שיעור בוקר 19.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.09.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/sDUPVXgn?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', חלק "שלבי הסולם"

מאמר "מטרת החברה - א'"

מאמר "מטרת החברה" מדף 142, "קבלה למתחיל".  

כשהגעתי לרב'ה, אחרי שנה, שנה וחצי, אני לא זוכר, כבר הייתי קצת קרוב אליו, כבר הייתי מסיע אותו לכל מיני מקומות, משרת אותו, אחרי חצי שנה כבר הייתי איתו בבית חולים חודש ימים בגלל שהיתה לו דלקת באוזן, אז הרגשתי, אחרי שנה, שיש משהו שאולי מקרר אותי, מעכב אותי מההתקדמות. ואז שאלתי אותו מה עושים הלאה, כי יש מין שגרה. הגוף אולי מסכים לזה, אבל אם אני מסתכל בצורה קצת אובייקטיבית מהצד על עצמי, אז אני רואה שאפשר להישאר כך אולי עוד עשרים, שלושים שנה, ותכלס מה עושים.

בעצם הכול בסדר, אני בא, יש לי רב, אני נוסע איתו לים, חוזר, לומד איתו, שואל אותו תמיד מה שבא לי ומקבל תשובות פחות או יותר. זה יוצא מין חסידות כזאת, חסיד ורב, אולי באופן קצת מיוחד, אבל בכל זאת יש מין רוגע שיורד עליי. 

הוא אמר שזה לא מספיק אם נהיה "אני והוא", אלא יש שלב, עבור איזה תלמיד שלא יהיה, חוץ ממקרים מיוחדים שהיו בהיסטוריה, שאדם חייב לקבל התרשמות, התפעלות, תוספת רצון מהסביבה שלו. כי לא מספיק מה שנותנים לו מלמעלה, זאת אומרת, מעוררים בו את הרשימו, אלא מפני שכל אחד מאיתנו הוא חלק מאדם הראשון, מהנשמה הכללית, ואנחנו צריכים לחזור למצב שאנחנו מחוברים יחד באותו הכלי הכללי שנקרא "אדם" או "נשמה" או "נברא", אז כדי להימשך לאותו מצב, ממש כמו חתיכת ברזל למגנט, חייבים שהמגנט הזה שאליו נמשכים, השורש שלנו, הוא יפעל עליך מהטבע שלו.

אתה בודד, אז הוא חייב לפעול עליך עם כל יתר הכוחות שבכל הנשמות שכוללים אותו.

ואיך אדם מפעיל על עצמו כוח כזה, רק כשהוא מתקשר בעולם הזה לעוד אנשים שנמצאים גם באותו כיוון, באותו רצון, שדעתו ודעתם דומה, וכך הוא יכול להתקדם. זאת אומרת, להגביר רצון לשורש, לחזור לשורש.

וכששאלתי אותו, אז מה עושים? הוא אמר נחכה ונראה. כי כל אלו שהיו שם בבית הכנסת, היו חסידים שנשארו לרב'ה כירושה מהתלמידים של בעל הסולם שהולידו בנים, והבנים האלה נשארו, ולמעשה הם לא היו תלמידים שיש לפניהם איזו מטרה. ואז הלכתי לתל אביב, למכון, והתחלתי ללמד, ומשם באו הרבה אנשים ומזה נעשתה קבוצה. ובאמת על ידי הקבוצה, אני מספר רק על עצמי, עברתי שלב מאוד חשוב קדימה, ואחר כך כבר יש שלבים שאדם יכול גם להתקדם לבד. 

למה רב"ש כותב כאן מאמר על "מטרת החברה" ולא על "מטרת האדם"? מפני שאם אדם שנמצא בחברה מעמיד לעצמו איזו מטרה שהיא שונה ממטרת החברה, הוא פשוט צריך לדעת שלא ייצא לו מזה שום דבר. כי החברה שנמצאת סביבו, היא בכל זאת תפעל עליו בצורה כזאת, שאם הוא רוצה או לא רוצה הוא יקבל את המטרה שלה. הוא יצטרך להכניע את עצמו כלפי החברה, במודע או לא במודע. 

לכן אדם חייב לעבוד עם החברה ולמצוא חברה כזאת שנדמה לו, נראה לו לפי הבדיקות שלו, במידה שמסוגל לעשות ביקורת, שהמטרה של החברה היא מטרה אמיתית. כי המטרה של החברה בסופו של דבר תהיה מטרתו, אם הוא רוצה או לא רוצה, כך הוא יקבל את זה. לכן רב"ש כותב על "מטרת החברה". ואם אדם מוצא חברה כזאת, אז כבר יש לו עבודה אחרת, איך לקבל התפעלות מהחברה כמה שיותר. 

אנחנו יודעים, אנחנו נמצאים בחברה שלנו, יש דברים שאנחנו מקבלים מהחברה, יש דברים שאנחנו לא כל כך מקבלים, ואיכשהו מתפעלים מזה או מזה. במאמר "בחירה חופשית" (מאמר "החרות") בעל הסולם כותב שהבחירה היחידה שיש לאדם היא להתפעל מהחברה. זאת אומרת, לקבל כוח נוסף ממה שהוא מתפעל כלפי המטרה. 

למה? כי אנחנו עשינו איזה מין תהליך של התפתחות בכל הדורות, בכל הגלגולים שלנו, כל אחד התגלגל הרבה פעמים עד שהגענו לגלגול הנוכחי שאנחנו יושבים כאן. בגלגולים האלו, בכל גלגול וגלגול התפתחנו. על ידי מה? יש לנו רצון לקבל כללי שנקרא "לב", בתוך הרצון לקבל הזה, הלב, יש כל מיני רצונות.

אדם נכנס לחברה, וכל פעם, בכל גלגול, מקבל מהחברה תוספת רצונות, תוספת כיוונים להתפתחות. עד שמגיע לגלגול שנותנים לו הזדמנות לבחור בחברה, בחברה שמתפתחת כלפי הרוחניות לעומת כל מיני מטרות אחרות. ואומר בעל הסולם במאמר "החרות", "בחירה חופשית", שזו הבחירה היחידה של האדם.

מפני שיש לנו רשימו הנקרא "נקודה שבלב", שאותו מעוררים מלמעלה על ידי האור המקיף הכללי והפרטי היורד לאדם, הבורא נותן לו הארה מלמעלה, ואדם מתעורר כלפי הבורא. זה אתערותא דלעילא. כל אחד מאיתנו הרגיש שפתאום הוא רוצה לדעת "בשביל מה אני חי?" השאלה הזאת נובעת מזה שהבורא מאיר לו ומושך אותו אליו. אבל זה לא מספיק. אחרי שיש אתערותא דלעילא אדם צריך ללכת ולהשיג כוחות נוספים להתקדמות, שזה יהיה כבר על חשבונו ולא על חשבון הבורא. אחרי האתערותא דלעילא הזאת הבורא יכול לעזוב את האדם, הוא מחזיק אותו כמה חודשים, לפעמים כמה שנים, נותן לו עוד ועוד התעוררויות, אבל אלה התעוררויות שכמעט לא מקדמות את האדם.

