שיעור 14.04.2014 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
פסח תשע"ד
חוברת פסח, עמ' 80, חלק מאמרי "שמעתי",
מאמר מא. "מהו קטנות וגדלות באמונה"
"הנה כתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה. אבל לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.
מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו.
ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים]: בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה].
לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב.
לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח, שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראין בפרשה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז זמן המסוגל לזכות לזה."
כמו שהמקובלים מספרים לנו, שהם השיגו מציאות שונה, עליונה, שהיא נבנית על פני המציאות שאנחנו מרגישים עכשיו, המציאות העליונה הפוכה מהמציאות שלנו. כשאם אצלנו הכל מושתת על הרצון לקבל, וככל שמשתמשים בו מרוויחים יותר, אז המציאות העליונה מושתתת כולה על הרצון להשפיע. ודאי שזה לא כל כך מובן לנו, אנחנו בכלל לא נמצאים בטבע הזה, אבל כך זה קיים. אנחנו רואים מכל הגילויים במדע, בפיסיקה, בתורת היקום, שיותר ויותר מדענים מדברים על זה.
האדם צריך בעצם לעבור אחרי גלגולים רבים מהמציאות הזאת למציאות העליונה. כשלכל התהליך הזה, לכל האבולוציה הזאת, יש זמן קצוב ואנחנו צריכים לעבור את זה במשך ששת אלפים שנה או פחות מזה. ששת אלפים שנה זו תכנית "בעתו", לפי הטבע, לפי התכנית המושרשת בטבע, ואנחנו יכולים לקצר את החלק האחרון, החלק האחרון, זאת אומרת, כשאנחנו מתחילים להיכנס לתכנית הזאת בצורה אקטיבית, שיכולים להשתתף בה, לזרז את התהליכים ולקבוע אז את קצב ההתפתחות.
בעצם מתקופת האר"י הקדוש, מהאלף ה-15, והלאה דרך הבעל שם טוב, כל המקובלים כתבו שחייבים להתחיל לעסוק בחכמת הקבלה בפרהסיה, לפני כולם, להתחיל להסביר לעם ישראל ואחר כך לכל העולם, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"1, שיש מטרה למציאות שלנו כאן בעולם הזה, שאנחנו נמצאים כדי להשיג את המטרה, לא רק לחיות את חיי הגוף, חיים בהמיים, להחזיק את עצמנו, אלא שאנחנו צריכים במשך החיים האלה להשיג את העולם הרוחני.
את העולם הרוחני משיגים במידה שאנחנו רוכשים את תכונת ההשפעה. מהי תכונת ההשפעה? את זה אנחנו לא כל כך מרגישים ויודעים. איך אפשר לתאר את זה? המקובלים מסבירים, שכלפי הבורא אפשר אולי לתאר את זה כך, שאני רוצה לשמח אותו וזו המטרה שלי. שאם אני רוצה לשמח מישהו, לעשות לו טוב מכל הפעולות שלי, מכל החיים שלי, מכל הרגעים שלי, עד שישמח מהם, אז זאת פעולת ההשפעה, נתינה. אבל איך זה לא יהיה אגואיסטי? לשמח את השני זו לא בעיה, אנחנו עושים את זה הרבה פעמים, גם לאנשים שאנחנו אוהבים אותם באגו שלנו, גם לאנשים שאנחנו תלויים בהם, גם מתוך פחד, גם מתוך כדאיות. אנחנו מתייחסים יפה להרבה אנשים, ועושים להם כל מיני טובות.
כאן מדובר על כך, שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו עושים טוב לשני, כאילו האני שלי לא נמצא בזה. זה צריך להיות כך, שאני עושה איזו פעולה כדי לשמח את הזולת, וכל הבעיה היא איך לנתק את עצמי מזה, זה נקרא "עבודה בכּוונה". שהוא לא ידע שאני עשיתי את זה, ושאני לא אדע שאני עשיתי, וזה הכל כלפיי. גם שהוא לא ידע עליי, בעצם מדובר איך עליי לעשות. אבל זו בעצם צריכה להיות התפילה, הבקשה.
אם בצורה כזו אני משתדל לעשות פעולה או בקשה שלי, תפילה שלי, שאני רוצה להגיע למצב שאני עושה נחת רוח לכוח העליון, ואני מבצע את זה בצורה שמנותקת ממני, שאין לי מזה שום דבר ואני אפילו לא יודע אם עשיתי או לא, והוא לא יודע שאני עשיתי לו, אני מרוצה מכך שיש לי רק את התפילה, רק את הבקשה עצמה. שנתן לי אפשרות לבקש, אבל בלי שום קשר, בלי ביקורת, בלי בדיקה, תגובה בחזרה, שיכולה לשמש לי כמילוי לאגו שלי. אם בצורה כזאת אני כל הזמן משתדל לנקות את עצמי בפנייתי לבורא, אז אני מגיע לתפילה שנקראת "העלאת מ"ן", לחיסרון שהוא באמת חיסרון נקי של השפעה, להשפיע.
אז אני יכול להבין לָמה ביציאה ממצרים בני ישראל אוכלים מן במדבר. ארבעים שנה אין שום דבר מלבד מן. ואנחנו יודעים מחכמת הקבלה ש"מ"ן" זה עליית התפילה, זה מי נוקבין, אלה חסרונות שעולים למעלה. איך אפשר לאכול אותם? כי אם אני נכנס למדבר, ארבעים שנות מדבר זו עלייה ממלכות לבינה, לדרגת הבינה, אז כל הזמן אנחנו רוצים להיות רק בתפילה כזאת, ללא שום קשר לעצמנו, וזה בעצם מה שמאכיל אותנו, זה מה שאנחנו רוצים שימלא אותנו. זאת אומרת, כּוונת השפעה נקייה, ללא שום קשר לאדם עצמו, שלא חוזר אליי בשום צורה אלטרנטיבית, צדדית, באיזו הטבה.
אם אדם מגיע למצב שהוא נמצא בנטייה הזאת וזה מספק אותו, אז נקרא שהוא מאוכלי המן, שהוא מאותה הקבוצה שמתקדמת ממצרים, מהאגו הגדול ששולט על האדם, לארץ ישראל, "ארץ" זה רצון, ו"ישראל", ישר א-ל, רצון רק להשפיע. וכך מתקדמים. "ארבעים שנה" אלה שלבים עד שמתקנים את כל הכלי שיהיה כולו בהשפעה טהורה. ואחר כך בארץ ישראל מתחילים בדרגה הבאה עוד יותר, ואפילו יכולים לצרף את הרצון לקבל לאותה כּוונה נקייה של בינה. ומתחילים לעורר את כל מ"ט שערי טומאה שהיו במצרים, עד מ"ט שערי קדושה, ושער הנ' זה הגאולה השלמה.
