שיעור בוקר 14.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/G4Vj1I7C?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", חלק "שלבי הסולם" כרך א', מאמר "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה"

שמענו מאמר משלבי הסולם כרך ה', על פי "מסכת סוטה", "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה".

הרב"ש מתאר את הדרך שלנו, למה אנחנו נולדים ברצון לקבל לעצמו, וחייבים לעבור את הדרך הארוכה במצב שלא לשמה. ורק לאט לאט מתוך שלא לשמה באים ללשמה, וזה מגיע רק על ידי יגיעה רבה במצב לא נעים, בחוסר תענוגים ובהסתרה. רק כשאדם מתפלל ומבקש, אז זוכה ללשמה.

מה שקורה, "נוח לו לאדם שלא נברא". מה זאת אומרת? אם הוא נמצא עדיין ברצון לקבל על מנת לקבל, אז כך הוא קובע, שנוח לו שלא נברא. מפני שכבר בודק ורואה את עצמו, ומבין שהתוצאה צריכה להיות בעל מנת להשפיע. התכונה שלו של לא לשמה מתחילה להיות שנואה עליו.

אנחנו לא מדברים על מצב שאדם נהנה מזה שיש לו רצון לקבל, זה לפני שאנחנו בכלל מתחילים את העבודה. העבודה מתחילה מזה שיש באדם שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, שיש לו איזה מאבק פנימי, והוא יודע שהוא חייב לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע. הוא יותר מדויק מרצון לקבל עם הכוונה לעצמו, לרצון לקבל עם הכוונה על מנת להשפיע. אם אין לו את המאבק הזה, אז זה לא נקרא עבודה, זה לא נקרא יגיעה. כשנמצא במאבק ויודע שצריכים לעבור, אז בהחלט הוא קובע שנוח לו שלא נברא.

הוא מתחיל להבין שאי אפשר אחרת להגיע ללשמה אלא מתוך שלא לשמה. אם אדם היה נברא עם תכונות לשמה, תכונות דהשפעה מיד, מלכתחילה, אז לא היו לו כלים. הוא היה כמלאך, ללא בחירה חופשית, הנמצא ברשותו של הבורא, אבל אין לו שום עצמאות. ואז אי אפשר להגיד עליו שהוא דומה לבורא, שיש "הוא" ו"דומה לבורא", או שהוא רוכש מדרגה שהוא קיים. אלא אלו הכוחות של הבורא שאין להם שום בחינת עצמאות, כמו כל כוחות הטבע. אלא אם יש לאדם טבע הפוך מהבורא, ומתוך הטבע ההפוך הוא עושה מעצמו דמות ה', אז אפשר להגיד שהוא קיים והוא דומה לבורא, ואז הוא מגיע לא לתענוגים, אלא להיות בשליטה, בהבנה, בהשגה ובמעמד של הבורא, שזו הייתה הכוונה להיטיב לנבראיו.

כדי להגיע לזה צריכים להכין כלים. שמצד אחד האדם יהיה עצמאי העומד ברשות עצמו, ומצד שני יבטל את עצמו ועצמיותו לבורא. שני הדברים ההפוכים האלה צריכים להיות בו כל הזמן, גם במדרגת גמר התיקון, גם במדרגה הכי גדולה, הוא מבטל את עצמו לבורא.

איך לעשות ששני הדברים האלה יהיו יחד, גם הוא וגם יבטל? לכן הבורא ברא עניין שכלול משניים, מרצון ומכוונה. הרצון נשאר רצון, הרצון לקבל, הרצון ליהנות, נשאר חי וקיים לנצחיות, אלא כוונתו, על מנת להשפיע או בעל מנת לקבל, היא משתנה. ואם היא משתנה מרצון על מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מלעצמו לבורא, אז משתנה בעצם מהות התכונה הזאת, מבלי לפגוע בעצמיותו של האדם, ואז הוא זוכה להיות ממש כבורא.

