שיעור הקבלה היומיFeb 24, 2026(בוקר)
רב"ש. מטרת החברה - ב. 1-2 (1984) (מוקלט מתאריך 26.12.2002)
Feb 24, 2026
שיעור בוקר 24.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 26.12.2002
https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/czDdLc0v?activeTab=transcription&mediaType=video
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מטרת החברה - ב'"
שום דבר לא נברא סתם, הכול בא מתוך אותה מחשבה להיטיב לנבראיו ואחר כך משתלשל ומתפצל להרבה תכונות וכוחות ומצבים, רשימות ודרגות אבל מאותה מחשבה. זאת אומרת, אם יש משהו, איזו מין תופעה בעולמנו, בעולם הרוחני, התופעה הזאת באה רק מאותו המקור להיטיב לנבראיו, מאותה הסיבה, ולקיום אותה סיבה התופעה הזאת חייבת להתקיים. ככה זה בכל דבר ודבר בעולמנו ובעולמות רוחניים.
הדבר החשוב ביותר שאנחנו לומדים בעניין הנשמות, שכתוצאה משבירת המסך הכללי הנשמות התחלקו. זאת אומרת, מה קרה באדם הראשון? אדם הראשון זה מבנה שכולל את כל הכוחות, כל הרצונות יחד. מה זה יחד? הרבה הרבה רצונות אבל כל אחד עם מסך למקור אחד. בוא נגיד ככה, זה כמו איזה מין זֵר שקשור יחד, במה קשור יחד? בכוונה אחת כלפי הבורא. כל הרצונות, זאת אומרת שהכוונה של כל רצון ורצון קשורה לבורא, ולכן הם קשורים יחד. כך זה במקור הנשמה.
אחר כך כדי לתת לנשמה הזאת יכולת לבחור במצב הזה בעצמה בבחירה חופשית ולהגיע למצב הזה בכוחות עצמה, נותנים לנשמה הזאת את המצב ההופכי ממצב השלמות והנצחיות והדביקות בבורא. במה מצב השבירה שונה ממצב של דביקות? בזה שנאבד לכל רצון ורצון מסך בעל מנת להשפיע לבורא, להידבק בבורא. ובזה שכל אחד לא דבוק בבורא, כל אחד לא דבוק בשני. יוצא שדביקות בבורא ודביקות בשני זה ממש אותו דבר.
ואז מה צריכים בעצם? להידבק אחד בשני ולהידבק בבורא, שזה בעצם היינו הך. אנחנו כאן במצבנו הנוכחי מתחילים את הדרך וגומרים אותה אחרי כל המצבים והתיקונים שעוברים באותו המצב שממנו נפלנו. ואז שוב אנחנו כולנו כולנו, כל אחד ואחת מתקן במשך 125 מדרגות, מתקן לגמרי את הרצון שלו כלפי הבורא או כל הרצונות שהוא כלול מהם, זה לא חשוב, סך הכול כל אחד לרצון אחד. וכשכולנו מכוונים לבורא אז כולנו דבוקים אחד בשני.
ומפני שלא מתאפשר לנו לעשות את הדרך ברצון לקבל שלנו אלא מטעם חופש הבחירה, ושהמצב הזה הוא יהיה לגמרי בחירה חופשית ולא תלוי בכלי, זאת אומרת בבחינה הנצחית שהכלי ירגיש ויחליט מצד האור על המצבים שהוא רוצה עכשיו לרכוש, ולא מצד עצמו, נעשה הסתר.
כלומר אנחנו לא רוכשים את המצב הבא אף פעם לפני שרוכשים אותו ואז מגלים אותו. זאת אומרת, הבורא מתגלה רק בתנאי ש"הכלי קודם לאור" מה שנקרא.
אם כך, אז אנחנו צריכים לא להיות מכוונים לבורא כל אחד ואחד, כי זה בלתי אפשרי להיות מכוונים אליו, כי הוא לא מתגלה בכל מדרגה ומדרגה, אלא מתגלה ההפך, באחוריים שלו בחוסר דביקות ובחוסר הכרה ותפיסה בו. לכן אנחנו יכולים להיעזר בהליכה אליו בזה שכל אחד ואחד עושה פעולות כלפי יתר הרצונות שהם בעצם בסך הכול אותה הנשמה של אדם ראשון.
ויוצא, שאותן 125 מדרגות שבהן אני מתקין את המסך השלם על כל הנשמה שלי, נשמה חלקית של כל הנשמות של אדם ראשון, אחד משש מאות אלף נגיד נשמות, אז אותן 125 מדרגות בהתקרבותי לבורא הן ממש אותן 125 מדרגות בדביקותי ליתר הנשמות.
ואז בפעולות כלפי הבורא שאני לא יכול לבצע מפני שהוא נסתר כדי לתת לי אפשרות לא להיות תלוי ברצון לקבל שלי, אלא להיות אובייקטיבי וללכת למעלה מהדעת, אז אני יכול לבצע אותן פעולות כלפי החברה. זה נקרא שמצווה בן אדם לחברו קודמת למצוות או מביאה גם למצוות בן אדם למקום.
ולכן בעולם הזה במצב שלנו, מה זה "העולם הזה", זה המצב שאנחנו לא רואים ולא מרגישים, לא פעולות שלנו ולא תוצאות מהן, אנחנו תלויים אך ורק דווקא בכוח החברה הסובבת אותנו, שזה אותו קומץ אנשים שכמוני שגם משתוקקים לדביקות בבורא ומבינים שמפני שאנחנו נמצאים בהסתרה, אז הפעולות יכולות להיות רק בינינו. ורואים שבאמת בפעולות בינינו, שם מתגלה כל כובד העבודה שלנו מפני שזו ממש עבודה נגד הרצון לקבל ועבודה למעלה מהדעת. רק בעבודה הזאת אני יכול לכוון את עצמי, אני יכול לראות איפה אני נמצא, אני יכול להשפיע באמת לחבר או לא, הוא לי או לא.
ואז יוצא שגם עם הבורא בצורה הדדית אני לא יכול להיות קשור במצבי, זה לא מגולה לי, אלא אני מגולה לו, אבל הוא לא מגולה לי.
