שיעור בוקר 08.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב', עמ' 1459, אגרת כ"ב

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1459, אגרת כ"ב.

אגרת כ"ב

ב"ה א' ואתחנן תשט"ז פה מנשסטר יע"א

"לכבוד ידידי...

קבלתי את מכתבך, ובו אתה מודיע לי שיש לך זמנים של שחור, וזמנים של לבן.

תדע לך ידידי, כי כן הוא דרכי התורה, שאמרו "חיי צער תחיה", יש ג' מיני חיים:

א. חיים של רשעים נקראים מתים,

ב. חיים של ההולכים בדרכי ה' נקרא חיי צער,

ג. חיים של צדיקים, היינו אלה שכבר זכו לבחינת תורה הם טועמים חיים אמיתיים, כמו שאמרו חז"ל "הלומד תורה לשמה, כל העולם כולו כדאי הוא לו".

לכן, אם אתה כותב שיש לך חיי צער, זה סימן שאתה הולך בדרכי התורה. היינו, שיש לך שחור ולבן, כי כן הוא דרך כתיבת התורה שחור על גבי לבן. אלא שאתה צריך להשתדל שיהיה לך אש שחורה על גבי אש לבנה, היינו שכל מה שאתה מרגיש, יהיה בבחינת אש שלהבת.

ומה שאתה כותב שאני אכתוב לך סדר עבודה, תדע, שתיכף כשאתה מתחיל בעבודה, אזי יבואו לך בזכרון כל מה ששמעת ממני ומפי אאמו"ר זצ"ל. כי זה שאתה שוכח זהו לטובתך, ורק בזמן העבודה אזי מתגלים לך התורה מה שאתה זקוק להם. ומכל מקום אני ארשום לך קצת דברים.

הנה תיכף כשאדם פותח את עיניו, אזי הוא כבר יודע הרגילות שלוקח ספר או שאומר ברכות, או שאומר "מודה אני".

האדם צריך הכנה לפני כל דבר. היינו, לא ללכת לפי הרגילות, אלא כשמתחיל לומר "מודה אני", אזי צריכים לדעת מי הוא המחייב לי לומר כך, הגירסא דינקותא, או שיש בזה ענין לעצמו שאני צריך לומר "מודה". וענין "מודה" שייך לומר איפה שיש מחלוקת כמו שאמרו חז"ל, "ר' יהושע לטאן מודה" (כתובות ט"ז). וזהו דווקא כשיש שחור, אזי שייך בחינת לבן. אזי אתה צריך לראות את הסיבה האמיתית. מי המחייב.

ויותר טוב בשבילך שאתה תדע בבירור גמור, שהמחייב שלך, היינו הסיבה לעבוד עבודה תמה, הוא היות ששמעת מפי אאמו"ר זצ"ל, שצריכין ללכת בדרכי אמונה, ולהאמין שה' יתברך הוא השומע תפילה, והקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים, היינו לאלו שרוצים להיות צדיקים ואינם יכולים מפני הרע שבקרבם, ומבקשים שה' ישלח להם עזרה מן השמים.

כמו שאמרו חז"ל "אלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו", ו"הבא לטהר מסייעין אותו", וכמו שכתוב בזהר הקדוש "במה, בנשמתא קדישא".

כי ה' יתברך רוצה שנקבל את התורה, ולכן מוכרחים אנו להרגיש בעצמנו בחינת חסרון לתורה. כי לא נותנים מהשמים בחינת מותרות, רק הכרחיות. מטעם, כי רק על ההכרחיות מרגיש האדם את הצורך (כי אין בלי כלי היינו רצון, ודוק) האמיתי, מה שאם כן על מותרות, אין האדם מרגיש חסרון, שהוא נצרך לה' יתברך.

ועיקר הריוח הוא שאדם יהיה נצרך לה', היינו עם נותן התורה. לכן כשאדם מרגיש את שיפלותו, זה סיבה שיהיה נצרך לה'. מה שאם כן מי שמרגיש בעצמו שיכול, שהוא יכול לעזור בעצמו, שאינו נצרך לה', אזי הוא נמצא בפרודא.

ועיקר לדביקות ה' אנו צריכים לזכות, כי זהו תכלית התיקון מצידנו כשאדם מתחיל להאמין בה', כי זה העיקר. כי זהו כל המדידה אם האדם הולך בדרך האמיתי. וכשרואה את מצבו האמיתי, אזי הוא צריך להגיד "מודה", אף על פי שבשכל החיצוני אינו רואה לומר מודה וכו', ודי למבין.

ועל הארבע שעות שדברנו, אתה צריך לשמור עליהן, שתסדר את העבודה, היינו:

א. על גלות השכינה, שזהו שהשכינתא בעפרא, שכל אחד רואה את ההשגחה בהסתרה, ולא ניכר לעין כל שה' יתברך הוא הפועל טוב, הוא שה' יתברך הוא שעשה את ההסתרה הזו, שיהיה טעם של תורה ומצוות בבחינת עפר, הוא רק כדי שיאפשר להאדם מקום בחירה.

כי רק במקום ששייך בחירה, שם משתייך אמונה. אבל במקום ידיעה, היינו השגחה גלויה, אין מקום לבחירה, היינו לבחינת אמונה. נמצא, האדם גרם לכל זה. כי טרם שזכה לבחינת אמונה, אמונה שלימה, מוכרח להיות השכינה הקדושה נגדו בבחינת עפר. ועל זה יש להצטער. וזה ענין "זכה מכריע את עצמו", ודי למבין.

