שיעור בוקר 27.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/c/Rax6w3iD?activeTab=downloads&mediaType=video

תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א', דף א', 

אור פנימי, אות א'

אות א'

לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות

"לפני הצמצום היה אין סוף ממלא כל המציאות." זאת הצורה הראשונה שהוא נותן לנו ורוצה לבאר.

למעלה יש את דברי האר"י, למטה באור הפנימי יש את ההסבר של בעל הסולם. מאיפה יש לנו את דברי האר"י? למטה ליד הכוכבית הוא כותב "* עץ חיים שער א' ענף ב'." 

א') "דע כי א טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור ב עליון פשוט ג ממלא כל המציאות". עכשיו הוא הולך לברר את אות ב' הקטנה בתוך השורה. את אות א' הקטנה עכשיו קראנו. אות ב' היא מה זה "אור עליון פשוט".

"ב) היינו האור המתפשט מעצמות הבורא יתברך. ודע, שכל השמות והתוארים הבאים בחכמת הקבלה, אינם ח"ו בעצמות הבורא ית', אלא רק באור המתפשט מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית', אין לנו שום מלה והגה כלל. כי זה הכלל, כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. וזכור זאת ואל תכשל." 

אנחנו כשמדברים על האור העליון, מדברים רק על האור המתפשט מהבורא, מהמאציל יותר נכון. על המאציל אנחנו לא מדברים בכלל, אין לנו עליו אף שם כי לא משיגים אותו. כל השמות שלנו הם מהשגה, מכניסת האור בתוך הכלי, ומאציל אנחנו לא משיגים, הוא נמצא לפני האור, ממנו יוצא האור. ומכיוון שכולנו מקבלי האור שיוצא מהמאציל, אז באותו האור שיוצא אלינו אנחנו תופסים את כל פעולות האור.

כול מה שיש לנו זה מפעולת האור. האור בונה את הכלי והאור ממלא את הכלי בלתקן אותו, בלסדר אותו בצורות למיניהן, שכך הכלי ירגיש. אנחנו צריכים קודם כל להבחין שאנחנו הכלים ואנחנו התוצאות מפעולת האור בלבד. האור עשה מאיתנו משהו שמרגיש ומבין, רגש ושכל, מוחא וליבא, כדי שעל ידי זה נתפוס אותו, את הפעולות שלו, וכך נרגיש את עצמנו. מי אנחנו בסופו של דבר? תוצאות מפעולות האור. ומה שאנחנו מרגישים, מה שהוא רוצה שנרגיש כך הוא בונה אותנו. למעלה מזה אף פעם לא נבין ואף פעם לא נרגיש. אף פעם הכוונה היא עד גמר התיקון, זה אצלנו סוף הדרך. מה שמעל זה אנחנו לא מדברים.

מה זה האור? השפעת הבורא. 

תלמיד: הצופים שלנו מהאינטרנט שנמצאים איתנו בלימוד, מה שנקרא בגוף ונפש, מבקשים לקרוא את הגדרה י"א, ה"בורא". 

יופי. זה כבר טוב מאוד.

 "יא) בורא (ח"א הסת"פ י"ח): השם בורא מתיחד רק על החידוש דהיינו המצאת "יש מאין", שהיא בחינת חומר של הכלים בלבד, המוגדר בבחינת ה"רצון לקבל" שבכל מהות, שבהכרח לא היה זה בעצמותו ית' בטרם הבריאה."

איך אנחנו מדברים על הבורא? אנחנו מדברים על הבורא כבר מתוך החידוש שנעשה ביציאת האור מעצמותו. במקום אחר מסביר בעל הסולם שבורא הוא מהמילים "בוא וראה". אדם שמתחיל להשיג את הרוחניות לפי תיקון הכלים שלו, ככל שמתקן אותם, כך הוא משיג את ההשוואה שלו לאור. 

יש בתוכנו שתי הבחנות עיקריות, חיסרון ומילוי לחיסרון. במידה שהחיסרון והמילוי לחיסרון משתווים ביניהם, מידת ההשתוות ביניהם מביאה לאדם את הרגשת הבורא. למה? כי הבורא הוא מי שיוצר גם כלי וגם אור, ואם אני בתוכי משווה את הכלי ואת האור יחד, אז אני מגיע בתוך ההשתוות הזאת להרגשת השורש שלהם היחיד, המיוחד לשניהם שנקרא "בורא". 

לכן הבורא תמיד משתנה אצלי. כי ככל שמתוך הכלי ומתוך המילוי שלו אני יכול לייחד על ידי תיקון הכלי כמשפיע שיהיה כמילוי, שיתגלה בו שהוא משפיע, אז בזה אני מגלה יותר ויותר את מושג ה"בורא". עד שאני מגיע בתיקון הכלי שלי השלם למושג "בורא" השלם, מי הוא הבורא שלי שברא לי את כל החיסרון ונתן לי את כל המילוי שבו, שורש אחד לחיסרון ולמילוי.

