כנס קרסנויארסק - יוני 2013

מאהבת חברים לאהבת ה'

שיעור 5

שיעור מוקלט (תרגום סימולטני מרוסית) מתאריך 14.06.13- אחרי עריכה

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/YplUWxKO?activeTab=downloads&mediaType=video

נושא השיעור שניתן לי זה "מאהבת חברים לאהבת ה'".

כעיקרון, אהבת ה', כלומר תכונת ההשפעה, זו המשימה העיקרית שלנו, בעצם זו המשימה היחידה. כל היתר הם רק יסודות להשגת המשימה הזאת, לפתרון הבעיה. אהבה כתכונת השפעה זה פשוט להיות כל הזמן בתכונה הזאת, להשתוקק עם הרצון אל התכונה הזאת, לאהבה.

איך אפשר בכלל להשתוקק לתכונת ההשפעה ולאהוב אותה כמו שאנחנו אוהבים היום, בצורה אינסטינקטיבית, לא מודעת, לקבל, להרגיש בתוך עצמי? אני כל הזמן מרגיש מה עוד חסר לי. תראו איך אתם יושבים בתנוחה האופטימאלית בנסיבות העכשוויות, איך אתם בוחרים בחיים את התענוג המקסימאלי עם השקעה מינימאלית, כך אנחנו מתוכנתים וכך כל תא בגוף שלנו פועל.

איך אנחנו יכולים להגיע לאותו המצב, אבל הפוך, שתכונת ההשפעה תיתן לנו אותו התענוג, שאנחנו כל הזמן נבחר בצורה אוטומאטית, איך אני יכול לתת ככל האפשר יותר, איך אני יכול לגרום ככל שיותר תענוג? זה אפשרי רק אם אני אוהב מישהו מאוד חזק, ואז אני מכוון, נעול, על המטרה למלא אותו באופן מקסימאלי. כמו אמא שמחזיקה את התינוק שלה וכל הזמן חושבת, "מה עוד חסר לו, מה עוד אני יכולה לתת לו?", אתם רואים מהצד איך היא כל הזמן מסתכלת עליו וכל הזמן חיה בתוכו. איך אנחנו יכולים להיות בתכונה כזאת, בהשפעה כזאת, באהבה כלפי כולם?

כמה שנשכנע את עצמנו שזה אנחנו, ושזאת הנשמה שלנו, וכך היא נראית לי בכוונה, כמו כל אלה שקיימים מסביבי, כך בכוונה אני מכנה אותם כמשהו לא מוגדר, תופס אותם כחלק שלי שנחוץ לי. ותכונת ההשפעה היא בכלל משהו לא מוגדר. וכך מסופר לנו ומוסבר לנו בחכמת הקבלה, שתכונת ההשפעה היא ללא גוף, לא מורגשת כשלעצמה, אלא רק כנשא כלשהו. והנשא של ההשפעה זה אנחנו.

לכן איך נוכל לבטא את זה, איך בכלל אני יכול להתחיל להרגיש שעל ידי זה שאני נותן לאחר, אני מתמלא, אני נהנה, נהנה בתענוג הגדול ביותר, וכל פעם כשאני נותן משהו, זה ממלא אותי? אם היינו חשים כך בהשפעה באופן ישיר אז היינו משפיעים, נותנים, ואז ההשפעה שלנו הייתה בעל מנת לקבל. כלומר זה היה אגו נסתר, כלומר קבלה נסתרת ולא שום דבר אחר, ואז אף פעם לא היינו יוצאים מתוך עצמנו.

אנשים נותנים הרבה בחיים כדי לקבל תענוג, אנחנו כל הזמן מרוויחים כדי להחליף את המאמצים שלנו בתענוגים, מילויים, נוחיות. איך אנחנו יכולים לעלות מעל זה, שההשפעה שלנו לא תהיה אגואיסטית, ואז הפעולה עצמה היא בתוך האחרים וגם התענוג מורגש בתוך האחרים ולא בתוכי, לא באגו שלי, לא ברצונות שלי? כשאני פשוט עובר לחיות בתוך האחרים. האם זה אפשרי? בלתי אפשרי. בטבע שלנו אנחנו לא יכולים להגיע לשום דבר כזה.

לשם כך חובה להתכלל, חובה שתכונת ההשפעה העליונה הזאת שקיימת מחוץ לנו, שמנותקת מהאגו שלנו, הכוח העליון הזה שנקרא הבורא, יעזור לנו להתנתק מעצמנו ושנתחיל להרגיש גם את הפעולה, וגם את התוצאה, וגם את המילוי, הכל מחוץ לי, ואני אשאר רק עם הרשימו הבסיסי, הקדום שלי, עם הנקודה שבלב. והאגו שלי לא מתמלא, הוא נשאר ריק, פועל עליו האיסור של צמצום א', שהרצונות האגואיסטיים לא מתמלאים.

כלומר, אני צריך להתנתק באופן מלא מתחושת התענוג בתוך עצמי, ולעבור לתחושת התענוג באחרים, ושהתענוגים האלה יהפכו לשלי. אני לא רוצה לדבר הרבה על הנושא הזה, כי זה מאוד מפחיד את האדם. הוא מתחיל להבין עד כמה שזה מנותק ממנו וזה מחליש אותו.

בכדי שנוכל להגיע לתכונה הזאת, לתכונת ההשפעה, להידמות לבורא, כלומר להיות בהשפעה ולחיות רק בתכונה של השפעה חלוטה, ללא כל תנועה או חזרה לעצמי, לשם כך ניתנה לנו הקבוצה, שבה אנחנו חייבים לדבר על זה, להכיר בזה, להרגיש את זה, להתנסות בכל האפשרויות האלה. אנחנו צריכים להיווכח שאנחנו לא יכולים לעשות את זה, ולהשתדל בכל זאת לתפוס בשיניים אחד בשני. שהפרצופים האלה, שאני אדיש כלפיהם, אולי אפילו נדחה מהם לפעמים, וכך זה יהיה, ובכל זאת, על פני הדחיה, במידה שאני אשתוקק לתת להם ולהרגיש בהם את השמחה שלי, את התוצאה מהפעולות שלי, רק בהם, במידה הזאת אני אשנא אותם עוד יותר, אני ארגיש עד כמה זה הפוך מהאגו שלי. שאני עובד בשביל מישהו אחר כדי שרק הוא ירוויח ושאני איהנה מזה שהוא מרוויח והוא מתמלא והוא שמח, שאני מתנתק יותר ויותר מעצמי ומרגיש יותר ויותר שאני חייב להרגיש את השמחה שלי, את המילוי שלי בתוכו, הכל בשבילו.

