ב' דראש השנה תשפ"א

שיעור בוקר - 20.09.20 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ראש השנה - קטעים נבחרים מהמקורות

שיעור 4

קריין: שיעור בנושא ראש השנה, קטעים נבחרים מהמקורות, קטע מספר 19.

אני דיברתי עם כמה אנשים אתמול והיום והתרשמתי מאוד ממה שקורה, שאיזה רוח שורה בכל בני ברוך העולמי מצד אחד. מצד שני, אני שמעתי כמה קושיות, אנשים שקמים בבוקר, הם בקושי קמים לפעמים וקשה להם להתעורר, קשה להם שוב לחזור למצב כמו שהיה אתמול עם החברים, עם החיבור והרגשת הכנס הווירטואלי. אנחנו צריכים להבין שזה לא סתם. אין דבר בעולם שלא מגיע מהבורא אלינו, ואפילו אם נראה לנו דרך חברים או דרך כל מיני מקרים זרים ואפילו הפוכים, זה הכול בא בכל זאת מהבורא. בסופו של דבר רק רצון ה' הוא השולט והקובע על כל פרט הכי קטן שבעולם.

אם כך, בשביל מה אנחנו מרגישים פתאום כבדות, חוסר מצב רוח או חוסר רצון? אני לא מפחד עכשיו לדבר על זה בזמן תחילת שיעור בוקר, חג ויום מיוחד, דווקא ההיפך, מפני שאותם המצבים שהבורא מעורר בנו, חוסר תקווה אולי, שלא מרוצים, עצלות, עצלנות, כל מיני כאלו מצבים, אנחנו צריכים להרגיש אותם ולהעלות אותם שוב ושוב לפסגה. כי כמה שאנחנו על פני זה נופלים, הנפילה היא דווקא באה מהבורא שהוא מוריד אותנו ואז אנחנו מתפללים אליו דרך הקבוצה ומבקשים להעלות אותנו כבר, לא לגובה של האגו שלנו שאנחנו מנצלים, אלא שאנחנו עולים באמונה למעלה מהדעת, בזה שאנחנו רוצים להשפיע לאחרים ללא שום שכר. בסופו של דבר רוצים להגיע לבורא למלא אותו בכל הרגשת התענוג.

ולכן הירידות האלה שאנחנו מרגישים כל פעם יותר ויותר הן רק אומרות לנו כמה שאנחנו מתקדמים יותר ויותר, כמה שאנחנו יכולים מתוך זה לעלות ולעשות נחת רוח דרך החברים לבורא יותר ויותר.

לכן טבעי שכל יום ויום המצב שאני מרגיש מהבוקר ובמשך היום לפעמים, שאני נופל ועוד, הדברים האלה יהיו יותר ויותר קשים, כבדים, שחורים, מייאשים, ואני צריך לשמוח בזה. זה סימן שאני מתקדם. זה עוד יותר סימן להתקדמות ממה שאני מצליח אחר כך להתעורר ולעלות מעליהם, כי הרגשת הנפילה זה גילוי הרשעים החדשים, זאת אומרת הכלים השבורים שלי שכבר היו נמצאים בי, אבל עכשיו עולים ואני יכול לתקן אותם. סימן שאני יכול לתקן אותם כשהם מתעוררים בי כחוסר מצב רוח, חוסר אונים, חוסר תקווה, עייפות וכן הלאה.

לכן אם יש לכל אחד ואחד כאלו מצבים, אנחנו צריכים לשמוח בהם, לא לעזוב אותם כאילו שהם אינם, אלא לשמוח בהם, לחבר אותם יחד, כמו זקן שמחפש מה שנאבד לו. כי הם הכלים השבורים שלנו שמתגלים לאט לאט בזה אחר זה, אז צריך לאסוף אותם ולהביא אותם לחיבור בינינו. זה הכול צריך להתכלל בקופה הכללית שלנו.

לכן כתוב ש"צריך האדם לברך על הרע כמו על הטוב", כי בגילוי הרע דווקא הוא זוכה אחר כך לטוב. לכן לא יכול להיות חג, יום טוב, יפה, אם לא מחובר אצלו שם באחוריים כל הרע שמתגלה, ואדם שמח לתקן אותו, להעלות אותו לטוב, מבין שבזה הוא עושה את העבודה הגדולה מאוד בתיקון הכלי דאדם הראשון.

בינתיים נלך לטקסט, אבל נזכור את זה טוב שיהיה לנו הרגל, שכל פעם שמתגלה רע אנחנו שמחים שהבורא נתן לנו עוד כלי שבור לכל אחד מהמחסן של הכלים שבורים שלו, והבורא מברר ונותן לנו עוד ועוד בהדרגה מהקל אל הכבד כך שאנחנו יכולים לעלות על פני התיקונים האלה אליו.

שאלה: איך לעורר את הרע שנמצא במחסן הזה בצורה נכונה בזמן שמרגישים התעלות כמו עכשיו?

ההתעלות בעצמה היא מעוררת את הרע כי היא מאירה בחיבור בינינו, ביחס שלנו עם הבורא, היא מאירה לכל הכלי כולל את החלק השבור שלו, ואז השאלה היא עד כמה שאנחנו נמצאים בחיבור בינינו, כי לפי זה מתגלה הכלי שאנחנו מסוגלים לתקן.

בעצם במידת ההתפעלות, בטיב ההתפעלות, בטיב החיבור, מידת החיבור בינינו, מידת החיבור בינינו לבורא, כל זה קובע איזה כלי אנחנו מעלים מהמחסן של הכלים השבורים לעבודה שלנו כדי לצרף אותו לחיבור בינינו.

תלמיד: אז נניח עכשיו שכולנו התרגשנו מאוד בהכנה ואנחנו מוכנים לשיעור, איך אנחנו עכשיו מעוררים מהמחסן את כלים השבורים?

אנחנו לא צריכים לעורר. אנחנו תמיד נמשכים לטוב, לחיבור, והכלים האלה הם יתעוררו מעצמם. אנחנו לא צריכים לחשוב על הרע ולרדת לרע, לכלים הרעים האלה, לעל מנת לקבל, לייאושים, לשנאה, לדחייה, אנחנו לא צריכים. יש גם בזה עבודה מיוחדת אבל זה לא בשבילנו עדיין לעורר את השמאל. אנחנו עוד לא חזקים, עוד לא נמצאים בזה, אלא עלינו להימשך לחיבור, לימין וזה בעצמו יעורר לנו את השמאל, את הכלים השבורים והם יתגלו בינינו ואנחנו נמשיך איתם יחד לחיבור המתגבר.

תלמיד: אז איך בכל זאת בזמן שכן מרגישים חיבור וכן מרגישים התפעלות לא לשכוח דווקא על הכלים השבורים האלה?

יש ויש, זה תלוי במצבים. ישנם מצבים שאנחנו לא צריכים לחשוב על הכלים השבורים, אלא להיות רק בכלים שיכולים לבנות עליהם חיבור בינינו ועם הבורא. וישנם מצבים שאנחנו בכל זאת צריכים להתקדם על ידי שני קווים, אחר כך ג' קווים, שבחיבור בינינו יהיו גם הבחנות מתוקנות וחצי מהן לא מתוקנות והחיבור יהיה מורגש וגם לא מורגש בחלקים, שאנחנו עדיין לא מרגישים עכשיו.

התינוק לא מרגיש טוב ורע בחלקים שונים, הוא רוצה להרגיש טוב וזהו. ואדם שמתפתח, גדל, מתגבר, הוא לפעמים מרגיש גם רע וגם טוב, ויודע שגם זה קיים וזה קיים ובבת אחת. הרגשת החיים היא מורכבת מהרגשת הטוב והרגשת הרע יחד וכבר יכול להבדיל חלקים כמו שאנחנו לומדים מהפרצוף, יש ראש, תוך, סוף, שתוך זה דבקות בראש וסוף זה חוסר דבקות בראש וכן הלאה. ויש עוד.

אחר כך נלמד מערכת טומאה, מערכת קליפה, כל מיני מערכות. גם הן קיימות בנו, כי הכול קיים באדם, אדם כולל את כל הבריאה. וכך מתקדמים.

תלמיד: אז למצבנו, מה זה אומר לברך על הרע כמו על הטוב?

אנחנו צריכים להבין שכל הדברים האלה שמתגלים, הם מתגלים לטובתנו והם שלבים בדרך התיקון שלנו, ואנחנו צריכים להתייחס לכולם כדברים הכרחיים. גם את הקליפות אני צריך, כי בלי הקליפות בינתיים אני לא אוכל להתקיים. ואנחנו רואים אפילו מהגוף הגשמי שלנו עד כמה שיש שם הרבה מערכות שפועלות בצורה שמתנגשות ביניהן, שמבטלות כביכול זו את זו, אבל דווקא בצורה כזאת שנמצאות זו מול זו, הן מקיימות את כל הגוף.

כך גם בחברה. אנחנו רואים שכמה שיש כוחות מנוגדים, עד שאנחנו לא מגיעים למצב של גמר התיקון, אז כל פעם כמה שזה גדל, זה גדל. כמו שהוא כותב, שיש ירושלים, יש נגד ירושלים. כך זה עובד.

תלמיד: אבל בצורה אקטיבית אני לא אמור לעורר שום דבר רע.

אף פעם. זה עוד לא בשבילנו. זה שאתה תהיה כגוליית, שאתה תהיה במקרים כאלו שאתה תלך דווקא לעורר את האריה, אני לא יודע באיזה מצב זה יכול לקרות אצלנו, אבל לא עכשיו. זה עוד רחוק, אם בכלל.

שאלה: כשאנחנו עושים את התיקונים מקל לכבד, האם אנחנו רוכשים עוד ועוד כוח כדי לעשות את התיקונים, ואם כן איך זה עובד?

בדרך אנחנו מבררים את זה. ככה זה קורה. אנחנו מתחילים להרגיש. אני סיפרתי על זה. זאת אומרת אני קם בבוקר, ואין לי מצב רוח ואני עדיין רוצה לישון ואני לא מבין כל כך, הראש שלי מעורפל וכן הלאה, אני צריך להבין שכל הדברים האלה, אין מקרה ברוחניות ובכלל בחיים, זה הכול מה שמתבהר בי, מתבהרים בי כלים חדשים. שאני צריך לעבוד עליהם עד כמה שאני מסוגל לכוון אותם דרך החיבור בינינו לבורא.

ולכן אני יום יום מרגיש את עצמי יותר ויותר כבד, בבוקר כשאני קם או באמצע יום שאני מתנתק קצת על ידי משהו, אני מרגיש בזה דווקא עזרה. שהבורא תמיד מעורר אותי או על ידי התעוררות קלה, יפה, טובה, כמו שאנחנו מעוררים ילדים, תינוקות, אנחנו תמיד פונים אליהם כאילו במצב רוח טוב, עם שירה, עם משחק, או שאנחנו כבר מעוררים אנשים לעבודה כמו אנשים מבוגרים, גדולים, בוגרים. אתם מבינים שבצבא לא יבוא אליכם איזה קצין ויגיד, מה איתך, פוצי מוצי, למה אתה לא קם, בוא תקום. לא, הוא נותן לך פקודה ולוחץ עליך שאתה תקפוץ מהר וזהו.

אז יש ויש. לכן אנחנו צריכים לראות עד כמה שאנחנו רציניים ומתקדמים אם אנחנו מגלים הכבדת הלב יותר ויותר.

שאלה: אתה אומר שאנחנו מרגישים כבדות, חוסר מצב רוח, חוסר רצון, עצלות וכולי כדי לקחת את זה ולהעלות את זה לפסגה, לבורא. אבל בסופו של דבר ההרגשות האלה משתלטות. אם אני עצלן עכשיו, לא קמתי לשיעור בזמן, ואני עצלן לא עשיתי את ההפצה שאני צריך לעשות. כאילו איך באמת לעבוד עם ההרגשות האלה נכון?

אתה לא קמת לשיעור בגלל שאתה לא עשית מהערב הכנה נכונה לשיעור. כי עליך הייתה חובה לעשות הכנה נכונה לשיעור. זה שעון מעורר, ולסכם עם החברים שהם יעירו אותך בטלפון ועוד כל מיני כאלה דברים. אתה צריך לדעת שאתה חייב ללכת לישון מוקדם כמה שאפשר ולא להתפלפל ולא להתבלבל עם כל מיני דברים. בדרך כלל לפני שאנחנו הולכים לישון אנחנו אוהבים למלאות את הזמן שלנו בכל מיני שטויות, להרגיש את עצמנו ככה מעורפלים מכל היום לפני השינה.

וכאן זה מאוד חשוב. רב"ש היה גומר שיעור בשמונה וחצי בערב ורבע לתשע הוא כבר היה ישן. זאת אומרת הוא נכנס לדירה שלו, זה היה פשוט בקומה יותר עליונה, נכנס לשם ונשכב מיד על המיטה לישון. כמה זמן היה לוקח לו לישון אני לא יודע, בדרך כלל, זה הרגל, תוך כמה דקות הוא כבר ישן. בדרך כלל אפילו הוא לא היה מדליק אור.

