שיעור בוקר 25.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/hHNPfiON?c=COHophjF&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 736,

"מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ה', שהוא על "מגילת רות", "מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה". רב"ש מסביר לנו, שבמקום שהבורא נשאר מוסתר שם שכר ועונש מגולים, ובמקום שהבורא רוצה להתגלות שם שכר ועונש צריכים להיות נסתרים. בזה אנחנו נתקלים בעולם הזה בכל הרמות.

ככל שהאדם מתקדם יותר בהתקרבות לבורא, אז יש שלבים שהוא מתקדם במצבים שהוא לא יודע בכלל מה זו התקדמות, בהיסח דעת לגמרי, ומרגיש בחיים שלו ש"אין דין ואין דיין". ואז בהחלט קשה לו, הוא לא יכול להצדיק את החיים שלו והוא סובל. וככל שבמשך ההתפתחות האנושית הרצון לקבל גדל בכל אחד ואחד, כך האדם סובל יותר ויותר. עד שמגיע למצב שבהכרח הוא חייב, נחוץ לו לגלות את סיבת הסבל שלו, אבל לא מסוגל, משתדל לברוח, ולא יכול לברוח מייסורים. אלא הייסורים באים בצורה שיטתית ומקיפים אותו מכל הצדדים, ייסורים פנימיים, ייסורים חיצוניים, וכולם מכוונים לסיבה שלהם, לבורא, שהאדם יגלה את הסיבה.

אם הוא היה יודע איך להסתדר עם הייסורים, כלומר על ידי פעולות נכונות היה מגיע לתענוגים ולתוצאות טובות מההתנהגות, ועל ידי זה שעושה דברים רעים היה מגיע לעונשים, אז שכר ועונש היו מגולים, והוא היה מסתדר יותר טוב ויותר יפה בעולם. הוא היה לומד מה לטובתו ומה לא, ולא היה זקוק אף פעם למשהו יותר מזה. כי החומר שלנו הוא רצון לקבל, ואם אנחנו יודעים איך למלאות אותו, על ידי איזה פעולות, אז מספיק לנו. אף פעם לא היינו שואלים יותר, כי אדם שואל רק מה שיש בליבו, רק מתוך רצון הלב.

מפני שהנהגת הבורא היא נסתרת, והיא לא תתגלה לאדם במצבנו עד שהוא לא עובר את המחסום, לכן זה עוזר לו להגיע לסיבה, למי ששולח לו את כל המקרים שלו בחיים שבהם הוא לא מצליח. הוא מתחיל להשתוקק לדעת למה זה קורה לו, לא איך להימלט מהם, אלא למה. השאלה היא עוד יותר עמוקה, לסיבת הייסורים, מאיפה הם יוצאים, ואז בצורה כזאת הוא מגיע לבורא. וכשמגיע לבורא, ומתחיל לגלות את הגדלות שלו, מתחלפת אצלו החשיבות ושכר ועונש, והוא רואה שלא אכפת לו שכר ועונש, אלא יותר חשוב להיות בקשר עם הסיבה, עם הבורא. זה נקרא שנכלל בתוך הבורא, בתוך הסיבה, רוצה להיות דבוק אליה, ומתוך זה נעשים בו כלים דהשפעה, מה שנקרא עובר מחסום.

כשעובר מחסום ויש לו כבר כלים דהשפעה, הוא כבר לא קשור לשכר ועונש אלא לבורא כנקודה. עכשיו מתחילים מלמעלה לבוא אליו מקרים אחרים. הבורא מתחיל שוב לגלות לו שכר ועונש, ואדם צריך להעדיף להיות קשור לבורא למרות השכר והעונש. בזה הזדונות הקודמים והשגגות הקודמות עולים במדרגה ומתהפכים למצוות, הזדונות מתהפכים לשגגות.

