שיעור בוקר 21.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.09.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/8j1iSIKK?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 546, "מהי מצוה קלה"

שמענו מאמר "מהי מצוה קלה". איפה שאדם מבטל את עצמו, שם הבורא יכול להיות מורגש ושם הוא נמצא. באותם הכלים, באותם הרגשות שאדם מפנה לבורא, שם הבורא יכול לשרות.

תלמיד: כשמדברים על מצוות קלות נותנים דוגמה של מצווה גשמית.

'מצוות קלות' זה כמו הדוגמה עם "ואהבת לרעך כמוך". 'קלות' הכוונה לא שהן קלות, אלא שאנחנו לא קולטים אותן, הן לא נקלטות בנו, אנחנו חושבים שהן לא כל כך חשובות. נראה לאדם שלא נורא, איכשהו זה יסתדר, יהיה בסדר, ובורחים מהן. חוזרים אליהן אחרי הרבה זמן ולחץ גדול והצטברות של הרבה סיבות, כשכבר רואים שאחרת בלתי אפשרי, ואז הן מתחילות להיות מצוות חשובות.

החשיבות שלהן לאט לאט מתבהרת מתוך זה שאדם רואה מתוך הניסיון שלו ששום דבר לא עוזר לו, וחוזר לעצה הראשונה שבעל הסולם כותב במאמר ''בחירה חופשית'', תבחר את הסביבה, רק על ידה אתה יכול להשתנות.

אדם עושה אלף ואחד דברים במשך הרבה שנים בתקווה להשתנות על ידי כל מיני אמצעים אחרים. אחר כך לאט לאט באין ברירה הוא חוזר למה שצריך. זה נקרא 'מצווה קלה', מרגישים שהיא קלה, חושבים שהיא תתקיים בעצמה, לא נורא, יש כאילו דברים יותר חשובים בדרך. לא אכפת לאדם לקחת משהו קשה ביגיעה, אבל שזה יהיה רחוק יותר מהתוכן של "ואהבת לרעך כמוך" או מהתקשרות דרך חברים לבורא.

אנחנו כל פעם משתדלים לתת לרוחניות הגדרות משלנו, מה זו רוחניות, מי זה הבורא, מהי העבודה שלנו, מהי המטרה שלנו. אנחנו בכל פעם קצת מחליפים את ההגדרה האמיתית להגדרה אחרת שאיתה אפשר לחיות, שיותר נוח איתה.

אצלנו הבורא זה כוח שעוזר, זה דבר שטוב לאחוז בו, כך מן הסתם, בלי שום הגדרה יותר מדויקת. הגדרה יותר מדויקת היא שהוא רק הכוח המשפיע, ומשפיע במידה שאתה משפיע, ומתקשר אליך במידה שאתה מוכן לוותר את עצמך. אחרת הוא מבודד ומנותק ממך, נראה כאכזרי וההפך ממך ממש, כדבר הכי גרוע שיכול להיות כנגד התכונות הנוכחיות. אדם לא רוצה כך לפרש, הוא בכל זאת מפרש אחרת.

אני זוכר שהופעתי ברדיו באמריקה, היה נגדי רב גדול שאמר, "מה זה, האם אין כוח רע בעולם?", אמרתי לו, "יש כוח רע בעולם, זה אותו בורא". הוא אמר "איך יכול להיות?", אמרתי לו, "הרי כתוב "אין עוד מלבדו", הרי מי הוא בסופו של דבר? יש שולט אחד בכל העניין, בכל המציאות". והוא אמר "לא יכול להיות". הוא מופיע ברדיו ואומר ''לא יכול להיות". היו הרבה שאלות על השואה מהיהודים האמריקאים, והוא אומר שזה לא מהבורא.

אדם לא מפרש את הבורא בצורה נכונה, וזה המקור לכל התסבוכת שלו, שהוא לא בדיוק חושב על שינויים, אלא על כל מיני דברים, שבדרך אחרת יוכל להתבצע התיקון, ההליכה והשגת המטרה.

תלמיד: איך אדם יכול להתקדם לקראת השפעה אם הוא לא רוצה את זה? איך יכולה לצאת תפילה?

