שיעור בוקר 07.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 25.11.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/yY5S4LH1?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', 

חלק ב', אותיות ה'-ו'

קריין: ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, עמוד נ"א, אות ה'.

1. אות ה'

א"א דעגולים, מאיר לאו"א דעגולים, בבחינת חלונות מג'

קוין, ימין שמאל ואמצע שבו. ומהם נמשך האור לכל העגולים

באופן, שכל הפרטים שיש ביושר, יש ג"כ בעגולים

* "גם בהיות היוד ספירות בבחינת מ עגולים, זה בתוך זה, יש נ בהם כל הבחינות של קבלת השפע, שביוד ספירות שבקו היושר, והוא, כי בעגול הכתר, הנקרא ס אריך אנפין אחר התיקון, יש ע נקב אחד וחלון פ בצד ימין העגול, ומשם צ יורד אור אריך אל עגול אבא, ומאיר אליו. ועוד יש חלון שני, בשמאל העגול של אריך, ויוצא האור עד צד שמאל דעגול אבא, אשר בתוכו, ק ונוקבו ונעשה בו חלון, ומשם נמשך האור עד עגול אמא, שבתוך עגול אבא, ומאיר בו. ונמצא כי בעבור האור תוך שמאל עגול אבא, אינו לאבא עצמו, ואינו ר עובר שם רק דרך מעבר בלבד, אבל עיקר הארה היא לאמא. ונמצא כי א"א, מאיר לאבא ואמא יחד, כמו שהוא בענין היושר שלהם ממש. ואף כי הם עגולים זו בתוך זו, יש להם ש קוים ישרים: ימין, ושמאל, ואמצע, בבחינת החלונות האלו שבהם. ומשם, נמשך האור ביוד ספירות דעגולים, דרך קוים ישרים ממש, בכל הפרטים עצמם כולם, אשר ביוד ספירות דקו ישר דרוח, ממש."

* שער הקדמות דף י"א (דפוס ירושלים).

רואים אנחנו מכאן, שמאריך אנפין דאצילות ומטה מתחילה להיות כבר הנהגה בג' קווים.

קריין: אות מ' קטנה למעלה, "בבחינת מ עגולים", למטה בטור א', בעמוד נ"א, אות מ' קטנה.

פירוש אור פנימי לאות ה'

"מ) כלומר, שאין ה' המדרגות כח"ב זו"ן, נמשכות ביושר, שפירושו, זו למטה מזו, דהיינו מהזך אל העב (ח"ב פ"א אות ה'), אלא שה' המדרגות שוות זו לזו, ואין אחת למטה מחברתה, דהיינו שתהיה עבה מחברתה. אלא ודאי, שיש ביניהן על כל פנים ההבחן, של סיבה ומסובב, שהרי הן יוצאות זו מזו, ונמשכות זו מזו, שהחכמה יצאה מהכתר, והבינה מחכמה, וז"א מבינה, והמלכות מזעיר אנפין (כנ"ל באו"פ ח"א פ"א אות נ' ד"ה עתה). אמנם הבחן זה, של סיבה ומסובב האמור, מוגדר, בבחינת המצאם זה תוך זה, אשר, כל סיבה מסבבת את המסובב שלה, אשר החכמה מסובבת מכתר ובינה מסובבת מחכמה וכו', באופן אשר "זה תוך זה", פירושו, זה מסובב מזה, כמבואר. אבל אין ביניהם הבחן של מעלה מטה כל עיקר (כנ"ל ח"א פ"א אות ק')."

אנחנו יכולים לעשות הבחנות בעיגולים, אבל אך ורק בהתאם לקו שנכנס בהם ועושה את ההבחנות. לא בעיגולים עצמם אלא בהשפעת הקו אליהם, זה מה שעושים. בעיגולים עצמם אין שום הבחנות, ביחס של הקו אליהם נעשות בהם הבחנות, רק מצד הקו בלבד.

