שיעור בוקר 20.12.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 23.12.2016

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/m9TOciIU?activeTab=downloads&mediaType=video&q=06.10.2006&page=1

חג החנוכה - 1

קריין: שיעור בנושא חנוכה, קטעי מקור מתוך כתבי רב"ש. הקטע הראשון הוא מאגרת כ"ו, כתבי רב"ש כרך ב', עמ' 1465.

"אכתוב לך משהו בענין חנוכה, לפי מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל ביאור על מה שאמרו חז"ל: "מאי חנוכה: חנו-כה". על זה אמר, שיש שתי מדרגות : א) בחינת כה ב) בחינת זה, כמו שאמרו חז"ל: "כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה רבינו עליו השלום בזה". וענין חנוכה היה בחינת כה.

וביאור דברי קדשו זצ"ל הוא על דרך משל; כשחיילים הולכים למלחמה ועומדים זמן מה בקרב, ואח"כ שולחים את החיילים לחופש למקום נופש ומאכילים ומשקים אותם מכל טוב. וכוונת המפקד היא בכדי שיקבלו כוחות חדשים שלא יהיו עייפים ויוכלו להחזיר אותם עוד פעם לקרב. ומי שאין לו שכל אזי הוא חושב שמה שנותנים להם עכשיו נופש הוא מטעם שהמלחמה כבר נגמרה. אבל האמת שעדיין המלחמה לא נגמרה, אלא כל החופש הזה הוא בכדי שיהיה להם כח ואומץ ללכת עוד פעם לחזית הקרב.

כן היה ענין חנוכה, שזה ענין חנו, שהחניה היתה לא מטעם זה הנקרא בחי' שלמות, היינו אספקלריא המאירה, אלא שהחניה היתה בבחי' כה, היינו בלתי שלמות שהוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה. היינו שמלחמת היצר עוד לא נגמרה אלא שצריכים לבוא לשלמות האמיתית. וזהו חנו - כה, חניה בבחי' כה, היינו שקבלו את ההשפעה העליונה בכדי שיהיה להם יותר כוחות ללכת קדימה במלחמת היצר.

ומזה נמשך שבזמן שהאדם הולך בדרכי ה' נותנים לו הרבה פעמים התעוררות ממרום, היינו באמצע התפילה או באמצע לימוד התורה או בעת עשיית המצוה, שההתעוררות הזו נכנסת בלב האדם ומתחיל להרגיש טעם וחן דקדושה.

אבל האדם צריך לדעת שהשפע הזה נתנו לו רק בכדי שיקח כוחות חדשים ושיוכל להתחזק בעבודה, שיכנס לתוך הקרב של מלחמת היצר, ואז בכל פעם משפיעים לו לפרקים בחינת חניה, היינו בחי' שפע עליון, כי בזמן שבאה לאדם ההתעוררות מלמעלה נדמה בעיניו שכבר אין לו שום מלחמה, כי בזמן הזה הוא מתחיל להרגיש את היופי והתפארת דקדושה והשפלות שישנה בדברים גשמיים עד שמחליט בדעתו שכבר הוא מוכן ומזומן לעבוד רק לשם שמים.

ומאחר שהאדם באמת לא גמר את מלאכתו, נוטלים ממנו בחזרה את ההתעוררות שנתנו לו, ואז תיכף נופל שוב למצבו הקודם, היינו שמרגיש חן ויופי רק בדברים גשמיים ודברים שבקדושה נחשבים אצלו רק לדבר מיותר, ואז הוא עוסק בתורה ומצוות רק מטעם הכרח ועל דרך הכפיה ולא מטעם חשק ושמחה כבזמן שהיתה לו ההתעוררות.

וההתעוררות הזו היא בחינת נר חנו-כה, כנ"ל. לכן אם יש לו שכל הוא צריך תמיד להתגבר עד שעוזרים לו מלמעלה לזכות לבחינת שלמות אמיתית.

ונקוה שה' יאיר עינינו וישמח לבנו לנצחיות."

(כתבי רב"ש כרך ב', אגרת כ"ו)

אנחנו לומדים שכל התיקון שלנו הוא חיבור. צריכים לשחזר אותו מצב שהיה לפני חטא אדם הראשון, להביא את הנשמה השבורה למצב השלם. וחנוכה זה חלק מהתיקונים, עד החצי, שאנחנו רוכשים כוח השפעה. ואחר כך על ידי כוח ההשפעה שרכשנו, אז כבר מתחילים לחבר את כל החלקים יחד. לכן המגמה להשפעה חייבת להיות מלכתחילה, זוהי המלחמה. המלחמה נחלקת לשני חלקים, והחניה באמצע היא החנוכה.

אבל למרות שאנחנו נכנסים לתיקון של חפץ חסד, דרגת הבינה, אור החסדים, בכל זאת החניה הזאת היא נרכשת רק על ידי זה שכל הזמן משתדלים להתחבר. כי רק בהתחברות, במאמץ להתחברות, אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב והוא עושה לנו תיקונים. ואז על ידי החיבור אנחנו מגיעים לשלב הראשון הזה, חפץ חסד, חנוכה.

לכן אם המגמה היא קבועה, וגם מרגישים שישנם מצבים יותר נעימים, פחות נעימים לרצון לקבל שלנו, צריכים להשתדל כל פעם לפענח את המצב, למדוד אותו, לשקול אותו לא כלפי נעימות או לא, אלא כלפי חיבור או לא. ואז בצורה כזאת לא נטעה ונבין שבעצם אין כאן חניות. שהכול זו מלחמה אחת גדולה ואנחנו רק צריכים כל הזמן כל הזמן להימשך לחיבור.