להתקדם אפשר רק אם האדם יחפש חברה להתפעל ולקבל ממנה כוחות ולהשתמש בכוחות האלה כדי להתקדם בעצמו, וללכת כמה צעדים כלפי הבורא. איך זה עובד ולמה האדם יכול לקבל כוחות מהחברה? מפני שהוא נמצא בה, הוא מוצא חברה המונה נניח עשרים, שלושים חברים, שכל אחד מהם כמוהו, קיבל התעוררות מלמעלה ואז לאנשים האלו יש נקודה שבלב בוערת, הדוחפת או מושכת אותם לבורא. הם יכולים להיות מאוד חלשים, שלא יכולים להתקדם ולדחוף את עצמם כלפי הבורא, אבל הבורא נתן לכל אחד מהם אתערותא דלעילא, והאדם יכול ללקט, לאסוף מכל אחד את ההתעוררויות האלו, והם יהיו לו ככוחות נוספים שבאמת על ידם הוא נקרא כמקדם, מקרב את עצמו לבורא. זה כל העניין. 

מה זאת אומרת מקרב את עצמו לבורא? הבורא נקרא האור העליון הממלא את הכלי של אדם הראשון, הכלי הזה נכלל מכל הנשמות, לכן אם אדם לוקח מהקבוצה שלו, מעשרים, שלושים איש, שבהם יש כבר התעוררות בכל כלי וכלי, ומקרב את עצמו אליהם כך שהם יהיו כאחד, אז כבר יש לו חלק כלשהו מאדם הראשון, מהנשמה הכללית, שהבורא מטפל בו ורוצה במיוחד לתקן ולקרב אותו אליו. מה טוב. אנחנו רואים שהכול תלוי כאן בעצם בהתקרבות האדם לחברה הנכונה, לחברים שבהם הוא מצא גם התעוררויות לאלוקות, לרוחניות. זה כל הפטנט שלנו. זאת אומרת, בחיים שלנו בעצם אין לנו יותר מה לעשות מלבד את הפעולה הזאת, לקרב את עצמנו לכל אחד ואחד שגם בו יש ניצוץ מלמעלה, נקודה שבלב שהבורא מעיר אותה, ומושך את האדם למעלה. מי שאני רואה שהבורא מושך אותו, לפי ראיית העיניים שלי, לא צריך להיות יותר, אם אני רואה אנשים כאלו אז כמה שאפשר אני צריך להתחבר איתם יותר ואז זה נקרא שאני בונה לעצמי חברה. ואז יש לי כוחות שעל ידם אני יכול להתקדם.

זו אשליה גמורה אם אדם חושב שבכוחות עצמו בלי להתחבר עם אחרים, הוא מסוגל לעשות צעד קדימה, דרגה אחת קדימה לעלות כלפי המטרה. יכול להיות שהוא יהיה חכם יותר, יכול להיות שהוא יבין יותר בשכל שלו, אבל זה יהיה "חכמה בגויים תאמין", הוא פשוט ירכוש חכמה, ידיעה ולא רוחניות. רוחניות אפשר לקבל רק על ידי שאני מחבר לכלי שלי כלי שני, שלישי, רביעי מאנשים אחרים. כי אדם הראשון הוא כלי הכולל את כל הנשמות. אם אני לא מצרף לנשמה שלי נשמות אחרות, אז אני פשוט לא יכול בצורה אחרת לגדול. אנחנו רואים זאת גם מהתהליך שעוברים העליון והתחתון. על ידי מה גדל העליון? הוא גדל על ידי כך שהוא מחבר לעצמו, כולל בתוכו את החסרונות של התחתון שעל ידם הוא יכול לקבל מלמעלה מ"ד, תוספת שפע וכך להגדיל את הקומה שלו. כלומר, אין שום אפשרות להתקדם מלבד על חשבון חברים שמהם אני לוקח חלקים, את הנשמות שלהם, ומחבר לנשמה שלי.

בגמר התיקון כל הנשמות יתחברו יחד לכלי כללי שייקרא אדם, אבל אם לפחות אעשה עכשיו קצת, אגדיל את הכלי שלי על ידי התחברות עם אחרים, ובזה הכלי שלי ייעשה יותר גדול והשפע בו בכל פעם ייתוסף אז ייקרא שאני עולה. עלייה רוחנית משמעה פשוט הגדלת הכלי שלי על חשבון התחברות עם אחרים. אם אנחנו נמצאים בחברה שלא פועלת להתחברות הזאת, והפוך, יש בה כוחות הפועלים להרוס את החיבור, ואם החברה מעמידה לעצמה מטרות אחרות מחיבור עם הבורא, וראש הקבוצה מושך אנשים לעצמו ולא מכוון אותם כלפי הבורא, או שהוא בעצמו גורו או משהו, התופעות האלה הן לגמרי לגמרי פסולות, ואנחנו חייבים לברוח מהחברה הזאת ולחפש באמת חברים המכווַנים רק לבורא. לחיפוש כוח רוחני נוסף.

תלמיד: אמרת שבמודע או שלא במודע תמיד מקבלים השפעה מחברה.

אדם מקבל במודע, או לא במודע השפעה מהחברה, את זה אנחנו רואים מהחיים שלנו. אז במאמר "בחירה חופשית", או הנקרא מאמר "החירות", בעל הסולם אומר שהבחירה שלנו היא לא בחירה איך להתפעל מהחברה, הבחירה שלנו היא בחירה בחברה. 

אחרי שאתה בוחר בחברה ונכנס בה, זאת אומרת מתחבר אליה, מה שיש בה נשפך עליך, בך, אם אתה רוצה או לא רוצה, על זה אתה כבר בכלל לא שולט, זו לא בחירתך.

ומאיפה זה בא? זה בא מהשורש העליון, מזה שבאדם הראשון אנחנו כולנו מחוברים. ומה השוני בין אדם הראשון ובין המצב שלנו? שבאדם הראשון כל הנשמות נמצאות יחד, מחוברות יחד, ואנחנו מחולקים, יש בינינו איזשהן מחיצות כמו שרואים בכוורת דבורים, שיש בה הרבה הרבה תאים וכל אחד בתוך התא שלו. אם אנחנו שוברים את הגבולות שלנו זה נקרא שאנחנו עושים תיקונים וחוזרים למצב כמו שהיה בשורש. המצב הזה נקרא גמר התיקון.

לזה צריכים לחזור, לשבור את המסכים שמבדילים אחד מהשני, מסכים שבנשמה. המסכים האלה זה האגו שלנו, זה הרצון לקבל שבנו. האדם מגיע בהתפתחות שלו משך כל הגלגולים, וגם בגלגול הנוכחי ההתפתחות היא על ידי החברה שהאדם מתפעל ממנה בלא מודע. אתה לא בוחר את ההורים, איפה להיוולד, איזה תכונות, שום דבר. עד כה הגעת מבלי שפעלת, לא בראת, לא עשית בך שום דבר מעצמך. עכשיו נותנים לך התעוררות כלפי המטרה, גם כן לא שלך.

ועכשיו מביאים לך ידיעה שיש משהו בחיים שלך שאתה יכול לעשות. ואם תגמור את החיים שלך לפני שאתה עושה משהו לפי הבחירה, אז כאילו אתה לא היית חי. זה ברור, לא נשאר מהחיים שלך כלום. הכול על חשבון העליון. זה לא נקרא שקיימת משהו עצמאי ברוחניות.

אלא הקו האמצעי זה שהאדם, הנברא מתחיל לבחור ממה הוא רוצה להתפעל. ולא ממה הוא רוצה להתפעל, אלא אם ההתפעלות שלו תקפיץ אותו קצת למעלה כלפי הבורא. אם הוא עושה את הבחירה הנכונה, אז יש לו התפעלות על חשבון החברה שעשה סביבו ואז ההתפעלות הזאת, המידה הזאת שקפץ למעלה זה נקרא "אדם", זה נקרא קו אמצעי. זה בעצם הבניין של הנשמה שלך. את זה עשית. אם לא, אז כאילו לא היית חי ואתה עדיין לא קיים, אין מה שנקרא "האני". 