אדם יכול בכל זאת להתקדם לקראת ההשפעה אפילו שהוא יודע שהוא לא רוצה את זה, בכל מיני דרכים עקיפות. חברה זו דרך עקיפה. כשאני משפיע לחבר מטעם הגאווה שלי, השליטה שלי, אני יכול להשפיע לו ולהגיד לו "צריכים להתקדם, המטרה חשובה והבורא חשוב". לחבר אני יכול להגיד, לי לא. אבל כשהוא יגיד לי את זה אחר כך באיזו צורה, אני אקבל את זה. זו דרך עקיפה לא דרך ישירה.

מה בעל הסולם אומר לנו על בחירה חופשית? הוא לא אומר שבחירה חופשית היא שאתה צריך לבחור בי, לא, אלא תבחר בחברה שתגיד לך שכדאי לבחור בי. את זה אדם יכול לשמוע. זה לא שרוצה או לא רוצה, אפילו שהוא לא רוצה הוא ישמע, זה 'פרסום', כמו כל דבר בחוץ שאנחנו שומעים. נותנים לך רק חור אחד שדרכו יכול להיכנס בך הרעיון הזה מהסביבה.

תלמיד: בורא יכול להיות חשוב והמטרה יכולה להיות חשובה, והחברה יכולה לפרסם לי את זה.

מלכתחילה אני אגיד לך, הבורא לא יכול להיות חשוב והמטרה לא יכולה להיות חשובה, אם אתה תפרש אותם נכון. תגדיר בדיוק מה זו מטרה ומה זה בורא, ואז תראה שאלה דברים, כמו שהוא כותב 'קלים', ואנחנו לא רוצים אותם.

תלמיד: אם אני לא רוצה את זה, אז למה שאני אקבל את זה?

אל תקבל. אתה אומר, אני באתי לכאן בגלל שרע לי, חיפשתי כל מיני דברים. לא שרע לי שהיה חסר לי, אלא לי אישית היה חסר, בעיני האחרים אולי לא היה חסר לי כלום. אתה היית עם מדליה, גיבור ישראל, אבל היה בכל זאת משהו שהיה חסר לך, בגלל זה באת לשמוע.

עכשיו אתה אומר ''באתי לכאן כי חשבתי שאני אקבל משהו, ובמקום זה אומרים לי 'תיתן''', אז למה אתה נשאר? יש אנשים יותר חכמים שכבר ברחו, למה לא ברחת? לחבר אחר הייתה גם הזדמנות אבל הוא כבר עבר אותה, והיום כבר קצת יותר קשה לברוח.

תלמיד: יש הרגשה שזה המקום.

מקום של מה?

תלמיד: קרבה.

קרבה.

תלמיד: אם אתה נשאר, אז כנראה שאתה לא רוצה לקבל את המכות שקיבלת אז, בגלל זה אתה לא הולך.

אדם שנמצא כאן ודאי שהוא נמצא כדי לא לקבל יותר מכות. יש לו פחד שאם הוא יעזוב הוא יקבל מכות, לפחות כמו קודם. ודאי, זה נקרא "לא לשמה". נמצאים כאן מהסיבה הזאת, זה נכון. מכות יכולות להיות מכות פנימיות, נפשיות, חוסר תשוקה, חוסר אונים, חוסר תשובה על החיים, משהו שבלי זה כל היתר שיהיה מלא תענוגים, אבל אתה רואה כבר את סוף התענוג, התענוג עצמו לא שווה. אדם מסכן, מה לעשות?

תלמיד: האם הכלי שאדם מפנה לבורא זה משהו שהאדם מחזיק בקביעות, או שזו הרגשה שיכולה גם ללכת לאיבוד?

יש רק מקום אחד, שנקרא "מלכות", רצון לקבל, או שתמלא את הרצון לקבל הזה ב"אני" שלך או בבורא, אתה צריך להחליט. מה זה באני שלך או בבורא? למי אתה דואג. הכלים נשארים אותם כלים, למי אתה דואג בשימוש בכלים האלו, זה נקרא לפנות מקום.

או כל השכל שלי וכל הלב שלי, כל היכולת שלי, התכונות, אני עובד איתם כדי לשרת את האני, או עם אותם הדברים, אין לי אחרים, אני עובד כדי לשרת אותו, זה נקרא לפנות מקום.

תלמיד: האם זאת הרגשה כשבן אדם מרגיש אותה, אז היא כבר שלו לתמיד, בקביעות, או שזה יכול ללכת לו לאיבוד?

זה בא לפרקים והולך, ובא יותר והולך עד שמתברר יותר, שהאדם משתדל להיות בזה כמה שיותר.

