חוה"מ סוכות תשע"ט
שיעור ליל הושענא רבה 29.09.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ליל הושענא רבה
אנחנו נתאספנו כאן סביב העולם ממש. ראינו עכשיו את החברים שלנו שבכל מקום, ממש מקצה עד קצה כדור הארץ, סביב כדור הארץ יחד איתנו. נקווה שנרכז את כל התשוקות שלנו לתיקון ונוכל להעלות אותן יחד.
הושענא זה כמו "הצילו", האדם מבקש שהבורא יציל אותו. כדי להגיע למצב הזה אנחנו עוברים הרבה מאוד שלבים. כשהאדם בא לחכמת הקבלה ברור שהוא מחפש משהו, מה הוא מחפש הוא לא יודע בדיוק. לאט לאט על ידי הלימוד הוא מתחיל להבין לפי הערכים החדשים שמקבל על החיים על מה כדאי לבקש, מה זו בקשה, למי היא, מה הוא רוצה להציל, האם את עצמו, את החיים הגשמיים שלו, להינצל מאיזה צרות, בעיות גשמיות הקטנות האלו, או יותר מזה.
ישנם הרבה שלבים שאנחנו עוברים כל פעם בבירורים. הבירורים לא פשוטים, בהתחלה אנחנו בכלל לא מבינים מה לשאול, מה לבקש, בכלל מה זה נקרא "לבקש". ישנם כאלה שהם יותר בנטייה לזה, ישנם כאלה שהם לא מבינים על מה מדובר בכלל. אני זוכר את עצמי, "למי לפנות, איזה כוח עליון, איזה בורא, איזה טבע, אין כלום. אלה החיים, זה העולם, ישנה מערכת פנימית מסודרת לפי חוקים, אני רוצה לדעת את החוקים האלה". ישנם כאלה שהם הפוך, "כן, אנחנו נמצאים בשליטת הבורא, זה הכוח העליון, צריכים לבקש. מה עשיתי שאני מקבל צרות ובעיות?". ישנם הרבה סוגי אנשים. עד שהכול מסתדר בכל אחד ואחד והוא מבין שצריך לבקש. אבל זה כבר מגיע אחרי שהוא רוצה בעצמו להשיג, להבין, להרגיש, לפתוח לעצמו את החיים, את השמיים, את הגורל שלו.
ואז מתוך העבודה שלו עם הכוח העליון מתחיל כבר להרגיש שזה לא תלוי בו. איך זה לא תלוי בו? הוא מתחיל להרגיש שלא הוא שולט בגורל שלו. פתאום יש לו החלפת מצבים כאלה, מצבים מתחלפים, פתאום טוב, פתאום רע ברגש, יותר מבין, פחות מבין בשכל. מה קורה לי? פתאום ישנה איזו מרה שחורה כמו איזה ענן שחור שיורד עלי. אחר כך ההיפך, פתאום הכול מתבהר, מתברר, נעשה יותר שקוף, מובן, מרגיש טוב, איזו קלות פנימית. ושוב איזו כבדות ובלבול בראש ואטימות בלב. כך אנחנו עוברים הרבה מאוד מצבים עד שאנחנו מחליטים בעצמנו לפי המצבים האלה, כי "אין חכם כבעל ניסיון", שאנחנו נפעלים, שאנחנו נבראים, שאנחנו נמצאים רק תחת השליטה העליונה, הכוח העליון הכללי שולט עלינו, על כל אחד ועל כולם יחד, והוא עושה את מה שהוא רוצה. ואז האדם גם מיואש, הוא יכול לשנות את זה או לא, יש לו איזו השפעה על הבורא, על הכוח העליון הזה או לא.
נדרש עוד הרבה זמן ועוד שינוים למיניהם עד שהוא כן מתחיל להאמין בדברי המקובלים שאנחנו כן יכולים לשנות את הגורל שלנו. אז הוא כבר בא לשינוי, אבל לא כמו בהתחלה, ולא מתוך שבעצמו מתפרץ לבקשה, אלא הוא כבר מבין שכאן צריכה להיות באמת השפעה על הכוח העליון. לכן צריכים לבדוק, צריכים לברר, באיזו צורה אני יכול להשפיע עליו.