לכן הבורא הוא הרגשה אישית לכל אחד ואחד, בתוך הכלי שלו. הבורא שלך והבורא שלי אף פעם לא יהיה אותו בורא. כל פעם בכל מצב ומדרגה הבורא יהיה אחר, וכל פעם הוא יגדל במידה שאנחנו מתעלים בכלים.

כל מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, אנחנו לומדים רק כלפי התפיסה שלנו, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לכן שם הבורא הוא "בוא וראה", שזה מושג שמובא רק מתוך הכלי. לכן הוא כותב בהגדרה, "השם בורא מתיחד רק על החידוש", ואת כל יתר המשפט מ"דהיינו" עד הסוף, אתם יכולים לשים בסוגריים. העיקר זה "רק על החידוש". 

אנחנו לא מדברים עליו. אנחנו אף פעם לא מדברים בחכמת הקבלה במושג אבסולוטי, כי רק מתוך הכלים שאנחנו משיגים אנחנו יכולים כאן לדבר. גם במדע, כמו שדיברנו, במדע המודרני מתחילים להתקדם לאותה תפיסת מציאות, שהמציאות היא כלפי האדם המשיג אותה.

באות ב' הוא כותב, ש"כל מה שלא נשיג לא" נדע "(נדעהו) בשם". לכן על הבורא אומרים, רחום, חנון, ארך אפיים, רב חסד ואמת, ועוד הרבה דברים. אומרים שכל התורה היא שמותיו הקדושים. שמותיו אלה השמות של האור שנכנס לתוך הכלי, בונה את הכלי, מברר אותו וממלא אותו, זו כל התורה.

כל התורה היא מקרים של הכלים והאורות שנמצאים בקשר ביניהם. לפי שהכלי יכול מהמידה הקטנה ביותר להשתוות עם האור, לפי זה מתגלה השם הקדוש הקטן ביותר. "הקדוש" זה כשהכלי נמצא בהשפעה כמו האור, ו"השפעה" נקראת קודש. אז זה מתגלה. לכן כל התורה, כל ספר התורה, כל האור שמגיע ובונה את הכלי, אלו רק השמות הקדושים. 

אות ג', "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". אות ג' למטה מפרשת מה זה "ממלא כל המציאות"? 

"ג) ולכאורה תמוה מאד", הלא המדובר כאן ובטרם שנבראו העולמות, וא"כ איזו מציאות ישנה כאן, אשר אור העליון צריך למלאותה. והענין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם", זאת אומרת, הכול חוץ מעצמותו שעליו לא מדברים, אלא רק כשורש הקדום לכל, "הנה הם כולם" כל המציאות שאחר כך נפרשת מזה, מתפשטת, מתגלה, היא כבר כלולה, "כבר כלולים בא"ס ב"ה, בכל תפארתם ובכל מלואם. באופן, שיש לנו להבחין ב' עיקרים בכללות המציאות שלפנינו. 

עיקר א'" הראשון הוא, "בבחינת מה שהם קבועים וקיימים בא"ס ב"ה בכל שלימותם ותפארתם". בפוטנציאל, "בכוח" מה שנקרא, לפני ההתפתחות, כי באין סוף יש הכול.  

"עיקר הב'" הוא, "כמות שהם ערוכים ומשתלשלים ומתחדשים לפנינו", בהשגתנו כבר, "מאחר הצמצום הא', בחמשה העולמות המכונים: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ... אשר אור העליון הנמשך מעצמותו ית', היה "ממלא את כל המציאות" דהיינו כללות המציאות שבעיקר הא', מבחינת מה שהם ארוכים וקיימים באינסוף ברוך הוא מטרם הצמצום".

יש לנו שתי צורות. הצורה הראשונה היא שהכול כלול באינסוף, כל הכלים וכל האורות עם כל הפרטים עד הפרט האחרון ביותר, אבל ללא ההתפתחות שלהם, ללא השתלשלות. ועיקרון הב' הוא שמתחילים כבר להשתלשל ולבוא למטה.

מעלה, מטה, אינסוף, ואחר כך שיוצא עניין הזמן, את כל זה אנחנו צריכים להשתדל לפרש בצורה הרוחנית. לא שזה קרה פעם ועכשיו זה לא קורה, לא שזה יקרה אי פעם בעתיד כשנגיע לגמר התיקון, לאינסוף, ועכשיו זה לא נמצא, אלא הכול כלפי האדם המשיג בלבד, כפי שהוא משיג, כך הוא מפרש.

על המציאות בעצמה אנחנו לא מדברים. המציאות בעצמה היא עצמותו, ומה שמשיג הנברא הוא תמיד משיג לפי הכלים שלו. הוא לא יכול להגיד עבר, הווה, עתיד, אלא רק כלפי עצמו, כלפי ההשגה שלו, ולא כלפי הצורות שהוא משיג. כי אין עולמות, אין השתלשלות, אין תנועות ואין כלום, אלא רק כלפי אותו המשיג. 

מה שהמקובלים מספרים לנו, הם מספרים לנו לפי מה שהם משיגים, לפי התנועה הרוחנית שמצטיירת בהם, ולא מה שנמצא ברוחניות מחוץ לנו שעל זה אנחנו לא יכולים לדבר, זה נקרא "עצמותו". אם אנחנו מדברים על אינסוף ועל ההשגות שלנו, זה כבר כלפי המשיג, כלפי הכלים. 

