"מאמר בליליא דכלה"

("הקדמת ספר הזהר" מתוך "ספר הזהר")

שיעור ליל שבועות 21.05.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.06.06 (ליל שבועות)

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/nuw6NCKR?activeTab=downloads&mediaType=video

כרגיל, כמו שהיה נהוג מדורי דורות בין המקובלים, אנחנו קוראים את המאמר "ליליא דכלה", לילה של כלה. כולם מבינים אילו כוונות צריכות להיות, ובכל זאת אני אזכיר.

אנחנו לומדים ממאמרי בעל הסולם ומכל מיני מאמרים אחרים, שהתנאי לקבלת התורה הוא ערבות, כלי אחד, ומגיעים לזה אחרי שעוברים דרך מצריים, זאת אומרת דרך הגדלת הרצון לקבל. כשהרצון לקבל גדל באדם, והוא מרגיש עד כמה הוא לא יכול לסבול אותו, וחייב לברוח ממנו, אז הוא מוכן להיפטר ממנו, וזה נקרא שהוא מוכן ליציאת מצריים. הוא עובר עוד עשר מכות, ואחרי תהליך הוא זוכה ליציאת מצריים.

כשזוכים ליציאת מצריים, לבריחה מהרצון לקבל, מהאגו של אדם, ומתרחקים ממנו, יש שלושה ימים של "הפסק" כמו שלמדנו בהסתלקות הפרצוף, מהו הפסק של שלוש דרגות. דרגה ראשונה, אחר כך דרגה שנייה שעדיין נופלים, אור חוזר נופל ומחדש את הרשימו, ואז דרגה שלישית, שכבר אין שום קשר בין הדרגה השלישית לדרגה הראשונה. וכשמתרחקים כך בג' דרגות, אז זוכים לכך שמגיעים להר סיני. זאת אומרת, עומדים מנותקים מהרצון לקבל והוא נמצא מולם, ואז מסוגלים להתמודד עימו אלו שמבינים שחייבים להתגבר עליו.

וכאן ישנו תנאי, ליצור כלי שנקרא "ערבות". כלי כללי, המידה הקטנה ביותר שנותנת לנו דוגמה של הכלי דאדם הראשון, ואחרי זה, מהכלי הראשון הזה שזכה לקבלת התורה, למאור הקטן ביותר שקיבלו במעמד הר סיני, צריכים להמשיך לעבוד כדי להגדיל את הכלי, ועל ידי ארבעים שנות המדבר, מגדילים את האורות האלה למוחין דחיה.

צריכים להבין שאנחנו נמצאים במצב שלפי ענף ושורש, עולם שנה נפש, אנחנו קוראים היום בליל שבועות כנגד מעמד הר סיני. כבר טעמנו איכשהו שהרצון לקבל הוא השונא שלנו, וכנגד זה אנחנו צריכים עכשיו להתחבר יחד, כי הכלי לקבלת התורה הוא החיבור בינינו. לכן בכל הקריאה הזאת, הזוהר קורא לאלו שמשתתפים בתוך הכלי הזה "תומכי דכלה", אלו שלומדים ומשתתפים ומארגנים את החופה, בוני החופה. "חופה" זה נקרא אור חוזר, האור שמאיר ובונה את החופה, ובוני החופה הם אלו שבונים את הכלי כך שהאור יאיר. ולכן ככל האפשר עלינו לא להתנתק מהכוונה הנכונה, כי לפי עולם שנה נפש, אנחנו נמצאים עכשיו במצב שמיועד להתגלות אור התורה למי שבהחלט מתכוון אליו.

קריין: "מאמר בליליא דכלה".

"קכה) ג) רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, ת) בליליא א) דכלה אתחברת בבעלה, דתנינן כל אינון חבריא דבני היכלא דכלה, אצטריכו בההיא ליליא, דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו ב) חופה בבעלה, למהוי עמה כל ההוא ליליא. ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת, למלעי באורייתא. מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ס ובמדרשות דקראי, וברזי דחכמתא. בגין דאלין אינון תיקונין דילה ג) ותכשיטהא. ואיהי ד) ועולמתהא עאלת וקיימת על רישיהון, ואתתקנת בהו וחדת בהו כל ההוא ליליא. וליומא אחרא, לא עאלת לחופה אלא בהדייהו, ואלין אקרון בני חופתא. וכיון דעאלת לחופתא, קב"ה שאיל עלייהו ומברך לון, ומעטר לון בעטרהא דכלה, זכאה חולקהון.

מאמר הסולם בליליא דכלה

"קכה) רבי שמעון הוה וכו': ר"ש היה יושב ועוסק בתורה, בלילה שבו הכלה, שהיא מלכות, מתחברת בבעלה. שלמדנו, כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, שלמחרתו ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה שהיא מתתקנת בהם, דהיינו, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שא לו הם התקונים שלה ותכשיטיה. והיא, הכלה, ועלמותיה, באה ועומדת על ראשיהם, ומתתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה."

"כלה" זה הכלי הכללי, ו"בני החופה" הם אלו שמתעסקים בחיבור ביניהם, הנשמות הפרטיות, שהן רוצות להתחבר יחד, ולגרום לכלי הכללי הזה שיהיה ככלה.

"וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

הכלה נקראת "שכינה" או "הכלי הכללי", והנשמות הן חלקים שלה. זאת אומרת, לא לראות אותן כנפרדות ממנה, שהיא קיימת והן קיימות, אלא הן חלק מהכלי הזה שנקרא "כלה" או "שכינה".

"ביאור הדברים, יש בזה ב' פירושים ושניהם עולים בקנה אהד: א) כי ימי הגלות נק' לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל, ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה', ועם כל זה, דוקא בעת ההיא מתחברת הכלה בבעלה, ע"י התורה והמצות של הצדיקים הנקראים בעת ההיא בשם תמכין דאורייתא, וכל המדרגות הנשגבות הנקראות רזין דאורייתא מתגלות על ידיהם, כי ע"כ הם נק' עושיהם, שהם כביכול העושים של התורה. (כנ"ל אות קכ"ד). ונמצא שימי הגלות נקראים ליליא דכלה אתחברת בבעלה. וכל אינון חבריא דבני היכלא דכלה, הם התמכין דאורייתא."

לפי הסיפור נראה שיש כלה ויש תומכים, והם מביאים אותה לחופה, גורמים לאירוע הזה להתקיים. כך יוצא לפי הסיפור, אבל לפי האמת, הם בונים את הכלה, את השכינה. אפשר להגיד אחרת, הרצונות ודאי קיימים, אלא מה שהם מוסרים לכלה ותומכים בכלה, זה מסך ואור חוזר. לכן אפשר להגיד שיש כלה, המלכות, רצון לקבל, והכלה נמצאת בגלות, "שכינתא בגלותא". אבל התומכים הם אלו שמפעילים את האור חוזר שלהם, את המסכים שלהם, ואז המסכים האלה שמתחברים יחד לשכינה שבגלות, הם גורמים למצב החדש, שהיא תהיה ככלה. ראויה לזיווג, זה נקרא "כלה".

"ולאחר גמר התיקון והגאולה השלימה, שה"ס הכתוב, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור (זכריה י"ד). הוא שאומר דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג והמ"ה יהיה ע"ב. וע"ב נבחן ליומא אחרא, ולחופה חדשה. והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופתא, שה"ס הלעאן דאורייתא שאין בהם עשיה, כי אז נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה י"א) ולהיות הצדיקים הללו ע"י מעשיהם הטובים יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכה המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופתא."

שאלה: מה זאת אומרת "לילה"?

"לילה" זה נקרא הארת חכמה ללא אור חסדים, זה החושך. האמת היא שאין מציאות כזאת שאין אור, האור נמצא במנוחה מוחלטת. רק אם האור הוא ללא יכולת להאיר, היינו שיש לנו אור חכמה ללא אור חסדים, אז זה נקרא חושך, מורגש כחושך. וככל שיש יותר אור חכמה, ואור החסדים חסר, אז יותר ויותר חשוך. זו בעצם מציאות הגלות, שנשבר המסך, והסתלק האור חוזר, ונשאר רק אור ישר, "אני הוי"ה לא שניתי", "טוב ומטיב ולרעים ולטובים", ו"לא פוסק מלהאיר".

אבל הכלי לא מסוגל, ולכן מרגיש, "מרגיש" זאת אומרת נמצא בחושך, שבחושך הזה יש כל מיני דרגות. יש דרגות בחושך שהן הנמוכות ביותר, שנמצא בחוסר הכרה מהחושך. יש חושך כשאדם מתחיל לעבוד על עצמו, ומגלה שבאמת חסרים לו כלים דהשפעה. ואז כנגד זה רואה שנמצא בחושך, שהחושך שלו הוא כבר אור חכמה, שעומד מולו ללא אור חסדים מצידו עצמו. ואז הוא לא מסכים עם זה, ומתחיל מאבק, והוא מחפש איך ועל ידי מה הוא יכול לבנות את המסכים. ומתוך זה הוא מגיע למצב שמשיג אור דחסדים, אור חוזר, ובמידה שיש לו אור חוזר, כבר מאיר לו אור ישר, אור חכמה, ומתחיל להיות אור.