ולכן הבעיה היא לא במאור המחזיר למוטב אלא עד כמה אנחנו יכולים לאתר לעצמנו, לתאר לעצמנו, לסדר לעצמנו מצב של החיבור הנכון. החיבור הנכון, זאת אומרת שאנחנו מתארים אותו איכשהו לפי מה שאנחנו לומדים ומבקשים מהמאור המחזיר למוטב שילמד אותנו, שיסדר אותנו. שיסובב אותנו כך או אחרת בקשר בינינו, ונתחיל לשים לב על כל ההבדלים, אפילו הכי קטנים בעד או נגד החיבור שאנחנו עוברים, כדי ללמוד את פעולות האור, כי אין שום פעולה שהיא באה מצידנו.

וכאן אנחנו צריכים להיות יותר ערניים, מה הבורא עושה איתנו כדי לא להיות אטומים לאותן הפעולות שלו, ולהשתדל להשתדל יותר ויותר, לשמוע בתשומת לב כל פעם, איזה רגשות, איזה הבחנות אנחנו עוברים כלפי החיבור. ואז אנחנו נתחיל להבין את הלשון שבה הבורא מדבר איתנו, לשון רגשית. כלפי החברים, כלפי המורה, כלפי הלימוד, כלפי הבורא, כל העיצוב הזה איכשהו מסתדר יותר ויותר בצורה מיוצבת, ברורה ופחות, ויותר ופחות כל פעם, בכל מיני אופנים, ולקבל את הדחייה והקירוב כשלבים שבהם אנחנו לומדים יותר.

אם אני מרגיש דחייה, זה נקרא שהבורא פותח לי מרחב יותר גדול, ביני לחברים, במידה יותר גדולה. שאני עכשיו נמצא במדידה יותר דקה, יותר מדויקת, כמו בקנה מידה חדש. קודם אני הרגשתי שיש ביני ובין החברים מרחק מטר, עכשיו התקרבתי קצת, נניח למרחק חצי מטר, אבל הבורא פותח את חצי המטר עכשיו כמו לחמישה מטר. למה? כדי שאני אדייק יותר, אדע יותר הבחנות בקשרים בינינו. ואז נראה לי שזה נעשה מרחק יותר גדול. לא, אני אפילו עברתי לקנה מידה, לטווח יותר מדויק. וכך כל פעם מתקדמים.

לכן אם שמים לב שכל העבודה שלנו היא בחיבור, אז כל המאמץ שלנו לקראת החנוכה הוא יהיה המאמץ הנכון, וכך נתקדם. עד שנגיע ל"חנו-כה". חנוכה, כ"ו זה חסדים, ופורים זה "זה", החכמה, זאת אומרת אלה כבר מצבים ברורים שמשיגים אותם בפנים. אבל הכול על ידי מאור המחזיר למוטב.

קריין: כתבי רב"ש כרך ג', עמ' 1639, מאמר 77, "יוונים נקבצו עלי".

""יוונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים".

יוונים הם הקליפה נגד הקדושה. הקדושה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, והיוונים הולכים דווקא בתוך הדעת. ובאים היוונים דווקא בימי חשמונאים, היינו דווקא בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הקדושה. מה שאין כן מטרם זה, אין מקום ליוונים, כי "זה לעומת זה עשה אלקים", שזה ענין "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב).

וזה כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד ע"א). ומטרם שבא, מדוע אין לו סיוע מלמעלה.

התשובה, שטרם שבא לטהר את עצמו מהכלי קבלה שלו, הגם שהאדם מאמין שהקדוש ברוך הוא עוזר, וכמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל' ע"ב), בזה האדם צריך להאמין שכך הוא, אבל מצד הדעת הוא רואה שבלאו הכי האדם עושה את הכל.

מה שאין כן מי שבא לטהר את עצמו מכלי קבלה, אז הוא רואה שאין זה בידי אדם, אלא שצריך להיות נס מן השמים. ואם לא יקרה נס הזה, הוא אבוד. וזה הוא רואה בתוך הדעת, שהוא צריך סיוע מלמעלה, ובתוך הדעת אין שום מציאות, שהוא יצא משליטת הרצון לקבל.

נמצא, בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הקדושה, אז באים היוונים ושואלים, כמו שכתוב, "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם". ואז אסור לענות בתוך הדעת, אלא למעלה מהדעת, היינו שרק ה', שהוא למעלה מהדעת, שהוא ברא את הדעת, יכול לתרץ את כל השאלות ששואלים, "איה".

וזה אנו רואים שבשבת בקדושת כתר, אומר האר"י הקדוש שם, שבמילת "איה" מאיר האור של שבת, הנקרא מוחין דחיה, שדוקא על למעלה מהדעת של היוונים ששומעים "איה", באה התשובה של אור השבת, שמאיר ומבטל כל הדינים, כמו שכתוב "והדינים מתעברים מינה".

נמצא על ידי יון, היינו קליפת יון, שהולכים לפי הדעת, יורדים במצולה ואי אפשר לעלות, כמו שכתוב "טבעת ביון מצולה" (תהלים ס'). ורק מלמעלה יכולים להעלות."

(כתבי רב"ש כרך ג', "יוונים נקבצו עלי")

אנחנו יכולים לדבר על העבודה שלנו, על ההתקדמות שלנו או מצד האדם שנמצא בהתקדמות, או מהצד, שמדברים על כל הבריאה והאדם שעובר כך, כמו מצד המדע. אז גם כך וגם כך כדאי לברר את המצבים שבהם אנחנו מתקדמים. כשאנחנו עוברים בדרך אז נראה לנו שאנחנו כל פעם נתקעים במשהו, שאנחנו נופלים, יורדים, עולים. פשוט שיש כלפי ההרגשה שלנו זמנים טובים, רעים, זמני בלבול, התפעלות וההיפך.