אז גלות מצרים למה. גלות לָמה, ולמצרים לָמה? כי אי אפשר בלי זה להתחיל את התיקונים, בלי שיתגלה כל הרצון לקבל האגואיסטי החזק, שאדם ירגיש אותו במלואו ויתייאש מלעשות עימו משהו. זה קורה בפרט באדם וגם בכלל בכל העולם. פעם כשכל הציוויליזציה הייתה בבבל, יצאנו מבבל כקבוצה קטנה בראשותו של אברהם, ואנחנו לומדים שבתהליך הזה שהקבוצה או האדם שמשתוקק להתעלוּת הרוחנית, אין לו במה להתעלוֹת, הוא חייב כלים גדולים דקבלה שאפשר לתקן אחר כך, ובזה לקבל את הגילוי הרוחני. לכן צריך לעבור ממצרים, ואחרי כן נכנס כבר לשלב התיקונים.
שאלה: האם כדי לעלות למציאות העליונה, שתיארת בהתחלה, אנחנו חייבים שיהיו לנו גם בגשמיות אירועים מתאימים בדיוק לפי שורש וענף, ורק בזכות זה נוכל להתחיל להרגיש?
אנחנו חייבים להגיע למצב שכל שורש רוחני, כל התהליך שקורה ביקום, בעולם, כל הכוחות האלה יתגלו גם בענף הגשמי, כל מה שמתגלה בכוחות סביב העולם הזה, רשת הכוחות שמנהלת את העולם הזה. למה הכוונה סביב העולם? זה נמצא בתוך העולם, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו נמצאים ברשת כוחות, בשדה כוח, וכל הכוחות האלה חייבים להתגלות ואנחנו חייבים להגיע למצב שאנחנו מנהלים אותם, ולא הם אותנו.
שאלה: האם כדי להשיג את תכונת ההשפעה אני בעצמי צריך לחוות בגשמיות את מצרים, את העבדות, את כל הבעיות של העולם. אני באופן אישי חייב לחוות אותם, כי בלי זה אני לא אגלה?
ודאי. אנחנו צריכים להרגיש עד כמה אותו הרצון לקבל שולט עלינו, על האני שלי. קודם אנחנו כמו חיות, מתפתחים במשך מאות אלפי שנים, דומם, צומח, חי, בני אדם, מתפתחים כפי שאנחנו מכירים בהיסטוריה. ואחר כך מהאדם הראשון לפני ששת אלפים שנה כמעט, ברצון של האנשים התחילו להתגלות נקודות מיוחדות, והם התחילו לשאול על מהות החיים, מי אני, מה אני. הנקודה הזאת באה ומתעוררת באדם מהרצון להשפיע, מהניצוץ שיש בתוך האדם.
הראשון שהרגיש את הניצוץ הזה היה אדם, ואחריו כבר התחילו עוד ועוד אנשים להרגיש את הנקודה הזאת. מלבד זה הם כתבו ומסרו את השיטה איך הם הרגישו, ומה לעשות עם זה, ואיך הם גילו. אבל כל הגילויים הם מתוך הנקודה שבלב כלפי האגו. האגו אצלם זה החומר שבו אנחנו רואים את העולם. אנחנו רואים את העולם בתוך החומר שלנו, בתוך הרצון האגואיסטי שלנו. לכן כל העולם נראה לנו בצורה כזאת. אם נחליף את הרצון, אז התפיסה, ההרגשה תהיה אחרת, תהיה העולם העליון, העולם הרוחני. בהתאם לכך אתה תתעלה מעל החומר וכל מה ששייך לו, זמן, תנועה ומקום, ואז אתה יוצא למימדים אחרים, שאין בהם זמן, תנועה ומקום, אלא הכל נצחיות. בכלל הדברים האלה, זמן, תנועה ומקום, מתרחשים רק בנו, בתפיסה שלנו.
אז כל העבודה היא לגלות קודם כל את הרצון, שזה חומר הבריאה, את הרצון שלנו במלואו, ו"במלואו" זה נקרא שאני צריך בעצם לגלות איך אני קשור לעולם, ואחר כך להתחיל לתקן אותו. בלי מצרים אי אפשר. לכן הוא אומר, גלות לָמה, מצרים לָמה.
תלמיד: אתה מספר לנו על התהליכים שקורים בעולם, ודרכם לראות את כל הכוחות שעומדים מאחוריהם. במובן הרגשי אני חייב לחוות בעצמי את הגשמיות הזאת, את המשבר בחינוך עם הילדים, עם המשפחה, עם כל דבר ודבר עד הסוף. כי אם לא אחווה את הגשמיות, לא אוכל לעלות להשפעה.
נכון. על פני מה תעלה? בלי להוציא מהגשמיות "מ"ט שערי טומאה", מה שנקרא, זאת אומרת, את כל הכלים ממצרים, איך תתקן את כל ההבחנות האגואיסטיות?
תלמיד: חשבתי שעם שינוי תפיסת המציאות, אוכל לדלג על כל הייסורים האלה.
איך תתפוס אם המציאות שונה או לא? המציאות שלך מתרחשת בתוך הרצון לקבל שלך. אתה צריך קודם להביא לידיעתך, שכל התפיסה שלך עכשיו, היא תפיסה על מנת לקבל, אתה לא יכול להימנע מזה, לא יכול למנוע את זה, ואתה רוצה להרגיש את המציאות בצורה אחרת. יש בך מכונה כלשהי, תוכנה, שכל הזמן מכוונת אותך לראות כל אחד ואחד כך, איך אני יכול לנצל אותו. אוטומטית אתה מסתכל על הכל כך.
יש תפיסה אחרת, ועל ידי הלימוד, הקבוצה וכן הלאה, אתה מתחיל לא להסכים עם מה שאתה. אתה מתחיל להרגיש שאתה רוצה לצאת מזה, זה חונק אותך. זאת ההשפעת המאור המחזיר למוטב, כשאתה עובד בקבוצה. כך זה קורה, אתה לא מרגיש כך פתאום, אלא הכל בהשפעת המאור. היה לך אור בכלי הכללי בתחילת הבריאה, והכלי התנפץ והתחלק, נשבר להרבה חתיכות, שבעה מיליארד חלקים נניח, אז מרגישים עד כמה שאנחנו עכשיו נמצאים בשבירה, באגו. האנושות לאט לאט תגלה את זה עכשיו. תוך כמה שנים, יהיה ברור לבני האדם שאין להם שום דבר מהעולם הזה, שהם ממש מסכנים, לא יכולים לעשות כלום, רק סובלים, גם המבוגרים, וגם הילדים. והסיבה לסבל זה הטבע שלהם, שלא נותן להם להתחבר.
אנחנו רוצים להביא את הידיעה הזאת לעולם, קצת לפני הסבל. הסבל יגיע, בלעדיו אי אפשר, אבל כשהוא יגיע, הם מהר מהר יזהו בו את התהליך הנכון, המכווּון, המוביל אותם למטרה.
שאלה: כשאני מכין פעולה בקבוצה או בהפצה, בסוף אני מגלה שהכוונה הייתה על מנת לקבל, וכשאני מכָוון את עצמי שוב להשפעה, אני לא מצליח להרגיש את השמחה, אז מאיפה לקחת אותה?
