שיעור בוקר 07.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות",

עמ' 738 אגרת מ"ב

קריין: ספר "כתבי בעל סולם", עמ' 738, אגרת מ"ב.

אגרת מ"ב

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה ה' פנחס תרפ"ז לאנדון יע"א

כבוד מ'. .. נ"י

הנני בדברי אלה לגלות לך לבי: שאני מתפלא מאד שאין החבריא מתגעגעים כראוי, לשובי הקרוב הביתה. ואני חושב עליך, שעל כל פנים אתה המובחר מכולם, להיות שאינך יכול לכתוב אלי ולפרש שיחתך, ועל כן לקבלת פנים אתה צריך יותר מכולם. ומכיון שכן, אחשוב שאתה מתגעגע יותר מהם, וע"כ אשיחה וירוח לי.

...אולם לאידך גיסא [לצד אחר], נספור נא את הרוחים אשר רכשת, בכל ימי שבתך עמי. והגם, שעדיין אינו ברור במי תלויה האשמה, אבל בין כך ובין כך, התקוה מתחלשת ולחזוק צריך.

מצדי אני איני יכול להושיע לך בזה, רק לברר לך על בטח, שאין האשמה בי כלל ועיקר, רק בעצמך לבדך. והוא, מפני מיעוט דעתך, או מחולשתך באמונה, וכדומה. ועל כן לא הועילו לך כל תפלותי בעדך, כי לא הבנת עוד, איך להוציא הדבר לפועל, ולפיכך אתן לך הקדמה שלמה, ושמרת אותה, ויונעם לך.

כי בשעה שהאדם מוצא חן בעיני השי"ת, והשי"ת קורא אותו להדבק בו ית', מובן שהוא מוכן ומזומן לזה, בכל לבבו ומאודו, דאי לאו הכי [שאם לא כך], לא היה מזמינו לסעודתו. ואם האמונה בלבבו כיתד שלא תמוט, אז מבין בקריאה הנאמנה, ומכיר את מקומו לנצח, וכן עושה ואוכל ומקבל פני המלך, ואינו מתפעל להתמעט ח"ו מחמת זה, להיותו בדעתו ואמונתו בשלמות.

ואמרו ז"ל: "את ה' אלקיך תירא, לרבות ת"ח"; והוא לרבות המתאחד באחדות אמיתי, ואשרי לעומדים בזה.

ותוכל לראות אמיתיות הדברים, בך בעצמך, כי בהגיע השעה והיית כדאי להתחבר עמך, לא קלקלתי הזמן, לחכות עד שתבוא אלי הביתה, כי תיכף הייתי אצלך, והגם שלא ראית גשמיותי, אבל הרגשת אהבתי, ורוממות הקדושה, בעמקי לבך. ומה נשאר לך אז לעשות יותר, כי אם, למהר ולבוא לקבל פני באהבה. והחושק, עושה וגומר את שלו, וכן עשית, ורגשות אהבה, ורוממות ושמחה, היית שולח לאזני בכל הדרך, מביתך עד הגבעה, בתשוקה נאמנה.

אך אחר עליתך אל הגבעה, וקבלת פני, התחילה השמחה והאהבה להתמעט. והוא, משום חוסר אמונתך בי, ובאהבתי הישרה אליך, כמו אתה אלי, כמים פנים אל פנים, והוא הפגם הראשון, ביני ובינך, אשר בהרהור הזה, מיד יצאת והתרחקת הימני, בזה השיעור, וכן טבע כל רוחני, שנארגים הענינים במהירות נפלאה, והריון ולידה קרובים, ועל כן אחר שהרה בטנך בחשש הזה, "מיד ילדת קש". כלומר, שהרהרת אחר עצמך, ומחשבותיך הנעימים, והנשגבים, והרוממים עלי, כי המה היו נערכים יותר משיעור, ואולי אינו כן, ואחר כך ודאי אינו כן ח"ו. ונמצאתי בהכרח נפרד ממך, וכל עבודתי וטרחתי, קבצתי לפקדון, לזמן יותר מוכשר.

ובזמן המוכשר, חזרתי עמך כמקודם, וגם אתה חזרת על מעשיך הראשונים, פחות או יותר. ולפעמים היית רוצה לשמוע ממני דבורים בענין הזה בפרוש, כאשר ידבר איש אל רעהו, לא פחות כלל, ובדבר הזה אני חלש, כמו"ש: "כבד פה וכבד לשון אנכי". וגם אין לך לקוות לזה להבא אלא אם תזכה לקדש כל כך את גופך הגשמי, בעל הלשון והאזנים, שיהיה שוה כמעלת הרוחני ממש.

ואינך יכול להבין זאת, מפני שאין לך עסק בנסתרות, אבל אנכי, כל מה שאני רשאי, איני מונע ח"ו כלל, "ויותר מה שהעגל" וכו'.

ואצייר לך עניניך הנזכרים עמי, בדרך משל: אדם ההולך באם הדרך, ורואה גן נחמד למראה, ושומע קול קורא מכוון אליו מהמלך אשר מתהלך בתוך הגן. מרוב התפעלות עבר בקפיצה אחת את הגדר והנה הוא בתוך הגן. ומתוך התרגשותו וזריזותו לא הרגיש שהוא הולך לפני המלך, והמלך נמצא בסמוך אליו ומטייל מאחוריו.

וכך הוא הולך ומודה ומשבח את המלך בכל כוחו בכוונה להכין את עצמו לקבל פני המלך. והוא אינו מרגיש כלל שהמלך מצוי לידו. ולפתע הוא מחזיר פניו ורואה את המלך נמצא לידו. כמובן שלשעתו, גדלה השמחה מאד. והתחיל לטייל אחרי המלך, בהלול ושבח כפי כוחו, כי המלך מלפניו והוא אחרי המלך.

וכה הולכים ומטיילים, עד מקום הפתח. ונמצא האדם יוצא מהפתח, ושב אל מקומו כבתחילה, והמלך נשאר בגן ונועל הפתח. וכשמסתכל האדם שכבר נפרד הוא. ואין המלך עמו, הוא מתחיל לבקש פתח הגן לעומת שיצא, באופן שהמלך יהיה מלפניו. אבל אין פתח כזה כלל. אלא לעומת שבא בפעם הראשונה באופן שהוא מקדים את המלך. והמלך היה מאחוריו מבלי שירגיש בזה.

כן צריך להיות גם עתה. אבל צריך שיהיה אומן גדול לזה. והבן והשכל. במשל הזה, כי הוא מקרה נאמן בינינו. כי בהיותך אצלי והרגשתי את הקרירות שנולדה אצלך בערך הקודם, היה עליך על כל פנים, להסתיר פניך מהביט בי כאילו אני לא יודע כלום, מכל מה שעבר עליך ובלבך בכל הדרך, עד הגיעך אלי.

וזה ענין "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט. כלומר, אם היית מאמין בתפילתי עליך, ובהיותי עמך ושמיעתי כל השבח וההלול שחשבת עלי, ודאי שהיית בוש מאד מפני הקרירות במקום חמימות. ואם היית מתבייש ומצטער כראוי היית זוכה לרחמי השי"ת עליך. ואז פחות או יותר ההתלהבות היתה שבה אליך. והיית זוכה להתאחד עמי כראוי לא ימוט לנצח."

יהודה ליב

שאלה: בעל הסולם מתאר פה שבתחילה האדם התאמץ להיכנס לגן המלך, אחר כך הוא לא שם לב שהבורא לידו, אחר כך הוא כן שם לב שהבורא לידו ואיכשהו מתוך ההרגל הבורא נעלם לו והוא מצא את עצמו בחוץ. מה בדיוק הוא מתאר במצבים האלה?

חוסר דבקות לפני שנכנס לגן, וחוסר דבקות אחרי שהיה בגן, עד כדי כך שיוצא מהגן ולא מרגיש שיוצא מהמלך.

תלמיד: יכול להיות שהכוונה היא שהבורא עורר אותו מלמעלה בלי שהאדם הוסיף את ההתעוררות שלו מלמטה, וכך הוא איבד את המתנה?

כן, אבל אתה רואה שיש מקרים כאלה, שאנחנו לא נותנים חשיבות לקרבת המלך.

שאלה: יש פה הרגשה שבעל הסולם עושה אנלוגיה בין היחס שלו לתלמיד לבין מה שקורה בין האדם למלך. ההרגשה היא שהתלמיד התרחק ממנו, הוא לא שם לב אליו, זאת אומרת, הוא פונה לתלמיד שלו בנוגע לחשיבות הקשר ביניהם. האם זה המצב שהוא מתאר?