אי אפשר לעשות את זה לבד, צריכות להיות לפניי דוגמאות ברורות של החברים שלי שמראים לי שהם עושים אותו דבר, שכולנו נמצאים בהתקפה נגד עצמנו ורואים רק את הזולת כאובייקט כתוצאה מפעולות ההשפעה שלנו. הנקודה של העבודה הזאת, של ריכוז תשומת הלב שלנו, היא דווקא במי אני מרגיש את התענוג שלי. בעצמי או בזולת? האם אני נכנס לתוך הזולת והאם אני משתדל על ידי הפעולות שלי לעורר בו תענוג ולהרגיש איך שהוא נהנה ולשמוח מזה, ומזה להתמלא? כל הזמן לבדוק את עצמי, האם אני משתדל לעשות זאת?

כשאדם כל הזמן נמצא בעבודה הזאת, במעקב פנימי מלא, בלחץ פנימי, שבחברים שלי, בהם אני רוצה להרגיש את השמחה. שהשמחה שלי זו שמחה מהתחושה שטוב להם, שאני עוררתי את זה שטוב להם. אני גאה בזה שאני מעורר בהם את המילוי, אני גאה בזה שהם שמחים מהתוצאה של הכּוונה שלי, של העבודה שלי. אני יכול להתגאות בזה כי זאת תכונת ההשפעה. אני יכול לשמוח בזה כי זה לא לעצמי. אני צריך לעשות כך שאחיה בתוכם.

אם בצורה כזו אני מרכז את העבודה שלי וכל הזמן יוצא מעצמי, כל הזמן נכנס לתוכם, כל הזמן מעביר את עצמי לתוכם, מרגיש שמחה שהרצון האגואיסטי שלי נשאר ריק והרצון שלי עובר לתוכם, זה נקרא לבנות כלי חיצון, "אור חוזר", אז בסופו של דבר אני מתחיל לגלות בהם את תכונת ההשפעה, שאני למעשה בונה אותה בעצמי, ובכך אני בונה את הבורא. כך גם נאֵמר, שאנחנו בונים את הבורא, אנחנו עושים את הבורא. אנחנו מגלים את התכונה המשותפת הזאת במאמצים שלנו בתוך האחרים.

ואז כשבהדרגה אני מעביר מתוכי את כל האגו שלי לתוך האחרים, ולכאורה אני מרוקן אותו ומעביר אותו לתוך האחרים, בכך אני מסיים את המידה שנקראת "סאה". סאה זו מידת נפח עתיקה של קטניות. כשאני מסיים את ההעברה של כל מה שאני חשבתי ליהנות, לתת להם תענוג וליהנות להם וליהנות בתוכם, כמו שנאמר "כי-בו ישמח לבנו"¹, שבו לבנו ישמח באמת, כשאני מסיים את זה, אז אני מתחיל להרגיש את המדרגה הרוחנית הראשונה. במי? בחברים שלי. בתוכם אני מרגיש את הדבקות עם תכונת ההשפעה, שהיא תעבור על ידִי לתוכם, שם אני מרגיש את תכונת ההשפעה האינטגרלית שהורכבה על ידי מכל הניסיונות שלי.

אלה עשרה ניסיונות, אבל הם מתפצלים לעוד עשרות ומאות של כל מיני מאמצים כאלה שלי. ואז אתה מתחיל להרגיש את תכונת ההשפעה המשותפת, שאתה למעשה עוררת אותה בעצמך. וכל זה מצטבר יחד ונוצרת תכונה אחת משותפת, ובתכונה הזו אתה מתחיל להרגיש את הקיום העצמאי שלה. היא נקראת ה"בורא". התכונה הזאת הייתה קיימת מלכתחילה, אתה מתחיל סוף סוף לקבל הבנה שהתכונה הזאת יצרה אותך, ואת כל האגו שבתוכך, כדי שאתה תאסוף אותו ותעבוד מעליו בתוך האחרים, שאתה תעביר את עצמך לתוך האחרים, אז אתה תגלה את הכלי הרוחני שלך באחרים, ואת האגו שלך תשאיר ריק, מצומצם בצמצום א'. התכונה הזאת היא נקראת הבורא. לכן נאֵמר, מאהבת החברים לאהבת ה'. זוהי כל השיטה. אין שום דבר אחר, רק הפעולה היחידה הזאת, להעביר את עצמי לתוך החברים, לגלות בתוך מה שהעברת, את תכונת ההשפעה, את הבורא.

בכך אתה מגלה מימד חדש, עולם חדש, עליון, שקיים בתכונת ההשפעה. ולכן הוא לא חולף, לא משתנה, הוא מתפתח באופן תמידי, הוא נצחי, הוא אין סופי, ואתה מרגיש את עצמך קיים בתוכו. אם בזה הכל היה נגמר, אז היינו נשארים במצב הזה הנצחי השלם והיינו מרגישים את עצמנו קיימים בו, למעשה מנותקים מהגוף שלנו כי הוא כבר נמצא ריק. ה"גוף" הכוונה הרצון, זה בעצם הגוף. למעשה אין לנו שום אסוציאציה עצמית חוץ מהרצון, לכן אנשים שמתרוקנים בעולם שלנו הם מתאבדים, כי אם האדם מרגיש ריק לגמרי הוא לא מרגיש שהוא קיים הלאה, שיש טעם.

אבל העניין הוא, שזה חלק קטן מהאגו שלנו, כי הרצון של הכוח העליון, של הבורא, הוא שאנחנו נרגיש אותו באופן מלא, ולכן מתווסף לנו מייד אגו נוסף בתכונות שונות לחלוטין, כבר לא גשמי כמו במדרגה הראשונה שממנה היינו צריכים להתעלות למעלה, אלא זה כבר אגו רוחני שנקרא "קליפה". באגו הזה אנחנו מתחילים להרגיש כבר הפרעות רוחניות רציניות, ומתחילים מתוכו להרגיש את העולם הרוחני השלילי, האגואיסטי, וגם מעליו נצטרך לפעול בכל זאת עם החברים, אבל בתוכם אני כבר מבין, ושוכח, ושוב נזכר, שאני צריך לממש את עצמי ממש לפי אותו עיקרון כמו במדרגה הראשונה.