למרות שכר ועונש שאדם רואה, הוא מעדיף להיות דבוק בחיי החיים, בשורש. השכר והעונש שלו הם כבר בזה שיש לו דבקות עם הסיבה, ולא באיזו צורה הוא מרגיש את זה בכלים דקבלה שלו. הוא שפט את הבורא לפי שכר ועונש בכלים דקבלה, עכשיו הוא שופט את הבורא בשכר ועונש בכלים דהשפעה, ובזה כלים דקבלה מצטרפים לכלים דהשפעה, וזה נקרא שמתקן את העבר, את הסתר כפול ואחר כך את הסתר רגיל.

כך הבורא תמיד עובד עם הנברא, לכן הוא ברא את הנברא ברצון לקבל, שבמשחק שלו עם הרצון לקבל הוא כל פעם יוכל להעלות את הנברא מעל הרצון לקבל. הוא נותן רצון לקבל יותר גדול, השכר והעונש נראים יותר גדולים, והאדם על פני השכר והעונש האלו נדבק בשורש ולא בשכר ועונש. זה נקרא שבונה את הדעת שלו למעלה, הולך באמונה למעלה מהדעת, וכך יותר ויותר נדבק בבורא. עד שכל הרצון לקבל שבו נכנס לפעולה, זאת אומרת ששכר ועונש יכולים להיות גדולים בכל הנפח של הנשמה, ולמרות זאת הוא נדבק בבורא. יוצא, שהוא מימש שכר ועונש כדי להידבק בבורא לגמרי. זה נקרא שעבר את המדרגה השלישית שהיא שכר ועונש, שזו המדרגה הראשונה מעל המחסום.

ואז נכנס לאהבה, כלומר הוא כבר עובד גם עם כלים דקבלה על מנת להשפיע, ואפילו את השכר והעונש הקודמים הוא כבר מתחיל להפוך. זו בעיה להסביר איך עם כלים דקבלה עובדים על מנת להשפיע, להגיד זה קל, אבל אין לנו דוגמאות חוץ מאימא וילד. אז עם הכלים הקודמים, שעל פניהם הוא בנה דבקות בבורא, ולמרות שיש לו רצון לקבל גדול מאוד, המקסימאלי שלו הוא בכל זאת דבוק בבורא, כלומר הוא בנה את גלגלתא ועיניים האמיתיים שלו, הגדולים ביותר, עכשיו הוא מתחיל גם לעבוד באח"פ, את אותם כלים דקבלה הוא מעלה לכלים דהשפעה. כלומר הוא משתמש ברצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע, שזה נקרא כבר דרגת האהבה. כי אהבה היא בזה שנותנים, זו כבר הדרגה הרביעית בשלבי האדם, השלב הרביעי, או הדרגה השנייה שמעל המחסום.

כל פעם משתמשים בהשגחת הבורא ובסיבה, בבורא עצמו, זאת אומרת איך הוא מצטייר כלפי הרצון לקבל בהשגחתו, הטובה או הרעה, ואיך הוא מסתתר אחרי ההשגחה הזאת, כלומר מה אדם מעדיף, להיות דבוק בבורא למרות ההרגשה בכלים דקבלה, או מעדיף להרגיש טוב בכלים שלו ועוזב את הסיבה, עוזב את הבורא. כאן כל המשחק שלנו, או להיות למעלה מהדעת, דבוק בבורא למעלה מההרגשה בתוך הרצון לקבל, מהמקרים שעוברים עליו, או לא מסוגל להיות דבוק במקרים, במה שהרצון לקבל שלו מתפעל, ועוזב את הבורא.

אם הבורא היה מגולה, אדם לא היה יכול לעזוב את ההרגשה שלו בבורא, בשורש, והיה בהכרח דבוק בבורא ואף פעם לא היה יכול לצאת משכר ועונש, לא היה יכול לבנות את עצמו כי מזלזל בהרגשה בכלים ודבוק בבורא. לא הייתה לו האפשרות הזאת, הבורא היה מדכא את ההרגשה בכלים דקבלה, כי יותר גדול. אנחנו רואים שלפעמים באה לנו התפעלות, אנחנו מוכנים לתת הכול, ורק להישאר בהתפעלות הזאת, ולא אכפת לנו מהגשמיות. פשוט מרגישים לזמן מה איזו מין הארה מלמעלה. אבל הדבר הזה קושר אותנו לבורא בהכרח, לא מתוך הבחירה שלנו, לא מתוך ההחלטה שלנו, לא כנגד הכלים דקבלה.