ב. אם זהו אמת. כי רק מטרת האדם הוא רק בשביל תועלת ה', היינו אם לא למטרה זו איננו רוצה להיות בעולם ולהיות רק עבור עצמו. ולעיין את המצב האמיתי, היינו בלי שום פשרות, רק לראות את האמת, אם הוא רואה שיש חשבון להגוף שכדאי להיות עבור עצמו, היינו עבור להנות את עצמו, אזי יש מקום לתפילה לה'. היינו שאז רואה את שפלות עצמו, ודי למבין.

ג. לעסוק בדברי תורה. וזה יהיה דווקא בבחינת השלימות, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי "אין הארור מדבק בברוך".

לכן בזמן שעוסק בתורה, אזי צריך להמשיך מאור, ואזי הוא הזמן לשלימות. כי מוכרחים להאמין כמו שאמרו חז"ל "ממתנה נחליאל", שהתורה נקראת בחינת מתנה. היינו, כי את זה שנותנים להאדם ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות, אפילו רגע אחת ביום, גם זה מתנה מאת ה' יתברך.

כי יש כמה מיליארדים בעולם, שה' יתברך לא נתן להם את ההזדמנות, שיהא להם האפשרות לחשוב מה' יתברך אפילו רגע אחת בשנה. לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה, ודי למבין.

וגם בחינת התורה תחלק על ב' זמנים:

א. תלמוד פשוט, כדרך שלומדים להבין את פשטות הענין,

ב. תחשוב לעיין עד כמה שאפשר, שה' יתברך יעזור לך להבין את פנימיות הדברים, ובזה שאתה מעיין בהענין להבין, בזה אתה עושה לך כלים שתוכל לקבל את הפנימיות, ועל דרך זה תחלק גם כן את התפילה...

וה' יאיר עינינו ונזכה בתורת ה', איך לצאת משעבוד לגאולה
ידידך, ברוך שלום הלוי
באאמו"ר זצ"ל בעל הסולם"

שאלה: התלמיד כותב לרב"ש שיש לו זמנים של שחור וזמנים של לבן. הרב"ש עונה לו שהוא צריך לראות את זה כמו אש לבנה על אש שחורה. מה זה אומר לראות כמו אש?

שזה נחוץ לו, שאת זה הוא רוצה לברר בכל הכוחות שלו, בכל הרצונות.

תלמיד: למה אש דווקא?

זה לפי הרצון, שרוצה לברר.

תלמיד: הוא מסיים בכך שהבורא יעזור להבין את הפנימיות ויעשה כלים שהוא יוכל לקבל את הפנימיות, ואז יחלק את התפילה לפי זה. מה זה לחלק את התפילה לפי זה?

על מה לבקש. הוא מברר את הרצונות שלו, את התכונות, המטרות, ואז לפי מה שמתברר לו הוא מבקש איך להתקדם למה שצריך.

שאלה: רב"ש כותב לתלמיד, "כל מה ששמעת ממני ומפי אאמו"ר זצ"ל, כי זה שאתה שוכח זהו לטובתך". הוא כותב שזה טוב שהוא שוכח. זה קצת בעייתי, יש עניין של מחלת השכחה ואנחנו גם רואים שיש לנו זיכרון קצר מאוד. מה שוכחים ולמה זה לטובתנו?

כי כששוכחים, אז מרגישים שחשוב לנו מה ששכחנו, ואז יש לנו תוספת לחיסרון, לתפילה.

תלמיד: מוסיפים את זה לחיסרון.

כן.

שאלה: הוא כותב ש"האדם צריך הכנה לפני כל דבר. היינו, לא ללכת לפי הרגילות, אלא כשמתחיל לומר "מודה אני", אזי צריכים לדעת מי הוא המחייב", וכן הלאה. איך לצאת מהרגילות?

הרגילות היא כשאדם זורם עם הזמן ואין לו חסרונות משלו שהוא מגיע ורוצה דווקא להבין משהו, ממש לזכור, אלא הוא זורם עם הדברים, זורם עם מה שמתעורר בו.

תלמיד: הוא נותן דוגמה, כשאדם קם בבוקר הוא צריך דבר ראשון להגיד "מודה אני", אבל הוא לא רוצה שזה יהיה ברגילות, אלא שהוא יהיה כל פעם במחשבה למה הוא עושה את זה. ברור שבזמן שהאדם כבר במצב, זה לא בידיו. איך עושים הכנה לדבר כזה?

צריכים הרגל גם בשאלות כאלה, בשביל מה התעוררתי, קמתי? מה אני מצפה שיהיה לי היום? וכן הלאה.

תלמיד: זה שוב הרגל. איך עושים כדי לא להיות ברגילות?

צריך להיות גם הרגל, כתוב ש"הרגל נעשה כטבע שני", אני כן מחפש שיום יום יהיו לי שאלות, חסרונות נוספים. ויחד עם זה, אני משתוקק שהם יהיו חסרונות חדשים ואני אתכלל בהם ואבקש עליהם.

תלמיד: קודם כל זה כדאי, כי זה עושה את החיים מעניינים, הכול נעשה יותר חי.

נכון.

תלמיד: אבל עם זאת, הוא כותב שיש פה הרגל כזה שסוחב אותך.