בלא מודע זה ברור איך אנחנו מתפעלים מהחברה. "במודע" זה נקרא שאני בוחר בהחלט בחברה הנכונה, אם אתה טועה בזה, זה עדיין לא על חשבונך, זה הבורא עוד מבלבל אותך כדי לברר לך עוד כלים נכונים לבירור העתידי.

בחירתך נקרא שאתה באמת כבר מסוגל להבדיל בין אנשים שיכולים להשפיע עליך כלפי הבורא, או אנשים שיכולים להשפיע עליך כל מיני תורות אחרות או כל מיני דברים אחרים. כאן בבחירה החופשית הזאת, יש מאבק מאוד גדול בפנימיות האדם, למה בדיוק הוא משתוקק. האם הוא מוכן לסבול ולקבל מהחברה דברים שהם נגד רוחו, זאת אומרת, האם הוא מבין שבזה הוא הולך לרכוש כוחות נתינה, השפעה, וויתור, שזה דברים שקשה להסכים איתם, אם אפשר בכלל.

אבל איך שלא יהיה, רק על ידי צירוף כוחות נוספים מהסביבה הוא יכול לעלות למעלה, ככל שהוא מצרף, אין שום פתרון אחר. ואחרי שהוא מצרף לעצמו רצונות של החברה, אז מה הוא עושה עם הרצונות הנוספים האלה, וניגש איתם למימוש.

אז אדם פותח "תלמוד עשר הספירות" בהדרכה נכונה עם הקבוצה שלו יחד, מתחיל ללמוד אותו ברצון, בכוונה נוספת לזו שיש לו, שקיבל מהם, ואז מזמין על עצמו את האורות הנוספים, המקיפים, שבעצם יורדים על כל החברים שלו וגם יורדים עליו.

כי כל כלי פרטי מקבל אור מקיף פרטי משלו. אז איך יכול להיות שאור מקיף שמגיע לנשמה שלך, לעורר את הנקודה שבלב שלך, הוא יכול לבוא ולעורר את הנקודה שבלב שלי? לא יכול. זה פשוט לא אותו תדר, זה כמו שני גלי רדיו שונים שלא מתנגשים. אלא אם אני לקחתי ממך, נכללתי מהרצון שלך, אז אני כבר מזמין אור מקיף עליי. זה כאילו אותו אור מקיף שאתה מקבל, רק שהוא כבר נעשה אחד מהאורות הפרטיים שלי. וכך מתקדמים. וכך יש לי שני אורות מקיפים, שלוש, ארבע כביכול, ואז מתוך זה האור המחזיר למוטב כבר פועל עליי, ואני עולה. 

תלמיד: אמרת שלאדם יש גם חברה פנימית, המקובלים, הספרים שהוא קורא? איך את זה הוא יכול גם להגדיל, הרי הוא קורא אותו דף 10 פעמים?

אני לא יכול חוץ מהחברה להוסיף לעצמי כלום. זה לא חשוב אם אני מבין יותר ואפילו פחות ב"תלמוד עשרה ספירות". זה לא חשוב אפילו אם אני קורא בשפה שאני לא יכול להבין אותה טוב. זאת אומרת, אם אתה צבר ואתה מבין טוב עברית ואני פחות ממך, גם זה לא חשוב. לא חשוב בכלל מצב הרוח שלי, כלי הקליטה שלי, היכולת שלי, האיי-קיו שלי, שום דבר כאן לא חשוב. חשוב אם צירפתי לעצמי עוד רצון נוסף ורק לפי הרצון הנוסף הזה מגיע האור המחזיר למוטב.

תלמיד: החברה שאנחנו קוראים עליה בספרים, המגיד מדובנא, הרמב"ם, כל מה שהוא מזכיר, איך אני יכול להיות עם החברה הפנימית הזו?

לא, אנחנו לא מדברים בחברה פנימית על כך שאתה יכול לצרף לעצמך את המקובלים הגדולים, החסידים הגדולים שהתעסקו בקבלה. אתה מצרף אותם בזמן שאתה לומד מספריהם, כמו בזמן שאתה לומד את הספר של בעל הסולם. זה כבר משהו אחר, זה קשר למקור. זה לא חברה שבסביבתך. אלא דרכו, מהמקור אתה כבר מקבל את האור. הוא מביא לך לבוש דרך הספרים שלו, זה כבר משהו אחר. על זה אתה לא צריך לעבוד.

תלמיד: אם יש לי חברה שהולכת כלפי הקודש ברוך הוא, אבל אני רוצה שאח שלי, שלא הולך בדרך של הקדוש ברוך הוא, שעוד אין לו את ההרגשה הזו, תהיה לו ההרגשה הזו, האם אפשר להשפיע על אדם אחר או שזה מגיע ביום כלשהו?

אתה כבר שואל האם אנחנו יכולים להשפיע על אנשים זרים, שאין להם אתערותא דלעילא, שלא העירו אותם עדיין והבורא לא מקרב אותם בינתיים בצורה אישית, האם אתה יכול לעשות את זה? איך אתה יכול לעשות את זה במקום הבורא? איך אתה התעוררת?

בדרך כלל אדם מתעורר מכך שהוא מגיע בהתפתחות הפנימית שלו למצב שכבר מלמעלה הוא מרגיש שיש עליו איזה מין אור. מה זאת אומרת הוא מרגיש מלמעלה? הוא לא מרגיש מלמעלה כלום, אבל יש לו איזו נטייה, התעוררות. הוא מתעורר, הוא רוצה משהו. הוא לא יודע את הכיוון עדיין, אבל רוצה משהו ולא מוצא סביבו את מקור המשיכה הזו. לא כבוד, לא כסף, לא מושכלות, שום דבר לא מספק. ההתעוררות באה כאילו מעולם אחר.

לכן בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמגיע ללמוד הקבלה מי ששואל "מה הטעם בחיינו?". מה זאת אומרת מה הטעם בחיינו? אחרי שאני בודק את עצמי ורואה שאני בחיים שלי, מה שלא יהיה, שיהיו לי כל האפשרויות שהיו לכל האנושות בכל ההיסטוריה, כל מה שהיה להם למשל, האם אני יכול לתאר לעצמי שזה יכול למלא אותי, או לא? אם אני רואה, אם אני מרגיש, שהכול תפל ולא יכול למלא אותי, אז אני מגיע למצב שאני חייב קבלה, על ידה אני מגיע באמת לכך שאני עכשיו נדלק, למה שאני עכשיו רוצה.

אם אדם עדיין לא נמצא בזה, עוד לא הגיע בהתפתחות הפנימית לשאלה הזו, לגילוי הכלי הזה, האם אפשר להשפיע עליו? האמת היא שאנחנו לא צריכים לדאוג לזה. ההפצה שלנו בנויה רק כדי להביא לכל האנשים ידיעה מהי קבלה, ומתי אתה זקוק לה. אם יש לך באמת שאלה בוערת מה הטעם בחיינו, ובכל חיינו אתה לא יכול למצוא שום סיפוק, אז על ידי הקבלה תגיע, תוכל למצוא את זה.