תלמיד: אני חושב שרובנו האמת משתדלים לנהוג כמה שיותר כמו שאתה אומר, אבל אני מתכוון שמגיעה הרגשת העצלות הזו או הרגשת הכבדות הזו, איך לוקחים אותה, בכלל עושים איתה משהו. הרי היא משתלטת, היא יושבת על האדם, הוא לא ממש יכול להזיז. אתה גם סיפרת שרב"ש לא היה יכול לפתוח ספר מרוב הרגשת כבדות. ובפועל אנחנו אומרים בו לעבוד איתה, אבל איך עובדים איתה? היא חזקה מאוד.

הכול תלוי מההרגל. ולכן אם אדם מתרגל לאיזה פעולות ברורות לפני שהוא נגיד נרדם זה עוזר לו גם לקום ולבצע פעולות ברורות כשהוא קם. ואצלו גם היה בבוקר ככה. הוא קם עם עיניים עצומות, לא יכול לעשות כלום ולא לשמוע ולא לראות, אבל היה יודע שכך עליו צריך להתנהג. ללכת לשירותים, להתרחץ, לשבת ליד השולחן, לקבל כוס קפה, אני הייתי מגיש לו כוס קפה, ולהתחיל ללמוד. זה פשוט חובה, אני מרגיש חובה.

קריין: יש לנו קטע מבעל הסולם על הקימה בבוקר. זה מתוך אגרת י"ח של בעל הסולם:

"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע, שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.

והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח".

כן, כך אנחנו מתקדמים. הבורא מעורר אותנו על ידי כל מיני מצבים רעים, טובים, כביכול רעים וטובים, זה כדי שאנחנו נוכל להבחין ביניהם כהבדל אור מתוך החושך, יתרון אור מחושך, ולכן אנחנו צריכים ללמוד גם משני המצבים האלה, גם בירידות וגם בעליות. ובדרך כלל בירידות אנחנו לומדים.

כמו שאנחנו רואים נגיד בבית הספר. תארו לעצמכם אם בבית ספר אנחנו היינו רק שומעים מה שהמורה אומר לנו, אבל לגמרי לא היו שואלים אותנו שאלות, לא היינו עוברים מבחנים, מה היינו יודעים? כי העיקר זה השאלות, השאלות שעליהן אנחנו צריכים לענות ואז אנחנו חושבים למה ככה ולא זה ולא זה.

גם ברוחניות זה אותו דבר. לכן כל המצבים האלה שאנחנו עוברים שונים, שאלה איך אנחנו מקבלים אותם. אם אני מקבל כל מצב ומצב בחיים שלי שהוא מגיע מהבורא ואני צריך להתייחס אליו בצורה מסוימת, לא יודע עוד באיזה צורה אבל בטוח שבצורה מסוימת אני צריך להגיב, אז כבר אני עושה מהמצב הזה שלב בהתקדמות. איך הוא יכול להיות קשור במטרת הבריאה, למה הבורא שרוצה לקדם אותי כל רגע למטרה הבריאה הוא נותן לי הרגשה כזאת, נותן לי קושיה, בעיה או מצב רוח הפוך, טוב אולי, שייראה טוב אגו שלי אולי, ואך אני צריך לייצב את עצמי.

כך בעצם אנחנו צריכים להגיב עם מה שאנחנו מרגישים בכל רגע ורגע. אז כל רגע אנחנו הופכים להיות לשלב בלהתקדם, בלהתקדם למטרה.

שאלה: דיברת על תגובה נכונה על מצב. איך לא להסכים עם המצב? מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו בשיעור? אתה אמרת שהרב"ש לא הסכים עם המצב, הוא נכנס לחדר, הוא היה רוקד, היו מקובלים שהיו משלמים לזמרים, נגנים שינגנו להם.

לכם יש קבוצה, קבוצה חזקה, שיכולה מיד להוציא כל אחד ואחד ממה שנמצא ולכוון למטרה. אין כאן מה לחשוב בכלל מה לעשות. אני רואה לפניי נגיד שישה, שבעה אנשים, אז מה הבעיה? תאספו את כולם, תחברו את כולם, מטרה אחת, רצון אחד, בורא אחד, אתם יחד רוצים לבנות את עצמכם כך כדי לברר אותו, להשיג אותו ביניכם. תייצבו. איך זה לייצב? המצבים שלכם, ביניכם, שאתם עכשיו רוצים לעשות זה צריך להיות צורת הבורא.

תבנו. זה נקרא "אתם עשיתם אותי". בכל מצב ומצב בינינו לבצע, לפסל, לעשות פסל כזה כמו בורא, מה זה נקרא הדמות הזאת, איזה יחסים בינינו, איזה קשר בינינו. איך כל אחד ואחד יכול להוסיף לזה. תייצבו את זה, בזה אתם מייצבים עולם שלם, נצחי.

שאלה: האם זה משחק מתמשך של חילוף בין מצבים משתנים של התרחקות והתקרבות?

ודאי. וכמה שאנחנו מתקדמים הפער בין הדברים יהיה יותר גדול. זה כמו קונוס הפוך כזה. ככה זה יהיה. כל פעם ימין ושמאל הם יהיו יותר ויותר רחוקים, ואנחנו צריכים לעשות מזה קו האמצעי. לקבל גם ימין וגם שמאל לדמות הבורא, לדמות הקשר בינינו האינטגרלי. ולהתחבר כך.

שאלה: יש לך בחדר מסכים גדולים. אתה רואה את כל הקבוצות. גם אצלי במחשב שלי אני רואה את התמונות האלה. אני מסתכל, וכעת בזמן השיעור אני רואה שנגיד בעשירייה מסוימת, נגיד יש שש מצלמות, אבל אני יודע שיש שם שלוש עשרה חברים או ארבע עשרה חברים. האם עלי להתרכז בזמן השיעור רק בעשירייה שלי או איכשהו גם להתייחס לעשיריות אחרות? לבקש מהבורא שלא יעזוב אף חבר?

אני מחזיק בליבי את כל החברים בכל העולם. אני כמעט ולא מכיר שמות אנשים ושוכח שמות. אתם יודעים. וגם יש כאן חלק של נשים שבכלל לא, אתמול והיום, עוד בשיעור ערב הם איתנו יהיו, אבל בדרך כלל לא. גם אותם אני מחזיק בלב.

וחוץ מזה יש עוד אנשים שהם בכלל לא מופיעים לידנו. או שלא רוצים להופיע, אסור להם להופיע מכל מיני סיבות. ולכן אני מתכוון לכל העולם. אני לא יכול להתכוון היום רק ל"בני ברוך". זה לא טוב. זה יעצור אותנו בהתקדמות. אפילו מבחינת השגת המטרה ל"בני ברוך". אנחנו "בני ברוך" חייבים לחשוב על כל העולם.

אתמול התחלנו לדבר על זה בצורה יותר פתוחה מהבוקר, כי זה תחילת השנה, והיום אנחנו ממשיכים. ואנחנו צריכים יותר ויותר לחשוב איך אנחנו כוללים ומשפיעים על כל העולם. ובאמת, שכל העולם כמה שיותר מהר ירגיש שישנה תרופה לכל הצרות שלו, והתרופה הזאת זה חיבור ושאנחנו מסבירים באיזה צורה אפשר להשיג את החיבור.

אנחנו לא מושכים אותם אלינו כדי לשלוט, או כדי להיות גדולים, או במרכז. אנחנו רוצים שפשוט הם ידעו בכל מקום, בכל קבוצה, בכל מדינה, לא חשוב איפה ואיך, איך להגיע לחיים טובים. חיים טובים זה לאיזון עם הבורא.

שאלה: תיארת את מבנה הפרצוף הרוחני עם ראש, תוך, סוף כדבקות בינינו לבין הבורא. שאלתי, איך עלינו לחזק כל פעם את הראש, את החשבון הזה של הקשר עם הבורא, מעל כל מה שקורה, מעל כל ההפרעות?

אנחנו צריכים לפרסם את מטרת הבריאה שהיא מושגת רק על ידי חיבור. והחיבור הוא חייב להיות גלובלי, עם כל החלקים של אותו הכלי של האדם הראשון. ורק המטרה הזאת הסופית, שכולנו מתחברים יחד בכלי אחד עגול, אינטגרלי, זו בעצם המטרה שלנו והיא קובעת לנו מה אנחנו צריכים לעשות בכל רגע ורגע. לא יכול להיות שאנחנו נעשה איזו פעולה שהיא בניגוד למטרה הסופית. היא יכולה להיות מאוד רחוקה מהמטרה הסופית, אבל בכל זאת, מכוונת את עצמה אליה.

תלמיד: כלומר, כל מצב שעובר דרכי, אני מעריך ביחס למטרה הסופית.

כן. זה נקרא שאנחנו נמצאים בדור האחרון, בתקופת המשיח וכן הלאה, כמו שאומר בעל הסולם, אנחנו חייבים כך לעשות. אנחנו גם רואים שהמכות שיורדות היום בעולם, זה לא היום, זה כבר כמה עשרות שנים, הן מכות גלובליות. וזה אומר שאנחנו צריכים לקבל בחשבון את כל כדור הארץ, כל האנושות כי אחרת החשבון שלנו לא יהיה נכון.

תלמיד: אנחנו נמצאים בתחילת השנה החדשה. איך עלינו לתכנן נכון את ההתפתחות הקבוצתית שלנו לשנה החדשה?

אני לא חושב שאנחנו יכולים את זה לעשות וכדאי לעשות. המקובלים בדרך כלל לא עושים את זה. כי אם היה בידיים שלך הרצון לקבל שלך מצד אחד, מצד שמאל, וביד ימין כנגד זה, היה לך כל אור האין סוף, ובין ימין ושמאל הייתה לך תוכנה, שרטוט, ספציפיקציות, כל הדברים ברורים, אז היית יכול לתכנן איך אתה עושה כל שלב ושלב.

אתה כארכיטקט בונה קודם כל יסודות, [מחשב] כמה בורות אתה צריך לחפור בתוך האדמה, איזה בטון, איזה סוג, כמה ברזל, אבל אין לנו, אנחנו מתקדמים בחושך. והבורא לא רוצה שאנחנו ככה נעשה. אנחנו לא נהיה אף פעם חכמים בבניית הכלי. כי אתה לא יכול להיות חכם לפני שאתה בונה את הפרצוף כל פעם במדרגה.

לכן ההתקדמות שלנו היא תמיד מחושך, בלמעלה מהדעת, בזה שהאמונה למעלה מהידיעה. שאתה דבוק בקבוצה ובבורא ורק מתוך הדבקות הזאת אתה מבצע פעולה נכונה בתוך הדבקות, ואז אתה רואה שעשית פעולה נכונה.

זה לא בשכל וברגש הגשמי כמו שאנחנו עושים בעולם שלנו, זה בצורה הפוכה. אתה צריך להשתמש בתכונות של הבורא, אבל אין לך. ולכן אתה מתמסר לקבוצה ולבורא, ועל ידי זה שאתה מצטרף אליהם, אתה כן עושה פעולות נכונות ובונה את הבניין של כלי דאדם הראשון.

תלמיד: אני שומע ממך שבעזרת ה', עוד חודש, עוד שעה תשיגו מצב כזה או כזה, ואני שואל את עצמי, ואם אני לא אספיק? הרי אני מעכב את כולם. אז איך באופן מקסימאלי כולנו נהיה בסנכרון איתך?

אני מקווה שאתם תתחברו ביניכם ותתחברו לבורא כמו תינוק שנתפס באימא, ממש נדבק לאימא ולא רוצה להתנתק ממנה, מחזיק אותה בידיים וזהו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. זה נקרא "דבקות במצבנו". אחר כך תהיה דבקות הרבה יותר גדולה עם השכל, עם הרגש, עם פעולות משותפות, נהיה שותפים לבורא. בינתיים אנחנו רק [תפילים] לבורא.

שאלה: מה זה אומר לשמוח בזמן שיש ניגודיות בין רגש ושכל?

אנחנו אז צריכים לשמוח מזה שאצלנו יש אי התאמה בין הרגש והשכל. אז מה? אז אנחנו נמצאים בשלבי הבירור. בלי בירור אי אפשר לבנות שום דבר. ולכן אדם צריך לכבד מאוד מצבים כאלה שהוא נמצא בחוסר אונים, בבלבול, לא יודע מה קורה לו, לא רגש ולא שכל. כאילו שתוי, ככה מבולבל.

הוא צריך גם לכבד את המצבים האלו, כי דווקא כתוב, "כי מציון תצא תורה." ציון זה מהמילה "יציאה". ארץ ישר א-ל, יש לה הרבה שמות לפי המצבים שלה, אז אחד מהשמות של ארץ ישר א-ל נקרא "ציון", "ציון" זה נקרא יציאה.