הכוח העליון שומע רק דבר שלם כי הוא שלם. שלם נקרא שזה "תפילת רבים" מתוך עשרה. לא תשעה ולא אחד עשר אלא עשרה. מה זה עשרה ביחד, מה זה להיות יחד. עד כמה אנחנו צריכים להיות יחד, במה, בבקשה אחת, בתוספת זה לזה כאחד. עד כמה להיות אחד שזה יקרא כאחד. איך אנחנו יכולים להשוות את החסרונות שבנו, על מה שמבקשים. יכול להיות שנמצאים עשרה אבל כל אחד מבקש על משהו אחר. מאיפה אנחנו יודעים את מצפוני הלב, החסרונות שבליבנו בפנים, כשהאדם בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. לפעמים לוחץ לו, אבל מה? עד שהוא יכול להגיד משהו, וגם מה שהוא אומר זה אולי לגמרי שונה ממה שהוא מרגיש בלב. אפילו את עצמו הוא לא יכול להבין.
איך יכול להיות שאנחנו נקשרים בינינו ללב אחד, שרק אז אנחנו יכולים להביא את החיסרון שלנו לבורא, אבל לחייב אותו, "ניצחוני בניי", שמתאספים יחד, קושרים יחד את הלבבות ללב אחד ממש, ואז משפיעים על הבורא ומחייבים אותו. צריכים ממש לחייב אותו, לכופף אותו, שישָנה משהו, זה "נצחוני", צריכים לנצח. אמנם מלכתחילה יש בו רצון טוב לשנות אותנו, אבל חייבת להיות גם הכנה, חייב להיות רצון אחד "כאיש אחד בלב אחד" מעשרה אנשים, ואז הבורא יבצע. מה הוא יבצע? פעולת התיקון בצורה הדרגתית. שאנחנו נבין אולי יותר מה אנחנו רוצים, או נבין מה כדאי לרצות ונתקדם בהדרגה למצב שאני לדודי ואז דודי לי ולא אחרת. זאת אומרת יש כאן מצדנו עבודה מאוד רצינית.
יש הרבה מה לדבר כאן, כי זו בעצם כל העבודה שלנו. זו הסיבה שאנחנו נמצאים במצב שנקרא ''העולם הזה'', ''ההסתרה השלמה'', שנראית לנו איזו מציאות, המדומה אומרים מקובלים, שאנחנו מדמים לעצמנו איזה עולם, אנחנו, כדור הארץ, מחולקים לעמים, לארצות, סביבנו יקום. כל הדברים האלה, אומרים מקובלים, זה הכול הזוי, זה הכול מדומה. אז מה לא מדומה? העולם העליון. איפה הוא לא מדומה, הוא בכלל לא קיים. נכון, עדיין אין לנו כלים להרגיש שזה מדומה וההוא קיים, לזה צריכים להגיע.
הרבה דברים יש לנו לגלות, גם מצד המציאות של היום שתיראה כמסתירה את האמת, וגם מצד גילוי האמת, שתתגלה בחושים שלנו החדשים. וכל זה בסך הכול תלוי בתיקון שלנו. אנחנו צריכים לתקן את החושים שלנו ואז לראות את המציאות האמיתית שבה אנחנו קיימים. ובמקום החושים האלו, ראייה, שמיעה, אנחנו נגלה חושים חדשים, שהם כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. רצון לקבל שמסדר את עצמו למעלה מקבלה, מתחיל לגלות בהשפעה למעלה מקבלה, באמונה למעלה מהדעת, את המציאות האמיתית. ואז נרגיש את עצמנו קיימים בשתי צורות המציאות, גם העולם הזה מה שנקרא, המציאות המדומה בינתיים, וגם המציאות האמיתית, העולם הרוחני. עולם שמתואר בכלים דקבלה ועולם שמתואר בכלים דהשפעה.