הרגל זה משהו נורא. אדם שמרגיש שהוא נמצא בהרגל, זה מוחק לו את כל הצורך בהתקדמות, כי זה רגיל. אפילו כשאני נמצא בחסרונות הכי גדולים, אם הם חסרונות שכבר התרגלתי אליהם, אז אני לא מרגיש בהם חידוש. אדם מתפעל מהחידוש, ואם הוא לא מרגיש שהיום זה חדש לעומת אתמול, אז הוא כבר רגיל לזה, וכמו שהיה אתמול גם היום זה כך יתגלגל.

תלמיד: זה דבר ממש נורא, איך להיזהר ממנו? איך לא ליפול אליו?

אני חושב שרק בעזרת הסביבה. כי כל דבר שיתעורר מתוך האדם, זה הוא. ועל ידי החסרונות, השאלות, התשוקות שהוא מרגיש שבאים לו מחוץ לו, הוא באמת זוכה להתעורר.

תלמיד: האם אפשר לומר שלעורר אחד את האחר זה בעצם הפתרון?

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "אם אתה כותב שיש לך חיי צער, זה סימן שאתה הולך בדרכי התורה". האם אפשר ללכת בדרך התורה בלי צער?

אם אתה שמח מזה שחסר לך.

תלמיד: עוד הוא כותב, "אתה צריך להשתדל שיהיה לך אש שחורה על גבי אש לבנה, היינו שכל מה שאתה מרגיש, יהיה בבחינת אש שלהבת". מה הכוונה ב"אש שלהבת", מה המצב הזה?

"אש שלהבת", זה כשיש לפניך חסרונות שאתה יכול להשיג רק על ידי כך שתכוון את השלהבת שלך לכיוון הנכון, למה אתה בוער.

תלמיד: איך מגיעים ל"אש שלהבת"?

כשיהיה לך חיסרון, אז השלהבת תהיה כאור שדלוק מתוך החיסרון שלך, אז תגיע לשלהבת. החיסרון מאיר לך מתוך החושך הפנימי שלך, ודווקא על ידי החושך הזה אתה משיג את האור.

תלמיד: למה אדם צריך להיות בוער?

אדם צריך להיות בוער למצב שהוא מגלה את הבורא, והבורא מתגלה לו כאש שלו, מאיר את החושך שלו וכך הוא מתקדם.

תלמיד: לאדם עם השנים פה יש הרגל שהופך לטבע שני. איך האדם מגלה חסרונות חדשים, מתחדש יומיום, רואה בעיניו כחדשים?

כי הוא רואה שמה שיש לו זה לא בדיוק מה שהוא מצפה שיהיה לו. הוא רוצה שיהיה לו אור האמונה, שעל ידי האור הזה הוא יתעלה מעל הרגילות שלו, יבקר ויכיר את הבורא היום יותר מאתמול. וגם שאותה צורת הבורא שהוא מכיר היום, תספק לו ידיעה וכוח חדש שהוא יוכל לפי זה להתקדם כל פעם קדימה עוד ועוד.

תלמיד: הוא כותב בהמשך "מי שמרגיש בעצמו שיכול, שהוא יכול לעזור בעצמו, שאינו נצרך לה', אזי הוא נמצא בפרודא". באיזה שלב האדם נזקק לבורא?

מהר ככל האפשר. כאשר הוא מרגיש שהוא לא יכול לעזור לעצמו, שהוא חייב לא להיות פקק בדרך האור מלמעלה, מהבורא, לכל הנבראים, אלא הוא חייב לפתוח את עצמו לחסרונות ולאור מצד העליון, ולקלוט את החסרונות מצד התחתונים. כך הוא יהיה בדרך מהעליון לתחתונים, וזה התפקיד שלו.

תלמיד: ברגע שהאדם מרגיש בשפל, אז הוא באמת נזקק לבורא. איך להרגיש עוד קודם, גם בשלבים הקודמים?

הוא לא צריך לחכות לשפל שאז הוא יהיה נזקק, שאז הבורא יגלה לו חסרונות וריקנות שיש בו. אלא הוא צריך להשתדל להרגיש שהוא חייב להיות נתיב של האור, שהאור יורד דרכו לכל הנבראים. בזה הוא מקיים את מצוות ה', והוא בעצמו הופך להיות כלול מכל הדרך הזאת, מהכלים ומהאורות, ומחבר אותם ומושך כך את האור לתחתונים.

תלמיד: במה האדם הוא פקק בנתיב של האור?

הוא לא רוצה להתכלל מחסרונות התחתונים ולא רוצה להמשיך את האור מלמעלה. מתעצל אפילו.

תלמיד: הוא כותב פה שהאדם מרגיש שהוא בעצמו יכול לעזור.

גם זה ודאי שלא נכון. איך אדם עוזר לעצמו? הוא צריך להתכלל מתחתונים, מאחרים, שעכשיו הם רק במקרה נקראים תחתונים, כי הוא רואה את עצמו כמקשר בין הבורא לכולם, אבל יש לו כאן מה לתקן בדרך. הוא לא מקושר עם הבורא אם אין לו קשר עם התחתונים. וכשמתקשר לתחתונים ומקבל מהם חסרונות, אז הוא יכול למשוך את החיסרון הזה מהבורא לכולם והוא באמצע רק כמעביר. הוא מעביר חיסרון למגע עם הבורא, לאור הבורא ממטה למעלה, והחיסרון לאור עצמו ממעלה למטה.

