שיעור בוקר 09.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 469, מאמר "הגלות והגאולה"
הגלות והגאולה
ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור
"ובגוים ההם לא תרגיע
ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה).
והעולה על רוחכם היו לא תהיה
אשר אתם אומרים נהיה כגוים
כמשפחות הארצות (יחזקאל כ' ל"ב)."
אלה פסוקים מהתורה, מה התורה אומרת כאן? קודם כל, אם מדובר על הנקודה שבלב שנקראת ישראל, או שזו קבוצה שנקראת ישר א-ל, זה לא חשוב, אבל אלו שהולכים לקראת הרוחניות, שיש בהם כבר נקודה שבלב והיא בוערת, היא קיבלה כוח מהאור הסובב להאיר, אז אותו הניצוץ, אותה הנקודה שבתוך האגו של האדם, כבר לא נותנת לו מנוחה והיא מכוונת אותו למטרה, והוא לא יידע איך לברוח ממנה אפילו שירצה, והוא יצטרך, יהיה חייב לבצע את הייעוד שלו, זאת אומרת, להגיע לגילוי הבורא וגם לעזור לאחרים, מה שנקרא להיות אור לגויים.
גויים, זה נקרא כל הרצונות האגואיסטים שבנו שלא נותנים, מנוגדים, ובכוונה הם נמצאים בנו בצורה כזאת כדי שאנחנו על ידי מאבק איתם נברר את האור כטוב וגדול. לכן הכול נבנה על הניגוד בין הניצוץ והחומר האגואיסטי, הניצוץ נקרא ישראל, ישר א-ל, והחומר האגואיסטי נקרא גויים או אומות העולם או הבריאה כולה, וכל העבודה שלנו היא להרגיש את עצמנו נמצאים בין שניהם, בין כוח שמושך אותנו לבורא וכוח שמושך אותנו ההפך, לתוך החומר. ואז לעשות כל מיני פעולות בהתארגנות גשמית והתארגנות רוחנית כדי לתמוך בניצוץ עד שמרכיבים, מתקנים את הכלי הרוחני שנקרא נשמה.
"הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר."
זאת אומרת, האנשים האלו שיש בהם ניצוץ, נקודה שבלב, הם בכל זאת לא יכולים להירגע עד שימצאו את הקשר עם הבורא, ואפילו שהם מנסים לברוח לתוך הרצון לקבל שלהם זה לא עוזר. בסופו של דבר האנשים האלו יצטרכו לממש את הנקודה שבלב, כי היא יותר גבוהה מכל החומר שהיא נמצאת בו, כי הנקודה היא חלק אלוקה ממעל, והחומר הזה הוא בסך הכול הרצון לקבל הגשמי. לכן כל היגיעה של האדם להיטמע בין הרצונות לקבל שלו, אפילו שבורח מלממש את הניצוץ, יכולה להיות רק כדי לעשות סיבוב ושוב לחזור לאותו המימוש, שיכול להיות בחיים האלו, יכול להיות בגלגול אחר, במצבים כלשהם, אבל תמיד בכל זאת תהיה חזרה לאותה המשימה.
"לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"."
מי שהולך אחרי הניצוץ נקרא ישר א-ל, ישראל, וודאי שאין כאן שום קשר ללאומיות שלו או לכל דבר. כמו שזה היה בימי אברהם ואחריו עם כל שבעים אומות העולם שהצטרפו אליו, חלקים בבבל ואחר כך במשך ההיסטוריה שלנו. אין שום הבדל במקור הגשמי של האדם. הכול נידון אך ורק לפי הניצוץ שבלב. לכן אלה שיש להם את הניצוץ, הניצוץ הזה מחייב אותם לממש אותו, וכאן צריכה להיות ודאי עוד יגיעה מצד האדם, אבל בכל זאת הניצוץ הזה קובע ולא נותן לו מנוחה עד שיממש אותו.
"אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו, אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה."
זאת אומרת, אין לנו ברירה אנחנו נמצאים בתהליך, התהליך הזה מכוון על ידי תוכנה, והתוכנה הזאת נמצאת לפנינו ומעלינו, ולכן עלינו בעצם ללמוד אותה ולקיים אותה כמה שאפשר. יש לנו כוחות שמתנגדים לזה, כוחות שמתגברים על זה, ודווקא בגלל שיש לנו כל מיני כוחות כאלה מנוגדים, אנחנו לא סתם מבצעים את התוכנה הזאת כמו חלקים שאין בהם שום עצמאות, אלא בזכות היצר הרע, בזכות האגו שלנו, אנחנו מרגישים את עצמנו לא שייכים לתוכנה, לא שייכים לתהליך, לא שייכים לבורא, מנוגדים לו. ואז על ידי השימוש הנכון בין ימין ושמאל, הרצון להשפיע שזה הבורא, והרצון לקבל שזה הנברא, אנחנו יכולים להגיע לקו האמצעי, אנחנו נעשים עצמאיים ודומים לבורא, זאת אומרת, מרוויחים פי שניים. וכל זה דווקא בזכות המלאך הזה שנקרא יצר הרע.