שכולם יידעו. זאת אומרת, אנחנו מחפשים אנשים שיש להם שאלה כזו, רק אותם. אנחנו לא אומרים סתם, תבואו כולכם אלינו, בואו כולם, נלמד. הם עדיין לא צריכים את זה. אם הוא רוצה כבוד, רוצה להיות ראש ממשלה, או רוצה להיות עשיר, זה לא יעזור. יש לך אח שלא רוצה, גם לי יש אח, עכשיו הייתי אצלו בקנדה. יש לו בית בן ארבע קומות, יש לי שם מקום קבוע בקומת הקרקע, שלושה ארבעה חדרים, יותר מהדירה שלי כאן. זו פינה בבית שלו שהוא משאיר בשבילי, עם סאונה בפנים. אני לא יכול לדבר אתו, הוא אפילו לא רוצה לשמוע. 

אם אני פעם רוצה בערב לשבת איתו, שישמע, הוא בורח. הוא אומר, לא, היום החלטתי שאהיה בבריכה. יש לו בריכה, ירידה לבריכה תחת הקרקע, אתה צריך לראות את הטירוף הזה, ואז הוא יושב בבריכה. בורח מלשמוע. איך אתה יכול לדבר עם אנשים כאלה? אי אפשר.

אלא יש אנשים שנמצאים כביכול בחיפוש, אוטוטו צריכים להגיע להתעוררות. איתם כבר אפשר, לא לדבר, אבל הם יכולים לשבת לידך, כאילו להיות במחיצתך ולהתעורר יותר מהר, לעבור שלבים.

למשל, כדי להגיע למצב כמו היום, עשית 25 וחצי גלגולים, והוא נמצא נניח, בגלגול ה-18, וצריך להגיע לנקודה שבלב להרגשה, בגלגול ה-21. אז אתה יכול להגיד שאת שלושת הגלגולים האלה אפשר לקצר לו אם הוא ישב לידך, אם יהיה באיזו צורה לידך, אם אתה יכול לעניין אותו בכל מיני דברים, אם הוא סתם יעזור לך בכל מיני דברים, לא חשוב אם הוא מבין או לא מבין.

זה כמו שהוא בונה לעצמו חברה ומקבל מהחברה הזו התעוררות, התרוממות. אז הוא יידע, הוא יתחיל להעריך את זה ויקצר את זמן ההתפתחות שלו. ובכל זאת, אומנם הוא יקצר את זמן ההתפתחות, אבל עד שיתפתח לא תוכל לדבר אתו. נניח שאת שלושת הגלגולים שחסרים לו, תוך חמש או עשר שנים הוא יעשה, יבצע אותם, ישלים את הפער. אז בעוד עשר שנים תוכל לדבר איתו, אבל לפני זה לא. זה פשוט חוסר כלי, אז איך אתה יכול.

מה ההבדל ביני ובין הדגים? אתה רואה, יש לנו פה דגים באקווריום, מה ההבדל בינינו? חסרים לו הכלים שיש לי. אנחנו מאותו עולם, הדג חי ואני חי, אבל חסר כלי. תוסיף לו רצון לקבל עד הדרגה שלי ואתה תראה איך הוא קם, איך הוא מתחיל לשאול. זה רק חיסרון. אז יש את זה בכל אחד מאיתנו, רק השאלה באיזו דרגה הוא התפתח או לא.

לכן, החוק העיקרי שיש לנו ברוחניות הוא "אין כפייה ברוחניות". אסור לנו בכפייה, בכוח, לגרום לאדם התפתחות כביכול, כי זו לא תהיה התפתחות. זה חייב לבוא רק לפי הדרישה שלו, הדרגה שלו, ההבנה שלו, חס ושלום בשום צורה כזאת של אונס, לא באונס. 

תלמיד: מה עושים עם בן זוג שיש לו התנגדות?

כך גם בין בני זוג. אם הבעל רוצה ללמוד ובימינו כבר גם אישה רוצה ללמוד, אתה לא יכול להתערב בשני, אלו שתי נשמות. אי אפשר שהם יבינו אחד את השני. צריכים איכשהו לגרום שיעריכו אחד את השני, ויבינו איפה יש להם נקודת חיבור ואיפה אין להם נקודת החיבור. צריכים כאן טיפול יפה, שתהיה הבנה.

נגד הנשמה אין מה לעשות, אלא חייבים בצורה חופשית לתת לכל אחד לחיות את החיים הפנימיים שלו. באיזו דרגת התקשרות אדם צריך להיות עם הבורא, שיהיה, בזה אין אונס, אין כפייה. אם אני עדיין נמצא עם הבורא בדרגה מסוימת, אז כך אני עדיין מפותח, אין לי משיכה אליו ממש מכוונת, מטרתית, ואסור להשפיע עליי, זה פשוט יקלקל. לכן לא לעשות כלום בכוח. בחיצוניות אתה יכול לעשות בכוח מה שאתה רוצה, גם זה לא מצד הטוב, מצד הקדושה. אבל בפנימיות זה גם לא עובד, כי אם אין רצון, אין מה לעשות. רצון זה בריאה. ואם לאדם אין רצון, אז אין.

שאלה: איך אדם יכול לדעת אם ההתעוררות שהוא קיבל, הדחף הפנימי שהוא מרגיש זה מלמעלה או שזה שלו?

איך אדם יכול לדעת האם התעוררות שיש לו עכשיו היא מלמעלה או ממנו או מהסביבה? מה זה חשוב? לא חשוב ממה קיבל וממי קיבל, חשוב לאן ההתעוררות הזאת, למה היא מכוונת.

תלמיד: אני מדבר על התעוררות לבורא.

יש לי עכשיו התעוררות לבורא, מה אכפת לי ממה קיבלתי? כדי לקבל התעוררות לבורא פעם אני ניגש לספרים, פעם אני שומע מוזיקה, פעם אני עושה עבודה כאן במטבח, פעם אני הולך להרצות. אני אחפש כל מיני מקורות מאיפה להתעורר לבורא, ולא חשוב לי מאיפה, מה זה חשוב. אני מחפש לעצמי כל הזמן סביבה שתיתן לי התעוררות.

תלמיד: מה לעשות אם אדם בא לקבוצה ובסופו של דבר הופעתו בקבוצה פועלת לרעת הקבוצה והקבוצה יכולה להתפרק, הוא פועל נגד איחוד הקבוצה? 

היו לנו כאן דוגמאות עם חברים שהיו איתנו שנים ופתאום ירדו. הם לא עשו רע לקבוצה בשום פעולה שהם פעלו, אבל אפילו הנוכחות הפסיבית שלהם החלישה את החברים שלהם שפעם התפעלו מהם, שפעם היו יחד. אז החלק הזה שבקבוצה עכשיו נפל והוא לא רוצה להתעורר, לא מסוגל ולא מוכן.

אי אפשר, גם בעל הסולם כותב על זה, שבגשמיות יש חוק שאם אדם לא גונב, אז הוא אזרח טוב. הוא הולך להרוויח כסף, נותן עבודה ומקבל תמורה, והוא יכול אפילו לשבת בבית ולא לעשות כלום, אבל הוא לא מזיק. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ברוחניות, מי שלא תורם הוא מזיק.

כי הכוח שלנו מתחלק להרבה אנשים. אנחנו מקבלים מלמעלה כקבוצה נגיד כוח של 10 קילו משיכה, ואם יש בינינו אנשים שהם לא פועלים בכלום ממש, שהם ממש יושבים ולא מוסיפים שום דבר לחברה, לא בפעילות פיזית, לא בהפצה, לא בנתינת הרצאות, לא בהפצת ספרים ולא בלימוד, שבתוך הלימוד הוא באמת מעורר אנשים אחרים.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ כל אחד לפי סוג הנשמה שלו.

