי את לבו, ברוחניות זה לא עניין של עוצמה, שיש חמש קילו ועשר קילו, אלא כל פעם ההבדל בין המדרגות זה הבדל מהותי, לא כמותי. והכבדתי את לבו, שעכשיו יהיה לך הרבה יותר קשה להבחין בין טוב לרע, השפעה וקבלה, אור וחושך, אלא אתה תצטרך להיות עוד יותר מורכב בפנים כדי לזהות את המורכבויות האלו מבחוץ.
זה מה שהבורא מזהיר את משה, שאתה צריך עכשיו להיות יותר מתוחכם, יותר מורכב, יותר מבין בין טוב ורע, "כא-לוהים יודעי טוב ורע"1.
שאלה: בטקסט הזה הבנתי שמדברים על שני צדדים. אחד זה על אדם כשאין לו רצון לרוחניות והוא מקבל אותו מהקבוצה, והשני זה כשיש לו רצון פנימי. מהו אותו רצון פנימי?
אדם שיש לו רצון לרוחניות הוא לא יודע לאן הוא נמשך. בסופו של דבר ודאי שהוא נמשך לגילוי הבורא, אבל בהתחלה הוא לא יודע מה, מפריע לו משהו לחיות, "בשביל מה אני?", "למה אני?", "מה יש לי בחיים?", "מה רוצים החיים ממני?", למה אני לא יכול להיות רגוע כמו כל בני האדם? אני רואה את השכנים שלי עוסקים בכל מיני דברים רגילים שבעולם הזה. אחד יכול להיות מדען גדול, השני פוליטיקאי, השלישי מוכר וכן הלאה, ואני לא אכפת לי לא זה ולא זה ולא זה, כל העסקים שלי נראים לי קטנים, כאלה שזה כמו משחק ילדים. אלא אני רוצה להתעסק במשהו שלא ניתן לשינוי, שזה נצחי ושלם. שזה משהו שהוא למעלה מהטבע האנושי, שהוא לא תלוי בחברה האנושית הזאת השפלה. אני רוצה לעסוק במשהו שיש לזה בעיניי ערך גבוה, וזה מה שמעורר את האדם לחכמת הקבלה.
יכול להיות שהוא יישאר בדרך וירגיע את עצמו, זה תלוי בשורש הנשמה. יכול להיות שהוא מגיע לאיזו קבוצה, ושם אומרים לו, "כן, העיקר זה אם אתה תקיים ככה וככה, וחוץ מזה כלום, רק תעשה איזה תנועות, רק תעשה איזה פעולות, טקסים, ואתה תראה עד כמה שזה", וזה ממלא באמת אנשים, אבל עד גובה מסוים. אם שורש הנשמה שלו יותר גבוה, אז רק להסתפק בפעולות הגשמיות הוא לא יכול, ואז הוא שואל, "למה?", "מאיפה?" וכן הלאה.
אז מסבירים לו אולי את זה בצורה מדעית קצת, או בצורה ש"בוא אנחנו נלמד את זה מהספרים". אני מספר לכם מהניסיון שלי. ואז אני פתאום תופס את עצמי שאני ארבעה חודשים רצוף לומד איך לשנות גחלים בשבת, ביום טוב או ביום חול. ארבעה חודשים. אני אחר כך הסתכלתי על עצמי, איפה אני נמצא? למה אני צריך לעשות את זה? "צריכים לעשות כי זה דברי קודש". לא מתאים לי.
זאת אומרת, זה הכול אדם מודד בכל זאת, למרות השפעת הסביבה שנותנת דוגמה ומעלה חשיבות, אני לא יכול, וככה מתקדמים הלאה. עד שאדם מגיע למצב שהוא מרגיש איזו רוויה. שעכשיו כבר זה המצב, זה המקום שמה שיש בו אני רוצה לרכוש, זה כנראה שימלא אותי.
ככה זה. אז כל אחד מגיע למצב שהוא לא מגיע אבל רוצה להגיע. ולכן אנחנו צריכים להבין שישנם אנשים שנופלים עלינו, אבל שורש הנשמה שלהם הוא יותר נמוך ואז הם יצטרכו לרדת לאט לאט ולחפש את עצמם. כל אחד שיגיע למקומו. זאת אומרת, מכל הסולם מה שיש, כל אחד צריך לחפש איזה מקום שממנו הוא יקבל את המילוי.
תלמיד: אנחנו לומדים במאמר שהחיסרון והמילוי מגיעים מאותו מקום.