את זה אנחנו כבר יכולים להוסיף מהדמיון שלנו.

תלמיד: כי שמעתי שהוא מדבר גם עליו ועל התלמיד שהתרחק ממנו. הייתה ביניהם קרבה והוא אומר לתלמיד, אם היית זוכר כמה אני אוהב אותך, אבל התלמיד לא שם לב לזה.

כן.

תלמיד: איך נזכור את היחס הזה כלפי הבורא?

אתה צריך לתאר לעצמך כל פעם את גדלות המלך בצורה כזאת שתקשור אותך אליו, ולא שאתה יכול לצאת מהגן ולא להרגיש את זה.

תלמיד: באנלוגיה הזאת, זה כמו לא לצאת מהעשירייה, כלומר להישאר דרך העשירייה קשור לגן?

כן, תאר לעצמך.

שאלה: בעל הסולם כותב, "אבל אין פתח כזה כלל. אלא לעומת שבא בפעם הראשונה באופן שהוא מקדים את המלך." מה הכוונה להקדים את המלך, ללכת לפניו?

שהוא העלה את הכוונה שלו, את הרצון שלו לקרבת ה'.

תלמיד: העלה את גדלות הבורא אפשר להגיד?

כן.

שאלה: בעל הסולם מדבר פה על טרחה ועבודה שהוא מקבץ "לפקדון לזמן יותר מוכשר". מה זה אומר בעבודה שלנו? איך אנחנו מקבצים כל פעם את העבודה שלנו לזמן יותר מוכשר?

בדרך כלל האדם כל הזמן חושב שעוד מעט זה יקרה בעתיד ואז הוא יהיה מוכן לזה.

תלמיד: גם היום דיברנו בהכנה לשיעור, איך אנחנו לא מפסיקים להעביר את השלהבת בינינו, שהתפקיד שלנו כל הזמן להזכיר לעצמנו את החיבור, את כוח האהבה, לבקש את זה מהבורא. האם הדרך הזאת, שאנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו איפה אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו רוצים להיות בסופו של דבר, כל יום מחדש, זו הדרך שהוא מדבר עליה? אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר אבל אנחנו בעצם רוצים להגדיל את ההשתוקקות הזאת.

לא, הוא לא מדבר על מחר, הוא מדבר על היום, על עכשיו.

תלמיד: איך ממשיכים הלאה את המצב שאנחנו בונים עכשיו, את הרגע הזה?

אנחנו חיים בו, נמצאים בו ומעלים אותו, את המקום עצמו.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, אחרי שהאדם נכנס ורואה את המלך, "כמובן שלשעתו, גדלה השמחה מאד. והתחיל לטייל אחרי המלך, בהלול ושבח כפי כוחו, כי המלך מלפניו והוא אחרי המלך. וכה הולכים ומטיילים, עד מקום הפתח. ונמצא האדם יוצא מהפתח, ושב אל מקומו כבתחילה,". מהו הפתח הזה?

זה הפתח לגן, לגן המלך.

תלמיד: הם כבר נמצאים בגן, ואז הוא אומר הם "הולכים עד מקום הפתח ונמצא האדם יוצא מהפתח, ושב על מקומו כבתחילה. והמלך נשאר בגן ונועל הפתח."

כן.

תלמיד: הם כבר היו בגן, מה זה הפתח?

אני לא מבין אותך. האדם היה מחוץ לגן, אחר כך הוא נכנס לגן, הלך אחרי המלך, המלך היה לפניו, ואחר כך הוא איבד את המלך ויצא מהגן.

תלמיד: למה זה קורה? למה הוא יוצא מהפתח? הוא כבר היה שם, הגיע ליעד, למה הוא יוצא מהפתח?

כנראה שהוא לא מספיק מכבד את המלך ואת מקום הגן ולכן הוא לא נשאר שם.

תלמיד: הוא אומר "כמובן שלשעתו, גדלה השמחה מאוד." הוא מגדיר את זה בזמן.

כן.

תלמיד: אבל כרגע הוא מטייל "אחרי המלך, בהילול ושבח כפי כוחו." ואז הוא מגיע לפתח ויוצא. הוא במצב של הילול, הכול בסדר, הוא מהלל את המלך, משבח אותו, המלך מלפניו, ואז הוא יוצא מהפתח. הוא עדיין במצב של הילול ושבח כלפיו, איפה זה בורח לו והוא שוב נופל?

נראה לי מתוך ההרגל.

תלמיד: במה ההרגל?

הרגל להלל את המלך.

תלמיד: זה נהייה הרגל, שגרה, ואין משהו מיוחד כל פעם?

הוא לא מוסיף בזה.

תלמיד: אם אתה לא מוסיף אז אתה נופל, אפילו לא נשאר באותו מקום.

כן.

שאלה: מה בדיוק היראה שצריכה להיות לנו כלפי המורים שלנו?

אתם צריכים לראות מכל החומר שאנחנו לומדים, איך להתייחס לעם, לחבר, למורה ולבורא.

שאלה: איך התלמיד יכול לגלות את אהבתו של מורו?

זו עבודה גדולה.

שאלה: איך יוכל התלמיד להגן על עצמו לא לקבל את אהבת מורו בצורה אגואיסטית במקרה של גילוי כזה?

גם זו עבודה גדולה מאוד, לא לרדת לאהבה גשמית אם אפשר כך להגיד, אלא כל הזמן להעלות את רבו בעיניו יותר ויותר.

שאלה: האם אהבה כנה יכולה לגרום לחוסר אמונה?

כן. בדרך כלל האהבה שוברת את כל המרחקים והגבולות ויכולה גם לקלקל.

שאלה: איך נשמע את קולו של המלך? איך להיכנס לגן בפעם הראשונה והשנייה?

הכניסה לגן היא על ידי הרצון שממש יוצא מהלב ופותח את השער לגן, וכך כל פעם, אם יש כמה פעמים.

שאלה: בעל הסולם כותב "היה עליך להסתיר פניך מהביט בי". הוא מתאר פה משהו מאוד מיוחד, כשהוא מרגיש אהבה למורה שלו אז התלמיד כאילו נכנס, וכשהוא מרגיש קרירות או הרהורים אז כבר הוא מחוץ לגן. ואז הוא אומר "היה עליך על כל פנים, להסתיר פניך מהביט בי", למה הוא מתכוון? האם כשהוא היה בגן ומרגיש את אהבתו של המלך הוא היה צריך לעשות איזה צמצום על ההרגשה הזו?

כן, היה אסור להתפרע.

תלמיד: כאילו לא לתת לרצון לקבל ליהנות מהדבר הזה, אלא להמשיך את האמונה.

כן.

תלמיד: מה זה בעצם אומר?

שהוא הולך בכל זאת לפי גדלות הבורא ולא לפי מה שמרגיש בתוך החושים שלו.

תלמיד: הוא ממשיך ואומר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", זאת אומרת בכל התנאים צריך להגדיל את האמונה.

כן.

שאלה: הוא כותב שיש שתי סיבות למה האדם יוצא מהגן. סיבה ראשונה, שהוא מפסיק להקדים את המלך, כלומר הוא לא זה שמקדים את הפעולה, והסיבה השנייה היא שהוא נמצא בגילוי בזה שהוא רואה. אז למה הוא יוצא בסופו של דבר? בגלל הגילוי?

בכך שהוא מפסיק ליצור קשר בינו לבין הבורא ולכן הוא מאבד את הבורא.

תלמיד: כלומר, לא בגלל שהוא הולך ראשון. אלא זה שהבורא מגולה זה לא משפיע? האם עליו לעשות איזו הסתרה על הגילוי, או זה שהולך ראשון זאת ההסתרה בעצם?

גם כן.

שאלה: האמונה נמצאת בדו שיח הזה, בין זה שהוא הולך לפני המלך לבין זה שהבורא הולך לפניו?

נניח, כן.

תלמיד: אפשר לומר שאם האדם הולך לפני המלך אז הוא בוחר להשפיע, ואם הבורא הולך לפניו אז הוא גם יכול לקבל?

לא.

תלמיד: מה זה שאדם הולך לפני המלך?

זה שהוא כבר לא דבוק בו בכל התנאים.

תלמיד: אבל כך הוא נכנס לגן.

כן הוא נכנס, אבל אם הוא עושה סיבוב ובכל זאת נמצא לפני המלך, אז הוא לא מתקדם.