מה שאין כן, כלפי החבר, שנינו אנחנו יכולים לעבוד בעזרה ובהתקרבות ובדביקות הדדית, ודאי שבכוונה שזה מביא אותנו לדביקות בבורא, ואז כששנינו משתוקקים לאותה מטרה, בזה שעושים את עבודת הדביקות אחד לשני, מתקרבים באותה מידה למטרה שלנו - לבורא. ויוצא שזה ממש היינו הך. וגם בעולם הזה אף על פי שהוא עולם שכולו אגואיסטי, ניתן לנו לבצע פעולות רוחניות. אם אנחנו עושים אחד לשני פעולות בהתקרבות, למען התקרבות לבורא, ממש בשטח, במישור שלנו, אפשר לעשות, לבצע את זה.
אז על זה הרב'ה כותב וכל המקובלים כתבו על זה הרבה, ובפרט במאמרים האלה הראשונים כשהגיעה חבורה גדולה של האנשים, הוא השקיע הרבה מרץ ורצון כדי לכתוב את האמרות הקצרות האלו. אני שאלתי אותו מה אפשר לתת לאנשים שבאו, כי לי לא הייתה שום חברה ולא חברים שאיתם אני צריך להיות קשור, הייתי "נעול" עליו. ואז הוא כתב, וזה באמת היה המפתח להצלחת החברה, להצלחת כל אחד ואחד מהאנשים שבאו.
במה יכולים לחשוב, במה יכולים לעשות פעולות אחד כלפי האחר כשיש הרבה בעיות והרבה רצונות אגואיסטיים לכל אחד ואחד, גם לי וגם לחבר? רב"ש אומר, אל תחשוב על הרבה דברים ובכלל אתה לא צריך להיכנס לעומק ולהתחיל לחטט בחבר, מה יש לו, איזה בעיות בדיוק יש לו, אלא כמו שאתה רואה בצורה שטחית פשוטה, מגולה. אם אתה יכול לגרום לו לנחת רוח, זה נקרא ''על מנת להשפיע'' בצורה פשוטה להעלאת מצב הרוח, אז בבקשה תעשה את זה, ובזה אתה כבר יוצא מהרצון לקבל שלך ומטפל ברצון לקבל שלו. מפני שבעצם מצב רוח נקרא מילוי טוב לרצון לקבל, ובזה אתה כבר דואג לו ולא לעצמך, ובזה אתה כבר יוצא לפעולת על מנת להשפיע ומתחיל לראות עד כמה אתה מנוגד לפעולה הזאת. זה מראה לך לפחות עד כמה אתה מנוגד לבורא כי אדם סתם, מפני שהבורא נסתר, הוא חושב שהוא כבר כמעט מגיע לדביקות ונמצא באין סוף, יש כאלה שחולמים. לכן כלפי החבר תהיה לך אינדיקציה, מצב ברור, איפה אתה ומה אתה.
לכן "איש את רעהו יעזורו" במצב רוח, זו המשימה הכללית, לזה אני צריך לדאוג. אם אני דואג לזה כלפי החברים שלי, שהם אלו שיש להם אותה מטרה בחיים כמוני להידבק בבורא, אם אני דואג למצב רוח שלהם זה נקרא שאני כבר עושה פעולת השפעה ובאותה מידה אני מתייחס לבורא.
מטרת החברה - ב'
תשמ"ד - מאמר א', חלק ב'
1984 - מאמר 1, חלק 2
"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.
ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.
והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.
לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה."
במאמר "מטרת החברה - ב", מאותם המאמרים שבכרך ד' שלבי הסולם, הרב'ה מתייחס בעיקר לשתי בעיות שונות, איך אדם מתייחס לחבר, האם הוא צריך לגלות את לבו או לא, והעניין של "הצנע לכת".
הצנע לכת זה עבודת המסך. שאני מצניע את הרצון לקבל שלי, אני לא רוצה להראות את פעולת ההשפעה כלפי הרצון לקבל שלי. זאת אומרת, אני רוצה להיות עם פעולת ההשפעה מעל הרצון לקבל, שמטרת הפעולה שלי תהיה הפוכה מלהיכנס לתוך הרצון לקבל, מכוונת לבורא ולא אליי. אני רוצה שכל התוצאות מהפעולה הזאת יהיו לעליון ולא אליי. שהפעולה המטרה והתוצאה שאני רוכש כתוצאה מהמאמץ שלי יבואו למישהו זר ממני, זה נקרא שאני נמצא בהצנעת לכת מהרצון לקבל שלי. כאילו יש בי מישהו זר שנקרא "רצון לקבל", ומאותו זר אני רוצה להתרחק ולא להראות לו משהו שיקר לי, אחרת הוא יגנוב ממני, ייקח ממני בכוח.
אם במחשבות ובכוונות שלי אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי ונכנס לתוך הבורא, לתוך החבר ועובד לשם הרצון לקבל של החבר או לשם הבורא אז אני מתרחק מהרצון לקבל שלי ורוצה שכל התוצאות יהיו שם. אני כאילו מסתיר את העבודה שלי ותוצאותיה מהרצון לקבל שלי, זה נקרא "הצנע לכת" כלפי הרצון לקבל.
יש הצנע לכת גם כלפי מי שאני עושה את העבודה, מפני שאני לא רוצה שתהיה לי בחזרה אחיזה לרצון לקבל שלי. אני עושה מכל הלב כלפי החבר ואני רואה כמה אני משפיע לחבר וכמה אני ועושה לו טוב, ואני מתחיל בכל זאת ליהנות מזה. לכן לא כדאי לי לראות את התוצאה של מה שאני עושה בבורא, אם אני לא מוגן ברצון לקבל שלי, אם אני לא מצניע מהרצון לקבל שלי גם את התוצאה.
הבעיה היא, כשאני גורם לחבר שלי או לבורא נחת רוח, היחס מהם שמתגלה כלפיי, שוב יכול להתקבל ברצון לקבל שלי, ואז יוצא שאני עובר ל"משפיע על מנת לקבל". לכן גם בזה אני צריך להיות בהצנע לכת. זאת אומרת, אני צריך לכסות את הרצון לקבל שלי מכל מיני אפשרויות ליהנות מהפעולה ומהתוצאה שלה בכל האפשרויות שיש. זו בעיקר העבודה בהצנע לכת.