תלמיד: האם האדם מתחיל לפעול בעצמו, מתייגע, עושה משהו בגבולות של עצמו, ורק אז הוא נזקק לבורא, או מיד הוא צריך לפעול עם הבורא?

לא, הוא לא יכול כך. הכול מתחיל מחיסרון, ולכן אם הוא לא משיג את החיסרון, אז אין לו ממה להתחיל עבודה רוחנית. כל העבודה הרוחנית היא העלאת החיסרון למעלה והמשכת מ"ד למטה.

תלמיד: קליטת החיסרון הראשוני, מאיפה ואיך הוא קולט חיסרון?

מהעשירייה. החיסרון מתחיל מחסרונות כשאנחנו צריכים להתקשר בינינו, וכל אחד מרגיש שהוא צריך כאן בדרך להאיר לכל החברים, ואז בזה הוא מרגיש שהוא נכנס לעבודה נכונה.

שאלה: אין מספיק מילים להעריך ולהחשיב את מה שאנחנו קוראים פה עכשיו יחד עם התשובות שאתה נותן לנו. מרגיש שרב"ש דוחף פה לשני קצוות. פעם אחת לגילוי החיסרון, והוא כותב, ללא שום פשרות, לראות את המצב האמיתי עד כמה הוא הפוך, שפל, וכנגד זה העבודה בתורה צריכה להיות בשלמות, כי אין ארור מדבק בברוך, בזמן שעוסק בתורה צריך להמשיך מאור ולהגיע לשלמות.

אני מרגיש על עצמי שאני יודע לפעמים במשהו להרגיש רק את אחד מהקצוות האלה. מה זה שמתחברים גם מצב של שפלות וגם מצב של שלמות באותה עבודה? איך לעבוד בצורה כזאת?

תתחיל לאחוז בקצה אחד, וכשאתה בטוח נמצא בו, אז תלך לקצה השני ותראה איך שניהם דווקא מתחברים ולא נמצאים בסתירה.

שאלה: הוא כותב על סדר העבודה, על גלות השכינה, שזהו שהשכינתא בעפרא, שכל אחד רואה את ההשגחה בהסתרה. מהי העבודה על גלות השכינה?

לגלות את הבורא כמקור לכל מה שאנחנו צריכים כדי לקיים רצונו.

תלמיד: אתמול בסעודה דיברת על כך שאנחנו צריכים להתקרב למקום אחד שנקרא שכינה. מה זה אומר שכולנו מתקרבים למקום האחד הזה?

אנחנו רוצים להתחבר בינינו, ושהרצון שלנו יהיה בדיוק אותו רצון שאיתו יכולים לממש את רצון העליון.

שאלה: הוא כותב שצריך להיות נצרך לה'. מה לעשות אם אין לי חיסרון אמיתי לאמונה, זה מחוץ לטבע שלי, זו גישה אחרת, תפיסה אחרת?

מתחילים ממה שיש, ואז זה מתפתח על ידי החסרונות שלך, על ידי חיסרון מלמעלה, על ידי הארה מלמעלה, אבל חייבים להתחיל.

תלמיד: איך לכוון שיתפתח בי דווקא החיסרון לאמונה, ואני לא כל הזמן אשאר באותה פילוסופיה של חיים שהייתה לי עד עכשיו? כי זה כיוון אחר לגמרי.

תתכלל עם החברים, אפילו עם החיצוניות שלהם, כלומר עם מה שהם מבקשים במילים, מפה ולחוץ, לפחות עם זה תתכלל, ואז תראה עד כמה זה משנה אותך, עושה בך ממש מהפכות.

תלמיד: גם כשקוראים את המאמר, אז יש הבדל אם אני מחפש חיסרון של אמונה, או שאני קורא כדי שזה ייתן לי פשוט כוח.

אתה ניגש למאמר, וכאן צריכה להיות גישה בגילוי המטרה, בגילוי החיסרון, מה אתה רוצה.

תלמיד: איך אפשר שבחברה החיסרון לאמונה שזה משהו חדש, מהפכני, יאיר לנו כל הזמן, ודווקא לחיסרון הזה נלך?

צריכים לרצות כמה פעמים שצריך כדי שזה יתגלה גם כרצון, גם כחיסרון, גם כתשובה חלקית או שלמה.

תלמיד: אבל זה שינוי בחיים שלנו ללכת לאמונה.

מלכתחילה אין לאף אחד, לכן אל תסתכל על אחרים אם יש להם או לא. אין, גם לך אין. אבל כאן זו עבודת האדם, הוא צריך להשתדל להיות מכוון לחיסרון של אמונה.

תלמיד: אבל אמונה היא שינוי אצלנו, נכון?

כן.

שאלה: כותב הרב"ש, לא נותנים משמים בחינת מותרות, אלא רק הכרחיות. האם אפשר להתקרב לבורא דרך חסרונות הכרחיים של העולם הזה? האם אלו תפילות שהבורא מקבל?

לפעמים כן, אם אלו באמת חסרונות אמיתיים. אם אדם נמצא במצב גשמי כל כך לחוץ ומה שהוא מבקש ומתפלל זה באמת על הכרחיות. אבל אני לא חושב שזה כל כך בתוקף בזמננו.

תלמיד: לדוגמה, אם לחבר אין עדיין אישה בדרך, והעשירייה מבקשת ומתפללת עבורו לאישה, האם זו תפילה שהבורא מקבל?

כן. תתפלל, תבקש עבורו. כמה זמן זה ייקח לך?