אבל הרצונות שלי הרבה יותר אגואיסטיים, אני כבר מתחיל לראות אותם יותר עמוק, ואת עצמי יותר עמוק, בצורה שלילית או חיובית, כלומר, המאבק הופך להיות אחר, איכותית. אני בכל זאת צריך לפעול בצורה זהה, להעביר את עצמי לתוך החברים, להרגיש את עצמי בתוכם, לשמוח בתוכם, לסגור את עצמי מכל התולדות מהפעולות הטובות שלי, וכל הזמן להיות רק בהם, להשקיע בתוכם ולהרגיש שזאת הנשמה שלי, שזה מה שהשגתי על ידי ביצוע המדרגה הראשונה. והתחושה הזאת עוזבת, ופתאום נראה לי, מי הם הפרצופים האלה שנמצאים לפניי? הם רחוקים ודוחים. בהתחלה, במדרגה הראשונה הייתי אדיש כלפיהם, לפעמים הם היו נעימים לי, ועכשיו אני מתחיל לשנוא אותם, להידחות מהם, המעשים, המילים והפעולות שלהם, מה שהם עושים ומדברים, הכול שקר. מה שהם עושים נראה כמשהו זול, כתיאטרון, לא יודע מה זה, כלומר, נוצרות הפרעות חדשות רציניות מאוד, ממשיות, וכאילו מוצדקות בתפיסה הרציונלית שלי.

וכאן הרבה יותר קשה לי מאשר במדרגה הראשונה, נראה לי שהיא הייתה כגן ילדים, ששיחקנו יחד, כמו שעשינו היום התעמלות בוקר, ושיחקנו על הדשא. כאן אני לגמרי רואה את השקר שלהם, את הביטחון העצמי, את האגו שלהם, ולמרות כל זה, כנגד זה, אני צריך להתעלות, כלומר למצוא אפשרויות כלשהן לפעול למענם, להרגיש שמחה מזה שאני עושה משהו בתוכם, שהם מצליחים, שמחים, מאושרים, ולראות את ההצלחה שלי, רק במה שהם מתמלאים ממני, או מאחרים.

זה מתחיל להיות לא חשוב לי, העיקר שהם יהיו מלאים, לא משנה אם אני ממלא אותם או אחרים. אם בדרגה הראשונה הייתי שמח, מזה שאני ממלא אותם, היה לי קשר כלשהו עם עצמי, עכשיו לא, אני יכול לעשות פעולות כלשהן, ויכול להיות שהפעולה שלי תמלא אותם דרך אחרים, העיקר שיהיה להם טוב, לא משנה. אני מרגיש מנותק מהיגיעה שלי עוד יותר, וזה כבר לא חשוב לי, העיקר שהם יהנו, שהם יתמלאו, ואם הם מסתכלים עליי בחשדנות ולא רוצים להיות עימי בקשר, הם לא מצדיקים אותי, ואני נראה להם מפגר בדרך, אגואיסטי, זה לא חשוב לי, העיקר שיהיה להם טוב.

אתם רואים כמה הפרעות הדדיות יש כאן? כלפַי, וגם כאילו כלפיהם, הכול כמובן נתפס ביחס אלי, והבורא בכזו אומנות מעמיד בפני האדם, כל מיני הפרעות כאלה. ואם האדם יכול פשוט לעצום עיניים בחוזקה, כלומר לא להסתכל לתוך האגו, לתוך הלב ולתוך השכל שלו, ולפעול בכל זאת כמו מטומטם, אז הוא מנצח. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", כלומר, צריך להגיד לבורא "אני מקבל את המשחק שלך, אתה משחק איתי, אני יודע, ואני מקבל את זה, אני משחק איתך, אני כנגדך”. כלומר מי נגדי, הבורא, או האגו שלי? זה אותו דבר, "אין עוד מלבדו", הוא היחיד שמשחק איתי, שמציב בפנַי את כל ההפרעות האלה. ואצלי צריכה להיות שוב אותה נקודת ההגדרה שלי, העיקר במי אני נהנה, בתוך האחרים או בתוך עצמי, וכך אנחנו בהדרגה עובדים עם החברים בקבוצה, ומגלים בעבודה הזאת את הבורא.

אם אמשיך הלאה, אני אחזור על אותן המילים, כי אין לנו הרבה מילים כדי להביע את הפעולות האלה, אף על פי שהן איכותית שונות ומאוד מגוונות. מתגלה כאן מגוון של רגשות, שאין בעולם שלנו, ואוצר המילים שלנו לא יכול להעביר את זה. תארו לעצמכם, אנחנו עוברים מאה עשרים וחמש מדרגות, זה ריבוי אינסופי של מצבים קטנים, ובכל מצב הרגשות שונים לגמרי, ובאים לידי ביטוי כמילה אחת, שמחה, עצב, כעס, עלבון, קנאה, נמצא עשרים, שלושים מילים כאלה, אבל המילים האלה דומות מהמדרגה הקטנה ביותר עד הגדולה ביותר. לכן המקובלים מדרגים את זה במספרים, בעביות, כלומר עובי האגו, גובה מדרגת ההשגה, וכך הם מבינים על מה מדובר, כלומר, אם אני נותן לו קואורדינטה, נקודה כלשהי, הוא יודע על מה אני מדבר, הוא מזהה את זה, כמו מוזיקאי שבא אליו מוזיקאי אחר עם תו כלשהו, והתו הזה נשמע בתוכו, ובָנו, שלא למדנו סולפג'יו, זה לא נשמע, ובהם זה נשמע, והם מבינים על מה מדובר, כמו המקובלים.

אני מקווה שבמקום הרגשות שלנו במילים, נציין עוד מעט את הרגשות שלנו במונחים קבליים, וכך נעביר אותם מאחד לשני, נרגיש בו זמנית ונתחבר יחד בתחושות שלנו, ובחיבור הזה. בעולם שלנו אין דבר כזה, נדמה לנו שאנחנו מתאחדים ברגשות, אבל בעצם אנחנו לא נכללים זה בזה, כי אין לנו את תכונת ההשפעה. בגלל שנבראנו כחיות דומות, אנחנו פחות או יותר מרגישים משהו דומה, אבל אנחנו לא יכולים להשוות את זה, ובכלל להתחבר אחד עם השני בתחושות. כשאנחנו מתחברים בתכונת ההשפעה, אז מתרחשת תופעה מפליאה, שאנחנו לא מרגישים את זה בתוך עצמנו, אלא בחיבור המשותף של כולנו, שם הסימפוניה הזאת מנגנת, היא אחת לכולם. וכשאנחנו מתחברים בתוכה אנחנו מרגישים את כולם, את התחושות של כולם, אף על פי שכל אחד בו זמנית מרגיש את זה בתוך עצמו. אנחנו עדיין לא יכולים להבין את זה, יש כאן דו פרצופיות כלשהי של התפיסה הרוחנית, אבל זה כך.