תבקש, כל דבר שחסר לך תבקש. אתה נמצא איתנו כל הזמן בקשר, ואתה חייב להגיע למצב שדרך הקבוצה, במרכז הקבוצה יש לך מקום, מקום נגיעה, או מגע עם הבורא. "בתוך עמי אנוכי יושבת"2, שם זה קורה, לכן ערבות, "ואהבת לרעך כמוך", הכל מכוּון למרכז הקבוצה. אם אתה רוצה לא רק לקבל תשובה, אלא אפילו להרגיש את הבורא, לראות, ממש להתחיל לבדוק את עצמך מולו, זה רק דרך מרכז הקבוצה. בחושים אתה תראה ותרגיש, איך אתה נמצא בהתקשרות עם אותו הכוח העליון, לא תהיה שום בעיה.
שאלה: למה כדי להיכנס לארץ ישראל, לרצון ישר א-ל, לא מספיקה רק היציאה ממצרים, אלא צריך גם ארבעים שנה במדבר?
איך אתה תיכנס לרצון שכולו מכוּוון על מנת להשפיע? אתה צריך להתקרב אליו. הדרך שלנו מתחלקת לשלושה חלקים, כשאנחנו נכנסים לדרך, אנחנו באים לקבוצה, מתחילים ללמוד, לשמוע, ולעשות כל מיני פעולות. זה שלב מאוד ארוך ומאוד מתיש, ו"אלף נכנסים לחדר, אחד יוצא להוראה"3, כך כתוב. ובאמת אנחנו רואים שבאים ועוזבים, ונשארים אנשים שמבינים, שאין להם יותר מה לעשות בחוץ. "אם לחיות חיים בהמיים אז אני מעדיף את זה". והם עוברים את שלב א'.
שלב ב' הוא כשנכנסים למצרים, ומתחילים להרגיש עד כמה שזה קשה, ואין טעם, אבל שלב ב' מתחיל מכך שאדם מבין, שכדי להגיע למטרה הוא חייב חיבור, מה שלא יהיה. הוא מתחיל לשמוע את זה, אחרי חמש שנים או עשר שנים. הוא שומע את זה גם קודם, אבל זאת לא באמת שמיעה, זה עובר ליד האוזן, לא נכנס דרך האוזן ללב, שהוא מקבל את זה כשלו, שאין לי ברירה, כדי להשיג את מטרת החיים, שאני ממש עולה למגע עם הבורא, אני חייב להיות בכלי אחד. אני חייב להידמות לבורא, זה החוק העיקרי שבטבע, חוק השתוות הצורה, שככּל דבר אנחנו מרגישים רק בחוש הדומה לו. חייבים להיות תדרים, או תכונות, שצריכות להיות דומות לתופעה שאני רוצה לגלות.
מכך יוצא שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להיכנס למצרים, זה שלב ב'. מתי מרגישים את מצרים? כשמתחילים להתחבר, זה נקרא "יוסף", נקודה שאוספת את כולם יחד. לָמה כל האחים לא שומעים אותו? כי הם כביכול לא מבינים, הם בכל זאת בני יעקב, שצריכים להתחבר כדי להתקדם. כל אחד מחזיק בחפץ חסד משלו, כל אחד אומר "מספיק לי". כל אחד מחג"ת נה"י, נמצא במצב שהוא מסופק. זה נקרא שהם לא מסכימים עם יוסף, הם לא מבינים מה שהוא רוצה.
-
מה עושה יוסף? הוא אומר "אתם לא מבינים אני הקו האמצעי, אני אוסף את כולם, רק אני מסוגל". רק התכונה הזאת יכולה לקשור את כולם יחד, כל התכונות עליונות ממנו, כי הם חזקים וטובים ממנו, אבל הוא יכול לקשור את כולם יחד בתוכו, למרות שאין לו תכונה משלו. ליסוד אין תכונה משלו הוא רק אוסף את הכל, לכן הוא נקרא "כל", כך נקרא יסוד, ואז הוא מקשר אותם למלכות. מלכות היא שבורה, היא מצרים, פרעה. מתי זה קורה? כשאני רוצה להיכנס לקבוצה כדי להגיע להשפעה, אז אני מתחיל להרגיש שאני לא מסוגל, וזאת מצרים.
כשאנחנו עובדים בהתחלה כשמגיעים לחכמת הקבלה, אנחנו נמצאים בכל טוב. האדם שומע הרבה דברים, הוא נעשה חכם, הוא מרגיש שיש לו הרבה לאן להתקדם, הכל כל כך טוב. הוא ממלא את עצמו, את הרצון לקבל שלו, עם ידע, עם שכל, ואפילו עם פעולות. הרצון לקבל שלו חי בזה, זה השלב הראשון, שבע שנות שובע. אבל זה גם כן מתוך כך, שהוא עובד בחיבור, ואחר כך כל העבודה בחיבור, ובכלל כל הנטייה הזאת, הופכת להיות למשהו מאוד לא נעים, ובכל פעם נופלים, עוזבים, אני מרגיש שנמאס לי, אני לא אוהב אותם, אני לא רוצה אותם, מה פתאום אני צריך אותם בכלל, וכן הלאה.
כל זה מתגלה למרות שמתחברים, שכל פעם מנסים להתחבר. זה נקרא שבונים את פיתום ורעמסס, ערים יפות לפרעה. זאת אומרת, האגו שלנו מאוד נהנה מזה, ולעצמם הן לא ערים יפות, אלא ערי מסכנות, מלשון סכנה, שלא רואים שייצא משהו מהעבודה הזאת, מהחיבור, עד שמגיעים לעשר המכות. עשר המכות האלה הן ההכרה הסופית של האדם, שמוכן להתנתק מהרצון לקבל שלו. במיוחד מכת בכורות, שהיא המכה החזקה ביותר, ביטול הג"ר דחכמה. ואז כשמתעלים על ידי המכות מעל האגו, כשרואים שבאמת אין בו כלום, אז מתחילים להיות כבר מוכנים לחיבור הנכון, לא בתוך האגו, אלא מעליו, זה נקרא "מעמד הר סיני".
אחרי זה כל הזמן עובדים בחיבור כמו שמלכתחילה, אבל כבר בתנאים חדשים, שאתה כל פעם מוציא רצון לקבל יותר גדול, ויותר גדול, הוא משתחרר כך, ואתה מעליו בונה קשר. בכל ארבעים שנות המדבר אתה בונה קשר מעל הרצון לקבל, אתה לא נוגע בו. לכן זה מדבר, אין לך מה לאכול, אין לך מה לעשות, האגו שלך משתתף בזה רק כדי שאתה תדחה אותו, ואז אתה אוכל מן כמו שדיברנו. ואחרי שעלית לגמרי, תוך ארבעים דרגות זה נקרא, "ארבעים שנות המדבר" עלית לגמרי מדרגת מלכות עד דרגת הבינה, אז אתה נכנס לארץ ישראל, רצון שכולו מכוון להשפעה, ארץ, זה רצון ישר-אל. ומה הוא? שאתה הולך להתחבר יותר ויותר, כבר בשיתוף עם הרצון לקבל, ומתחיל להעלות אותו לבינה, את מלכות, ואתה מתחיל לעבוד עם הרצונות של מלכות, זה התהליך.