ובהחלט קשה לאדם, כי הוא בסך הכול בעל רגש, רצון לקבל הנאה ותענוג זה כל הטבע שלו, החומר שלו, לכן ודאי שבזמן ההרגשה הוא לא מסוגל להיות למעלה ממנה. קשה מאוד להתעלות, הכול תלוי באיזון בין השכל והרגש. ולכן אנחנו צריכים לאזן את עצמנו עם הסביבה. כשאדם בעצמו, בתוכו, הרגש והשכל שלו נמצאים בכל מיני מצבים, כשאדם מקבל הכבדת הלב, מה שלא יהיה, הוא לא יכול להצדיק את הבורא ולהבין שהחושך הזה בא כדי שהוא יצטרך לעלות אחר כך מעליו ולהיות בדרגה יותר גבוהה. זה קשה מאוד.

זה כמו שרבי שמעון חשב על "שמעון מן השוק", שעכשיו יש לפניו עלייה גדולה מאוד. זה לא עלינו בינתיים כמו שאנחנו כבר יודעים מהמצבים שלנו. אבל אם אדם מאזן את עצמו עם הקבוצה, שכמו שהוא בנוי בעשר הספירות הפרטיות שלו, כך הקבוצה בנויה מעשר הספירות הפרטיות שלה, כולה, ואדם הוא חלק מהקבוצה, אז הוא יכול לאזן את עצמו על ידי הקבוצה בצורה שלא ירגיש איזה מצבים לרעה או לטובה, אלא הכול יהיה לטובה.

כי אם הוא נכלל בקבוצה, עם הירידות ועם העליות, לא חשוב עם איזה חשבונות, הוא תמיד ימצא שם את המקום הנכון להתכלל, ואפילו שנופל והוא לגמרי כמו מת, זו בכל זאת תוספת לקבוצה. אם לפני זה היו חיבורים ביניהם ואם אחר כך יהיו חיבורים ביניהם, אז אפילו שנמצא בירידה או בעליה, זה לא חשוב האמת, הוא תמיד מוסיף לקבוצה בכללות.

ולכן כל המלחמה הזאת ש"יוונים נקבצו עלי", זו מלחמה יפה, טובה דווקא. היא חייבת להיות בדרך, אי אפשר להימנע מזה. וההיפך, בזכות "היוונים" האלה אז מתעלים לדרגות יותר גבוהות, יכולים להתחבר בינינו עוד יותר ועוד יותר, הם גורמים לחיבור. אפשר להגיד שדווקא בזכות היוונים המכבים מתעוררים ויכולים עוד יותר להחזיק את העם באיזו דרגה שקרובה ל"ואהבת לרעך כמוך". כך זה עובד, כי אין רע בלי טוב.

ולכן אנחנו צריכים רק להבין איפה המלחמה. המלחמה היא לא בתוך האדם בכלל, אף פעם, אלא המלחמה היא בקשר בינינו, בעשירייה. ואז אם כל אחד כשהוא נופל מקבל מיד תמיכה ונכלל עם הירידה שלו בתוך הקבוצה, בזה הוא נותן בעצם לקבוצה יכולת לעלות. ויכול להיות שאז, את כל הירידות והעליות שישנן בקבוצה, מתחילים ללמוד אותן, איך זה צריך לקרות במערכת מושלמת שיש בה כל פעם חיים, חיות.

כמו שגלים עוברים עליה, כמו שזרם הוא בצורת סינוסיאידה כזאת, בפלוס ומינוס, בגלים, אז ודאי שיש גלים כל הזמן בקבוצה, וכל פעם אחד עולה, אחד יורד. וכך זה קורה, והם כל הזמן מתחזקים בזה ומתחזקים יותר ויותר, וכך הם מגיעים לחנוכה.

ואחר כך בדרגות יותר גבוהות אבל באותן המגמות גם לפורים. רק העניין הוא עם איזה אורות וכלים עובדים, או עם כלים דקטנות, עם אור החסדים, או עם כלים דגדלות, עם אור החכמה, אבל כל פעם מוסיפים. לכן כל העניין שלנו, אם אנחנו רוצים להתקדם במלחמה, זה רק בחיבור. כי תמיד יקומו בינינו, בתוך העשירייה, מתייוונים, זאת אומרת שהם מושכים אותנו לכל מיני כיוונים, רצונות של העולם הזה, חכמה, מדע, מה לא, כל מיני מטרות של העולם הזה, כל מיני ספקות, הפרעות שבבאות מהשכל במיוחד, ואנחנו צריכים לענות עליהם רק במלחמה. זאת אומרת, להשתדל להתגבר אבל לא לשכוח שאנחנו מתגברים רק בציפייה למאור המחזיר למוטב.

לכן יהודה המכבי היה קורא למכבים "מי לה' אלי", זאת אומרת שפונים לבורא בקשר בינינו, מהקשר בינינו, ואז מקבלים את המאור המחזיר למוטב והחיבור הוא מתממש. זו כל ההצלחה במלחמות.

אז כל פעם את מה שיש, לקבל את זה כדבר הכרחי, מה שקורה בהכרח היה צריך לקרות. את זה אנחנו צריכים להבין. כל הדברים שבעולם שלנו, מה שקורה איתנו, עם כל אחד לחוד או עם כולנו יחד בעשירייה ובכלל עם כל העולם, מה שקרה, אנחנו לא יכולים להגיד כלום על העבר, אלא זה מה שהיה צריך לקרות. אבל לעתיד, יש לנו בחירה חופשית. ולכן על כל דבר מכאן והלאה צריכים להשתדל להתגבר כדי לתת לאור יותר להופיע בנו ולהביא אותנו להתקדמות יותר גבוהה באמונה למעלה מהדעת.

שאלה: מה זה לאזן את עצמי בעזרת הקבוצה? ומהי התוצאה מפעולת האיזון הזאת?

האדם יכול לאזן את עצמו רק על ידי הקבוצה, כי אין כלפיו בתוך עצמו שום מדידה. אני לא יכול למדוד פריט אם הוא קשור עם עוד תשעה כמוהו לעשרה חלקים שהם קשורים יחד. אין לו לאדם כזה שום ערך בפני עצמו, ואני לא יכול למדוד אותו בפני עצמו. כמו שאתה לוקח איזה חלק מהמנוע נגיד, אז הוא נמדד לפי איך שהוא יכול לעבוד עם יתר החלקים. זו מידת הנזק שלו או ההיפך, מידת האיכות שלו, ככה זה, כחלק מהמערכת.