קריין: אות נ' קטנה מתייחסת ל"יש נ בהם כל הבחינות של קבלת השפע". בטור ב' אות נ' קטנה.

"נ) כי כן האור מתרשם מהכלי המלובש בו, אשר אפילו, כשיוצא משם לכלי אחר, אינו משנה את דרכיו, שהיו לו בכלי הקודם. ולפיכך, כיון שבעוד, שהאור היה בקו שביושר, היה נמשך ויורד, בזה למטה מזה, דהיינו, שהיה הולך ומתעבה בסדר המדרגות, מסיבת המסך המצוי שם, כנ"ל (ח"ב פ"א אות ו'), וע"כ, אפילו אחר שיצא משם, ובא אל עשר הספירות דעגולים, שאין בהן מסך, ומתעגל בהן בהכרח, עם כל זה, אינו משנה את דרכיו בהתפשטותו ממדרגה למדרגה. פירוש, כי למשל, כשהאור של הקו בא לספירת כתר, הוא מתעגל שם, כלומר, שמקבל את צורת אותו הכלי, שאין שם הבחן מעלה מטה, אמנם, כשמתפשט האור מעגול הכתר אל עגול החכמה, הוא אינו מתעגל (עי' לה"ת ח"א אות ג'), אלא נמשך ביושר, כלומר בהבחן מעלה ומטה. ונמצא משום זה, ספירת עגול החכמה למטה מעגול הכתר, ועב מהכתר, שאין צורתם שוה. ועד"ז, כשבא האור מחכמה אל הבינה, הוא נמשך לה ביושר. ונבחן שהבינה למטה מהחכמה, דהיינו, יותר עבה מהחכמה. ועד"ז כל הספירות."

בצורה גיאומטרית, בקושי אפשר לרמוז על מה שקורה ברוחניות. אבל אם באין סוף היו עיגולים זה בתוך זה, אז לא היה הבחן בהם מי זה מעלה ומי זה מטה, אלא היה חיצון ופנימי, שההבדל הוא כסיבה ומסובב. ומה שהיה למעלה באותו עיגול, החלק שלו היה גם למטה לעומת המרכז, שבמרכז היה הסיום. ולכן אין העדפה על פני העיגולים, אלא סיבה ומסובב, שזה לא תלוי בהם, אלא איך שמגיע מבחוץ. אם כך, כל העיגולים שווים (ראו שרטוט מס' 1).

יוצא שיש עיגול למעלה ועיגול למטה, אחד אחר השני. עיגול קו, עיגול קו, עיגול קו. עיגול למעלה ועיגול למטה, בכמה למעלה או למטה? לפי מידת הקו שביניהם, את זה כבר הקו קובע. האור נכנס לעיגול ולפי צורת העיגול הוא מתעגל, אבל כשיוצא לקו מהעיגול הוא שוב מקבל את צורת הקו, שוב מתעגל, וכך הוא הולך. כשהוא מתעגל בתוך העיגול יש בו תכונות של הקו, רק העיגול עכשיו מאפשר לו למלא אותו ללא גבולות, אבל בשמירה על האופי של הקו.

לכן אנחנו אומרים שהאור שנמצא כאן זה אור שבא מהקו, אומנם זה אור הרוח, אבל צורת המילוי שלו זה הנפש. יש הבדל. מה שבתוך הקו, זה רק רוח, רק לפי המסך.

שרטוט מס' 1

קריין: אנחנו בעמוד נ"ב, טור א', שורה "הספירות".

"באופן, שאע"פ שעשר הספירות דעגולים צורתן שוה, בלי הבחן מעלה מטה מצד הכלים, כנ"ל, עכ"ז, יש בהן הבחן מעלה ומטה, מצד "שיש בהן כל הבחינות של קבלת השפע, שביוד הספירות שבקו היושר"."