חכמת הקבלה מלמדת אותנו, לכן היא נקראת חכמת הקבלה, איך בחכמה להשתמש ברצון לקבל.
"ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים [מאמר החרות]) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה."
ודאי שאנשים שיש להם נקודה שבלב יותר בהירה, צריכים להיות מקדימה וכך למשוך את החברה למטרה הרוחנית, וישנם כאלה שאצלם הנקודה פחות בוערת, לא שהם סוג ב', אלא יש ויש תפקידים בנשמות, וישנם כאלו שבאמת מיועדים למשוך, כמו שיש לנו נניח בצורה הגשמית כל מיני מנהיגים שמכוונים אותנו, ויש כאלו שלא. וגם צריכים להבדיל בין עבודה במוחא לבין עבודה בליבא. אנחנו רואים שיש הרבה אנשים חכמים שיושבים בשקט באוניברסיטאות, בכל מיני מכונים למיניהם, ויש אנשים שלא שווים כל כך הרבה, אבל הם צועקים ונמצאים בכנסת, בממשלות. אז יש ויש. להבדיל ודאי ברוחניות, שם זה לא עד כדי כך, אבל בכל זאת יש שינויי תפקידים, ולכן יש כאלה שמיועדים יותר למשוך את העם לרוחניות, ויש כאלה שמיועדים יותר לארגן את העם, כמו משה שסידר גם את הדברים, לכן אנחנו צריכים לטפל גם בזה וגם בזה.
"וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים".
לכן חייבת להיות התפתחות רוחנית בעשירייה למעלה מהכול, החשיבות שלה היא קודם כל. ודאי שצריכים להיות אנשים שמטפלים ועוסקים בזה ודוחפים לזה את כולם, ויש ביניהם כאלה שיותר שייכים להעלות רוח, ויש כאלה ביניהם שיותר לסדר בהתאם לדרישה של ההתפתחות הרוחנית, את העשיריות וכן הלאה. אבל הכול שייך להתפתחות הרוחנית.
וחוץ מזה יש עבודה אחרת בקבוצה, היא צריכה לדאוג לצורה האדמיניסטרטיבית ולהפצה, למפעל של ההפצה שלנו, לא שזה לא רוחני, אבל בכל זאת זה לא שייך למימוש האישי של האדם בתוך העשירייה. ודאי שהעבודה הזאת היא גם חשובה מאוד כי אנחנו קיימים רק כדי לפזר, לפרסם את שיטת החיבור בין העמים.
שאלה: למה אדם אחד לא יכול להיות כלול בעצם מכל זה? הרי מקובל צריך להיות כלול מכל הדברים האלה?
טוב, נגיד שעדיין אין מקובלים ביניכם.
שאלה: מה זה אומר שזה לא שייך בצורה ישירה למימוש האישי?
אתה שואל על זה שאנחנו עכשיו עובדים על הפרסום, שאנחנו עכשיו נמצאים בהכנה לכנס הגדול בעוד חודשיים?
תלמיד: כן, מה זה אומר שזה לא שייך למימוש האישי.
זה בכל זאת משהו מאוד כללי שיש בו הרבה דברים. אני צריך לעשות חלק מהבמה, אתה צריך להיות במטבח, ההוא בחשמל, וההוא בעוד במשהו, זה לא שאנחנו עובדים בתוך העשירייה שלי, שלך או שלו ששם אנחנו ממש עובדים על החיבור בינינו, זו בכל עבודה [אחרת]. לא שהיא פחותה, אבל זה סדר אחר, ניהול אחר. כמו שנהוג בעולם שלנו, האדם בא לבית תפילה, יש שם סדר, יש שם גבאי, יש שם מישהו שמנהל את העניין, שמעורר אותו בכל מיני שיחות. לא חשוב איזה בית תפילה, ככה זה. כשהוא בא לעבודה יש לו בעבודה מנהל ומסדר.
תלמיד: על העבודה האישית הזאת בעשירייה צריך להיות לו מנהל?