לכן כשמגיע לאדם ירידה, עליה, לא חשוב מה, מה זאת אומרת "מגיע לו"? מגיע לו להיות בקבוצה, במצב כזה, כדי לתת לקבוצה עכשיו מקום לעבודה. ואם בזמן שהוא מקבל איזו מכה הוא נופל, לא בא ללמוד, שוכב במידה, יושב בבית, הולך לעבודה, בקיצור הכול חוץ מההשתתפות הנכונה בקבוצה, כאן זו הבעיה, כי דווקא המצבים שהוא נמצא בירידה, דווקא המצבים האלה הם לקבוצה הכי מועילים, הכי מועילים, כי מתגלה בו רצון לקבל נוסף. הבורא כאילו חופר, ומביא להם תוספת מהרצון לקבל שיתקנו, שעליו יתחברו. ועוד חופר ושוב יתחברו מעל הרצון לקבל החדש, וכך כל פעם. אלא איך אנחנו יכולים לעלות אחרת? עד שיתגלה כל הרצון לקבל.

ולכן דווקא בזמן שאדם מרגיש באיזו צורה, אפילו בקצת פחות במצב רוח, בהתקדמות, אפילו בתפיסה, סתם תפיסה, פתאום איזה ערפול, משהו כזה, עליו להוסיף לחברה, לתת את זה לחברה, כי זה לא שייך לו אישית. אם הוא היה לבד בלי חברה, לא היה מתעורר בו שום רצון חדש, מחשבות, בלבול, כלום. היה בהמה לכל דבר. לכן העבודה הזאת שאנחנו צריכים לעבד את כל הירידות האלה בכל אחד ואחד דווקא בקבוצה, הקבוצה צריכה לאכול אותם, לבלוע אותם, לעבוד איתם, לגרוס אותם, ועל ידי זה היא תתחבר יותר ויותר חזק. אחרת על פני מה היא תגרום לחיבור, תרצה את החיבור ותבקש מאור המחזיר למוטב?

לכן כל אחד שנופל ובכל זאת נשאר בקבוצה, אז הקבוצה יכולה על ידי זה לדרוש מאור המחזיר למוטב. אחרת על סמך מה היא תדרוש? "אנחנו רוצים להתקדם", על מה להתקדם? אלא צריך חיסרון אמיתי שהבורא מזמין בך, שעליו הוא כבר מכין את האור מקיף שישפיע על החיסרון שהזמין, ואתה רק צריך באמצע לצעוק, לבקש, להעלות מ"ן. חיסרון הוא מעורר, ואור כנגד זה לתקן את החיסרון, הוא כבר מכין מראש, כי אותו האור שיבוא אחר כך לתקן את החיסרון, הוא בעצמו מעורר את החיסרון. ודורשים ממך רק פנייה, דרך הקבוצה לבורא.

ואנחנו לא קושרים את שלושת הדברים האלה יחד, האור שמעורר את הרצון ומגלה רצון ואדם מרגיש ירידה, והאדם בא לקבוצה, נכלל עם החיסרון שלו, והקבוצה יחד עם האדם עובדת על החיסרון הזה, זאת אומרת להתחבר יותר ודורשת מאור המחזיר למוטב. לא שהיא מצליחה בעצמה להתחבר. לא להצליח, לא לנסות. לא לנסות, אנחנו לא גיבורים. הגיבורים הם אלו שלא שוכחים שאנחנו תלויים באור הזה, בבורא, ב-100%. ואז פונים מיד אליו, והוא משפיע. כי באמצע רק הפנייה שלנו הייתה חסרה.

שוב, האור מעורר את הרצון, האורות הם כל הזמן מתגלים ומתגלים, זה כבר מהתוכנה עצמה, אנחנו מרגישים מזה הכבדת הלב, אנחנו מבקשים על פני הכבדת הלב הזו להיות מחוברים, ואותו האור, הוא הופך להיות המאור המחזיר למוטב עכשיו, פועל עלינו ומתקן. מה מתקן? על פני אותן ההפרעות שהוא מביא, הוא מחבר אותנו. ואין הפרעה, אלא רק לצורך החיבור. רק לצורך החיבור.

שאלה: מה זאת אומרת שהקבוצה בולעת ולועסת את החיסרון שהאדם מביא? הקבוצה, העשירייה צריכה לדעת על החיסרון הזה?

למה לא?

תלמיד: כי אנחנו בדרך כלל אומרים שהאדם לא מביא איתו את קו השמאל שלו לתוך העשירייה או את הקשיים, להיפך, אנחנו משתדלים להיות בקו ימין. וגם אם האדם מרגיש איזו כבדות, הוא משחק.

למה הוא צריך להביא את זה בצורה כזאת שזה רע? הקבוצה חייבת כל הזמן להחזיק את עצמה, את האווירה הזאת שֵמה שקורה עם כל אחד, אפילו בצורה הרעה, כאילו רעה בהרגשה, שהוא מרגיש שנופל, הוא צריך להרגיש דווקא את זה, עזר כנגדו. זה תלוי בקבוצה איך שהיא נותנת לו את האווירה הזאת, כך להרגיש. כן. למה שלא ישמח מזה?

תלמיד: אז מצפים מהאדם להגיע בשמחה לעשירייה ולהגיד להם, יש היום מקום לעבודה?

איך לעשות את זה בפועל?

תלמיד: כן.

איך אתם חושבים? או לא לבוא לעשירייה, או שלבוא ולשבת כמו, אני יודע מה, כמו שאתה בעצמך. יותר טוב ככה?

תלמיד: אני לא בוכה, להיפך, אני רוצה להבין מה זה אומר שהאדם מביא את החיסרון שלו ונכלל?