לכל הדברים האלה אנחנו צריכים להגיע, ועוד הרבה יותר מזה. וזה נפתח לפנינו, זה פתוח, ובטוח שאנחנו מתקדמים, בטוח שמלווים אותנו כוחות הטבע, הבורא, בכל מיני כוחות שלו. ''בורא'' זה הכוח הכללי של הטבע, אז כל כוחות הטבע מלווים אותנו, מסדרים אותנו, אוספים אותנו יחד, שומרים עלינו, מסננים אותנו. ונקווה שאנחנו נזרז השפעתם עלינו, זה תלוי בנו. בטוח שגם כך וגם כך הם יטפלו בנו, אבל העניין הוא שישראל, ישר א-ל, אלו שיש להם נטייה לגלות את הבורא, יש להם כוח לזרז את ההתפתחות. אבל זה אך ורק בתנאי שרוצים לממש את מטרת הבריאה, מטרת החיים, מטרת המציאות, שזה להביא את כל באי עולם לגילוי הבורא, לדבקות בבורא. במידה שאנחנו נעבוד כמעבר בין הבורא לכל האנושות, במידה הזאת אנחנו נזכה לטיפול, לזירוז ההתפתחות שלנו.
אני מאוד מקווה מאוד שאנחנו, במשך הלילה הזה במיוחד, נהיה כל הזמן בבקשה. כי זה ליל הושענא רבה, בקשה גדולה, כללית, שלמה, עם כל הכוחות, עם כל מה שאנחנו מבינים שצריכים להיות, שיגיע אלינו המאור המחזיר למוטב דרך הסכך הזה שאנחנו רוצים לבנות. ואנחנו, הרצון לקבל, כשנשב תחת המסך, נקבל אור עליון כמחזיר למוטב שימלא לנו את כל הכלים שלנו בתיקונים, וכך נזכה להיות כאגודה אחת, יחד, ורק לא נשכח שאת זה אנחנו רוצים כדי לתקן את כל העולם ולהביא אותו לבורא שייהנה מבריותיו. נשתדל ונצליח. אמן.
קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בענין הושענא רבה.
"יום השביעי הושענא רבה, הוא גמר ההיקף של ימי החג, שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא. והיום הזה נקרא הושענא רבה, מפני שבא צעקה גדולה בלב להיוושע בישועה רבה, מאחר שמרגישים החוסר, שעדיין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המלך ע"ה, שהיה לו תמיד צעקה גדולה בלבו, מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדיין הוא עומד בחוץ."
(פרי צדיק, חג הסוכות,אות כח)
לפי הספירות, אנחנו סופרים אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון, משה, דוד. אלה ימי אושפיזין והאחרון הוא דוד, מלכות, דוד מלך ישראל. אנחנו מגיעים למצב שבשמו נקרא "הושענא רבה", הבקשה הגדולה לזה שאנחנו ממש מכינים, מכינים, מכינים את עצמנו במשך כל ימות הסוכות לבקשה הזאת, בקשה רבה, בקשה גדולה. ולכן זה הושענא, באמת מבקשים הצלה.
סדנה
מה אנחנו מבקשים, איזו בקשה, איזה הושענא, ממה מבקשים שהוא יציל אותנו? האם יש לנו כאב לזה, יש לנו בעיות שאנחנו מרגישים את עצמנו ממש במצב אנוש שצועקים בכוח האחרון "תציל אותנו"? ואם כן, נניח שהבורא יענה אפילו אם אנחנו במקצת מבקשים, ואפילו הבקשה היא לא בקשה נקייה, ואפילו שאנחנו צועקים לא בדיוק, על כל דבר, בכל זאת על אחוז קטן אפילו שיש לנו משהו, ישנה תשובה.
אבל על מה אנחנו מבקשים? בואו אנחנו נעזור זה לזה לברר איזה הושענא, לאיזו הצלה אנחנו מצפים, מה יהיה? נתקבץ בעשיריות פחות או יותר, בקבוצות, יכול להיות מחמישה עד עשרה ונברר בינינו מהי ההושענא שאנחנו מצפים?
*
מצד אחד, מתי מבקשים? כשממש מרגישים את עצמנו במצב אנוש, זאת אומרת, רגשות חדים, צער גדול. מצד שני על מה? על זה שלא מרגישים כלום, על זה שלא אכפת לי כלום. איך אנחנו יכולים לחבר רגשות כאלה שונים, יחד ולבקש עליהם? ישנן עליות, ישנן ירידות, איך אנחנו נחבר אותן יחד כדי שנהיה כאילו בעלייה הכי גדולה, ולבקש מתוך כירידה הכי גדולה, איך לעשות זאת?
