שיעור בוקר 23.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/8guYpoJt?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  

מאמר "ויצא יעקב"

אנחנו קראנו מאמר מכרך א', "שלבי הסולם", דף 245, "ויצא יעקב". יעקב הקטן, זאת אומרת אדם שיש לו רק רצון קטן לרוחניות, וכדי להגיע למטרה, חייב לצאת ממקומו לקראת המטרה, ואז בחלום שלו, זאת אומרת במקיפים שלו, אלה שמראים לו את העתיד, הוא רואה שצריך ללכת בדרך סולם המדרגות. לפני האדם יש דרך שהוא יצטרך ללכת בה, והסולם כל הזמן נמצא במצב ארצה. מה זה מצב ארצה? שכל פעם שהוא רוצה לשנות את מצבו ממדרגה למדרגה, הוא חייב לרדת לארץ, למדרגה התחתונה ביותר, לבדוק האם הוא עומד על ארציות, האם הרצונות שלו הם באמת מהרצון הגס ביותר ועד הרצון הגבוה ביותר שהוא עכשיו רוצה להגיע אליו ולתקן, הם כולם נמצאים באותו סולם המדרגות. אז כל פעם יש שם מלאכים שעולים ויורדים. 

כשאדם שרוצה להיות מלאך ה', זאת אומרת שכל התנועות שלו, כל המחשבות שלו, כל הצעדים שלו יהיו בהתאם למה שנמצא במחשבת הבריאה, עד כדי כך שלא יהיה שום שינוי בינו לבין התוכנית של מחשבת הבריאה, עד כדי כך שאפילו אם לא הייתה תוכנית, הוא רוצה שהוא יהיה מתוקן כך שהוא יהיה מייצר, מתכנת אותה התוכנית. זאת אומרת, שהצעדים והמחשבות והמעשים שלו יהיו אפילו יותר מהירים מהפקודות שהוא מקבל מלמעלה. אז האדם הזה נקרא מלאך ה',  והעבודה שלו היא בעליות וירידות. וככל שיש יותר עליות, הירידות כנגדן, ביניהן הן עמוקות יותר ליתר ארציות שאדם מגלה שנמצא בהן, כך הוא מתקדם עד שמיעקב נעשה ישראל, זה גדלות המצב של יעקב, ואז כבר מגיע לפסגת הסולם, ובזה לגמר התיקון. 

תלמיד: הוא כותב כאן שאדם שהוא לומד, לא העריך את החשיבות של המדרגה שהיה בה. האם כל פעם כשאדם עולה לאיזו במדרגה, הוא יכול להעריך באמת את החשיבות של המדרגה?

אתה שואל כך, למה אדם צריך לרדת? מה זה נקרא שמפני שלא מעריך את החשיבות של המדרגה חייב לרדת? אם אדם נמצא באיזה מצב ורוצה לעלות למדרגה יותר עליונה, מאיפה הוא ירצה לעלות? צריך במצב הזה שבו הוא נמצא עכשיו לגלות איזה חיסרון, איזה פגם כי המצב הזה לא מספיק מושלם, אחרת מה זה לעלות יותר, מה חסר לי כאן?

אם אני נמצא בשלמות, ורוחניות היא שלמות, אז בכל מצב שאני נמצא ברוחניות, אני צריך להרגיש את עצמי ממש טוב, אין סוף, אין שום חיסרון, אז המצב מת, אדם מזה לא יכול לגדול, אז המדרגה הקטנה ביותר ברוחניות הייתה גומרת אותו, קוברת אותו וזהו. איך יעלה? אז כשהוא נמצא באיזה שהוא מצב רוחני ומשיג את השלמות והנצחיות, כי כל מדרגה, כל מצב רוחני הוא איזו מידה קטנה מהאין סוף, מגמר התיקון, או מאית או עשירית, לא חשוב, אבל מידה מהמדרגה האחרונה, כי כל מדרגה יש בה עשר ספירות, יש לה מכתר עד מלכות את כל ההבחנות, רק תלוי איך הוא מבחין אותן, איך שהוא מרגיש או נמצא בערפל, או יותר ויותר ברור עד שאם כל הפרטים נכנס לגמר התיקון. אז אם הוא נמצא אפילו במדרגה הקטנה בשלמות, בנצחיות, אז איך הוא יזוז מהמקום הזה ויגיע פעם למידה האמיתית של נצחיות שהבורא הקדיש לו?

לשם כך מלמעלה פשוט מאירים אורות יותר גדולים ממדרגה עוד יותר גדולה, ואדם מתחיל להרגיש באורות האלה. הוא לא מתחיל להרגיש באורות האלה שחסר לו משהו, כי בעצם זה לא חיסרון שלו, אלא הוא מתחיל להרגיש שברוחניות יש הרבה יותר, רוחניות היא הרבה יותר נעלה, הרבה יותר חשובה ממה שהוא חשב קודם. ומזה הוא מתחיל לזוז. 

זאת אומרת, אפשר לדמות את זה לשני כוחות שפועלים עלינו, כוח אחד פועל מזה שמגלים לנו קו שמאל, את החסרונות שלנו, עד כמה אנחנו פגועים והכוח הזה דוחף אותנו מאחורה בייסורים, והכוח השני מושך אותנו קדימה דרך התענוגים, כשפותחים לנו עד כמה הרוחניות הרבה יותר חשובה, עד כמה קו ימין הוא הרבה יותר מיוחד וטוב ממה שקודם התגלה לנו, וזה מושך אותנו קדימה. זאת אומרת, שני הכוחות האלה הם הפועלים על אדם. 