למה דיברתי על כל זה? כי ללא קבוצה לא ניתן לממש שום תנועה רוחנית. קבוצה זה לא אומר שאנחנו יושבים ונמצאים יחד, אלא קבוצה היא שמממשת, את מה שרציתי עכשיו לתאר לכם. לכן המקובלים משקיעים כל כך הרבה זמן, ותשומת לב בבניית הקבוצה. כותב לנו רב"ש שאהבת הזולת אפשרית רק בניתוק עצמי, מצד אחד כל אחד צריך לבטל את עצמו, ומצד שני אנחנו צריכים להתגאות שהבורא נתן לנו הזדמנות, שנוכל להתחבר בקבוצה, שבה לכל אחד יש מטרה אחת, שהשכינה תשרה בינינו. שכינה זאת אומרת תכונת ההשפעה המשותפת, שתחבר, תאחד ותמלא את כל המרחב בין כולנו. יוצא שהאגו עומד מאחורי כל אחד, מאחורי הגב של כל אחד, ולפנינו תכונת ההשפעה המשותפת, שמתחברים יחד במעגל סביבה, ובה אנחנו מרגישים את תכונת ההשפעה הכללית, כלומר את הטבע בכוח הנעלה ביותר, והפנימי ביותר שלו, את תכונת ההשפעה.

לכן החברה צריכה להיות כלולה מיחידים, שלכולם יש דעה אחת, שצריך להגיע לתכונת ההשפעה המשותפת, ואז מכל היחידים האלה נוצר כוח גדול, שמסוגל להיאבק עם עצמו, כי בכל אחד כלולים כולם. ולכן בצורה כזאת כל אחד מתבסס על רצון גדול, ויכול להגיע למטרה. אלה תכונות מדהימות שממש מתגלות בחיבור, אתה מקבל את הרצונות של האחרים, וזה רק כשאתה משתוקק להיות בתוכם, כמו באדם אהוב, אנחנו חיים את הרצונות שלו, כלומר הרצונות שלו, מנהלים את הרצונות שלנו, קובעים אותם, ויוצא שיש לי רצון כפול, אפשרות גדולה מאוד ללכת קדימה.

אז כשאני מתאסף עם עשרת החברים שלי, וכל אחד מהם מתפעל מרצונות החברים, אז אני לא תופס מתשעה בעשיריה את הרצונות שלהם, אלא את סכום הרצונות שכל אחד אסף לתוך עצמו. אתם מבינים איזה התגברות של הרצון האישי שלי יש כאן, שזה 9, ובכל אחד מהם גם כן יש 9, אבל זה לא כמותי, זה איכותי, זאת התגברות איכותית של הרצון שלי, אי אפשר להביע את זה כמותית. בקבלה לא מדברים על כמויות, אי אפשר למדוד כמויות, זה לא נמדד בעולם הרוחני. לכאורה אנחנו כן מודדים את עביות הרצון, 0, 1, 2, 3, 4, אבל זה לא כמותי, זה איכותי, כי כל פעם יש קפיצה, כמו מדומם לצומח, לחי, למדבר.

כלומר, אנחנו תמיד עוברים ממדרגה למדרגה, כמו לדרגה שונה איכותית בהתפתחות, כמו שאי אפשר להשוות בין צמח לאבן, זאת תחושה אחרת לגמרי, זה קיום אחר לחלוטין. לכן גם כאן כשאנחנו מתחברים, ברגע שאנחנו מתחברים יחד בקבוצה, אז אנחנו מתחילים להרגיש איכותית עולם אחר, אנחנו מתחילים להרגיש את העולם שקוף, שאנחנו חודרים לתוכו פנימה, וכוח ההשפעה שממלא אותו, קובע את הכול ומנהל את הכול. ואנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו, את האגו שנמצא בתוך תכונת ההשפעה האדירה הזאת, שמנהלת ומובילה אותנו, שמחברת בינינו. אני צריך להשקיע מאמץ קטן להרגיש את התענוגים שלי בתוך הזולת, ולא יותר מזה.

זה בעצם מה שרציתי להגיד לכם, כך כברכת הדרך. ומכאן כמובן נובעים כל החוקים שלנו, איך צריכים להתחבר לקבוצות פיזיות ווירטואליות, איך צריכים להעביר את הישיבות שלנו, הכול נובע מכאן. העיקר שהכול יהיה מכוון לקיום התנאי הזה, לתת לכל אחד את האפשרות כמה שיותר מהר, כמה שיותר קל ובצורה חזקה, לצאת מעצמו ולעבור עם הנקודה שבלב לתוך האחרים, ואת האגו, לעזוב אי שם, לשכוח ממנו, לשכוח מעצמי.

שאלה: אנשים שמחוצה לזה אותם 99%, שאנחנו סבורים שאלה אנשים ללא נקודה שבלב, כשאתה עובד עם אנשים כאלה ומרגיש עד כמה שהם שמחים מפעולות כאלה או אחרות שלך, ואתה מרגיש שאתה נותן להם תענוג, האם ניתן להחשיב את התחושות האלה כעבודה רוחנית?

כעיקרון, כשאני עובר מתוך עצמי לאחרים, אני לא עובר לתוך האחרים, אני מעביר את הנקודה שבלב לרצון שנקרא "הנשמה שלי". כל מה שנמצא מחוצה לי, כשבעה מיליארד אנשים, זו הנשמה שלי, זה רצון אחד ויחיד. אם אני מגלה אותו לעצמי באופן מלא, אז אני מגיע לגמר התיקון, אני מגיע לגילוי הנשמה, ומה שימלא אותה ייקרא בורא, בדרגתו האין סופית השלמה, האמיתית. לכן המשימה שלי היא לצאת מתוך עצמי לכל האחרים, ואז אני ארגיש כל אחד שחי, זה ממש מדהים במצב שלנו, להרגיש שבעה מיליארד כל אחד לחוד.

תלמידה: אני לא מתכוונת לשבעה מיליארד, אני מתכוונת לקבוצה כל שהיא, וכך יוצא שאתה מרגיש אותם.

אז בכדי לתת לנו אפשרות לכך, כלי, אילו הרגלים, איזה תרגול כדי לצאת מתוך עצמי, לשם כך אנחנו זקוקים לקבוצה. כלומר, הקבוצה היא הכלי הראשוני שלנו. בשפת הקבלה זה נקרא "גלגלתא ועינים".