תלמיד: בתנאי שהוא נמצא בגן של המלך אז הוא נהייה יותר חמור, דווקא בזמן שהוא בגן.

כן.

שאלה: בעל הסולם אומר פה לתלמיד, "אלא אם תזכה לקדש כל כך את גופך הגשמי, בעל הלשון והאזנים, שיהיה שוה כמעלת הרוחני ממש." זאת אומרת הוא מדבר על משהו הגשמי שלנו פה וצריך לקדש אותו ממש כמו רוחני ואז יש השתוות צורה, זה אומר שזה גילוי הבורא בגוף שלנו?

בגוף שלנו אין גילוי הבורא אף פעם.

תלמיד: אז למה הוא מדבר בגוף הגשמי הזה שאתה צריך להגיע לרמה כזאת.

הגוף הגשמי זה לא הגוף שלנו, זה מושג אחר.

תלמיד: זה רצון.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע ברצון שלנו הגשמי להגיע להשתוות עם משהו רוחני?

כנראה משהו כזה. אתה צריך להתאמץ ולחשוב ולהתפלל להבין.

תלמיד: איך הרצון הזה משתווה, זה שינוי הכוונה ברצון? זה הדבר?

אני לא יכול לענות לך, אתה צריך להגיע לזה במאמצים שלך.

שאלה: הוא יוצא מהגן, הכוונה שהוא נפל לרצון לקבל, הרצון לקבל השתלט עליו ההנאה מהסיטואציה, השתלטה עליו ואז הוא מוצא את עצמו מחוץ לגן?

נניח.

תלמיד: אז מצד שני רצונו להיטיב לנבראיו זו מטרת הבריאה, זאת אומרת הוא רוצה שהאדם ייהנה. איך זה אמור לעבוד? זה לא שהוא צריך לבטל את ההנאה, שאסור לו ליהנות, לא להרגיש. הוא צריך להרגיש, אם זו מטרת הבריאה. איך בכל זאת הוא מרגיש ונהנה אבל לא מתנתק מהבורא?

זה קשה.

שאלה: כאן בעל הסולם כותב "וכך הוא הולך ומודה ומשבח את המלך בכל כוחו בכוונה להכין את עצמו לקבל פני המלך. והוא אינו מרגיש כלל שהמלך מצוי לידו." כאילו יוצא איך שאדם מתאר את המלך ואיך שהמלך באמת, אלה שני דברים שונים.

כן.

תלמיד: כאן הבעיה השורשית, שהוא מתאר את קבלת פני המלך בצורה שונה לגמרי ממה שזה באמת, אז הוא לא שם לב איפה המלך, שהוא נמצא לידו.

כן.

תלמיד: אז כאילו יוצא שמלכתחילה הוא כבר עושה טעות.

טוב, הכלים מתרחבים והוא מאבד את המלך.

תלמיד: כי בכל זאת, האדם מאוד רוצה, הוא משתוקק למלך,

בסדר, הוא מאוד רוצה, כמו שתינוק רוצה.

תלמיד: אז יש מצב שאדם מכין את עצמו כך שהציור הזה יהיה יותר אמיתי, או יותר קשור לאמונה מאשר להרגשה.

כן, צריך יותר ויותר לעבוד על זה.

תלמיד: או שהטעות הזאת היא בלתי נמנעת או שאדם יכול מראש להכין את עצמו.

בדרך כלל בלתי נמנעת, אבל אדם על ידי חיבור בעשירייה שלו יכול ליצור נכונות לכלי יותר נכון.

שאלה: לטייל בגן זה לא התכלית. זה כמו שבעל הסולם אמר שאתה רק יצאת מהבית והגעת לגבעה ואתה כבר נפלת, אז כנראה שהטיול הזה בגן ללמוד לקח ולדרוש תיקונים. שהבורא כאילו קפץ מעל הגן, זרקו אותו כביכול לגן הבורא, הבורא הראה לו איזה תיקונים הוא נדרש לעשות שם, בגן.

תלמיד: אז על איזה תיקון צריך לדרוש, שיש לו גאווה, שהוא הולך שכאילו עושה בעצמו, או שהוא לא מתבטל כלפי המלך?

צריך ללכת אחרי המלך.

תלמיד: זה ברור, שהוא הולך אחרי מלך כל הזמן.

לא, אחר כך פתאום הוא הולך לפניו.

תלמיד: זו בדיוק הטעות שהוא נמצא בגאווה שלו כאילו פתאום הוא מתהלל, שמח, שהבורא אחריו, ברום המעלות.

אז מה?

תלמיד: אז בעל הסולם מראה לו שהוא צריך להסתיר את פניו ולהאמין באמונת חכמים, בתלמידים חכמים, ללכת עוד פעם כך והלאה.

כן.

תלמיד: אז הגן הוא כביכול תחנת ביניים?

יכול להיות, אבל הוא לא מגיע אפילו לתחנת הביניים.

תלמיד: אז מה התיקון הנדרש כדי שהוא לא יחזור על הטעות?

הוא מאבד את חשיבות המלך, זה ברור. ובמקום זה הוא מתאר לעצמו סדר עולם אחר, שהוא נמצא בראש, וזה גורם לכל הטעויות האחרות.

תלמיד: גם להתחזק באמונה וגדלות הבורא וגם להוריד ראש ככל האפשר?

כן, אבל הוא כבר לא יכול.

שאלה: כשהמלך מתגלה, איך האדם עושה את ההסתרה שהמלך לא ייעלם?

הוא גילה את המלך?

תלמיד: כן, עכשיו הוא צריך להסתיר את המלך מעצמו?

כן.

תלמיד: איך הוא מסתיר מעצמו את המלך?

על ידי כך שהוא מעמיד את עצמו כאילו שהמלך נסתר. הוא לא רוצה להביא בחשבון כל מה שנגלה לפניו.

תלמיד: הוא רואה את זה ופשוט צריך לא לראות את זה? איך הפעולה הזאת נעשית?

הסתרה. מסך.

תלמיד: עם המסך שלו?

כן.

שאלה: אם תלמיד היה מצטער ומתבייש על חוסר האמונה, אז היה זוכה לרחמים מהבורא וההתלהבות הייתה חוזרת אליו. האם ברגעים שיש לאדם ספקות והוא מצטער על כך, זה יכול למנוע את ניתוק הקשר בינו לבורא?

יכול להיות, אבל זה לא חייב להיות כך.

תלמיד: זה לא מספיק רק להצטער?

לא.

תלמיד: מה צריך להוסיף על הצער כדי להמשיך להיות דבוק בבורא?

תנסו ותגלו.

שאלה: בעל הסולם כותב "ועל כן לא הועילו לך כל תפלותי בעדך, כי לא הבנת עוד, איך להוציא הדבר לפועל". באיזה מצב התפילה עבור מישהו לא עוזרת, למה זה קורה?

תנסו ביניכם ותראו. האיגרת מלאה במצבים שאנחנו צריכים לעבור ולהשתמש בהם.

תלמיד: אז מה לעשות אם התפילה עבור החבר לא עוזרת?

אז מתפללים יותר, מתפללים אחרת, על חיסרון אחר, על יותר חיבור בינינו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לחדש כל הזמן את הקשר עם הבורא?

ליצור קשר קבוע עם הבורא, זה עניין של הכנה, של הרגל, שאנחנו כל הזמן נמצאים בזה, חושבים על הבורא, משתוקקים אליו.

שאלה: איך אני מגיע מכוונה טהורה, לכוונה הנכונה, ולאיזו כוונה נכונה אנחנו צריכים להשתוקק, כדי שנוכל להגיע לאותו הזיכוך?

אנחנו כל הזמן, בכל המצבים, מכוונים את עצמנו לבורא בלבד. על ידי כל מיני סימנים שיש לנו בחברה, בקבוצה, בעשירייה, מכל מה שלומדים, אנחנו עוד ועוד מכוונים את עצמנו לבורא, זו העבודה שלנו.

שאלה: אתמול קראנו מספרון כוונות שלך וב-2005 נתת לנו הדרכה איך אנחנו יכולים להיות 24 שעות דבוקים לבורא מעל המחסום, ולהחזיק בכוונה משותפת. האם הכוונה והרצון הם לא היינו הך?

יש כוונה ויש רצון, אלה שני נתונים, שני דברים שונים. יכולה להיות כוונה בשמיים, על אף שהרצון הוא בארץ.

תלמיד: רצון וכוונה זה לא אותו דבר?