יש כאן המון פרטים, כל התהליך שעליו דיברנו עכשיו, הוא רק עם אותה הקבוצה הקטנה, שיצאה מבבל. ועכשיו, הקבוצה הזאת צריכה להגיע לבניה בארץ ישראל, זאת אומרת ברצון ביניהם, זאת לא גיאוגרפיה, אלא ביניהם היא צריכה להגיע לרצון חזק מאוד, שנקרא "מוחין דחיה", ולבנות את עצמם כיחידה, זה נקרא "בית המקדש". וברגע שהגיעו לזה מתחילה השבירה, למה שבירה? הם צריכים להישבר, ליפול מדרגת האיחוד הזאת, לדרגת שנאת חינם דרך שתי שבירות, ולהתחיל להתערבב עם כל הבבלים, שבינתיים התפזרו בכל העולם.
זה המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. אנחנו מעורבבים עם כל הבבלים, עשרת השבטים שלנו בכלל נעלמו. מחורבן בית המקדש הראשון, אנחנו לא יודעים איפה הם, הם התפזרו ונמצאים אי שם בכל העולם. ועכשיו אנחנו חוזרים לארץ ישראל, צריכים להקים את עם ישראל בארץ ישראל, ואחר כך להתחיל לטפל בכל אומות העולם. אברהם לא גמר את העבודה, כי הצטרפה אליו מבבל רק קבוצה קטנה, ואנחנו צריכים עכשיו להוציא את הקבוצה הזאת קודם כל, מכל העולם. אלה הם כל האנשים שיש להם נקודה שבלב, שמשתוקקים אלינו, ולחבר אותם. ואחר כך, אחרי שיש גרעין חזק לטפל בכל העולם, להיות אור לגויים. העולם בינתיים מרגיש את המשבר, וצער בתוך האגו, כמה שהוא לא מסוגל יותר להתקיים, מגלה את הרע האמיתי, שזה הטבע שלו, ולא יודע מה לעשות עימו. זה אוכל אותו, ואז אנחנו יכולים לבוא ולספר על זה לכולם. וודאי שיש המון פרטים בכל שלב.
שאלה: מה ההבדל בין שני התהליכים האלה שבני ישראל עוברים, בין גלות בבל לגלות מצרים?
את גלות בבל הרגישו חמשת אלפים איש בתוך בבל, לפני שלושת אלפים חמש מאות שנה בערך. זאת אומרת, שהם הרגישו שהם רוצים להתחבר, ומבינים שזאת השיטה, שאיתה יכולים לצאת למציאות העליונה, האמיתית, ואז הרגישו את עצמם בגלות. אחרי גלות בבל, היתה גלות מצרים, ואחרי גלות מצרים הם הגיעו לבניית בית המקדש הראשון. אחר כך נפלו מהמדרגה הזאת ונכנסו לגלות פרס ומדי. הם חזרו אחרי שבעים שנה, בנו את בית המקדש השני, שנשבר מתוך שנאת חינם, ואנחנו כבר אלפיים שנה בגלות הזאת. גלות נקראת, גלות מאהבת אחים זאת הגלות, גלות מהתכונה ששולטת בך.
שאלה: אני מבין שברגע שאני יוצא מבבל, אני הולך למצרים, כי זה מה שאני צריך לעבור. ואני מבין שאני חייב להשתמש באגו, כשאני עובר את מצרים.
בטח, האגו הוא מכשיר, אמצעי. כל עוד אתה לא מגלה כל האגו שלך, אתה לא יוצא ממצרים.
תלמיד: האם אנחנו בעולם הגשמי צריכים לעבור את כל המכות האלה, או שאנחנו יכולים להיות תלמידים טובים ולפסוח על הדבר הזה?
זה מגיע בשתי דרכים בעתו ואחישינה. דרך בעיתו, בזמנו, דרך שתלויה בזמן. כלומר, אדם שלא מתעלה מעל הזמן על ידי קבוצה, לימוד, הפצה ותמיכה, ומשתתף במשהו עם אותו חלק מהאנושות שהולך קדימה. אם הוא לא נמצא איתם במשהו, כי יש אנשים שגרים רחוק, יש אנשים שלא יכולים לתמוך בפעולה מסוימת אז הם תומכים בפעולה אחרת, אבל במשהו הם חייבים. העיקר זה לא ההשתתפות הפיסית של האדם, העיקר זו ההשתתפות הפנימית, כמה הוא מסור לתנועה שהיא לקראת התיקון. אם אדם נמצא בזה בהשתתפות רגשית, אז הוא מקצר את הזמן, כפי שכתוב, "ישראל מקדש את הזמנים"4 כלומר מקצר את הזמנים. אבל אם הוא מתנתק מזה ושט על גלי הזמן, אז הוא לא מקצר את הזמן, והוא חייב עבור את כל השלבים הבלתי נעימים.
מה שאנחנו עושים על ידי ההפצה, זה שאנחנו רוצים שכולם יידעו על כך, וישתתפו באיזו צורה. ואפילו אם אדם מתקשר לזה קצת, ואחר כך עוזב ושוכח כביכול, אז הוא קיבל את המגע איתנו, הוא שמע משהו, הוא נמצא. ובזה אנחנו כבר מקלים על העולם את המעבר דרך המכות הגדולות, והייאוש שלו כבר יהיה יותר בהבנה, בהכרה ולא בעשרות שנות הסבל, עד שהוא יחכים בשכל.
אנחנו כבר יכולים לעשות את זה מתוך ההתכללות. יש כאן אמצעי ממש פלאי ומיוחד מאוד שזה ההתכללות. על ידי זה שאנחנו נכללים זה מזה, אנחנו יכולים למסור זה לזה את הכלים הפנימיים שלנו. לכן אנשים מאפריקה או מאוסטרליה, שאתה נכנס איתם לקשר, נכללים ממך ואתה מהם. זה מה שעושה הגלובליזציה, וזה מכוון. כך אפשר לקצר את הדברים, ואנשים שמשתתפים בתהליך, על אחת כמה וכמה מקצרים את הדברים, אין ספק. את זה אנחנו רוצים להגיד קודם כל לעם ישראל, אנחנו רוצים שעם ישראל יהווה דוגמה, כפי שכתוב שהוא חייב להיות ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". כלומר, להגיע למצב שנוכל להוות דוגמה לכל אומות העולם ולהראות להם שאפשר להיות מחוברים ולהבריח בכך את כל האסונות וכל הבעיות. בזה אנחנו צריכים לתת דוגמה.
שאלה: הבקשות שלנו משתנות כל הזמן, איך אני בעצם יודע שהבקשה שלי נכונה?
המגע עם הבורא נמצא במרכז הקבוצה, ומרכז הקבוצה נקרא הקשר בין כל החברים. אם אתה לא נמצא שם בלב שלהם, אז אתה לא יכול לבדוק מה קורה, אתה לא יכול לברר נכון שום דבר. אבל ככל שאתה נכנס יותר לקבוצה, טובע בה, נכלל שם, ונמס שם בנקודת ההיתכללות, בנקודה שאתה נעלם בתוכם, והנקודה הזאת היא כבר לא אתה, אלא אתה בהם ואתה מאבד את האני. מהנקודה הזאת אתה פותח לעצמך מגע להבין את הבורא ונכנס למגע איתו.