אני רואה שסיימתם את האקדמיה ללימודי הקבלה, "פתיחה לחכמת הקבלה" כולם חייבים ללמוד, כל אחד חייב לסיים קורס של המכללה ללימודי הקבלה, אחרת לא תהיה לנו שפה משותפת. כי כל מה שיתגלה לכם יהיה לכם קשה להשיג, וכך אתם תזהו את מה שאתם משיגים, כי כבר יהיה לכם שֵם. אתם תרגישו משהו, ותזהו את זה. " זה נקרא כך, וזה נקרא כך". אתם תצרפו את מה שקיים בכם למה שאתם מרגישים מתוך הממדים הרוחניים.

אנחנו צריכים להגיע לדבקות עם כל האנושות, כך צריך לדבר על האנושות. לצאת מתוך עצמי לתוך כל האחרים. ובכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים קודם כל לארגן את הכלי שלנו, את מה שיש לנו, ובכדי להכין את הכלי לעבודה עם כל האנושות, לשם כך ניתנה קבוצת מקובלים, ולשם כך ניתנה חכמת הקבלה. ואנחנו צריכים ללמוד את העבודה הזו בקבוצה, ולאחר מכן מתוך הקבוצה, לצאת לכל האחרים.

והעבודה המרכזית היא לא בקבוצה, העבודה המרכזית היא בעזרת הקבוצה לעבוד עם כל האחרים. שם מתגלים, כמו שאני חושב, כמו שאני יודע במקצת, כי רק עכשיו זה מתחיל להתפתח ולהיות מוכן לעבודה, שם יש עולמות שונים לגמרי שהם מלאים באור חכמה, בהשגת הבורא, בעומקו.

סך הכל אנחנו משיגים בקבוצה את כל הכלים לעבודה עם הבורא. אף על פי שאנחנו מתחילים להבין במשהו ולדעת במשהו, אבל זה באופן חיצוני. כי בקבוצה העולמית שלנו אנחנו סך הכל מתרְגלים את הרצון להשפיע, את תכונת ההשפעה, את גלגלתא ועיניים. אלה תכונות אגואיסטיות קטנות של דרגות שורש, א', וב' של האגו.

וכשאנחנו נתחיל לעבוד כבר מתוך הקבוצה שלנו העולמית, כלפי הכלי העולמי כולו, אז אנחנו נתחיל לעבוד עם רצונות אגואיסטיים אדירים, שלא יכולים עכשיו להתגלות כמונו. כי בהם הרצונות האגואיסטיים הרבה יותר גדולים, בעצם הם הרבה יותר גבוהים מאיתנו, ולכן הם כל כך רחוקים מההתקדמות הרוחנית.

נדמה לכם, שיש שם כל מיני אירופאים, או ילידים מקומיים, אפריקאים, לא משנה מי, יש מסות גדולות שנראה שכאילו אי אפשר להיכנס לתוכם, כי יש להם אגו רוחני אדיר. וכשאנחנו נתחיל לעבוד איתם, ונתחיל לעבוד כלפיהם, כלומר לצרף את הרצונות האדירים שלהם לעצמנו, כדי למלא אותם, לתקן אותם, לשמוח בהם, במצב שלהם, אז שם אנחנו לא סתם נתחיל להשיג את פעולת ההשפעה, אלא גם את תכונת ההשפעה כשלעצמה, כלומר, נתחיל להשיג את עומק תכונת ההשפעה, את עומק הבורא.

עם מה אפשר להשוות את זה? אני לא יודע. יש אנשים ששומעים מוזיקה ונהנים. אני זוכר שהיה לי מנוי לפילהרמונית של לנינגרד, ואני הייתי הולך לקונצרט ומאזין. אבל אני לא מומחה במוזיקה. ויצא לי לעתים קרובות לפגוש מוזיקאים, וביקשתי מהם בכמה מילים לספר, לא סתם לספר על "אגם הברבורים" או על איזה מופע אחר של רחמנינוב או משהו, אלא איך הם תופסים את זה. זה עולם שונה לחלוטין, תחושה אחרת לחלוטין, שכוללת גם תחושה וגם טכניקה, כשהם נהנים גם מזה וגם מזה, כשהם מבינים לעומק מה זה אומר.

זו תחושה אחרת לחלוטין. בקבלה אתה לא מכיר את זה לעומק, כשאתה חודר לתוכו, אתה הופך להיות לזה בעצמך. ולכן יש כאן משימה של תיקון כל האנושות והיא המשימה העמוקה ביותר, השגת הבורא העמוקה ביותר, שנגמרת בדבקות מלאה עם הבורא.

תלמידה: יש לי שאלה יותר גשמית בעבודה בקבוצה, בעניין של להרגיש את התענוג בתוך החבר. נניח שאני רואה שיש לאדם חיסרון גדול והוא עכשיו מגלה את החיסרון הזה, ואני מרגישה את גילוי החיסרון הזה. האם אני צריכה ליהנות מהפגם הזה שבו, הרי הוא מקבל תענוג ממה שהוא מגלה.

לא.

תלמידה: נניח אדם שתלטן, אוהב לשלוט, ובקבוצה הוא ממש מתלהב מהשליטה שלו.

אם הוא היה אדם קרוב אליך, הילד שלך, האם היית נהנית מזה שכך הוא מתנהג?

תלמידה: הייתי מעירה לו. אבל אין לי זכות להעיר לחבר.

צריך לעשות כך שהוא בעקיפין ירגיש שעדיף בשבילו ובשביל האחרים שהוא יתנהג אחרת. אבל לא להעיר הערה ישירה. אבל אם הוא מזיק כבר באמת, כך שהוא מפרק את הקבוצה, אם הוא מביא לקבוצה דעות זרות, רעיונות זרים, אם הוא מתחיל ללכת בדרך אחרת, חדשה, אז אין לו מקום בקבוצה. אז עושים איתו שיחה קצרה, זורקים אותו.