לכן ההליכה הזאת היא הליכה לא נכונה. לכן האמונה נקראת תוצאה מהרגשת הבורא בכך שהוא גדול. לא שממלא אותי, אלא גדול, אור ע"ב ס"ג מה שנקרא. ואני חייב להשיג את גדלות הבורא, הכרת החשיבות שלו לעומת ההרגשה בכלים דקבלה. זה נקרא אצלנו שאנחנו צריכים להשיג אמת ושקר כנגד מר ומתוק. ואמת ושקר, זה מה שיקבע לי מה אני עושה, לפי מה אני מחליט, ולא לפי ההרגשה בתוך הרצון לקבל, שהיא מר ומתוק.

אם אני עובר ממר ומתוק, לאמת ושקר, זה נקרא שאני עולה למעלה מהדעת. זה אפשרי רק בתנאי שאני משווה אבל לא בצורה אגואיסטית, מה חשוב לי אמת ושקר או מר ומתוק באותם כלים אגואיסטיים, אבל אני צריך לעשות כאן איזה היפוך בלשקול שאמת ושקר הם החשובים בגלל שהם מדביקים אותי לעליון. אי אפשר להסביר את ההחלטה הזאת מפני שהיא כבר שייכת לעולם העליון, ולכן זה נקרא "תורת הנסתר".

תלמיד: באיזה כלים אדם מרגיש גדלות הבורא?

את גדלות הבורא האדם מרגיש בכלים שהוא מקבל מהבורא, בנקודה שבלב, ואיך שהיא מתפתחת. זה נקרא דהשפעה, זה כלים שהם לגמרי לא בטבע שלנו, כלים חדשים. זה כלים שהם לא רצון לקבל. זה מסך ואור חוזר. פעם נדבר על זה בצורה יותר ברורה. אין כאן תשובה שכלית. תשובה שכלית זה מסך, אור חוזר, על אותו רצון לקבל שהופך כלים דקבלה לכלים דהשפעה. אבל להגיד את זה בצורה רגשית, למה לדמות, כרגע אני לא יודע.

תלמיד: למה הוא קורא פה למידת הדין, "אלקים"?

הבורא מצטייר לנו בכמה אופנים בהנהגה שלו. לא הוא בעצמו, עצמותו, אלא "ממעשיך היכרנוך". המעשים שלו אלינו - בט' ספירות כלפי המלכות. ומלכות שעושה על עצמה צמצום, מסך ואור חוזר, היא מאמצת את התכונות האלו - ט' תכונות ראשונות, ורוצה להדמות להן, רוצה לעשות אותו דבר מתוך העביות שלה. ואז יוצא לנו שמסך ואור חוזר זה הכלי של מלכות, היחס שלה לעליון. "הוא רחום, אף אתה רחום", זאת אומרת כמו שאני מגלה איך הוא מתייחס אליי, באותה מידה אני מקבל ממנו את היחס הזה וגם מתייחס אליו כך, ולא יותר.

אתה יכול להגיד שזה זלזול, הבורא רוצה לתת לך את כל ה- 100%, אתה לא רוצה לקבל 100%, אתה מקבל רק 10%, 15%, ואת היתר אתה לא רוצה לקבל. האם בגלל הבושה? ואם אתה לא יכול להחזיר לו, אל תחזיר, אבל תקבל, אחרת אתה מבזה אותו. אם הוא מתייחס אליך מכל הלב, כאן הבעיה. כי זה המשחק של הבורא עם הנברא, שהנברא חייב לעמוד נגד כל הפיתויים, אפילו נגד הפיתוי הזה שהוא גם פיתוי אגואיסטי, זה נראה לנו שהוא מעל החומר. ואם אפילו את הפיתוי הזה אתה לא מקבל, כי איך אתה יכול, אם הבורא רוצה לתת, לא לקבל ממנו? זה נקרא שהוא מעלה את מידת ההשפעה גבוה מעל הכול. נסביר קצת יותר.