לא.

שאלה: בעל הסולם אומר שברוחניות המחשבה, הרגש, מאוד קרובים למימוש. איך שזה נכנס בך, זה כבר יוצא לפועל. איך אדם יכול מראש לבנות כלי שלא יכשיל אותו ברגע האמת?

רק בקבוצה, שיידבק בקבוצה שלו ויראה את עצמו מחבר את כולם, ומכאן יהיה לו מצב נכון כדי להידבק בבורא.

שאלה: בעל הסולם כותב "ובזמן המוכשר, חזרתי עמך כמקודם, וגם אתה חזרת על מעשיך הראשונים, פחות או יותר. ולפעמים היית רוצה לשמוע ממני דבורים בענין הזה בפרוש, כאשר ידבר איש אל רעהו, לא פחות כלל, ובדבר הזה אני חלש, כמו"ש: "כבד פה וכבד לשון אנכי". וגם אין לך לקוות לזה להבא אלא אם תזכה לקדש כל כך את גופך הגשמי, בעל הלשון והאזנים, שיהיה שווה כמעלת הרוחני ממש." בעל הסולם מציין פה שהוא כבד פה וכבד לשון, והוא דורש מאיתנו, שעל אף שהוא נתן לנו השגה רגעית כשנכנסו לגן עדן, להמשיך להחזיק במעיל שלו, באמונה, ללכת אחריו ולהמשיך לחזק את האמונה, ולא להתעסק בשום דבר גשמי כל עוד לא נזכה לכלים אחרים. האם זאת הכוונה?

יכול להיות.

תלמיד: האם תמיד חייבים לחזק את האמונה? האם יש אפשרות שרמת האמונה של האדם תרד ככל שהוא משיג?

כן.

תלמיד: זה הכוח שאנחנו צריכים להמשיך לפתח?

כן.

שאלה: האם זה נכון שאנחנו לא יכולים להתקשר ישירות עם הבורא, אלא רק דרך הגן?

דרך הגן, לא. אנחנו צריכים להיות קשורים לבורא דרך הקבוצה שלנו, כל אחד בתוך הקבוצה שלו, אחרת אנחנו לא יכולים לגלות את המלך ואחרת הוא לא יכול להיות קשור עימנו.

תלמיד: גם עם המורה אני יכול להתקשר דרך הקבוצה?

גם עם המורה, כן.

שאלה: בעל הסולם מתאר במשל מצב שהאדם נמצא מעל הדעת שלו, לא מדעתו ולא מרצונו. כלומר, הוא נקלע לתוך המצב הזה כמי שקיבל מתנה. הרצון לקבל שלו מתעורר לאט לאט והוא מתחיל להנות מהמצב הזה, ומתוך זה הוא נדחף החוצה מהגן עד שהוא יוצא מהפתח לגמרי, אבל את הפתח לחזור הוא לא ימצא לעולם. האם זה אומר שמצב גילוי כזה לא יחזור שוב לעולם אלא רק בצורה אחרת, זאת אומרת, שמעכשיו זו עבודה אחרת לגמרי?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, מעכשיו הוא צריך לטרוח כדי לבנות את הפתח הזה בתנאי שהוא מבטל את עצמו, הוא כבר צריך לעשות את כל הפעולות האלה בעצמו בעזרת תפילות, הבורא, עשירייה, וכל מה שאנחנו לומדים.

כן.

שאלה: מה החיסרון ההכרחי והנכון עבור האדם כדי להיות מסוגל לשבת ליד שולחן המלך עם הבורא?

כל הזמן להשתוקק לדבקות בבורא ולהיות מוכן, לרצות לשנות את עצמו בהתאם לזה. הנכונות הזאת כבר מקנה לו מקום ליד שולחן המלך.

שאלה: חלק מהדבר ההכרחי הוא הרגשה של יראה, ודווקא מהמאמר מתעורר בי מין פחד שלא תהיה לי יראה, ואז אני אקח את הדברים כמובנים מאליהם, כלומר, תרד מהם החשיבות והם יהפכו להרגל. איך להגיע ליראה כחלק מעבודה יומיומית? אחרת עלולה להיות ירידה בשלב כזה או אחר.

תעשה סגולות.

תלמיד: שזה אומר?

לא יודע.

תלמיד: אצל כל אחד זה שונה?

כן, תתפלל לדעת, שהבורא יסביר לך.

שאלה: ענית על הרבה שאלות שצריך להתכוון לבורא, להשתוקק אליו. האם זו הדרך לעשות לו נחת רוח?

אלא בשביל מה?

תלמיד: אני מבין שכך צריך להיות, אני שואל האם יש דרכים אחרות שעל ידן האדם יכול לכייל את עצמו לבורא או שתמיד הכוונה צריכה להיות לעשות לו נחת רוח?

הכוונה צריכה להיות להתחבר אליו ולבצע פעולות שעל ידן נעשה לו נחת רוח.

תלמיד: ואם האדם בונה מסך כדי להסתיר את עצמו מהבורא, האם גם שם מלובשת אותה כוונה לעשות לו נחת רוח?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, בכל כניסה לקשר, צריך להיות מסודר לאדם בראש שהמטרה היא כדי לעשות לו נחת רוח?

כן.

שאלה: כשהאדם נכנס לגן והוא קופץ מעל הגדר בקלות כמו שכתוב, הכוונה היא שהוא נכנס לכוונה לעשות חיבור בעשירייה ולעשות נחת רוח לבורא או שזו הבחנה אחרת?

לא יודע, תבדוק.

תלמיד: בעל הסולם כותב שאחרי שהאדם יוצא מהגן, הוא מחפש דרך לחזור למצב שהיה לפני כן שהבורא הולך לפניו אבל כך אי אפשר להיכנס, אלא רק בצורה שהבורא קורא לו והבורא נסתר ממנו, מאחוריו. האם זה המצב האידאלי?

אני לא יודע.

תלמיד: המצב הזה הוא מחזורי או שאדם צריך לשאוף להישאר בגן?

תבדוק.

שאלה: בעל הסולם כותב שצריך להיות אומן גדול בזה. איך אנחנו מתייחסים למצב שיש בינינו קרירות? אנחנו עושים כל הזמן תרגילים כדי לעורר איש את רעהו, האם כשאנחנו מרגישים שהמצב הזה נכנס לשגרה אנחנו צריכים לחשוב לשנות את זה או להגיד דווקא כאן זה מקום עבודה?

כאן זה מקום עבודה שבו אנחנו צריכים להוסיף.

תלמיד: אנחנו רואים שלאורך זמן כל תרגיל שעשינו מגיע בשלב כלשהו למיצוי ואנחנו מחפשים תחבולה אחרת.

כן. כשכבר אין שום תחבולות באמת, דורשים את גילוי הבורא.

תלמיד: בזמנו נתת לנו תרגיל בהכנה לשיעור, לשבת בשקט, לחשוב על החיבור בינינו ולהרגיש שם את הבורא. מאז אנחנו עושים את זה בכל הכנה. אני מרגיש שאין לי שליטה בזה, יש ימים שאני יכול להרגיש את זה ולהתפעל, ויש ימים שאני לא מרגיש כלום, אבל אנחנו כל הזמן מחפשים אותו מקום שיש בו התחדשות והתעוררות בעבודה שלנו.

תנסו להתחבר עד שאותו אחד שיש לו איזה קשר לגילוי הבורא, הוא יהיה כמקשר את כל הקבוצה לבורא, וכך כל אחד ואחד.

שאלה: מה זה לב חם?

לב חם זה לב שיש בו הרבה הבחנות, ועכשיו האדם מחטט בלב ורוצה לברר הבחנות חדשות כנראה.

שאלה: בעל הסולם אומר, אם היית באמת מתבייש בקרירות הלב שלך, היית זוכה להתאחד עמי כראוי. מעבר לכל ההבחנות, הלב החם צריך להיות חשוב מהכול. איך האדם מפתח לב חם?

על ידי מה אתה יכול לחמם אותו?

תלמיד: בדרך כלל על ידי כך שאני רואה שאין לי מספיק לב חם.

בסדר, אז תחמם אותו בינתיים כך.

שאלה: במאמר, וגם מניסיון האישי של כל אחד מאיתנו יש אמנם התעוררות הלב אבל האדם יוצא מזה ומתקרר. יש גם את הדוגמה של האר"י, שהיתה הזדמנות לעלות לירושלים אבל הם לא מימשו את ההזדמנות והיא לא חזרה יותר.