החלק העיקרי שמדבר על זה בזוהר נקרא "ספרא דצניעותא", ספר הצנועים, זה בעצם המסך שבונים. בניית המסך הזו מתגלה אצלנו בעיקר בעבודה בין אחד לאחר, כמו שדיברנו במאמר הקודם שהעבודה מתבצעת בין החברים בצורה הדדית, כדי לא לגרום לרצון לקבל של כל אחד ואחד אחיזה בתוצאה מהעבודה. זה נקרא אחיזת חיצוניים בקדושה, הרצון לקבל נקרא אז חיצוני כי הוא מחוץ לקדושה. אני לא רוצה שייכנס ברצון לקבל שלי משהו כתוצאה מהעבודה שלי, לא מגיע לו שום דבר, אני רוצה שהכול יתקבל בכוונה שלי בעל מנת להשפיע, מה שנקרא ב"מסך ואור חוזר", אני בונה כלי אחר לגמרי.
לכן החברים צריכים להבין ביחס בין האחד לאחר, שבמידה שכל אחד משפיע לאחר, הוא גם רוצה להסתיר את הלב שלו מהעבודה שלו. ולכן נהגו המקובלים בכל הדורות לדבר על שטויות אחד עם האחר, כאילו בשפה פשוטה ובדברים פשוטים. זה לא בגלל איזה משחק שהם צריכים לשחק כלפי חוץ, אלא "חוץ" נקרא הרצון לקבל של כל אחד ואחד, הוא נקרא חיצון כלפי הקדושה.
זה העניין שאנחנו קוראים בכל הספרים על הקבלה, שצריכים ללמוד בצניעות ושאף אחד לא ידע, כל אחד ייכנס לפינה שלו ולא ייראה את עצמו לחיצוניים ולזרים. "חיצונים וזרים" הכוונה לחיצוניים וזרים שנמצאים בליבו של כל אחד ואחד. החיצונים וזרים שנמצאים ברחוב לא צריכים אותך ולא אכפת להם אם אתה לומד או לא, אלא רק מעצמך, מהרצון לקבל שלך אתה צריך להיות בשמירה.
ולכן אם החברה מתוקנת, אז כל אחד נגיד כמו במפעל שלנו, עושה פעולות כמו במפעל, והוא לא צריך הרבה לדבר על אהבה ועל המטרה בזמן העבודה כשהוא עושה משהו. אלא הדברים, הכוונות, התשוקות שלו צריכות להיות בתוך העבודה הגשמית, וכביכול לא נראות לעין גם לאנשים זרים, גם לעצמו, לרצון לקבל שלו שהוא זר לקדושה. זה בהצנע לכת אחד עם השני.
וכך אנחנו גם בהצנעת לכת כלפי האנשים הזרים שאנחנו נתקלים בהם או שהם פתאום באים לחברתנו. לא שאנחנו צריכים אז בכלל לשתוק ולספר שטויות, ודאי שלא מדובר בזה. אנחנו ממשיכים ללמוד ואנחנו ממשיכים לעסוק בפעולות שלנו, ואנחנו לא צריכים לשנות שום דבר חוץ מדבר אחד, שלא תהיה בזולת אחיזה בנו בתוך הכוונות שלנו ובתוך כיוון העבודה שלנו. אז אם אנחנו מבררים כל מיני שאלות בקשר ליחס שלנו למטרה, למקור, הדברים האלו הם צריכים להיות לא שייכים למישהו שלא נמצא באותו כיוון, כי הרצונות והכוונות, הכיוון שאדם הולך בחיים מתחיל לשבש את ההילוך בחברה.
לכן אם באים אנשים זרים אז מפסיקים לדבר על הדברים ששייכים ממש לעבודה הפנימית ולחברה, למטרת החברה, אלא מדברים על דברים שהם יותר רחוקים מהנקודה העיקרית שלנו. זה כמעט ולא נמצא אצלנו אלא אם זה כמו שהוא נותן דוגמה, שיש ישיבת חברים ודנים ביחסים ביניהם ונמצא ביניהם מישהו זר, אז אם אי אפשר לגרש אותו באיזושהי צורה אז חייבים להפסיק לדבר על היחסים ביניהם, ועד כמה צריכים להיות דבוקים וכן הלאה. לא לתת למחשבות של אדם זר להתערב בנו.
תלמיד: בזמן שאדם עוזר לחבר, איך זה יכול לא להיכנס לרצון לקבל? הוא אוטומטית מרגיש יותר גדול ממנו, אם הוא לוקח אותו נגיד להפצה או למשהו כזה. איך אני יכול לא להכניס את הרצון לקבל שלי? אתה מדבר על הצנע לכת, איך אני עושה את המסך הזה?
אמרתי שהכול משתלשל ממקור אחד, "להיטיב לנבראיו". כדי להגיע ללהיטיב לנבראיו אנחנו חייבים להשתמש במה שיש מולנו, לפנינו, סביבנו. סביבנו יש חברים, ואתה אומר, כל מה שאני עושה עם החברים זה כדי להגיע למטרת הבריאה, לאותה דרגת להיטיב לנבראיו.
כדי להגיע לדרגה ההיא אני צריך להתקרב לחברים שלי 125 מדרגות. אם אני עושה את זה, אני עולה 125 מדרגות כלפי הבורא, וכתוב במיוחד שמצוות בן אדם לחברו הן קודמות למצוות בן אדם למקום. זאת אומרת, הבורא נסתר, החבר גלוי ואני עושה פעולות כלפיו וזה מקדם אותי לבורא באותה מידה שאני משתדל לעשות ביני לבין החבר שלי. כי האדם לא מרגיש למי הוא עושה את הפעולה הזאת אם הפעולה הזאת יוצאת מגופו.