תלמיד: האם יש נקודת שוויון בין בני האדם כלפי הבורא? 

ודאי שכולם כלפי הבורא שווים. כי באור העליון, כמו שאנחנו למדנו כאן, אין שום שינוי, אין שום הבדל, הכול נמצא בהשוואה ובמנוחה מוחלטת. מה שנראה לנו לא שווה, זה בסך הכול מתוך זה שאנחנו כך תופסים בכלים שלנו. אבל כשאדם חוזר לדרגות יותר גבוהות בתפיסה שלו, היינו בתיקון שלו, הוא רואה עד כמה כולם שווים. 

תלמיד: כשאדם אחד, שני, מגיעים לגמר התיקון, מה קורה עם ההגדרה של הבורא, היא משתנה או שהם רואים אותו הדבר? 

הגדרת הבורא משתנה בכל רגע ורגע של האדם המשיג, בכל תפיסה ותפיסה הבורא הוא שונה. מה זה נקרא השמות הקדושים? מה זה נקרא בכלל כל השמות?

מה קורה לי עכשיו בכל רגע ורגע? בכל רגע ורגע מה שאני מרגיש, אני מרגיש בורא. זה שנראה לי שאני משיג נשמות או בני אדם, את העולם הזה או את העולם הרוחני, זה נראה לי. אין חוץ מכלי שמשיג את האור הממלא אותו, בלבד. לא השתנה כלום מאינסוף עד העולם הזה, רק כלפי המשיג זה משתנה. 

גם עכשיו אני נמצא באותו מצב אינסוף, אבל מה אני משיג ממנו? לפי צורת הכלי שלי, לפי התיקון, ההשוואה לאור. אחרי צמצום א' אפשר להשיג אור רק לפי מידת ההשתוות אליו. אם אני לא משתווה עימו, אז מה שאני מרגיש בחוסר המוחלט של אי השתוות נקרא "העולם הזה". אם אני מתחיל במשהו להשוות את עצמי לאור העליון, אז זה נקרא "עולם העשייה", אחר כך יצירה, בריאה וכולי.

אבל בכל זאת התפיסה שלי, ההרגשה שלי, העולם שלי, זה האור שנמצא בתוך הכלי שלי ואין יותר חוץ מזה כלום. ההרגשה הזאת מתפרסת, מתחלקת לאלפי פריטים, פרטים, אבל כל זה נראה לי בתוך הכלי שלי, שאני נמצא בעולם מלא אנשים. אנחנו למדנו זאת מתפיסת המציאות. אין חוץ מהצורה הזאת.

מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה זה את חכמת התפיסה, איך לתפוס את המציאות בצורה נכונה, לא שקרית, בהשתוות הצורה לאור, ואז נגלה עד כמה זה נמצא בצורה אמיתית. 

אות ד',  "ולא היה שום ד מקום פנוי בבחינת ה אויר ריקני ו וחלל". מה זה מקום פנוי? אות ד' למטה. 

"ד) פירוש כי בטרם שנבראו העולמות, שהיה אז רק א"ס ב"ה בלבד כנ"ל, לא היה שם "מקום פנוי" דהיינו", מה זה פנוי? "מקום חסרון, שיהיה ראוי לקבל בו בחינת תיקונים. כי אור העליון היה ממלא את המקום ההוא, שלא הניח מקום לתחתונים להתגדר בו להוסיף משהו על שלימותו. אלא רק בסיבת הצמצום שנעשה, כמ"ש להלן, נתחדש אז בחינת חסרון ונתהוה מקום פנוי לתיקונים. אבל בל תטעה שבמקום גשמי הספר מדבר."

מקום פנוי לא היה באינסוף כי הכול היה מושלם, כי הכול בא מצד האור והיה ממלא את הכול. אחר כך נעשה הצמצום מצד הכלי, הכלי גירש את האור כדי להוסיף מעצמו אפשרות לגדול, להביע משהו, להשתוות לאור, רק אז נעשה מקום פנוי. מקום פנוי לתיקונים מצד הנבראים, זה מה שנעשה. 

זה לא שהאור הסתלק, זה לא שהשלמות נעלמה מאינסוף. אלא כלפי הנברא שרוצה להוסיף עליה, אז כלפי ההרגשה שלו, במה שהיה לפני הצמצום שהרגיש שנמצא בעולם אינסוף, החליט כסיבה לצמצום, שהוא רוצה להוסיף למצב הזה, שהוא רוצה להגיע בהשוואת הצורה לאור מצידו, אז נעשה צמצום. כלומר הנברא, את המצב הזה שהאור בורא אותו, ממלא אותו ונותן לו את כל השלמות, הוא מרגיש כחושך. אז הוא מגדיר את האור, שזה אור שיבוא אליו בהשתוות הצורה, ואז נעשה מקום לתיקונים, וכל האינסוף נעשה עכשיו מקום ריק כלפי הנברא שרוצה למלא אותו ביחס של עצמו. 

(סוף השיעור)