נותנים לאדם הרגשה שיש לו אין סוף הזדמנויות, הוא לא מסתובב עם פחד שההזדמנות שהוא קיבל עכשיו היא חד פעמית והיא לא תחזור. למה אין לו הרגשה שזו ההזדמנות חד פעמית?

אתה שואל אותי על עבודה עם הפרטים שמתגלים בדרך. האדם בנוי כך שדברים שחוזרים מאבדים את החשיבות.

תלמיד: האם האדם צריך להגיע להרגשה שהזדמנות לא תחזור?

רצוי.

תלמיד: איך מגיעים להרגשה כזאת? יש כאן איזו בעיה, נניח חבר לא מתחבר לזום עם החברים, עוברים כמה ימים והוא מתחבר, והחברים נמצאים. אם הוא לא מגיע לשיעור בוקר, וכעבור שבוע הוא מגיע אז כביכול אין כאן בעיה, אומרים לו, מתי שתרצה תושיט את היד ותיקח.

איך זה איתנו? מה אתם חושבים? מה יהיה בעוד עשר שנים, עשרים שנה?

תלמיד: עברו עשרים שנה והמערכת עובדת, בכל פעם שאדם רוצה הוא בא, חוזר, יוצא, הולך. איך בסיטואציה הזו אדם יכול להגיע לנקודה שהרגע הזה כשיש לו הזדמנות להתחבר עם החברים - לא יחזור שוב?

זה באמת לא יחזור. אבל לפי הטבע אנחנו מוכנים לראות קדימה כאילו שאנחנו נצחיים. אני בעוד עשרים שנה אהיה בן מאה. אפשר להגיד שאי אפשר להרגיש שכבר נמצא בחוסר זמן.

תלמיד: מצד אחד ההזדמנות לא תחזור ומצד אחר במחשבת הבריאה כל נברא יממש את התוכנית. איך משלבים בין שני הדברים האלו?

דורשים מכל רגע שזה יהיה רגע של דבקות בבורא.

שאלה: למה אמרת שההזדמנות לא תחזור, אם היום לא התחברתי לזום ובעוד יומיים שלושה אני כן אתחבר?

כן, אבל אותם התנאים שהיו לך קודם כבר לא חוזרים.

תלמיד: זאת אומרת שפספסתי משהו, זה לא אותו דבר.

כן.

תלמיד: מה פספסתי?

מאיפה אני יודע? אתה לא יכול לחזור לאותם הדברים. אתה כבר מתקן כביכול את המצב שלך שבנית אז.

תלמיד: זאת אומרת, שזה שאני נמצא עכשיו בשיעור בוקר, אבל אתמול לא הייתי, חסר לי משהו.

כן, ללא ספק.

שאלה: כתוב "..אולם לאידך גיסא [לצד אחר], נספור נא את הרוחים אשר רכשת, בכל ימי שבתך עמי". איזה רווחים רוכש התלמיד בישיבה עם הרב?

תלמיד צריך לדעת את זה, הוא צריך לספור אותם, הוא צריך לחשוב מה יש לו בגשמיות, ברוחניות בכל מיני הבחנות.

שאלה: האם התלמיד הוא זה שבונה את הקשר עם הרב?

נגיד, כן.

תלמיד: זאת אומרת היחס שלו לרב, אלה הכלים שהוא בונה לקשר הזה.

כן, הוא קובע.

שאלה: רב אמר קודם שאהבה שוברת מרחקים וגבולות.

כל כך יפה אמרתי?

תלמיד: באיזו דרגת אמונה האדם צריך להיות כדי שבאמת האהבה תשבור את המרחק ואת הגבול?

אנחנו רואים שגם בעולם הזה ישנם לפעמים מקרים כאלה. אהבה זה רצון להתקרב לזולת וכמה ועל פני מה - זה כבר לפי המקרה.

תלמיד: איך זה בעשירייה שובר מרחק וגבול בין החברים, מה זה המצב הזה?

כשרוצים להיות בלב אחד אז כביכול בונים קרבה ביניהם עד כדי כך שהם מרגישים את עצמם ממש בלב אחד. אנחנו לא מרגישים את זה כי המוחות מפריעים לנו, אבל לבנו כן מוכן להיות בלב אחד. הבעיה שלנו היא השכל, המוח, מחשבות זרות. לאט לאט נשתדל להרחיק אותם, להפטר מהם, לדחות אותם. אני מאוד מקווה שנצליח בזה ואז באמת נגיע להרגשת הדבקות.

שאלה: בשביל מה אדם נכנס לגן?

הוא רוצה להיות קשור, קרוב לבורא.

תלמיד: אז מה זה חשוב אם נמצא בגן או לא? הבורא חשוב לו.

כן, אבל הבורא נמצא בתוך הגן מאחורי סורגים.

תלמיד: אני רואה שברגע שהוא נכנס לגן אין לו ברירה, הוא יאבד את הקשר עם המלך כי הגילוי שהוא מקבל שם מנתק אותו, המטרה משתנה, לא הבורא חשוב אלא הגן מתחיל להיות חשוב.

כן.

תלמיד: אז הפתרון, פשוט לא לשים לב איפה אתה נמצא אלא הבורא תמיד צריך להיות לפני.

לא. חייבים להגיע לבורא כי הבורא קורא לו ואז הוא לא יכול לסרב, מצד אחד. מצד אחר חסרה לו הגנה. וכאן השאלה מה אדם צריך לעשות כדי לקפוץ לגן ובכל זאת לבצע שם דבקות בצורה השלמה.

תלמיד: אז מה היא ההגנה?

במילים שלנו מסך, שירגיש שהוא חלק מהכול, שהוא נמצא בראש חברה שעדיין נמצאת מחוץ לגן והוא חייב לבצע קשר דרכו בין הבורא לבין יתר הנבראים.

תלמיד: זאת אומרת, עליו לנטרל את עצמו כי הוא רק המשרת, המקשר, ואסור לו לקבל לעצמו כלום?

כן, ודאי, וכאן הוא מאבד את הקשר עם הזולת ויש לו קשר רק עם הבורא, אבל הבורא משחק איתו כך שהוא מרגיש שהוא מאבד את הבורא.

תלמיד: מה הבורא מלמד את האדם? אם בפעם הבאה זה לא חוזר אז מה התיקון?

שאדם ירצה לתקן את המצב שלו, שלרגע לא יפסיק את הדבקות בבורא למרות שנמצא קרוב אליו. זה מאוד קשה, דבר שאי אפשר לתאר לעצמו.

שאלה: ייסורי האהבה האלה מורגשים בכל התהליך והנקודה של התקרבות כלשהי לדרגת האהבה, היא קטנה לעומת ייסורי האהבה שלפני ואחרי. יש הרגשה שמחפשים כל הזמן התאמה, סנכרון בין הקצב של הנברא לזה של הבורא, ואם זה קורה זה לרגע ואז שוב משתנה כי הכלים שונים. מה צריך להיות המתאם ששומר על הקצב הנכון? איך לא לפספס את זה כל הזמן?

מדובר במטרה אחת, דבקות כולם בנקודת החיבור עם הבורא. בינתיים זה לא נגלה, אבל אנחנו קרובים.

שאלה: איך לשמור על שמחה והתלהבות ולהרגיש את האהבה של הבורא כל הזמן? כי האגו של האדם גדל והוא מתאר פה בפירוט איך מתחילה הירידה, ההתרחקות. ממש ספקות, האדם פתאום מהרהר עד שנהייה נתק מוחלט. וזה תמיד יהיה, תמיד האגו יגדל ותמיד יהיו רגשות כאלה. אחרי כנס נניח רואים תלמיד שהיה בהתפעלות נעלם פתאום, לא בא לפה יותר, רואים את תהליך ההתדרדרות. מה המנגנון השומר כל הזמן שאדם יהיה בשמחה, בהתלהבות, בהתפעלות ובקשר באופן תמידי? איך מתכוננים מראש למצב שמחר האגו יגדל ויהיה לי חשק לברוח מפה?

מה שיהיה מחר, יהיה מחר.

תלמיד: אני שואל מה צריך להיות כאן בחברה כדי להחזיק מעמד?

חיבור בין כולם. ואז כבר לא תהיו בנפילות גדולות, אלא במקצת, באופן של שֶׂכֶל– רגש, רגש – שֶׂכֶל.