אני רוצה להיות בקשר עם הבורא, למה? כי אני חושב שיש לי איזושהי תקווה לקבל ממנו. החבר שלי, מה הוא יכול לתת לי? אז כלפי הרצון לקבל שלי ודאי שיש הבדל בין בורא לחבר, כי מהבורא אני מקווה שאני יכול ליהנות. ומחבר, במה? קצת תענוגים גשמיים. אבל אם אנחנו מדברים על להשפיע, לצאת מהגוף שלי, אז כלפי הבורא וכלפי החבר זה אותה השפעה, זה לא חשוב.
כלפי החבר אני יכול לראות אם באמת יצאתי מגופי, זאת אומרת, אני לא חושב על הרצון לקבל שלי. כי כלפי בורא אני יכול להשלות את עצמי, אני משקר לעצמי בטוח ואין לי שום בדיקה וכלפי החבר אני מיד רואה אם אני יכול את זה לעשות או לא. אולי לרגע אחד אני יכול לחשוב על זה שאני רוצה להשפיע לו, אבל רק לרגע אחד ורק לחשוב. ואתה שואל, מאיפה אני אקח את הכוח?
אז אתה בדיוק שואל נכון, ועכשיו מגולה לי שאני נמצא ברצון לקבל טוטאלי ואני לא יכול שום דבר לעשות עם זה. אז מה אני עושה? עכשיו אתה מחפש עם החבר כל מיני עצות איך לעזור אחד לשני, כמו שכתוב בכותרת של המאמר הקודם "איש לרעהו יעזורו". ובמה הוא אומר שאפשר לעזור? במצב רוח ואני לא מבין. אני צריך להגיע למטרת הבריאה, והחבר משפיע לי מצב רוח טוב, מה הקשר בין זה לזה? מצב רוח טוב אני יכול לקבל מכל מיני מקומות אחרים.
ומהי התשובה שהוא נותן? איש את רעהו יעזורו להגיע לבורא, לדבקות, לרוחניות. במה אנחנו עוזרים אחד לשני להגיע לרוחניות? נספר בדיחות אחת לשני? זו התשובה? לא, הכוונה במצב רוח טוב שאני עושה לשני, שאני משפיע לשני, אני יוצא מגדרי.
ואיך אני יכול לעשות את זה? כשאתה משפיע לי, אני משפיע לך, אז אני רואה שמזה אני מרוויח כמו בכל חברה ויש הרבה חברות ששם אנשים ממש יחד, מרגישים את עצמם יחד, גם מחנכים אותם להיות יחד, כי יש להם מטרה, כי אחרת הם לא יכולים לשרוד במצב, אז מתוך זה הם נדבקים אחד בשני וגורמים אחד לשני דברים טובים וזאת משום שהם רואים רווח במקום.
אצלנו אם אנחנו נתחיל לגרום אחד לשני מצב רוח טוב, אנחנו לא נראה רווח במקום, כי ברווח שלנו אנחנו מתכוונים שמלכתחילה שהוא יהיה בהתקרבות לבורא ואז הרווח נעלם, כי הוא על מנת להשפיע. ואז כמה שאני אגרום מצב רוח טוב לחבר אני לא אראה מזה תוצאות ברצון לקבל שלי. אז מה אני אעשה? כך לא יהיה לי חומר דלק איך לעשות עוד ועוד ועוד להוסיף ברצון לקבל שלי. אנחנו רואים את זה בשטח שאנחנו לא מסוגלים, לא יכולים, ואיך לצאת מהמצב?
לצאת מהמצב זה פשוט מאוד, צריכים כאן להגיע להכרה שלעשות פעולה רוחנית יחידה שבאמת נמצאת בהישג ידינו, והיא השפעה לחבר מצב רוח טוב, לא יכולה להיות מושגת על ידינו, אלא אם כן הבורא יעזור לנו בזה. היוצא שאני מושך את הבורא אליי כדי שיעזור לי להסתדר עם החבר. איזה מין שימוש בכוח העליון כלפי החברה? זה ממש כאילו נבזה, כאילו לא יפה, כאילו אתה ממש מזלזל בכוח העליון.
לא, אתה לא מזלזל, כי זו אותה עבודה. אתה בשטח עם החבר עושה פעולת השפעה, ולפעולת ההשפעה אתה חייב כוח עליון, הבורא חייב להיות ביניכם. ואתה והחבר שלך דורשים שהבורא יתגלה, אבל יתגלה לא כממלא אתכם בתענוגים אלא יתגלה ככוח המתקן, "המחזיר בתשובה" מה שנקרא, שאחרת אתם לא יכולים לעשות פעולת השפעה ההדדית, וזו הפעולה הרוחנית הראשונה שלכם.
וזה התנאי, שאם לא תעשו את הפעולה הזאת לא יתגלה הכלי הרוחני. כלומר עד שעם ישראל לא יתקבץ כאיש אחד בלב אחד, לא יכלו לגלות את הבורא, לא יכלו לקבל תורה ולא יכלו שום דבר לעשות. הוא כותב את זה במאמר "מתן תורה", המאמר הראשון, על עיקרון התגלות האלוהות, שהאלוהות מתגלה ביחס בין אחד לשני, שם נברא הכלי הרוחני.
אין באף אחד מאיתנו כלי רוחני, רק רצון לקבל, ורצון להשפיע הוא נמצא ביני לבינך, אני לך ואתה לי, אז בינינו נמצא הכלי הזה. לא עליך הוא נבנה ולא עליי, אלא הוא נבנה ביחס בינינו ונבנה על ידי זה שהבורא נותן לנו את האפשרות הזאת, ואז אנחנו כבר לא בשטח שנקרא העולם הזה. אם הוא ייתן לנו אפשרות כזאת לעשות, אז זה כבר יהיה גילוי הרוחניות, בזה אנחנו כבר עוברים מחסום.
אתם רואים עד כמה שהדברים קרובים. זה כך כתוב, "לא רחוק ממך הדבר"1. וזה פשוט אפשר להמחיש אותו ולבצע.
תלמיד: אם חבר עשה לי טוב, או ראיתי שהוא עושה טוב?