תלמיד: אמרת שאדם עובד, וחודש ימים הוא לא מקבל שכר ויש לו צער גדול. וכאן שנים אפשר לשבת והצער הזה יצטבר לאט.

בחוץ אנחנו עובדים בשביל שכר, אתה אומר. חודש ימים אני עובד, אז קודם כל אני בטוח שבסוף החודש אני אקבל שכר. יש לי בנק, לאן שבסוף החודש מגיע סכום כסף מהמעביד שלי. ככה זה נהוג בחברה, וגם יש לי ביטחון במעביד וגם החברה מחזיקה בזה, אז אני בטוח שככה זה יהיה. יותר טוב אולי אם הייתי מקבל במקום. אבל לפעמים, אולי יותר בטוח שבסוף החודש בבנק. זאת אומרת, אני מרגיש בכל זאת שזה שלי, כאילו יש לי אותו עכשיו.

אתה שואל ככה, אבל כאן אנחנו עובדים שנים, שנים, אין לנו בזה כלום, אנחנו בעצם לא מרגישים את הרווח, לא רואים את הבנק, לאן שזה אולי יכנס פעם. לא מרגישים את המעביד שלנו, את בעל הבית שישלם לנו, אז למה אנחנו עדיין מסוגלים לשבת כאן ולהחזיק? או שאנחנו כאלה גיבורים וכבר נמצאים בעל מנת להשפיע. אם אתה תדבר עם כמה מהאנשים בבני ברק, אז הם יגידו, מה זאת אומרת, אם לא בשביל הבורא, הייתי יכול לעשות את זה?

אז אולי אני בכלל כבר צדיק גמור, לא רואה את הבורא, לא רואה את השכר, לא רואה כלום, תראה כמה שנים אני סוחב ודברים קשים, יגיעה קשה. כשאנשים מסתכלים עליך מבחוץ אומרים, כל בוקר הוא קם בשלוש בלילה, תראה כמה דברים הוא עושה במשך שבוע ימים, הוא ממש מלאך, לא אדם, כבר בטח הגיע לגמר התיקון, ועוד יש שם משהו יותר מזה.

השאלה היא "מה מחזיק אותנו"?

תלמיד: לא, למה אין לי צער שעדיין לא הגעתי לסוף תיקון?

זאת אומרת, גם השאלה שלי למה אני עדיין יכול בכל זאת להישאר כאן, מה מחזיק אותי ולמה אין לי אפילו צער מזה שאני נמצא בלי להרגיש את המעביד, בלי להרגיש שכר, כלום, ואני יכול ככה להישאר כאילו. בכל יגיעה אחרת, שאני הייתי קם כל בוקר למשהו אחר, הייתי דורש שכר. במקום יום הייתי עובד משלוש בבוקר, הייתי דורש עוד חצי משכורת נגיד. כאן אתה לא עושה כלום. איך אתה מסביר, איך יכול להיות שאתה קם בשלוש בבוקר?

מה חושבת אימא שלך, בטח שהשתגעת. זה שאני הורס את הבריאות, אימא שלי אומרת לי כבר שלושים שנה, ברוך ה', שתגיד לי עוד עשרים שנה. אבל איך אתה מסביר?

תלמיד: לא יודע, אצלי יש צער.

אז אין לנו תשובה על זה. איך אנחנו מחזיקים בכל זאת?

תלמיד: לא יודע.

לא יודע. אז בטח החבר יודע. איזו תשובה אתה נותן ברגע שאתה ככה?

תלמיד: אם הייתי מסוגל לתת לעצמי תשובות, זה אחד הדברים שהייתי מפסיק לעשות. אני אומר שאולי אני במגרש משחקים שאני לא יודע מה קורה.

אתה בעצמך לא יודע למה, אבל משהו מחייב אותך לקום. בטח לא בגלל בושה כלפיי או כלפי חבר אחר, זה ברור, כי אז לא היית מתייחס, היית גומר עם זה וזהו. אלא מה, המצפון?

תלמיד: לא מצפון,

זו הערכה עצמית? לא.

תלמיד: אני מחפש משהו מעבר.

אבל חיפוש מעבר זה בסדר.

תלמיד: מה יש לי להפסיד?