יוצא שהאור, היום, יכול לבוא רק במידה שיש חסדים, מסך ואור חוזר. כי בלי זה אור החכמה הוא חושך, ויותר חושך מאשר אם לא היה אור חכמה. כמו בדוגמה על התרנגול והעטלף, ששניהם מחפשים אור, אבל אחד מחפש אור חכמה כדי להשפיע בעזרת אור החסדים אור חכמה לבורא, והאחר מחפש אור חכמה בגלל שאור חכמה זה תענוגים כביכול. לכן התרנגול אומר לעטלף, איזה אור יש לך, אתה נמצא בחושך, אתה ניזון מהחושך, "אורה, אורה שלי". זה ההבדל.

אז "ליליא דכלה" זה נקרא שהם מרגישים שחסר להם מסך ואור חוזר, אור חסדים, כוונת ההשפעה, והם עובדים על זה חזק, וכל הזמן שעובדים ונמצאים בזה נקרא "זמן הגלות". "גלות" לא נקרא שהנברא לא מבין איפה הוא נמצא וסתם קיים כבהמה. "גלות" נקרא שהנברא משיג שמצבו נקרא "גלות" מהמצב של השפעה, מהמצב של דבקות בבורא. וכשעובד משך זמן הגלות, אז עובד כדי להגיע להשפעה, לדבקות, להשתוות עם הבורא, שזה נקרא שעושה מאמצים עד שיהיה לו מ"ן מספיק, שעל המ"ן הזה יבוא הכוח העליון ויתקן אותו.

הרגע הזה שהכלי נתקן נקרא "יום מתן תורה". ואז מכל המאמצים שעשו הכלים, הם נקראים תומכי דכלה, תומכי דאורייתא, שהם הם בונים את הכלי. ואז בתוכם ודאי מתקבל אור ישר, החתן, שנוחת לכלי הזה, והכלי הזה כבר נקרא "כלה". זאת אומרת, הרצון לקבל היה גם קודם, רק היה בגלות, ללא כוונה על מנת להשפיע. ואחר כך, על ידי התמכין דאורייתא, קיבל מסך ואור חוזר, ואז שכינתא בגלותא הופכת להיות לשכינה הקדושה. זה כל הסיפור.

לכאן אתם יכולים לחבר גם במילים אחרות את נושא "הערבות", "ואהבת לרעך כמוך", שבירת אדם הראשון שאנחנו לומדים, ועוד ועוד נושאים, שכולם בעצם מצטרפים למעמד הזה.

שאלה: מה זה חופה חדשה?

"חופה" נקראת מסך, אור חוזר. זה כמו שאנחנו שמים חופה, זה סמל, חופה, סוכה, בקיצור כיסוי. אני מכסה את עצמי מהבורא, מהאור הישר, עושה מסך כדי להתקשר איתו בעל מנת להשפיע לפי השתוות הצורה. זה נקרא "חופה". זה אותו עיקרון כמו סוכה, ובעצם זה העיקרון הכללי של תיקון כל כלי וכלי. ואם הוא לא כולל, אם הוא לא הכלי הכללי כמו בסוכות, כמו בחופה, אז הכיסוי הזה מבואר בשמות ובאופנים שונים, אחרים, לא ככיסוי ממש.

שאלה: למה משתמשים בשמות שונים כדי לתאר מסך ואור חוזר?

זה בהתאם למציאות הכלי, בהתאם לדרגת הכלי, אם זה תיקון יותר כולל או פחות, פרטי יותר. רק זה העניין. אין לנו יותר מרצון לקבל והתיקון שלו, הוספת הכוונה, צירוף הכוונה להשתמש בו בעל מנת להשפיע. מזה אסור לברוח, אתם צריכים תמיד, מה שאתם קוראים, מדברים, דברים גלובליים המבולבלים ביותר או הפרטיים ביותר מכל המציאות, אתם חייבים להביא אותם לד' בחינות או לעשר ספירות, למצב של רצון לקבל עם מסך, עם האור שלפניו. בלי שיש לך את שלושת המרכיבים האלה בצורה ברורה במה שאתה לומד, אז אתה פשוט לא יודע איפה אתה נמצא, וחבל על המאמצים.

שאלה: האם אפשר להסביר שוב את הקשר והיחס בין החברים לכלה?

הקשר בין החברים לכלה הוא פשוט. החברים בונים את החופה, מסך ואור חוזר. הכלה בעצמה היא רצון לקבל. אבל בצורה כזו היא לא יכולה להיות כלה, זו סתם אישה. מה עושה מהאישה כלה? שהיא מוכנה להתחבר עם הבעל על מנת להשפיע.

מוסיפים כוחות על מנת להשפיע לרצון לקבל. הרצון לקבל לא תלוי בנו, אנחנו לא עושים בו כלום, אנחנו רק מוסיפים עליו כוונה על מנת להשפיע. מי שמוסיף כוונה נכונה לרצון לקבל הכללי השבור שבאדם הראשון אחרי השבירה, ומתקן את המסך הכללי של אדם הראשון, אלו "בני היכלא", הבן של אותה חופה, של ההיכל שאז נבנה. היכל זה הכלי הכללי ששם כבר מאיר האור.

שאלה: האם יש משמעות גם ליום, לתאריך של שבועות, לחג, לזמן, או שאין שום קשר?

אנחנו עדיין לא למדנו את עניין לוח הזמנים, שניים עשר חודשים, שלושה עשר חודשים, תקופה של שבע עשרה שנה, שנת החמה, ובכלל את כל עניין הלוח, לוח לפי החמה והלבנה. הלוח המשותף שהוא לוח דקו אמצעי, הוא לוח היהודים. הלוח של החמה הוא של הנצרות, קו שמאל. הלוח לפי הלבנה, הוא של האסלאם, קו ימין.

את זה עוד לא למדנו, מפני שאני מפחד שעדיין לא נצליח לקשור את זה בצורה כזאת כך שהתמונה לא תתגשם, אלא תתקבל בצורה נכונה, רוחנית. אדם רואה גשמיות, אבל הוא רואה אותה כלבוש לאנשים שרואים אותו, אבל הוא בעצמו כבר רואה כוחות, פרצופים, ספירות, ועם זה הוא מזדהה. וכשהוא מדבר בשמות, הוא נמצא בתמונה הפנימית הזאת, ויכול לדבר על התמונה החיצונית, איך שבני העולם שלנו רואים. אם נוכל לדבר בצורה כזאת, אז אני אברר. אחרת זה לא לטובתנו, יהיה בלבול, ולהפך, נוריד את קצת הרוחניות שיש לנו בזה, לגשמיות.

אפשר לפתוח עוד ועוד קשר בין גשמיות לרוחניות, רק בתנאי שאתה נשאר ברוחניות כמו גלגלתא עיניים, ומצרף לזה גשמיות, כמו אח"פ דעליה, אבל מצרף לתמונה הרוחנית שלך. אבל אם מתחילים לדבר אתך במילים גשמיות ואתה נופל איתן לגשמיות, מהתמונה שפעם הייתה לך קצת יותר רוחנית, אז זה לא רווח, זה הפסד.

בהתאם לזה אנחנו צריכים להבין שלא על כל דבר נדבר, אומנם הייתי רוצה לדבר, אבל עוד מוקדם.

שאלה: מה מתקן את הכלה?

הכלה מיתקנת רק על ידי בני הכלה, בני חופתה, בני היכלא, שלומדים דאורייתא, תומכין דאורייתא, הנשמות שמתקנות את המסך. מה זה נקרא "נשמות"? הנשמות הן חלקי המסך השבור. הרצונות הללו, הכוונות השבורות האלה, מרגישים שרוצים להיתקן ומבקשים תיקון, וכשמיתקנים, הם מתקנים את עצמם על פני הרצון הכללי הכולל שנקרא "כלה", ועל ידם הכלה מיתקנת.

אין לנו כלום חוץ מרצון לקבל, מסך ואור שלפניהם. הרצון לקבל נשאר כמו שהיה, המסך נשבר והאור הסתלק. מה זאת אומרת הסתלק? אורות לא מסתלקים, זה לא מורגש, מפני שאין מי שיגלה אותם. אחרי צמצום א' חייב להיות אור חוזר שיגלה אור ישר. חלקי המסך השבור נקראים נשמות, ואם מתקנים אותם, אז מתקנים את המסך. ואז הכלי הזה שהוא בגלות הופך להיות קדוש. מה זה קדוש? תכונת הבינה, השפעה.

שאלה: איפה האור פה בכל התמונה?