לכן הייתה כל ההשתלשלות חייבת להגיע עד העולם הזה, ולהביא לנו את הצורה שאנחנו מרגישים עכשיו, ולמרות שאין לנו שום כלים רוחניים, אנחנו בכל זאת יכולים לתקן את עצמנו מהמצב הכי גרוע והכי מנותק, ואין יותר גרוע מהעולם הזה.
שאלה: דיברנו על מ"ן, ואנחנו יודעים שהאגו לא זז בלי תענוג, אז איפה האגו מחפש את התענוג בעליית המ"ן?
ברגע שאדם מתקרב לבורא ומגיע למגע עם הרצון להשפיע שזה הוא, ברגע שהוא קצת נוגע ברצון להשפיע, שזה מקור החיים, האור, מה שנקרא אצלנו אור והוא מקור המילוי. ברגע זה מתעורר הרצון לקבל שלו, כי מה יכול להיות טוב יותר מאשר לקבל ישירות מהבורא. אם אחר כך הפלוס והמינוס גורם לקצר זה לא חשוב לו, הוא משתוקק, ואפילו אם רגע אחרי זה הוא ימות, הוא לא יכול לעצור את עצמו. כמו שאנחנו רואים גם בעולם שלנו, אדם עם תשוקה לא יכול לעצור את עצמו מלקבל הרגשת סיפוק גדולה, גם אם הוא יודע שיהיו לו בעיות.
כך גדל הרצון לקבל, וככל שאתה מתקדם למגע עם הבורא, שמידי פעם מראה את עצמו, אתה בולע את זה. כל העבודה שלך לבלוע עוד ועוד, ואחר כך כשאתה מסיים את כל העבודה שאתה צריך, אז אתה מגלה שהוא הביא לך אותו בחזרה. זה "חיל בלע ויקיאנו" כלומר, אנחנו נמצאים בתהליך מאד מיוחד, והרצון לקבל שהוא האגו שלנו, ככל שהוא מפריע לנו הוא גם עוזר לנו. "עזר כנגדו".
תלמיד: האם במצרים קיים המגע הזה להשפעה?
ודאי שכן. אחרת אין התקדמות.
תלמיד: באיזו עבודה זה מתבטא?
בעבודת החיבור. מההתחלה בבל הכל נמדד לפי החיבור בין בני האדם. ואפילו לא מההתחלה בבל, אלא מחטא עץ הדעת, כשהכל התחלק ונשבר. אבל תחילת בבל זו כבר עבודה לקראת החיבור שהתחיל מאברהם.
תלמיד: איפה נמצאת הנגיעה הזאת, בתוך העבודה שלנו בקבוצה?
במקום שאתה מוצא אותה. אולי בשבילך הסדנאות יותר קרובות, למישהו אחר ההפצה, ולעוד מישהו הלימוד, זה לא חשוב. האדם עוסק בכל מיני פעולות. הוא נמצא בתור בסופר מרקט ופתאום הוא מגיע למגע עם הבורא, גם זה יכול להיות. זה מגיע במקרים שונים, חלק מהם אתם כבר מכירים, כלא שייכים למצב, גם לא למצב הנוכחי. זה קורה פתאום, כי אתה לא יודע את הסיבות למה שקורה. אתה הרי קשור לכולם, כל מה שמתרחש עכשיו לכל החברים שלך בכל העולם, ולא רק לחברים, אלא לכל העולם. הכול משפיע על אותה נקודת מגע, כי החשבון הוא עם כל הנשמות הפרטיות שהולכות ומתחברות לנשמה אחת.
שאלה: דיברת על מצבו ועל ייעודו של יוסף לאסוף את כל חלקי המלכות השבורה יחד. אבל בפועל, בגשמיות, הוא הפך לראש ממשלת מצרים, ואני לא מבין איך מתחברת המטרה הרוחנית עם יישום כל כך גשמי?
יוסף לוקח את הקבוצה שיצאה מבבל ועברה את המצבים של אברהם יצחק ויעקב, הקבוצה הזאת הגיעה למצב של בני יעקב, או בית יעקב. יעקב זה קטנות, אלה עדיין כלים קטנים, חב"ד חג"ת דכלים, חג"ת נה"י דאורות, קטנות, ולא יכולים כלום לעשות עם זה כדי להגיע לארץ ישראל, לרצון שהוא כולו ישר-אל, זה רצון קטן עדיין, עביות שורש וא', זאת דרגת יעקב. יוסף מרגיש את החיסרון הזה, את התכונה הזאת שבאדם, ולכן הוא מעורר את זה בעצמו. לאדם יש עוד נטיות, עוד חסרונות, והוא רואה שהוא לא כולו נמצא בתהליך של חיבור. למשל, אנחנו נמצאים בתהליך של חיבור בינינו, ולכן אנחנו מוכנים איכשהו להתחבר, נניח לבנות בית, לעשות איזה כנס, לצאת לערבה, ועוד כל מיני דברים. אבל ליותר שיתוף, אנחנו לא מוכנים. עם רצון כזה אנחנו לא יכולים להגיע, כלומר, זה עדיין לא רצון ישראל. ישראל כפי שמסבירים לנו זה להגיע למצב של "ממלכת כהנים". אין לך שום דבר, וכל העבודה שלך, כולך, היא למען הזולת, אתה לא חושב על עצמך. זה לא מצב שאין לך משפחה, ילדים, בית, הכל, אלא חשוב איפה המוח והלב שלך. להגיע למצב כזה נקרא לעבור קודם כל את כל האגו הגדול, לגלות את כל האגו הגדול שמפריע לך להתחבר עם האחרים, לכן אתה נמצא בחיבור עם החברים במידת יעקב הקטן.
איך אני מגלה את האגו הגדול? אני מרגיש שאני במצב של רעב בארץ כנען. למה יורדים למצרים? כי אין מה לאכול. כלומר, רוצים להתחבר, רוצים להיות נורמלים, הקבוצה יפה וטובה, הכל בסדר, אבל אין התקדמות, לא רואים ולא מרגישים שהולכים קדימה. מרגישים רעב, זה נקרא רעב רוחני, ולאן הולכים מכאן הלאה? ולכן השלב הבא בהתפתחות שלהם הוא לפתוח את כל האגו האמיתי, וזה נקרא להיכנס למצרים. כשהם מתחילים לעבוד עם האגו שלהם, וזה כל סיפור היציאה מארץ כנען, עד שהגיעו למצרים על ידי יוסף וכו'. הם מגלים שעל ידי האגו הם יכולים לדעת, להבין ולהרגיש. הם כאילו עובדים ביניהם בשיתוף בצורה איגואיסטית ומתחברים. ואז אותם כלים דהשפעה שנקראים ישראל, הם מאד מכובדים על ידי האגו, כלומר על ידי המיצרים ופרעה, כי זו עבודה של להשפיע על מנת לקבל.