קריין: אות ס' קטנה מתייחסת למעלה, בעמוד נ"ב, למילים "הנקרא ס אריך אנפין אחר התיקון".

"ס) פירוש, אחר שנתקנו ד' העולמות אבי"ע, נעשתה כל ספירה לפרצוף שלם בראש תוך סוף. וקיבלו משום זה שמות אחרים. והפרצוף שנעשה מכתר, נקרא בשם אריך אנפין. והפרצוף שנעשה מחכמה, נקרא בשם אבא. והפרצוף הנעשה מבינה, נקרא בשם אמא. והפרצוף הנעשה משש הספירות חג"ת נה"י, נקרא בשם זעיר אנפין. והפרצוף הנעשה ממלכות, נקרא בשם נוקבא. והוראת אלו השמות, תתבאר במקומם בע"ה."

ככל שיכולים להבין. הוא מסביר, "עתיק" זה מנותק, "אריך אנפין" הוא חכמה ארוכה, כי מאיר מהפה דעתיק ועד סיום האצילות, עד הפרסא. "אבא ואמא" הם חכמה ובינה, כך נקראים, ויש שם עוד ישסו"ת, ז"ת דבינה. "זעיר אנפין" זה פרצוף קטן, שבינה מכינה את עצמה כך למלכות. והעיקר הוא הנוקבא, שמסיימת את המדרגות, והיא בעצם קובעת מה יהיה בכל עולם האצילות, חוץ מהמצב הקבוע שבו שהוא אור הנפש.

קריין: אות ע' למעלה, בדברי האר"י, " יש ע נקב אחד וחלון". אות ע' בטור א'.

"ע) פירוש, כי כבר ידעת, שמסיבת אור של י"ס הקו, המקובל בעגולים, מתרשמות בהכרח כל הבחינות דיושר גם בעגולים (כנ"ל אות נ' ד"ה יש), והנה זו הבחי' שישנה בקו שנקרא מסך, שבאור חוזר שלו, נמצא מקשר את האור העליון בכלים (כנ"ל ח"ב פ"א אות כ'), הנה גם המסך הזה, מתרשם בעגולים, אלא בלי העביות שבו, כי העביות לא תוכל לעלות ממדרגה תחתונה לעליונה ממנה אפילו כל שהוא, שהרי על כן נקראת עליונה, לפי שאין בה עביות כמו בתחתונה, והבן. אלא רק בחינת הריוח, שהמסך הזה מגלה בתחתונה, דהיינו בעשר ספירות דיושר, זהו לבד העולה מהמסך דקו היושר, ומתרשם בעגולים. והריוח מהמסך הזה, מכונה בשם "חלון", כדוגמת החלון המותקן בחדר, כדי להביא האור באותו החדר, כן המסך הזה מגלה האור החוזר בסגולתו, לקשר את האור בנאצל."

מסך זה דבר מאוד מאוד כולל, מורכב מהרבה דברים. יש 'מסך המסתיר' ו'מסך המגלה'. כל הרוחניות מתגלה דווקא על ידי הדחייה, על ידי המסך שעומד בתוקף. כי כך רוחניות אנחנו לא יכולים לגלות, אנחנו נמצאים גם עכשיו בכל אור האין סוף, אלא לא יכולים לגלות אותו מפני שאין לנו מסך שעוצר ומגלה. אז מסך שעומד נגד הרוחניות כביכול, בזה שאדם לא רוצה לקבל אותה על מנת לקבל, אלא רק על מנת להשפיע אם תתגלה, אז המסך הזה נעשה או כחלון או כנקב. יש הרבה שמות לסוגי המסכים האלו. דווקא על ידי הדחייה יש פתיחה.

קריין: עמוד נ"ב, טור ב', שורה "בסגולתו".

"באופן, שאם המסך יתעלם משם, היה האור מסתלק מהנאצל, והיה נשאר בחושך, כדוגמת סתימת החלון אצל החדר. לפיכך, כשאנו באים לכנות רק את הריוח מהמסך, ולהוציא את עביותו, אנו מגדירים זה בשם "חלון או נקב"."