באיזו צורה אתה צריך לבוא לעשירייה?

תלמיד: כן.

בצורה שאתה מחזיק את כולם, שאתה מעורר את כולם לקשר על ידי המאור המחזיר למוטב, לא סתם לקשר. אתם "גיבורים", כמו ילדים קטנים "אנחנו, אנחנו, אנחנו", ככה, אנחנו לא גיבורים. אנחנו צריכים מאור המחזיר למוטב. אנחנו צריכים להרגיש שהוא מחזיק אותנו. עוזב אותנו, נופלים. מחזיק אותנו, מחוברים. שאנחנו תלויים בו כל הזמן, תלויים בו. זו הבעיה עם גדלות הבורא, שאנחנו לא מסוגלים עדיין להתקרב למושג הזה, שאנחנו נמצאים בשליטה העליונה שהיא מחזיקה אותנו. ואז אם קצת רע לי, אז יש לי אפשרות עוד יותר, נוספת, לפנות אליו, ואני רוצה להתחלק עם הקבוצה בזה, ואז אנחנו עוד יותר פונים אליו.

זאת אומרת, המצבים הרעים, כביכול "רעים", הם באמת מועילים יותר מהמצבים הטובים. ואנחנו שמחים ברע כמו שבטוב, כי אין רע. איך אחרת אנחנו נתקן את עצמנו, איך אנחנו נטפס להר המלך? אחר כך אנחנו עוד נדבר על איך לגלות את השחר, זאת אומרת איך אנחנו מגלים את החסרונות לפני שהם מתגלים מלמעלה. אולי זה נראה לכם כמו מזוכיזם, אני לא יודע, אבל זה באמת מתוך הרצון להתקרב לבורא, אתה מרגיש שחסר לך חיסרון, חסרה לך הרגשה שאתה רחוק. זה כמו באהבה, אתה רוצה לעורר אותה עוד יותר, אז כאילו חסר כאן איזה ריחוק, אבל הוא לא מורגש. ואם מתגלה, אז אפשר להוסיף.

תלמיד: התיאוריה היא מאוד ברורה והגיונית. הפרקטיקה שלה היא קצת פחות ברורה לי. מה זה נקרא שאני מביא את החיסרון שלי?

פרקטית, אני היום מגיע "ככה ככה", זה ברור, המצב ברור, כן. אני מגיע לקבוצה, אבל הקבוצה עובדת תמיד בהתרוממות, וכשאני מגיע, אני נכלל בהתרוממות שלהם. הם פועלים עלי. כל אחד צריך להסתכל על האחרים עד כמה הם נמצאים בזה. ואני לא שואל אותך באיזה מצב אתה הגעת, אלא אני צריך לדאוג לזה שכל החסרונות שיש לך עכשיו שהבורא נתן לכל אחד ואחד, אנחנו עכשיו מגרדים את כל החסרונות האלה, ועובדים איתם. איך? להעלות אותם לפסגת ההתלהבות, על ידי המאור המחזיר למוטב. לא שאנחנו כך מתחילים ב"הוֹ, אנחנו נשיר, אנחנו נרקוד, אנחנו נשתה עוד איזה כוסית, ואז יהיה בסדר", לא.

גם זה טוב, אבל אנחנו רוצים לעשות את התיקון הזה במאור המחזיר למוטב, כי מה חסר לי כאן? לא חסר לי מצב רוח. חסר לי להיות מקושר עם החברים למעלה, לא למחוק, אלא למעלה מכל הירידות האלה, הנפילות, הבעיות, האכזבות, כל מה שיש לפניי, הן לא נעלמות, אני רק נמצא מעליהן. אני מרגיש את כל הבעיות האלו שהן נמצאות, זה באמת תהום עם כל הנחשים והעקרבים שם בפנים, ואני נמצא מעליהם. ומחזיק אותי המאור המחזיר למוטב, ואני תלוי בבורא במאה אחוז. ואני לא רוצה לוותר על התהום הזאת, אחרת אני אהיה בהמה, תינוק קטן.

תלמיד: אז מה זה נקרא לפנות למאור המחזיר למוטב? איך פונים למאור המחזיר למוטב?

יחד כולנו.

שאלה: איך? יחד כולם.

אנחנו רוצים שהבורא יחזיק אותנו למעלה מכל החסרונות והבעיות. למה? כי דווקא בפער ביניהם, יש לנו צורך להחזיק בו.

שאלה: אז מבקשים ממנו שפשוט יחזיק אותנו?

כן. רוצים להיות דבוקים בו. לפחות ככה.

שאלה: ואז בזה שכול מי שמגיע לעשירייה, מבקש את אותה בקשה עם כל מה שהוא הביא איתו, זה נקרא שהקבוצה בולעת את כל החסרונות שלו?

כל מי שמגיע לעשירייה, צריך להתכלל בעשירייה עם כל המטען שאיתו הוא מגיע. הוא לא זורק אותו החוצה. הוא לא מגיע לעשירייה עם חיוך כזה מלאכותי על הפרצוף. הוא מגיע עם כל מה שיש בו, מפני שהמאור מעורר בו כאלו חסרונות. ועכשיו הם צריכים לחבר את כל החסרונות האלה, הכול, ולפנות למאור. הם רוצים להיות למעלה מהחסרונות האלו, קשורים למאור, קשורים לאמונה למעלה מהדעת, שזה הבורא עשה והוא מחזיק אותנו ואנחנו רוצים להיות דבוקים בו, בהשפעה הדדית, בחיבור הדדי למעלה מכל ההפרעות שהוא מעורר בנו. אלה לא הפרעות. זה הגילוי של הרצונות המקולקלים שלנו שבכוונה הם מקולקלים. איך אני אבנה רוחניות אם לא יתגלו הקלקולים? לרוחניות אין צורה. אין רוחניות. אנחנו בונים את זה.