הם מתחברים ביניהם, הם עובדים יחד, לומדים יחד, הכל יחד. יש איזה חיבור חזק שהאגו נותן להם, עד שזה מגיע למצב שהם מתחילים לגלות שבחיבור האגואיסטי ביניהם לא נמצאת רוחניות. כלומר היא נמצאת, אבל למעלה מהחיבור האגואיסטי שהשיגו. לכן זה כבר לא נראה להם שהם נמצאים בארץ גושן, שהכל שם טוב ויפה, פרעה הוא כל כך יפה, המצרים כל כך יפים, והם מכובדים מעל למצרים. יש להם כל טוב והם מצליחים במצרים יותר ויותר. זה כמו היהודים בעולם של היום שמצליחים יותר מאומות העולם, הם משתמשים בתכונות שמיועדות לגלות את הבורא, כדי להצליח בעולם הזה. זו בדיוק הצורה של מצרים בשבע שנות השובע. אחר כך מתחילים להרגיש שהחיבור הזה לא מביא אותם לכלום ומתחילים שבע שנות רעב. רעב פרושו שאני מתחיל להרגיש שאת המטרה האמיתית שלי, אני לא משיג, ככל שאני אעבוד בשיטה הזאת, ויהיה לי בכיס כל טוב. כפי שאחר כך הם בכו במדבר, על השומים והבצלים, על הבשר והסירים מלאי האוכל. כלומר, לאגו היה הכול, אבל האם היה משהו מעל לזה, לדרגת אדם ולא רק לדרגת הבהמה?
ואז הם התחילו לגלות את החיסרון שככל שהם מוכנים לעבוד יותר ויותר קשה, אין להם אפילו קש ולְבְנִים. כלומר קושי וחוסר הבנה. יש להם שפע ברצון לקבל, שם אין להם שום בעיה. כמו היום בעולם הזה, יש לנו שפע, אבל אין כלום לרוחניות. כאילו פרעה או האגו שלנו אומר לנו, תקבלו את מה שאתם רוצים, תפתחו את הפה ואני אמלא אתכם עד הסוף. אבל שום דבר מלבד זה.
זה מה שמרגיש האדם בעולם הזה. יש לו את כל מה שהוא רוצה, אבל הוא לא רוצה את זה. הוא רוצה כבר למעלה מזה, הוא גדל כבר למעלה מהדרגה הזאת. ואז מגיעים למכות האחרונות ולבריחה, כשהוא מסוגל כבר לעזוב את הכל, והוא לא יכול יותר. כלומר, לעשות כל מאמץ אפשרי, כדי לצאת לא בלי כלום, אלא הוא מוכן לוותר על הכל, רק כדי להיות מחובר עם האחרים, כי זו כל עבודת מצרים, שלא נותנים לנו להתחבר. הוא רוצה להגיע לנקודת החיבור, כי שם ורק שם, הוא יגלה את החיים שהם למעלה מהעולם הזה, מאותה ריצה בלתי פוסקת, אחרי הדמיון הגשמי.
תלמיד: איך אפשר לרצות להתחבר? זה נשמע כל כך רחוק, כל כך בלתי אפשרי.
עושים פעולות, סתם. אמרו לי, ואני עושה פעולה. אני מגיע לשטוף כלים, אני מגיע לשטוף רצפה, אני מגיע לשיעור, אמרו שצריך לשאול, ואני שואל. אני עושה ממש בלי לצפות לשום יחס, הלב מת. בעצמי נמאס לי, אבל אני בכל זאת עושה. ואפילו אם אני עושה את כל הפעולות כמו בול עץ, דווקא לפי ההשקעה שלי, אני מזמין את המאור המחזיר למוטב.
אמרו לי שצריכים חיבור, אז אני עומד יחד עם כולם, אני מחבק אותם ושר. אין לי שום דבר בלב, אבל אני שר, פותח פה, והלב שלי מת. וכל הזמן אני חושב מתי זה ייגמר, אבל אני נשאר, וחושב מתי זה ייגמר. אני סובל מזה, ואני מבין שאין לי ברירה, אבל אני עושה את זה, כי אומרים שעל ידי זה אפשר להגיע להיות אדם, להתעלות מעל דרגת החיים האלה שהם דרגת חי. וכך מגיעים.
תלמיד: אנחנו כבר השקענו בצורה הזאת הרבה, אז למה זה עוד לא קורה? אם הייתי משקיע בחברים שלי בחוץ, כמו שהשקעתי פה, כבר הייתי מזמן אוהב אותם.
קודם כל, למה אתה לא דורש אם השקעת כל כך הרבה? למה אתה לא צועק? למה אתה כל כך רגוע? לפי איך שאתה מדבר על זה, אני חושב שאתה לא השקעת הרבה. אם באמת היית משקיע בזה את כל ההון שלך, את כל מה שיש לך, והיית רואה שזה נעלם, לא היית מדבר כך לפי השכל.
תלמיד: זה גם בלתי אפשרי להשקיע ממש הכל.
זאת אומרת, שיש לך בפנים איזה "פרעה", שבולע את מה שאתה עושה, ולא משאיר לך כלום. אז למה אתה לא מתרגז עליו? כמה שהשקעת, הוא מוצץ. כל פעם, השקעת, והוא ממש לוקח את זה לעצמו. אתה ממלא את האגו שלך, והוא נעשה יותר עשיר, יותר חזק, יותר חכם.
תלמיד: איך אפשר להתרגז על כזה חזק, כזה גדול?
אולי תדבר יחד עם החברים. אם לא, אז אתם תבינו שיש כוח בעולם, שאפשר להביא אותו להילחם עם הפרעה הזה, עם האגו הזה. לא מן הסתם כתוב "בוא אל פרעה"5. צריכים להגיע לזה.
שאלה: מה הקשר הנכון בין הצדקת הבורא והתפילה? כשקורים לי כל מיני דברים, אפילו מאוד לא נעימים, אני עדיין מבין שזה לטובה, שזה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול לקרות לי כרגע. אבל אם אני כבר מבין שכל מה שהוא עושה הוא נכון, אז איך אני יכול לחזור ולא להסכים עם זה ולבקש לקבל את ההסכמה? איפה המקום לצעקה האמתית, לתפילה האמיתית?
צעקה אמיתית, היא למעלה על פני הפְרַעה לבקש דבקות. המכה נשארת למטה, ואני מבקש רק חיבוק איתך. רק להיות בהשפעה, בהשתוות הצורה, זה מה שאני מבקש ממך. ומכה, לא חשוב איזו, אני מבין אותה כאמצעי לעורר אותי לחיבור אליך. זאת התפילה הנכונה. זה יכול להיות על פני הדברים הקטנים שקורים לנו בחיים, ועד דברים מאוד גדולים ומאוד לא נעימים.
תלמיד: אולי אני יכול להתארגן לצעקה כזאת, אבל איך אני יכול לבקש איחוד? הרי צריך חיסרון עצום לכך, ואני לא מרגיש בכלל חיסרון לאיחוד.
אתה מבקש שיבואו צרות, דווקא כתוצאה מחוסר האיחוד. אנחנו לא עושים כך. אנחנו אומרים "עשו לי צביטה קטנה. זה מספיק, הבנתי. חוץ מהכאב הקטן הזה, שמעורר את הבהמה, את כל היתר אני יכול להשיג מקשר עם החברים, במקום מכות".