להשפעת הבורא על האדם יש תשעה אופנים, והם מתחלקים לעוד להרבה וגם מצטרפים, מתחברים ביניהם, ובכלל זה נעשה איזה כלל להשפעה מאוד עשיר. מה זה "מאוד עשיר"? אנחנו לא מרגישים שחסר, אנחנו בנויים בתוך מלכות, בתוך מה שיש בט' ראשונות, אז בשבילנו זה כל החיים שלנו, אנחנו לא יכולים לדמיין יותר ממה שיהיה בט' ראשונות אי פעם.

אחת מהתייחסויות הבורא אלינו נקראת "אלוהים", על זה אומרים שזאת "מידת הדין". איך בכלל יכול להיות דין בט' ראשונות? דין זה נקרא הגבלה מצד הנברא, שלא מסוגל לקבל את השפעת הבורא כשהיא טוב ומיטיב תמיד. הנברא לא מסוגל לקבל אותה, ובגלל זה ההשפעה הזאת כלפי הנברא, מתראה כדין. על זה אנחנו אומרים, שהאור בונה את החושך. אם הוא מתראה כלפי המלכות, במצב שמלכות לא מסוגלת לקבל אותו, אז היא מרגישה בו חושך.

מה זה אלוהים? אלוהים זה שמלכות עלתה לבינה והיא הכניסה לתוך בינה את ההגבלה שלה ולפי הגבלה שלה השפעת הבינה מתחלקת כלפי המלכות למ"י אל"ה - אלוהים. שמלכות מתחברת עם בינה, בינה מתחברת עם מלכות, ובצורה הדדית עד כמה שבינה יכולה להביא למלכות תיקונים, במידה הזאת מלכות יכולה להעביר את הדין ממנה, ולפתוח את עצמה לקבלת השפע בהתחברות עם הבינה.

כשמלכות עולה לבינה, מצד אחד היא מעלה לבינה את מידת הדין, ומצד אחר מעלה לבינה רצון לקבל ממנה, את התכונות שלה והרצון להידבק בתכונה הזאת, בבינה, ואחר כך מלכות בעצמה מתחילה להוריד את מידת הדין, זאת אומרת שבמידה שהיא מקבלת תכונות דלהשפיע מבינה, היא יכולה לממש אותן, יכולה לקלוט אותן, במידה הזאת היא מורידה את הדין ממנה ועובדת בדומה לבינה עם הרצון לקבל של עצמה.

ואז השם הזה אלוהים הוא ממש פועל במלואו, מ"י אל"ה מתחברים יחד, מ"י זה גלגלתא עיניים, אל"ה זה אח"פ והם מתחברים יחד. זה מובא לנו בזוהר במאמר "מי ברא אלה", ב"הקדמת ספר הזוהר". ככה מתגלה השם "אלוהים". ולכן בינה שמקבלת הגבלה של מלכות נקראת "גבורה עילאה" והמלכות שמקבלת את תכונות הבינה נקראת "גבורה תתאה".

גבורה זה לא דין, גבורה זה מהמילה התגברות, במובן גבר המשפיע. זאת אומרת, עד כמה בינה יכולה להשפיע למלכות? ככל שמלכות מאפשרת לה, ככל שמלכות קולטת תכונות הבינה, מממשת אותן בתוכה, ואז היא נעשית גבורה תתאה, ממש גבורה במובן שהיא עוברת להשפעה, כמו גבר המשפיע.

תלמיד: כתוב "שאין רחום בדין", מדובר במי שעובר על חוקי הטבע?

החוק "אין רחום בדין" על מי שעובר את חוקי הטבע, זה נקרא "חוק נתן ולא יעבור", כלומר בתוך הרצון לקבל שלנו אנחנו אף פעם לא נוכל לדעת על ידי אילו חוקים אנחנו יכולים להסתדר, למלא רצון לקבל, ועל ידי איזה חוקים לא.