מה יש להפסיד? במקום השעות האלה בלילה שאני כאן הייתי עושה הרבה דברים, ובטח בגיל שלך. השאלה שלי אחרת, אתה בחור חכם ופיקח מאוד, ויכול להיות שזה מכשול. לידך יושבים אנשים שאחד הוא ד"ר בכימיה, אחד עוסק בחשבונאות ואחר במחשבים, אלו אנשים שיודעים לעשות חשבונות. למה אנחנו לא עושים חשבון?

תלמיד: פוחדים אולי לעשות חשבון.

הרי יושבים כאן אנשים, לא כאלה שמרחפים באוויר שבאים למלא את הרגשות שלהם, או להרגיש שהם מצטערים, ואחר כך את הצער שיש להם הם בונים על איזה ביצוע רוחני בתיאטרון. אלה אנשים מאוד ריאליים, מגושמים.

נגיד שאנחנו איכשהו מחזיקים כאן, למה לא מפריע לנו שאנחנו לא שואלים? האם יש פחד פנימי לשאול?

תלמיד: לא יודע.

אבל אפילו בלי לתת תשובה לעצמך אתה ממשיך כאן.

תלמיד: בסדר, אתה בא ורב עם עצמך.

אבל אם יעברו עוד עשרים שנה וכך תגיד לי?

תלמיד: לא.

מה ההבדל?

תלמיד: כי אתה עושה כל יום את החשבון מחדש, כל רגע.

כמו שהיום עשית חשבון ולא קיבלת כלום, גם מחר זה יהיה.

תלמיד: לכן יש שינויים.

איזה שינוי צריך לקרות כדי שתגיד שזה גמר החשבון, או שאני מקבל עכשיו ממך משהו או שום דבר? כל יום אתה מבצע עבודה ובעל הבית לא משלם לך כלום ואתה מסכים עם זה, עד מתי? תגיד לי איפה צריך להיות הגבול?

תלמיד: אני קובע לעצמי את הרף כל פעם מחדש. יש נקודות זמן שאתה עושה בהן חשבון, נכון לעכשיו אתה לא רואה שכר, אבל אם אתה מסתכל אחורה.

אולי נעשה איזה פרוטוקול כללי מטעם החברה שלנו ונחתום, שאם לא נקבל תשובה עד זמן מסוים, ניתן לו חודש ארכה, אז גמרנו. יש לך תשובה מה לעשות?

תלמיד: כן, אני לא מסכים שלא עובדים עבור שכר, כל אחד נמצא כאן כי הוא עובד לשם שכר שהוא מקבל אותו עכשיו, לא בעתיד ולא בעבר. יש שכר שיכול להיות ברמה של כבוד, ברמה של שליטה, ברמה של תקווה שיש לו, אבל זה עכשיו, זה לא בעתיד. אף אחד פה לא עובד לשווא, כולם עובדים כי מקבלים שכר עכשיו, כל אחד צריך לבדוק איזה שכר יש לו בכל רגע.

מה שמיוחד בדרך הזאת, שהשינויים המהירים שקורים מביאים את האדם לזה שכל פעם שחשב שזה השכר שמקבל, הוא רואה שזה לא אותו שכר שהוא באמת מקבל, ואז הוא צריך לשנות את השכר. עד שבסוף הוא רואה שכל סוגי השכר האלה לא שווים כלום. מתי זה קורה? כשהוא חוטף מכה מספיק חזקה כדי להבין שהשכר הזה לא מספיק.

לא נתת תשובה.

תלמיד: כנראה הכי חשוב בדרך שאדם שוקל את הכלי שלו כלפי [המטרה].

בקיצור אתה אומר, אם נעשה בי איזה שינוי.

תלמיד: שהוא הולך על הכול, ובדרך הוא רואה איזו התקדמות, לא משנה איזו.

אני מבין אותך. אתה אומר כך, אנחנו מחליפים התקדמות רוחנית בהתקדמות גשמית. נתתי עוד שיעור, האמנתי בעוד משהו, כתבתי עוד משהו, בקיצור רכשתי ואני רואה סימנים שאני כביכול מתקדם, ואלה לא סימנים רוחניים אבל איכשהו הם מספקים אותי. זה שקר.

תלמיד: זה בדיוק מה שאמרתי, אז אתה מעריך כל מדרגה.

זאת אומרת החלפתי מטרה אחת רוחנית, לכל מיני מטרות כאלה קטנות, שאני כביכול משיג אותן ומסתפק בהן. טוב, זה כמו בחיים הרגילים של האנשים, עשיתי מהקבלה ג'וב וכל פעם אני מקבל ממנה מילוי. זה כבר טוב שאתה עושה ככה.