המכות הן בדרגת הבהמה, דרגת חי, דומם, צומח וחי, ואז ההתפתחות היא מאוד איטית. כמה מכות צריך לתת לחמור עד שהוא יבין אותך? ועד שהוא יבין את הא-לוהות, זה בכלל בלתי אפשרי.
לכן, אם אנחנו לא עובדים בקבוצה, אנחנו נכנסים לתהליך ארוך ונורא. הקבוצה, החיבור, החינוך של האדם על ידי הסביבה, נותן לו רגש, נותן רגישות. ואז הוא מתחיל להבין תדרים קטנים, רגשות קטנים. הוא מקבל אותם ברגישות, גדולה. טווח הקליטה, גובה הקליטה, מתחיל להיות מאוד רגיש, ואז הוא לא צריך צרות. פתאום היחסים הקטנים, במשהו נראים לו גדולים, ואז הוא מקצר את הזמן. הוא לא צריך הצטברות של הרבה צרות, של הרבה דברים. זה נקרא "חכם הרואה את הנולד"6. שאני לא צריך להגיע לשם, כבר מכאן אני רואה שלא כדאי, ואני הולך לכיוון אחר.
שאלה: דיברת על הנקודה שבה אני לא מרגיש שום דבר, והבורא לא מרגיש את העבודה שלי. אפשר קצת לפתוח את הנושא?
לא אמרתי שהבורא לא מרגיש את העבודה שלי. אין דבר כזה שהבורא לא ירגיש את העבודה שלי. אבל אני לא רוצה לדעת על זה כלום, כאילו שהבורא לא מרגיש, כאילו שאני לא עושה כלום, למרות שנתתי את כל הנשמה שלי.
תלמיד: איך אפשר, האגו שלי תמיד רוצה לדעת, להבין מה קורה.
נכון, מאיפה יהיה לך חומר דלק, אנרגיה? איך תוכל לעשות משהו, אם לא יהיה לך מזה איזה רווח? ברור שזה בלתי אפשרי. כל הגוף שלנו, כל השכל והרגש שלנו עובדים רק לפי הרווחים, או לברוח מהרע או להתקרב לטוב. אם אני לא מרגיש שום תועלת לא מזה ולא מזה, אז אני לא יוכל להזיז אפילו אצבע קטנה. מה לעשות? אתה מבקש אנרגיה אחרת.
אומרים שביקום שלנו יש חומר אפל, אנרגיה אפלה, שהיא פי כמה וכמה יותר ממה שאנחנו רואים, ממה שאנחנו מרגישים. אז אתה מבקש שיבוא כוח אחר, וייתן לנו את אותה האנרגיה, כדי שנוכל לעשות פעולות ללא שום קשר איתנו.
נניח שאני רוצה לפזר את כל מה שיש לי. אני לא יכול. אני צריך לתת לעצמי הצדקה על כל פרוטה ופרוטה שאני נותן, ולדעת לְמה זה הולך. כי הכלי שלי, הטבע שלי, החומר כולו הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. הוא מרגיש כל פעם אנרגיות, כמות, זמן, איכות, זה לא יכול להיות אחרת. איך אני יכול לעשות את זה בצורה הפוכה?
הבעיה היא, שאנחנו חושבים שרוחניות היא ללא שום חשבון. רוחניות נבנית על אותו חשבון, על אותו רצון לקבל האגואיסטי, אבל מעליו. אני עושה חשבונות בדיוק בצורה הפוכה, אבל אני עושה חשבון, אחרת החמור הזה לא ייתן לי לעשות שום דבר. אבל החשבון צריך להיות מדויק, בצורה שאני קמצן מאוד גדול, שאני דייקן מאוד גדול. אני לא עושה שום דבר ללא בדיקה, ללא מדידה, ללא שקילה. אני מודד הכל, אבל אני מודד שזה לטובת האחרים ומנותק ממני.
איך זה אפשרי, עם כל הטבע הגדול שלי, עם הרצון לקבל הגדול, ועם מוח גדול? הכל אני רואה מעולם עד עולם, ואני יכול להרוויח את הכל מכל העולם, עד כדי כך אני מרגיש, ואני נמצא בכל, אז איך אני עושה פעולה, שהיא דווקא ההפך מהיכולת הגדולה שלי, מהעוצמה הגדולה שלי?
מגיע נס, האור המחזיר למוטב, והוא נותן לך את האפשרות לעשות. אבל אתה צריך לרצות שזה יגיע, קצת, מעבר למחסום כביכול, ומהצד שלנו לבקש. ואז חלק ממך הוא יעביר דרך המחסום כדי שתוכל לעשות פעולה, שהיא באמת על מנת להשפיע. וכך אתה עובר ומעביר לאט לאט את כל הרצונות שלך אל מעבר למחסום.
תלמיד: זה כמו שאמרת שאין זמן, תנועה ומקום?
כן. בפיסיקה יש לנו הרבה דוגמאות כאלה, בדיודות, בטרנזיסטורים, בכל מקום שיש ואין מעבר בין החומרים. אין מעבר מאחד לשני, יש ביניהם מין מחסום, גבול. נניח שאתה מחבר לגבול הזה איזה פוטנציאל חשמלי, ואז זה נפתח.
שאלה: יש שאלה נפוצה בקרב תלמידי הקמפוס. אני לא יודע איך להסביר להם, אולי תסביר בהתאם לזה. כל הניסים שקרו במצרים, המכות, קריעת ים סוף, היה או לא היה? וגם כמה הסברים, לתלמידים וגם למתקדמים, מה באמת קרה?
נניח שעובר עכשיו איזה מצב בינינו ואנחנו מרגישים אותו כאיזו מכה גדולה או איזו התעלות גדולה, מישהו מבין את זה? מישהו מכיר בזה? מישהו מסכים עם זה, מצרים, לא מצרים? כן או לא? לא. תגיד לשכנים שאנחנו עכשיו מדברים איך לעשות גמר תיקון. אני לא יודע האם הם עכשיו ישנים בבית, מתעוררים בעוד כמה שעות. ויש להם יום חופש, הם לא מבינים את זה.
אותו דבר במצרים. אתה חושב, שקרו דברים כאלה בגשמיות? זה הכל עבודה פנימית של האדם, לפעמים זה קורה גם במצבים הגשמיים. אבל במצבים הגשמיים, מה מזה שיצאו לגלות, הרגישו את הגלות? כמה אנשים שיצאו מאז לגלות מישראל, הרגישו את הגלות, מסך כל אלה שגורשו, כמה מהם הרגישו את זה? ואם הרגישו, הם הרגישו גלות בזה שהם עוברים עכשיו מירושלים, יורדים לים ונשלחים לרומא או לאיזה מקום, בזה הם מרגישים את הגלות, גיאוגרפית? רבי עקיבא צועק לשמור על "ואהבת לרעך כמוך" אז הוא כבר מרגיש את הגלות למרות שהוא שנמצא עדיין בירושלים.
זאת אומרת, ודאי שהכל קורה בתוך האדם. התורה פונה ללב, לרצון, והכל מתרחש רק ברצון. האמת, שהשאלה הזאת שייכת לתפיסת המציאות, עד כמה אותם המצבים שאנחנו חווים ברגש, אנחנו עוברים אותם בתפיסת המציאות שכלפינו היא מדומה. איך תעבירו את זה אחר כך בקבוצות?