זאת אומרת, אנחנו תמיד נשאר בהסתר כפול או הסתר רגיל בהשגחת הבורא. על מה ההסתר? ההסתר הוא על ההשגחה, על השכר והעונש, על איך להתנהג עם הרצון לקבל. "חוק נתן ולא יעבור".

אנחנו לא נדע אף פעם איך להסתדר עם הרצון לקבל, כל עוד לא נדבק בסיבה, בבורא בכל לב ונפש. זה נקרא שאנחנו עוברים מחסום בנקודה שבלב, ואחרי המחסום כל עוד לא נדבק בו, על פני כל הרצון לקבל. זה נקרא שאנחנו בונים גלגלתא ועיניים. ואחר כך כל עוד לא עובדים גם עם האח"פ במדרגת האהבה, וכל עוד לא מגיעים לגמר התיקון, תמיד נשארת לנו בכלים הלא מתוקנים אי ידיעה איך עם הכלי הזה אני יכול להשתמש בצורה נכונה בתוך הכלי עצמו, ובצורה נכונה אני אוכל להשתמש בו, רק אם אני עולה למעלה מהכלי באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אנחנו לומדים שהכול תלוי בכלים, ביחס, וברשימו, מה זה אומר?

יש לנו אור וכלי. אין יותר. באור יש כל מיני אופנים, הוא המשפיע. משפיע כל מיני דברים. הופעת האור כלפי הכלי יכולה להיות טובה, יכולה להיות רעה. הופעת האור כטובה זה נקרא שהאור מופיע, הופעת האור כרעה, זה נקרא שהאור לא מופיע.

אבל זה לא נכון שהוא לא מופיע, אלא אנחנו אומרים שהוא מופיע באחוריים שלו. הוא ממש מופיע, אלא מתלבש בצמצום, זאת אומרת הוא מעורר את הכלי כדי שהכלי יגלה אותו. אם האור לא מופיע לגמרי, אז אין בכלי שום הרגשה.

אלא כדי להפעיל בכלי הרגשה טובה או רעה, האור חייב להופיע. זאת אומרת, הרגשה רעה זה גם הופעת האור אבל באחוריים שלו, כשהוא מתלבש בצמצום. כמו באור יש כל מיני אופנים איך הוא מתראה כלפי הכלי, וכך בכלי יש כל מיני אופנים איך הכלי מרגיש את עצמו. גם בהופעת האור כלפי הכלי, גם באופני הכלי, בכולם אנחנו מדברים כלפי הכלי עצמו. אף פעם לא כלפי משהו, אלא רק כלפי הנברא, איך הנברא מגלה ומרגיש.

אז הנברא יכול להרגיש את עצמו בכל מיני אופנים. או שהוא מרגיש את עצמו כמו בעולם הזה, כדומם, כצומח, כחי, ואז הוא לא מרגיש, לא מבקר את עצמו בכלל, "מי אני", אלה פועל מתוך הרצון לקבל שלו בלבד, כלומר בדומם, צומח וחי. אין לו כזאת פסיכולוגיה ש"זה אני", הוא רואה עצמו מהצד ואיך הוא לומד את עצמו. אחר כך מגיעה דרגת המדבר. בדרגת המדבר הנברא כבר מתחיל ללמוד את עצמו מהצד. אז הוא מתייחס לרצון לקבל שלו, ויכול להתייחס לכל התכונות שלו מהצד.

אומנם גם זה בצורה אגואיסטית ולא אובייקטיבית, מאוד סובייקטיבי, אפילו שמשלה את עצמו ולא יכול לגלות איפה הטעויות שלו ואיפה כאן הוא בכל זאת נמצא בתוך הרצון לקבל, הוא לא רואה שכל העסק הזה מכור מראש. הוא לא יוצא מהרצון לקבל, אבל איכשהו בכל זאת משתדל להכיר את עצמו כאיזו יחידה בפני עצמה כחוקר ניטראלי, אובייקטיבי שחוקר מהצד את עצמו. אז יש לו כבר את ההסתכלות על עצמו כביכול מהצד.