שאלה: אמרת עכשיו לחבר שצריך להתכלל עם החברים, אפילו לשמוע את המילים שלהם, ברמה הגשמית.

כן.

תלמיד: עשינו מפגש גדול של העשירייה והיה לנו דיון סוער, אפילו ויכוח, כולנו היינו שם, כולנו שמענו. זה נקרא להתכלל או שיש פה פעולה יותר עמוקה שצריך לעשות? מה זה להתכלל עם החברים?

"להתכלל", זאת אומרת להיות באותם הרצונות כמו שהם.

תלמיד: אם עשינו דיון בעשירייה ומתגלה שאנחנו לגמרי לא באותן דעות, איזו פעולה אדם יכול לעשות כדי להתכלל?

שישתדל לפתוח את האוזניים והלב, לשמוע מה החברים מדברים ולבדוק עד כמה הוא גם זקוק לדברים האלה, ולהצטער על כך שאין לו באמת חיסרון לזה, ועד כמה היה שמח אם היה איתם באותם החסרונות.

שאלה: בסוף המאמר רב"ש כותב "להבין את פנימיות הדברים, ובזה שאתה מעיין בהענין להבין, בזה אתה עושה לך כלים". מה הקשר, איך אנחנו משיגים את הכלים? מה זה "מעיין בהענין להבין", הרי אנחנו לא אומרים שהבנה היא התוצאה.

אבל זה מה שיש לו והוא צריך גם את זה.

תלמיד: מה הקשר בין זה שאדם נתן יגיעה להבין וכתוצאה הוא קיבל כלים?

הוא קיבל הבנה יותר עמוקה ממה שהייתה לו במה שהוא צריך.

תלמיד: ואלו כלים חדשים?

אלו כבר כלים חדשים.

תלמיד: רב"ש גם נותן תנאי, "בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה".

כן.

תלמיד: לגבי שיעור בוקר, המטרה של שיעור הבוקר היא להמשיך את האורות כדי לתקן אותנו, האם אנחנו צריכים לבדוק איפה השמחה שלנו, מה זו שמחה, בזמן שיעור בוקר?

צריך לבדוק גם את זה.

תלמיד: איך אנחנו בודקים אם אנחנו נמצאים בשמחה או שאנחנו עצובים?

תבדוק.

תלמיד: זו עבודת ההכנה שלנו כקבוצה?

זו לא כל העבודה שלנו, אבל גם זו עבודה.

תלמיד: רב"ש אומר פה, "לא נותנים מהשמים בחינת מותרות, רק הכרחיות."

כן.

תלמיד: איך רוחניות נכנסת בבחינת הכרחיות, מה תפקיד הפעולה הקבוצתית?

מתי שהאדם ירגיש שהרוחניות היא ההכרחיות שלו, אז הוא יוכל להתחיל להשיג רוחניות.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לעשות כקבוצה כדי לעזור להכניס את הרוחניות להכרחיות?

לדבר על ההכרחיות שהיא רוחניות, שהיא תתגלה לנו כהכרחיות, ושאנחנו נדבר על זה, נשתוקק לזה, עד שנשיג.

תלמיד: רב"ש גם כותב, "כי רק במקום ששייך בחירה, שם משתייך אמונה." אז יגיעה להאמין זו הבחירה האמיתית?

עוד נדבר על זה, זה עוד לא לפנינו.

תלמיד: הוא גם כותב, "שאתה מתחיל בעבודה, אזי יבואו לך בזכרון". מה תפקיד הזיכרון בעבודה שלנו?

האדם נזכר בזה.

תלמיד: הוא צריך להשתמש בזה?

כן.

תלמיד: כשהוא כותב להבין, זיכרון, אלו דברים שאין להם בכלל דגש בעבודה שלנו.

אתה מבין שאתה צריך לקרוא כמה פעמים ואחר כך אולי תהיה לך שאלה. בינתיים השאלות האלה הן ממש מקריות, על כל מילה שאתה קורא אתה שואל.

תלמיד: קראתי ארבע פעמים.

על זה כתוב שיש הבדל אם קורא אלף פעם או אלף ואחד.

תלמיד: הוא כותב, "שכל מה שאתה מרגיש, יהיה בבחינת אש שלהבת." בכל חבר יש אש בפנים, איך אנחנו מחברים, מקשרים, את האש לאש אחת?

כנראה שעל ידי התפילה, אם מרגישים בזה צורך.

תלמיד: דרך תפילה אנחנו מקשרים את האש שיש בכל חבר לאש אחת?

כן.

תלמיד: תודה רבה.

כמה שאלות שאלת? נראה לך שארבע. אני חושב ששאלת הרבה יותר מזה, ועכשיו תשתדל שתהיה לך כל פעם שאלה אחת אמיתית, עיקרית ונכונה שאותה אתה צריך לפתור, לקבל תשובה, לסדר אותה, אחרת אתה לוקח משפט מהספר ועל כל מילה ומילה אתה שואל, זו לא בדיוק העבודה.

תלמיד: זו לא שיטה להתייחס כך למאמר?

זו שיטה, אבל אם תמשיך לשאול כך, אז אתה תישאר עם השאלות.

שאלה: רב"ש כותב שעיקר הרווח מכל פעולה הוא שיהיה נצרך לה'.

כן.

תלמיד: אני שם לב שאם אני לא עוסק בהפצה או אם החברה לא קראה לי לאיזו פעולה, קשה לי מאוד להגיע לצורך לה'. מה אדם עושה בזמנים שלא קראו לו, איך הוא יכול לעורר את זה?