זה יצא בלבול.
תלמיד: אם נשאל את רוב בני האדם על פני כדור הארץ, אם הם לא אתאיסטים, הם חושבים שהדברים האלה קרו. באמת כמו שזה כתוב, ככה זה קרה.
בסדר, אז קרה.
תלמיד: אז צריך לענות, כן? הם באמת מאמינים.
כן. זה גם היה, השאלה עד כמה כאן הדברים הם גשמיים ועד כמה רוחניים.
תלמיד: אז מתחילים לספר כל מיני הוכחות באמת, שהים נפתח והם עברו. יש שפל, גאות, כל מיני עובדות כדי להוכיח שזה היה.
נכון וגם כתוב, שכל שורש רוחני חייב להגיע לענף הגשמי.
תלמיד: אז אנחנו זורמים עם הדעה הזאת.
כמו שהיה אדם שקראו לו אדם, והוא הראשון שגילה את שיטת הקבלה וכל הדברים שצריכים לקרות לכל האנושות, למרות שהוא לא היה בן אדם הראשון, זאת אומרת "איש".
תלמיד: מצד שני כל אדם נורמלי מבין שלא יכול להיות משהו מעל הטבע, אין דבר כזה שפתאום, כמו שמסופר שם, ברור שזה בצורה אלגורית.
אני לא יודע מה זה למעלה מהטבע.
בשבילי אנשים שנמצאים למטה בכדור הארץ עם הראש למטה, הם למעלה מהטבע. אני לא יודע איך אפשר לחיות כך. באוסטרליה עכשיו הם נמצאים כך, אני עם הראש למעלה והם לעומתי עם הראש למטה, איך זה קורה? ככה. מה זה למעלה, למטה? זה הכל יחסי. מה זה למעלה מהטבע? למעלה ממה שאני מבין וצופה. אם אני לוחץ על הכפתור ונדלק אור, אז מישהו מהג'ונגל יחשוב שאני ממש כוח עליון. כי בשבילו זה למעלה מהטבע ובשבילי לא.
תלמיד: אבל יש חוקי טבע, אי אפשר לעבור דרך הים.
חוקי הטבע למה שמגולה כלפי ומה שמגולה כלפיך. היה שם איזה כפתור, נחשון לחץ עליו, הים נפתח, הסצנה, עברו כמו בתיאטרון. מה זה חשוב? אנחנו לא מבינים עד כמה שהכל נמצא בטבע. איך זה הגיע לענף הגשמי? אני לא יכול להסביר. נס זה נקרא מה שעדיין לא נמצא בחומר שלי, למעלה מהחומר שלי. זה נקרא "נס", שאני לא רואה לזה סיבה. לא רואה כי התמונה הזאת עדיין לא התגלתה. שחק עם הבן שלך, כמה אתה יכול לבלבל אותו במה שקורה כך וכך, הוא לא מבין. כי הוא לא רואה שיש שם כפתור שקשור לזה. אבל ילדים דווקא מקבלים את זה כמובן מאליו, שכך זה וזהו.
זו לא בעיה וגם לא הוכחה. אנחנו מדברים על מצב אחר לגמרי.
שאלה: המושג הזה של המאור המחזיר למוטב הוא כל כך בסיסי בדרך שלנו.
כן, זה העיקר.
תלמיד: העיקר ובכל. הלב מרגיש, משתוקק שהמאור הזה יכנס פנימה וסוף סוף כבר ישפיע במשהו. הראש מתנגד לחלוטין, במלחמה הזאת אני מרגיש שתמיד הראש מנצח. אף פעם המאור הזה לא מצליח להיכנס.
אתה דורש אותו, ממש?
תלמיד: כן.
בשביל מה? יש לך חיסרון אליו דווקא?
תלמיד: אני לא יודע אם זה אליו דווקא.
למה הוא מחזיר אותך למוטב? מה זה טוב?
תלמיד: דבקות, השתוות הצורה לאור.
למה? למה זה?
תלמיד: השפעה.
איך זה מתבטא?
תלמיד: אהבה.
איך זה מתבטא?
תלמיד: ההפך מכל מה שאני מכיר. ההפך מקטנות, ההפך מפחד, ההפך מחומר.
קטנות, פחד, חומר זה נשמע מאוד אגואיסטי.
תלמיד: נכון. זה ההפך מזה.
אתה רואה למה הגענו.
תלמיד: כן.
ממה התחלת? השתוות הצורה, דבקות, ובסופו של דבר לחומר, לפחד.
תלמיד: נכון.
לכן האור שאתה מעורר בצורה כזאת הוא מאיר לך דרך אחוריים, לא פנים. זאת אומרת, הוא מעורר בך עוד יותר בעיות כדי שתבקש אותו בצורה אמיתית.
תלמיד: איך?
דרך מרכז הקבוצה.
תלמיד: אני לא מצליח להבין את זה.
תבקש מהחברים. אבל אין לנו מה לעשות. מהתחלת הסיפור, מאברהם והלאה רק חיבור בקבוצה. רק חיבור בעם, רק חיבור בכל האנושות, זה מה שמביא לנו כלי לגילוי העולם העליון, נצחי, שלם, שעכשיו אנחנו יכולים להיות בזה. בבקשה, אתה יכול עכשיו, אין הבדל, אין זמן, אין מקום. תעשה מאמץ רק תתכלל במרכז הקבוצה, אני מבטיח לך שהדבר הזה קיים. בקבוצה הזאת יש מרכז הקבוצה, והקבוצה בעצמה כמעט ולא יודעת על זה.
שאלה: מה שאתה אומר אני מרגיש אותו כל הזמן. אני מרגיש שאנחנו כמעט נוגעים, כמעט דוקרים כל הזמן. ואני מרגיש שלחברים יש את זה כל הזמן, אנחנו כאילו לא מצליחים לתת את הדחיפה הזו, לפתוח את הלב ולשמוח בעוצמה שכאילו תתגבר על הפחד הזה, על הסגירות הזאת. איך עושים את זה?
מבקשים מהחברים, מבקשים מהבורא.
תלמיד: אני מרגיש שלבקש מהחברים זה כמו לבקש מעצמי, זה אותו דבר. אנחנו עובדים באותה מערכת, כאילו תקועים באותם מקומות.
אני לא חושב שזה אותו דבר.
תלמיד: ממש לבקש בקול רם או לבקש בלב?
כן, בטח. לבקש.
(סוף השיעור)
-
ישעיה נ"ו, ז'↩
-
מלכים ב', פרק ד', י"ג↩
-
"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" (ויקרא רבה פרשה ב פסקה א: בנוהג שבעולם, אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצא מהן מאה. מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה. עשרה לתלמוד, יוצא מהן אחד. הה"ד [הדא הוא דכתיב, וזה מה שכתוב] (קהלת ז') אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי)↩
-
"ישראל מקדשים את הזמנים" (מסכת ברכות, מ"ט)↩
-
שמות י', א'↩
-
תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת תמיד, דף ל"ב, א' גמרא↩