כשאנחנו יוצאים מהקדושה, מעל מנת להשפיע, מחיבור עם הבורא, אז אנחנו נמצאים במצב שנקרא "ציון", יציאה. וכתוב "כי מציון תצא תורה." הכוונה היא, שדווקא מהמצבים האלו שאנחנו יוצאים מהקדושה, מעל מנת להשפיע מהחיבור בינינו, ונמצאים באגו שלנו, במשהו לא טוב, אבל אנחנו מודעים לזה שאנחנו נמצאים במצבים כאלה לא טובים. והכלי שעכשיו התגלה בנו, הכלי השבור, הוא מוציא אותנו מהקשר בינינו ועם הבורא.

אז מהמצבים האלו דווקא, כשאנחנו מתחילים בחזרה להתחבר בינינו ועם הבורא, מזה יוצאת תורה. זאת אומרת, האור העליון שימלא אותנו.

לכן אנחנו צריכים לברר את המצבים האלו וכך להתקדם. ולא לשכוח, "כי מציון תצא תורה" דווקא. תורה זה האור העליון שמנהל את כל המציאות.

שאלה: מה שאתה אומר, שיש מובן שהאדם חייב לפעול באופן מאולץ.

בכל מצב ומצב אדם יכול להגיד "אני חייב כך לעשות, אמנם אני לא רוצה". וזה טוב. טוב שהוא מבין שלפי הרצון לקבל שלו הוא היה רוצה לא לעשות כלום, או לבלות, ליהנות במשהו גשמי, אבל ישנו צורך בהתקדמות רוחנית, והחברים שהוא עשה איתם ברית, חתם איתם על כתב ההתחייבות, שהוא חייב לעזור להם ולא יכול לעזוב אותם באמצע ואת הערבות הזאת הוא חייב לקיים.

ולכן יש רצוי ויש מצוי. רצוי לפי האגו שלנו מה אני רוצה לעשות, ומצוי, מה שאני צריך להמציא לעצמי כדי להתקדם למטרה. יש תמיד שני מצבים. וכמה שבין שני המצבים האלה, בין מה שיש לי ומה שאני חייב, המרחק יותר גדול, אז האדם הוא יותר חזק, יותר מתקדם. ככה זה.

שאלה: לפי הדוגמה שנתת, אני קבעתי שאני כל יום בין שעה חמש לשש מגיע הביתה וכותב מאמר להפצה. מגיעה השעה חמש יש לי אלף תירוצים של עצלות, "אתה עייף, תנוח". נגיד שגם על זה אני מתגבר ושם את עצמי לכתוב, אבל המוח ריק לא יוצאים מילים. אני מבין שזו כבדות, אני אפילו יכול לפנות לבורא שיעזור לי, אבל בפועל המאמר לא יוצא. מה לעשות, איך עובדים עם זה נכון, אני לא מצליח להבין את האיזון?

זה לא חשוב אם יוצא מאמר או לא, אלא אתה יושב ושעה שלמה אתה כותב וכותב מאמר ומה שאתה כותב אחר כך זה לא חשוב, אבל אתה חייב את השעה הזאת לשבת ולכתוב, נקודה, זה הכול. כך יום יום ואז תגדל.

שאלה: כשאדם מרגיש כאב פיזי בגוף, האם זה חלק מהאגו? האם זאת ירידה שאנחנו צריכים לפנות לבורא כדי להתגבר עליה?

רצוי לעשות פעולות שאתה חייב לעשות לפי סדר היום באותו זמן, כאילו שאתה לא חולה.

יש הרבה דוגמאות כאלה, אבל אני נתתי דוגמה, כשהייתה לי התקפת אולקוס מאוד חזקה וחריפה, אני מאוד סבלתי מזה הרבה שנים והרב"ש אמר, "לא, אנחנו עכשיו נלך ונלמד".

אנחנו חזרנו באוטו מטיול שאני כל הטיול הלכתי אחריו ממש על ארבע עם הכאב של האולקוס. והוא אומר "לא, אנחנו עכשיו הולכים ללמוד", הוא ידע שזה כואב לי כל כך. עלינו אליו לדירה וישבנו ולמדנו ואני לא יכולתי, אני לא יכולתי להתגבר. אז אחרי רבע שעה הוא אמר "טוב, לך", הוא ראה שאני לא מסוגל. אבל אם הייתי מסוגל, וכנראה שהייתה אפשרות להתגבר על זה, הייתי בזה מרפא בהרבה את כול המחלה.

שאלה: הדוגמה שנתת עכשיו לגבי עצמך, יוצא שהבורא נותן גזר דין והאדם לא יודע.

אני לא יודע, אני לא רוצה לעשות ספקולציות במקום בורא. אני נותן לכם דוגמאות מהחיים מה שקרה וזהו. ואיך שאתם רוצים להוסיף לזה את כל הדברים האחרים, אני לא חושב שזה טוב, אני לא חושב, אני לא הייתי עושה את זה. אל תעשה חשבונות עם השכל שלך כאילו שככה עושה הבורא, לא, אלה עובדות אבל לא יותר מזה.

שאלה: אני עצלן מהטבע שלי, איך אני יודע אם עשיתי מספיק יגיעה כדי לעזור לעשירייה שלי להגיע לחיבור וקרבתי אותם לבורא ולגמר התיקון בכל יום ויום מחדש?

הם הגיעו כבר לגמר התיקון? אם אתה לא הגעת למה שרצית שהם יגיעו, המשימה שלך לא התקיימה. אז מה השאלה? אלא אתה יכול לעזוב את זה באמצע? תעזוב. אני רואה שאתה ככה עדיין מתייחס לזה, אסור.

שאלה: נתת דוגמה שבבית הספר אם לא היו שאלות ובירורים לא היינו מתקדמים בלימוד. עכשיו אנחנו רואים שמתוך הכלי העולמי אחוזים בודדים שואלים, ודברתי עם הרבה חברים ותיקים הם אמרו לי שלא מתעוררת להם שאלה כאילו הכול ברור. מה דעתך על מצב כזה?

אין לי ברירה, אני חייב בצורה כזאת ללמד כי כל הלימוד, כמו שאנחנו גם לומדים מהמאמרים, הוא בנוי על שאלות ותשובות.

תלמיד: אתה ממליץ שחבר יעורר בעצמו שאלות אפילו שהוא לא ישאל אותן, זה מקדם?

אם יש לו שאלות והוא יכול לענות עליהן בעצמו אז לא צריכים לשאול אותנו, לתפוס את זמננו. אבל אם יש לו שאלה והוא חושב שהיא שאלה טובה ויכולה להיות מועילה לכולם אז ודאי שכדאי שהוא כן ישאל.

שאלה: איך מתמודדים במצבים של נגטיביות בלב, ואם יש מקום לתפילה במצבים השליליים האלה, ואיזה סוג של תפילה מתאימה להם?

כן, יש מקום גם לתפילה שהבורא יעזור לי להתגבר על היחס הנגטיבי לחברים ושאני מאוד מבקש גם מהחברים עצמם שיעזרו לי בזה, אין כאן מה להתבייש. אני יכול לבוא לעשירייה ולהגיד "חבר'ה אני לא כל כך אוהב אתכם, לא כל כך מרגיש קשר אליכם, יחס אליכם, אתם נראים לי פחותים ממני, אני לא יכול להתכופף כלפיכם" וכן הלאה וכן הלאה.

אני יכול לעשות את זה עם החברה, אני יכול להגיד להם, לחברה, זה ממש אותו גוף, אותו כלי, וכך אני חייב גם לדבר איתם ולהתנהג. תארו לעצמכם שאנחנו באמת כלפי הבורא גוף אחד. בגוף אחד אף חלק מהגוף לא יכול להתרפאות אלא על ידי שכל הגוף עוזר לו. אז אנחנו צריכים כמה שיותר דווקא לעורר את הקשר שלנו עם כל העשירייה בתקווה שזה יעזור לנו.

וכאן אני צריך לעשות חשבון מה יותר חשוב לי, להישאר בבהמיות הזאת, בגשמיות שלי לבד, או לבקש מהם, להתחבר אליהם, שיעזרו לי לעלות לדרגה רוחנית כל פעם יותר ויותר. וכך אנחנו סוחבים זה את זה כמו מטפסי הרים, שאנחנו סוחבים למעלה לעלות על הר השם כל אחד ואחד, כך העשירייה יכולה להעלות בסופו של דבר את עצמה, רק בצורה כזאת.

שאלה: מה מאפשר לנו להרגיש את הצער והשמחה של החברים אפילו דרך קשר וירטואלי?

מפריע לי, שאני לא רוצה לפתוח את הלב. אני חושב שהקשר הוירטואלי הזה, שיש לנו עכשיו, הוא דווקא פועל לטובתנו, כי אם היינו נמצאים אחד ליד השני, אז איזשהו קשר בינינו היה, אבל הוא היה מאוד ארצי, מאוד גשמי. מה שאין כן, קשר וירטואלי, כאן אנחנו בכל זאת נמצאים באיזו התפעלות, התרגשות אחרת, איך אני מגיע לקשר עימו, כן ולא, אנחנו לא מודעים עד כמה שסוג ההתקשרות הוא שונה בווירטואלי מהגשמי. והבורא סידר לנו את זה, כי אנחנו צריכים כבר להגיע לרגשות יותר נעלים אחד כלפי השני.

ולכן שימו לב שאנחנו נמצאים עכשיו בעולם, עד כמה שאנחנו צריכים לעורר את הלבבות שלנו, את ליבנו, בצורה מיוחדת אחד לשני כדי להרגיש שאנחנו קשורים זה לזה, כי יש לי בעיה, אני בקלות יכול לא להרגיש שאני שייך לאחרים. לא שייך, אני מנתק נגיד בכפתור אחד את כול הקשר שלי וגמרנו, מצד אחד. מצד שני, אם אני הולך לסדר את הקשר אני לא בכפתור בלבד עושה את זה, ולא בזה שאנחנו נמצאים יחד, ואפילו שותים ואוכלים יחד בשולחן אחד, מדברים, שרים, מתחבקים, לא, אני צריך כאן לעורר נטיות אחרות, מיתרים אחרים, בקשר בינינו.

וזה מה שהבורא עשה לנו, כל הפנדמיה הזאת היא כדי שאנחנו נעבור מקשר גשמי, מרחק גיאוגרפי למרחק רוחני. ועוד נראה את זה גם על העולם כולו, עד כמה שאנשים יקבלו לאט לאט, זה לוקח זמן אצלם יותר ממה שאצלנו, אבל עד כמה שהם יהיו יותר רגישים ליחסים ביניהם, שהמרחק הגשמי הוא יעורר אותם להגדיל רגישות רוחנית. יחסית רוחנית, יחסים. תראו את זה בין המדינות אפילו, יש לכם צרפת וגרמניה נגיד, או עוד משהו שם, עד כמה שהקשר ביניהם שהם סמוכים, כשכנים, עד כמה שמפריע או משפיע עליהם, ועד כמה שהם נגיד היו נפרדים זה מזה למרחק. לכן אנחנו עוד נראה את השוני הזה הגדול שהפנדמיה, שכל ההגבלות האלה להתקשר בינינו, עד כמה שהם פועלים. וזה שאנחנו רוצים לוותר על זה, על המרחק, זה לא טוב, יותר טוב אם היינו מתקשרים בינינו כאילו שאנחנו לא מרוחקים.

לכן כל אלו שהם צועקים שהם לא יכולים להיות בקשר, וזה לא טוב, הם פשוט לא מבינים מה קורה, מה הבורא עושה איתנו, כאילו צועקים שאנחנו לא יכולים להתפלל. יכולים להתפלל, מה זה חשוב באיזה מרחק אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים להיות מחוברים למניין, לעשירייה, אפילו שנמצאים במרחק בינינו. ולא צריכים בשביל זה לשבור את מקומות התפילה ולהיכנס בהם בכוח, אנחנו צריכים להיכנס לחיבור הלבבות, כי מרחק בינינו לבורא הוא גם כן תלוי רק בזה.

אני לא רוצה כל כך להמשיך בזה, אבל עוד נדבר.

שאלה: אני עדיין חושב על מה שסיפרת כשהיית עם רב"ש, כשהיה לך כאב עצום. רב"ש בטוח ידע שאתה הרגשת כאב גדול מאוד, ואז במקום להגיד לך לך לרופא, הוא אמר לך בוא נלמד. אני לא מבין מה הוא ציפה שתעשה? מה בעצם הוא הציע לך, לָמה הוא לא אמר לך ללכת לרופא ובמקום זה הוא הזמין אותך לשבת ללמוד אצלו?