זה לא יכול להיות אחרת. כי החיסרון הפוך מהמילוי.
תלמיד: בעולם הגשמי החיסרון והמילוי איכשהו קושרים זה בזה ביניהם.
גם ברוחניות קשורים, אחוריים ופנים.
תלמיד: אבל במאמר מדובר גם על כך שכשהבורא רוצה לקרב אותנו, הוא נותן לנו בהתחלה חיסרון וכתוצאה מהחיסרון הזה אנחנו רוצים דווקא לברוח מהבורא. ועוד יותר מזה, כשאנחנו באמצעות הסביבה לא בורחים, בכל זאת מקבלים את המילוי, כלומר את החיסרון הבא, הוא מבטל לחלוטין, הוא מאפס את כל הידיעות שהיו לנו. אנחנו לא יכולים לקשור בשום דרך בין החיסרון לבין המילוי. מה עלינו ללמוד מהסתירה הזאת, שאין שום קשר בהרגשתנו בין החיסרון לבין המילוי? מפני שכל חיסרון הבא דורש מאיתנו מאמצים גדולים, חדשים לחלוטין, כאילו לא צברנו את הניסיון הזה.
כן. בסך הכול אתה לומד מזה איך להיות נאמן. להפטר מכל מה שהיה לך קודם לגמרי ולרכוש את דרגת האמונה, דרגת הבינה החדשה. אחרת לא תעלה בדרגות הבינה. לכן מה מביא לך הבורא כל פעם, הוא מביא לך סתירה למצב הקודם, ואתה מבולבל ואתה לא מסוגל ואתה סובל ושונא, כך זה מגיע. למה? כי אתה צריך להיות נקי למדרגה הבאה, להגיע אליה ללא שום מטען קודם.
שאלה: מה המטרה של הרצון לקבל?
להידמות לבורא בכוונה שלו בעל מנת להשפיע.
תלמיד: אבל לא להיות מלא.
לא, לא להיות מלא.
תלמיד: זה להרגיש כמו מת?
הרצון לקבל צריך להגיע למצב שהוא עושה צמצום ואומר, אני לעצמי לא רוצה להיות קיים, זאת אומרת למלאות את עצמי. אני ממלא את עצמי רק בתנאי שאני בטוח שעל ידי זה אני עושה נחת רוח לבורא. אז אני עושה על עצמי צמצום, ועכשיו אני בודק. אם אני אוכל לקבל מהבורא משהו שהוא ייהנה, אני מקבל. אם לא יכול לקבל בכוונה על מנת להשפיע שהוא ייהנה ושאני מרגיש שאני נהנה, זאת אומרת אני צריך להיות קשור אליו, אני צריך להרגיש שהוא נהנה, אם לא זה, אני לא מקבל, טוב לי מותי מחיי.
תלמיד: צריך להרגיש שהבורא נהנה?
כן. בלקבל על מנת להשפיע, אני מרגיש שהבורא נהנה. באותו חלק שאני מקבל, כי באותו חלק אני צריך להרגיש שהוא נהנה. זה נקרא שאור ישר מתלבש באור חוזר, והופכים את השני אורות האלה לאור הפנימי.
תלמיד: כדי שהבורא יוכל ליהנות, צריך לשמור על מקום ריק?
כן, ודאי.
תלמיד: אז הוא אף פעם לא באמת מלא.
זה לא חשוב. איך יכול להיות שאני ממלא את עצמי אם לא לטובת הבורא? זאת אומרת לטובת עצמי אז אנחנו נפרדים זה מזה. נפרדים זה מזה כי אז אני נכנס להיות קליפה.
תלמיד: אפילו שאני חלק מהבורא, יש בסוף נקודה קטנה ללא תענוג. איך יכול להיות שבסוף נותרת נקודה שלא מתמלאת בבורא?
אני לא יודע על מה אתה מדבר.
תלמיד: המטרה הסופית הרי זה שהבורא רוצה שהתענוג ימלא את כל הבריאה, שלא יהיה מקום ריק ממילוי.
וודאי שזה יהיה. אז מה, וודאי שכן, כך בסוף יהיה.
תלמיד: זה מעבר ליכולת שלי להבין.
נכון. לא צריכים לחשוב על זה. "הבורא רוצה שכל הבריאה", חכה עם "כל הבריאה". אני צריך לדעת מה עכשיו לפניי. מה עליי.