מכאן אנחנו רואים עד כמה קיבלנו הכול. יש אנשים שנמצאים במקומות נידחים שעכשיו רואים או שומעים אותנו, מה הם יעשו? להם זה הרבה יותר קשה. גם להם ודאי שיש פתרון, כי לא מן הסתם הם נמצאים במקומות אחרים, זה גם הגיע מאותה הנקודה הסופית להנות לנבראיו, שאחד נמצא באוסטרליה, ואחר באמריקה, בסיביר, לא חשוב איפה. אז אצלו אנחנו החברים שלו, אנחנו החברה שלו, כלפינו הוא צריך לעשות ולבצע את זה. אבל אנחנו כבר נמצאים בשטח ויש הכול, יש שיטה, יש דברים ברורים, מאמרים, הבורא מוכן לעזור לנו, וזה נשאר רק כפעולה שננסה לעשות אחד כלפי האחר.
תלמיד: אם אני מספק מזון לרצון לקבל של אותו בן אדם שעשה לי טובה בזה שאני משבח אותו, האם אני לא מכשיל אותו בעצם?
בזה שאני מספק לרצון לקבל של חבר תענוגים, האם בזה אני לא מכשיל אותו?
מצב רוח הוא בעצם כללות התענוגים שיש בנו. סך הכול התוצאה מהמילוי ברצון לקבל זה מצב רוח טוב. אז אני צריך לגרום לכך שהוא יהיה במצב רוח טוב, שהרצון לקבל שלו ירגיש את עצמו מסופק, מלא, במצב יפה. האם בזה אני לא מכשיל את החבר? הוא היה קודם במצב רוח רע, בתסכולים, ממש בייאוש אולי, בעצבים, ואני כאילו מספק לו מצב רוח טוב. אז אולי באיזושהי צורה אני מרדים אותו, מרגיע אותו מהמתיחות, מהדריכות. האם זה לא נקרא שאני מכשיל לו את הדרך? זו המטרה שלי?
אני יכול להגיד שהבורא נותן לו מצבים כאלו של גילוי הרע, הכרת הרע, שמהם דווקא הוא יעלה למעלה. אז נחכה בצד ושיסבול, ומתוך זה אולי הוא יעבור מהר לאמת, למצב יותר אמיתי. אנחנו גם מוכנים קצת לסבל סוף סוף, אנחנו רואים שבלי לסבול ברצון לקבל לא נרצה להפטר ממנו. אז האם אנחנו צריכים לגרום זה לזה מצב רוח טוב או לא?
זו לא אותה שאלה ששאלת?
תלמיד: לא. לעזור לחבר כשהוא בצרה, זה נראה לי מובן ושצריך לעשות את זה. השאלה היא כשהוא במצב של עוררות רוח ועזר לי קודם, ואז כשאני מודה לו ומשבח אותו על שהוא עזר לי או עזר לחברה, אולי אני מספק לו מזון לרצון לקבל. אני לא מדבר על זה שהוא צריך עזרה, אלא שהוא בעצמו עזר ואז מחזירים לו תודה.
זאת אומרת, הבורא כאן לא נמצא אלא החבר. החבר גרם לי משהו טוב, אני מתחיל לשבח אותו, בזה שאני משבח אותו אני ממלא לו את הרצון לקבל, ואז יכול להיות שבזה הוא נעשה משפיע על מנת לקבל. הוא משפיע עלי דברים טובים, מצב רוח טוב, ובזה שאני משבח אותו בעיני החברה ובכלל מתייחס אליו, הוא מקבל ממני תענוגים תמורת ההשפעה שלו. הוא רוצה תמורת ההשפעה שלו לקבל רווח רוחני, במקום זה אני עכשיו ממש מנפח אותו עם כל מיני שמועות יפות וטובות, ואז הוא נרגע וממש מתחיל להתגאות. אני ממש מכשיל את החבר. האם באמת לפי סברה כזאת, לפי הבריאה, אנחנו צריכים לעשות כך?
העניין הוא שהכול תלוי במה מלובשות עכשיו המילים שלך, הכוונות שלך בלשבח אותו. אני לא משבח אותו דווקא, אני משבח את הרעיון להשפיע אחד לשני שיש בחברה שלנו. אני בזה מלמד את כל החברה ואת עצמי עד כמה פעולת ההשפעה היא פעולה מיוחדת ורוחנית. בהודיה שלי לחבר, כשאני מודה לו ולעיני כל החברה משבח אותו, אני צריך לגרום ליחס מיוחד כלפי פעולת ההשפעה ולא אישית אליו, שזה יעלה את כולנו לדרגת חשיבות ההשפעה.
זו בעיה שאנחנו רואים גם בחיים שלנו. אני יכול להביא לך מתנה ולתת לך, ואתה תקבל אותה באהבה ממני ויהיה לך טוב. אני יכול להביא לך אותה מתנה בלבוש כזה של כוונות או יחס ממני, כך שתרצה להפטר מזה רק לא לקבל אותה, ויהיה לך רע מאוד. אני יכול לגרום לך לכל הווריאציות, לכל סוגי ההרגשות בזה שאני נותן לך משהו.
אנחנו צריכים להלביש את השבח של החבר בכוונה שאני בכלל לא משבח את החבר, אני משבח את הבורא שנתן לנו כוח לבצע את הפעולה הזאת. כי אם לא היית מקבל את הכוח הזה מהבורא, אז לא היית יכול לבצע אפילו משהו ביחס אליי, משהו טוב. אלא כך יוצא, שאף פעם בדברים הטובים אנחנו לא פונים אחד לשני, אנחנו פונים לאותו כוח עליון שנותן לנו הזדמנות לעשות את זה.
הוא כותב על זה, שבמקום לשבח את הרופא, הוא משבח את הבורא. הוא כותב את זה באיזה מכתב, שאדם הולך לרופא, משלם לו ומקבל תרופה מנוסה, אפילו שיהיה גוי גמור. הוא משלם טוב, לוקח תרופה ומבריא, ובמקום לשבח את הרופא הוא משבח את הבורא.
תלמיד: כמו "אם אין אני לא מי לי", ובסוף היום "אין עוד מלבדו".
כן, "אם אין אני לא מי לי", גם כאן אותו דבר. כי לא יכול להיות שעשית לי משהו טוב, איזו תנועה רוחנית, אם לא קיבלת ממנו כוח. לכן אנחנו לא משבחים אחד את השני, אין באף אחד מאיתנו שום דבר טוב, אלא אותו חומר דלק, אותה כוונה, אותה נטייה שיכולה להיות בכל אחד לקראת ההשפעה, היא רק מלמעלה אם באמת מגיע לנו. אנחנו בזה משבחים את העליון, לא את עצמנו. זה דבר ראשון.