גם אצלנו, אנחנו לא בונים סתם פתח בתוך הקיר, אלא זה צריך להיות מחושב ומסומן היטב. החלון שנמצא בקיר, בחומה, הוא בשמירה של האדם, ורק במידה שאדם שולט עליו, אז דרך החלון הזה יש פריצת האור לתוך הכלי, לתוך הבית. אדם מודד איזה חלון, כנגד אלו רצונות, איך הוא יתנגד לקליטת האור ללא שום גבול. אלא בגבול, בקצבה, במדידה מדויקת, הוא נותן לאור להיכנס לתוך החדר, זה נקרא שמשתף את התענוג שבא עם הכלים דקבלה שלו, ואז בתוך החדר מאיר האור.

ברצונות שלו שנקראים "חדר" יש גם תכונות להשפיע שזה נקרא "חלון", ואז אור החכמה מתלבש באור דחסדים בתוך החלון, ואור שבא ומתלבש בתוך החלון נכנס לתוך החדר. אור חכמה מתלבש בתוך החסדים ונכנס לכלים דקבלה, זה נקרא ש"יש אור בתוך החדר".

קריין: אנחנו באות פ' קטנה למעלה, מתייחסת ל"בצד ימין העגול". אות פ'.

"פ) היינו שנתרשם ג"כ בערכי ימין ושמאל, שהיו משמשים ביוד הספירות דיושר (עי' לה"ת ח"א כ"ג)."

קריין: אות צ', "ומשם יורד אור אריך אל עגול אבא, ומאיר אליו". אות צ' למטה.

"צ) כלומר, שמסיבת החלון האמור, נעשה שם ההבחן של המשכת וירידת האור, דהיינו, שהולך ומתעבה בסדר המדרגות, אשר המדרגה התחתונה עבה מקודמתה. וז"ש "ומשם יורד אריך אל עגול אבא", כלומר, שמסבת החלון, קיבל האור בחינת עביות ובחינת מטה, אצל אבא דעגולים, דהיינו, חכמה, אשר הושפלה במדרגה, ואינה שוה עתה אל הכתר דעגולים, כמו שהיה בטרם שקיבלו האור דיושר דרך החלון. וכן בינה למטה מחכמה."

בדרגות התפשטות אור החכמה, יש לנו כבר כתר, חכמה, בינה, שם אנחנו יכולים למדוד. מה שאין כן, חסדים, אם אנחנו לא מודדים אותם לעומת חכמה, אין להם מדידה, זה הכול ברוחב.

תלמיד: האם חלון או נקב, זה לא חיסרון בשלמות?

אבל בלי החיסרון הזה אתה לא יכול להשלים. אתה עושה את החיסרון ואתה משלים אותו. אתה מגלה חיסרון ומשלים. איך יוצא לך מסך? מסך בא על פני החיסרון המגולה. אם החסרונות לא מגולים, אז על מה תבנה מסכים? הרצונות הם שמתגלים ללא כיסויים, הם החסרונות. אבל אתה חייב לגלות את החיסרון הזה בצורה מסוימת, בגודל, אתה שולט בו.

תלמיד: האם יש הבדל בין חלון לנקב?

כן, יש חלון, יש נקב, ויש חלון ונקב צר, זה תלוי באיזו דרגה אנחנו רוצים לגלות את הכלים כדי לכסות אותם בחסדים, או בריאה או יצירה או עשייה. גם מצד גודל הכלים שמתגלים שאפשר להגיע בהם על מנת להשפיע, וגם על צורת העבודה עם הכלים האלה בלהשפיע, על זה מדובר. בריאה או יצירה או עשייה, נקב, או חלון, או חלון ונקב צר.