הדרך להגיע לזה, מלא לשמה, מכוונות על מנת לקבל, ללשמה, לכוונות על מנת להשפיע, היא על ידי המאור שמחזיר למוטב. והאור שמחזיר למוטב מטפל באדם רק לפי מידת הכרת הרע שבאדם, עד כמה האדם רוצה לבטל את הטבע שלו, ומבקש בליבו שהאור יטפל בו, יתקן אותו. במידת הרגשת הנחיצות שבלב, באותה מידה האור מחזירו למוטב, זאת אומרת במקום כוונה על מנת לקבל מביאו לכוונה על מנת להשפיע.

זה כל התהליך שנקרא "שהנברא יפשפש במעשיו", שהם המעשים, אין לנו יותר שום דבר לעשות בעולם הזה. כל המקרים שיש לנו בעולם הזה, התכונות, הדחפים, הרצונות, המעשים, המקרים שבהם אנחנו בכל פעם רואים את עצמנו, את כולם אנחנו צריכים לקבץ רק לצורך זה. שמכל אחד ומכולם יחד, בכל רגע מהחיים, נשתמש בהם כדי לקבץ נחיצות לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. בזה אנחנו מגדילים את הקצב, וזוכים לצאת מהמצב העקום, לעובד ה'.

תלמיד: מה זה שהוא כותב ש"הקנאה, התאווה, הכבוד נמצאים בתוך הגאווה"? מה זו גאווה?

גאווה זה שם כללי של ישות, הרגשת האני, הקיים. להרגשת הישות הזאת יש תיקון, להביא את הישות של האדם למצב שהוא יבין שהוא לא מסוגל לכלום. מה זה לא מסוגל לכלום? הוא מסוגל להרבה דברים בעולם הזה, אבל לא מסוגל בעצמו לבוא לתיקון.

על ידי מה מביאים את האדם להשגה הזאת, שהוא ממש רואה שהוא לא מסוגל בעצמו לתקן את עצמו, להגיע ללשמה? על ידי ג' נטיות, קנאה, תאווה וכבוד. מתוך זה שיש בתוך הרצון לקבל של אדם קנאה, תאווה וכבוד, הרצון לקבל מתפתח, ובהתפתחותו האדם רואה כל פעם שהוא לא מסוגל לשלוט על הרצון לקבל, להרכיב עליו כוונה בעל מנת להשפיע, להשתמש בו לפי באמת המתכונת הנצחית. ואז הוא נכנע ומבקש מהבורא שהבורא יעזור לו.

כל ההתקדמות שלנו בעצם נכללת מהרבה מצבים כאלו, שאנחנו משתדלים ולא מסוגלים, משתדלים ולא מסוגלים. וכל פעם מתרקמת אצלנו בלב תפילה לבורא, פנייה, שאני לא מסוגל, שאני לא יכול. הפנייה הזאת היא עדיין לא מבוררת שהיא בדיוק כלפי הבורא, שאני ממש מתאכזב מעצמי, רוצה לעבור לעל מנת להשפיע אבל לא מסוגל. אבל לאט לאט אדם מתחיל לברר יותר את הפרטים האלו בתוך הרצון לקבל שלו, בתוך הסביבה שלו, ומתחיל להיות יותר נחוץ למטרה הזאת. הוא מתחיל לראות שבאמת אחרת כל החיים שלו הם חיים זמניים ומקריים ללא צורך.

עד שבאמת הפנייה הזאת היא כבר לא סתם פנייה טבעית, מתוך איזו אכזבה מקרית. אלא היא הופכת להיות גישה לכל המקרים שבחיים, למצוא בכל המקרים שבחיים יחס נכון אליהם, ולראות עד כמה הוא מסוגל או לא מסוגל, ובהתאם לזה לפנות לבורא באמת עם התפילה האמיתית.

יש בזה תפילה לפני התפילה, שיהיו לי חסרונות נכונים, שאני אראה את מצבי בצורה נכונה. ואחר כך באה בהחלט התפילה עצמה, שאדם הכין את הכלי שלו לתיקון. ואז התיקון מתבצע בו, האור באמת משפיע עליו כך, שהוא מקבל כוונה בעל מנת להשפיע.