דבר שני, האמת שזה מסתדר בין כה וכה בינינו. ככל שתשבח מישהו כאן בחברה, אנחנו לא נוכל להתגאות מזה, כי הרוח הכללי הוא כזה שזה לא ילך. לא שאחרים לא מקנאים בך שעשית דבר טוב, אלא אנחנו עסוקים בהליכה, לא באחד שמסתכל על השני. אין בזה שום בעיה, זו לא תהיה בעיה. הוא באמת לא מברר את זה, אבל ככה זה.
תלמיד: אתה אומר כל הזמן שצריך להיות מחובר עם הבורא, לבקש ממנו כוח כל הזמן.
לא, אני לא אמרתי שצריכים להיות מחוברים לבורא, לבקש ממנו כוח כל הזמן. אני אומר שצריכים להיות מחוברים לפעולה כלפי החברים. וכשאתה רואה בבטחה ממש שאתה לא מסוגל לבצע את הפעולה הזאת, ואין לך ברירה אתה חייב לעשות זאת, כי רק הפעולה הזו היא הפעולה הרוחנית היחידה שעומדת לפניך - תבצע, תתקדם לרוחניות, לא תבצע, לא תתקדם לרוחניות - אז באין ברירה אתה פונה לבורא. במה? שיעזור לך לעשות פעולה כלפי החבר.
תלמיד: זה נראה שאין בחירה בכלל.
מה זאת אומרת "אין בחירה"? הבחירה שלך להתחזק במשימה הזאת, שכל החברה תספק לך הכרחיות בזה, נחיצות בזה. זאת הבחירה בלבד. לא הבורא עומד במקום, ולא החברים עומדים במקום, אלא רק שתהיה לי מתיחות, דריכות כלפי הפעולה הזאת, שאין לי ברירה אני חייב אותה לבצע. הלחץ שיהיה לי מהפעולה הזאת חייב לבוא מהחברה, ההכרה בזה, ואז אני פונה לבורא. מה זה שאני פונה? אני פונה אליו שיעזור לי לבצע פעולה רוחנית.
אם את כל אותן פעולות ארצה לעשות ביני לבינו, אז זה יהיה משהו פנטסטי כזה, זה יהיה בדמיונות כאלו שכבר ייראה לי שאני חייב להיות בגמר התיקון. לכן אנשים צועקים, "מתי נעבור מחסום", "כמה אפשר לסבול", "איפה הוא". מה זה "איפה הוא"? אתה דרשת אותו כשותף במעשה הרוחני שלך דהשפעה? פעם ביקשת ממנו את זה? מה זה "איפה הוא"? מה זה נקרא, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה"? אחרי כל מיני פעולות שניסו לעשות, באמת התחילו לצעוק אליו.
תלמיד: היחסים שלנו במפעל, אני לא בטוח שזה מה שיכול להעלות את מצב הרוח. תיכנס למשל למטבח, הם לא בדיוק גורמים למצב רוח טוב, ובכלל כל היחסים.
אתה אומר כך, במפעל שלנו כולנו מתייחסים זה לזה בלי כפפות משי, בצורה גסה, ועם המפעל זה בכלל. פעם הייתה שפה יותר יפה, היה מגולה יותר שאנחנו חברים, באנו לכאן ללמוד, להתעלות לרוחניות, ועכשיו אנחנו מתייחסים זה לזה כמו עובדים במפעל, גם היחסים הם כאלה, ואיפה זה שאחד גורם לשני מצב רוח טוב. לפחות עכשיו מגולה לנו שאנחנו לא גורמים אחד לשני מצב רוח טוב. מה עושים? האם צריכים לעשות את זה או לא?
אתה יכול לעשות את זה עכשיו באמת בצורה מאוד צנועה. יש לך את כל האפשרויות לעשות את זה לחבר בכל מיני אופנים, וגם בהצנע לכת כמו שדיברנו במאמר הקודם, אלא הכול תלוי בך, שום דבר לא נעלם. יש לך מערכת יחסים בין כולם, ובתוכם אתה יכול עכשיו לשתול כל כוונה וכל יחס שאתה רוצה. המערכת קיימת, אתה קשור לכולם. אף אחד לא יסתכל עליך, מי אתה, מה אתה, מה באת אלי, אתה שייך לי, לא שייך לי. יש לך ממש את כל האפשרויות להיות בקשר עם האחרים.
כשאתה בא לקשר עם אחרים אתה לא אומר, "אנחנו צריכים להתחבר כדי לעלות לרוחניות", לא. אתה בא אליו עם דיבורים על העבודה במפעל, איך אפשר להיטיב במשהו, יש לך רעיון לעשות עוד משהו, ואולי אתה שואל אותו גם על זה. יש לך דווקא את מסגרת העולם הזה שבה נמצאים יחד אנשים, ואתה יכול לבנות עכשיו יחסים רוחניים. ובאמת, אתם לא מבינים מה יש במפעל הזה שמייצר את קבלה מדיה, שכולו עובד לצורך זה כדומם. חייבים רק להכניס כאן רוח. כל הצינורות הם כדי להעביר בהם רוח, רוח ממש, רוחניות. הצינורות האלה בין כל אחד ואחד הם קיימים, זו ממש מכונה שמוכנה להיות מכונה רוחנית. היא בנויה, רק חסרה כאן כוונה, בשביל מה אנחנו עובדים, איזה יחסים באמת צריכים להיות בינינו, מה אנחנו רוצים כתוצאה מהעבודה שלנו.
בעל הסולם חלם על דבר כזה, שיהיה לו מפעל עורות, שהוא עם החברים שלו, עם התלמידים שלו יעשו את העבודה עם העורות. אתה יודע איזו עבודה זו, איזה סירחון ולכלוך, זה משהו שאין דבר יותר גרוע מזה. כתוב, אי אפשר לעולם בלי בורסקאי, אבל אוי למי שעובד כבורסקאי2, זו העבודה הגרועה ביותר. הוא דווקא רצה לעשות משהו כזה. לך יש כזאת אפשרות, לאף אחד לא נתנו, עד היום לא נתנו לארגן את זה בעולם, אתה מבין מה נתנו לנו. והיתר, אין מילים.