מדובר על החסרונות, ויחד עם זה, איך אנחנו משלימים את החסרונות האלה באור דחסדים במקום אור חכמה. כי אין לי כלים דהשפעה, אלה אותם כלים דקבלה שאני לא רוצה להרגיש בהם שאני רוצה לקבל. אבל אני מרגיש, אין ברירה, אלה רצונות, הם נמצאים בי. אבל אני לא רוצה להרגיש את הרצונות כחסרונות שאני רוצה למלא אותם, אלא אני רוצה להרגיש את החסרונות האלו שאני מתוכם והלאה משפיע.

כוח הקבלה הופך להיות לכוח ההשפעה. לא שאני מקבל בהם על מנת להשפיע, אלא להשפיע על מנת להשפיע. זה כמו בחינה ב' שהיא בונה את עצמה על בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. איפה שבחינה א' קיבלה את האור, בחינה ב' אומרת, "אני בכל ההבחנות הללו, בכל הרצונות הללו, לא רוצה לקבל כלום. אני רוצה להיות המשפיעה, כמו המשפיע". היא עדיין בפועל לא משתמשת ברצונות האלו, להיכנס בהם ועם אור חכמה שיכול להתפשט בהם לעשות משהו, לא. היא רק מתרוממת מעל הכלים דקבלה עם אור החכמה שבהם, מתרוממת מעל זה ואומרת "אני רוצה להיות מעליהם", זו בחינה ב'. זה איכשהו דומה למה שקורה כאן.

קריין: אות ק' קטנה בעמוד נ"ב, "ונוקבו ונעשה בו חלון". אות ק' למטה, בסוף טור ב'.

"ק) משמיענו שענין החלון הזה, נעשה בספירות, ביחד עם ירידת האור אליו מהעגול העליון. כלומר שאז האור ההוא, רושם בו את ענין המסך הכלול בו כנ"ל, וע"כ נבחן כמו שהאור נוקב בו, ועושה בו חלון."

קריין: אנחנו ממשיכים לאות ר', בעמוד נ"ג, למעלה "ואינו עובר שם רק דרך מעבר בלבד". אות ר' למטה.

"ר) כבר נתבאר ענין זה היטב לעיל (ח"ב פ"א אות ד' ד"ה פירוש)."

אנחנו רואים מתוך זה שהאורות שעוברים דרך הכלים, שמאפשרים להם לעבור דרך הכלים, הם בונים את הכלים, הם בונים בכלים את החסרונות, ממלאים את הכלים בצורות מיוחדות.

מה זאת אומרת "אור עובר דרך הכלים"? הרי הכלים לא מחוברים זה לזה, אלא האור שכל פעם מחייב את הכלי לעשות איתו פעולה משותפת, בין אור לכלי, כביכול עובר מכלי לכלי בסדר סיבה ומסובב. הוא עובד עם כלי אחד, אחר כך עם השני, השלישי, הרביעי, ואז אנחנו כאילו רואים שהכלים נכנסים לפעולה בזה אחר זה, האור מחייב אותם כך לעשות בהארה שלו עליהם. מה שקורה אחר כך, כשהוא נכנס מכלי לכלי, גומר לעבוד עם כלי אחד ובאותה צורה נכנס לכלי השני, אז בזה הוא מחייב את הכלי השני לקבל רושם ככלי הראשון.

האור הוא המקשר בין הכלים שלא קשורים ביניהם ולא יכולים להיות קשורים ביניהם. מה ההבדל בין רצון לישון, לרצון לרקוד? אלו רצונות שונים לגמרי שלא שייכים לאותם הכיוונים או שהם בכיוונים הפוכים זה מזה, אלא האור שבא מלבוש אחד ללבוש שני הוא עושה קשר, ואז הרצונות נכללים בזכותו.

קריין: אנחנו באות ש' קטנה, למעלה "יש להם קוים ישרים". למטה בעמוד נ"ג, טור א'.