אם הוא לא נצרך לה'? כנראה שהוא צריך להתפלל. איך להתפלל בלי צורך? להתחיל ממצב שהוא לא רוצה, ולאט לאט, על ידי זה שהוא ממשיך את החיסרון, אז מתחיל להרגיש עד כמה החיסרון הזה מתחיל להיות חיסרון פנימי שלו יותר ויותר.

תלמיד: רב"ש נותן כמה עצות, אבל אחת מהן היא לעסוק בדברי תורה.

כן.

תלמיד: מה זה לעסוק בדברי תורה?

לעסוק בדברי תורה זה לעסוק בכל הדברים ששייכים לרוחניות.

תלמיד: לא יוצא לי לפתוח עם עצמי מאמר ולקרוא, אני לא יודע למה אני לא עושה את זה. מה אתה ממליץ, איך לפתוח מקורות מתוך עצמי, לקבל חיסרון לזה?

אותו חיסרון שיש לך, שאתה בעצם היית רוצה להיות מקושר עם החברים אבל לא מגלה בך שום חיסרון לזה, אז לפחות עם החיסרון הזה, חיסרון ללא חיסרון, ללא החיסרון הנכון, אתה מגיע לשיעור.

תלמיד: איך פותחים מקורות בזמן מת? מה לקרוא, מה לפתוח?

"זמן מת", הכוונה היא שאין לך חיסרון לזה.

תלמיד: אני יושב בבית, אני לא באיזו פעולה עבור החברה, אני לא בהפצה, מה לעשות?

במצב כזה אני התחלתי לתרגם את מאמרי רב"ש, את מאמרי בעל הסולם, וממש לכתוב. אני זוכר, זה היה ודאי לפני המון שנים, אבל עשיתי כך וזה עזר לי.

שאלה: קודם הזכרת שצריך להשתדל להרגיש שאדם חייב להיות נתיב של אור, שהאור יורד דרכו לכלל הנבראים. מה זה שאדם צריך להיות נתיב של אור לנבראים, ומי הם הנבראים עבורו?

אלו כל החברים שלו או אפילו כל העולם שלו, והוא צריך להיות כמקור האור להם באיזו צורה שיכול. אחד במוזיקה, השני בשירה, השלישי בקריאה בזמן השיעור, בתרגום, בכל דבר.

שאלה: מה הכוונה בחיי צער?

חיי צער זה כשאדם מרגיש שיש משהו שחסר לו והוא צריך לפתוח את החיסרון הזה, לגלות אותו. וכשמגלה אותו, זה נקרא אצלו לגלות את החיים.

שאלה: איך זה מתיישב שצריך להשתוקק לגילוי הבורא, ועם זאת אנחנו אומרים שצריך לרצות ללכת באמונה ללא ידיעה, ללא גילוי?

כן, זה אפשרי, גם זה וגם זה. אנחנו נגיע לזה ונגלה.

שאלה: הוא כותב לחלק את התפילה לשני זמנים. למה הכוונה לחלק את התפילה לשני חלקים או לשני זמנים?

תפילה מתחלקת להרבה יותר חלקים - לחיסרון, לגילוי החיסרון, למי הוא פונה, עם מה הוא פונה, מה בדיוק הוא מבקש, את מי הוא כולל בתוך החיסרון שלו. ביאור התפילה זה דבר לא פשוט. לאט לאט מגלים את זה, לפי איך שהרצון שלנו על ידי האור העליון מתחיל להיות מורכב מכמה רצונות, חסרונות, ואז אנחנו מגיעים לשאלות הנכונות.

שאלה: הבורא משתוקק ליצור איתנו קשר. איך אנחנו יכולים לחבר את ההשתוקקות של הבורא אלינו להתעוררות שאנחנו צריכים להעלות מלמטה דרך תפילה?

כתוב "תעשה רצונך כרצונו", זה קודם כל. אנחנו רוצים להיות לאותו כיוון, לאותה שאלה והשתוקקות כמו הבורא, שנראה לפנינו את השאלות שלנו, את התשוקות שלנו, וכך נתקדם.

שאלה: אמרת שעלינו לפתוח את עצמנו אל האור, וגם להיות מקור האור עבור החברים. איך נכון להיות מקור האור עבור החברים ואיך נכון לפתוח את עצמי אל האור?

כשאני משיג חיסרון בזה שהבורא יתקשר אלי ואני אלך בדרכו, אותו חיסרון אני צריך להעביר לכל החברים שלי. וכך זה כל פעם יותר ובכל מיני אופנים.

תלמיד: כלומר דווקא את החיסרון עלי להעביר?

זה לא חיסרון של החברים, זה חיסרון שהם רוצים, שהם צריכים, זה משהו אחר.

שאלה: אנחנו יודעים שהבורא אמר לנו "אני ראשון ואני אחרון", אם זה כל הזמן כך, אז איך האדם יכול לעורר את הבורא מלמטה, אם הבורא הוא "אני ראשון ואני אחרון?

האדם דווקא רוצה לקשר, אני ראשון עם אני אחרון, במילים אחרות זה נקרא, להכתיר את הבורא על כל העולם.

שאלה: בתחילת האגרת רב"ש כותב שיש ג' מיני חיים, למה הכוונה "חיים"?

אנחנו רוצים לחיות בחיסרון של העליון, להזדהות עימו ולמשוך את המאור שלו לכל העולם. זה נקרא להיות אצלנו בחיים עליונים.