שאלה: זה מאוד ברור שהחסרונות זה מקום העבודה. אני צריך לדעת, להכיר את החסרונות של החברים בעשירייה, לגלות להם את החיסרון שלי, או לא?

לא. כי אף אחד לא מכיר, מה, כל אחד מכיר את החסרונות האלה? במה הוא מכיר? מאיפה הוא יודע? אנחנו מקבלים מכל החסרונות הרוחניים, ציור גשמי, לא נוח, לא מוצא חן בעיניי, אין מצב רוח, אני עייף, אין לי התעוררות, לא בא לי, ככה, ככה, בלבול במוח, לב ריקן, אוכל את עצמי על העבר, לא אכפת לי מהעתיד, כל מיני כאלה דברים, אלה לא הבחנות, אלה ניחושים, תחושות, זהו. זה מה שיש. אתם מבינים, אין לנו בזה הבחנות ברורות שאני יכול למדוד אותן לפי האיכויות, לפי הגובה. אין. לכן עם מה שבאים, באים, העיקר שאנחנו רוצים למעלה מהם להתחבר ודורשים מאור המחזיר למוטב שהוא יחבר בינינו. למה? לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: אז לכלול את החסרונות שלי בתוך הקבוצה, זה בעצם העובדה שאני מגיע לשיעור, מגיע למפגש עם העשירייה, עם הקבוצה וכאילו נותן להם לפעול עליי? זה נקרא לכלול את החסרונות שלי בתוך הקבוצה?

יחד איתם.

תלמיד: מה הייחודיות שכול חבר מביא לעשירייה? מה זה שחבר פותח צינור וסוגר צינור?

אני לא יודע, פותח או סוגר, אולי דיברנו על זה באיזה הקְשר אחר, אבל כל אחד מגיע בשינויים. אנחנו כל הזמן נמצאים בשינויים. האור העליון הכללי, הוא מקדם אותנו כולנו. אתה יודע, "תק, תק, תק", ככה, עד גמר התיקון, מקדם את כולנו, והוא פועל על כולם. למשל על העשירייה שלי, אז פועל על כולם. עשה איזה טָקְט ככה קדימה, ואז כולנו משתנים. לכן כל אחד בא כל פעם לעשירייה במצב שונה. מה אנחנו צריכים? על פני המצב השונה, אנחנו צריכים למצוא חיבור חדש.

אם אנחנו עוסקים בחיבור החדש בעצמנו, אז סתם אנחנו נמצאים באיזו קבוצה פסיכולוגית שמטפלת במצב רוח, אם אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב שהוא יעשה בנו את השינויים מאתמול להיום, ואנחנו רוצים היום להשיג את החיבור הטוב ביותר בינינו, עד כמה שאפשר, והחיבור הוא בעצם מעל אותן ההפרעות שאנחנו מגלים, אז כל פעם ההפרעות בינינו, הריחוק בינינו הוא יגדל עד שנרצה לשרוף זה את זה, ואנחנו, מעל זה רוצים לדרוש חיבור.

בחיבור שבינינו, שאנחנו נדרוש מאותו מאור שברא בנו, שעשה בנו את החושך, "יוצר אור ובורא חושך", שברא לנו את החושך הזה, את ההפרעות, אנחנו דורשים שאותו האור יתקן. וכשהוא מתקן את ההפרעות האלה, ואנחנו יכולים להתחבר בינינו מעל ההפרעות, הוא גם ממלא וגם נהנה מזה, זה מה שאנחנו רוצים שיקרה בינינו. הפעולות, ברור מה לעשות.

תלמיד: היום היה מאוד מורגש, לא היו כולם, הגיעו שניים, הגיע עוד אחד, ועוד אחד, הגענו לתזמורת כזאת, שכל אחד כמו שאמרת, עם המטען האישי שלו, ואין שום חיבור, כלום. איך עושים את הכיול הזה, איך לעשות שכל אחד יבוא ויפעיל את האור המחזיר למוטב?

לא כל אחד, לא יכולים כל אחד. לא. כל אחד לא יכול להפעיל מאור המחזיר למוטב, איפה? כל אחד זה לא כלי, עשירייה זה הכלי, לכן כתוב, "הגעתי ואין איש", כי "איש" זה נקרא עשירייה, מניין, אבל אם אתם הגעתם והתיישבתם, והתחלתם לקרוא משהו, לדבר על משהו, אז אתם כבר צריכים לדאוג איך אנחנו פונים למאור, כי פנייה למאור חייבת להיות. אלא בשביל מה באתם? ללמוד מה שכתוב בספר אני יכול בבית לבד, אני אלמד יותר טוב ממה שכאן. מה אנחנו למדנו, עכשיו קראנו חמש דקות ואנחנו מדברים כבר חמישים דקות.

תלמיד: האמת שחסרה לנו גדלות הבורא, שהגדלות שלו תהיה כל הזמן באוויר.

זה לא יהיה באוויר ולא יהיה כלום אם אתם לא תפעילו את עצמכם לזה. אוי ואבוי אם זה יבוא מעצמו, מלמעלה. אם הבורא בא ללא ההזמנה שלנו, יותר טוב שלא יבוא, זה תמיד מכה. הטוב שבא מלמעלה לפי הזמנה שלנו זה מ"ד. אם זה ללא הזמנה, אם האור העליון מגיע בלי הקדמה מלמטה, זה מכה, זה אור חכמה, זה סכין, זה כידון, זה אש, זה משהו מאוד חד, מאוד לא טוב. אם אור חכמה לא מלובש בחסדים הוא מביא סבל גדול, כאב גדול מאוד. אבל את לבוש החסדים אתה צריך להפעיל מלמטה, להכין אותו, לכן הדרישה צריכה להיות קודם כל לתיקון, אחרת זה דרך ייסורים.

תלמיד: הדרישה אליו צריכה להיות דרישה לחיבור?