תלמיד: בזוגיות נניח, במשפחה, חותמים חוזה, יש חשבון בנק משותף, ילדים, נכסים כאלה השומרים מנפילות ועוזרים להתגבר. מה אצלנו יכול להיות החוזה או הנכסים המשותפים שיוכלו לתת לאדם אפשרות להתגבר על נפילות, על ניתוקים כאלה?

חיבור. חברים. החיבור בקבוצה, בחברה, בעשירייה, צריך למלא את כול התשוקות שלכם.

תלמיד: לרוב ניתוקים כאלה נראים באופן שהחברים לא נראים טובים בעיניי.

אז מה? זו תוצאה מהניתוק, מהריחוק.

תלמיד: איך שומרים שזה יישמר ברמה שאדם יעריך את החיבור, את החברים?

זה כמעט בלתי אפשרי. נפילה זו נפילה. בנפילה הרגש הוא מול השכל, הם בשני מקומות שונים, ואז לפי הרגש אתה מבין שאין לך שום קשר איתם ולפי השכל אתה אומר, "אנחנו בקבוצה אחת אבל תראה מה קורה עכשיו, איזה הפסק יש בין כל אחד לחברו". צריך לעבוד על זה וה' ישמור.

שאלה: תפילה עבור חבר בנפילה מקשרת אותו חזרה?

כן. עוזרת מאוד. להתפלל מהעשירייה או מחלק ממנה, אם יש דבר כזה, עבור מישהו מהחברה, מהעשירייה, זה עוזר מאוד גם לו וגם להם.

תלמיד: ואיך התפילה הזאת צריכה להתבצע? היא צריכה לצאת מאדם אחד שמרגיש את החבר או שצריך להגיד לו שמתפללים עליו, או שכולם עושים פעולה מיוחדת כלפיו?

איך שאתם יכולים. אבל מספיק שאחד מבין שנעשה כאן נזק, ניתוק וחייבים לתקן אותו. הוא יכול לעורר את כולם.

תלמיד: תמיד יש מקום לתפילה, גם אם החבר מראה שהוא לא מעוניין?

אתם צריכים בכל זאת להשתדל לעשות זאת זמן מה ואם זה לא הולך לעזוב. אין מה לעשות. מגיעים אנשים שבכלל לא חושבים על התעלות רוחנית ונשארים וחושבים שאפשר לעשות את כול הדרך בזרימה חופשית, וודאי שזה לא הולך להם.

שאלה: אנחנו קוראים כבר זמן מה את האגרות ובתחושה שלי בעל הסולם מוכיח את התלמידים דווקא על היחס שלהם כלפיו. גם פה הוא כותב, אני מתפלא שאתם לא מתגעגעים מספיק למרות שובי. בקבוצה שלנו המצב שונה, אנחנו אלפי תלמידים ואין לרובנו מגע ישיר איתך כך שתוכיח תלמיד מסוים ותאמר לו, לא עשית כך וכך. אצל בעל הסולם זה אחרת, האם אתה חושב שאולי אנחנו מפסידים משהו?

לא. יש ויש. הבורא מנהל אותנו ואין לנו סיבות להשוות את עצמנו אחד לאחד עם קבוצת בעל הסולם. בסך הכול היו לו שישה תלמידים קרובים. פעם היו צריכים לנסוע מדרום תל אביב לירושלים, היה מקום לשישה אנשים בלבד והוא אמר אני רוצה שאלו ואלו ייסעו. אשתו אמרה לא, אני רוצה אחרת. אז הוא אמר נעשה הגרלה, נכתוב את כל השמות, נזרוק ונראה. בא לו פתאום לעשות כזה דבר. בדקו ובאמת רק השישה האלו הופיעו ונסעו. לא הרבה אנשים בסך הכול.

שאלה: אני מתרשם שכל הזמן יש אצל בעל הסולם היררכיה ביחס לתלמידים, "הוא הכי טוב, זה יותר טוב מזה", באגרת הקודמת הוא אומר, "הוא כבר עבר את ההוא", וזה מפתיע, כי הוא מעורר מעין תחרות. את כל המשל על המפגש בגן הוא מתאר בנוגע ליחס שלו עם התלמידים, לא עם הבורא. האם מדובר באותו יחס בין התלמיד לבורא?

אצלם זה יכול להיות, אצלנו אני עוד לא חושב.

תלמיד: הוא מתאר פה ממש פגישה, הוא בא אליו, הם נפגשו והוא הלך, וכל זה לא בגשמיות אלא תיאור אינטראקציה פנימית ביניהם. איך מתקרבים לקשר כזה עם הרב שהוא מעל הגשמיות?

תפוס טרמפ. אין לי יותר מה להגיד. אני לא לוקח איתי אף אחד. מי שרוצה מתקרב, לא פיזית אלא נפשית, וגם בכל זאת אני לא בעל הסולם.

שאלה: אני גם מאוד מתפעל מהאגרות שאנחנו קוראים, מהאינטימיות והקשר בין בעל הסולם לתלמידיו, ולפי סיפוריך כך היה גם אצל רב"ש. אצלנו כמו שכולם יודעים, זה מאוד שונה. נראה שחוכמת הקבלה התפתחה בצורה כלשהי לאורך כמה מאות ואלפי שנים, ובתקופתנו, אצלנו, המתאם בינך לביננו לבין שאר הנבראים הצריכים עוד להיכנס לתהליך, שונה, יש פה שינוי מהותי בשיטה. מה מאפיין אותו?

שם זה היה בצורה הרבה יותר אינטימית, כולם היו דתיים, הרבה מהם, לפי קרבת המשפחה היו קרובים בכל מיני צורות. כולם דיברו יידיש מלבד אחד, שניים שגם למדו מהר. הייתי ביניהם, הרגשתי שיש משהו מהעבר המקרב אותם, שהם קרובים ומבינים יותר זה את זה. אבל בכל זאת העיקר זו הנכונות לדבקות בבורא, זה מה שחיבר ביניהם. אומנם היו גם הרבה חשבונות אגואיסטיים, אבל היה גם משהו שהחזיק אותם יותר יחד.

תלמיד: אז המטרה לדבקות בבורא לא השתנתה?

לא. איך יכול להיות? אם היה כך בכלל לא היה להם מקום בחברה ההיא.

תלמיד: אז גם היום זו המטרה, בשביל זה אנחנו באים לפה כל יום וכן הלאה.

כן.

תלמיד: אבל מה כן השתנה? המקום של המורה נראה מאוד שונה ממה שהיה קודם.

בוא נגיד כך, מקום המורה ודאי השתנה, אז היו בעל הסולם או רב"ש, וכאן זה אני. זה יום ולילה. מה אתה אומר?

שאלה: ההפך, אני דווקא מרגיש שככל שהמורה יורד עוד ועוד בתהליך, ההשפעה שלו אפילו עוד יותר גדולה. דברים שאתה עשית, איזו פתיחה עשית לחכמת הקבלה. בלתי נתפס, אנחנו עוד לא קולטים. אני שואל על העבודה בין התלמיד לבין המורה, היא מאוד שונה, כך נראה מהאגרות בין בעל הסולם ורב"ש ומה שאנחנו צריכים לעשות.

מצד אחד, התנאים בפרמטרים שחייב תלמיד להחזיק הם כל הזמ משתנים. מצד אחר, הדברים לא משתנים - "חוק נתן ולא יעבור", אז אנחנו יודעים מה צריך, ומה הדרך להגיע לאהבת הבורא. מה השתנה בין הלימוד המקורי, האוטנטי לאורך כל השנים, לבין הלימוד שלנו מהיום והלאה? משהו השתנה מהותית, או שום דבר לא השתנה וזו רק צורה חיצונית שנראית לנו שהשתנתה?

לפי מה שמסביר לנו בעל הסולם וגם אנחנו בעצמנו רואים ומבינים, העולם נעשה קצת אחרת, בעיקר בגלל הטלוויזיה. אנחנו קשורים לכל העולם, אנחנו מרגישים קשר לכוכבים, למרחקים אינסופיים, יש לנו קשר עם כל מיני ארצות, מדינות, בני אדם, וכל זה מבלבל גם אותנו. חוץ מזה שזה עוזר, זה גם מבלבל ולכן אנחנו אחרים.

שאלה: אולי אננו עדיין לא מרגישים ולא מבינים את הגדולה שלך במה שאתה עושה בדרך. קודם נתת לנו דוגמה וסיפור על הפתקים להגרלה ששמתם בתוך הכובע כדי לבחור מי יסע יחד. אמרת, "אני לא לוקח אף אחד, מי שרוצה שיצטרף". ואני שואל, איך אנחנו גורמים למתח הבריא הזה כל יום, שנרגיש שכל יום אנחנו רוצים לשים פתק בכובע ולנסוע יחד לכיוון הנכון, יחד אתך.