"ש) כלומר, שהאור יורד מעגול אל עגול בדרך המשכה ביושר בקוים ישרים, אלא שאין זה נחשב לבחינת תיקון קוים ממש, היורדים "מהמסך" שיש בהם אור הזכר, שיוכלו להשפיע לאחרים. אלא הקוים הללו של העגולים, אין בהם כח השפעה, משום שהמה יורדים בבחינת "חלונות", המספיקים רק לקבלת האור לצורך עצמם בלבד, ולא להשפיע לאחרים. וזה הכלל, כל שאין בו בחינת מסך, אין בו אור הזכר, אלא אור הנקבה, שהוא אור הנפש."

אור שלא בא בצורה אקטיבית על ידי מסך אנחנו קוראים לו "אור הנקבה", מקבלת ולא משפעת, נפש. כל האורות שבצורה אקטיבית באים מתוך הכלים, זאת אומרת שהמסך פועל בתוך הכלי, זה נקרא "רוח" בכללות, זה אור דק שנקרא "אור של זכר", המשפיע.

תלמיד: חסר לי פה משהו בתמונה. אחרי צמצום א' נכנס האור בדרך של עבודה עם מסך, לא כמו שלפני צמצום א'.

אם יש מסך, אז הוא מגלה את האור, זה נקרא שהאור נכנס לעבודה עם המסך. המסך הוא אחרי צמצום א', הוא הסיבה לכל מה שקורה. הצמצום אומר כך, "מעכשיו והלאה הנברא קובע מה יקרה ולא האור, הבורא".

תלמיד: אז זו צריכה להיות תוספת על מה שהיה קודם. קודם זה היה יכול להתמלא רק כעיגולים, ועכשיו יש תוספת של מילוי בצורה של קו.

אותו הכלי שנקרא "עגול" והצטמצם בצורה עגולה, עכשיו אומר, "במידה שאני יכול למלא את עצמי על ידי היושר, אני ממלא". והוא הולך למלא את עצמו.

תלמיד: אז למה זה נחשב נקב? למה האור שנכנס לכלים דעיגולים עושה בהם נקב, עושה בהם חיסרון? מה חסר עכשיו? להיפך, הוא מוסיף להם את מה שלא יכלו קודם לקבל.

זה הנקב. זה שאתה לא מסוגל לקבל לפי התנאי שממך בא משהו, זה החיסרון שלך, בזה אתה יכול להיות קשור לקו. זו בדיוק נקודת הקשר ביניהם.

קריין: אנחנו באות ו' למעלה, דברי האר"י.

1. אות ו'

"אדם קדמון נמשך מא"ס עד סוף האצילות, ובו נכללים כל העולמות. 

ואין לנו רשות לעסוק בו"

"* והנה ת הא"ק הזה, א מבריח מן הקצה אל הקצה, מן קצה העליון עד קצה התחתון, בכל חלל האצילות הנ"ל. ובזה האדם נכללין כל העולמות כמ"ש בע"ה, אבל, ב בבחינת פנימית ועצמותו של אדם זה, אין לנו רשות לדבר בו ולהתעסק כלל."

* ע"ח שער א' ענף ב'.

קריין: אות ת' קטנה, מתייחסת ל" והנה הא"ק הזה".

פירוש אור פנימי לאות ו'

"ת) אין לתמוה על השם אדם שמכנים כאן, שהוא כמו שאיתא (במדרש רבה בראשית כ"ז) א"ר יודן, גדול כחן של נביאים, שמדמים צורה ליוצרה, שנאמר ואשמע קול אדם בין אולי וכו', ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, עכ"ל. וטעם הדבר יתבאר בע"ה במקומו."