תלמיד: אמרת שבמפעל אנחנו לא צריכים לדבר הרבה על רוחניות. נגיד שאנחנו עכשיו עושים הופעה, יש לנו הרבה דמיונות, ואולי יש פה סכנה לצאת מהכוונה לדמיונות חיצוניים?
אתה שואל על דבר ספציפי. אתה רוצה להופיע לפני קהל, לגרום לו בצורה רגשית, כמו תיאטרון, להראות לו מה יש במסר שלך. האם בזה אתה כביכול עושה כאן מין גילוי לב ויכול לגרום לעצמך בעיות, אחיזה לחיצוניים בלב שלך. מה עוד?
תלמיד: כשאנחנו מדמיינים איך אנחנו עושים את זה, יכול להיות שאנחנו יוצאים מהפנימיות, ואלו פעולות שלגמרי לא קשורות למטרה.
לא. קודם כל המטרה הכללית שלנו היא התפשטות חכמת הקבלה, כמו שהוא כותב שבזה תלוי הגורל של כל העולם. וזו באמת כל העבודה של כל אחד ואחד שנמצא בעולם הזה, לגרום להתקרבות למטרת הבריאה. כשאנחנו עושים את זה, אין עבודה יותר חשובה מזה. זאת אומרת פעולת ההפצה היא הדבר החשוב ביותר, אין חוץ מזה באמת. עבודה פנימית בחברה זה ודאי, אבל העבודה החיצונית מחוץ לפעולות בינינו זו ההפצה. על זה בעל הסולם כותב בהרבה מקומות, אין כאן שאלה בכלל. רק השאלה באיזו צורה אנחנו עושים את זה.
את הדברים האלה צריכים לבדוק כל פעם. אני חושב שאנחנו כל פעם מקבלים עדכון מלמעלה, מתחילים לחשוב בצורה יותר מועילה, יותר מבוררת. וכאן אין דברים שהם כבר מראש כתובים, או שהם כתובים אבל אנחנו לא רואים אותם, זה יתגלה אחר כך. אבל אני חושב שלאסוף 500 איש נגיד ובצורה צנועה, יפה, להסביר להם בדרך עקיפה, כמו בתיאטרון, על בעל הבית והאורח, או מקוצק איזה דברים, שירים של בעל הסולם, כל מיני דברים כאלה, אני לא חושב שבזה אנחנו גורמים משהו רע, אני לא חושב שיכול להיות כאן איזה מין דבר רע בכל צורה שהיא.
בצורה טבעית זה כבר קיים ביהדות והיו משתמשים בזה. זה ממש הולך לפי מה שאנחנו לומדים רק זה בשפה אחרת. כשאני רוצה ללמוד עם 500 איש, אז אני לומד איתם ומלמד אותם רק בשפה אחרת, בשפת השירה או בתנועות, דרך סרט או מוזיקה, זה הרי אותו דבר. אני רוצה לגרום לאדם משיכה לרוחניות, לעזור לו לברור את המצבים הקרובים לרוחניות שיכולים להיות בו, אז אני יכול לדבר בזמן השיעור כאן, או שאני יכול דרך מסך קולנוע או דרך תיאטרון או מוזיקה לגרום לו גם לאותם דברים, ומשתמשים בזה ביהדות, אלו דברים שמצויים.
אנחנו יכולים להשתמש בכל המדיה ובכל הפרסומות ובכל הדברים שנמצאים ברשות האנושות, ובאמת בסופו של דבר שום דבר לא נגלה אלא רק לצורך זה. אין בעיה בזה. כל עוד אתה מתחיל לדבר מתוך הלב שלך, מה יש בלב שלך דווקא, ולא בכללות האדם כלפי הבורא, האדם כלפי החברה, האדם כלפי הלימוד או החברים, אז אין שום בעיה.
תלמיד: איך אני מרגיש את כוח החברה עליי? במה כוח החברה מתגלה בי?
כוח החברה מתגלה בי בחשיבות להגיע למטרה, בחשיבות להשפיע לחברים. אם אני מרגיש ממש משיכה לזה, זו תוצאה מהחברה.
תלמיד: איך חברי בני ברוך יכולים להיות חברים של אנשים שלומדים במקומות אחרים?
זו הבעיה של בני ברוך, זו שאלה שמכוונת טוב מאוד אלינו. אני מקווה שנצליח, אנחנו מארגנים עכשיו קבוצות גדולות באמריקה, ברוסיה ובעוד כמה מקומות בעולם, שולחים את השליחים שלנו, מכינים את האנשים, נותנים שיעורים וירטואליים, מזמינים את כולם אלינו בסוכות ובפסח, אני נוסע בין כל הקבוצות ובזה נותן לכל הקבוצות האלה צורה אחידה, רוח אחידה, וזה יגרום בסך הכול שכולנו נבין אחד את השני ותהיה התקרבות. בסופו של דבר הנציגים שלנו ואני שאסתובב, נקשור את כל הקבוצות יחד, זה יבוא.
הבעיה היותר גדולה קיימת עם אנשים בודדים שנמצאים אי שם במקומות נדחים שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם. האנשים האלה צריכים יותר להשתמש בווידאו, בשיעורים וירטואליים ולעשות את כל המאמצים כדי לבוא אלינו פעמיים בשנה לפחות, ובמקומות שבהם הם נמצאים, לבוא למקום המרכזי שלהם. למשל כשהייתי ברוסיה, היו אנשים שבאו למוסקבה מרחוק. אני טסתי למוסקבה ארבע שעות והם טסו בתוך רוסיה שש, שבע שעות כדי להגיע למוסקבה. וכשדיברתי איתם, באמת היו אפילו מקרים שמכרו כל מיני דברים כדי לקנות כרטיס ולהגיע. וודאי שבהתאם לזה יהיה שכרם.