מתי באמת הנברא, הכלי, יכול לדון את עצמו לגמרי בצורה חופשית? במידה שהוא מקבל אפשרות לראות את עצמו מצד הבורא. במידה שהכלי קונה את הרצון להשפיע, הוא יכול בהחלט להתייחס לרצון לקבל כמו שהבורא מתייחס. יותר משתי הנקודות האלו, אין. או שהוא מתייחס כמו הנברא או שהוא מתייחס כמו הבורא. במידה שהוא קונה כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, באותה מידה הוא יכול להתייחס לרצון לקבל כמו הבורא, ובאמת אז הוא רואה שיש שני עולמות, זאת אומרת, שני סוגי הכרה, הרגשה, שהם ממש נמצאים בשני מישורים, לגמרי בשני מימדים. לפני שהוא קונה כלים דקבלה הוא לא מסוגל להבין שיש עוד זווית לגמרי שונה ממה שיש לו.

בהרגשת הנברא כלפי עצמו, יש לו את הרצון הנוכחי, רצון לעתיד ורצון לעבר. בתוך הרצון הזה יש לו כל מיני התפעלויות, ואז הנברא לומד את עצמו ככלול מרשימות. זאת אומרת, ההתפעלות הקודמת או ההתפעלות הנוכחית או ההתפעלות מהעתיד, העתיד המקווה, מקבלת אצלו מושגים של ג' זמנים. ואז הוא מתייחס כלפי עבר, הווה ועתיד כרגשות או רשימות.

זאת אומרת, אם במצב הנוכחי נגיד, אני רואה את המצב שלי כלול מכלי ואור מסוים, אז בעבר אני לא יכול להגיד שאני כלול מכלי ואור, אלא זה רשימו מהכלי ורשימו מהאור. ובעתיד גם יכול להיות שיש לי כבר איזשהו רשימו לעתיד, שאני רק הולך לממש אותו, אז יש לי גם כן רשימו מהכלי ורשימו מהאור העתידים למימוש. אבל בצורה הנוכחית לעת עתה אני כלול מכלי ומאור. ותמיד יש בי רק שני נתונים הכוללים הרבה בתוכם, אבל יש רק שניים. זה בתנאי שהגעתי למצב שיש לי כלים דהשפעה ואני מרגיש את תכונת הבורא, שזו תכונת האור, ומתוך זה אני מרגיש גם את התכונה שלי, תכונת הכלי.

אבל אם לא עברתי את המחסום, עדיין לא קיבלתי כלים דהשפעה, עדיין אין לי את הרגשת האור, תכונת דלהשפיע, שזה נקרא רשימו מהאור, איזשהו רשימו דלהשפיע, אז אין לי את שתי הרשימות האלו בכלל. אז אני לא מדבר, לא על רשימו של הכלי, ולא על רשימו של האור, אני מדבר רק על הרצון לקבל הבהמי שמתחת למחסום.

תלמיד: מהי הצורה המועילה ביותר שבה בכל זאת אפשר לתאר ברצון לקבל את הבורא, אולי כאיזה מין דחף לתרום?

איך לתאר את הבורא בצורה הנכונה ביותר בתוך הרצון לקבל? כאמת ושקר. שהבורא זה אמת. ככל שאנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו אמת מופשטת, זה הבורא. ממה מופשטת? מעצמנו. אתם רואים, השקענו קצת כוחות בפסח, ויש לנו הסבר יותר קל אחרי פסח. נעשתה מין רכות בהסברה, יש לי יותר מילים. זה כמו אישה הרה שלא יכולה להוליד, אתה מבין אבל לא יכול להסביר. שואלים, אבל אין מילים, זה צירי לידה ממש. ועכשיו יש מבחוץ כלים שיכולים לקלוט, אז יש יכולת להוציא.

תלמיד: המאמר מסביר את היחס של הבורא כמו רמזור, כמו תמרור שהוא חוק וזהו, ועם זאת אפשר לבקש ממנו והוא יפעל עליך אחרת. איך חיים עם שני הדברים האלה?