יש סך הכל שתי סיבות לזרוק אדם מהקבוצה. אם הוא הולך נגד הזרם הכללי שלנו, נגד המקורות, או נגד ראש הקבוצה, נגדי, כי אז לא תהיה שום עבודה, הוא מקלקל את כל העבודה. אז צריך להחליט אם ללכת איתו או בכיוון אחד או בכיוון אחר. או שהוא הולך נגד הזרם הכללי של הקבוצה, או שהוא מפר את האיחוד שלה. הכוונה במפר את האיחוד היא, שהדבר הנורא ביותר זה כשהוא מתחיל לפצל משפחות. אני שמעתי שיש בעיות כאלה, ואני מזהיר אתכם שזה לא צריך להיות. כלומר, תעשו מה שאתם רוצים, אבל המשפחה של החבר זה דבר "קדוש". לא מתוך סיבות יפות, אלא שהמשפחה היא התא הראשוני של החברה המתוקנת, וצריך לתקן אותה קודם. ואין כאן שום תרוץ. או שהחבר שלנו הלך למורה אחר, או שהוא הגיע לאישה זרה, לאשתו של החבר, שני הדברים האלה מפרים את התנועה קדימה, כי המשפחה היא התא של הקבוצה, והאידיאולוגיה שלנו היא הווקטור של הקבוצה. מתוך כך אני מדבר. בעצם אלה חוקים רוחניים, כך אני מביע אותם. אני לא רוצה לדון בזה, פשוט שימו לב, אם יש דברים כאלה צריך פשוט לעקור אותם מהשורש ללא שאלות, ללא דיונים, אין מקום לדיון בנושאים האלה.

שאלה: לאחרונה אני מתחיל להיזכר בשנות צעירותי, ואני נזכר בכל מיני מקרים שפשוט הופכים את הכל בתוכי מתוך זלזול לעצמי.

כשאתה אוכל את עצמך. כן, זו תופעה ידועה.

תלמיד: אני מתבייש בכל מה שעשיתי אז.

אתה עוד תראה מה עשית אז. לא צריך להתבייש, הבורא עושה לך את זה בכוונה, כדי שאתה תבין שהוא עשה את זה, ולא אתה.

תלמיד: האם אפשר להעביר עכשיו את המצב הזה ליחס אחר?

בטח שאפשר. אתה צריך להכיר שאת כל העבר, הוא עשה איתך. ש"אין עוד מלבדו". תפסיק לאכול את עצמך. אם אתה אוכל את עצמך על העבר, בכך אתה בא בטענה לבורא. כי כל העבר שלך הוא קבוע על ידו. רק ההווה והעתיד, העתיד שאתה קובע אותו כהווה, זה מה שנקרא "שלך".

שאלה: יש לי בהתחלה תובנה, ואחר כך שאלה. נניח שמתאספת קבוצה, יש לנו נקודות שבלב כולם מבינים, כולם מכירים בזה, אבל אף אחד לא רואה, ולא מרגיש. כדי להגיע לנקודה, יש שער אחד, זה הלב, צריך לגלות אותו. כדי לפתוח את הלב, צריך להרגיש את האדם. הרי בילדות ידענו להאמין, ולמה עכשיו לא? מאיפה מגיע הפחד הזה לפתוח את הלב?

את לא חייבת לפתוח את הלב שלך בפני הזולת.

שאלה: גם לחברים?

כן, גם לחברים. תעשי את זה בשקט, את צריכה להיות בתוכו וזהו.

שאלה: ואם הלב שלו סגור, ואני מרגישה את זה?

לא חשוב. הוא לא יכול לסגור שום דבר ממך. לא משנה איך הוא מגיב, לא משנה איך הוא מתנהג, את צריכה לחיות בתוך הלב שלו, בתוך הרצון שלו, בתוך ההשתוקקויות הפנימיות שלו. את צריכה להשתוקק לעזור לו, לפרגן לו. פשוט להשתוקק שיהיה לו טוב. כמו שאת רוצה שהילד שלך פשוט יצליח, וזהו. לעבור חוויות יחד איתו.

שאלה: אבל יוצא שבשביל לשמח אותו צריך לדעת מה משמח אותו.

בכל. את פשוט רוצה שהוא ישמח.

שאלה: אבל אם זה משמח אותי ואותו זה מעציב?

את רוצה שהוא ישמח בכך, שיהיה לו טוב.

שאלה: מאיפה אני יודעת מה יהיה לו טוב?

את פשוט מאחלת שיהיה לו טוב.

שאלה: זה בתוך הנשמה, התחושה הפנימית הזאת?

כן, יחס כזה לאחר. זו לא עזרה, זו לא השפעה. זה פשוט מצב כזה, תנועה כזאת.

שאלה: אני מנהל את אולפן "המכללה ללימודי הקבלה" בוירטואלית. יש לנו קבוצה קטנה יחסית פחות או יותר כל הגברים עובדים בזה, וחלק מהנשים. אז האם אני כמנהל האולפן, יכול לאשר לחברים שלא לומדים באופן קבוע בשיעור הבוקר ללמד?

האם הם יודעים ללמד? האם יש להם מספיק ידע כדי ללמד?

שאלה: זאת בדיוק השאלה.

אז השאלה מופנית אליך, ולא אליהם. אם הם לא מסוגלים, הם יכולים לפטפט, אבל הם לא ידעו מה הם אומרים, אז זה לא טוב, מה הם ילמדו?

שאלה: אולי השאלה היא יותר בעניין הקשר עם המקורות ושיעור הבוקר?

אין כאן משמעות לקשר עם המקור ושיעור הבוקר, העיקר כאן שהמרצים ידעו בצורה ברורה מה הם צריכים לתת. ואם הם יסטו מהנושא, שידעו את הגבולות ולא יברחו לאיזו ליריקה או לעוד משהו, אלא שידעו בצורה מדויקת מה הם מלמדים. פיסיקאי צריך ללמד פיסיקה, כימאי צריך ללמד כימיה, וכל היתר לא מעניין אותו. צריכה להיות לו השכלה כללית, ואותו דבר גם עם מק.און.ליין שלנו, המכללה ללימוד הקבלה. המרצים שבאים לשיעור צריכים לדעת מה זה. שיעברו קודם מבחן אצלך, ואז ילכו ללמד.

כמה פעמים בשבוע אתם נמצאים איתנו בקשר?

תלמיד: בינתיים שישה ימים.

זה טוב. וכמה פעמים הם באים?

תלמיד: פעם בשבוע, פעמיים מקסימום.

וכל יתר הפעמים הוא יושב ועובד על החומר?

תלמיד: הייתי רוצה להאמין שזה כך.

צריך לעשות עם זה משהו, אבל כעיקרון אסור להפחיד את האנשים, צריך איכשהו שזה ימשוך אותם ללמוד יותר ולהשתתף יותר.

זו לא בעיה להיות "חכמולוג" בקבלה, אבל זו בעיה אם אתה לא נמצא בקבוצה כל יום, או לפחות פעמיים שלוש פעמים בשבוע, לפי איך שזה מקובל אצלכם. אם אתם קובעים אחרת בגלל נסיבות כאלה ואחרות ומסכמים להגיע שלוש פעמים בשבוע, זה בסדר. אבל ללא שלוש הפעמים האלה, האדם לא מתקדם רוחנית. הוא יכול להיות מרצה במכללה, הוא יכול ללמד את המכאניקה, אבל עבודה רוחנית הוא לא ידע וכנראה הוא לא זקוק לה כל כך. אולי צריך לשאול אותו, צריך לראות.