בעבודה האישית העשירייה צריכה להיות לו כמנהל והבורא בתוך העשירייה. אבל צריכים גם את הבורא והעשירייה והאדם לארגן נכון, ולזה ישנם כמה אנשים שהם שומרים, האם זה מסודר נכון בתוך החברה. רק כלפי העשירייה, העבודה כלפי העשירייה.
תלמיד: אנחנו רואים שיש קושי להפריד בצורה מעשית בין שתי הגישות האלו.
טוב, אז תתבלבלו בינתיים עד שתאכלו מכות, תרגישו את זה, ואז תראו שאין ברירה. בינתיים לא מדברים על זה, תקרא הלאה בבקשה.
קריין: בפסקה אחרונה בטור א'.
"וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן."
מאיפה זה התחיל? כמו שאתה אומר בצדק, שאלו עוסקים ברוחניות ואלו עוסקים בגשמיות, מה יותר חשוב? ואז מטבע הדברים כשיש הכבדת הלב וצרות וכן הלאה, אז אלו שמארגנים את החיים הם יותר חשובים מאלו שמארגנים את הקשר הפנימי שבחברה, שלא רואים ממנו כל כך תועלת בינתיים, ולכן כולם הלכו אחרי אותם הקצינים. אז גם זה לא טוב, אי אפשר בלעדיהם, אבל זה לא טוב שאלו במקום אלו. ככה זה, החיים הם מורכבים.
"ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל."
מי שהלך על מנת להשפיע בדבקות ביניהם כמו "המכבים" וכן הלאה, אלו הם ה"פרושים", הם בעלי קומה רוחנית, בשבילם כוח ההשפעה זה העיקר. וכנגדם היו אלה שאמרו, אנחנו לא יודעים מה זה "לשמה", ובשביל מה לנו את זה, מספיק לנו כך לקיים מה שיש, והם נקראים "צדוקים". וכך התחלק העם עד שהמקובלים האלו, הפרושים, הם ממש הפכו למיעוט קטן מאוד בכל דור ודור, וכל הדורות מלאים בצדוקים ועד היום הזה זה כך.
וכל ההבדל הוא "לשמה", לשמה בלבד. אין שום חלוקה אחרת, שום הבחן אחר חוץ מההבחן שאלו אומרים "לשמה זה חובה, חייבים להגיע לזה. לא שאנחנו נמצאים בזה, אנחנו רוצים להתקרב לזה, אנחנו כל יום מבררים מה זה נקרא לשמה, איך להגיע, איך לממש את זה". וישנם כאלה שאומרים, "ברוך ה' על מה שיש".
שאלה: מיהם הקצינים האלה שבסוף הביאו לפירוד, זה אותם אנשים שהיו בהתפתחות רוחנית ושמו דגש רק על ניהול גשמי?
אנחנו מבינים שכל ההתפתחות היא על ידי הגברת הרצון לקבל. שהאגו שלנו כל הזמן גובר יותר ויותר, זו האבולוציה, ועל פני האגו שגובר אנחנו צריכים כל פעם לעלות בדרגות רוחניות ויותר ויותר. זאת אומרת, בעצם הסיבה שמעוררת אותנו, מחייבת אותנו לעלות היא האגו.
כשהכבדת הלב פתאום נעשית באיזו קפיצה גדולה, אז חלק מהאנשים, אפילו שהיו ברוחניות, הם לא מסוגלים יותר, לא מסוגלים. הידיים נופלות, מצב הרוח נופל, הכול נמצא ללא כוח, מסכימים להתקיים איך שמתקיימים, לא מוצאים בעצמם כוחות. וזה לא סתם איזה דבר זמני, ירידה כמו שאנחנו יודעים, רואים ומרגישים על עצמנו, אלא קודם כל, זו נחלת העם.
זה מה שקרה בתוך העם כולו, אנחנו מדברים על קבוצת אנשים של אלפים אלפים. ואז העם התחיל להתפורר לכל מיני קבוצות, רמות למיניהן, כן מוכן, לא מוכן, ככה וככה. וודאי שהכבדת הלב היא גם בגשמיות, לא רק ברוחניות, יש אישה, ילדים, פרנסה, כל מיני דברים. הכבדת הלב, זאת אומרת אין סיבה אחרת לשום שינוי בגשמיות אלא רק כשזה הכרחי לרוחניות, להתגבר. אבל ככה זה קרה.
תלמיד: ומה אומרים אותם אנשים?