אתי.

תלמיד: כן. כמובן אתך.

שם היה בעל הסולם.

תלמיד: רק אתך, רב. השאלה, איך אנחנו גורמים למתח. בעבודה השוטפת יש תחושה שהרבה חברים מגיעים להרגש מזלזל – "הכול יהיה בסדר. אתחבר, אתחבר, לא אתחבר. אבוא פעם בשבוע, החברים ימשיכו להיות פה", אין את המתח.

האמת, זה לא יכול להיות. אנחנו לא יכולים להיות כל הזמן במתח, זה חייב להתפוגג.

תלמיד: למה? מפני שאנחנו קהילה גדולה ואין את האינטימיות הזאת, כמו זו שהיתה אצל רב"ש?

כן, וגם כל אחד חושב שהוא משהו, ובאמת משהו, במקום סתם קבוצה.

תלמיד: אבל עדיין זו עבודה בתוך עשירייה. אם אני מסתכל על העשירייה, על הקבוצה הקטנה, אני יכול לראות אותה כקבוצה כמו שהייתה עם רב"ש. שאתה, הרב שלנו מול העשירייה. ואני אומר, בואו ניקח את התא הקטן הזה בתוך הקבוצה הגדולה ונעשה את המתח הזה.

אני חושב שבתוך העשירייה אנחנו יכולים לגרום למתח יומיומי שיהיה בינינו. ברור שבתוך הקבוצה הגדולה זה די קשה, אבל איך בתוךv עשירייה לגרום לזה שבאמת חברים ירגישו שיש הזדמנות כל יום ואנחנו מפספסים.

זו בעיה, אנחנו לא יכולים להיות במתח כל הזמן ולחשוב כל הזמן על המטרה ועל האמצעים שלא מורגשים בידיים, בכלים שלנו. איך לעשות את זה? גם אם תדבר על זה יום יום, אתה תראה שאחרי יומיים מתחילים להירדם.

תלמיד: בדיוק.

זה הטבע, מה אפשר לעשות?

תלמיד: זה מה שאני שואל, מה אפשר לעשות? איך אנחנו מקטנים את הזמנים?

"איש את רעהו יעזורו", זה מה שקורה. אנחנו חייבים לדאוג, כל אחד ואחד חייב לדאוג לשלום החברה הכללית, ולא חשוב שיש כאן מצליחים יותר, או מוצלחים פחות, זה לא שמחזיק את החברה.

תלמיד: להמשיך לבקש אחד על השני את הכוח הזה?

כן.

שאלה: דברת על קשר הדוק בתוך הקבוצה של רב"ש בין התלמידים. האם גם עלינו לבנות איזה קשר מיוחד בעשיריות, או שיש לנו עבודה אחרת לעשות כלפי כל הקבוצה הכללית?

שאני מסתכל עליכם, אני לא מחלק אתכם לעשיריות, גם אני במקרה הגדרתי את המקום שלי בעשירייה שלושים ושש, אבל לא חובה שאני אהיה שם, פשוט יש שם כמה אנשים שאני חייב אותם. יש את החברים שאחראים על הקשר, יש רופא, זאת אומרת מצאתי מקום שיש בו חברים בולטים יחסית, אבל זה במקרה.

שאלה: לאורך כל ההיסטוריה של לימוד הקבלה תמיד היה רב לתלמידים, והוא היה תמיד בדרגה יותר גבוהה מהם כדי שהוא יוכל לרדת אליהם ולקדם אותם. איך זה יהיה בעתיד, בלי רועה צאן?

בלי רועה צאן. יש לכם בקבוצה הגדולה קבוצה קטנה, לא קבוצה, אבל כאלה שיכולים לדאוג לחיבור, לתהליכים שונים, לשמירת הסדר, ואתם תהיו מחוברים לבורא - זה ייתן לכם אחריות חיובית ושלילית לשמור את הקשר ואת קו ההתפתחות.

תלמיד: זאת אומרת זה הולך להשתנות בצורה כזאת שהתפיסה תהיה לא דרך רב או מורה, אלא דרך קבוצה שתנהל אותנו?

כן.

תלמיד: גם בלימוד?

גם עכשיו אתם מקבלים חומר על ידי החברים שאחראים על כך. לפי מה שאני אומר להם, הם קובעים את נושא הלימוד ואת סדר הלימוד, לא נראה לי שזה צריך תיקון.

תלמיד: לא תיקון אבל זה משהו חדש, אנחנו הולכים להיות חלוצים בצורת לימוד חדשה בעתיד.

לא.

תלמיד: האם זה יהיה לימוד, או ז רק דיונים?

לא, זה יהיה לימוד, כמו עכשיו

תלמיד: מי יענה לנו על שאלות?

אתם, לפי הלימוד, לפי השיחה ביניכם, לפי מה שאתם משיגים יהיה לכם יותר צורך להשגת האמת.

תלמיד: יהיה רק סיעור מוחות יותר, שילוב של כולם.

זה צריך להיות כך גם עכשיו.

תלמיד: אבל עכשיו יש לנו אותך מורה דרך שמוביל אותנו, לא יהיה לנו מורה דרך בעתיד.

בעל הסולם ורב"ש עשו את הכול. כל היתר תלוי בחברה קטנה, או גדולה שמסוגלת להתחבר לפי תורתם, ואז היא תמצא את כל התשובות.

שאלה: האם אתה מרגיש את הכלי העולמי מחובר כאיש אחד בלב אחד אפילו במעט?

כן. אצל נשים זה קצת אחרת, כי אין להן ממש חברה, אומנם שהן צריכות. אני מקווה שהן יתחברו יחד גם למען המטרה, אם כי להם זה הרבה יותר קשה.

תלמידה: בימינו אלפי נשים לומדות את חכמת הקבלה, בעבר זה לא היה כך, מה זה מוסיף?

זה מוסיף כוח גדול, עצום שלא היה בצעדים הקודמים. והחלק הנשי שמתחבר זה רק אומר על זה שממש מתקרבים לגמר התיקון, נשים מתחילות להתפתח ולהתחבר סביב הגברים והמערכת נעשתה יותר ויותר יציבה, זה מה שאני מאוד מקווה שיתגלה.

תלמידה: מה מחזיק את החברה שלנו?

המטרה, אין יותר, אנחנו מכוונים למטרה. ומי שמכוון למטרה וחי למען המטרה ומחזיק את החברים בחיבוק בזה שלא נטעה בכל צעד ושעל, הוא מגיע לסיום.

שאלה: אילו פעולות עלינו לעשות כדי להחזיק שמחה ואהבה כך שהן לא ירדו, לא יתמעטו?

אני חושב שסעודות משותפות עוזרות, אלא אם כן הציבור יצביע ברגליים. אנחנו צריכים לשתף יותר ויותר חברים בסעודות שיעלו על הבמה ויספרו משהו. אחד מספר על החדשות והאחר על איזה מקרים שקורים אי שם וכן הלאה. בקיצור, בזמן הסעודה אנחנו גם צריכים להתכלל בכל מיני פעולות, אפילו גשמיות, וכך יתברר לנו שצריכים אולי לתקן משהו בסעודות, אבל אני חושב שהפעולות צריכות להיות סביב סעודות, כי קשה באופן אחר למשוך את כולם.

תלמיד: לפעמים בסעודות אנחנו בלי רב, לא יושבים איתך, האם זו דווקא הזדמנות מיוחדת לעשות פעולה שונה?

כן, אתם צריכים לדעת איך לעשות את כל הסעודות האלה שתהינה באותו סגנון כמו איתי. זו לא בעיה. אני לא רואה שאני יכול להגיד על מישהו שיהיה במקומי, בבקשה תגידו מי.

תלמיד: הפוך, אנחנו לא רוצים מישהו במקומך. אנחנו שואלים אם זו הזדמנות מלמעלה שאנחנו מקבלים כחברה לבצע.

כן, אבל בכל זאת מישהו צריך לארגן את כל המשחק הזה, לברך, להנחות. נחשוב.

תלמיד: החברים שאיתך מהזמן שייסדת את "בני ברוך" ומובילים את החברה הם מאוד חזקים ומאוד קשים, הם ממש כמו ברזל. אני מבין שזה כך מהטיפול שלך, מהקו שאתה נתת. איך החברה יכולה לתת את זה, וממה תלמיד הופך להיות קשה כברזל?