שאלה: אתה יכול להגדיר מה זה פרעה וצורת פרעה?
כל הרצון לקבל שהבורא ברא, כי כתוב בראתי יצר הרע, הוא מתייחס לא לדומם, צומח, חי, ולא דומם, צומח, חי שבבני אדם, אלא בדרגת המדבר שבמין המדבר. שם זה נקרא ש"בראתי יצר הרע". אותו רצון לקבל שנמצא בבני אדם שמשתוקקים לבורא, ההשתוקקות שלהם קשורה ליצר הרע, לאגו. כי מצד אחד הם משתוקקים לבורא, מצד שני הרצון שבו הם משתוקקים לבורא הוא הפוך מהבורא, הם יצטרכו לתקן אותו כדי לגלות את הבורא. מפני שאפשר לתפוס כל דבר בדבר והיפוכו.
תלמיד: אז מה זה אומר שדרך צורת ההפרעה אתה קובע אין עוד מלבדו?
וודאי, אחרת איך?
תלמיד: כן אבל מה זה אומר?
אני לא יכול להכיר שום דבר אם הוא לא כלול משתי צורות, אור וחושך יחד. אור לבד אני לא מרגיש, חושך לבד אני לא מרגיש. אני מרגיש רק את השניים, רק בקונטרסט ביניהם, בהבדל שביניהם. כך אני מרגיש את המציאות
הנברא לא קיים בצורת האור ולא בצורת החושך כי שתי הצורות האלה באות מהבורא. האור מגיע ממנו והחושך והיפוכו. ואני כנברא, נמצא בתפר, בגבול, בין אור לחושך. ורק בין שניהם אני מבדיל.
תלמיד: אז כדי לקבוע אין עוד מלבדו אתה צריך קודם כל לקבוע שאין עוד מלבדו? כך כל הזמן? מה זאת אומרת ההפכיות של אין עוד מלבדו?
כך כותב בעל הסולם שלילת הבורא, או נטייה לגילוי הבורא, הם היינו הך. לא חשוב. או שאני שונא אותו או אני אוהב אותו. או שאני אומר שהוא קיים או שאני אומר, בכל הלב שלי שלא קיים. זה הכול תכונות של פנים ואחוריים של אותה ההבחנה שנקראת בורא.
תלמיד: פרעה זה אותה שלילה של הבורא? שאתה מזהה משהו כפרעה זה נקרא שאין שם בורא?
כן, זה אותו כוח רק הפוך. אחוריים של הבורא, נקרא פרעה.
תלמיד: רב"ש כותב במאמר, לפי עוצמת משה הוא יכול לקבוע את הדבקות בבורא.
משה זה באמצע בין פנים לאחוריים. ולכן הכבדתי את ליבו של פרעה, מה הבורא אומר? עכשיו בוא, אני נתתי לך הזדמנות, בניתי לך הזדמנות להכיר אותי יותר.
תלמיד: אז איך מחזקים את משה?
על ידי זה שאתה מרגיש עד כמה שפרעה הוא רע. אז יש לך צורך לחזק את משה.
תלמיד: אתה יכול להגדיר? אני לא תופס במה בדיוק פרעה מפריע לך.
אחר כך אנחנו אומרים שאין עליה ללא ירידה, כיתרון האור מתוך החושך, מתוך ירידה גדולה שמחים לעליה גדולה, "שמעון מן השוק" וכן הלאה.
תלמיד: על מה בדיוק אתה קובע שזה נקרא פרעה? על כל המקומות שאני לא רואה בהם בורא?
לפי מה אני קובע שזה פרעה ולא בורא? זה שהוא מבלבל אותי שיש עוד מלבדו. אני אומר לך, זאת אבחנה אמתית, חדה ומדויקת. אם אני חושב שיש עוד משהו, מישהו, קיים חוץ מאין עוד מלבדו, זה פרעה שמשחק איתי בצורה גלויה הייתי אומר. הוא מראה לי את עצמו ואומר "אני קיים, איזה בורא? מה אתה מדבר בכלל? תראה אני שם בפניך כל מיני מכשולים, אני מבלבל אותך בכל מיני דברים, אתה עכשיו צריך לרוץ למשטרה, לבית משפט, שונאים, אוהבים, לא חשוב מי ומה, תראה איך כל העולם ממש עם הסכינים, עומדים רק להגיע אליך ולהזיק לך". זה פרעה ממש בצורה היפה, הטובה. ומה? סך הכול ברור שבצורה כזאת אנחנו צריכים להתאמץ, לגלות, שאין עוד מלבדו.