אני לא אומר שכל אחד צריך להיות מרובע, סטנדרט בכל הדברים, לא. לכל אחד יש איזשהו שטח משלו איפה שהוא שם בולט, ואז כל אחד מוסיף לאחר וכבר יש בחברה מין כזאת שלימות. אבל אם אדם לא נותן לחברה, אפילו לא נותן, לא שמזיק, לא נותן, אסור לו להיות בתוך החברה. בעל הסולם אומר שזה כמו שקודח חור בתוך הסירה. במאמר "מתן תורה", הוא כותב על זה ככה.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ זה כמו שאתה עושה חור וכולם טובעים, רק בגלל שאתה לא מוסיף.

אתה מבין עד כמה החברה צריכה להיות רק לצורך זה שכל אחד יקבל כוחות מאחרים. ואני לא אומר שמעכשיו והלאה אנחנו נעשה את הסלקציה ונזרוק את כל אלו שנראים לנו ככה או ככה, לא. צריכים לעבוד על זה שכולם יתעוררו ויתחברו וכל אחד ייתן משלו וכן הלאה. אבל מי שמזיק, חס ושלום. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אתה מניו יורק, אתה יודע, באמריקה זה דווקא עשוי טוב מאוד. שם החוקים כל הזמן נעים, חיים. אני שמעתי שמחוקקים שם עד 30 אלף חוקים בשנה, כל מיני תיקונים משתנים. זה נקרא שהחברה חיה, בחברה צעירה בדרך כלל כך נעשה. זאת אומרת, לפי התפתחות החברה אתם צריכים להוסיף גם שם. וכל הזמן צריך לעבוד וכל הזמן לבדוק האם אנחנו מתאימים לזה. התנאי הראשון להיות בחברה זה ממש כל הזמן להוסיף לה. ‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: אמרנו שלהתקדם אפשר רק במקרה שאני מצרף לעצמי עוד כלים נוספים. זאת אומרת, עוד אנשים שיש להם התעוררות. איך אני יכול בכלל לבדוק שאני מצרף עוד כלים או שאני מתחבר? איך אני יודע שצירפתי?‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אתה לא יכול לבדוק האם וכמה כלים, כמה כוחות, אתה מצרף לעצמך מהחברה, אלא אתה עושה את זה בזה שאתה עובד בהתחברות עם החברים. זה נעשה בכוונה מוסתר לאדם כמה מזה הוא מרוויח, כי אחר כך הדברים האלה צריכים להיות בעל מנת להשפיע, בזה הוא מתחיל ללמוד. הרווח מזה שהוא מוותר בהתחברות לשני. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

להתחבר עם השני אפשר רק בזה שאני מתחיל להרגיש את הרצונות שלו, את החיים שלו כמו את החיים שלי, אני מתחיל לדאוג לו, אני מתחיל לחיות את הדאגות שלו. זה נקרא שאני מתחבר עימו. למה זה נעשה כך? כדי שאנחנו נגרום פעם לכלי אחיד, לחזור לאדם, לאדם הראשון, לנשמה אחת.

לכן, מתחילת העבודה שלנו בקבלה ועד הנקודה הסופית שלנו בסוף הדרך אנחנו עובדים על עיקרון אחד בלבד, ‬‬‬‬‬‬‬אין שום דבר שמשתנה, זה לוותר על האגו, להתחבר עם יתר נשמות, עד שתהיה נשמה אחת כגוף אחד ולב אחד. כי רק בוויתור הזה אתה רוכש כלים נוספים, שבסך הכול בהם, בכלים הנוספים, לא בכלי שלך, אלא בכלים שצירפת לעצמך, אתה מגלה רוחניות. הבורא אף פעם לא מתגלה בך, בכלי שלך בצורה פרטית, אישית, מקורית. יש לך רק נקודה שבלב מקורית, וחוץ מנקודה שבלב, מה שאתה מצרף אליה, רק שם אתה מגלה את הרוחניות, שם יושב הבורא. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

לכן העיקרון של ויתור, של "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול", כלל, מסך ואור חוזר, וכל מה שאנחנו לומדים, זה מעשה אחד, אין פה שום דבר חוץ מזה. העבודה בחברה, למה הוא כותב על מטרת החברה, אהבת חברים, על כל הדברים האלה כדברים החשובים, וכמה מאמרים ואגרות יש לנו על זה, זה בגלל שכאן מתבצעת הפעולה היחידה שיש לך לעשות ברוחניות.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: אם ככל שעובדים על זה, אני לא מרגיש אחריות, לא אכפת לי מאנשים אחרים?

אם ככל שעובדים על זה, לא אכפת לך מהאנשים האחרים, אז זה יכול להיות סימן שאתה לא נמצא בחברה נכונה. מה זאת אומרת? שאתה לא מקבל ממנה תגובה נכונה, שגם להם לא אכפת.‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אתה אומר כך, אני עובד עם אנשים מסביבי, אני רוצה להתחבר איתם, ואני רואה אחרי כל המאמצים שלא אכפת לי להתחבר או לא. למה לא אכפת לי, למרות שהשקעתי בזה הרבה כוחות? כי כנראה אני לא מקבל מהם תוספת כוחות לזה, אני עובד כל הזמן עם הכוח הפרטי שלי. יכול להיות שאתה נמצא בחברה לא נכונה, שהם כלפייך לא עושים אותה עבודה. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אם היית מרגיש בחזרה איזו תגובה שגם הם רוצים בזה, וזה היה לכם קצת כשהייתם מחוברים לקבוצות, הרגשת פתאום שאם עכשיו לא תתחבר בקבוצה קטנה לעומת כל יתר הקבוצות, אומנם המטרה לא הייתה בדיוק רוחנית, אלא מטרה שקרית, אבל מול העיניים לפחות, אז היית יודע שזו ממש קטסטרופה. הרגשת אז שהם פועלים לאותו כיוון כמוך, ואז באמת הייתה תוצאה, רק אי אפשר להחזיק בזה הרבה,‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ אבל הייתה תוצאה.

אנחנו רואים את זה בהרבה דברים בעולם, בזמן מלחמה, בזמן שאנשים צריכים את האיחוד. לכן יכול להיות שאתה נמצא עם אנשים שהם לא פועלים באותו כיוון. יכול להיות שצריכים למצוא חברה אחרת. נחפש יחד. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: איך אפשר להגדיר מה הקו שמפריד במצב של ירידה, או איזה קו מפריד בין ירידה שהיא זמנית, איזה שיבוש במצב שעכשיו אני מבולבל לא יודע מה קורה איתי, לבין מצב באמת כמו שתיארת קודם, שאני מזיק לחברה? אם אני מגלה על עצמי שאני מזיק לחברה, או חבר, יש דרך לצאת מזה? ‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אתה שואל מה עליי לעשות אם אני מגלה שאני מזיק לחברה?‬‬

תלמיד: לא. אשאל אחרת, מה זו ירידה?

מה זאת ירידה, סתם? אתה יודע, יש בחשבונאות פלוס ומינוס, דביט, קרדיט, יש כאלו דברים, כמה יש לי זכות וכמה יש לי חובה. אז תלוי כלפי מה אני מרגיש, מה אני מודד. כמה אני בעלייה, או כמה אני בירידה. הרווחתי יותר בכסף, אני בעלייה. הפסדתי, בירידה.

זאת אומרת כדי לדעת שאני נמצא בעלייה או ירידה רוחנית אני צריך להגדיר מה זה רוחניות, שאני בה עולה או יורד. בכסף אני יודע, בכבוד אני מרגיש, אבל ברוחניות מה זה? רוחניות זה נקרא "כוחות דהשפעה", להשפיע. אם אני מרגיש שזה חשוב, שטוב מאוד אם יהיה לי דבר כזה שהבורא הוא המשפיע וכדי להידמות אליו אני צריך מאיזה מקום להשיג יכולת כזאת, לוותר על הכול, לא לחשוב על עצמי.