האור לא מגולה, האור נמצא מחוץ לכלי. איך הוא יתגלה אם אין עליו אור חוזר? האור מתגלה לפי השתוות הצורה. אין השתוות הצורה בכלי שאין לו מסך. מסך הוא כל מידת ההשתוות.

אנחנו אתכם, כלום. אם יש לנו נקודה שבלב, אז נקרא שיש לנו התחלת המסך, "ניצוץ". התחלת המסך כלומר הכוונה הזאת היא עדיין על מנת לקבל, ואנחנו צריכים להביא אותה לעל מנת להשפיע. אבל בסך הכול מי אנחנו? אנחנו חלקי המסך. כי הכלי, הרצון לקבל, קיים יש מאין, ואין מה לדבר כל כך על הרצון עצמו, תמיד הוא יהיה פחות או יותר, אל תדאג לו, תדאג לכוונה.

שאלה: למה החברים שמחים בתיקון של הכלה? היו צריכים להיות שמחים בזה שהם מתקנים את עצמם.

החברים שמחים בתיקון של הכלה ולא בתיקון של עצמם, מפני שהם בונים את הכלה כדי לתת לה אפשרות לקבל על מנת להשפיע, ובזה לגרום נחת רוח לחתן. כי הכלה עובדת בעל מנת להשפיע לחתן ולא הם.

מה זה מסך סתם. אלא מסך יחד עם עביות, שעל ידי זיווג דהכאה מקבל בעל מנת להשפיע, בזה מבצעים את פעולת ההשפעה. מי עושה את זה? האישה, הכלה. לפי מה היא עושה? לפי גודל החתן, לפי גדלות החתן. ככל שהיא מקבלת, זה לא נקרא אצלה קבלה, כי היא מקבלת כדי להשפיע לו.

שאלה: האם חלקי המסך הם נשמות ישראל?

חלקי המסך נקראים נשמות ישראל, כן.

שאלה: מאיפה יש להם כוח לעשות תיקון, אם עוד לא קיבלו תורה?

התורה נקראת המאור המחזיר למוטב. אם אין לך רצון להיתקן, אז אין לך את המאור הזה, אין לך תורה. כדי להיתקן צריכים מאור. כדי שיבוא מאור צריכים רצון. מאיפה יבוא הרצון? מהסביבה. סביבה הכוונה לספרים וסופרים. כלומר רב, קבוצה, ספרים - לימוד, מזה יבוא הרצון. ועבודת האדם היא עם שלושת הגורמים הללו.

"והפירוש הב' הוא. אשר ליל שבועות נק' ליליא דכלה אתחברת בבעלה. כי אז הוא אזדמנת למהוי ביומא אחרא גו חופה בבעלה, דהיינו ביום השבועות, שהוא יום קבלת התורה. אמנם הוא ענין אחד ממש עם הביאור הא' הנ"ל. כי ביום קבלת התורה היה כבר בחינת גמר התיקון, בסוד בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כ"ה)"

בתורה יש שני דברים, קודם כל יש את המאור המחזיר למוטב, שזה האור המתקן, והלאה, האור הממלא, המילוי, והם נקראים "עיתין" ו"פקודין". "עצות" זה נקרא שמתקנים את הכלים. ו"פקודין", פקודות, פיקדון, זה האור שנמצא כבר ומוכן להתלבשות בתוך הכלי, הוא בא ומתלבש.

לכן הוא משתמש כל פעם באותו שם, "תורה", לכנות את האור העליון. אבל צריכים להבדיל על איזו השפעה של האור העליון הוא מדבר, או כשמתקן, או כשממלא. אבל האור בעצמו הוא אור פשוט, אין לו שום דבר, לא חסדים ולא חכמה ולא נרנח"י, לא מתקן ולא ממלא, הוא אור. אלא הכלי בהתאם לחיסרון שיש לו רוצה לתקן, רוצה למלא את עצמו כדי לתת. ועוד פעם בא רצון לקבל, עוד פעם צריכים לתקן אותו, הוא נזרק לקו שמאל, אחר כך עובר לימין, רוצה להיתקן על ידי החסד, וכן הלאה.

הכלי מברר את עצמו ומבין מה חסר לו, ולפי זה דורש תיקון מהאור ומקבל. זה דומה לתינוק, מה שהוא רוצה, אלף ואחד דברים, הכול הוא מקבל מאמא. בשבילו אמא היא מפעל של שוקולד ובית חרושת של גלידה, אמא היא הכול. לפי מה שהוא רוצה, שם יש לו הכול. אותו דבר האור, אין לנו שום דבר חוץ מכוח עליון, מה שנרצה, אם זה בדרך התיקון, בשלבי התיקון, אנחנו נקבל ממנו.

"כמו שדרשו חז"ל על הפסוק חרות על הלוחות (שמות ל"ב), אל תקרי חרות אלא חירות, כי באה חירות ממלאך המות (שמו"ר פמ"א). אלא מחמת חטא העגל חזרו וקלקלו את התיקון. הרי שענין יום קבלת התורה הוא ענין אחד עם גמר התיקון. ונמצא שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזווגים שבימי הסתרה, וע"כ נבחן הלילה ההוא לליליא דכלה אתחברת בבעלה, ואזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה,"

אלו התיקונים הפרטיים של המסכים הקטנים, הכנות למיניהן כשאנחנו נמצאים בדרך לגילוי, לתיקון הגדול. כל מיני שלבי התיקון, הבנה, הכרת הרע, איפה נמצאים, עד כמה לילה, במה הוא בדיוק הלילה, שהלילה הוא כשאני לא מסוגל להשפיע ולהגיע לדבקות, ולא בגלל שחסר לי משהו, כמו שאני מבין בכל מיני האופנים של העבודה שלי. רק כשמגיעים לשפיץ ממש, שחסרה רק טיפת הדבקות ושום דבר חוץ מזה, אז כל הבירורים האלה נקראים "לילה", שנות הגלות. וכשמתאספים כבר לחיסרון אחד, זה נקרא "לילה של כלה". והזיווג נעשה בבוקר.

"שהוא חג השבועות שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המות, שהוא הזמן שהצדיקים ע"י מעשיהם הטובים עושים חופה חדשה לכלה. והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך הפירוש הא', והמעיין מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי ענין אחד הוא."

למה? כי בביאור הראשון נוח לו יותר, כי הוא שומר על הקורא לא לבלבל אותו עם גשמיות. "יותר קל לו", זה לא שקל לו יותר כך לדבר. קל וקשה, בגלל זה אתה בוחר? אלא הכוונה בקל יותר, שבשבילנו יותר קל.

"וז"ש, כל אינון חבריא וכו' אלו התמכין דאורייתא הנק' בני היכלא דכלה (כנ"ל בדיבור הסמוך) הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה הנק' כלה בכל ההוא ליליא של הגלות, כי אז בימי הגלות היא מתתקנת ע"י התמכין דאורייתא בכל אלו המע"ט והתורה ומצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר, ותהיה מזומנת לאינון דמלעי באורייתא שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע. (כנ"ל אות קכ"ג ד"ה שכל עש"ה). ולפיכך צריכים התמכין דאורייתא, שהם בני היכלא דכלה לשמוח עמה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. וז"ש ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת למלעי באורייתא, דהיינו בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים וכו'. שצריכים לעשותם בשמחה."

כל מה שכתוב בספר התורה, מבראשית ועד ישראל, כשהמילה הראשונה בתורה היא "בראשית", והמילה האחרונה היא "ישראל", הכול הוא תהליך של התיקון. "תורה" נקראת התגלות האור, כל אור האין סוף שמתגלה על ידי התיקונים. התיקונים האלה מסומלים בסמל או בסימן, נמצאים בתורה בקודים, בוא נגיד כך. בתורה יש רק חלק מהתיקון, ויש עוד את נביאים וכתובים. תורה, נביאים וכתובים, מתגלים ודאי בזה אחר זה, וכך זה גם נקרא - תורה, נביאים, כתובים, אבל יש בזה גם חפיפה, אנחנו עוד נדבר על זה.

אומנם חושבים שבתורה הכול נגמר - לא, כי כל התורה כתובה בזיווגים, בתיקונים דשיתא אלפי שני. ומעל זה כשצריכים לעלות, אז כבר יש בזה סמל במקומות של נביאים וכתובים.

"והנה נתבאר שכל המדרגות וגילוי רזין דאורייתא, שהם בנין השכינה לגמר תיקונה, כל אלו נעשים רק ע"י התמכין דאורייתא בימי הגלות. ולפיכך כל אלו המדרגות והקומות היוצאות בזמן הגלות, נקראות תקונהא דכלה ותכשיטהא דילה ואלו הם שהולך ומפרט, מתורה לנביאים וכו': כי חג"ת ה"ס תורה, ונו"ה ה"ס נביאים, והמלכות עצמה ה"ס כתובים, והמוחין דו"ק שממשיכין לה ה"ס מדרשות דקראי. והמוחין דג"ר שממשיכין לה ה"ס רזי דחכמתא. כי כל אלו התיקונים, צריכים להמשיכם לכלה בההיא ליליא, שבהם נגמרת הכלה לגמר התיקון, שה"ס יומא דחופה."