מצד אחד, הבורא מעמיד כלפינו רמזור, וחוקי הטבע האלו הם מוחלטים, אתה יכול לצעוק לרמזור, זה לא יעזור אף פעם. אלא יעזור אם אתה תפנה לסיבה, למי שמסובב את הרמזור. היו פעם רמזורים שאחרי הרמזור עמד שוטר, גם עכשיו לפעמים כשיש עומס תנועה, שוטר עומד בפינה ומשנה את הרמזורים. ואז אתה צועק על השוטר, הסיבה מגולה, מי שמסובב את הרמזור.

אבל אם הסיבה הזאת לא מגולה, אתה רואה שאין שוטר והרמזור עובד לפי השעון שיש בפנים, אז אתה לא צועק, אין לך למי לפנות, מפני שההנהגה נסתרת. זה הטבע. זאת אומרת, רואים מהדוגמה הזאת עד כמה הסיבה משנה לך, מעלה אותך לדרגה אחרת ביחס למקרה.

תלמיד: איך חיים עם שתי המציאויות ביחד? אתה אומר, או זאת או זאת.

לא, איך חיים עם שתי המציאויות יחד? אם אני יודע שהבורא מסובב לי את כל המקרים, אז ודאי שאני מיד פונה אליו, אני לא פונה למקרה. אני מסתכל על הרמזור, ואני מסתכל על השוטר. אם אני רואה את השוטר ורואה רמזור, אני מסתכל לשם, מתי הוא מסובב את הידית, כי משם תבוא לי הישועה. ודאי שאז כל חוקי הטבע מאבדים את החשיבות.

לכן הבורא לא מגולה, כי אם הוא היה מגולה אז הייתי מסתכל עליו, הייתי דבוק אליו מטעם הרצון לקבל, ולא הייתי אף פעם יוצא מתוך הרצון לקבל. הייתי בכל הרצון לקבל דבוק אליו. זה מה שקרה במלכות דאין סוף מלכתחילה, וכדי להיפטר מזה צריכים צמצומים, וריחוק ותיקון.

מה זה תיקון? להידבק למרות הרצון לקבל, על פני הרצון לקבל, "למעלה מהדעת" מה שאנחנו אומרים, בכוונה על מנת להשפיע. איך זה אפשרי? אם הוא לא מגולה, אז אני מסתכל על הרמזור, וזה החיים שלי, מה לעשות? הכול נתון לטבע. אם הוא מגולה, אז אני מסתכל עליו, אני דבוק אליו, יש לי ברירה. איך לשחק את המשחק כך שאני אצא מהטבע, וגם לא אהיה דבוק אליו מטעם הרצון לקבל?

תלמיד: זאת השאלה.

איך אדם עושה את זה? תראה על עצמך. בשלב הראשון אתה חוקר את המצבים שלך על מנת לגלות האם יש סיבה, ומגיע לאט לאט בהרגשה הפנימית, הכלים שלך גדלים, לתפיסה שכנראה יש מי שמסובב. אתה מתחיל לחפש את המסובב הזה, הוא לא מגולה, אתה מתחיל לחפש אותו מטעם הרצון לקבל. זה נקרא "לא לשמה". אתה מפתח אליו יחס, חשיבות, על אף שהוא לא מגולה.

זה על ידי הארה כזאת, כל מיני הארות המקיפים, אבל הוא כאילו מושך אותך, "מי זה עומד אחר כותלנו"¹, נסתר מה שנקרא. נסתר זאת אומרת שהוא נמצא אבל נסתר. וכך אתה מגלה אותו, ומגיע מהסתר כפול להסתר רגיל. מה ההבדל בהסתר רגיל? שאתה כבר מתחיל להרגיש את הסיבה למה שקורה לך. אבל אתה מרגיש את הסיבה הזאת בצורה כזאת, שאם אתה מעדיף להיות בהכרת הסיבה, על אף שאתה מרגיש לא טוב בכלים דקבלה, אם אתה מעדיף להיות דבוק בסיבה, אז אתה באמת דבוק, ובצורה כזאת אתה עובר מהסתר כפול להסתר רגיל.