בעל הסולם כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", שאין יותר פירוד בין אדם לבורא אם אדם חושב על עצמו.

כי כמו שאין מחשבה כזאת לבורא, אז קודם כל היא לא צריכה להיות באדם. מזה מתחילים רוחניות. זה נקרא חפץ חסד. צמצום, המסך הראשון. שאדם כלפיו בצורה פנימית, אינטרוברטית, לתוכו, לא חושב, כל המחשבות וכל הפעולות שלו החוצה. אם אתה נמצא כבר במשימה כזאת, במגמה כזאת, נקרא שאתה נמצא בעלייה הרוחנית. 

תלמיד: איך לעשות את החשבון הזה שאני יכול לעשות כלפי עצמי, מה היחס שלי בעבודה עם חברים, או עם חבר בקבוצה?

בעבודה עם חברים זה עוד יותר בולט. האם אני בחיים שלי חושב על החבר. מה זאת אומרת על החבר? במקום רצון שלי, במקום לב שלי, במקום נשמה שלי, במקום מה שאני, אני, אני, אני לוקח ממנו את הפנימיות, אתה יודע, כמו דיסק במחשב. אתה מחליף את הארד דיסק, אז כל המחשב מתהפך.

אני יכול להכניס את הנשמה שלך לתוך מחשב והמחשב יעבוד עם הנשמה שלך, אני יכול להכניס את הנשמה שלי וכולי. אז אם אתה מחליף דיסקט, מוציא את שלך ומכניס של החבר, נקרא שאתה עובד בהתחברות איתו. פשוט מאוד. איך? זו בעיה. אבל לעבוד עם הרצונות שלו במקום עם הרצונות שלך. 

אני לא אומר שאנחנו מסוגלים לזה. אני יודע שהדברים האלה הם לא מקובלים על הרצון לקבל שלנו. האדם דוחה את זה. אבל לעבור את נקודת המשבר הזאת, להסכים שרוחניות היא כך, ואנחנו הפוכים, את זה צריכים. 

זאת נקודת האמת, שאני זה לא רוחניות. שרוחניות היא כזאת, ההפך. ולא לדמיין במקום רוחניות איזו תמונה שקרית, ששם אני עף בשמיים, ששם אני זוכה לאילו תמונות כאלה יפות. לא לדמיין במקום השפעה עוד משהו. רוחניות זה השפעה.

עכשיו, אי אפשר להגיע לזה. נכון, אי אפשר להגיע בכוחות עצמנו. צריך להיות איזה נס מהשמיים? כן. אני לא רוצה את זה? לא רוצה. אני שונא את זה? שונא את זה. זה הכול אמת ואתה מגלה את זה. אחרי שתגלה את כל האמת זה יבוא. 

זה יבוא בעל כורחו. אף פעם אתה לא תרצה את זה לפני שתקבל. אי אפשר לרצות דבר כזה. אבל לברר את האמת, שאתה נגד רוחניות, שהיא הפוכה ממך, אתה בעצם מברר מה היא, וזה נקרא מגע, אבל מגע באחוריים. לא פנים בפנים, לא רצון ברצון, אלא ההפך. וזה כבר מצב שממנו קופצים לשם. גם כשקופצים לא רוצים לקפוץ. רק לא זה, אף אחד לא רוצה את זה. לכן זה נקרא נס, ולכן זו ממש בקפיצה, יגעתי ומצאתי, רק כך. אני מקווה שבמשך סוכות אנחנו נדבר על זה הרבה. 

תלמיד: איפה באהבת חברים, אם הקבוצה עוזרת, והיא מתפתחת ביחד, ואז לחבר בקבוצה יש לו איזו ירידה, או שהוא לא תורם יותר לסביבה, אז איפה באה אהבת חברים בקבוצה בסיטואציה כזאת, ואיך הקבוצה שוקלת את העניינים האלה?

זו בעיה גדולה כבר איך לעבוד בתוך הקבוצה בעניין הזה עם החבר שלא בדיוק מתנהג כשורה. זו כבר בעיה. אבל אל תצפו אף פעם שאתם תהיו במצב טוב. שעשית לרגע משהו, אהה, מנוחה. אין דבר כזה.

קודם כל צריכים להתרגל שמלכתחילה אנחנו תמיד נמצאים במצב לא מתוקן. והרגישות שלנו לקלקול, היא כל הזמן עולה. יש מכשירים שהרגישות שם היא אחד לעשר, אחד למאה, אחד לאלף. 

אז כל פעם שהאדם מתקדם, מה זה נקרא מתקדם? הוא רואה באותו יחס שלו לרוחניות, בקשר שלו עם הבורא, פער עוד יותר גדול, ועוד יותר גדול. זה לא בגלל שהוא נכנס לפער יותר גדול, פשוט פותחים לו עד כמה באמת הוא נמצא, וגם היה קודם.

לכן ההתקדמות אפשר למדוד האמת נכון עד כמה אתה רואה את עצמך ההפך, המקולקל, הלא רוצה. כי נותנים לאדם לפי הכוח, והנכונות לסבול. סימן שאתה כבר גבר, שאפשר לתת לך לראות תמונה עד כמה אתה חלש, עד כמה אתה נבזה, עד כמה אתה ממש. בעל הסולם כותב שם בתע"ס, בהסתכלות פנימית חלק א', שבושה זו הרגשה שהוכנה לנשמות הגבוהות במיוחד. שזה לא פשוט להרגיש בושה. בושה זה פער ביני לבין הבורא, זה כבר לנשמות גבוהות.

זאת אומרת כבר אתה, שמרגיש בושה באמת כלפי הבורא, יצאת לרמת התקשרות איתו, לרמה סבירה. אתה כבר נמצא בדרגת התפתחות טובה של הנשמה. ומי שעדיין לא מגיע לזה, זה לא נקרא שהוא נמצא במצב יותר טוב, כי הוא לא מתבייש. 

כשהוא לא מתבייש, זה כמו תינוק שלא מתבייש. לוקח מכל אחד, ואנחנו סולחים לו כי זה חוסר התפתחות. עוד נדבר במשך החגים על כל הדברים האלה. אנחנו נשתדל במשך החגים ללמוד דברים כלליים כאלה, כי יש כאן אנשים מכל המקומות. זה מאוסטריה, שם מניו יורק, היום מגיעים ממוסקבה, מאסטוניה, ואולי מעוד כמה מקומות.  

תלמיד: איך אפשר בזמן לימוד לעבוד עם רצונות של אחרים? ואיך אפשר בזמן היומיום שלא נמצאים עם חברים לעבוד ככה?

בזמן הלימוד לא לומדים עם הנשמות של האחרים. זמן הלימוד זה זמן אחר לגמרי. זה זמן לרצות להתחבר לשורש מאיפה שבא אליך מה שאתה לומד. זה לדעת מה קורה לי. אני לומד, איך בא מסך עם אור חוזר על הרצון לקבל, ועושה עלי איזו פעולה רוחנית, מושך, עולה, יורד.

אני לומד על נשמה שעושה כל מיני פעולות כאלו. אני רוצה לדעת. מה זה לדעת? לחיות בתוך הפעולה הזאת בעצמי, ברגשות שלי, בהבנה שלי, בכל המודעות שלי. זה מה שאני צריך בזמן הלימוד לעשות. 