פשוט במשך השנים הם נעשו כאלה, אבל זה נמשך הרבה שנים.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לבנות בחברה שלנו כדי שכל החברים יקבלו את הקו הזה?

חייבת להיות קבוצה פנימית, אי אפשר בכמויות גדולות לעשות את זה, אבל בקנה מידה קטן זה אפשרי. אני חושב שכל הוותיקים שיודעים להרגיש את מרכז החיבור, צריכים גם לדאוג לזה.

תלמיד: הם יכולים למסור את זה לכל החברה?

הם לא יכולים למסור, אבל בזה שהם נמצאים אתם לומדים מהם מה הכיוון שלהם.

שאלה: איך אנחנו צריכים להסתכל על אותם החברים הוותיקים, הגרעין הזה, היסוד שיש פה?

כדוגמה. תראו עד כמה הם לא מפספסים שום דבר, באים לשיעורים, משתתפים בכול ויחסית בשקט עושים את העבודה.

תלמיד: יש פה מידה נוספת של ביטול, של הכנעה שצריכה להיות לנו כקבוצה כלפי אותו גרעין ותיק?

ללמוד מהם, זה יקרה במשך הזמן.

שאלה: שמעתי שאמרת שאין לנו ממש חברה כנשים על אף שכן צריכים את זה. למה הכוונה?

זה לא שאין קבוצת נשים, ישנן קבוצות ואני שומע עליהן יותר מאשר על הגברים, אבל צריכה להיות יותר עבודה בחיבור, בליכוד, להיות יותר מחוברות ומבינות את המטרה. אבל זה נמצא.

תלמיד: אמרת שיותר קשה לנו להתחבר, אז מה חסר לנו כדי להתחבר בעשירייה?

לנשים ודאי שיותר קשה להתחבר, אבל את זה אתן בכל זאת מצליחות לעשות. במה אתן לא מצליחות? בלעורר את הגברים. באיזו צורה אני לא יודע, אבל צריך לעורר אותם. אנחנו שומעים אפילו מהתורה שמרים ועוד נשים לקחו את כלי הנגינה והתחילו לרקוד.

שאלה: בתחילת השיעור היו שאלות לגבי הכניסה לגן, וזה גרם לי לחשוב על מ"ט שערי טומאה. האם חוסר דבקות בבורא וקשיים בלצעוד לפני או אחרי הבורא או יחד עם הבורא, אמורים להביא אותנו בסוף לשער הדמעות, זו המטרה או משהו כזה?

לא, שער הדמעות זה עוד לא בדרך. זה לא אקטואלי.

שאלה: באיזה שלב בדרך נגיע לתפיסה שכבר לא נצטרך יותר לעצום את העיניים אלא נהיה בקשר עם הנסתר כמו שמדובר במשל? איך נגיע לתפיסה כזאת שהנסתר כבר יהפוך להיות גלוי, ולא נצטרך יותר לעצום את העיניים?

אני לא יודע, אבל זה עוד רחוק. אבל כלפינו זה יכול להתגלות בהקדם, נראה את זה בקרוב.

שאלה: מה זה אומר לעשות את העבודה בשקט?

עבודה בשקט זו תפילה, תפילת יחיד, יכולה להיות תפילה גם עם כמה אנשים, אבל בדרך כלל זו תפילה.

שאלה: לפני כ-14 שנה ראיתי אותך בפעם הראשונה והרגשתי לגמרי דבוקה בך. האם התחושה הזאת היא ריאלית או שזה הדמיון שלי?

זאת תחושה, ונראה לי שהיא ריאלית. אני פתוח לכולם.

שאלה: איך אני צריכה לצייר את הבורא כלפיך ואיך לצייר את הרוממות הזאת, מה היחס?

זה יתברר לך בשיעורים הבאים.

שאלה: האם אנחנו צריכים להילחם כדי להימנע מהירידות או שאנחנו צריכים לקבל את הירידות כמו שהבורא שולח לנו?

אנחנו צריכים להתייחס לירידות כמו הזדמנות לעליות, זה מה שרצוי. להימנע מהן אנחנו לא יכולים, אבל לעשות כך אנחנו כן יכולים.

שאלה: שמעתי שאמרת שהבעיה של הנשים היא שהן לא מצליחות לעורר את הגברים. האם בעוררות של הגברים תלויה ההתקדמות של הנשים?

ודאי.

תלמיד: האם יש פעולות ספציפיות שמועילות לזה? האם אנחנו צריכות אולי להתפלל כל יום על זה, לחשוב על זה יותר? מה אתה מציע?

אני מציע להתקרב. להתקרב לא בצורה פיזית ואפילו לא בדיבורים כל כך, אבל להבין שחלק מהעבודה שלכן היא יותר ויותר לעורר, ואפילו ללחוץ על הגברים.

שאלה: מה הפעולה הפנימית והבירור הפנימי שיעזור לנשים ולהצטרף לחיסרון ולתפילה של הגברים?

אין צורך להתחבר לגברים. אתם צריכות לעבוד בצורה עצמאית, עדיף שתסדרי את עצמך.

שאלה: הבנתי מהמשל שאין בעצם כניסה לגן, כי אם הייתה כניסה, אז בגשמיות הייתה טיפה של תכונה רוחנית.

כן.

תלמיד: ניתן רק לקפוץ מעל הגדר לגן, אבל גם לקפוץ אתה לא יכול בכוחות הגשמיים שלך, כי אתה לא קופץ עם הרגליים הפיזיות שלך, אלא הבורא צריך להרים אותך מעבר לגדר, כמו אבא שמרים את הילד הקטן.

כן.

תלמיד: ואם האבא כבר עושה כך, זה אומר שאתה בתוך הגן, כי אתה מרגיש שלא בכוחות עצמך עשית את זה ולכן כבר מתגלה אצלך קשר עם הבורא.

כן.

תלמיד: מה לעשות אם האבא מרים אותך ואתה מתחיל לבכות כי אתה מפחד, אתה מתחיל להיות מודע שזו גדלות, ואתה פוחד כי אתה לא יודע איך תמשיך לחיות אם תגיע לשם.

שם יש לך את הבורא. תהיה בריא, תחשוב על זה.

שאלה: אמרת שבעתיד הקשר של הקבוצה יהיה עם הבורא. מה יהיה הקשר של הקבוצה אתך? האם הוא ימשיך להתקיים, איך?

כשצריך אני אופיע, אל תדאגו, בכל מיני צורות. אין לך קשר עם הנסתרות.

תלמידה: האם רק תלמידים בהשגה ירגישו את הקשר איתך או כל התלמידים?

כל התלמידים, מי שרוצה, יהיה בקשר.

שאלה: אנחנו קוראים היום למשל, את האיגרת של בעל הסולם, משנת 1927, או אחר כך קוראים מאמר של רב"ש משנות ה-80. אם אנחנו מחוברים טוב, אנחנו מרגישים את זה חי בנו, מאיר לנו. כשאני שומע שיעורים של הרב, בין אם זה שיעור מאתמול או שיעור מלפני עשרים שנה, אני מרגיש אותו דבר, שזה מאיר, שזה חי. למה אנחנו כל כך בלחץ ממה יהיה כשהרב בגופו לא יהיה בינינו? הרי תורתו היא נצחית, כמו תורת בעל הסולם והרב"ש והיא זמינה לנו ככל שאנחנו רוצים לשתות אותה.

נאמר שכן. אני לא יכול להשוות את עצמי לבעל הסולם ורב"ש, אבל במשהו אני מקשר אתכם גם אליהם, גם לבורא, לפי הכוחות הדלים שלי. אני בכל זאת לא שם את עצמי ליד בעל הסולם ורב"ש, מי אני? אבל במה שאני אוכל לעזור בעולם הזה, מעולמות אחרים, נעשה. נמשיך את העבודה יחד. אני אשתדל להיות לפחות המוליך לדברי בעל הסולם ורב"ש.

שאלה: כולנו הגענו לכאן כדי לשנות את הטבע שלנו, ושמעתי קודם שאמרת שיש אנשים שבאו לכאן ולא חושבים על התעלות רוחנית. אם כך על מה הם חושבים?

אני לא יודע, למה זה חשוב לך? אם אצלך ההתעלות הרוחנית נמצאת במקום הגבוה וכמטרה לכל מה שאתה עושה, אז זה נכון ובסדר.

(סוף השיעור)