או אולי בגלל שיש לנו בעשירייה גם מצבים כאלו, גם מצבים כאלו, איך אנחנו נחבר את כל ההודיה לבורא, כל ההתפעלות שאי פעם לפעמים מורגשת בנו עם הצער, עם עומק הרגשת המצבים האנושים ללא הווה ועתיד? איך נחבר אותם יחד כולם, כל אחד וכולנו יחד, גם בעשירייה, גם בעשיריות, גם בכל העולם לצעקה אחת, לתפילה אחת?
נחשוב כל אחד בתוכו, כל עשירייה בתוכה, עשיריות סביב העולם. נשתדל איכשהו לייצב פנייה לבורא שכוללת את שני המצבים הללו.
*
יש לנו סיכוי לזכות ליחס מיוחד מהבורא אם אנחנו נבאר את המצב שלנו, נברר את המצב שלנו נכון. אנחנו כולנו יחד, כל הקבוצות, כל היחידים, כל "בני ברוך" בעולם רוצים להיות כצינור לכל באי העולם, לכל האנושות. מוכנים אנחנו להעביר דרכנו את כוח התיקון וכוח המילוי לכל באי העולם, לכל הכלי השבור דאדם הראשון שממש חייב להגיע לתיקון. אם אנחנו נראה את עצמנו בתפקיד כזה, אז בטוח נקבל אישור כניסה לפעול.
אנחנו נחשוב איך אנחנו יכולים לבקש מהבורא עזרה להיות בתפקיד של צינור האור המתקן ואור הממלא את כל העולם. ואנחנו רוצים להיות רק בעל מנת להשפיע לו ולכל באי העולם. בוא נחבר מילים כאלו יחד.
*
מה ההבדל בין הישועה שלנו, "בני ברוך", לבין ישועת העולם? אנחנו צריכים להבין מה הם צריכים ומה אנחנו צריכים, על מה לבקש. הבקשה שלהם, אפילו שהם לא מבקשים כי לא מבינים, אלא אנחנו צריכים להרגיש מה חסר להם ואת הבקשה הזאת לעטוף בתוך הבקשה שלנו ולהעלות את שתי הבקשות האלה לבורא.
מהי הישועה של כל העולם, מהי הישועה שלנו, מה הן שתי הבקשות הללו שאנחנו מעלים לבורא, אחד בתוך השני? וודאי שאנחנו פונים עם הבקשה שלנו כדי לממש את הבקשה שלהם. מה ההבדל בין הבקשות, איך לאחד אותן ואיך להעלות אותן לבורא כך שיענה עליהם סופסוף? אם אנחנו נסדר נכון את הבקשה, אז לא רק סיכוי יש, בטוח שנצליח, "נצחוני בני"1.
*
קריין: נעבור לקטע השני מתוך "ליקוטי הלכות".
"הושענא, בחינת ממעמקים קראתיך ה', מבחינת צעקת הלב מעמקא דלבא, שעל ידי זה מתגלים העצות. כי הושענא מורה על צעקת הלב כמו מי שהוא ח"ו בצרה גדולה ואינו יכול לדבר שום דברי בקשות ותחנונים וריצויים, רק שצועק מעומק הלב הושענא. ועל כן נקראים הערבי נחל, שהם בחינת עצות הושענא, כי העצות הם בחינת צעקת הלב, בחינת ממעמקים קראתיך, וע"י התגלות העצות נתגדל האמונה, וזה צריכים עתה בהושענא רבה, כי אז נגמר החותם, בחינת חותם בתוך חותם, והחותם הוא בחינת אמונה. ועל כן לוקחים ערבי נחל וצועקים עליהם הושענא, שזה בחינת התגלות העצות, ועל ידי זה נתגדל האמונה, ועל ידי האמונה נגמר החותם דקדושה."
(ליקוטי הלכות, הלכות הושענא רבה)
זאת אומרת כשאדם מגיע לסוף התקוות, שאין לו במה לתלות את ההושענא שלו, ההצלה שלו, אז מגיעה לו באמת העזרה מלמעלה. ולכן דווקא בחגים שמחים, סוכות, כל כך אנחנו שמחים בקבלת האושפיזין, כאילו הכול בסדר גמור. בשביל מה בנינו את הסכך וקבלת האורחים, אלה אורות התיקון שמגיעים אלינו? הכול כדי שנוכל להבין מה חסר לנו לבקשה העיקרית כלפי הבורא.