תלמיד: אז בסופו של דבר כדי לקבוע שאין עוד מלבדו, חייבת להיות קודם כל אבחנה שיש פרעה.
כדי שיהיה פרעה אתה צריך להיות בהכנה, בקבוצה, בלימוד, בסדר הנכון של הלימודים, בכל הדברים. אחרת על מה הוא יתגלה אם אתה לא מוכן? אתה צריך להכין את כל ההכנות שלך כדי שיהיו לך תומכים, מקום לעבודה, הכול מסודר.
תלמיד: מה נותנת לך האמונה בעבודה הזאת לקבוע שאין עוד מלבדו? הוא כותב שמשה הוא כוח האמונה שבאדם. "וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'."
מה נותן לי אמונה כדי לקבוע שאין עוד מלבדו?
כוח האמונה. מאיפה אני מקבל את כוח האמונה? מהתפילה שלי. מהתפילה שלי דרך העשירייה, אני דורש שיהיה כוח השפעה, כוח אמונה, כוח הדבקות בבורא, בצורה כזאת לפי התאמה. ואז בכוח האמונה אני אתקדם כבר הלאה למצב שאני אוכל להכיר את הבורא.
תלמיד: אני חייב שתהיה לי אמונה כדי לקבוע ש"אין עוד מלבדו"?
תלוי באיזו דרגה. אתה יכול להגיד "אין עוד מלבדו" כי פשוט זה מתגלה אליך באיזו הארה קטנה מלמעלה, לפי המאמצים שלך. אבל לא שאתה בונה את כוח האמונה הזה, לא שאתה מזמין אותו בצורה אקטיבית. מה שאין כן אחר כך אנחנו כן עובדים בצורה כזאת שו"ק דאמונה, ג"ר דאמונה. זה מגיע כבר.
שאלה: לקראת סוף המאמר הוא מדגיש פעמיים. אחד, "לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות". והוא ממשיך, "שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי."
האם זה תרגיל, אפשר להתאמן בזה, לצייר?
כן, להתאמן. כל הדברים האלה זה סך הכול תרגילים. אתה בזה מחייב את עצמך להיות כמו במשחק, במצב שאתה לא נמצא בו. אנחנו עולים בסולם הרוחני בצורה שאנחנו כל הזמן משחקים. בנתינה, באהבה, בחיבור, בפוצי מוצי כלפי החברים, כלפי הבורא. זה שייך לתפילה. כאילו שאנחנו רוצים את זה. ואז מכל המאמצים האלה באמת מגיע המאור המחזיר למוטב. "אבל אנחנו משחקים, אנחנו משקרים". נכון, אבל אתם משקרים במאמץ, לכן זה מגיע.
שאלה: בפסקה השנייה באמצע. "ישראל, אורייתא, וקוב"ה, חד הוא". האם אתה יכול לתת לנו איזו תמונה שתכוון אותנו לכיוון הזה?
ישראל, אורייתא, קדוש ברוך הוא, חד הוא. ישראל זה מי שמשתוקק לשורשו. אורייתא זה התרי"ג מדרגות שבהם הוא פוסע ומגיע עד שמגלה את אין עוד מלבדו. קדוש ברוך הוא, שממלא את כל המציאות, הוא האחד קיים וחוץ ממנו קיימת רק נקודה אחת הפוכה ממנו כדי לגלות אותו. צריכה להיות איזו נקודה שחורה בתוך האור הלבן.
קריין: באגרת י"ז. הוא אומר:
"נמצא, שיש לך שלוש בחינות: א. ישראל, הוא המייגע א"ע לשוב לשורשו. ב. הקב"ה, שהוא השורש שאליו משתוקק. ג. הוא בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, אשר עליהם מזכך נפשו וגופו, שה"ס התבלין, כמ"ש "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".
אך באמת הני שלשה אחד הם ממש, שכן בסופו של דבר כל עובד ה', משיג אותם בבחינה אחת יחידה ומיוחדת. ומה שנראה שמחולקים לשלשה, הוא בערך הבלתי שלם בעבודת השי"ת."
שאלה: מה זה אומר להסתכל על תמונת העולם דרך הבורא, איך לממש את זה בצורה פרקטית?