הוא ישב לידי ואנחנו התחלנו ללמוד "תלמוד עשר הספירות", איזה כרך אני לא זוכר, וודאי שאני לא ראיתי בספר כלום, היה לי חושך בעיניים, והוא ידע על זה, ידע בטוח ויותר טוב ממני, אבל הוא רצה שעלי ישפיע המאור המחזיר למוטב, כוח העליון, אבל זה היה תלוי בעד כמה שאני הייתי רוצה שזה יקרה. ואני מרוב כאבים וחולשת האמונה שבי לא יכולתי לעורר את האור העליון שישפיע עלי כתרופה, ולכן הוא ראה שזה לא הולך ואומר, "טוב, לך". ואז הלכתי הביתה, שכבתי עם גוף חימום על הבטן, ולאט לאט זה עבר. אם הייתי יכול להתגבר על זה ודאי שזה היה משפיע עלי הרבה יותר טוב, מי יודע איזה ריפוי זה היה, גם גשמי וגם רוחני, אבל לא יכולתי להתגבר, מה לעשות. אני מספר לכם את כל הדברים האלה שאתם תראו שישנם כל מיני מצבים בחיים.

שאלה: בזכות הלימוד שלנו והמאמצים שלנו אנחנו בונים את החיבור בעשירייה. האם ניתן במקביל לכך לחשוב על העולם ולעורר אותו כדי להיות הערוץ הזה?

כן, ודאי, בזמן שאנחנו לומדים אנחנו צריכים לחשוב עבור כל הכלי העולמי ועבור הבורא, שזה הכול בסופו של דבר בשבילו, שיתלבש בכל המציאות ויגלה את עצמו לכל הנבראים, וכל הנבראים יוכלו להידבק בו.

שאלה: אני ממשיך שאלה על סוגי קשר חדשים. לפני הפנדמיה היו לנו ועדות של הקבוצה, פגישות של העשירייה, התפתחות קבוצתית, מצד אחד, אנחנו כאילו מתפזרים ומתחברים רק בעשירייה, ולא משנה לנו אם זה עשירייה בבלרוס או עשירייה אחרת. האם אנחנו צריכים את האספות האלה? האם חייב להיות קשר גיאוגרפי לאספות? איזה מגמה אתה רואה כאן?

אני לא חושב שהקרבה הגיאוגרפית היא יכולה כאן משהו לעשות, מצד אחד. מצד שני, בכל זאת קירבה גיאוגרפית עוזרת לנו בהפצה, שאנחנו נגיד נכתוב ונטפל באוכלוסייה שנמצאת באותו איזור שבו אנחנו חיים, שאנחנו מבינים ומרגישים את האנשים האלה שנמצאים איתנו יחד באותו מקום. אז כן ולא. אבל באמת, אין לי שום הבדל עם מי להיות בקשר. הבעיה בשפה, שאני לא כל כך מבין את השפות, אבל חוץ מזה כלום.

אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר ויותר קשורים בין כל הקבוצות, בין כולם, סביב כל כדור הארץ. שאנחנו צריכים בהחלט להביא את עצמנו למצב שאנחנו אגודה אחת, "כאיש אחד בלב אחד", במצב שכולנו מבינים מה מדברים אמנם שיש הבדל בשפות, עדיין אנחנו אותו בבל שמשם יצאו כל השפות, אבל אנחנו רוצים לחזור למצב שהיה לפני חורבן בבל ולדבר ברצון אחד, בשפה אחת. שפה אחת זה בסופו של דבר שפת הקבלה, היא צריכה לחבר הכול בלבבות, בלב אחד, ונקווה שאנחנו נתחיל כך להבין זה את זה.

שאלה: "בני ברוך" זהו אירגון הכי פתוח והכי טולרנטי, ואתה דיברת על הברית בעשירייה שבלעדיו לא ניתן. מה זה נקרא "לחתום על ברית בעשירייה"?

"לחתום על הקשר בעשירייה" זה נקרא שאנחנו כולנו מבינים שבהליכה שלנו הרוחנית כל אחד חייב לבטל את האגו שלו ובמידה הזאת להתחבר לנקודה אחת, לאיחוד, למרכז העשירייה, שם המקום שבו כולנו נמצאים בביטול של כל אחד, ובחיבור מעל הביטול הזה בינינו לנקודה אחת, ובנקודה אחת אנחנו מגלים את הבורא. בביטול של כל אחד ואחד אנחנו מגלים את המלכות המצומצמת המשותפת, ובחיבור למעלה מזה אנחנו מגלים את הכתר שלנו המשותף, ובין שתי הנקודות האלו אנחנו מתחילים לגלות את הכוח העליון שנמצא בטבע שהוא השורש הקדום. שהוא ברא אותנו והוא עיצב אותנו וכך אנחנו מגלים אותו, בכזאת פעולה.

תלמיד: דיברת מאוד גבוה, אבל האם יש משהו יותר פשוט, לקבל על עצמנו איזשהו הסכם, נגיד לא באת לשיעור, תשלם מאה יורו.

מה, אתה מדבר על כסף, איך אפשר? אני חייב בסופו של דבר לבטל, לבטל, לבטל את האגו שלי כדי להיות מחובר עם החברים. וכל אחד מחברים גם מבטל את האגו שלו, רק כלפי החיבור, לא כלפי משפחה, כלפי חיים גשמיים, שם תעשה מה שצריך. אתה צריך לעשות כל מיני פעולות כדי להתקיים. אבל כלפי החיבור אנחנו צריכים כולנו לבטל את עצמנו כדי רק להשיג את הרגשת הנקודה שאנחנו שם מחוברים. בנקודה הזאת שהיא לא נמצאת באף אחד אלא בינינו, אנחנו צריכים להגיע אליה ברגש שלנו.

הרגש הזה, נקודה הזאת, היא כוללת בתוכה שתי הבחנות, שאנחנו מבטלים את האגו שלנו כלפי החיבור, שאין יותר חשוב מהחיבור. אז יש כאן נקודת הביטול של האני כלפי כולם, ויש כאן גם נקודת החיבור בינינו. אז ביטול וחיבור באותה נקודה, זה נקודת המלכות, נקודת הכתר באותה נקודה.

ואז אנחנו נתחיל להרגיש במאמץ המשותף שלנו שבאותה נקודה נמצא גם כוח עליון. במה הוא עליון? שהוא מייצב אותנו, שהוא דואג לנו, רוצה לקרב אותנו אליו, מייצב אותנו כל פעם יותר ויותר, ואז אנחנו מתחילים להיכנס בצורה הדדית לקשר עימו, "אני לדודי ודודי לי"¹.

שאלה: איך אני יכול להביא את ההתפעלות מהעוצמה של הכלי המשותף הגדול שנבנה לנו כאן בכנס המיוחד הזה, אל תוך העשירייה שלי כדי שהיא תוכל להתנפח ולגדול יותר ויותר ותהיה גם היא קשורה בצורה מאוד טובה וחזקה לכלי העולמי?

אתה צריך, נגיד לרקוד לפני כולם, לשיר לפני כולם משהו, אני לא יודע מה לעשות, תנסה לגרום להם התפעלות מתוך זה שאתם יחד יכולים לייצב מצב שבו תתחילו להרגיש את העולם הרוחני, העולם הנצחי, שכדאי לכם. אבל כדי להגיע לזה אתה צריך לבטל את האני שלך, ואתם עובדים רק למען הכלי, למען החברה הקטנה שלכם. אז מה הבעיה, אפילו עבריינים מתחברים לחבורה כדי לשדוד בנק וכדי לעשות משהו. ואתם לא מסוגלים?

שאלה: האם עשירייה יכולה להיות כוח לריפוי לחברים בתוכה ומחוצה לה?

לא, קודם כול אנחנו מדברים על אלו שנמצאים בתוך החברה, בתוך העשירייה, במה שמחוצה אנחנו לא מטפלים. קודם כול שתהיה קבוצה בצורה כזאת שפועלת, שבפנים היא מרגישה את עצמה מחוברת ומסוגלת להתמודד עם כל הבעיות שבינתיים נופלות עליה. שהם יעברו את השלבים האלו של הלימוד, של התיקון, אז יהיה אפשר לדבר הלאה.

שאלה: איך פתיחת הלבבות, דיבור ישר בין החברים, בלי כפפות, פועל בצורה קונקרטית מעל הכוונות והתפילות שלנו?

ככה זה עובד. כל דבר שאדם עושה זה עושה בעצם רושם בכל הכלי הגדול. אז אנחנו צריכים כמה שיותר לעשות כל מיני פעולות של חיבור, כמה שיותר למשוך את הלב לזה. ככה, לעשות.

שאלה: נתת את הדוגמה של תינוק שהוא תופס באימא שלו ואמרת, כך אנחנו צריכים לתפוס בבורא. האם בדיוק כך אני גם צריך לאחוז, לתפוס בכל חבר בקבוצה?

בכל חבר אני לא יודע, אבל בקבוצה בכללות כן ומתוכה גם בכל חבר וחבר. אבל קודם בכל הקבוצה.

שאלה: סיפרת לנו הרבה פעמים שרב"ש היה מתעורר והיה מתיישב ואומר, בוא נקרא משהו. אנחנו לעומת זאת ישר רצים לכל מיני שאלות ונורא קשה להתרכז ולהתחבר לכל השאלות האלה בלי שהתחלנו עם קצת מקורות. איך להתגבר ולהחזיק במצב כזה?

קודם כול אתם לא קמים ישר מהמיטה. הייתה לכם הכנה ואני הייתי בתוך ההכנה הזאת ומאוד נהניתי ממנה, ולכן אני מתחשב בזה שאתם כבר מוכנים, שהלבבות שלכם כולם עברו איזה עיסוי על ידי החברים ושאתם הרגשתם קצת עליות, קצת ירידות, קצת חיבור וקצת ניתוק זה מזה וזה פעל עליכם. הרגשתם ככה כמו בצק שלוחצים עליו, עושים ממנו משהו. אז אנחנו אחרי ההכנה הזאת עכשיו מוכנים שיורידו אותנו על המחבת ויתחילו לבשל אותנו כמו חתיכת בצק. אני מתחשב בזה, ולא שאתם עכשיו קמתם מהמיטה ואתם לא יודעים מה לעשות. זה לא אותו מצב כמו שסיפרתי על רב"ש.

גם אני לפני שאני מגיע לשיעור ומתחיל לדבר איתכם, עובר הרבה דברים. קמתי היום לפחות שעתיים וחצי לפני השיעור, וכשאני קם אז יש לי תכנית שלמה שאני צריך לקרוא ולהתכלל עם זה. ודאי. ולפני שאני מגיע אליכם אני צריך לדעת קצת, [לעשות] סקירה על כל מה שקורה בעולם מהערב עד הבוקר, וכל מיני כאלה דברים, אחר כך מקבל כמה דיווחים מהחברים שלנו, אלה שהכינו שיעור, אלו שמדברים, מדווחים מה היה אתמול בשיעור, מִספרים של גברים, נשים וכן הלאה. אני מגיע לקשר איתכם לא שאני קם ולא יודע איפה אני נמצא, אני בדיוק יודע איפה אני נמצא ואני בדיוק יודע מה שאני צריך להגיד.

לפעמים אני אומר, בואו נדבר לפי השאלות שלכם, אבל זה כדי שאתם תתייצבו יותר נכון. כל ההתקדמות באה מתוך שאלות ותשובות, הכול בנוי על שאלות.

זה תמיד ככה. תמיד אדם צריך כך לשאול, בפרט שהוא קם מהמיטה. אז "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" בשבילו תמיד היציאה צריכה להיות כיציאה מהגלות, מזה שהיה טבוע בתוך רצון לקבל שלו ולקראת מה הוא מתעורר וכן הלאה. הכול בנוי על שאלות, למה לי, בשביל מה לי, מה יש. לכן אני בונה על זה.

בשבילי הכי קל אם אנחנו ניקח עכשיו איזה מאמר, נגיד אנחנו כאן לקחנו בקטעים האלה מקומות הכי חזקים מהמאמרים של רב"ש, בעל הסולם ועוד מקובלים. הכי קל היה לקחת איזשהו מאמר שלם ולקרוא אותו שלושת רבעי שעה, ככה זה. ואז כולם שומעים. אני חושב שאחרי כמה דקות אתם תירדמו כולם, חוץ מכמה כאלו מיוחדים, אבל כל היתר ייכנסו לתרדמה.

וזה לא חשוב, תמשיכו לישון, אבל מה ייצא לכם מהשיעור? איזה אבחנות? איזה התכללות ביניכם? כי בזה שאנחנו שומעים את כל החברים, כל הקבוצות שאנחנו רואים על המסך וכל החברים, בזה אתם מתחברים ביניכם.

זה ממש גם כמו מן ישיבת חברים. אלה שואלים ואני עונה כך וכך, נכללים, רק בתנאי שאתם באמת מקשיבים למה שהם שואלים ומה שאני עונה, ומסכימים עם זה, לא מסכימים עם זה וכן הלאה, אז יש לנו על רקע זה חיבור בינינו.