סדנה
אם אנחנו מרגישים מידי פעם בלב איזו צביטה, חוסר, כאב, חיסרון, איך אנחנו יכולים מתוך הלב לגרד את כל החסרונות האלה, כל הכאבים שנמצאים שם כמו שמנקים את הסיר מבפנים עם מברשת ברזל? ואיך אנחנו יכולים כך לאסוף את כל החלודה, כל הכאבים, כל מה שיש שם כדי לנקות את הלב, איך מגיעים ל"הושענא רבה"? מהי "רבה", מהי "המיוחדת"? אם מגיעים אליה, אז אנחנו מוכנים ל"שמחת תורה", לבניית הכלי שבו כבר מתגלה התורה.
איזה צער, איזה חיסרון צריך להיות מהכלי העולמי? כי שם העיקר, בכל העולם, לא בכלי העולמי שלנו בלבד, אלא לכל האנושות. איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את הכלי הגדול הזה של אדם הראשון השבור, שאנחנו יכולים דרכנו להעביר אליו את אור התיקון ואור המילוי?
איך נאסוף את כול הנתונים הללו כדי להעלות אותם לבורא? לכן זה יקרא "הושענא רבה", ההצלה הגדולה, הכללית השלמה.
*
מאיזה הושענא בדיוק אנחנו רוצים [לצאת], ממה אנחנו צריכים לצאת? אנחנו מבקשים "ממעמקים קראתיך ה'"2, שתוציא אותנו ממעמקים. האם באמת זה מה שאנחנו רוצים, או עדיין הרצון שלנו לא עם זה?
*
מה בדיוק יש בלב שלי שאני מבקש עליו ההצלה, לעומת מה שאני מגלה שכתוב בהושענא רבה? זאת אומרת, מה הפער בין הבקשה שלי שבאה מתוך הלב, אני לא שולט עליה, לבין הבקשה שצריכה להיות בלב שמגיעה לו הישועה? בוא ונראה, בואו נבדוק. מה החיסרון שלי בלב, ולב מבקש עוד לפני שבשכל אני מקלקל את הצעקה הזאת. מה אני באמת צריך שיהיה לי בלב כדי לזכות לישועה, כדי לזכות להושענא רבה? מה הפער בין זה לזה? על זה נתפלל ונקבל תשובה.
קריין: אנחנו נעבור לחוברת סוכות, לעמוד 53, מתוך מאמרי "שמעתי", נקרא את המאמר "ג' תנאים בתפילה".
רט. ג' תנאים בתפילה
"יש ג' תנאים בתפילה:
א. להאמין, שהוא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי הגרועים מכל בני דורו, מכל מקום "היד ה' תקצר מלהושיע לו". שאם לא כן, הרי, חס ושלום, "אין בעל הבית יכול להציל את כליו"."
אז איך אנחנו יכולים להיות בטוחים, כי הבורא בטוח יכול, אבל מדובר כלפינו, שאפילו אם אני נמצא בתחילת העבודה ולא עברתי כלום לעומת חברים שכבר עוסקים בזה עשרים שנה, ואני נמצא פה ושם, קצת, לפעמים, גם עזבתי קצת, פתאום הגעתי להושענא רבה לשבת איתם יחד, ישנם כאן גם כאלה, אני שמח לראות אותם, ובכל זאת גם לי הבורא יכול להביא את הישועה ולהעלות אותי יחד עם כולם. איך אני מתוך המילים האלה שאומר בעל הסולם, מקבל ביטחון שכן, גם אני מסוגל לזכות? ודאי שבתנאי שאני אתחבר עם כולם בתפילה הכללית, אבל כך יכול להיות.
זאת אומרת, הבורא שעושה את הישועה לא מתחשב במצב הפרטי של האדם, הוא מתחשב במצב הכללי של העולם. זה כמו שבעל הסולם כותב לנו על "הדור האחרון", אנחנו נמצאים בדור האחרון ולכן בזכות זה התגלה ספר הזוהר, בזכות זה התגלתה חכמת הקבלה, בזכות זה אנחנו מסוגלים להשיג את הכול. לא שאנחנו מיוחדים ומוצלחים, אלא הזמן עושה את שלו, אז אנחנו כולנו מוכנים לישועה. כולנו. זה דבר אחד. ודבר שני מהו?