תלמיד: זה ברור, אבל אנחנו מדברים שיש הפרדה מוחלטת בין רוחניות לגשמיות, או שאדם לא צריך לחשוב שזה יעזור לו בגשמיות, או ההפך מזה, אתה חי במגרש משחקים שלך, אתה לא יכול להגיד, לא, זה משהו אחר, זה מצב בונוס, אתה תמיד קושר את זה ביחד. אז אתה אומר אוקיי, הנה אני לומד תע"ס, וזה עוזר לי לחשוב אחרת.

אבל עוד יותר מזה, אם אני עכשיו אגיד לך שאתה לא תקבל שום דבר מזה שאתה קם בבוקר, ולא יהיה לך כלום בחיים, האם תקום מחר או לא?

תלמיד: אני לא אאמין לך.

זאת אומרת יש עוד משהו מעבר לזה, אפילו שאומרים לך שלא תקבל שכר. הוא צוחק, הוא רואה באיזו מלכודת הוא נמצא.

תלמיד: זה מצב שאין ברירה, כי לפחות אני מרגיש שמה שאני מחפש הרבה זמן יש רק פה, מצד שני כאילו דפקו אותי, הבטיחו משהו אחד, ובסוף אני אקבל משהו אחר לגמרי, אם בכלל אני אקבל משהו. אבל כרגע זה מצב של אין ברירה, וזו הבעיה.

זה טוב, כן זה טוב. האם מתוך כל הדברים האלה אולי נחפש פתרון? כי לשבת כאן כי אין לי ברירה, ואפילו שהדלת פתוחה אני לא יכול לצאת, ולהישאר כאן זה גם ללא שום טעם, זה בית סוהר. יכול להיות שיש לנו פתרון והוא קל מאוד, ורומזים לנו עליו דווקא בזה שתראה, כאילו הכול פתוח, ואתה לא מסוגל לעשות עם עצמך משהו.

תלמיד: בשבילי הפתרון מאוד ברור, או שאתה קם והולך, מנסה לשכוח או להתעלם, או שאתה מכניס את עצמך עד הסוף לפה. אבל עוד פעם, גם אם אתה מכניס את עצמך עד הסוף לפה, אז אתה מסתכל על האנשים מסביבך, ואתה לא יודע אם אתה רוצה בכלל להכניס את עצמך עד הסוף.

זו בעיה. כל בוקר כשאני מסתכל עליך, אני רואה ניסים ממש. הבחור מופיע, איך יכול להיות. אבל פלא, אתה רואה שאתה כבר הפסקת, כל יום ויום אתה פחות ופחות דואג לתשלום, אתה מפסיק כבר לעשות חשבון, אתה מתחיל להתרגל, לשקוע.

אתה לא מודאג מזה כבר? אתה רואה שאתה כמו הארנבת שהולכת לקראת הנחש, אתה מכיר את זה? הנחש ככה מהפנט אותה, ראית איך הנחשים אוכלים אותה, והיא הולכת ואין לה ברירה, ממש הולכת ונכנסת לו ללוע.

תלמיד: מצד אחד כבר ברור לך שכל פעם השכר משתנה וכאילו יורד, מצד שני זה הכי מפחיד ללכת ככה, בגלל זה אתה כל הזמן נלחם בעצמך כדי לא להיכנס לנחש.

אבל אתה נכנס, ואתה לא יכול לעשות כלום, כך זאת התמונה. העולם מצחיק אז צוחקים. אבל זו בעיה, אז מה עושים?

אתם חושבים שיש לכם תשובה?

תלמיד: ההרגשה האישית שלי היא שיותר ממה שאנחנו נמשכים, אנחנו נדחפים ומתחברים לפה.

טוב, אתה אומר כך, יותר ממה שאני נזרק מפה, עוד יותר מזה אני נמשך לפה, זה בסדר.

תלמיד: בגלל שרע לי, בגלל ניסיונות החיים.