שאלה: כבר ענית אבל בכל זאת הייתי רוצה לברר, כתוב, "אין כלי ברצון", מה זה רצון ברוחניות?

השפעה, להידמות לבורא.

תלמיד: אם בעשירייה יש כל מיני חסרונות אצל החברים, כמו שאין לו עבודה?

זה קודם כל, זה לפני הכול.

תלמיד: אם אנחנו לא עובדים עם החיסרון של החבר, אנחנו מפספסים את ההזדמנות לבנות כלי?

זה העיקר.

תלמיד: בבקשה שלנו, כשאנחנו מעלים תפילה לבורא, אנחנו רוצים לתקן את הכוונה לרצון הזה או משהו אחר, איך אנחנו פועלים, הרי החבר הוא בבית האסורים, הוא לא יכול לבקש על עצמו?

לא, אבל אנחנו יכולים.

תלמיד: כן, אבל אנחנו רוצים שהבורא יתקן את הכוונה לרצון הזה?

אנחנו רוצים שהחבר יקבל את מה שהוא צריך, והבורא שם כבר יידע במה בדיוק לפצות אותו.

שאלה: מה הכוונה שהוא מדבר פה, על ארבע שעות של הסדר בעבודה?

עוד נדבר על זה, עכשיו זה לא חשוב.

תלמיד: לאדם אין חיסרון בעצמו, רק על ידי מה הוא יכול להתעורר?

על ידי המטרה שלו הרוחנית.

תלמיד: על ידי הסביבה או על ידי המורים?

על ידי סביבה, כן.

תלמיד: זאת אומרת, הוא לא יכול לעורר את עצמו?

אם הוא מקושר לחברים, לבורא, ללימוד, לכל מיני מקורות, אז יהיה לו חיסרון.

תלמיד: האדם חייב להגיע כאילו למצב שהוא נמצא בקשר ורק על ידי זה הוא יכול להתעורר?

רק על ידי זה, כל החסרונות שלנו באים מתוך הקשר שבינינו.

שאלה: כשאדם אומר תודה לבורא, מה הפעולה או המחשבה הנכונה לאחר מכן לחפש מה עוד לבקש מהבורא?

אדם צריך להרגיש שיש לו שאלות, תביעות, חסרונות, אז הוא צריך להפנות אותם לבורא.

שאלה: כל עוד אין לנו הרגשת הכלים, האם הרגשה חדשה אפשר לומר שזה כלי חדש?

כן.

תלמיד: ואיך לעבוד עם הכלי החדש?

להשתדל לראות איך זה עובד בתוך המערכת שהוא נמצא.

תלמיד: אז כאילו הוא מרחיב את הכלי?

כן.

שאלה: צריך להיות בשמחה בזמן הלימוד, בזמן השיעור, בזמן נתינת התורה.

אתה מזכיר לנו את זה?

תלמיד: כן, מה הכי משמח את הרב אצל התלמיד?

התורה משמחת, אם אנחנו לומדים תורה סימן שאנחנו בשמחה, ואם אנחנו לא בשמחה זה סימן מאוד לא טוב, שאנחנו רחוקים מהתורה. נניח מה שמשמח בתלמידים, שאני רואה עד כמה הם בוערים, עד כמה הם רוצים להתחבר בחיסרון משותף ביניהם ולהגיע עימו לפתרון של שאלות קבועות.

תלמיד: אתה רואה את התלמידים בוערים, אתה רוצה לראות את זה בצורה גלויה או שמספיק לך שהם בוערים בפנים?

לא, זה לא חשוב.

תלמיד: מה החשיבות להביע את החיסרון דרך שאלה מצד התלמיד כדי לשמח שם את הרב, ואת נותן התורה?

קודם כל אנחנו צריכים להראות שאנחנו מעוניינים בשיעורים ובוערים כדי לעורר את החברים וזה נקרא "איש את רעהו יעזרו", ואחר כך אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מעוררים בכללות את כל המציאות שתהיה יותר קרובה בכללותו לאור התורה.

תלמיד: אני נזכר שבאגרת, הרב"ש בהתחלה ממש עוקץ את התלמידים, הוא כותב להם, שאחד חושב שמספיק שאלות במחשבה, אחר חושב שבכתב, אבל צריך במעשה לתת שאלות לעליון, כי כביכול מזינים אותו עם השאלות.

כן.

תלמיד: לכן כמה חשוב שכל תלמיד יבוא אפילו עם שאלה אחת יקרה לשיעור וירצה להביע אותה?

כל תלמיד ותלמיד אני לא יודע. כי אם מארבע מאות איש שיושבים עכשיו בשיעור כל אחד ישאל שאלה אחת, אז גמרנו, אנחנו יכולים לסגור את העסק עד סוף השנה.

תלמיד: אבל האם היית שמח אם היית רואה ארבע מאות ידיים באוויר?

זה ברור שכן.

תלמיד: וכמה זה היה משמח אם תלמידים ותיקים ששנים אתה לא שומע מהם שאלות היו שואלים אותך, האם זה היה יותר משמח?

יש להם בטח תשובה לעצמם. הם מרגיעים את עצמם בזה שבטח את השאלות האלה כבר שאלו ואין עכשיו טעם לשאול. יש תירוצים.

תלמיד: כי הרבה פעמים יש מצבים בשיעור שיש לאדם שאלות וחסרונות ואתה עונה דרך תשובות לאנשים אחרים.