"ב. שכבר אין לו שום עצה. שמאי שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו."
ודאי שאנחנו יכולים שוב ושוב לחזור על אותם המאמרים, על אותן הפעולות, אבל תכלס אין בהם שום דבר חדש. זה רק עוד ועוד לסחוף את עצמנו ולהיכנס שוב לאותם הטקסטים, לאותם השיעורים. אז עוד קצת יש חידוש פה ושם לפי ההרגשה, אבל באמת אין בזה שום חידוש מיוחד. עשינו, עברנו בסך הכול את הכול, במיוחד אם אנחנו מדברים על ההתכללות שלנו זה בזה, מוכנים לישועה.
"ג. שאם לא יעזור לו," זה העיקר. "טוב לו מותו מחייו. שענין תפילה הוא אבודה שבלב. שעד כמה שהוא בבחינת אבוד כך גודל התפילה. שבטח, שאין דומה למי שחסר לו מותרות, או למי שיצא פסק דינו למות, וחסר רק הוצאה לפועל. והוא כבר כבול בכבלי ברזל, והוא עומד ומתחנן לבקש על נפשו. שבטח לא ינום, ולא ישן, ולא מסיח דעת, אף רגע מלהתפלל על נפשו."
סדנה
איך אנחנו מחזקים זה את זה בהרגשה שאם לא מקבלים עזרה, אם לא מקבלים ישועה, טוב לכל אחד מאיתנו מותו מחייו? כי כל החיים האלה מסודרים רק בשביל זה. לא רוצים אותם בשום צורה אחרת. "טוב לי מותי מחיי" אם אני לא מקבל ישועה, בחיסרון הזה ודאי שטוב להתחבר.
*
קריין: עמוד 66 בחוברת סוכות, אגרת נ"ז של בעל הסולם בטור א' בפסקה האחרונה, "אין מצב יותר מאושר".
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."
בואו נתאר לעצמנו כאילו שקבלנו את התשובה שרצינו, קבלנו ישועה, מה השתנה בחיים שלנו?
*
בעולם הגשמי לא צריך להשתנות כלום, כתוב, "העולם כמנהגו נוהג". זאת אומרת, אם אתה רוצה מיד לרוץ לבנק לבדוק את החשבון שלך, אז אל תחשוב שיש שם שינויים גדולים.
*
קריין: כתבי בעל הסולם עמוד 530 חלק מאמרי שמעתי, מאמר י"ח "מהו במסתרים תבכה נפשי, בעבודה".
יח. מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה
"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו.
וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?
ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.
מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה.
וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"."
קריין: נקרא מתוך חוברת סוכות עמוד 60 מתוך אגרת נ"ב של בעל הסולם.
"כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.
וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.
וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.
וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.
"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת."
איך אנחנו יכולים להבין, לזכור, לחיות את המצב הזה שהבורא הוא הראשון, ואם יש לנו פנייה אליו זה גם הוא מארגן, וזה בא ממנו הרצון ואת כל הרצונות שלנו הוא מעורר ואנחנו רק צריכים להרגיש, להיות בעדינות, לא לנשום כדי לא לפספס כל מה שמתרחש בנו במוח ובלב, להרגיש איך שהבורא עובד שם במוח שלי ובלב שלי כי הוא הראשון.
איך נעשה זאת? איך נעלה את הרגישות שלנו, כך, נעצור את עצמנו תמיד בזה שלפני שאנחנו חושבים או מרגישים, יש לנו עובדה שזה מגיע מהבורא, וזו העבודה שלו לעורר אותנו. כביכול אני מתעורר כי הוא עשה זאת, ואז המחשבה והרצון שאני אחרי זה מרגיש, זה הוא מייצב?
איך אנחנו מתרגלים לעובדה שהבורא הוא הראשון?
*
סיימנו את השיעור שלנו, אבל לא את התפילה. נמשיך עד שנראה את כול המציאות המתוקנת על ידינו לפי רצון העליון. לחיים ותודה.
לחיים גדול לכל החברים שלנו, ולכל הקבוצות שהיו יחד איתנו.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-09-29_lesson_hoshana-raba_n3_p1_kiJ2qwIJ