כעיקרון, רק עכשיו דיברנו על איך שהכול מתממש בקבוצה ועוד תרגישו את זה יותר ויותר, לא תהיה לכם שום אפשרות לברוח מזה, או להיכנס פנימה לקבוצה, או שזה הסוף. אז כל עוד זה מעניין אותך ואין לך מרצים אחרים, תמשוך אותם ללימוד ותנסה לפצות על כך שהם לא נמצאים באיזו צורה אחרת. תעשה מהם מרצים מוגדרים לפי תחום עניין מסוים, "לפי פטישים ולפי מסמרים", וכך למלא את שעות הלימוד.

שאלה: מה סוד הקבוצה הקזאחית שלנו, הם כל הזמן מקרינים שמחה, כל הזמן נותנים התפעלות. החל מכנס מוסקבה הם פשוט כבשו את כולם. ובכנס נובוסיבירסק הם נתנו התפעלות לכולם. דברתי עם אחת הנשים מקזחסטן והיא אמרה לי "בעלי מאוד חזק" ולא היה לה כל חשש שהוא יעשה משהו לא טוב וילך בדרך אחרת. אז אולי הסוד הוא בנשים?

אולי אנחנו צריכים לערוך שם את הכנס ולהביא לשם את כל הרווקים. לצערי אני לא מכיר את הנשים האלה ואני לא יודע למה הן אומרות מה שהן אומרות, אבל כנראה שהן צודקות. כאשר אישה מדברת כך על בעלה, אז זה מאוד תומך בבעל. הדבר העיקרי בגבר הכי מאצ'ו, זה לתמוך בו כמו בילד קטן, כי הוא ממש נזקק לזה. וכשאישה מדברת כך אל בעלה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חלש, ובכל כוחותיו הוא ינסה להצדיק את דעתה, כי הוא לא יכול לרדת מדרגתו בעיניה. אישה חכמה יודעת את זה והיא משתמשת בזה, לטובה כמובן. מהבחינה הזו, האישה יכולה להשפיע יותר מכל הקבוצה. האשה היא חלק מהבעל ואם היא יחד איתו בדרך, אין ספק שצפויה לו הצלחה. אז נשים, קחו בחשבון שזוהי משימה מאוד חשובה שנמצאת בידיים שלכן.

החלק של הגברים והחלק של הנשים, ממש תלוי זה בזה בצורה אינסטינקטיבית, פנימית, על ידי קשרים שאנחנו לא מכירים מהטבע, והם מועברים דרך הקרנה פנימית, מאתנו אליכן ובחזרה. יש לכן השפעה עצומה ואתן יכולות לקבוע את ההצלחה של הגברים. יש לי ממש תקוות לגביכן.

שאלה: מכרים טובים שלי שעברו את המלחמה באפגניסטן, מספרים שהזיכרונות המשמעותיים ביותר שלהם מהמלחמה, היו צריכים לכאורה להיות על מוות, על בוץ, על דם, אבל זו על הייתה מחלקה של קבוצת מקובלים.

יש יחסים כאלה בין אנשים שרואים שאין להם שום דבר אחר לחשוב עליו, אלא על ההצלה הכללית, כיוון שאת עצמו הוא לא יכול להציל, כיוון שהוא לחלוטין תלוי באחרים, וכך כולם מגִנים על האחרים והופכים להיות בצורה מסוימת לקבוצת מקובלים. וזה לא חשוב שהם לא יודעים כלום, ולא מבינים את השיטה הרוחנית, אבל ההתנתקות הזו מהאגו, כאשר כבר אין לו מקום, כאשר אתה מבין שאם זה אתה או האחר, זה חסר חשיבות, ואפילו עדיף שזה יהיה אתה מאשר האחר.

יש מין שינוי של פאזה, ואנחנו מרגישים את זה, ומכירים את זה אנשים שהיו ברגעי סכנה. ההקרבה העצמית הזאת שמתגלה מתוך התלות ההדדית, זו המתקה מתוך אותה הדחייה של האגו. יש דבר כזה וכמובן שהם נזכרים בזה. זה מין חופש, שחרור כזה, זה משהו שאי אפשר להרגיש בחיים שלנו. אנחנו שוב חוזרים לזה, ושוב לוחצים עלינו.

שאלה: האם אפשר להתקדם בצורה מואצת מבלי לדעת פסיכולוגיה?

המקובלים כעיקרון לא למדו פסיכולוגיה, ובאוניברסיטה מלמדים את זה רק בשבעים השנים האחרונות אולי. עוד בתחילת המאָה הקודמת, פסיכולוגיה לא נחשבה למדע, וגם היום היא לא מדע, היות ואנחנו לא יכולים ללמוד את האדם, כי אנחנו עצמנו נמצאים באותה המדרגה. כדי ללמוד משהו, אתה צריך להיות במדרגה גבוהה יותר. אז בקבלה אתה צריך להשיג את דרגת האדם וללמוד את הפסיכולוגיה, זה המבנה של הנשמה, ומי בכלל יכול ללמוד את הנשמה?

כל מה שאנחנו לומדים, אנחנו לומדים כמו שלומדות חיות, כלומר את התגובות האינסטינקטיביות, או אולי כאלה שבאו כתוצאה מהשפעת הסביבה, החברה, וההשפעה שלנו זה על זה. לכן כשלומדים קבלה לומדים פסיכולוגיה. ואת הפסיכולוגיה עצמה אין מה ללמוד, כי כבר לפני עשרים שנה היא נגמרה, והיום בצורה רצינית אף אחד לא עוסק בזה, כי הפסקנו להבין אנשים. הפסיכולוגים עצמם מדברים על כך שהפסיכולוגיה הייתה קיימת בתחילת המאה הקודמת עד שנות השמונים, שנות התשעים מקסימום, ואפילו זה כבר לא. אחר כך כבר אין גילויים חדשים ולא תגליות חדשות, כי האדם הפך להיות כזה שאי אפשר להכיר אותו. אדם לא יכול להכיר אדם אחר ולא יכול ללמוד אדם אחר, לשם כך צריך לעלות. על ידי לימוד הקבלה תוכלו להבין את הפסיכולוגיה של האדם, את הנשמה שלו, כי הכול נובע משם.