למה כל זה נקרא האדם? מפני שכל המבנה הזה שיש לנו עכשיו מעולם האצילות ומטה, זה מבנה של ג' קווים. הרצון לקבל מסדר את עצמו בג' קווים, ימין, שמאל ואמצע, חסדים, גבורות ותפארת, דעת, קו אמצעי, שהוא נקרא אדם. לכן הצורה הזאת נקראת כולה על שם אדם, אדמה לעליון. אם המלכות יכולה לקבל על עצמה, ובמידה שהיא מקבלת על עצמה את צורת ג' הקווים, עבודה בג' קווים, אז היא מגיעה להידמות לבורא. לכן גם אנחנו נקראים בני אדם, "אתם קרויים אדם", זאת אומרת אלו שמשתדלים, רוצים או כבר מסוגלים לעבוד בג' קווים. 

תלמיד: מה זאת אומרת שהאור מקשר בין הכלים?

הכלים לא יכולים להתקשר ביניהם, אלא אם יש את המשותף ביניהם. מה זה המשותף ביניהם? אם לא נחשוב על מטרה אחת, על בורא אחד, ושכולנו קשורים בו וצריכים להגיע לדבקות בו, אז אין לי משהו שיחייב אותי להתקשר עם אחרים, אין לי כוח שיכול לאחד אותי עם אחרים, אין לי מטרה בשביל מה להתאחד, שום דבר. אלא אז האדם מרגיש את עצמו בעולם כבודד, ולא מרגיש שיש לו בכלל איזה דחף להתחבר עם אחרים, אלא אם כן מאין ברירה, אבל ברוחניות לא.

אלא חייב להיות כוח אחד שאליו צריכים כולם להגיע, בו צריכים כולם להתייחד, שהוא שווה לכולם. ואז אם כולם מקבלים ממנו כרוז, חיוב, זה נקרא שעובדים מהרגע הראשון והלאה רק כדי להתחבר אליו, וכל יתר הפעולות הן פעולות שמסייעות לזה בלבד, קבוצה, חיבור, תורה, כול מה שתגיד. הדבקות היא המטרה, כל היתר, אם לא זה, אז לא צריך. תן לי עכשיו תורה אחרת שעל ידה אני יכול להגיע לדבקות, ניקח תורה אחרת. אלא זה בלתי אפשרי, כי מנקודת הדבקות הכול נפרס אלינו, לכן אנחנו צריכים לקחת את השיטה הזאת ולפרוץ את הדרך ולהגיע לדביקות בחזרה. לכן השיטה היא השיטה היחידה, אין יותר שיטות.

הוא המאחד, הוא המחבר, הוא הקובע, אותו כוח עליון שאליו אנחנו מגיעים בדבקות, אותו המשפיע. לכן מהרגע הראשון שאדם מדבר על השפעה, לזה להגיע, רק לצורה כזאת להתקרב, אז הוא בדרך וזה מחייב אותו להתחבר עם אחרים, הוא כבר מחפש אמצעים איך לפרש לעצמו מה זה נקרא דבקות.  אם אני אומר, "אני רוצה להידבק בבורא", מה זה להידבק, האם לרוץ עשרה קילומטר אליו ולתפוס אותו? אלא להידבק, להתקרב לבורא, זה רק על ידי זה שאני יותר ויותר אהיה מחובר עם האחרים.

אומנם אני לא רוצה את זה, אבל אין לי ברירה, כדי להתקרב אליו במילימטר, אני חייב להתקרב במילימטר לכל אחד ואחד. בשני מילימטר, אני צריך עוד יותר להתקרב אליהם, ואפילו להביע כלפיהם את היחס שלי. בשלושה מילימטר, אני צריך שיהיה קשר יותר אקטיבי, ולא רק ליפים, אלא גם לאלו שלא טובים אליי וכן הלאה. זה קובע. 

במידה שאני קושר את עצמי לאחרים, במידה הזאת וכתוצאה מזה אני מתקרב לבורא. כי הוא תמיד נסתר ואליו אני לא עובד, אלא העבודה אליו, לעומתו, לעברו, היא רק העבודה שלי עם הזולת. הבורא הוא הקשר בין כולם.