כן, זה ברור.

תלמיד: זה העניין.

ובכל זאת, אם ישנה שאלה שאדם רואה שעל ידי זה הוא יכול לשרת את החברים, אז כדאי לו לשאול.

תלמיד: הוא כותב פה כשלומדים תורה צריכים ממש להרגיש שזה בחינת מתנה מנחליאל. גם אתמול בסעודה אמרת שאנחנו לא קולטים איזו מתנה המצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שאנחנו הולכים לקראת קבלת התורה, וזמנים מאוד מיוחדים לפנינו.

כן.

תלמיד:, ביום שלישי יש ערב חג, ופתאום אתמול הרגשתי שאתה ממש מכניס אותנו לג' ימי פרישות לפני קבלת התורה. מה זה להכין את עצמנו נכון לקבלת המתנה הזאת עכשיו, לזמנים המיוחדים האלה?

לעורר זה את זה בחיסרון לתורה.

תלמיד: פחות בהודיה יותר בחיסרון.

עוד אין במה לתת הודיה, אלא הודיה על החיסרון.

תלמיד: כן.

יש בזה גם משהו.

שאלה: הוא כותב, "לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה," כעיקרון אין פה מה לא להבין וזה נגמר בזה, פשט. אבל הוא כותב "ודי למבין". מה זה ודי למבין? אז הוא נותן פה משוואה על העבודה שלנו גם בפשט, אבל גם בדרוש הוא מסביר, שבזמן שאדם מתעסק בתורה זה זמן שהוא מושך מאור מחזיר למוטב על עצמו, וצריכים להיות בשמחה, כי ידוע כשמושכים המאור המחזיר למוטב זה מעורר את האדם לרצות לעשות מעשה השפעה, אלו מעשים טובים, והשמחה היא תוצאה, תולדה של מעשים טובים. אם אין לך תוצאה של שמחה, אז אתה כנראה לא עוסק בהשפעה, בטח לא משכת את המאור המחזיר למוטב, כלומר לא עסקת אולי בתורה. ואז הוא מחזק את זה, כי רק על ידי שמחה זוכים להמשיך מאור התורה. רק כשאתה שמח יש לך וידוא שאכן משכת מאור, מה שנקרא עסקת בתורה, ודי למבין. האם זה כך?

כן, כך ודי למבין.

שאלה: לפעמים יש לי הרגשה שהחיסרון שיש לי זה לא החיסרון שיש במקום הזה לצערי. כי לי יש חיסרון מאוד גדול ללמוד ממך את הפנימיות, את הפתיחה, את תלמוד עשר הספירות.

ולאחרים לא.

תלמיד: היום לדוגמה הורידו מחומר הלימוד בכלל את הפתיחה. לפני יומיים לימדת את זה כל יום, היה לי ממש חיסרון ובאתי מאוד שמח ומרוצה ומלא שמחה, והיום כבר הורידו את זה מחומר הלימוד ולאף אחד לא אכפת, לא מפריע אם כן תלמד, לא תלמד.

שאלת על זה?

תלמיד: כן, שלחתי מייל לכולם, גם לך, גם למנהלים, כבר הפסיקו לענות לי כי אני כמעט כל שבוע שולח מיילים. לאף אחד אין חיסרון לזה, את אף אחד זה לא מעניין. לומדים אגרות, אותו מאמר מתן תורה, זה החיסרון שיש פה.

איך אתה עונה על זה?

תלמיד: אני בוכה, מתפלל, צועק, כרגיל. לפעמים אני אומר שאולי אני לא במקום הנכון. אין כאן חיסרון לאף אחד שתלמד תלמוד עשר הספירות, פתיחה, זוהר. לי יש חיסרון, אני רוצה לשבת בבית לפתוח את פרשת השבוע, להבין את כל הסודות שיש שם, להרגיש אותם, לדעת אותם, ללמד אותם בעתיד. אף אחד לא רוצה את זה פה, לאף אחד זה לא חסר, מבחינתם אפשר לזרוק את כל התורה, את תלמוד עשר הספירות לפח, ממש.

חבל שאני סתם אבוא לפה, אתלונן, אעביר בקורת, לא נעים לי גם כל פעם לבכות לך על זה. אז תגיד לי אם אני לא צריך להיות פה, אולי אני צריך למצוא מקום אחר.

תנסה.

שאלה: כמה ימים לא יצא לי להיות בשיעורי בוקר והרגשתי עכשיו כמה אני מפספס. אבל באותו זמן שאני לא מצליח לקום, אני אומר לעצמי שאני לא שולט בזה, לא שמעתי את השעון המעורר. אבל ההרגשה היא שכנראה הבעיה היא לא בזמן שאני צריך לקום אלא ההכנה לפני זה, שהיה חסר משהו בהכנה. אני לא יודע איך לסדר את כל העניין הזה ולהחליט פעם אחת ולתמיד שאני לא מפספס שיעור?

פעם אחת ולתמיד זה לא יהיה כי רוצים ממך יגיעה, ויגיעה חייבת להיות ביום שלפני. נניח למחר, אתה צריך היום לחשוב איך תקום מחר בבוקר.

תלמיד: האם יש פה עניין גם איך לשתף את החברים, להיות פה יחד עם העשירייה? כי גם יש עוד חברים שלא קמים.

זה אני לא יודע, את זה כבר צריך לברר.

(סוף השיעור)