אבל מאיפה אני רוצה את זה? מאיפה אני ארצה את זה? לא להתייחס לזה בצורה פילוסופית, או סתם מהחכמה, אלא לרצות לחיות באותו מצב? אני יכול לקבל רצון כזה רק מהתחברות לחברים שקודמת ללימוד. אם קודם פעלתי בחברה, אז בזמן הלימוד יהיה לי רצון להתחבר לרוחניות. 

תלמיד: אז איפה במהלך כל עשרים וארבע שעות נעשה שימוש ברצון של האחר?

אני צריך כל הזמן לדאוג שיהיה לי רצון לרוחניות, כי לפי הרצון זה הכלי, ואני אתקדם, אתקרב. הרצון הזה יכול לבוא רק על חשבון האחרים, רק על חשבון החברים. אז במידה שבאמת אני דואג לעלות למעלה, אני צריך להתחבר איתם במישור שלי. 

תלמיד: כלומר לקחת מהם חסרונות?

מה זאת אומרת לקחת מהם חסרונות? אם אני מתחבר עם החבר, ואני מתחיל לדאוג לו, זה נקרא שכל החסרונות שלו עוברים אלי. מה זה נקרא שהחסרונות שלו, הרצונות שלו עוברים אלי? תשמע מה שהוא רוצה, תקשיב למה שהוא רוצה, ואתה תקבל ממנו גם כן התרשמות לרוחניות. 

אני לא מדבר על דרגת האהבה, זה כבר תיקון של התחברות ממשית. מה רב"ש מסביר לנו כאן ב"מטרת החברה"? שאת כל הדברים האלה אנחנו צריכים כדי ליצור כלי לקבלת השפע. שהאדם בעצמו לא מסוגל לקבל שום דבר, רק בהתחברות, איפה שמתחבר עם האחרים, באותן נקודות המגע.

תלמיד: במה אדם צריך להיזהר ולדאוג שלא להזיק לחברה?

הבעיה הכי גדולה לאדם בחברה אם הוא מזיק לה, מחליש אותה. רב"ש כותב שקלות ראש הורסת הכול. להיזהר מקלות ראש. אפשר לעשות בדיחות, לעשות שמחה, מצב רוח טוב, אבל להיזהר מאוד שזו לא תהיה קלות ראש בפנים.

אם אדם עושה לכל מיני דברים כאלה, שמחה והכול בחברה, גורם לזה, אבל בפנים יש לו לב בוער למטרה אז הוא עושה עבודה טובה כפולה. גם מעלה מצב רוח, וגם מכניס בפנים השתוקקות לרוחניות, ויכול להיות שהיהפך. בקיצור, קלות ראש, זו הבעיה.

מה זה קלות ראש? להוריד את חשיבות המטרה, להוריד את חשיבות הבורא בעיני כולם. אפילו מהדוגמה שלו. אני בא לכאן, יושב, לא אכפת לי כלום, לומד, לא אכפת לי כלום, אני בכלל יושב בצד, לא משתתף, גם לא מראה לאחרים שזה חשוב לי. אז אני גורם לזה שגם הם לא יתפעלו. דברים מאוד ברורים.

תלמיד: אדם אמור לדאוג לחבר, לדאוג לרצונות שלו. האם מדובר על דאגה להתקדמות הרוחנית שלו, או לכל שאר הרצונות שלו, או גם וגם?

קודם כל אני צריך לדאוג למצב רוח של החבר. על זה יש מאמר. כל דבר שאני אומר זה בפשטות נמצא כאן, שחור על גבי לבן. אנחנו כבר עשינו את העבודה הזאת. יש לפניך כל המאמרים האלה. יש על זה שאלה והוא עונה.  

מה אני צריך קודם כל לעשות? אם אתה לא יודע מה לעשות לחבר, תעשה שיהיה לו טוב. תגרום לו מצב רוח טוב. בזה תמיד אתה יכול להוסיף, בלי ספק. אין אדם שיכול להגיד "תעזבו, אני לא צריך מצב רוח יותר טוב". אם יש, הוא נמצא בייאוש כזה שכבר לא רוצה להגיב ולשמוע שום דבר.

לכן מהנקודה הזאת, אתה יכול להתחיל לפתח איתו יחסים. הבעיה היא לא מה לעשות או איך לעשות, הבעיה היא לא לשכוח שבזה תלויה ההתקדמות הרוחנית שלי, בצורה אגואיסטית. אני צריך כל הזמן לא לשכוח שאם אני לא אעשה דבק בחברה שלי, כדי לחבר את כולנו ככל האפשר יחד, במשימה אחת, בהתקדמות, בלימוד אחד, ולא חשוב אם בפנים אנחנו נהיה בריב, בצעקות בכל מיני דברים שלא קשורים לרוחניות, שלא קשורים בינינו, שקשורים במעשה שלנו, אז זה כבר משהו אחר.

זה כמו במפעל, כמו בכל מיני מקומות עבודה, זה לא חשוב. וויכוחים יהיו. אבל שכל הזמן אני אגרום לכך שיהיו בינינו ככל היותר התנגשויות מטרתיות. מזה אנחנו נברר את הקשר, ובקשר הזה נרגיש מהר רוחניות. 

היה לנו חג סוכות אחד שהיינו בהתפעלות מאוד גדולה. ושאלתי את הרב'ה ביום שני, או שלישי של חול המועד, "אנחנו נמצאים במצב טוב. מה חסר לנו"? הוא אומר, "באמת חסרים כמה גרמים נוספים של התקפה". ואתם יכולים עכשיו לממש את זה בקבוצה. אז היה מדובר בשלושים, ארבעים איש, תלמידים שהבאתי. זה היה בשנת 86. אז הוא אמר "כדי להוציא את כל הקבוצה הזאת לרוחניות עכשיו, חסרה רק התקפה. כמה גרמים נוספים של כוח דחיפה. זהו. אתם צריכים רק להוסיף התקפה. החג יכול לגרום לזה.  

לא עלה בידנו אז לעשות את זה לעשרות אנשים יחד. אבל אני אומר לך שאלה דברים מאוד קרובים אלינו. בעל הסולם נותן דוגמה כזאת, שקל מאוד לקפוץ מעלה החוט, רק שהחוט הזה שצריכים לקפוץ מעליו, נמצא ליד הקיר כביכול. הקיר הזה זה ההתנגדות הפנימית שלנו. 

תלמיד: מה זה ל"ב האבן?

ל"ב האבן נקרא אצלנו אותה נקודה שאנחנו לא יכולים לתקן אותה. נקודת יש מאין שהבורא ברא. לתקן אותה אי אפשר. אפשר לעשות עליה צמצום, ועל פני הצמצום לחבר את כל יתר הרצונות, הנשמות וזרים נוספים. 

זאת אומרת אני אף פעם לא עובד עם המלכות שלי אישית. אני עובד עם ט' ראשונות, מה שנקרא. מחבר לעצמי כל מיני כלים נוספים. ודווקא בהם אני מקבל התגלות האלוקות, בהם אני מקבל את האור. 

אני לא מקבל אור בנשמה שלי, אלא בנשמה שלך, ושלך, ושלך, ובכל הנשמות שצירפתי אלי. לכן נקרא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". שאתה תעשה את האהבה, "רעך כמוך", תחבר את כל הכלים האלה, הנשמות האלה, "כלל", כולל יחד, שיהיה כלי אחד כולל יחד. זה "כלל גדול בתורה". מה זאת אומרת? להתגלות האור בתוך הכלי.

תלמיד: מה זה נקרא התקפה?