אולי כדאי לנו לעצור את כל המפעל שלנו, אולי הוא מסתיר לנו את הבעיה ומבלבל אותנו כשאנחנו עובדים ועושים כל מיני דברים, אלף ואחד דברים, מסתובבים, תכנית כזאת וכזאת, נבצע את זה, נבצע את זה. בואו נרגיש שאנחנו פשוט נמצאים בריקנות ללא פעולות אמיתיות, רוחניות, וללא תוצאות רוחניות. אולי זה לא בסדר מה שאנחנו עושים, אנחנו כמו ילדים בגן ילדים שרצים מפינה לפינה ועושים רעש וכל מיני דברים, אבל בעצם כל התנועות הן ללא תועלת, הן רק מסבכות אותנו.

אולי זה איזה מין ריפוי בעיסוק, שלא נעמוד לפני התהום. בנינו לעצמנו במה להתעסק ומתגאים בזה, ולא רואים שאחרי כל זה, חוץ מהרבה רעש וגלים, אנחנו בעצם לא עושים כלום, לא מבצעים, לא מקבלים, לא מגיעים. אולי כל זה, זה סתם איזה ענן אבק שעשינו מהעפר סתם ככה, וזהו.

תלמיד: זה באמת דבר שקורה כמעט כל יום. למה אני נמצא כאן, זה באמת שווה? זה לא קל. יש לפעמים שחושבים שזה המקום ואין מקום אחר, ויש לפעמים שחושבים אחרת.

לפעמים ככה, ולפעמים ככה, אני מבין. אבל מה הסיכום? אין סיכום. אתה רואה, יכול להיות שכולנו נמצאים במבוי סתום, נכנסנו לאיזה מצב, ויכול להיות שצריכים לעשות רוורס ולחפש דרך אחרת. יכול להיות שזה ללא מוצא, כך יכולים עוד להישאר.

תלמיד: זו פשוט דילמה לא קטנה.

זה נקרא שאנחנו בסכנה, סכנה שנישאר כך. זו הסכנה הכי גדולה. זאת אומרת, להיות בשקר. נראה לך שאתה יכול להתקדם, ויכול להיות שמזה אין שום התקדמות.

תלמיד: ובחוץ אתה מתקדם?

אל תגיד לי שבחוץ יותר גרוע. אני לא מחפש מה יותר גרוע ומה יותר טוב. אני מחפש תכל'ס משהו להגיע. זה נכון שלהיות עם תרופה נגד כאבים או בלי תרופה זה הבדל גדול, אבל אתה בכל זאת חולה. זה שאתה נמצא כאן בגלל שכאן יותר קל לך, ואתה איכשהו מרגיע את המצפון שלך, מה אתה עושה עם החיים שלך, זה נכון. אבל בסך הכול אם אתה מרגיע, אז זה סם, זה לא פתרון.

תלמיד: בדעת פשוט אין ברירה אחרת כדי להרגיע.

אתה חושב שאין ברירה אחרת? אני חושב שאולי כדאי לעשות חושבים, לעשות רוורס, לחזור מכל הפעילות, לשקול את הכול טוב טוב ולראות, אולי אנחנו צריכים לגמרי איכשהו לחיות במסגרת אחרת, ביחסים, במקום, לא יודע במה לשנות את הכול.

תלמיד: כל הדברים האלה, זה נראה שזה לא משנה, גם אם נעצור עכשיו את הכול ונדאג לעשות תוכנית אחרת, אנחנו מהר מאוד נגיע לאותה נקודה. כי אנחנו מחפשים את התשובות במקום שכבר הגענו למסקנה שאין לנו את התשובות.

אם התשובות היו בתוכנו ובתוך המוח שלנו, אז באמת כבר לא היינו פה, היינו בחוץ. ובאנו לפה לנסות ולהגיע למשהו שאין לנו, ואין לנו איפה להשיג אותו. וכל החשבונות שלנו, תמיד יראו לנו שבעצם עדיין אין לנו אותו, וגם שאין לנו שום דרך להשיג אותו.

אתה אומר כך. אפילו שתעשה רוורס בכל הפעולות שלך, זה יהיה רוורס על פעולות גשמיות, ואתה בכל זאת לא תוכל לבנות מסלול חדש שייתן לך משהו ככה שונה וממשי. אבל בסופו של דבר, אתה תגיע בכל דרך אחרת לאותו מצב פנימי, כמו עכשיו. אז תהיה לא מסגרת כזאת, אלא אחרת. לא תהיה העבודה הזאת, אלא תהיה איזו צורה שונה. אבל תכל'ס בפנים, אתה תגיע, בכל זאת, למצב כמו שעכשיו. מה המצב עכשיו? שאתה לא דורש כלום, שאתה לא רוצה כלום, שמספיקה לך השגרה הזאת.