בהכנה צריכים להיות כולם, כל התיקונים, אומנם אחר כך הם מתגלים בזה אחר זה. כמו לילה, לילה הוא לא מעשה אחד, אלא זה סדר של הכנות, זמן ההכנה מה שנקרא. גם יום, הוא לא פעולה אחת של הזיווג, אומנם פעולה אחת זה נכון, כשמתחיל היום, אבל יש תיקונים רבים. כמו שלמדנו בכל מיני מקומות, שזה אח"פ לא אמיתי ואחר כך אח"פ אמיתי, דרך תחיית המתים, עד שמגיעים לאלף שמיני, תשיעי, עשירי. לכן יום ולילה של הכלה אלו הרבה פעולות הנמשכות זו מזו.

"וז"ש, ואיהי ועולמתהא וכו', המלאכים שבהם מלובשים הכלים דאחורים דמלכות דמצב הא', הן נקראות עלמות המשמשות לשכינה, ואומר, שהשכינה קיימת על רישיהון, דאינון תמכין דאורייתא, בסוד ועל ראשי שכינת אל. ועמה יחד העלמות המשמשות אותה, והיא שמחה עמהם בהיותה מתקנת והולכת על ידיהן. וז"ש וחדת בהו כל ההוא ליליא, דהיינו בכל משך זמן התיקונים הנק' ליליא. (ועי' בז"ח שה"ש אות קנ"ט). וז"ש, וליומא אחרא וכו', שביום גמר התיקון שהוא יום החופה, לא תוכל להכנס לחופה אלא באלין התמכין דאורייתא שבנו ותיקנו אותה בכל הצורך מתורה לנביאים וכו' כנ"ל, ולכן נק' בני חופתא."

לא יכול להיות שנשתמש ברצון לקבל ללא המסכים האלה שמתחברים יחד למסך אחד גדול. כל התומכים האלה חייבים להיות ביום החופה בתוך הכלה.

"וז"ש וכיון דעאלת וכו', כבר ידעת, שגמר התיקון לא יביא עמו שום דבר חדש, אלא ע"י האור העליון דעתיק יומין יתקבצו כל המ"ן ומ"ד וכל הזווגין וכל המדרגות שיצאו בשתא אלפי שני בזה אחר זה לזווג אחד ולקומה אחת רב ויקירא, ועי"ז יתתקן הכל. (כנ"ל אות צ"א ד"ה בן) ואז תכנס הכלה לחופה. וז"ש קב"ה שאיל עלייהו, דהיינו על כל אחד ואחד, שהעלה פעם מ"ן לזווג עליון, כי כביכול יושב ומחכה עד שיתקבצו כולם, ונמצא שואל ומחכה על כל אחד ואחד. ואחר שמתקבצים, נעשה אז הזווג דרב פעלים ומקבצאל כנ"ל, ומברך לון ומעטר לון, שמתברכים ומתעטרים כולם בבת אחת, ואז נגמר התיקון הנק' עטרהא דכלה."

ומהו הסדר של יציאת התיקונים? זה לפי זכות הכלים. אבות, אחר כך בנים, אחר כך עם. זאת אומרת, מלמעלה למטה לפי רשימות, כך הם יוצאים, מזך לעב, מתיקון קל לתיקון יותר ויותר כבד, קשה, וכך מיתקנים. לכן אין לשאול, מתי זמני ומתי זמן של החבר שלי, אלא כל אחד צריך רק להיות ער למה שמתעורר בו, וככל האפשר להשתדל להוציא לאור פעולות השפעה שיכול להיות שכבר מתעוררות בו.

שאלה: איזה תהליך מסמלת חופה? זה לא גמר תיקון הרי.

האמת היא שחופה מסמלת את כל גמר התיקון. כי חופה היא מסך, אין לך יותר ממסך. המסך זה יום החופה. לילה הוא ללא חופה, היום הוא עם החופה, זאת אומרת עם המסך. תכניס את כל השלבים של הגלות ללילה, ואת כל השלבים של הגילוי התיקון והייחוד ליום. כך הם אומרים, אין יותר מיום אחד לפני ה' שהוא לא יום ולא לילה, אלא כולל.

שאלה: אז למה אמרת שחלקי המסך הם נשמות בני ישראל, ולא כל הכלים?

ישראל נקרא ישר- אל. מי שמשתוקק להשפיע לבורא הוא נקרא ישראל והוא בונה את המסך. ההשתוקקות לבורא זה המסך. ואז הוא מרכיב את עצמו, מוסר את עצמו כנשמה, זה נקרא השפעה, על פני הרצון לקבל הגדול של הנוקבא, של הכלה, וכך הוא רוצה לעבוד. בהתחלה הוא מוסר את נפשו, משתטח, משתחווה, על פני הכלי הזה, כאילו הוא לא קיים, ואחר כך עובד להיות שם הכוח המשפיע.

הכלה נקראת אדם הראשון השבור. הוא לא כלה, אלא הוא מה שיהיה כלה. כולנו צריכים להרכיב עליו מסכים, ואז האדם הראשון הזה, כלפי הבורא, ייקרא כלה. לפעמים הוא נקרא בשם אדם, לפעמים בשם אישה, לפי התפקיד. ברוחניות אנחנו את הכול מכנים לפי המצב, לפי התפקיד, לפי הפעולה.

שאלה: מה זה "בעלה"?

בעלה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו. האור העליון שרצונו להיטיב לנבראיו, הוא אז נקרא בעלה. מזה שמתקן אותה וממלא אותה, לפי זה הוא כך נקרא. לפני זה לא, אין בעל בלי אישה.

"קכו) והוה ר' שמעון וכו': והיה ר"ש וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד ואחד מהם היה מחדש דברי תורה, ורבי שמעון היה שמח. וכן כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון: בני, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבא הכלה אל החופה, אלא עמכם, משום שכל אלו המתקנים תקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון.

ביאור הדברים, ספר הזכרון (המובא במלאכי ג' ט"ז). דכתיב אמרתם שוא עבוד אלהים וגו'. נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגולה וגו'. ויש להבין הדברים, בעת שאמרו איש אל רעהו ונדברו ביניהם דברים בזויים כאלו, שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' יאמר עליהם הנביא אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ולא עוד אלא שנכתבים בספר הזכרון, לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.

והענין הוא, כי לעת קץ, כאשר יתגלה הזווג הגדול דעתיק יומין בסוד רב פעלים ומקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות,"

זה לעומת קו דק שלא בגלגלתא, אלא הוא מצייר קו דק הרבה פחות ממה שבגלגלתא. כי מדברים על אח"פ דעליה, אח"פ לא אמתי, לא על כלים דקבלה, אלא מה שיכול להתכלל בכלים דהשפעה. זה תיקון קטן מאוד, בכלל לא אמתי, שאותו מתקנים, אותו עושים, עד שמגיע הזיווג הגדול "רב פעלים מקבצאל", שאז בבת אחת כל הכלי האמתי, כל הרצון לקבל שנברא, נכנס גם כן תחת המסך.

את זה אפשר לדמיין אולי כמצב שבו אנחנו צריכים לעשות עבודה על מיליון טון של משהו, ונותנים לנו לעשות עבודה לא על מיליון טון אלא על עשרה גרם. התהליך שאנחנו עוברים בעשרה גרם הוא תהליך שבו אנחנו לומדים על מיליון הטון. כי אנחנו לא רוצים להשתמש במיליון טון בלב האבן הזה, אנחנו מבינים כמה יש שם ובכל זאת לא רוצים. ואז יוצא שדווקא בתהליך הדרגתי, ממושך, אנחנו מסוגלים ללמוד מתוך עשרה גרם על מיליון טון.

יוצא שגומרים את העבודה בעשרה גרם, אבל בעצם משם למדנו על מיליון טון. ואז מתגלה המצב הזה, שאפשר כבר לתקן את מלכות דצמצום א', "רב פעלים ומקבצאל". זה נקרא פעולה שמתגלה מלמעלה, אור גדול שמכניס את כול לב האבן תחת המסך שנעשה אז, ואז יש את הכלי כולו שהבורא ברא כיש מאין, עם המסך שעל כל הכלי, והזיווג הגדול שנקרא "רב פעלים ומקבצאל". הזיווג הזה הוא תוצאה מכל הפעולות הקטנות שעשו לפני זה על עשרה גרם של הרצון לקבל, ובזכות זה זכו ל"רב פעלים ומקבצאל", שעכשיו זה מתקבץ, ומגיעים לגמר התיקון.