מה זה האור? תכונת ההשפעה שמתגלה בנו היא נקראת האור, והתכונה הזאת היא מקשרת בין הכלים. במילים אחרות אפשר להגיד כך, האור מקשר בין הכלים. הבורא מחייב אותנו להתקשר בינינו. 

תלמיד: האם העיגולים הם ההכרחיות שבכלי?

אני לא יודע איך להגיד מה זו הכרחיות או לא הכרחיות. עיגולים הם הכלים שאנחנו צריכים למלא אותם, אלה הכלים, היושר הוא לא כלי. היושר, זה שנדמה לי שכך אני עובד, שכך אני מתייחס לבריאה. אבל הכלים העגולים הם הכלים האמיתיים, והיושר אלה הכלים הדמיוניים שלי. זה כאילו שיש לי חרב, יש לי מגן, כמו שבעל הסולם מספר לנו באגרת, ואני בעצמי פועל, חותך, זה כן וזה לא, אני מחלק את האין סוף כאילו לחתיכות.

יש לנו עיגול, איך אנחנו יכולים לחשב את השטח שלו? אנחנו מחלקים אותו לחתיכות. אני יכול לחשב רק דבר מרובע, אז אני מחשב אותו לפי השטח ועושה עליו עבודה, זה אני יכול. כי מלמעלה למטה זה חכמה, מימין לשמאל זה חסדים, ואז אני יכול לחשב (ראו שרטוט מס' 2). 

העודף שנשאר, מה אני אעשה עם השטח הזה? אני לא יכול לעשות איתו כלום. יש לי תמיד פער בין העיגולים ליושר, ואת העיגולים אני עדיין לא יכול למלא. איך אני אמלא את החללים האלו? אני מחלק את העבודה שלי לעוד ועוד חלקים. אני לא עושה מיד ריבוע גדול, אלא אני עושה ריבוע יותר קטן, יותר ויותר קרוב לעיגול, כך אנחנו עושים במתמטיקה, עד הפרט האחרון שבאחרון. לכן כל העץ מלמעלה של הספירות, מהעיגולים, הוא חייב לעבור להרבה מאוד חלקים עד אין סוף פרטים, כדי בסופו של דבר לתת לנו את הצורה.

הבעיה היא שעיגול חייב להיות שווה לריבוע, אבל אין דבר כזה, זו בעיה במתמטיקה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: זה נקרא "לרבע את המעגל".

תמיד יש לנו בעיה להשוות בין עיגולים ליושר, בצורה גיאומטרית כך אנחנו יכולים להביע. אבל מכאן רואים שהכלים האמיתיים הם באמת העיגולים, והיושר הוא רק כדי לעשות את עצמי דומה לעיגול. הבורא הוא עיגולים, ההשפעה שלו היא עיגולים, אני צריך להגיע לדבקות עיגולית ואני לא מסוגל לזה. העבודה שלי היא בחתיכות, במדידות, שזה ביושר. אז לאט לאט על ידי המון פעולות, על ידי התכללויות, על ידי כל הדברים, אני כמעט מגיע לזה.

שאלת אם העיגולים יותר חשובים או היושר. אין יושר, יושר הוא רק כדי להשלים את עצמנו לצורה השלמה הזאת שהיא עיגול. 

קריין: אנחנו באות א' קטנה, פירוש אור פנימי לאות ו' למעלה זה "מבריח מן הקצה אל הקצה".

"א) פירוש, מא"ס ב"ה הזך ביותר שבכל העולמות עד הנקודה האמצעית, שהיא הבחינה העבה ביותר שבכל העולמות. באופן, שכל המציאות שלפנינו, הן העליונים והן התחתונים, כולם הם ענפיו שנשתלשלו ממנו, ונתלין עליו, ומלבישין אותו. וע"כ הוא מחבר את כולם."

(סוף השיעור)