תלמיד: זה לא זה.

זה לא זה?

תלמיד: לא. העניין הוא שמבחוץ מה כבר אפשר לעשות? כל מה שנעשה מבחוץ, בסופו של דבר..

אז אתה הגעת למקום, כמו מושב זקנים, ששם בחוץ גרוע, יש שם מלחמות, יש שם פריצות ורציחות, וכאן יושבים, ובינתיים ככה.

תלמיד: לא להפך. העניין הוא דווקא כן להשתגע בפנים, אבל בפנים להשתגע. אבל זה המקום, אחרת מה? אין שום דרך אחרת לעשות את זה. כל פעולה חיצונית שנעשה, יכול להיות שצריך לעשות כל פעם בלגן חיצוני, ולעורר באמת את הפנימיות, שככה זה עובד. אבל לא הפעולות החיצוניות האלה, או כל מיני חשבונות כאלה, הם שיובילו אותנו.

טוב.

תלמיד: אם הבן אדם היה בא, ולא היה מרגיש שום מטרה, הוא לא היה בא. וככה, כשכולם אומרים לו שיש מטרה, אז הוא נשאר ומקווה שאולי הוא יגיע.

זאת אומרת, זה שאנחנו מראים אחד לשני שיש מטרה, אנחנו בזה, כביכול סותמים את המטרה האמיתית אחד לשני, או שאנחנו מושכים למטרה?

תלמיד: אני חושב שאם לא עושים את הפעולות החיצוניות, אז השקר שאמרת, לא יתגלה. כי אנחנו יודעים שבחיים אדם מממש הכול מהניסיון שלו. הוא צריך לגלות שזה שקר. אם הוא לא יגלה את זה, אז זה לא יהיה שקר. אז מה לא גילינו?

בקיצור, האם אנחנו ממשיכים ובאותו מסלול, או שאנחנו יודעים שהיינו בוחרים במסלול אחר ולא יכולים בכל זאת לשנות, או שאנחנו משנים, אז מה משנים, ועל ידי מה? מה אנחנו עושים? או שאין לנו ברירה, פשוט ראש קטן פתאום וזהו?

תלמיד: מצד אחד, כל דבר שאתה יכול לעשות, אם זה שינויים ודברים כאלה, אז אתה אומר זה טבע. באים ואומרים לך, "זה הטבע שלך" או עליות וירידות. מצד אחר, כתוב "נשמת אדם תלמדנו", או שמה שאתה עושה, זה הדבר הטוב בשביל ההתקדמות שלך ברצון הזה שקיבלת. או שיש רצונות שצריך להתגבר עליהם ויש רצונות שצריך ללכת איתם. עם שגרה יותר נוח, זה ברור. וכשיש שינויים, כמו המפעל, כמה פעמים אמרו את המשפט, "הרב אמר שצריך ככה, הרב אמר שצריך ככה", כדי שאנשים ייכנסו למסגרת של המפעל. למה? כי אף אחד לא אוהב שינוי, כבר התרגלו לשגרה מסוימת.

אני כבר לא מדבר על המפעל. אתה רואה. היום אני מדבר, בואו נעצור את הכול בכלל. נסגור את העסק.

תלמיד: אני אומר כל שינוי בדרך. כי מצד אחד, הדרך מאוד ברורה. בכלל, הדרך של בעל הסולם מאוד ברורה, כך צריך לעשות. מצד אחר, אפשר בתוך התחום הזה גם להשתגע מקיצוניות לקיצוניות. אין לך עיניים בכלל לראות, אז איך אתה מודד? איך אני יודע שאם עכשיו אני נוסע עם החבר למדבר, ואנחנו קוראים ספרים באיזה מקום זה פחות טוב?

תלמיד: תנסה.

תלמיד: נכון שאני מנסה, אבל אתה יכול לנסות כך כל החיים. ופה אתה לא מנסה כל בוקר כשאתה קם מחדש?

אולי החבר יגיד משהו.

תלמיד: אין לי שום מושג לאן אנחנו הולכים ולאן נגיע, והאמת, גם לא מעניין אותי. מה שדיברנו עכשיו, מרתק אותי.

הוא מטפל באופנוע, יש בזה פילוסופיה גדולה.