תלמיד: אז מה עושים במצב של הכבדה כשאין כוחות לבקש? פשוט שומרים על סדר היום, או שכדאי לקרוא תע"ס?

תע"ס אתם לא כל כך מעוניינים, אני כבר ראיתי. חוץ מכמה אנשים שרוצים ללמוד, אתם לא מעוניינים. התע"ס מעניין כשאתם מקבלים רגש רוחני, אז אתם מתחילים להרגיש בתע"ס שהוא מדבר על פעולות שנמצאות בכם.

איפה המסך, איפה העביות, איפה זיווג דהכאה, איפה עולות ויורדות רשימות, מה קורה בי? אז אני מתחיל להרגיש פעולות בפועל, ממש איך שזה עובר בי. אבל לפני שאני מרגיש אותם התע"ס הוא כמו סינית, זה כמו שפה זרה שלא מסבירה לי שום דבר. או שאני לומד אותה בצורה סכמטית, כמו צינורות שבהם עוברים כל מיני אורות, מילויים. זה עוד יותר בעיה.

חוץ מזה אף אחד לא אוסר עליכם ללמוד תע"ס. תיקחו כל מה שיש לנו בארכיון וקדימה תלמדו. יש שם מלא שיעורים. אנחנו עברנו על כל התע"ס מההתחלה ועד הסוף, ולא פעם אחת.

שאלה: שאלה על משהו שהסברת לנו על מלכות הכללית בעשירייה, השאלה היא, כל ההצטברות של החלקים שאנחנו מצליחים לבטל בינינו, הם בונים את אותה מלכות כללית?

כן.

תלמיד: וזה החלק שאיתו אפשר אחר כך לעלות לבינה כביכול?

כן.

שאלה: במרכז עשירייה איזה חומר קיים שחשוב שהעשירייה תתמקד בו, חומר או מתווה, משהו כמו האגו, החיסרון?

מאמרי רב"ש על העשירייה, זה מה שחשוב קודם כל, וכדאי מדי פעם לחזור עליהם ולעבור אותם בקפדנות ביניכם. תצליחו.

שאלה: קודם דיברת על להתחבר מעל המצב של בבל בשפה משותפת. השאלה היא האם כולנו צריכים ללמוד עברית בשביל שנוכל להתחבר מעל ההבדלים בשפות? כשהתחלת ללמוד קבלה כבר ידעת עברית?

כמעט ולא, קצת. לפני שהגעתי ללמוד את חכמת הקבלה עבדתי בצבא בתיקון מטוסים, רק הגעתי לישראל מרוסיה, ומה שלמדתי בעברית אלה קללות, כמו חיילים המדברים ביניהם, בסלנג כזה גס. ואז כשהגעתי לרב"ש, כולם שם היו אנשים דתיים, מבוגרים כאלה, וכשדיברתי בשפה כזאת הם הסתכלו עליי, בעצם נראיתי בחור אינטליגנטי, אבל השפה שלי הייתה כאילו הגעתי מאיזה מקום שבו רק עבריינים קיימים. היה פער בין איך שאני נראה לאיך שאני מדבר. לאט לאט למדתי שם עברית.

אז לא נורא שאתם [לא יודעים] אבל קצת עברית אתם צריכים לדעת, כי אנחנו בכל זאת משתמשים בהרבה מילים בחכמת הקבלה, מפני שכל מילה ומילה מכילה בתוכה איזה מטען חדש. אם אנחנו מדברים בכל שפה ושפה על אותו דבר זה לא אותו דבר, כי כל שפה מכילה בתוך המילה מושג חדש, רגש חדש, שאין בשפה אחרת. ולכן אותו דבר בעברית. וכל המילים בעברית בסופו של דבר מכילות בתוכן מהות, נניח ערב, מה זה ערב? ערב מהמילה לערבב, כבר לא אור ולא חושך, אלא הכול מעורבב, לכן זה נקרא כך. וכך כל מילה ומילה מדברת על מהות מה שקורה. לכן קשה לנו לפעמים לעשות תרגום מדויק מעברית לשפות אחרת. כל השפה הזאת נובעת מתוך השבירה ותיקון השבירה, מזה באה כל העברית.

קריין: קטע זה מתוך שמעתי מ"ח מאמר עיקר היסוד של בעל הסולם.

"עיקר היסוד הוא דרך הידוע לכל. וענין הזהירות והשמירה, שיש בענין מוחא, הוא מסיבת, שהוא נבנה על יסוד השאלה. ואם נזדמן לו השאלה הידוע, צריך להיות מזוין ומחוסן לעמוד על המשמר, ולענות על המקום את התשובה הידוע.

זאת אומרת, שכל הבנין נבנה על שאלות ותשובות. וזה הוא שהולך בדרך ה', וזוכה לבנות בנין השכינה. ובזמן שאין לו כבר מקום של שאלות ותשובות, אזי הוא נקרא בחינת עומד."

(בעה"ס, שמעתי מ"ח)

אז זה כדי להצדיק את עצמי למה אני כל הזמן שואל אתכם או נותן לכם אפשרות לשאול. זה מצד אחד. מצד שני, מה לעשות, אני לא יודע, תראו שוב כמה שאלות.

שאלה: לגבי המכשולים, להיות עם העם, לקבל מהם חיסרון, האם זה אומר שאני צריך להתכלל במלחמות החיצוניות?

לא, חס ושלום, כולנו יודעים מה קורה לכם שם [בבלרוסיה]. לא, זה לא שייך. קודם כל מפני שלא זה ולא זה הוא המקום לתיקון. "על כל פשעים תכסה אהבה", אני לא אומר שאחד מהם צודק או לא צודק, לא רוצה להגיד שום דבר, אני לא רוצה להביע את דעתי. דעתי היא פשוטה, אנחנו צריכים להביא את העם לאהבה. ולכן לא להיכנס לשום מאבקים ולא להזדהות עם אף מחנה. ולא להגיד אבל זו דמוקרטיה וזה יושר וזה מכור ואלה גנבים וזה ככה וזה ככה, לא חשוב, התיקון דווקא הוא לא בכניסה לכל הדברים האלה ובבניית עוד איזו תנועה ועוד איזה משהו, התיקון הוא להביא את כולם להכרת המצב שאהבה בלבד, חיבור בלבד מעל כל הנטיות האלו יכולים לתקן את הכול. אחרת לא יהיו לא שלום ולא חיבור ולא כלום.

באותה הזדמנות אני מאחל לאותה מדינה שבה נולדתי וגדלתי, בלרוסיה, באמת להגיע לשלמות, למצב טוב מעל כל הפשעים, שימצאו את החיבור.

שאלה: יוצא שהשאלה עצמה מעוררת בנו חיים, ללא שאלה אנחנו כמו מלאכים?

כן, אבל צריך גם לדאוג שהשאלות שאתם שואלים יהיו באמת שאלות נכונות, טובות ומועילות לכולם.

שאלה: בשביל מה אנחנו זקוקים לתע"ס, מה החשיבות שלו, מה הוא נותן?

תע"ס שאנחנו לומדים מעורר עלינו אור מקיף, ואחר כך כשאנחנו נכנסים בפנים, עם כלים רוחניים, אז אנחנו לומדים איך זה עובד. במידה שאני לומד את התע"ס ויש לי כבר כלים, צמצום, מסך, אור חוזר, שאיתם אני יכול לעבוד, אז אני משחק עם הכלים ועם האורות, אני עובד עם זה, זה מנגן בי. אני על ידי זה מתקן את הכלים, אני בזה מעורר אותם, ממש כך, אין את זה באף מקום, רק בצורה כזאת.

שאלה: איזה הרגלים אנחנו צריכים לרכוש בזמן הלימוד הווירטואלי?

אנחנו כמעט לא יכולים להיות באף הרגל, חוץ אולי מזה שהגוף שלנו קם בשעה מיוחדת בלילה ולא יכול יותר לישון, כאלו דברים. אבל באמת, אנחנו כל הזמן משתנים, ולכן כל ההרגלים האחרים שלנו לא כל כך תופסים מקום. להשתדל לייצב בנו את מה שאומרים מקובלים, כי הרגל נעשה טבע שני, אבל בכל זאת נשתדל לעבוד על זה, תמיד זה יהיה לנו בקושי, תמיד זה בכוח, ככה זה יהיה.

שאלה: איפה אנחנו יכולים להשתתף בעבודה שלנו בשנה הזאת?

חכה מה שיהיה לך השנה. זה רק מתחיל, זה היום השני של השנה. יהיו עוד ועוד הרבה מאוד שינויים גדולים, חשובים, גם בנו, גם בכל העולמות, גם בעולם שלנו, גם בקבוצות. יהיה שמח.

תלמיד: צריך לעשות מאזן מידי פעם כמו עשירייה?

נעשה, ודאי, אנחנו כל הזמן בקשר ונראה עד כמה זה משתנה. עד כמה אנחנו משפיעים על העולם, עד כמה העולם משפיע עלינו, נעשה באמת סקר על כל העבודה שלנו, כי אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו סוחבים את העולם לגמר התיקון, שיהיה יותר ויותר ברור בעולם מה צריכה להיות הנקודה שעליה אנחנו מתפתחים ושנמשוך את העולם לזה, אנחנו המובילים והם צריכים ללכת אחרינו ולדחוף אותנו, לחייב אותנו לעלות יותר ויותר וככה נתקדם. כן, זה לא יברח מאיתנו, העבודה הזאת לא תברח.

קריין: מתוך אגרת מ"ה של בעל הסולם.

"בעיקר אל תתבישו לגלות לי, כל מה שאינכם מבינים, וכל הפירושים שלכם, ואז אענה לכם את הדגן את התירוש ואת היצהר. ודבר אחד מדבריכם אחור לא ישוב ריקם."

(בעל הסולם, אגרת מ"ה)

קריין: קטעים נבחרים לראש השנה, קטע מספר 19. מתוך "שמעתי" מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"כתוב (ראש השנה טז ב'): "צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים; רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה"." כך זה בראש השנה, יש דין שאם אתה צדיק אתה הולך לחיים, אם אתה רשע אתה הולך למוות. "כלומר, שהאדם בעצמו צריך לומר באיזה ספר הוא רוצה שירשמו את שמו, אם בספרן של צדיקים, היינו שרוצה שיתנו לו את הרצון להשפיע, או לא. היות שיש לאדם הרבה בחינות בענין של הרצון להשפיע. כלומר, יש לפעמים האדם אומר: "נכון אני רוצה שיתנו לי את הרצון להשפיע, אבל לא לבטל לגמרי את הרצון לקבל". אלא שהוא רוצה ב' עולמות לעצמו, כלומר שגם הרצון להשפיע הוא רוצה להנאתו. אולם בספרן של צדיקים נרשמים רק אלו, שיש ברצונם להפוך את כל הכלי קבלה שלו, שיהיו רק בבחינת השפעה," לא רק להישאר עם רצון להשפיע ורצון לקבל שלא יהיה, אלא את הרצון לקבל גם להפוך לרצון להשפיע, לצרף אותו לרצון להשפיע.

"אולם בספרן של צדיקים נרשמים רק אלו, שיש ברצונם להפוך את כל הכלי קבלה שלו, שיהיו רק בבחינת השפעה, ולא לקבל לעצמו כלום. וזהו בכדי שלא יהיה לו מקום לומר, אם היה יודע שהרצון לקבל מוכרח להתבטל, לא הייתי מתפלל על זה. לכן הוא צריך לומר בפה מלא מה כוונתו, בזה שירשמו אותו בספרן של צדיקים."

(בעל הסולם. שמעתי. מאמר מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

שאלה: כתוב במאמר על המאמץ, האם זה בזמן החג עצמו או בכלל?

מתי שאתה מחליט שיש לך ראש השנה זה ראש השנה. אנחנו עוד לא דיברנו בצורה כזאת, אבל ברוחניות אין זמן. אם אנחנו נחליט שראש השנה קורה לנו ביום חמישי הקרוב, אז יהיה לנו ראש השנה ביום חמישי הקרוב. העיקר שאתה מחליט שאתה מתחיל דרך חדשה. יש דבר כללי לפי האסטרונומיה, לפי כוחות הטבע הנסתרים, אבל אנחנו קובעים לעצמנו, אז בואו נקבע לעצמנו. אנחנו נקבע לעצמנו נניח שראש השנה ביום חמישי הקרוב האם זה נמצא בתוקף או לא. זאת אומרת האדם יכול להחליט.

תלמיד: האם אפשר להחליט עכשיו שלשנה הקרובה אנחנו אוספים את כל הכוחות ומעבירים את עצמנו להשפעה?

להחליט על זה בטוח שאנחנו צריכים, אנחנו אפילו מחויבים את זה לעשות אם אנחנו נמצאים כבר בדרך רוחנית. אנחנו רוצים להגיע במשך השנה, אפילו פחות מזה, למצב של גמר התיקון הכללי. למה לא? ולא לחכות עד מחר, אפילו היום שזה יתקיים.