בצורה אחרת זה בלתי אפשרי. אנחנו עוד צריכים לברר איזה יחס יש בין עבודה זו לזו, לַמַה מגיעה כזו תוצאה, צ'ופר כזה, מה פתאום, אם עובדים במשהו קטן. אבל זה מה שקורה.

הבירורים הם בירורים דווקא על לב האבן. כי אנחנו צריכים רק אותו לתקן, מלכתחילה רק הוא ניתן לתיקון. אבל בצורה ישירה אנחנו לא מסוגלים לתקן את לב האבן, לכן אנחנו מתקנים משהו שבינה נכללה ממנו, ואז את החתיכות האלה בבינה, הרצונות הקטנים האלה מבינה, שבינה נכללה ממנו, אותם אנחנו מתקנים. לפי זה אנחנו עושים איזו מין השלכה על לב האבן, ולפי זה הוא נעשה גם מתוקן על ידינו.

זו פעולה מאוד עדינה וממושכת. בסופו של דבר הנברא מכיר את לב האבן, ומתוך זה שהוא לא יכול לתקן אותו, הוא כן מתקן אותו. למה? כי לא סתם הוא לא יכול לתקן אותו. יש בנברא שנכלל מלב האבן, בבינה שנכללה מלב האבן, איזו מין הדגמה. לב האבן נשאר בחוץ, אבל כל פעם כשמתעסקים עם ההדגמה הזאת מלב האבן, מוותרים על איזו חתיכת לב אבן שמתגלה כלפי הנברא, עובדים על ההדגמה הזאת ומתקנים, מתוך זה מגיעים ממש להבנה מהי החתיכה הזו ש"אבן מאסו הבונים", ואז רוכשים על זה מסך.

זה דבר מאוד מיוחד, מפני שבצורה ישירה אין לנו מה לעשות עם יש מאין, כי אין אסיר יכול להציל את עצמו מבית האסורים. איך אני אתקן את הטבע של עצמי כשאני בתוך הטבע הזה? אז אני מנתק את עצמי מהטבע הזה לבינה. וכשאני רוכש את תכונות הבינה, ומסתכל מתכונות הבינה על לב האבן שקצת נכלל בה, אז אני מסתכל על לב האבן הזה כמו הבורא שמסתכל על הנברא. ואז יוצא שבצורה כזאת אני רוכש אותו.

יש בכך הרבה דברים. הרעיון עצמו הוא ממש פלא. איך הנברא יכול להגיע למצב שהוא לומד את עצמו, את השורשים שלו, ומגיע להבנת תכלית הבריאה שלפניו, שהוא רק תוצאה ממנו. אנחנו מבינים מתוך הלימוד שלנו, שתוצאה אף פעם לא יכולה להיות שורש. וכאן כן, על ידי זה הוא נעשה שורש.

"שעי"ז ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה, ונודע מ"ש חז"ל (יומא פו:) שהזוכה לתשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות, וזה שאמר הנביא, על אלו הרשעים שאמרו, ונדברו ביניהם חירוף וגידוף, לומר, שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו: אשר ביום הגדול, דגמר התיקון, שיתגלה האור של תשובה מאהבה, הנה גם הזדונות האלו, שאין עוד גרוע מהם, יתהפכו ג"כ לזכיות, ויחשבו אלו המדברים, ליראי ה'."

זה עניין מאוד מיוחד. הוא מסביר את זה ב"שמעתי", הללו בוכים והללו בוכים. למה בגמר התיקון יש מעמד כזה שצדיקים ורשעים עומדים ושניהם בוכים. אלו, על "למה לא יכולנו לכבוש את ההר הזה", ואלו, על "איך יכולנו לכבוש את ההר הזה". איזה רשעים יש ואיזה צדיקים יש. אם הם צדיקים, אז למה הם בוכים בגמר התיקון. אם הם רשעים, אז איך זה גמר התיקון, שעדיין רשעים נמצאים. וזה על אותו לב האבן שנשאר עד גמר התיקון. ואיך משתמשים בו, ברשעים האלה שנשארים בגמר התיקון, ולמה הם נשארים. כי אם לא יהיו הרשעים האלה בגמר התיקון, אז לא תהיה הוכחה שגמר התיקון נעשה בעל מנת להשפיע.

אנחנו צריכים ללמוד את המאמר הזה ב"שמעתי", הוא מסביר את זה. צריכים לקרוא את כל התהליך, אז יהיה מובן שאנחנו חייבים לשמור את כל הרצון לקבל עד גמר התיקון, שיישאר ממש בצורה של בונבוניירה כזו. כי אם לא, אז אנחנו לא יכולים להוכיח שהפעולה הזו היא פעולת השפעה.

שאלה: מה הכוונה להחזיר כל בשר בתשובה שלמה?

להחזיר כל בשר בתשובה שלמה, כלומר מוחא, עצמות, גידים, בשר, ועור, שכלי דקבלה, שמותר לנו לעבוד איתם ולהחזיר בתשובה, אותם הכלים אנחנו חייבים להחזיר.

"המדברים, ליראי ה'. והיינו בגמר התיקון, כמו שמסיק הנביא, והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וגו', דהיינו ביום גמר התיקון. ולפיכך יש בהכרח ספר זכרון בפניו על הזדונות והפשעים הנעשים בעולם, שהרי הוא צריך להם ליום שהוא עושה סגולה, כי אז יהפכו להיות זכיות ויצטרפו וישלימו קומת האור של גמר התיקון."

מה באמת אנחנו צריכים ליום ההוא? העברות שלנו, שיתאספו ויהיו כגדולות, "שלמות" בעברות. שכל מה שיכולתי, הכול ממש עשיתי כנגד ההשפעה, ואז כל העברות הללו מתעוררות ובאות לתיקון, כולן בבת אחת. זה העניין של הזדונות והשגגות, שרק על ידם אפשר להגיע לשכר ועונש, ואחר כך לאהבה, אבל זה בעבודה עם צמצום ב', ולא בעבודה עם לב האבן.

כי עובדים על כל המדרגות האלו, על ארבעת שלבים האלו, על הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה, עדיין לא עובדים עם לב האבן. ואחר כך לב האבן, כעוון הגדול, "אבן מאסו הבונים", הוא מתעורר כעוון, ואותו מתקנים. "עוון", או "עברה" נקרא התגלות הרצון שעליו לא יכולים לעשות מעשה השפעה. זה לא כמו שאנחנו בעולם הזה מדברים על עוונות.

שאלה: מה זה "זדון" ו"שגגה"?

שגגה, זה עברות שעושים מתוך הסתר, וזדון - עברות שעושים בהסתר כפול.

שאלה: מה המשמעות?

המשמעות, על מנת לקבל. גם זדון וגם שגגה, זה רצון שמתגלה ללא מסך, שאני, מפני שלא השגתי תיקון, לא יכול לעשות ייחוד, ובמקום רשות היחיד מתגלה בי רשות הרבים, שאני והבורא קיימים, ויש לי שליטה משלי.

"זדונות" זה נקרא שאני אומר שהעולם רע ואין לו בעל הבית, ושגגה זה נקרא שאני אומר שהעולם רע, אבל יש לו בעל הבית, והכול תלוי בבעל הבית האחד הזה. זה נקרא "זדון" ו"שגגה". וזה לפי מידת התיקון, ככל שאני מקבל הארה מלמעלה, כך אני נמצא. כמו מגנט עם חתיכת ברזל, שיכול להיות יותר קרוב, יותר רחוק באוויר, בהתאם לכוח המגנט שמושך אותו. זה הכול.

אין כאן סיבה אחרת למצבי, אלא רק כמות האור שמאירה לי, ובגלל זה מחזיקה אותי, או בהסתר כפול, או בהסתר רגיל, או בשכר ועונש, או באהבה. הכול תלוי במידת האור. האורות מנענעים את הכלים, אבל לפני שיאיר עלי אור, אני חייב לעורר אותו. זה נקרא שהאורות קודמים לכלים, מ"ן חייב להיות מצידי.

שאלה: מ"ן זה בקשה להשפעה?

מ"ן זה בקשה לכוח ההשפעה. כוח ההשפעה זה גדלות הבורא שיאיר לי. עכשיו השאלה, מה זה גדלות הבורא, בשביל מה אני צריך אותה? אם אני צריך אותה כדי שיהיה לי טוב בכל מיני אופנים, אז זה על מנת לקבל, אם כדי להשפיע לו, זה על מנת להשפיע. לכן לגמר התיקון נשמר כל הרצון לקבל הגדול, כשמתגלה גדלות הבורא, אז אני יכול להגיד שאני עכשיו מוציא את הרצון לקבל הגדול שלי, ומראה שאני מקבל עכשיו את התיקון, כדי לתקן את הרצון הזה ולהשפיע.

"וזה שכתוב, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה. כי אז אני צריך להם, כדי להשלים הקומה. וזה שהנביא מסיים, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. כי אז יהיו יקרים לי וחביבים לי כמו שהיו מהעובדים אותי."