תלמיד: מרתק אותי לראות את עצמי, איך אני מתנהג מהצד ככה. זה חווייתי ואני נהנה מזה ואני נמשך לזה, ואת מה שאני נמשך אליו, אני רואה כנכון. הכול נראה לי פשוט.

אתה אומר כך, יש לי מין הרגשת הדרך אמתית פנימית, שאני נמצא בהילוך הנכון. אני לא יודע למה, ואני באמת לא מסוגל כביכול לבדוק את זה, אבל יש לי מין ביטחון פנימי שזה אמת. אולי מפני שהיתר נראה לי מיד שקר.

תלמיד: יש לי שכר.

יש לך שכר. איזה שכר?

תלמיד: התענוג הזה, אני מסתכל על עצמי, איך אני מתנהג ואיך אני משתנה כל הזמן.

אתה רואה שאתה בכל זאת משתנה לטובה כאילו.

תלמיד: לא לטובה.

לא לטובה. אלא מה?

תלמיד: פשוט קורים לי דברים.

קורים לך דברים.

תלמיד: כן.

בכל זאת, כאלה שנותנים לך סיפוק.

תלמיד: בדיוק.

כן, גם סיפוק עצמי, בכל זאת, גבר קם בבוקר ועושה משהו בחיים לעומת כל התרנגולים האלו.

תלמיד: למה שגרה זה לא טוב?

אני לא אומר ששגרה זה לא טוב. לא. אני רק שאלתי על תכלית השגרה. שגרה זו עבודה תמידית על רשימות חדשות.

תלמיד: מה שאני מבין, שאתה לא יודע מה זה בפנימיות. יש פי שניים משהו פנימי, מה זה, אף אחד לא יודע. אז כולם עושים למען שגרה אפילו בכוח, להרים את עצמי ולהביא לפה, ואז לברר מה זה שגרה שהיא מושכת ככה לאט לאט. בשביל מה אתה מקבל? בגלל זה אני חושב ששגרה זה דבר שאפשר להגיד עליו שהוא המטרה.

יופי, זאת אומרת אתה אומר כך, אני מכניס את עצמי למסלול, אני הולך בשגרה ובכל זאת אני רואה מפעם לפעם שאני מתקדם למשהו, שאני משתנה לטובה, והשגרה הזאת בעצם מצילה אותי מהטבע שלי, דווקא השגרה הזאת היא לא שגרה במובן השלילי שלה, אלא זו התקדמות ולא שגרה.

תלמיד: זו הבעיה, שאדם יודע איך למלא את עצמו. עדיין יכול למלא את עצמו וזה מונע מאיתנו את השכר האמיתי.

אתה אומר שהבעיה שלנו שאנחנו איכשהו מקבלים מילוי מכל מיני דברים או בדרך שלנו או בורחים לאיזשהו מקום וממלאים את עצמנו, וזאת הבעיה שבגללה אנחנו לא מרגישים שאנחנו סובלים, ומוכנים להמשיך.

תלמיד: זה טוב, אנחנו צריכים כוח לעבוד, כדאי לנו.

זה נותן כוח לעבוד, זה מרגיע אותנו איכשהו, כל שכר קטן כזה פה ושם.

תלמיד: אולי אפשר לסגור את הברז איכשהו.

לא לקבל שום שכר. כמו שהם אמרו, "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה". זאת אומרת אתה אומר שנחזור לשיטה ההיא?

תלמיד: זו עדיין צורה חיצונית.

זה לא חשוב חיצונית או פנימית. רק אומרים ככה, לחם ומים, הכוונה היא ממש חיי צער כמשמעו. כמו שהוא כותב שם, פשוטו כמשמעו, ממש לא לתת יותר מזה. היו אנשים, באותם זמנים דווקא, שלהם לחם ומים זה היה העיקר. כן, במשך ההיסטוריה היו מיליוני אנשים, גם היום חצי עולם מוכן לחיות רק בשביל לחם ומים. תן לו את זה, הוא לא צריך שום דבר חוץ מזה, רק להתקיים, כמו בהמות שחיות. מה הן עושות כל החיות? רק אוכלות והגוף שלהן מתקיים, חיות רק בשביל השגת הקיום הגופני. לשם מה חיה כל חיה? כך האדם. כמה אנשים יש שחיים כדי למלא את עצמם עם איזה רעיונות. אין תשובה. טוב, נחשוב. צריכים ללמוד ואז נגיע לתשובה.

(סוף השיעור)