אותם אנשים אומרים, "בסדר, נישאר כך, מה לעשות, הבורא יציל אותנו, אנחנו לא מסוגלים להשתתף בתהליך הזה יותר, תעזבו אותנו בשקט, איכשהו". אבל גם, זה לא שתעזבו אותנו בשקט, הם לא רצו את זה, הם הפכו להיות למנהלים אדמיניסטרטיביים בוא נגיד כך. אני לא רוצה לעשות כאן שום הקבלות, אבל אלו שהתעסקו יותר באדמיניסטרציה, לאט לאט הפכו לממשלה, כמו שאצלנו כאן וכל הממשלות וכל הדברים האלה, וזה הטבעי.
אצלנו כולם הולכים לרוחניות, זה משהו אחר. כאן אנחנו מדברים רק על תפקידים, שאנחנו חייבים את זה ואת זה. אבל בעם ישראל היתה חלוקה עוד מזמן משה רבנו שחילק, כי אי אפשר היה אחרת. היו כאלו שמתעסקים בפנים, בתוך אוהל המועד, סביב זה. גם כוהנים, לויים, ישראל. העם היה מחולק לשבטים, כל שבט היה מחולק להמון חלקים. זאת אומרת, היתה חלוקה אדמיניסטרטיבית מאוד חזקה, וזו עבודה, וכל העבודה הזאת היא הכרחית לרוחניות, לתת מסגרת, כשבתוך המסגרת הזאת כבר קיימות קבוצות, עשיריות וכן הלאה.
אבל כאן אנחנו מדברים על דברים אחרים, שפשוט אנשים נופלים על ידי הכבדת הלב. אנחנו צריכים להבין שהם עלו לגובה של בית המקדש הראשון, זה מוחין דחיה, חסר להם רק מוחין דיחידה כדי להגיע לגמר התיקון, אבל הם לא יכולים לעשות את זה, כי כדי להגיע למוחין דיחידה הם צריכים לצרף אליהם את כל האנושות. ואז התחילו ליפול. וגם הנפילה שלהם, היא הייתה מכוונת מלמעלה. זה לא שכביכול הבורא ציפה מהם שהם יתגברו, כי תכנית הבריאה היא שלא יתגברו, אלא שיפלו ויפלו עד זמננו אנו כאן.
תלמיד: יש משהו שגם אנחנו יכולים ללמוד מזה? כי פה מדובר על אנשים שהיו ברוחניות, אנחנו רק בדרך.
הם היו ברוחניות ואז קרתה להם ירידה. אבל ירידה מתמדת, ירידה הדרגתית, אנחנו רואים את כל התהליך שהיה, ומהתהליך הזה אנחנו יכולים ללמוד את התהליך ההפוך. והכול נגמר דווקא בבית המקדש השני, בחורבן, כשהגיעו לשנאה. ואומר בעל הסולם, שמבית המקדש הראשון עד בית המקדש השני, אמנם היו בעיות גדולות מאוד בעם, אבל לא היה להם שום ספק שצריכים לעשות "לשמה". שבעצם "לשמה" זו המטרה. שכך צריכים לחיות, בדרגה הרוחנית.
מה שאין כן בבית המקדש השני, בזמני רבי עקיבא, זה כבר הגיע למצב שהעם ממש עזב. עד כדי כך שהתחיל להעדיף התפתחות גשמית על פני התפתחות רוחנית, שזה נקרא שהם משכו עליהם את ממשלת רומי ויוון והפילוסופיה שלהם והכול. זאת אומרת, מה שטוב לגשמיות. ולכן העניין של הפרושים והצדוקים, הוא ברור. זה בעצם התחיל להתגלות כבר בבית המקדש הראשון, שם היו הקצינים.
תלמיד: שלום חברים. בהתאמה לגבי הכנס בניו יורק, בהכנה שכל אחד מאתנו עושה פה בקבוצה במונטריי, אז אנחנו משתתפים בצוותים, בחלק מהצוותים שקיימים לכבוד הכנס. מבחינתי, אני עובד עם הצוות של השיעורים, הכנת חומרי הלימוד לשיעורים. זו הזמנה, קריאה לכל החברים מדרום אמריקה, מכל הכלי העולמי, להצטרף להכנה הזו לכנס, כדי שנרגיש את החשיבות הזאת של מהו הכנס עבורנו, שעלינו להכין אותו בהשתתפותנו.
בסדר. וניו יורק?
תלמיד: אנחנו ממש מתקרבים לכנס, ורוצים להזמין חברים למספר דברים חשובים. מיד אחרי השיעור הזה יש פגישה של צוות הפעילויות הגלובלי, הצוות שמתכנן את כל הפעילויות שאנחנו עושים אחרי השיעור בשעה שנשארה לנו. זו שעה מאוד מאוד קריטית וחייבים להשתתף בזה, ויש פגישת זום מיד אחרי השיעור.