למה "כמו"? כי כל הדרך שהייתה עד כה, היא דרך של כישלון. זדונות, שגגות, חולשה. כי היה צריך להיות ברור לנברא, שהוא בעצמו לא מסוגל לכלום, אלא שבאמת יש בעל הבית אחד. איך אני מגלה? קודם כל אני מגלה אותו כלפי הטבע שלי, שאין מי ששולט בטבע שלי, רק הוא, ואחר כך אני חייב להיוודע, שרק הוא יכול לתקן את הטבע שלי. ויחד עם זה אני צריך כאן לרכוש את העצמאות.

אז איפה ה"אני", אם הכול "הוא" מגלה? ואז אני חייב למצוא את המקום הזה, שליש אמצעי דתפארת, שבו אני קובע את העצמיות שלי.

לכן צריך להיות תמיד חיסרון, שמתגלה לא מלמעלה על ידי האור, אלא שהחיסרון יתגלה מלמטה על ידי האדם. כי אם האור מאיר אז אני רץ אחריו, אני רוצה אותו. ואני רוצה אותו, אז אני מבקש ממנו, תעשה לי משהו, רק שאני אשיג אותך. ואז זה כמו שהגנב רץ וצועק, "תפסו את הגנב", אלא אנחנו חייבים להשיג את החסרונות, לפני שהם מתעוררים על ידי האורות.

אז על ידי מה יתעורר בי חיסרון, איך יכול להיות? ואז אנחנו שוב מגיעים לקבוצה ולערבות, כי כל החסרונות שלי מזה שפעם הייתי קשור עם הנשמות האחרות. אם אני עכשיו עושה איזו מין סגולה, שיאיר אור מקיף, משהו מהמצב הקודם, אז אני יכול לעורר בי חסרונות על הקשר שהיה פעם, ובזה יוצא שאני מבטא את הבחירה החופשית שלי.

ואם אני מחכה, " מתי האור יאיר ומתי יהיה לי כבר משהו", אז אני לא בונה את הבחירה חופשית, את הכלי שלי, את עצמיותי. ולכן סתם אני מחכה, זה אף פעם לא יבוא, כי בכוונת הבריאה שאני אהיה כמוהו, בכל העצמאות, העצמיות שלי.

לכן עיסוק בלגלות את הקשר שלנו כמו שהיה באדם הראשון, מצידנו, זה בעצם החיסרון שאנחנו צריכים להשיג ולהעלות אותו כמ"ן. ש"תראה לי את זה, תביא לי את זה, תתקן לי אותו", אבל אותו הקשר, ובזה כל העצמאות.

"וזהו אמרו, כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, הוא בא לרבות שאפילו הזדונות שעשו יהיו אז רשימין וכתיבין בספר הזכרון. ויכתוב אותם הקב"ה כאילו היו זכויות, וכאילו היו עובדים אותו בהם. דהיינו כמו שאמר הנביא.

והנה המספר שבעים מורה על מוחין דחכמה וג"ר, שהמה נק' עטרין. וסוד ברכה, הוא על אור החסדים, (כנ"ל אות ל"ז), שהעולם נברא בב' שה"ס ברכה, דהיינו עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט). עש"ה. והוא בחינת ו"ק. ואומר שבגמר התיקון גם אור החסדים יהיה בבחינת ע' עטרין כמו החכמה," מידה שלמה. "כי המ"ה וב"ן יעלו לע"ב ס"ג, וז"ש וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה, דע"ב ס"ג." זה נקרא העולם העליון, "ע"ב ס"ג. עולם התחתון זה נקרא מ"ה וב"ן. "וע"כ נבחנים אז גם ברכאן במספר שבעין.

קכז) פתח ר' שמעון וכו': פתח ר"ש, ואמר, השמים מספרים כבוד אל וגו'. מקרא זה כבר העמדתי אותו, אבל בזמן הזה, שהכלה מתעוררת להכנס לחופה, למחר, היא מתתקנת, ומאירה בקישוטיה עם החברים ששמחו עמה כל אותו הלילה, והיא שמחה עמהם.

"השמים דא חתן דעאל לחופה: הוא דורש זאת על גמר התיקון, שעליו נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' (ישעיה ל') ואומר השמים דא חתן דעאל לחופה. כי קב"ה נק' שמים, ולעת גמר התיקון נק' חתן, בסוד הכתוב וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. (ישעיה ס"ב). פי' כי בכל מקום דכתיב וירד ה', הוא ענין של דין או גבורה כי מורה על ירידה ממעלתו ומרוממותו ית' באשר עוז וחדוה במקומו. אמנם בגמר התיקון שכל הפגמים והזדונות יתהפכו לזכיות כי אז יתברר שכל הירידות לא היו אלא עליות,"

למה? כי כל הירידות האלו הן כדי לגלות את עמקות הרצון לקבל, ועכשיו לתקן אותו. אז הן ממש כעליות. למה? באמת זה פלא, אני עושה יגיעה, אני צריך לפי היגיעה לקבל משהו טוב. מה אני מקבל? ירידה יותר גדולה. אז ירידה זה טוב או רע? יוצא שזה לטובתי. וזה באמת טוב, רק בהרגשה שלי בינתיים זה נראה כרע. אז בהרגשה מתברר שזה טוב, זה עניין של תיקון ההרגשה. אבל זה שאנחנו עכשיו, אחרי היגיעה, מקבלים תוצאה שלילית, זה רק מורגש ברצון לקבל כתוצאה שלילית, אבל בעצם זאת תוצאה טובה. ואז במצב שהוא מדבר, מתחלפת גם ההרגשה.

זה מה שהוא אומר: "אמנם בגמר התיקון שכל הפגמים והזדונות יתהפכו לזכיות כי אז יתברר שכל הירידות לא היו אלא עליות, נקרא הקב"ה בשם חתן. והשכינה הקדושה נק' בשם כלה, כלה היא מלשון גמר התיקון, מלשון ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן (במדבר ז'), דהיינו שגמר כל מלאכת המשכן והקמתו. והמלה חתן מורה ג"כ על ירידה, כי על רד מתרגמינן חות וכמ"ש חז"ל נחית דרגא...

... "וחופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח שיצא ע"י המ"ן שהעלו הצדיקים בכל אלו הזווגין דקב"ה ושכינתיה, שנתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים דשתא אלפי שני," שכולם נקראים לילה, "כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח העולה וחופף על קב"ה ושכינתיה," יחד, "הנקראים עתה חתן וכלה, שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה. ולפיכך נק' אז הצדיקים בני חופתא, כי כל אחד ואחד יש לו חלק בחופה זו," כי הוא בעצמו הרכיב, כמו בפסיפס, את החלק שלו במסך הכולל. "בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעלית או"ח. וז"ש השמים דא חתן דעאל לחופה. היינו לומר, שהכונה היא על העת של גמר התיקון, שאז נקרא קב"ה חתן, והוא נכנס אז לחופתו."

"וז"ש, מספרים מנהרין וכו'. מספרים, ה"ס הזווג הגדול שיהיה לעתיד, שהוא מלשון אשה מספרת עם בעלה (ברכות ג.) וספיר הוא שם השכינה הק', מלשון ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ"ד). זוהרא דספיר היינו האו"ח שהיא מעלה מתתא לעילא, ונהיר, פירושו אור ישר, וזהיר, פירושו אור חוזר. ואומר, שע"י הזווג הגדול הזה הנעשה בגמר התיקון, שהוא קבוץ מכל הזווגין, הנה האו"י והאו"ח שבזווג הזה נהיר וזהיר מסוף העולם עד סופו, שז"ס השמים מספרים."

מה זה נקרא "מְסַפְּרים"? מתחברים שני האורות אור ישר ואור חוזר, כאור אחד, כי אור ישר לא יכול להתגלות בלי אור חוזר, ואור חוזר, הכוונה לאוויר ריקני, שעדיין לא נגלה. לא מתגלה, כמו שחסדים לא מגולים. וגם ו"ק הופך להיות ג"ר, למידה שלימה, כמו שהוא אומר כאן על מספר שבעים. אז גמר התיקון זה שאור ישר ואור חוזר נעשים כאור אחד.

"קכט) כבוד אל, דא וכו': כבוד אל, זה הוא כבוד הכלה, דהיינו המלכות, שנקראת אל. שכתוב, אל זועם בכל יום. בכל ימי השנה היא נקראת אל, ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. שזה מורה, יקר על יקר, אורה על אורה, וממשלה על ממשלה.