איך אפשר בכלל להבין את האדם אם אנחנו לא יודעים איך הוא מנוהל, מאיפה, לְמה, בשביל מה, לאיזו מטרה הוא הולך, מה קובע את התגובה שלו? אנחנו רואים את האנשים בקיום הבהמי, כשהאדם מסדר את החיים שלו כדי לחיות שבעים שנה, או שהוא עושה כל מיני דברים ואנחנו מסתכלים על זה כעל מוטיבציה, אבל זו לא פסיכולוגיה, זה נמצא בדרגה הבהמית.

שאלה: יש לי חבר שהגיע יומיים לפני הכנס להכנה, ואחר כך היה חייב לנסוע והוא מתייסר מכך כבר שלושה ימים. הייתה לו אפשרות לצאת לטיול איתך, או לעבוד כאן בהכנות. הוא בחר לעבוד בהכנות. השאלה היא, האם הוא עשה בחירה נכונה?

בטח. תאר לך שכולנו היינו קמים עכשיו ומתחילים לפרק את המקום, אז הייתה מהומה ובלגן. צריך שיהיה צוות שיודע איך לכוון את האנשים ולעשות את העבודה. בטיול לא דברתי על שום דבר. נסענו כדי לא להפריע בהכנות ולראות את הטבע המדהים שיש כאן. סיביר זו מדינה נפלאה, זו בכלל פלנטה אחרת ואני ראיתי המון מדינות בעולם.

אז להפך, הוא לא פספס כלום, הוא רק הרוויח. אם הייתה לי אפשרות להישאר הייתי נשאר. תמיד עבודה עבור הקבוצה במיוחד בכנס, זה מועדף. כשאנחנו עורכים כנסים בישראל, ומתאספים כעשרת אלפים איש, אז במשמרת אחת במטבח עובדים מאתיים, שלוש מאות איש. ותארו לעצמכם מצב שמגיע לכנס חבר מקרסנויארסק וכל הכנס עובד רק במטבח. אמנם יש לו אוזניות והוא שומע את השיעור אבל הוא אפילו לא יוצא אל תוך האולם ונמצא כל הזמן במטבח. אז אני ממש מקנא בו.

שאלה: אין לנו הזדמנות בינתיים להכניס את השיטה האינטגרלית במקום שבו אנחנו מתגוררים. האם בפעילות שאחרי בית ספר, במוסדות חינוך שהם לא בתי ספר, אני יכולה ללמד מוסיקה מנקודת מבט אינטגרלית?

אם זו תזמורת או מקהלה אז וודאי. שיתחילו להרגיש אחד את השני. בגלל זה אני אוהב את המקהלות הגרוזיניות.

תלמידה: אנו עובדים כל הזמן עם מקהלות ולהקות. אבל גם נותנים שיעורי מוסיקה, בצורת העבודה שקיימת כבר במוסדות הלימוד, אבל לא באותה המערכת.

מוסיקה בכלל, זה עיסוק אינדיבידואלי. רק בתזמורת או במקהלה זה משהו אחר אם משהו מנגן קוורטט, או יצירה אחרת. אבל אם זה רק אחד, אני לא מבין מה בזה יכול להיות אינטגרלי.

תלמידה: לא, אלה שיעורי מוסיקה בבית ספר להשכלה כללית. יש לנו מקצוע כזה, כלומר להסביר את חוקי המוסיקה, את ההרמוניה מנקודת המבט האינטגרלית, האם אפשר להשתמש בשדה הזה?

מובן, בטח, אני מאוד אוהב את באך. הוא מורגש היטב על הקלידים, יש לו רב צדדיות, רבגוניות, אינטגרלית.

תלמידה: כן, הרמוניה כזאת.

תנסי, זה יצליח.

שאלה: עכשיו אמרת לחבר שלא צריך להתבייש בעבר. אני כל בוקר מתעורר עם התחושה שהכול תלוי בי, אם אין אני לי מי לי. אני בונה תוכניות גדולות ורוצה לעשות משהו טוב, משהו מועיל, משהו גדול. אחר כך העסקים המדומים מסיטים אותי ובערב אני שם לב שלא עשיתי כלום. אני מבין שאין עוד מלבדו ואני מבין שהבורא עשה כך שאני לא אסיים כלום.

אין שום טעם לאכול את עצמי כי רק כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו ואני שוב הולך לישון וקם בבוקר, יום חדש, חיים חדשים ולא היה שום דבר. איך לצאת מזה? נוצרת בי מערכת תירוצים מאוד חזקה.

נראה לי שזה בגלל שמלכתחילה בבוקר אתה אמנם עוסק בעיסוקים רוחניים אבל פרטיים שלך. ומה שאתה צריך לעשות זה להתעסק דווקא בעניינים של הקבוצה ואז לא תוכל לברוח מזה. אתם תזכירו זה לזה ובכל זאת תעשו משהו. הפעולה הרוחנית יכולה להיות רק קבוצתית, רק בתוך קבוצה, רק ביחד, אפילו רק עם עוד אדם אחד.

אם רק אני נותן לעצמי, בכלל לא חשוב מה אני עושה. אפילו אם אני משגשג, אני מצליח, בערב אני מרגיש שאני גיבור גדול, היום באמת כל היום חשבתי או הייתי בכוונות, זה אַיִן וכלום, אם זה לא היה מקושר עם האחרים. לא שחשבתי על האחרים, אלא אם לא הייתי בפעולה הזו יחד עם האחרים. לכן במשך שָנִים אנחנו עושים לעצמנו כוונות מהבוקר ובערב אנחנו רואים כן או לא, זה אפילו לא חשוב אם אנחנו מקבלים תוצאה. העבודה הרוחנית היא רק אם אנחנו נמצאים בצוות, בקבוצה, לפחות שני אנשים, אפשר גם יותר אבל רק כך, אחרת זה לא רוחני.

כאשר אנחנו מגיעים לאיזו דבקות ועושים איזו פעולה משותפת עדיף שבפעולה הזו נהיה תלויים זה בזה, שנתכלל זה בזה. אני שמח במה שהוא עושה, הוא שמח במה שאני עושה וכך אנחנו עושים זאת יחד. ובנוסף חשוב, עבור מי אנחנו עושים? אולי שנינו עושים עבור הקבוצה ומשם לבורא. האם אנחנו יכולים להוציא מעצמנו שאני שמח בו, הוא שמח בי וכתוצאה מכך אנחנו מתחילים לשמוח יחד. האם אנחנו מהנים לבורא או לא, כלומר לצאת מעצמנו אל תוך תכונת ההשפעה, זאת עבודה שניתן לעשות מינימום בשניים.

---

1. "כי-בו, ישמח לבנו" (תהילים ל"ג, כ"א)↩