אנחנו רוצים להיות בחיבור וכלום חוץ מזה. כי בזה אנחנו נותנים לבורא, לאור להופיע אצלנו, בנו, להתלבש בנו להופיע בנו וליהנות מזה. ולהופיע בנו וליהנות מזה אנחנו רוצים את זה בשבילו. עוד נלמד את זה אחרי פורים, כי בעצם אנחנו בעצמנו צריכים קטנות, גלגלתא ועיניים, יותר מזה אנחנו לא רוצים. האח"פ, להפעיל את הכלים דקבלה כדי שהבורא ינחת בנו, ימלא אותנו, יתגלה בנו, זה הכול לטובתו. זה לא לנו, אלא לו בלבד. זאת עבודה עם כלים דקבלה, תעזוב את זה בינתיים. אנחנו צריכים לעבוד עם כלים דהשפעה וכל הזמן להישאר בכלים דהשפעה.

במשך ששת אלפים שנה אנחנו מגיעים בסך הכול לתיקון של כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים. נמצא כאן שרטוט ששרטטתי לפני שנים, כתוב שם שאנחנו מגיעים לחנוכה משך ששת אלפים שנה, והתיקון של כלים דקבלה, של האח"פ, זה כבר אחרי, זה כבר ביאת המשיח.

רק תרגישו עד כמה החיבור בכלים דהשפעה בלבד, מעל כל ההבחנות, זה כל התיקון שלנו. זה חפץ חסד, אמונה למעלה מהדעת, ורק אחרי זה אתה מתחיל לעבוד עם הדעת שלך. זו עבודה אחרת לגמרי, היא מאוד שונה. בעל הסולם כותב שהעבודה הזאת ניתנת לפעמים לנשמות מיוחדות גם בחיותן בעולם הזה. עוד נדבר על זה, בינתיים אי אפשר להבין את העבודה הזאת, זה רק נראה לנו שכאילו אין בעיה לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: יוצא שהחשבון הוא לא עם החברים בכלל אלא כל הזמן עם המאור?

אבל איך תפנה למאור? רק אם אתם עשירייה.

תלמיד: אבל אין לי מה לבוא בדרישה לחבר בעשירייה אלא בדרישה למאור?

לא, אם לא יהיה לך חבר, אם לא תהיו מחוברים באיזו צורה, אם לא לכם תהיה הרגשה שחסר לכם חיבור, איך. האם אתם מרגישים שחסר חיבור? תבררו מה חסר, איזה סוג חיבור, משהו, עד כמה זה כואב, עד כמה אכפת, עד כמה אנחנו נמצאים כבר בייאוש כי לא יכולים להשיג אותו, כי זה ורק זה חסר לנו וכן הלאה. תבררו את זה, וזה יהיה מ"ן.

תלמיד: כשחבר נמצא בירידה אנחנו צריכים לבוא אליו בדרישה?

לא, הוא בא לעשירייה עם כל מה שיש לו והוא חייב להשתתף. אם הוא בא פיזית אז אתם צריכים להכין מקום, לכולם, הרי אתה לא יודע מה יש בו בפנים, אתה לא יכול לדעת וגם לא צריכים, אנחנו צריכים להתחבר יחד וזהו. לב אחד, הרגשה אחת, האם יש לנו את זה או לא, מה מפריע שאנחנו נרגיש את זה, ממש להרגיש, כמו שאנחנו יודעים להרגיש. אני לא עושה שום חשבון, אני רוצה להרגיש לב אחד.

תלמיד: היום זה שונה, כי הייתה לנו שעה להתבשל אחד עם השני כדי להיות רכים אחד כלפי השני ולהגיע ללב אחד.

נכון, לכן המקובלים אומרים שצריכים לעשות הכנות.

תלמיד: אבל במהלך השבוע המצב הוא לא כזה, לוקח המון זמן עד שאנחנו מצליחים.

שלוש שעות זה מספיק לכם, אף אחד לא אומר שאתה צריך להיות בהתרוממות לפני השיעור. אלא משך השיעור להגיע לדרישה למאור המחזיר למוטב וזהו, השיעור הצליח כבר.

תלמיד: האם כשאנחנו מתאספים צריך לבטא את הבעיה, או שצריך פשוט לבוא?

אני מסתכל עכשיו נניח על קבוצת מוסקבה ורואה שהם יושבים, אבל האם הם ערים או לא, האם הלב חם? אתם צריכים להיות בזה, אני לא יכול לעשות את העבודה הזאת.

תלמיד: כלפי העבודה שאנחנו עושים, האם אני צריך להגיד לחברים שהלב שלי אבן?

לא. לא צריך, כי אתה בעצמך לא יודע אם הוא אבן או לא אבן. אתה לא יודע באיזו ירידה אתה נמצא, מה מדידת הירידה, בכמה מטרים אתה מתחת לאדמה ובאילו הבחנות בדיוק אתה מתחת לאדמה. אולי דווקא ההיפך, אולי אתה לא מתחת לאדמה. תסתכל על החבר שיושב לידך, הוא נמצא עכשיו במצב רוח מרומם, אתה יודע לָמה? הוא הרוויח מיליון שקל והוא לא רוצה לספר, יש סוף לכל הצרות והבעיות שלו, הוא יכול להחזיר את כל החובות שלו לבנק. זו הפרעה. הבורא שומר עליך. זאת אומרת כל אחד מגיע עם שלו, ולא חשוב אם אלו הפרעות חיוביות או שליליות לחיבור, בתוך ההרגשה שלנו אין שום הבדל, זה הפרעות.