פירוש. כי השם אל הוא שם החסד הגדול, והנה הכתוב אומר, א"ל זועם בכל יום, ונמצא לכאורה, שהוא להיפך מהחסד. והענין הוא, כי ה"ס ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א') כי השכינה הקדושה ה"ס המאור הקטן לממשלת הלילה (שם), והיא נקראת יראת שמים, כי הצדיקים צריכים להעלות מ"ן ע"י אתערותא דלתתא שלהם, ולתקן אותה בסוד המסך המעלה או"ח, ואז נמשך השפע מעילא לתתא, ולא זולת, כנודע. וז"ס והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג'). כי לא יתכן אתערותא דלתתא ולהעלות מ"ן בלי יראה, וז"ס שהיא שולטת בלילה, כי ע"י חסרון האור שהוא בחינת לילה, הכוללת כל הדינין והיסורים, שהם ההיפך ממדת יום שהוא חסד, יש יראה מלפניו, ולולא היראה לא היתה נגלית מדת היום והבוקר. וז"ס ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, כי גם הלילה נכנס בבוקר, כי לולא הלילה לא היה בוקר, ואי אפשר בלאו הכי."

נעבור לדף קל"ח, ונתחיל מהאמצע, ואז אנחנו נבין. "ודע".

"ודע, שזה כל ההפרש שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון אל גמר התיקון. כי מטרם גמר התיקון נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו ית' שבעוה"ז, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במדתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא ית'. והטבה שלימה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בבחינת השפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום, משא"כ הקבלה לעצמו, הוא מוגבל ומצומצם מאד, כי השביעה מכבה תיכף התענוג."

שביעה מכבה תענוג, על כך דיברנו פעמים רבות, שאם האור ייכנס לתוך הרצון לקבל, הוא יכבה את הרצון לקבל.

"וז"ס הכתוב כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז), דהיינו שכל הפעולות הנוהגות בעולם לא נבראו מתחילתן אלא להשפיע נ"ר אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם," זאת אומרת, כשרוצים לעשות משהו בעל מנת לקבל, ולא הולך להם באמת. "שהרי הקב"ה אומר כל העולם בשבילי נברא, דהיינו כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז), וכן כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו (ישעיה מ"ג). ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה, כי אנו אומרים כל העולם אך בשבילנו נברא, ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו להנאותינו, ולכבודינו. ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו ית' בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת הנהגת שכר ועונש, כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטוב ורע. כי כיון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו."

אין פעולה מצד הבורא, שמתגלה אלי כרעה, או מתגלה אלי כטובה, ומשנה את עצמה כך או כך. "אני הוי"ה לא שיניתי", אין שום דבר שמשתנה, מחוץ למה שמשתנה בי. בי משתנות הרשימות, היוצרות למיניהן, כל פעם עולים כל מיני רצונות חדשים, גנים, מתגלים כך וכך, ואז נראה לי שהבורא, שהאור, משתנה כלפי, ובעצם הוא נמצא במנוחה מוחלטת, אלא שאני משתנה. לכן מידת התיקון שנמצאת באדם, במידה המסוימת, היא נקראת "שכר ועונש", או "הסתר כפול", או "הסתר רגיל", או "אהבה".

האדם הוא שקובע את מידת התיקון שלו, ולא שמלמעלה יש איזה שינוי. הטוב ומיטיב, האהבה המוחלטת ממנו כלפינו, הם הקבוע. לכן כל השינויים שאנחנו אומרים כאן, שההשגחה נראית לנו כך או כך, היא נראית לנו לפי השינויים בתוך הכלים שלנו, כך הם נראים, טוב או רע, או שאנחנו עולים לדרגה אחרת של הכרת ההשגחה, ופתאום מגלים שיש בורא, יש כוח שמשפיע, ולפתע מתגלה שאין כוח המשפיע, הוא נעלם, "אל מסתתר", מה פתאום? זה התיקון בכלים שלי, הכלים שלי השתנו וקיבלו תוספת רצון אגואיסטי, אנחנו לא יכולים לגלות אותו, זה נקרא שהוא נסתר. אלא שלא הוא הנסתר, אני הסתרתי אותו, בכלים שלי. את המרחק בינינו אני קובע. אומנם אנחנו אומרים שהבורא כביכול משתנה, הוא קובע, הוא עושה הכול, "אין עוד מלבדו", אבל יוצא שהכול תלוי באדם, לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו.

אם כן, מה זה נקרא "אין עוד מלבדו" יחד עם זה? אם אתם זוכרים, קיבלנו הסבר ב"אגרות" דף כ"ה. "אם אין אני לי מי לי". אני אומר, "אם אין אני לי מי לי" כי אני מקבל שרק אני משתנה, והבורא הוא שנמצא במנוחה מוחלטת. בערב אני אומר שהכול כך היה חתום ורשום, כי כך זה באמת היה ברשימות שלי, אבל אני גליתי את זה. עכשיו אני הגעתי למצב שאני מבין ואני מגלה את ההנהגה הזאת. שום דבר לא השתנה בעולם, אני השתניתי, ואז אני קובע שכך השתנתה ההשגחה, ובכלל המצב. אנחנו למדנו על כך במאמר "גילוי והסתר של פני ה'", שאת כל זה האדם קובע, באיזה עולם הוא נמצא, איזו מין השגחה, ובכלל מה קורה עימו. ובוודאי לשייך את הדברים האלה לכוח העליון.

יוצא מזה, שאין לנו למה לחכות מלמעלה, אלא הכול תלוי בנו. ומלמעלה שום דבר לא יבוא, אלא הכול רק לפי צערא אגרא. "יגעתי ומצאתי".

"כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו ית' בגלוי, כי הוא פגם ח"ו בכבודו ית' שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו ח"ו, ונעלם ממנו הפועל ית', שהוא העונש היותר גדול שבעולם."

אנחנו יכולים להגיד שהאדם מרגיש רע, הבורא לא רוצה שהאדם יחשוב שהרע בא מהבורא, אז הבורא בורח ומסתיר את עצמו. זה מה שהאדם אומר. המערכת מסודרת כך, שבמידה ואני מרגיש רע, הבורא נסתר. אבל שוב, אנחנו מדברים על כך שכל ההסתרות הן בתוך הכלים של האדם. במידה והאדם מרגיש רע, אז אותו הרע, הוא ההסתרה. אין יותר חוץ מזה. זאת אומרת, בהרגשתו הרעה האדם מסתיר את הבורא כטוב ומיטיב, ולכן הוא לא מרגיש שיש כאן כוח עליון שפועל.

שאלה: הוא כותב פה ש"ונעלם ממנו הפועל ית', שהוא העונש היותר גדול שבעולם."

"ונעלם ממנו הפועל ית', הוא העונש הגדול ביותר בעולם." אין עונש גדול יותר מכך שהבורא נעלם ככוח העומד מול האדם, ולאדם יש קשר עימו. זה השכר הגדול ביותר, ואם הוא נעלם, זה העונש הגדול ביותר.

שאלה: השאלה, מתי האדם קובע שזה עונש? בזמן שזה נעלם האדם לא מרגיש אותו.

האדם קובע שזה העונש, שהיה פעם בגילוי, וזה נרשם אצלו כ"אין מצב יותר טוב בעולמו של אדם- שנמצא בקשר עם הכוח העליון". "נמצא בקשר" הוא יכול להיות רק בהשתוות הצורה, שאז מתגלה לו מה הוא הכוח העליון, ושהוא העליון, ונמצא בקשר עימו. וכשהמצב הזה משתנה, זאת אומרת הכלי של האדם מתקלקל, זה נקרא שהוא משתנה, אחרת מה יכול להשתנות? אז לפי הכלי נוסף, הרצון לקבל המוגבר, הוא נופל מאותו מצב, מסתיר את הבורא מעצמו, ברצון לקבל הלא מתוקן, ובכך הוא נמצא בחושך. לפי הרשימות הקודמות, הוא יכול להכיר בכך שהיה מצב טוב.

ותלוי לאיזו דרגת עובי הרצון לקבל עכשיו הוא נכנס. אם זו דרגה קטנה, הוא עדיין רואה את עצמו כמתרחק, אבל לא נורא. אולי הוא אפילו יכול להצדיק, שלא נורא, כאן יש מצב לבחירה חופשית, "אני אראה את עצמי, זאת אומרת את הפעולות שלי", וכן הלאה. אחר כך יש ריחוק עוד יותר גדול, והוא כבר מבין שהתרחק וזה מסוכן, והיה טוב, אבל עכשיו הוא חושב שיכול להיות שזה לא עד כדי כך, ולא בטוח שזה מתחיל להיות.

כשהוא מתרחק יותר, הוא מתחיל להרגיש שכבר אין לו כוח וכבר אין לו התעניינות, הוא כבר לא בוער. אפילו האורות המקיפים כבר מתרחקים, והוא מתחיל להרגיש עצמו כצמח הנובל. ואז הוא כבר לא יכול לקבוע שזה מצב גרוע והיה קודם מצב טוב, כי הוא כבר התרחק כמה שלבים מאותו מצב, ואין לו אפילו רשימות ולא אור חוזר היורד. אין לו שום דבר שיכול לקשור אותו עם מצב הקודם, שיראה לו את ההבדל בין זה לזה, ושמתוך ההרגשה הזאת הוא יקבע מה היה טוב ומה לא. זאת אומרת, הכול תלוי במידת העובי של הרצון לקבל שעכשיו שורה עליו.