העולם לא קיים, אלא הבורא מצייר לנו את העולם כדי שאנחנו נכיר אותו, נכיר בו, באיזו צורה? אם אנחנו מייחדים את כול צורות העולם למקור אחד אז אנחנו דרך העולם ניראה את הבורא, שהבורא מלובש בכול המציאות, בכל העולם.
שאלה: מי קובע את ההפרעות, איך אנחנו יכולים לקבוע שזה הפרעה, כלפי מה?
הפרעה זה רק מה שעוזר לי לקבוע את אין עוד מלבדו בצורה חדשה ויותר עוצמתית, זה נקרא "הפרעה". לכן אני מנשק אותה, מנשק את המקל, על ידי הפרעות אני מתקדם, רוכש יותר ויותר את צורות הבורא החדשות.
שאלה: בבקשה תסביר עוד פעם את ההבדל בין עובד לבין עבד פרעה.
"עובד פרעה" זה מי שרוצה לעבוד ולקבל שכר טוב ולהשמין, שבע שנות שובע. ו"עבד פרעה" זה כבר בשבע שנות רעב, שאני הייתי רוצה לברוח ולא רוצה לעבוד אצלו, אבל אין לי ברירה אני לא יכול לצאת, אי אפשר לברוח מהמצרים, כמו שכתוב, אף אחד לא היה יכול לצאת ממצרים.
שאלה: מה זה תוהה על הראשונות?
מתחרט על ההחלטה הקודמת.
שאלה: בקשר למה ההחלטה?
כל דבר, לא חשוב, זה בהתאם לאדם.
שאלה: איך להתרומם מעל המחשבות הזרות בזמן השיעור, אם ניסיתי הכול בכל זאת המחשבות האלה מגיעות ומסיחות את הדעת מהשיעור?
הן כבר לא זרות כנראה, אני נהנה מהם. תלוי אם זה מפריע או לא מפריע. אם המחשבות הן כאלו שאני רוצה להפטר מהן, אז יכול להיות שהן זרות. אם הן מחשבות שאני כל הזמן נמצא איתן במאבק כדי לתפוס את הבורא בשדה הראיה שלי, בהרגשה שלי אז יכול להיות שהן זרות, זרות מהבורא, אבל בלעדיהן אני אוכל להיאחז בו? אז הם זרות או לא זרות? זה נקרא "עזר כנגדו". אני כבר לא רוצה להפטר מהן, אני דווקא על ידם עכשיו מבין שאני יכול לאחוז בבורא ויופי שיש לי אותן, אני מנשק אותן.
תלמיד: איך לעבוד איתן, מה לעשות עם המחשבות האלה?
לאהוב אותן. אחרת איך אני אאחוז בבורא? לא יהיה לי צורך בו. אני לא יכול להתפלל שיעזור לי להיות דבוק בו למרות המחשבות. זאת אומרת, בתפילה שלי המחשבות האלה הן חלק בלתי נפרד מהתפילה, אחרת איך אני אפנה אליו, בשביל מה אני צריך אותו? אפילו שצריך, לא יהיה לי דחף. כל היצר הרע, כל הדברים הרעים, אנחנו לא מודעים עד כמה אנחנו בלעדיהם לא יכולים להתקדם במאומה, נשאר בהמה. "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו" בכל מיני אופנים ערמומיים כאלו שמתעוררים בנו שאנחנו לא מסוגלים, לא רוצים, כל רגע זורקים אותנו מפעם לפעם, בלי זה אני לא בן אדם, אני לא יכול להיות אדם הדומה לבורא.
תלמיד: אז לא לבקש להיפטר מהמחשבות האלה?
לא.
תלמיד: אז מה לעשות?
לתקן אותן, על ידן להגיע לאחוז בבורא וכל הזמן שיישארו.
תלמיד: מה זה לתקן?
לתקן שעל ידם אני אוחז בבורא ושלא ייעלמו. אם ייעלמו אני שוב אפול מהדרגה. זאת אומרת בכל דרגה ודרגה רוחנית כל המחשבות הזרות האלה הופכות להיות לתומכים. אני על ידם קושר את עצמי לבורא, בעוד קשרים, בעוד קשרים. לכן שום דבר לא נברא סתם, לכן הדרגות האלה הן דרגות של צדיקים, שמצדיקים את הבריאה. ובריאה זה בר ממדרגה, זה דווקא הכוחות הרעים כביכול.