תלמיד: בבקשה תסביר בשפה פשוטה איך אתה רואה את הקבוצה העולמית שלנו במשך השנה הקרובה, את המצב האידיאלי, את הצורה האידיאלית שאליה יש לשאוף.

אני חושב שהקבוצה שלנו היא צריכה להשתדל לפרסם את עצמה בצורה קבועה כל הזמן, כל הזמן, לפרסם את ידיעת התיקון, מטרת הבריאה, שכל האנושות צריכה להגיע לזה. כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, כל מי שנמצא על פני כדור הארץ חייב לדעת את זה ולהתכלל עם זה ולהגיע לאהבה לאחרים, ולראות ש"על כל הפשעים תכסה אהבה". אנחנו חייבים להפיץ את זה כידיעה לכל בני האדם.

חוץ מזה, אנחנו צריכים לפרסם את הידיעה שאנחנו נמצאים בכיוון זה, בהתפתחות, ומי שרוצה ומבין שזה הכיוון הנכון והדרך היחידה לתיקון העולם, לתיקון האדם, להצלת האנושות, אז שיצטרף אלינו. אין אצלנו גדולים, קטנים, כולנו עיגול, ובעיגול אין לך התחלה ואין סוף, אנחנו כולנו כך תומכים זה בזה וכך אנחנו בונים את האנושות כולה ככדור. וכולנו כולנו נמצאים בתמיכה הדדית, באהבה, כי אנחנו רוצים לבנות כאלו יחסים בינינו, שכוח האהבה יתגלה בנו ככוח השולט על כולם. זה נקרא גילוי הבורא לנברא. את זה אנחנו צריכים לפרסם. זה הכול.

מתי נצליח? אני מאוד מקווה שכמה שיותר מהר, תוך כמה חודשים, מהיום למחר לא נראה לי, אבל תוך כמה חודשים כן. נקווה שכל הפנדמיות האלו הן מאוד עוזרות לנו בזה, ונצליח.

תלמיד: איך נוכל להסתנכרן עם התוכניות שלך, כדי שבכל רגע נתון אני אוכל להבין שאני לא מעכב אותך ולא מעכב את החברים במשימה הזאת?

אתה צריך לבדוק את זה בתוך הקבוצה שלך. ועד כמה שאתה נמצא איתם בחיבור ואתם רוצים לממש את זה בחיבור ביניכם, זה מספיק, כי ''דין פרוטה כדין מאה'', יש כזה חוק ברוחניות. עשירייה אחת יכולה לקבוע חוקים שכל העשיריות גם יקבלו אותם, וזה ישפיע על כל העשיריות, וכל העשיריות יחד הן גם כעשירייה אחת. לכן, אם אתה קובע את החוקים הרוחניים האלו בעשירייה שלך הפרטית, זה משפיע על כולם, על כך המציאות.

אתה לא צריך לדעת מה קורה עם כל העשיריות, אנחנו נעשה כך פחות או יותר, אבל אתה לא צריך לדעת. אם אתם קובעים לפי הלימוד שלנו בכל יום ויום עוד ועוד קשרים, סוגרים את עצמכם יותר ויותר בתוך עשירייה כאחד יותר ויותר, ברזולוציה יותר ויותר מדויקת להיות כאחד, אתה משפיע בזה על כולם.

שאלה: כתוב ש''צדיק צריך להגיד בפה מלא''. מה זה ''להגיד בפה מלא''?

''להגיד בפה מלא'' זה להוציא מתוך עצמו את כל הכוחות שנמצאים בו, ולגלות אותם לכולם. הפה שלנו זה חלק מהגוף, מאוד מיוחד, גשמי. הפה הרוחני הוא עוד יותר מיוחד, כי שם בפה של הפרצוף עומד צמצום, מסך, אור חוזר, שמברר את האורות שבאים וממלאים ממטה למעלה את הראש, ואחר כך מבררים את הכול ונכנסים לגוף, לתוך הפרצוף. לכן פה זה דבר מאוד חשוב.

חוץ מזה פה מברר, בגלל שיש בפה חמש דרגות, שורש, א' ב' ג' ד', יש חמישה מבואות הפה, וחמש דרגות של בירורים, של אותיות שאנחנו מוציאים אותם מהפה, אלה אותיות גרוניות, שיניים, לשון, שפתיים, לחיים, זה בנוי בצורה מאוד מדויקת. למה לכל אות ואות יש ביטוי כזה חיצון, איך הוא נפעל על ידי השרירים והחלקים של הפה, שיניים, אף, שפם, חך, גרון, זה הכול לומדים. אבל אנחנו עדיין לא צריכים את זה, רק ממש להגיד בפה מלא, בכל מה שאני מסוגל.

שאלה: מה זה אומר להשתוקק להיות רשום בספרם של צדיקים?

שאני רוצה להיות באותו מסך, באותו אור חוזר, באותו גילוי, באותה חבורה, שהיא כולה מצדיקה את הבורא, על פני כל האגו, כל ההפרעות שיש להם, שמצדיקה את הבורא בכל וכל, ואני רוצה להיות עם נשמות כאלו.

תלמיד: מי מנהל את הרישום הזה, ואיך זה תורם לכלל?

את הרישום הזה אתה מנהל. אתה רוצה להיות רשום בספר של הצדיקים, אז אתה תעשה פעולות כאלה, שאתה פתאום תגלה את השם שלך שם.

תלמיד: איך זה תורם לכלל?

אם אתה רושם את עצמך בספר של הצדיקים, אז אתה כבר מושך אחריך את הכלל, אחרת אתה לא צדיק. צדיק זה מי שלא עושה שום דבר לעצמו, אלא רק לטובת הכלל.

שאלה: לפני כמה ימים דברת על עשרת השבטים. למה אתה מצפה? האם הם יצטרפו אלינו כמעגלים חיצוניים, באמצעות החינוך האינטגרלי, או באמצעות הקבלה? כדאי שנדע במה להתמקד. מה הציפיות שלך לגבי ההצטרפות שלהם? ואני מניח שהראשונים יצטרפו אולי בחודשים הקרובים. אז השאלה היא לדעתי מאוד אקטואלית.

אני חושב שעשרת השבטים שמצטרפים לעם ישראל, זה מושג רוחני יותר מגשמי. היום יש לך על פני כדור הארץ מלא כל מיני עמים, ואומרים שיש מאתיים מיליון בהודו, נפאל וסין, שאומרים שהם שייכים לעם ישראל. אתה מתאר לעצמך מאתיים מיליון, מה תעשה איתם. גם באפריקה יש בהרבה מקומות, וזה מה שהם אומרים. ומה כן ולא?

אנחנו לא מסתכלים על זה מבחינת חוכמת הקבלה, כי אנחנו מדברים על אלו שנמשכים לבורא עם הלב שלהם, כדי להיות קשורים בינינו ועם הבורא כאיש אחד בלב אחד, אלה נקראים ישר-אל, ולכן אני סופר אותם בצורה אחרת.

אני חושב שבדרך שאנחנו הולכים, מי שמצטרף אלינו, לא חשוב מאיזה אומות, מאיזה דתות, מאיזה זנים, הם כולם שייכים לישראל, לישר-אל. כולל מאפריקה, ומאסיה, ומדרום וצפון אמריקה ולא חשוב מאיפה, זה דבר אחד. דבר שני, יש כזאת ערבוביה בין הנשמות, שקשה לנו היום בכלל לעשות איזה חשבון, ואנחנו לא צריכים לעשות את החשבון הזה בימות המשיח, בזמננו בדור האחרון.

הדור האחרון זה נקרא, שכולם נמשכים לאותו מקום, לאותה מטרה. הבורא מקדם אותנו, את כל האנושות, על ידי מכות כלליות, לחצים כלליים, וכל האנושות מתקדמת למטרה גם כן בצורה שאין כאן קודם אומה אחת, אחר כך אומה שנייה, אחר כך עוד. אלא מכל מקום, מי שמרגיש שזאת המטרה, אז הוא מתקדם ובא.

לכן אני לא חושב שככה זה יקרה. הערבוביה בעולם היא כל כך גדולה, שאנחנו לא יכולים להצביע על איזה אומה שהיא תגיע ותגיד, אנחנו שייכים לבני ישראל. זה גם לא חשוב לי.

אם אתה שואל אותי, לי לא חשוב בכלל שיהיו, אירופאים, אפריקאים, יפנים, סינים, לא חשוב מי. אם הם רוצים להתקדם לאותה מטרה רוחנית, שכולנו מחוברים יחד עם הכוח העליון, באהבה, בחיבור, אז מה זה חשוב מי הם. כולן נשמות, חלקי נשמות של האדם הראשון, וחייבים לזה, ואם הם מרגישים לפי הלב שמקומם שם בחיבור, אז בבקשה.

לכן אני לא חושב שאנחנו צריכם לעשות חשבון, החשבונות שלנו הם מתוך האגו שלנו. אלא אנחנו צריכים להיות כ"סוף מעשה במחשבה תחילה", שאנחנו צריכים כבר לראות את כולם מחוברים יחד ועם הבורא. וזה מה שאנחנו צריכים לפרסם, ולזה לתת דוגמה לאן ללכת.

אני לא חושב שחלוקה לכאלו, וכאלו היא טובה, היא נגד רוח הזמן. המכה הבאה על האנושות היא תהיה עוד יותר כללית, היא תהיה פנדמיה של פנדמיה. זאת אומרת, שאם היום אתם יכולים להגיד, שאלו מקבלים יותר מכות, ואלו פחות מקבלים מכות. איטליה, ספרד לעומת צפון אירופה לעומת עוד משהו, אז עוד מעט תראה שאין אף אחד שיכול להגיד פחות או יותר.

זה עובר ממש על כולם יחד. המכות האלה לאט לאט יביאו אותנו לעמק השווה לא יהיו ארצות מפותחות יותר, ארצות מפותחות פחות. לאט לאט זה הכול יגיע לרמה פחות או יותר אחת, אתה תראה. אני רואה עד כמה שתוך חצי שנה כבר נעשה שינוי גדול. כבר עכשיו אנשים בורחים מהערים הגדולות לפרברים, יש כאלו שנוסעים בכלל למקומות של כפרים, ואפילו לא כפרים, למקומות שאין שם בכלל בני אדם, העיקר שיהיה שם אינטרנט וחוץ מזה כלום לא מעניין אותם.

המצב מאוד מאוד משתנה. אם הייתה לך דירה בניו יורק שעולה נגיד חמשה מיליון דולר, אז עכשיו אתה יכול לקנות דירה כזאת בחצי מיליון דולר אפילו פחות. ובית מחוץ לניו יורק אתה קונה יקר פי כמה וכמה ממה שהיה קודם. זהו הכול כבר השתנה, הכול הולך בצורה הפוכה. אנחנו נראה שינויים גדולים. אבל שוב אני אומר, העיקר לראות בזה נטייה לחיבור, כמה שאנחנו מחדירים את זה לתוך האנושות.

שאלה: אמרת שהמצב של ראש השנה תלוי במצב שלי, והוא יכול לקרות אפילו כמה פעמים בשנה. יש גם מצב שנקרא מצב שבת ומה ההבדל בין שני המצבים האלה, אני הרי גם יכול להימצא במצב של שבת לפחות פעם ביום?

אתה יכול להחליט שבשבילך שבת יהיה ביום שלישי, זה לא חשוב, זה הכול מצבים פנימיים של האדם. אנחנו לא מדברים על מה שנהוג בעולם שלנו, אבל זה הכול תלוי במצב הפנימי של האדם. אחרי שאדם עובר כל מיני תיקונים, התיקון האחרון שלו שהוא מקבץ את כל התיקונים יחד, זה נקרא "שבת", זה הכול. ולימות השבוע זה לא שייך, אתה יכול לעבור את כל השבוע בחצי יום. זה פשוט ללא זמנים גיאוגרפיים, אסטרונומיים.

שאלה: אמרת, שאדם צריך להחליט שהוא רוצה רצון להשפיע, אבל איך אפשר לדעת אם אתה רוצה משהו, שאתה לא יודע מה זה בכלל, איזה סימן יש?

את זה אתה צריך להוציא מהחברה, מה אתה שואל אותי מה זה רצון להשפיע? תנסה בחברה לברר מה זה נקרא רצון להשפיע. רצון לקבל יש לך כלפי החברה? תנסה כנגדו לבנות רצון להשפיע ותראה מה זה ואז תבקש שיהיה לך.

שאלה: לפעמים נראה שאי אפשר לבקש להירשם בספרם של צדיקים, כי גם בסוף הבקשה יש קבלה לעצמי. כיצד נגיע לבקשה כזאת, שתהיה כנה ונשמעת?