אתם צריכים לקחת את כל הדברים האלה יחד ולעשות מהם מיקס, סלט, ומזה לעשות מ"ן. אנחנו רוצים להתחבר עם כל הצרות, עם כל הבעיות, עם כל זה להתחבר, והאור כבר יסדר את החיבור. הוא יעשה לך אמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת אם הוא ייתן חיבור, החיבור יהיה כבר מעל ההפרעות, למרות ההפרעות, וזה נקרא שקיבלת אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת יש לך כבר איזו דרגת הרגשת הבינה לעומת המלכות, יש כבר איזה פער קטן מאוד בין בינה ומלכות שפועל בך. אולי זה עדיין לא מספיק כדי להתחיל להרגיש בו משהו, להרגיש אולי כן, אבל לא להבחין, כי זה עדיין לא אותו הבחן ברזולוציה שבה אני יכול לראות את הרוחניות. אבל אני כבר מתחיל להרגיש שזה למעלה וזה למטה, שזה מחובר וזה מנותק. זה בעצם כל ההבחנות ברוחניות.

תלמיד: אם כך כשאנחנו מתאספים צריך לצאת מנקודת הנחה שכל אחד בא עם סל ההפרעות שלו?

בטוח. לא יכול להיות אחרת. אפילו שלא מרגישים שזה כך, אפילו שנראה לך שאתמול זה כמו היום, זה לא נכון.

תלמיד: יוצא שיש לנו ישר על מה להתפלל.

בטח, הבורא הכין. האם אני מכין את עצמי יום יום, אני עושה? "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", הכול מלמעלה, אבל באמצע אתה צריך להיות עם הבקשה.

תלמיד: המצב הטוב זה כשמצליחים לזכור לבקש, כשמצליחים במידה מסוימת לרצות חיבור, והמצב הרע זה כשאתה חי בתוך סל של ההפרעות שלך.

לכן אתם חייבים לבוא לכאן ולהתחיל לקרוא את מה שאומרים המקובלים ומתוך זה להתעורר. נניח שכולם נמצאים ב"אווט", כולם הרוויחו מיליון דולר, או הפוך חלילה, מכה אחרת, במינוס, לא בפלוס, הרי גם כך וגם כך הראש מנותק, אז יש לכם מורה, יש לכם שיעור, זמן מוגדר, יש לכם חומר, ואז מתחילים.

כשתלמידי רבי שמעון היו מגיעים לשיעור, אתה חושב שהם מיד רצו לשרוף זה את זה? הם היו מגיעים עם הראש למטה, כמו חמור, כל אחד. אני ראיתי את זה על הרב"ש, איך אדם יכול לקום, באיזה צורה, היו כאלה מצבים שהיה מעורפל לגמרי. וזה עד סוף הדרך.

תלמיד: האם הפניה למאור יכולה להפוך להרגל, אנחנו יכולים לפתח כזה דבר?

לא. אף פעם לא. אתה אף פעם לא תקום בהתעוררות. לפעמים יעשו לך את זה, אבל רוב הזמן לא. יכול להיות שאתה תבוא לקבוצה והם כולם יהיו ערים, ויכול להיות ההיפך, אף אחד לא ישים לב אליך. מסדרים את זה מהשמים. אתה צריך לקבל את הדברים האלה שהם באים כך מלמעלה ושום דבר לא תלוי באף אחד. זה נתון ובא מלמעלה. הבורא מביא אותך ואומר לך קח את גורל הטוב, ומה שתלוי בך זה רק לבצע. וכך כל פעם בשיעור.

תלמיד: האם יש יכולת, ולא משנה באיזה מצב אתה נמצא, שיהיה לך תמיד את האינסטינקט הפנימי לפנות למאור?

לא. לא יעשו לך את זה.

תלמיד: למה לא?

כי אתה צריך לבחור דווקא, כשאתה פונה, שאתה רוצה את הבורא, שאתה רוצה את המאור, שאתה רוצה את החיבור, שאתה רוצה את מטרת החיים שלו, את מטרת הבריאה שלו, שאתה מסכים עם זה, מצדיק את זה. אחרת הוא היה בונה אותך מלכתחילה בסוף הדרך וזהו. איך אתה שואל? כל העבודה שלנו היא בבחירה לפנות למאור, את כל היתר הוא עושה.

תלמיד: הבחירה החופשית זה היכולת שלנו לפנות למאור?

הבחירה החופשית שלנו, היא על ידי החברים יחד כולם, לעורר את עצמנו לפנות למאור וזהו. לפני זה "אחור", ואחר כך "קדם צרתני". ואז באמצע אנחנו מתחברים ומבקשים. מסדרים את המ"ן לפי הנתונים שהוא עושה. תראה בתורה איך הם עוברים את כל המצבים, אנחנו לא יודעים מה בדיוק המצבים האלה, אבל תראה במדבר, כמה תרגילים יש לך כל פעם.

תלמיד: היכולת שלנו להיות בפניה למאור, חייבת להיות בביטוי חיצוני, או אני לא צריך במילים להגיד משהו לחברים וזה יכול להיות פניה למאור?

לא. אתם צריכים גם לדבר, להבין, להרגיש, לעורר זה את זה, אבל במקצת, לא להגזים, לא לעשות את זה מלאכותי, ולהגיע לתפילה. יכול להיות שכדאי לחבר כמה שורות יחד, שאתם מסכימים עליהן ולא מהספרים. יש ספר שלם של תפילות רמח"ל, ועוד כאלה הרבה. [אבל] לא, לחבר משהו מהלב, מה שאתם חושבים. יש כאלה סיפורי חסידים שאתה נותן שריקה במקום תפילה, גם זה הולך, גם זו תגובה נכונה. זאת אומרת התגובה צריכה להיות בלב. אם אתם יכולים לבטא אותה במילים אז תבטאו.

תלמיד: הפניה למאור תלויה בתלות הדדית?

הפניה למאור תלויה בתלות הדדית בקבוצה בצורה שלמה, לפי הדרגה שלהם כמה שאתם יכולים. אם אתם לא מחוברים אתם לא עשירייה, אתם לא אחד, אין לכם עמוד התפילה, המ"ן לא עולה ולא מעורר את המאור. המאור הוא אחד ואתם צריכים להיות כמו אחד. חד מקבל חד.