זאת אומרת, בהסתר רגיל אנחנו כבר מעדיפים להיות עם הבורא במקום להיות עם הסיבה. אבל למה? מפני שהרגשת הבורא ממתיקה לי את הייסורים במקרים שהוא מביא לי. ברצון לקבל אני מרגיש רע, הרגשת הבורא נותנת לי המתקה לזה, זה נקרא "לא לשמה".

אם אני מפתח לא לשמה הגדול ביותר, שאני בכל זאת מעדיף להיות דבוק בו, כב-"אמת", במידת האמת, ולמרות ההרגשות הרעות שיכולות להיות אצלי, זה חשוב לי יותר, אז אני מגיע ללא שמה הגדול ביותר, שמתוך זה עוברים ללשמה.

זאת אומרת, לאורך כל הדרך אני דורש אותו, מחפש אותו, שהוא איכשהו יהיה מורגש אצלי באיזו צורה, אחרת רע לי בחיים, בוא נגיד כך. אפילו שהכול טוב לי, אבל רע לי בחיים. החיפוש הזה יכול להיות רק בתוך נקודה שבלב, כי מכל יתר הרצונות, חוץ מהנקודה שבלב, אני אחפש רק את המילויים שבעולם הזה. הנקודה הזאת דורשת להרגיש את הבורא, מזה היא מתמלאת.

תלמיד: האם יש אפשרות להרגיש גדלות בורא בכלים דקבלה?

להרגיש גדלות בורא בכלים דקבלה אפשר, אבל זה כבר כשאתה מגיע לגדלות, שיש לך גלגלתא ועיניים ואח"פ.

תלמיד: לא, במצב שלנו.

איך במצב שלנו להרגיש גדלות הבורא? במצב שלנו אנחנו מרגישים גדלות הבורא בצורת המקיפים. יש לנו רצון לקבל גדול, שרוצה לקבל, ליהנות, להתמלאות. אני מרגיש גדלות הבורא, שהוא יהיה מעל הרצון לקבל, שהרגשה הזאת תהיה כמקיף סביב הרצון לקבל שלי, ואם אני אדבק למקיף הזה, אז אני אוכל לעשות משהו למעלה מהדעת. זה נקרא שאני מקבל מהרגשת המקיפים האלה אמונה, אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, כוח לרכב למעלה מהרצון לקבל, על פני הרצון לקבל שלי.

תלמיד: הלא לשמה שתיארת, זה הרגשת הרע. לא לשמה הגדול ביותר, זה מצב שהוא גורם לי להרגיש הכי רע ועדיין אני דבוק כי אני יודע שזאת האמת, אין לי משהו אחר. אם כך זו הרגשת הרע, לא הכרת הרע.

אני לא מבין. אתה שואל איפה כאן הרע לפני המחסום?

תלמיד: לא, אני שואל לגבי מצב הלא לשמה שתיארת. אני שמעתי שזה שלא משנה כמה רע אני ארגיש בכלי קבלה שלי, עדיין אני דבוק בו כי הוא האמת.

זאת אומרת, האם הרגשת הרע לפני המחסום היא שלמרות שבכל הכלים דקבלה שלי אני מרגיש רע, אני מעדיף להיות דבוק באמת? כן ולא. זאת אומרת, אני עובר למין משקולות אחרות. אני מתחיל לשקול טוב ורע בדביקות וחוסר דביקות איתו. רגע אחד שאני מרגיש שאני נחתך ממנו, זה כבר הופך להיות הרע שלי.

הרע בתוך הרצון לקבל מאבד את המשקל הסגולי שלו. ואז נעשה לי חשוב רק להיות מקושר אליו.

תלמיד: אבל אם אני דבוק בסיבה, ואני מרגיש את התוצאות כרעות ברצון לקבל שלי, אז אני לא אומר שהסיבה היא רעה? איך הוא נשאר לי חשוב, על אף שאני יודע שהוא עושה לי את הרע הזה? אני לא מבין את זה.

תתקרב ותראה.

(סוף השיעור)