לא שהבורא זקוק לצעקות שלנו, לתפילות, לתחנונים, לבקשות ולברכות שיש שם. אלא בזה אנחנו קובעים את מצבנו מכל רצון, מכל סוג של רצון, כלפי המצב המתוקן. ואם בהחלט אנחנו רוצים את המצב המתוקן מכל תכונה ותכונה שבנו, אז סימן שהכנו את הכלי, שעל הכלי הזה באמת, על כל רצון ועל כל תכונה, תבוא עכשיו כוונה בעל מנת להשפיע. אחרת, אם הרצון שלי עדיין לא זקוק לכוונה בעל מנת להשפיע, אז הוא לא יכול לעבוד איתה. רק במידת הכרת הנחיצות בכוונה הזאת, אפשר להתחיל לעבוד איתה. אחרת זו תהיה כפייה, ואין כפייה ברוחניות.

תלמיד: הוא כותב שגאווה היא שאינו רוצה לעשות ביטול על רשותו עצמו. אבל עניין של קנאה, תאווה וכבוד, זה כשאני רואה משהו אצל החבר, שלי אין אותו כלפי הבורא, זה כאילו הפוך.

יש קנאה, תאווה וכבוד שליליים, וקנאה, תאווה וכבוד חיוביים. זה כמו בכל נתינה, כמו בכל דבר. אם אני רואה דבר טוב בשני, אז אני יכול לחשוב שיותר טוב שלא הייתי רואה בו את זה, כי אז לא הייתי סובל, ואילו כך אני רואה שיש בו משהו טוב ואני סובל. או שאני רואה שזה טוב, והטוב הזה מעורר בי גם רצון להגיע אליו, אז אני צריך להודות למי שנתן לי לראות תענוגים מיוחדים שאליהם אפשר להגיע, כי קודם לא חשבתי שישנם דברים כאלה בעולם. זו קנאה טובה.

קנאה רעה היא, שאני רואה אנשים שטוב להם, אבל אני לא מספיק רוצה להגיע אליהם, זאת אומרת היגיעה נשקלת אצלי הרבה יותר מהשגת התענוג, זאת אומרת אני עצלן, זה נקרא אצלנו עצלן. אז כדי לא לסבול, הייתי רוצה לבטל אותם, שלא יהיה להם, או חבל שראיתי את זה כי עכשיו אני מקנא. אלא להפך, אם ליהנות מאחרים, אז יותר טוב להרגיש לא שיש להם ואני אשתוקק ואעלה גם לדרגה שלהם, אלא לראות אותם שהם פחות ממני, "צרת רבים חצי נחמה". יש להם פחות ולי יש יותר, אז יש לי כבר מצב רוח טוב.

הכול תלוי במטרת האדם, מה הוא רוצה, איך הוא רוצה להשתמש בנטויות הללו, קנאה, תאווה וכבוד. או שהוא רוצה על ידן לעלות, חשיבות המטרה מחייבת אותו, ואז הוא משתמש בנטיות הללו, קנאה, תאווה וכבוד, בצורה המועילה, האפקטיבית, בכך שבונה את עצמו. ויכול להיות אחרת, שרוצה בכלל להרוס את מה שהוא רואה, כי המנוחה חשובה לו יותר מההתקדמות, עדיין הייסורים לא כל כך התגברו, כך שהוא רוצה לצאת מהמצב שלו. הכול תלוי בחשבון, מה אנחנו רוצים בכלל מהנקודה שאנחנו נמצאים בה.

אתה רואה את כולם, חצי ישנים, והיתר לא נורא, לא בוער להם לצאת כרגע מהמקום הזה ומה שלא יהיה "טוב לי מותי מחיי". עכשיו תשאל אותם, "האם אתם רוצים לראות את המצב הבא בצורה כזאת שזה יעורר אתכם כך, שלא תוכלו להישאר במקום, במצב הזה, או לא?", "תביא, כן, אולי זה טוב". יש אולי כאלה שיגידו "בלי זה אני לא יכול להתקדם". הכול תלוי בהכנה הקודמת.

צריכה להיות בחברה איזו מין אידאה, סימן, מטרה שבשבילה באמת כדאי להתקיים.

(סוף השיעור)