אנחנו לא יודעים, יש עלינו כל כך הרבה קמים ורוצים להכשיל אותנו, להרוס אותנו, להרוג אותנו, ואנחנו רואים מיום ליום, ואנחנו ניראה עוד יותר, עוד יותר. זה לא רק כאן וברוסיה קצת ובעוד איזה מקומות, זה יהיה בכל העולם, יבואו עם סכינים בין השיניים אליך וזה סימן שאנחנו ראויים לחיבור עם הבורא, עד כדי כך.
שאלה: מה זה המצב שפתאום אני מתעורר ומרגיש שכאילו הייתי בשינה עמוקה. השיעור הזה כל כך עמוק כמו השיעור שהיה בכנס הראשון שלי.
זה תלוי בכל אחד, אנחנו לא מדברים כאן [על חידושים], אם תשמע את המאמר עוד פעם אתה תגיד, "דברנו על זה כאן ושם". אין לנו כל כך חידושים, כל החידושים הם מתוך התחדשות הכלים שלנו.
שאלה: אם חלק מההפרעות זה דברי הרב שמכוונים אלי מחלק מהקבוצה ואני יודע שאין עוד מלבדו, איך אני פועל כדי להגן על עצמי. האם עדיף לשתוק ואז דברי הרב יהיו גדולים יותר?
תשתדלו ללכת אחרי המילים שלי כמו השובל אחרי האנייה, שהולכים כך אחד אחרי השני. תשתדלו כך ללכת. אתם כבר מכירים את המילים שלי, את הסלנג, את שיטת הדיבור, תשתדלו כך, אני כביכול עושה לכם דרך, ואז נתקדם יותר מהר.
תלמיד: איך כדאי לפעול?
לשמוע ולבלוע. לשמוע ולבלוע.
שאלה: במאמר שקראנו בעמוד 240 בטור ב' למטה כתוב, "על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בעל מנת לקבל שכר ורואה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפה שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים,".
אבל מאיפה הוא קובע את זה? מזה שכבר יש לו נקודה מדרגת האדם, אז הוא קובע שהוא נמצא בדרגת בהמה. אי אפשר לקבוע אחרת.
תלמיד: ואז הוא נותן עצה שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.
אבל הוא מדבר לעצמו. במקום שאין אנשים, שאין לי שום תכונות מהבן אדם, אני צריך עכשיו להעלות את עצמי בכוח לדרגת אדם. תשתדל להיות איש.
תלמיד: אם הבנתי נכון, העצה שלך היא דווקא לחפש את הבורא מאחורי כל הרצונות האלה, לראות איך הבורא שולח לך אותם. אתה יכול לנסות ולפרט לגבי מצב שאדם רואה את עצמו נמשך לכל מיני דברים אחרים חוץ מרוחניות. איך לחפש את הבורא? מה התהליך? מה הדרך? איך הוא כביכול אבוד במצרים ומאיפה הוא מתחיל לחפש בכלל?
תעזרו לו. הוא לא יודע איך לחפש את הבורא. אתה חיפשת את החמץ בבדיקת החמץ?
תלמיד: כן.
בכל מיני פינות. איפה אנחנו מחפשים את הבורא?
תלמיד: את התשובות לזה אני יודע. אני שואל בפועל על העניין של הכוח הפנימי שאדם צריך למצוא בתוכו כשהוא מוקף באין ספור פיתויים, רצונות הרבה יותר מהרגיל.
אל תדבר שטויות, שם אתה לא תמצא שום דבר, תמשיך לשחק עם זה ואז אתה תראה את עצמך נזרק מכאן וזהו.
תלמיד: איפה זה שם? זה מה שאני שואל. איפה אני לא אמצא דבר?
בחיפוש שלך. אתה צריך לחפש את הבורא רק במרכז העשירייה.
תלמיד: תגיד לי איך מחפשים?
איך מחפשים אני לא יודע. מחפשים.
תלמיד: בבדיקת החמץ הלכת עם נר וחיפשת.
כן וככה תחפש.
תלמיד: מה הנר שלי? מה מאיר לי בדיוק איפה לחפש?
אתה יודע מה זה "מרכז העשירייה"?
תלמיד: כל הזמן המושג הזה משתנה אצלי.
משתנה, בסדר, חפש. זה נקרא "חיפוש". תשתדל להיות מחובר כל הזמן.
תלמיד: מה זה אומר?
אני לא אלך לקרוא איתך עכשיו את כל המאמרים על זה. מאמרי רב"ש של החברה.
(סוף השיעור)
-
כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע (בראשית ג ה)↩