גם מחר בעשר בבוקר זמן ניו יורק, שזה בשעה חמש אחר הצהריים זמן ישראל, יש לנו פגישה של הליינאפ של כל הכנס, וכל הצוותים יהיו שם, כל מי שרוצה להשתתף, להקשיב לאופן שהכנס יתפתח. זה כמו ריצה 'על יבש', כמו חזרה לכל הכנס הזה. זה יהיה עד אחת עשרה וחצי בלילה זמן ניו יורק, או שש וחצי בבוקר לפי זמן ישראל.
רבע שעה אחרי ישיבת החברים תהיה סעודה של צפון אמריקה, פתוחה לכל העולם, זאת תהיה סעודה גלובלית, וזאת הזדמנות אחרונה לחגוג יחד לפני הכנס. אנחנו מזמינים את כולם להצטרף, הזומים נמצאים בצ'אטים, הצטרפו אלינו וזה יהיה צעד נוסף קדימה לעבר הכנס.
תודה רבה חברים.
זהו? טוב.
תלמיד: אפשר להגיד שכל העבודה שלנו זה כל הזמן רק להגיע לאמונה למעלה מהדעת?
כן. כן, חוץ מזה אין כלום. זאת המטרה, זאת המדרגה הרוחנית, זה ההבדל בין העולם הזה לעולם הרוחני. בעולם הזה אנחנו פועלים לפי הדעת, ובעולם הרוחני אנחנו פועלים באמונה למעלה מהדעת. בעולם הזה אנחנו פועלים לפי המלכות, בעולם הרוחני לפי הבינה.
זהו, זה ההבדל.
שאלה: ומה ההבדל בין אמונה למעלה מהדעת ל"לשמה"? מה הקשר ביניהם?
אמונה למעלה מהדעת ו"לשמה" זה אותו דבר. אותו דבר. אני לא רוצה להבדיל ביניהם, ודאי שיש הבדלים אבל זה אותו מצב, רק שממנו יש כל מיני השלכות או תוצאות, ולכן כך זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" ו"לשמה", עכשיו בינתיים זה לא חשוב.
אנחנו זוכרים איך אנחנו מרגישים שנמצאים בעבדות מצרים? שיש לפניי איזו בעיה והיא מושכת אותי, נניח, לא ללכת לישיבת חברים, לדוגמה, ואני לא הלכתי כמה פעמים ואני הבטחתי לעצמי שיותר זה לא יקרה. אז אתה מתחייב ש"אני היום הולך, אחר כך אני כל כך סובל, אני לא יכול לסבול את עצמי, אני שונא את עצמי", כשאני לא עושה את זה. ובא הזמן ואתה מתחיל להרגיש שאתה לא יכול לזוז, שאתה כן עושה, לא עושה, לא, כן, אולי אני אשכח, וכאילו שהאישה אומרת לך, ש"אתה חייב להישאר בבית". כל אחד לפי איך שהוא מתחמק. מה עוד?
תלמיד: עבודה.
עבודה. בקיצור, יש לך שליחים. הבורא שולח אישה, הבורא שולח מנהל עבודה.
תלמיד: וגם ש"ההפצה יותר חשובה מישיבת חברים".
זה גם יכול להיות, כן, ופתאום אתה מרגיש שאתה חולה, משהו כזה. "חי בהם ולא ימות בהם", ועוד ועוד. ואז מה אתה עושה? איך אתה תתגבר למעלה מזה?
אם עכשיו החברים נותנים לך התעוררות ואתה הולך לפי ההתעוררות שלהם, זה למעלה מהדעת או לא?
תלמיד: בתוך הדעת.
בתוך הדעת. אז איך אתה מתאר למעלה מהדעת?
תלמיד: אתה צריך לפנות לבורא, לבקש כוח.
טוב. ברור, כן? תבררו מצבים כאלה ביניכם, וטוב אם אתם תתעסקו בזה, בכל מיני ספקות, בכל מיני חיכוכים, איך כן, איך לא, אני רוצה, לא רוצה. תשמעו גם על מה שדיברנו אתמול בשיעור האחרון. גם בבוקר דיברנו, וגם בסוף השיעור אחר הצהריים. יפה. טוב מאוד. כדאי לשמוע את זה, כדאי. אנחנו חייבים להתכלל במצב הזה.
(סוף השיעור)