תלמיד: כתוב שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" זו אחת מתרי"ג המצוות. לעומת זאת כתוב שזה כלל גדול בתורה, זאת אומרת שזו מצווה הכוללת בתוכה את כל יתר המצוות.
אנחנו צריכים להבין שבהחלט אומנם היא אחת מתרי"ג, אבל היא הכוללת. זאת אומרת, אם אנחנו חושבים עליה, בזה אנחנו מתקנים את כל יתר המצוות. מה זה כל יתר המצוות? יש לנו רצונות, על כל רצון אני צריך להתקין מסך וכוונה על מנת להשפיע. יש בסך הכול תרי"ג רצונות, תרי"ג איברים בגוף האדם, בגוף הנשמה, ואני צריך על כל רצון בנשמה להתקין מסך, זה נקרא שאני עושה מצווה.
המצווה הכללית מכל המצוות היא "ואהבת לרעך כמוך" - אני יוצא מהרצון לקבל שלי ומגיע לאהבת הזולת, כמוך, כמו שאני אוהב את עצמי, כלומר שלא יהיה שום הבדל ביני לבין כולם. אני לא צריך לשנוא את עצמי. ב"ואהבת לרעך כמוך" אני בהחלט כולל גם את עצמי באותו תהליך, באותה תוצאה. יש בזה עוד הרבה דברים, כמו איך הרצונות של החברים מתאחדים עם הרצון שלי וזה הולך יחד. אבל זהו כלל, זה מה שאני רוצה להדגיש. זו לא מצווה אחת, זה מכלול של כל המצוות. או שאפשר לומר גם אחרת. ואהבת לרעך כמוך זה כלי שבונים מכל הרצונות, כאשר בכלי הזה כבר מתגלה האלוהות. זה מה שהוא מסביר ב"מתן תורה", שכשיש כלי כאיש אחד בלב אחד, אז מתגלה הבורא.
תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות אם חבר קבוצה עוזב את הלימודים ולא מגיע בצורה סדירה אליהם, האם אנחנו יכולים להעביר אותו לקבוצת חוץ, או להסכים עם זה שהוא בא לפעמים? איך אתם נוהגים בבני ברוך? כי אם נעביר אותו לקבוצת חוץ, אז אולי נגרום לעוד ירידת הרצון שבו ואז הוא יעזוב לגמרי, אבל הוא מחליש אותנו בכך שבא או לא בא בלי להודיע לנו מראש. האם החבר הזה יכול להיות חבר קבוצה?
לחברים האלה יש גישה לאינטרנט כנראה, אז אנחנו צריכים לפתוח שם מדור לחוד לכל השאלות כלפי עבודה וחברה, ושם לרכז את כל הדברים.
כעיקרון אין ודאי תשובה חד משמעית. נכון שאם חבר נחלש, אז הוא יוצא מהקבוצה ואין מה לעשות, הוא כבר פיזית לא נמצא בינינו וגם כנראה נפשית. אבל אנחנו רוצים שהוא יחזור, לכן צריכים קודם כל לטפל בו, וככל האפשר לא לתת לאף אחד לברוח. אבל אם רואים שכל הפעולות שלנו לא מועילות והוא מחליש את הקבוצה, כי כשאנחנו מסתכלים על היחס שלו, יש גם בינינו חברים שיכולים לקבל אותו וירוס ממנו, אז אנחנו כבר חייבים לנהוג כך שנרחיק אותו מאתנו. בקיצור, להשתדל להחזיר אותו למצב התקין, ואם לא מצליחים ורואים שהוא משפיע לרעה, אז להרחיק אותו, לתת לו את המקום שאליו הוא ירד, אין מה לעשות.
תלמיד: לחיזוק החברה, האם חשובה יותר הפצה או חשובה יותר העבודה הפנימית שלנו?
אני לא חושב שיכול להיות אחד בלי השני. כי אם אדם מבין עד כמה העבודה הפנימית חשובה, אז במה הוא מבצע את זה שהעבודה הפנימית חשובה, האם בזה שהוא יישב וילמד עם השני? בעל הסולם כותב ב"הקדמת הספר הזוהר", שדווקא בהתגלות חכמת הקבלה ובלימוד הרחב מגיע המשיח, זה כתוב בכל המקומות. אני לא חושב שאפשר לבטא את הרצון להתעמק בעבודה הפנימית בצורה אחרת, אלא אם כן בהפצה.
באיזה קשר אנחנו יכולים להיות זה עם זה אם לא בהפצה? במה נעשה פעולה הדדית אני לך ואתה לי? בכך שאנחנו עוסקים בהפצה אנחנו כאילו מושכים את הבורא, הוא נמצא בינינו, אנחנו הרי הולכים להפיץ אותו בין בני האדם. זו הפעולה המועילה ביותר, גם בהתקרבות ובתיקונים שאנחנו בין כה וכה כבר נמצאים בהם. לכן חובה לעשות.
אני רואה לפי הניסיון בעשרים השנה האחרונות, שקבוצות גדולות מאוד שהיו בקשר אפילו עם הרב'ה, הפסיקו להתקיים. והיום ממש לצערי אני יכול לומר בפה מלא שהם לא נמצאים, הם התפזרו, כל אחד נמצא לחוד או בקשר מקרי פעם בשבוע או חודש ביניהם, רק מפני שזלזלו בהפצה. כמה אנשים שהתחברו יחד לענייני הפצה ביניהם, למשל להוציא תע"ס עם פירוש, ולא נמצאים בקשר ועבודה ממש עם הקהל, אז אפילו עם דבר כזה הם בכל זאת נשמרים, יש להם סדר ואיכשהו מתקיימים, לעומת אלה שלגמרי לא רוצים לחשוב על הזולת והפסיקו להתקיים כתלמידי הרב, ולצערי ממש היום כבר אין כלום.
דיברתי אתמול ושלשום עם כמה חברים משם מכל מיני סיבות, הם כולם אומרים את זה בגלוי, שהמקום כבר ריק, הם לא באים לשם וגם לא הולכים לאף מקום אחר. קבוצה של כארבעים ומשהו איש בסופו של דבר הפסיקה להתקיים, תלמידים של הרב'ה. צר מאוד.
(סוף השיעור)