וכשהתנתק, יש לו מה שנקרא, "דרך תורה", הוא יודע שלא נורא, שזה כבר קרה לו פעמים רבות, והוא יכול להמשיך. זאת אומרת, יש לו כבר רשימות מהעליות והירידות, הוא מבין שזו הדרך ואין ברירה, אומנם הוא מרגיש לא טוב, אבל הוא הולך ומתקדם, בכל זאת משקיע. או שהוא נמצא במצב שהוא אפילו לא יכול להשקיע, שהתרחק עוד יותר, ואז הוא מת. במצב הזה יכול להיות שהקבוצה תעזור לו, או שבכלל לא. זה כבר לא בשליטת האדם. ומתחילים מכך או ייסורים או קבוצה, הוא כבר צריך לחכות למה שישפיע עליו, כי הוא ניתק את עצמו לגמרי.

למה האדם התרחק יותר ויותר? זה נקרא "דין המצטבר". אם גנבתי עשרה שקלים, נתנו לי עונש. את העונש הזה אני לא מקבל, אני לא מרגיש אותו כעונש, "לא נורא". אז נותנים לי עונש גדול יותר. אני לא כל כך מקבל, ואז העונש עוד יותר גדול. זה נקרא "דין המצטבר", כשאני נמצא תחת השפעת הרע יותר ויותר, ואז מתרחק. אם על הגרם האחד של הניתוק אני נאבק כדי להתגבר עליו ולחזור למצב ה 100% הטוב, המחובר, אז אני לא נופל, אלא כל פעם מוסיף. לכן החכם הולך ומחפש מראש איפה הוא איבד את הרצון לקבל שלו, ומה עוד הוא יכול להוסיף. אפילו לא מחכה שיתגלה בו רצון לקבל, והוא מחפש איזה עוד רצונות הוא יכול להוסיף לדבקות, ואז הוא לא נופל אף פעם. כי אם אתה מפספס את הרגע הראשון שאתה יורד, אתה כבר יורד, ותמיד תקבל דין כפול, מצטבר.

"הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש, כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו ית' אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר," וזה תמיד רק מכך. רע, אני מתאמץ, אז יש שכר. אין מציאות אחרת, אין סיטואציה אחרת שממנה אפשר להתאמץ ולקבל שכר, אלא, רע לי, ואני עושה מאמץ.

שאלה: מה זה המצב שבן אדם מצדיק את הרע?

רע לי ואני עושה מאמץ, הכוונה היא שאני מרגיש שהבורא רע, ואני עושה מאמץ כדי להגיע למצב שאני מצדיק אותו, שהוא טוב. אני יכול להגיד שהוא טוב רק בתנאי שאני ארגיש שהוא טוב. אבל איך אני יכול להרגיש שהוא טוב, אם אני מרגיש שהוא רע? אז אני דואג לתיקון הכלים שלי. אני לא אומר לו "אתה תשתנה", אלא אני מבקש ממנו שיתקן את הכלים שלי שיהיו בעל מנת להשפיע, שאז אני ארגיש במקום רע, טוב. למה? כי לא יהיה אכפת לי מה אני מרגיש בתוך הכלים, ואז זה יהיה כלי דהשפעה, ואני ארגיש בו טוב.

יוצא שזה התנאי של הסתר רגיל. אם אני קובע שהבורא קיים, ולעומת זאת יש לי הרגשה רעה, אז זה בעצם המצב היפה ביותר לעבודת האדם. למה? אם הוא מממש את כל המצבים הללו, אז הוא מגיע לחופה.

יש כאן עוד הרבה. איך הוא מגיע לחופה, הרי מקסימום הוא מגיע לשכר ועונש. אבל מתגלים עוד ועוד רצונות, הזדונות האלו מהעבר, שהוא מתקן אותם ועושה אותו דבר באהבה. זה עוד לפנינו.

"ונמצא, שאע"פ שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר, כי בשעת הרע ניתן כח לס"א להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה שהם מקבלים שכר, ויכולים שוב להדבק בו ית'."

עוברים לדף ק"מ, טור א', "ביאור הדברים".

"וביאור הדברים, כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע, כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם, וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב שחשב השי"ת בעדנו במחשבת הבריאה, מטעם האמור לעיל בדיבור הסמוך, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו. וכבר הארכנו בזה בסמוך (בד"ה ובגין כך מעשה ידיו עש"ה). ונתבאר שם כי הרגשתנו הטו"ר מסבבת ג"כ ענין שכר ועונש, כי הרגשת הרע גורמת פרודא מאמונתו ית' ע"ש. ונמצא שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בנסיון ומקבל פרודא, הוא מתמלא בהרהורים רעים כמ"ש שם. ונודע כי על הרהורים אלו אמרו חז"ל (עיין קידושין מ.), שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה".

ההרהורים האלו, העונשים הללו, אלו בעצם המצבים בעצמם שאדם עובר, אין עוד עונש. אלא בכל מצב ומצב, ככל שמתגלה לו ניתוק מהבורא - זה העונש, ככל שמתגלה חיבור - זה השכר. אין יותר ואין פחות. אלא אנחנו מצביעים לא על המקום הנכון מאיפה שבאים המעשים שלנו, אנחנו חושבים שמלמעלה הם באים, אבל הם מתוכנו, אנחנו מצביעים על טוב ורע כאילו הם באים בצורה כזאת מלמעלה, ולא שכך זה מתגלה בכלים שלנו, ואז יושבים ומחכים.

"שע"ז כתוב למען תפוש את בית ישראל בלבם. גם נודע שצדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, אכן זה רק בתוהה על הראשונות. אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה ח"ו על ריבוי המעשים הטובים שעשה, ואומר מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות,"

תלוי איך האדם יורד ולאן הוא יורד, אבל תמיד הדרגה שלו קובעת מה הוא חושב ומרגיש. יכול להיות שהיה קודם צדיק כמו משה רבנו, אבל אם נופל, אז גמרנו, הוא לא שווה כלום. כתוב, "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", עכשיו הוא פושע, ואז היה צדיק. לפי המצב שלו הוא קובע אם הבורא רע או טוב, אם יש השגחה או אין השגחה, העולם בכלל טוב או רע, ההוא פועל או לא פועל בעצמו, וכן הלאה. הכול מתוך הכלים שלו שיש בהם עכשיו תוקף לפי האורות שמחזיקים אותם, באיזה גובה הם מחזיקים. כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל באוויר.

"כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות, והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, וכקטן שנולד דמי, שהרי כל צדקתו מימים שעברו חלפה ואינה."

דף קמ"ח, טור ב', "והנה מטרם גמר התיקון".

"והנה מטרם גמר התיקון לא היה המטה מאיר מכל סטרין, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלהים למטה משה, ובמטה משה כתוב, שלח ידך ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל סטרין. אמנם לאחר גמר התיקון, הוא מאיר מכל סטרין. וז"ש וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין, בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש במ"ב גווני. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה היה מאיר בכל סטרין, דהיינו בבחינת בלע המות לנצח (ישעיה כ"ה) כנ"ל. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשוה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה בסוד נהירו דחוכמתא דשם מ"ב.

קנ) תיבו יקרין תיבו וכו': שבו יקרים, שבו ונחדש תקון הכלה בלילה זה, שכל מי שמתחבר עמה בלילה הזה, יהיה נשמר, כל אותה השנה, למעלה ולמטה, ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב ה'.

יש בזה ב' פירושים ששניהם יחד אמיתיים. (עיין לעיל אות קכ"ה) וכן הוא בפירוש של ויפיק שתא בשלם. ולפי הפירוש הא' המובא שם הוא כפשוטו, שמתוך שיום מתן תורה הוא בחינת הארה של גמר התיקון, דבלע המות לנצח וחירות ממלאך המות. ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות, כי בטבע המאורות שחוזרים ומתחדשים במועדם, ויהיה מובטח גם עתה דיפיק שתא בשלם, ותהיה לו חירות ממלאך המות. ולפי הפירוש הב' אשר שם, דקאי על הזמן של גמר התיקון ממש, יהיה כאן הפי' של ויפיק שתא בשלם, כי המלכות נקראת שנה, ומתוך התחדשות המאורות של התמכין דאורייתא, לאחר גמר התיקון, הנה יהיה מובטח לתקן השנה שהיא המלכות בכל השלימות. כי בחינת התחדשות המאורות של התמכין דאורייתא נקראת תיקון ליליא דכלה, שהיא המלכות הנקראת שנה, כמ"ש שם. ועי"ז יפיק שתא בשלם, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות, כמבואר."

כן יהיה רצון.

(סוף השיעור)