כל אחד פועל לפי הדרגה שלו. ואל תחשוב שאתה צריך לעשות חשבון מדויק וסופי באמצע הדרך, כמו שאנחנו דורשים מתינוק ואחר כך מילד קטן, מילד יותר גדול ועוד יותר גדול, כל פעם לפי ההתפתחות שלו. לכן גם אנחנו צריכים לראות את עצמנו בצורה ריאלית, כמה שאני מסוגל וכמה לא והבורא לפי זה מתייחס אלינו.

נגיד באיזה צורת צדיק אני צריך להיות כשאני ילד קטן, נגיד שאני לא כל כך שובר את המשחקים שלי. זאת אומרת לא להתייחס לכל הדברים שהם או 100% טוב, או כלום לא. כך גם כלפי החברים, אנחנו נמצאים בדרך וצריכים לאהוב אותם באשר הם שם. [כשחבר] מכוון למטרה כבר הוא חבר שלי, כבר הוא בדרך.

שאלה: בטקסט כתוב שהרצונות האגואיסטיים ייעלמו. לפעמים אנחנו אומרים שצריך להתעלות מעל הרצונות האגואיסטיים ושהם נותרים.

האגו שלנו רק גדל, אלא יחד עם זה אנחנו גדלים מעל האגו וזה קובע את הקומה שלנו, כמה אני גבוה. לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אלא אנחנו הורסים, מוחקים, לא משתמשים בכוונה על מנת לקבל על פני הרצון, ובמקום בכוונה על מנת לקבל רוצים באותו רצון להשתמש בכוונה על מנת להשפיע, זה מה שקורה.

הרצון בעצמו אנחנו לא יכולים לעשות ממנו שום דבר, רצון זה רצון. לכן מי שחושב שהוא ממחר לא ירצה משהו, זה לא טוב, זה לא מציאותי. מי שהיה לו רצון כזה גם יהיה לו, שום דבר לא יקרה. ככה זה יישאר אלא הכול תלוי רק בתיקון, איך אני משתמש באותו רצון שיש לי. צריכים טוב טוב לחשוב על זה ולקבל את זה ולפי זה להתנהג בחיים. כשאנחנו מתקדמים לגיל מבוגר, זקנה, אנחנו מבינים שאי אפשר לשנות את האדם. מה שהיה ככה יהיה רק קצת שוני בשימוש של הנטיות שלו אנחנו יכולים לעשות. שוני בשימוש, אבל הנטיות עצמן יישארו עם האדם והוא לא יוכל להפטר מהן.

שאלה: האם ניתן לומר שיש איכות בחיבור הקשר שלנו מכיוון שתוצאה של פעולות פשוטות של השפעה הגיונית, ורציונאלית הן באופן אינדיבידואלי והן באופן קולקטיבי?

אפשר להגיד, נתקדם ונראה.

קריין: קטע 51 מתוך "כתבי הדור האחרון" של בעל הסולם. הכותרת "חוק הערבות באנושות".

"הבסיס לכל ביאורי, הוא הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, והוא שינוי צורה מהבורא, וע"כ נפרדה ממנו הנשמה כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחנית הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות. ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנברא. וז"ש "הדבק במדותיו, מה הוא רחום" וכו', דהיינו שנשנה המדות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשנו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה להדבק בו שהוא השואת הצורה. ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח. וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח, וכאשר יקבלו הלמוד הזה אז נזכה לגאולה השלמה."

(בעל הסולם. "כתבי הדור האחרון")

ומתוך זה שבעל הסולם כותב שאנחנו נמצאים בימות המשיח אז אנחנו כבר צריכים לראות בפועל איך אנחנו תומכים בזה שיתגלה יחס כזה בין כל בני האדם לבין הבורא ושאנחנו נשתתף בזה בעצמנו ונמשוך אחרינו את כל האנושות. זה המצב שבו נמצאים וחייבים להתחיל לממש את זה בפועל בשנה החדשה.

שאלה: מה זה צורה כמו הצורה של הבורא?

צורה של הבורא זאת אהבה ללא גבול.

תלמיד: ושינוי של הבורא?

אין שינויים בבורא, יש שינויים רק בנבראים שמגלים יותר ויותר את אהבת הבורא אליהם. לבורא אין שינויים מפני שאין לו פחות ואין לו יותר אלא רק מידה אחת, השלמה.

תלמיד: הוא אומר "וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח, וכאשר יקבלו הלמוד הזה אז נזכה לגאולה השלמה." מה הסיבה שרק בתקופה שלנו יהיה גילוי בשלמותו של כל המצבים האלה?

מפני שכדי לגלות הבחנות כאלו גדולות, גבוהות, מורכבות, אנחנו צריכים להיות בעצמנו מפותחים ומוכנים להרגיש את האהבה. התינוק יכול להרגיש את אהבת האמא אליו? הוא מרגיש רק שהיא משרתת אותו וחייבת לו עד כדי כך שהוא מגיע אליה, מרביץ לה למה היא לא נותנת לו מה שהוא רוצה. זה נקרא שהוא מבין את היחס שלה אליו? אלא לאט לאט שאדם מתפתח, הוא מתחיל לעקל את היחס של העליון אליו. הוא צריך להיות מורכב מהטבע שלו ומהטבע של העליון, ואז לבנות משניהם הבנה, הרגשה של יחס העליון אליו ובהתאם את היחס שלו לעליון. זה כבר נקרא "פרצוף".

תלמיד: אז מה הסיבה לכל הבלגן שאתה רואה היום, אם עכשיו הולך להיות גילוי כזה?

לא בלגן. אנחנו מתקדמים לפי הרצון לקבל שהבורא ברא. הוא ברא אותו מתוך אהבה ושבר אותו והכין אותו ומפתח אותו, וכל זה אך ורק כדי לקשור את נקודת הבריאה הראשונה עם נקודת הבריאה האחרונה. שאנחנו נגיע להבנה, להכרה, להיות כמוהו, להבין אותו ולהרגיש אותו, שזה אותו דבר. אם אני לא כמוהו, אני לא יכול במידה הזאת להרגיש מי הוא, מה הוא.

תלמיד: האם בתקופה הזאת יותר קל להגיע לגמר תיקון? זאת אומרת, אנחנו כבני ברוך, יותר קל להגיע למצב של שיווי צורה, או התקופה יותר קשה?

אין יותר משתי תקופות. יש עוד, אבל זה לא רציני. תקופה שמדברת על תיקון הנשמות, הכנת הנשמות. ותקופה שמדברת כבר על חיבור הנשמות וגילוי הבורא לכל הנשמות. אנחנו, עד השנה, 2020, אנחנו היינו בתקופת ההכנה. במשך 5780 שנה היינו בתקופת ההכנה. עכשיו אנחנו נכנסים לתקופת התיקון בפועל. למה? כי ההבדל הוא, שמה שאנחנו עכשיו נרגיש כתיקון, הוא תיקון שיעבוד על כל האנושות בלא יוצא מן הכלל, בצורה אינטגרלית. ודאי שיש עמים שיותר נפגעים, פחות, יותר לחוצים, פחות לחוצים, אבל כולנו. כולנו. זה סימן, כמו שבעל הסולם אומר, שאנחנו נמצאים בימות המשיח.

תלמיד: אתה לא מרגיש שאנחנו נמצאים במבוי סתום, שאין פתרון?

זה עוד לא מבוי סתום. עוד יהיה הרבה יותר מזה. כי אנחנו, אנחנו צריכים לגלות שעם תיקון האגו שלנו כמו שאנחנו חושבים, לפתח יותר תעשייה, מסחר, בילוי וכל הדברים האלו, זה מצב הטוב שאנחנו צריכים בו להתקדם. אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו נתקעים בקיר.

תלמיד: אתה מאמין שהחיסונים באמת יביאו גאולה לעולם?

הם לא יעזרו.

תלמיד: למרות שכעשרים חברות משקיעות מיליארדים בחיסון?

הם לא יעזרו. מיליארדים זה לא חשוב. תפסיק לספור כסף, כסף כבר לא משחק כלום בעולם.

תלמיד: למה החיסונים האלה לא יעזרו?

אם החיסונים יעזרו, יהיו לנו מכות הרבה יותר גדולות. זה ברור לנו, כי אנחנו בורחים מהתיקונים. והפנדמיה הזאת אומרת לנו איפה אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. במקום זה אנחנו מביאים בצורה אגואיסטית תרופה משלנו, כדי שנוכל להמשיך כמו שהיה קודם בחיים שלנו, אז ודאי שיהיו לנו מכות הרבה יותר גדולות.

יותר מזה אני אגיד לך, אנחנו בזה נקדם את כול האפוקליפסה הזו, את סוף העולם, הרבה יותר קרוב אלינו. ואז אתה תראה איזה הוריקנים יהיו, איזה מכות טבע, רעידות אדמה, צונאמי שישטוף את כל אירופה ואמריקה, פתאום יהיו מכות חום, הפשרת שלגים וכל הדברים האלה, יצא מטען מתוך הקרח.

אתה לא יודע מה נמצא בטבע, זה ממש ילחץ עלינו בצורה כזאת הרבה יותר גרוע מפנדמיה. בפנדמיה אתה יושב בבית, ומה יש לך? כמה אנשים מתים מהפנדמיה? זה כלום. זאת נקרא מכה? זה יותר לחץ פסיכולוגי.

זה כמו שאתה אומר לילד "אוי אוי", שהוא כאילו צריך לפחד. אתה רוצה ללמד אותו לפחד ממשהו, אבל ממה לפחד? זה לא כל כך נורא. זאת כל הפנדמיה, זה סתם משחק לעומת מה שיכול להיות. זה לא מובן?

אבל מה, צריכים להסביר את זה לכולם. ובאמת, אם זה לא יעצור אותנו ואנחנו נמשיך כרגיל לדחוף בכוח את הדרישות האגואיסטיות שלנו, יבואו מכות יותר חזקות להראות לנו שזה דבר רציני וכללי.

תלמיד: מה אתה מרגיש עכשיו שאנחנו כבני ברוך העולמי, מתקדמים לכיוון התיקון או שזה ייקח עוד הרבה זמן?

אני בטוח שאנחנו מתקדמים, ואם אנחנו לא בדיוק נתקדם, אז יהיו לנו גם מכות, וקודם כל עלינו כדי שנוכל לסחוב את האנושות נכון. ולכן אני אומר לך, אם אתה רוצה להבטיח לעצמך חיים פרטיים יפים וטובים, אז בבקשה תרוץ קדימה כמה שיותר מהר ותסחוב אחריך את האנושות.

תלמיד: רק לשבת כל בוקר בשיעור ולראות את כמויות האנשים מכל העולם שמתקשרים לכאן.

זה לא חשוב, אתה לא יודע מה אני עושה, גם אותו הדבר. לא חשוב, יהיו עוד, אז מה?

שיתקשרו כל הנציגים וכל הנשיאים וכל הגדולים ויצעקו ויבכו, ומה יש? אנחנו רק צריכים להסביר את אותו הדבר. מה יכול להיות מזה? רק פעולת הסברה.

תלמיד: בחיים לא ראיתי דבר כזה, התחלנו ללמוד עם עשרה, עשרים איש, ותראה כמה יש היום, מיליונים.

אז מה?

תלמיד: גם זה לא עוזר?

אתה חושב שזה מזיז לי משהו?

תלמיד: הכמות.

מה זה כמות? זה כמו שישבתי אז לבד בדירה שלי וכך אני נמצא עכשיו, אין לי יותר מזה. התפקיד שלי לא השתנה והיחס שלי לא השתנה.

תלמיד: האם כולנו צריכים לעשות שיווי צורה עם הבורא כמו שהוא פותח כאן, או שלא?

כל אחד. כל אחד צריך להרגיש שבו תלוי העתיד. ואתה תראה שמיום ליום המצב יהיה יותר גרוע עם כל התרופות ועם הכול, כי את עיקר התיקון אנחנו לא עושים.

תלמיד: מה אנחנו לא עושים?

קשר בינינו כדי לתת לבורא מקום להתגלות.

שאלה: אם אנחנו בני ברוך, מתוך כל המאמצים מגיעים לחיבור מקסימאלי ומצליחים להסביר ולהפיץ את המקסימום לכל האנושות, הם עדיין יהיו חייבים להתקדם בסבל, במכות, בכל מקרה?

ודאי שלא. ברגע שהאנושות רק תתחיל לשנות את מגמת ההתקדמות שלה לחיבור, כל הבעיות יתחילו לעזוב אותה. למה צריכים ללחוץ עליהם, אם הם לוחצים על עצמם לכיוון החיבור?

שאלה: היום יהיה פיקניק בקהילה שלנו במוסקבה שמארגנת הקבוצה הצעירה, נעשתה המון הכנה והתרגשות לקראת האירוע. ואתמול אחרי שנתת לנו מכה קטנה על כך שלא התייעצנו איתך, הבנו מה אנחנו צריכים לעשות.

לא, זה שעשיתם הכנה לפיקניק ולא שאלתם אותי ולא דיברתם איתי ואני לא ידעתי על זה, זה לא פוגע בי בכלל, זאת לא העבודה שלי, זה לא התפקיד שלי, ואתם גם לא מחויבים לדווח לי על זה.