ההתקפה נקרא שכולם כולם יחד עושים כאילו הסכם, שנגיד עכשיו אנחנו מתחילים היום חג, יש לנו לפנינו משבת לשבת, שבוע ימים. מישהו קצת פחות, מישהו קצת יותר, אבל שבוע ימים.‬‬‬‬‬‬‬ בשבוע הימים הזה אנחנו מתנתקים מכל יתר החברות בעולם, מכל יתר המחשבות הזרות, וככל האפשר כל אחד משקיע בהתאמצות שלו בזה שאנחנו יחד נחשוב רק על דבר אחד, איך להתקרב לרוחניות, ושאנחנו נרצה שכל אחד מאיתנו יחשוב גם אותו דבר. אם אנחנו נעשה את זה, אתם תרגישו כל יום, כל רגע, עד כמה יש יותר מתח, עד כמה אתם מתחילים לתפוס את הדברים מבפנים יותר עמוק. עד כמה הרגישות הכללית היא כזאת שממש יש כבר חדירה לרוחניות.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אפילו אם לא נעבור מחסום, אתם תתחילו לקבל את זה באורות המקיפים, בהרגשה הרוחנית. אומנם אחר כך היא יכולה להסתלק, אבל אתם יכולים לקבל לזמן מה, לזמן קצר הבנה והכרה והרגשה רוחנית. אפשר. במאמץ חברתי חזק, בהתקפה, אפשר. אפילו אם אחר כך תהיה ירידה, ואפשר לעשות כך שלא תהיה ירידה אחר כך, לעשות איזו מין קפיצה בלתי חוזרת, ובזה ממש לעבור את המחסום. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

ואפשר אפילו שלא לעבור, למטה מהמחסום, אבל לקבל הארה כל כך גדולה מלמעלה, שהיא תשמש אחר כך כעדות, ככוחות. זה רק במאמץ הכללי, בחימום הכללי.‬‬‬‬‬‬‬

תלמיד: למה לא עושים נגיד שבוע כזה שאפשר יהיה בינינו, בתוך הקבוצה, לדבר רק על הרוחניות?

למה אנחנו לא עושים כאלה התקפות, שבוע אינטנסיבי, כאילו מרתון כזה? מטעם הפחד שהדבר הזה לא יהיה כשיגרה בפעם הבאה, ואז להצליח בו הפעם הבאה זה כבר יהיה בלתי אפשרי. הכי טוב לקשור את זה לחגים, לפסח או לסוכות, שאז יש הארת המקיפים, יש התעוררות כללית, ויש גם הזדמנות חיצונית להתחברות. כל חג הוא כאילו התעוררות חדשה, ואז אפילו שלא הצלחת בחג הקודם, בחג הבא יש לך הארה חדשה, יש לך תנאי חדש, אתה יכול להצליח. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

מה שאין כן אם תעשה את זה באמצע השבוע, כשאתה יוזם את כל הדבר הזה, ולא תרגיש בזה שום דבר מיוחד, אז זה כמו הרגל שהורס את הכול, ואחר כך בפעם השנייה זה כבר לא ילך. לכן אני לא בעד לעשות דברים כאלו, אלא בחגים כן. אני מקווה שאנחנו נשתמש בחג הזה בצורה מועילה ככל האפשר.

תלמיד: מתוך הכיתה שלי בצבא, הקבוצה שאני נמצא איתה, אני רוצה ככל האפשר לתת כוחות בשביל לעזור לחברים שנמצאים איתי, למשוך אותם, לסחוב אותם, לספק את כל הצרכים, את כל מה שצריך. נגיד שחבר נמצא באיזו ירידה, האם יש איזו נקודה, גבול מסוים שאני אומר, מכאן אני מסכן את עצמי ואני לא מוכן יותר לעזור, נקודה שהיא "ייהרג ובל יעבור" אני לא עוזר לו, אני לא נכנס אתו למקום הזה?

ללא שום ספק האדם נמצא בכל מיני מצבים שמגלה בהם שהוא מסוגל או לא מסוגל, רוצה ולא רוצה. אחרי מאמצים גדולים ועליות גדולות, יחסית, אנחנו באים למצבים שאנחנו לא מסוגלים לכלום, "תהרוג אותי אני לא יכול להזיז את האצבע". בקיצור עוברים הרבה דברים, ובמיוחד מגיעה חולשה ביחס לעבודה, לחיים בחברה הכללית, זלזול בעבודה, במשפחה, אפתיות כזאת לחיים הרגילים, ובכלל חולשה וחוסר תקווה ברוחניות. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬הדברים האלה מתגלים כדברים שצריכים להועיל לאדם.

מאיפה זה במיוחד מגיע? מזה שכל אחד מאיתנו כרצון לקבל פועל לפי ההארה מלמעלה. אם יש יותר הארה, אז אנחנו שמחים ולא אכפת לנו כלום. תהרוג אותי, לא חשוב, אם אני דבוק להארה הזאת, אז לא אכפת לי לא חיים ולא מוות ולא שום דבר, לא חשוב לי מה יקרה בעוד רגע.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ כשההארה הזאת נכבית, נעלמת, אני נופל, אני כבר לא מסוגל לשום דבר, לא אכפת לי שום דבר, וגם תהרוג אותי לא אכפת לי כלום, אני כבר עכשיו פחות מקו החיים כאילו. הכול תלוי באינטנסיביות של ההארה מלמעלה על הרצון לקבל, על הנשמה.‬‬‬‬‬‬

עליות וירידות, הארות וצמצומים, אנחנו צריכים אותם כדי לבנות כלי. "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו", כך כתוב. ובמיוחד, מתי אנחנו יכולים כן לעבוד? לא בזמן שאנחנו מקבלים התעוררות והרוחניות מושכת אותנו, ואז אני גיבור גדול, זה לא על חשבוני, אלא נותנים לי משהו לפני האף ואני רץ לזה. אלא בזמן שהרוחניות דווקא מסתלקת, שהבורא מצמצם את עצמו, בזה הוא נותן לי הזדמנות שאני איכשהו אחפש כוחות להתקרב, או לפחות אם לא להתקרב, אז להצדיק את ההסתרה. 

הוא כותב על זה ב"שמעתי", ב"ענין שיתוף מידת הרחמים בדין", שהעליון בכוונה מסתיר את עצמו. רב"ש מסביר שבכוונה באים אלינו ירידות, כדי שבזמן הירידה אדם ישתדל להצדיק את הבורא, שהוא עושה את זה בכוונה, כדי שהאדם על ידי כוחות עצמו יתקדם, יעשה קצת צעד קדימה. בעל שם טוב נותן לזה דוגמה כמו אימא עם הילד הקטן, היא רוצה ללמד אותו ללכת, אז היא מתרחקת, הוא עומד ובוכה, לא יודע לעשות צעד, ואחר כך בכל זאת הוא עושה מטעם שרוצה את האימא. והיא עוד פעם מתרחקת, ועוד פעם הוא חייב לעשות צעד, וכך הוא מתחיל ללכת, אין ברירה. 

אותו דבר אצלנו, על ידי הסתרה מושכים אותנו קדימה. ואם אנחנו עוזבים וצועקים כמו ילד שלא רוצה לזוז אפילו צעד אחד קטן, אז לא יעזור כלום, אתה עדיין תינוק שמגיע לך רק לשבת ולא ללכת. כך קורה פעם, פעמיים, שלוש ועוזבים את האדם, ואחר כך שוב נותנים התעוררות, אבל בזה הזמן נמתח. וכל העבודה שלנו היא לקצר את הזמנים, מגלגולים, ממאות שנים של התפתחות, לשנים ואפילו ימים ושעות.

(סוף השיעור)