אני רק אמרתי על כך, שאתם הייתם צריכים יותר להתחשב בזה שאתם עושים חיבור פיזי בין כל כך הרבה אנשים, כי זה יכול לגרום להתפרצות המחלה. רק על זה דיברתי, רק על הבריאות שלכם, וזה שלא סיפרתם לי על זה, זה עניינכם, אני לא צריך לשמוע את זה.

תלמיד: אתמול אחרי השיעור על סליחות, היו לנו בירורים מה עלינו לעשות כדי שזה יהיה אירוע שמח ומטרתי, שיביא איזה תיקון, שנכוון את עצמנו נכון.

אני חייב להגיד לפני כולם, שאני לא, חס ושלום, אוסר עליכם לעשות את זה, אבל אני מאוד דואג שהדברים האלה יצאו בנזק גדול. למה? אני אגיד לך, למדתי מרב"ש, מה שנקבע מלמעלה, אפילו מממשלה כלשהי, לא חשוב איזו ממשלה, אפילו בישראל שאנחנו כאן מקללים את הממשלה הזאת ולא רוצים לשמוע והיא בעינינו לא שווה כלום וכולי, אם ישנה החלטה כלפי העם אנחנו צריכים לשמור על זה. זה נקרא שהבורא רוצה שהעם לפי זה כך יתנהג, ואז אני חייב לשמוע, למרות שאני שונא. זו יכולה להיות ממשלה, או כל מי שמביא חוקים שמשנים אותם מהיום למחר ומחליפים את מי שאחראי על הפנדמיה, בכל זאת אני חייב להתייחס לזה, ממש להתייחס לזה.

תלמיד: אתה תהיה איתנו בצורה פנימית או חיצונית, אז היינו רוצים לשמוע את היחס שלך, שגם אתה תהיה איתנו בפיקניק הזה.

אני לא יכול להגיד לכם עכשיו שום דבר, כי בגללי אתם תתחילו לשנות את הדברים וזה לא טוב. אני לא רוצה לשבור לכם שום דבר, אני לא רוצה לחזק אתכם, פשוט תמשיכו כאילו לא שמעתי. במקרה שמעתי על זה וזהו. רק אני מאוד מתפלל שאתם תצאו משם כולכם בריאים ולא תעבירו אחד לשני את הווירוס, זה הכול. אז נתפלל יחד ותמשיכו.

שאלה: הבורא הביא עלינו את הקורונה וירוס כדי שנלמד מזה משהו, ולא נראה לי שמישהו למד, האם אפשר לבקש וירוס יותר חזק שיעיר את כולם בעולם ונגמור עם זה כבר?

אני לא רוצה לשמוע שאלות כאלה. חבל שאתה לא חושב לפני שאתה שואל, אנחנו לא מדברים בצורה כזאת, אחד יגיד ככה והשני יגיד אחרת. תבדוק על מה אנחנו בדיוק מדברים ובאותה צורה תשאל, ותראה שהשאלות שלך לא יהיו כאלה. אנחנו לא תולים דבר באף אחד, אני מצטער, כאלה שאלות לא מוצאות חן בעיני, הם לגמרי לא נכונות ולא ברוח שלנו. אנחנו אומרים שהתשובה לכל הדברים האלה צריכה להיות רק חיבור בין כולם. ולא מה שמישהו מדבר, תארגן את עצמך נכון.

שאלה: איך לבנות יחס נכון בין מצבים גשמיים לבין מצבים רוחניים?

תחליט נכון ברוחניות ותשתדל לבצע את זה בגשמיות, מה הבעיה? אל תעשה בגשמיות שום דבר לפני שאתה מחליט ובטוח בהחלטה הנכונה שלך ברוחניות.

תלמיד: זה זמן עבודה עם העשירייה?

יכול להיות שכן, תנסו לדבר על זה ולברר.

שאלה: חיבור מביא לעולם מצבים יותר טובים, חוסר חיבור מביא לעולם מחלות, כמו שאנחנו רואים. איך נגרום לעולם להבין סובב ומסובב, שיבינו שהמצבים האלה מובילים למצבים כאלה ואחרים? אחרת אחרי שנייה הם ישכחו, כשכבר ירגישו יותר טוב יחזרו לסורם.

זאת העבודה שלנו. אבל אתה לא צריך לדאוג שיהיו לעולם הרבה צרות ואז הוא יתקדם בדרך נכונה, כי אז הבורא לא יצטרך אותנו. הוא רוצה שאנחנו נמשוך את כל העולם למטרה בדרך טובה, בדרך אחישנה, לפני שהייסורים מגיעים אלינו מאחורה ודוחפים אותנו קדימה. אלא אנחנו צריכים לפתח כוח משיכה קדימה לטוב, וטוב זה לאהבה, לחיבור, לגילוי הבורא, לקיום התפקיד שלנו, כך אנחנו צריכים לפתח את המשימה שלנו, את ההפצה שלנו, שהעולם ימשך לזה.

אם אנחנו מחכים עד שהעולם יקבל מכות ואחר כך הוא ילך קדימה אז אנחנו לא נמצאים בכלל בתפקוד שלנו, לא מקיימים את התפקיד. אנחנו קובעים איך העולם יתקדם או בדרך אחישנה או בדרך בעתו.

תלמיד: כן, אבל איך גורמים להם להבין?

זו העבודה שלך, בתפילה, בפנייה, במה שאתה רוצה, חפש.

שאלה: לפי מה ששמענו בקטע הזה, אפשר להגיד שלפני שאפשר לעשות פעולות של השפעה, של הפצה, צריך לספק את הצרכים הגשמיים כדי שלבן אדם יהיו חיים פחות או יותר יציבים לפחות?

אתה לא יכול לעשות את זה לפני שהאדם נמשך למטרת הבריאה. אנחנו נקבל הרבה מאוד מכות מהטבע, ויחסרו לנו אפילו דברים אלמנטאריים, מים, לחם, חשמל, כאלו דברים בסיסיים היום שאנחנו חייבים אותם. ואל תגיד "לפני שיש לי אותם אני לא חושב על הבורא", זה דווקא ההיפך, אם אתה לא תחשוב על הבורא, לא יהיה לך אפילו את זה. אני שומע כבר היום כמה פעמים סוג שאלות כאלה "אבל אין לי זה וזה, איך אני יכול לחשוב על רוחניות?", אל תחשוב. יבואו אלייך מכות שאתה תבין מתוך זה שאתה צריך קודם רוחניות, ואז בעקבות זה יבואו אלייך דברים הכרחיים. כך זה עובד.

שאלה: אני שואל הרבה שאלות גם בעשירייה, כי בשיעור יש הרבה שאלות אבל יש גם שאלות שבאות אחרי השיעור, ואני מרגיש שזה מפריע להם אז אני נשאר עם השאלות שלי. איך לעבוד עם זה?

כך תעבוד, תישאר עם השאלות. חכה עד שהן יפתחו ויפתרו לבד. כך זה יהיה. אל תתפוצץ.

קריין: קטע מס' 53 מתוך "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ח, של "בעל הסולם".

"אל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שוים, כב' טפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו."

(בעל הסולם. "הקדמה לספר הזוהר", ס"ח)

זה דבר מאוד קשה ומאוד חשוב. זאת אומרת כל אחד מאתנו קובע מה שקורה בעולם, ולכן הוא לא יכול להגיד "אני בורח מכל הדברים, שהם יסתדרו בלעדיי", אין דבר כזה, כל אחד ואחד אחראי על הכול. אנחנו לא מבינים את החוקים האינטגרליים שכולנו קשורים בכולם, ואם אחד חסר הכול נשבר, שום דבר לא נשאר, כי כל אחד מאתנו כלול בכולם, בכולם, ואם הוא חסר, אין אף חלק מהנשמה הכללית שהוא שלם.

לכן נבין שאין לנו ברירה אלא להביא את עצמנו לעבודה השלמה, לאהבה השלמה. כך זה. אם אנחנו בורחים אפילו לרגע אחד, אנחנו בזה משאירים את כל הכלי העולמי שלא יוכל להתקדם. אני לא יכול לחכות עד שכולם יתקדמו ואני אחר כך אצטרף אליהם, זה לא שייך, הם לא יכולים להתקדם. זאת אומרת האדם צריך להגיע למצב שכל הרגעים שמסדרים לו מלמעלה, שהוא יכול לשייך את עצמו לעבודה רוחנית, הוא משייך את עצמו. זה קשה לחשוב מצד אחד, מצד שני מי שעובר את התנאי הזה וכבר נמצא בזה, הוא רואה עד כמה זה נותן לו תענוג, סיפוק, מילוי, נצחיות, הרגשת נצחיות ושלמות.

קריין: קטע מס' 64, מתוך מאמר "השלום בעולם" של בעל הסולם".

"אל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

זאת אומרת אין לנו ברירה, מי שנמצא במערכת אינטגרלית, אפילו כפיקסל אחד, הוא אחראי על התפקיד של כל הפיקסלים, אחרת התמונה תהייה לא רק לא שלמה, היא בכלל לא תהייה, בכלל, כי כל אחד שווה לכולם. "דין פרוטה כדין מאה", "אין מקצת ברוחניות", לכן כל אחד ואחד חשוב כמו כולם, ולכן כל אחד יכול להיקרא "אדם", שהוא נמצא מול הבורא, בתנאי שהוא מוכן לראות את עצמו ככולל את כולם.

שאלה: בכל הדברים שנאמרו עכשיו שכולנו נמצאים בהשפעה, אנחנו רק צריכים להבחין בכך שאנחנו בהשפעה?

אנחנו לא יכולים. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו מרגישים, להביא את עצמנו לתיקון לפי ההכרה, ההרגשה, ההשגה שלנו.

שאלה: מה תפקיד כל פיקסל?

תפקיד של כל פיקסל להזין את כל הפיקסלים יחד שתהיה תמונה אחת, זה נקרא "דין פרוטה כדין מאה", כל אחד חייב להגיד שאני מפעיל את כל מערכת האדם הראשון. וזה באמת נכון, אפילו הקטן ביותר נותן כאילו מתח לכך שכל המערכת הזאת תחייה.

תלמיד: במה הוא מזין את כולם?

הוא מחבר את כולם לבורא. וזה לא חשוב שכולנו מחוברים והוא לא, "אין מקצת ברוחניות". אם הוא לא מחבר את כולם לבורא, אין בורא, כי הבורא זה תמונה שלמה.

תלמיד: אתמול אמרת שעוד חצי שנה נתחבק יחד בכנס פיזי בגני התערוכה, והיום אתה חוזר להדגיש שעוד חצי שנה נכנס לפנדמיה של הפנדמיה, איפה אנחנו עוד חצי שנה?

אני לא יודע, זה הכול תלוי בבחירה החופשית שלכם. לכן אני לא יודע בעצמי. יש לך יכולת גם שיקרה כך וגם שיקרה אחרת. באמת יכול להיות שבעוד חצי שנה אנחנו נחגוג כבר בגני התערוכה את הכנס שלנו, ויכול להיות שכל האולם הגדול בגני התערוכה יהיה כולו, חס ושלום, מלא במיטות לחולי קורונה.

תלמיד: נתת בתחילת השיעור דוגמא שהיה לך אולקוס חריף והרב"ש המליץ לך לשבת וללמוד. איך אנחנו צריכים להתייחס למחלות? האם יחס כזה תקף גם עבורנו, או שצריכים לגשת מיד לרופא?

לגשת לרופא זה ברור, ולא שלא הלכתי לפני זה לרופא. מאולקוס אני כבר סובל מגיל 20, זה יום יום, גם עכשיו אבל בצורה אחרת לגמרי. לכן ללכת לרופא, ניתן לרופא רשות לרפא, ודאי. אבל יחד עם זה, בנוסף לזה, זה מה שאמר הרב"ש, ואת זה אני אומר, מדגיש את נקודת החולשה שלי, שלא יכולתי להתבטל כלפי מה שהוא אמר, הכאבים היו יותר גדולים ממה שניסיתי לבטל את עצמי ובכל זאת להיות בתוך הלימוד. לא יכולתי, לא שמעתי את המילים שלו, לא ראיתי את האותיות בספר, זה היה שיעור כזה, ואני לא מתבייש לספר על זה.

שאלה: איך אני צריך להתייחס לתופעה שנגלית לעיניי, לאור מה שקראנו בפסוק, שהפרט משפיע על הכלל, על תופעה עולמית והיא לא בתוך העשירייה, שפוגעת בטבע על ידי מדינה מסוימת?

להשתדל לחבר את כולם יחד לכלי אחד שאתה אחראי עליו, ואתה עושה הכול כדי שהם יהיו מחוברים ומתקדמים למצב שהבורא יכול להתגלות וליהנות מהם.

(סוף השיעור)

---

1. שיר השירים ו', ג'↩