ודאי שיותר טוב להתקדם על ידי כוח שמושך בתענוגים, בנצחיות, מאשר כוח שדוחף מאחורה, דרך החסרונות, הייסורים. זה תלוי באדם עד כמה הוא יכול לשנות את היחס בין שני הכוחות האלה שיפעלו עליו. יכול להיות שיצליח לעשות כך, שבכלל ולא ירגיש כמעט חסרונות משלו, אלא תמיד ילך בחסרונות בקו ימין, שיש לו תמיד דחף להשפיע לבורא, דחף לגלות את האפשרויות לתת עוד. זה נקרא "ייסורי אהבה".

הוא מחליף ייסורים שדוחפים אותו מאחורה, שמחייבים אותו ללכת בעזרת מקל שיש קוץ בסופו, ובמקומו הוא כל הזמן עובד על איך לגלות את גדלות הבורא, גדלות הרוחניות, ושיהיו לו ייסורי אהבה, עד כמה שאני עוד לא אוהב, עד כמה שאני עוד לא מסוגל להשפיע. ואז הוא מחליף זה בזה וודאי שמתקדם בצורה הרצויה.

ודאי שבעיני ה' כל מדרגה עליונה שהאדם מתקדם בה על ידי משיכה קדימה, זה יותר ממה שההתפתחות מחייבת אותו ודוקרת אותו מאחור. זה ודאי. אבל אתה רואה איך בעולם הזה, אנחנו פה כל הזמן מפגרים, אנחנו מתפתחים באמצעים, מתפתחים בשכל, מתפתחים במדע, בתאוות, בכול, ולא מתפתחים בהתאם לשימוש בכלים האלה. 

כל הזמן מפגרים, ואז הפיגור הזה מצטבר, ואתה רואה מדור לדור שהאנשים נמצאים יותר ויותר בתסכול בהתאם לזה שהם כאילו מייצרים יותר אפשרויות לעצמם, אבל ליהנות מהן הם פחות ופחות מסוגלים, זה בגלל שאנחנו, העמך, לא יודעים איך להשתמש בחוק ההתפתחות נכון. 

תלמיד: "פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה", ולא מרגיש. למה זה פתאום? למה ברגע שלוקחים לך, ברגע שאתה יורד טיפה מהרגשת שלמות, אתה מרגיש את זה?

אנחנו יכולים להימצא במצב או על ידי זה שאנחנו קובעים אותו, מכניעים את עצמנו למצב הזה ובאים אליו, או שהמצב הזה בא אלינו מחוצה לנו, לא ידוע מאיפה, זה לא בשליטתנו. אם המצב בא לא בשליטתך, אז גם מכינים אותו מקודם, ואם היית מגלה עתידות, אז היית רואה שזה עלול לקרות. אבל כשמצב הזה בא ואתה כבר נמצא בו, אתה עדיין לא מכיר שאתה נמצא בו. צריכים לעבור כמה פעולות לפני שאתה תכיר אותו. 

אנחנו לומדים את זה גם מבניית הכלים. שיש טעמים, נקודות, תגין ואותיות, ורק אחרי שהכלי מתמלא ומתרוקן האדם יכול להרגיש באמת באיזה מצב הוא נמצא. ולכן כשאדם מגלה את מצבו, אז הוא מגלה שהוא כבר נמצא בזה. במדרגות רוחניות זה מתבטא בצורה ברורה ומאוד בולטת, האדם מרגיש את עצמו טוב יותר ויותר מטעם שהוא רוצה רוחניות ולהשפיע ומחפש. 

אחר כך קורה לו שהוא מתחיל לשכוח שהוא רוצה להשפיע ושזו רוחניות, אלא הוא מתחיל ליהנות מהמצב שלו שטוב לו, ואז הוא שוכח את המטרה, אלא מרגיש רק את הטוב. וכשמרגיש רק את הטוב, מרגע זה מתחילים לעבוד עליו ולהוריד אותו מהמדרגה. אבל הוא עדיין מרגיש את הטוב. ואחר כך אחרי כמה זמן הוא פתאום מגלה שהוא כבר בכלל לא נמצא ברוחניות וכבר לא נמצא בטוב, ומיד הוא מגלה איפה הוא נמצא ורק אז הוא מתעורר.

לכן כדי לא להגיע למצבים כאלו השיטה היא פשוטה, אם עבדת על איזו התקדמות רוחנית ואתה מרגיש שאתה נמצא בה, אסור לך רק להידבק להרגשה. אתה תמיד חייב להמציא לעצמך חסרונות נוספים כדי לא לעצור אלא כל הזמן להתקדם. לא יכולה להיות ברוחניות עצירה, או קדימה או אחורה. זו בעיה גדולה מאוד לאדם, כי קשה מאוד כל הזמן להחזיק את עצמו במטרה.

לכן אם אדם נמצא בקבוצה שעובדים סביבו אנשים אחרים והוא נכלל מהם, אז אפילו שהוא שוכח או משהו אחר, הם עובדים ואז הוא כאילו נוסע איתם יחד. אבל אם הוא לא בקבוצה, אם הוא בודד, והכול תלוי ממש בו, אז רגע אחד שהוא שוכח את המטרה ונדבק רק להרגשה, מיד מתחילה הירידה. 

זה כמעט ולא קורה אצלנו, כי בכל זאת אפילו עכשיו אתה יושב ויש סביבך עוד מאה איש, וכבר אתה נכלל עמהם אם אתה רוצה או לא רוצה בזה. ואז כבר יש לך מין בלם, מין כרית, שאתה לא מיד נופל, אבל זו עבודה שאדם צריך לעשות.

בכל זאת, לפי החוק, רוחניות זו תנועה בלתי פוסקת ולא יכולה להיות עצירה. לא יכול להיות אותו מצב קיים אחד ליד השני. קו ישר אופקי לא יכול להיות, או ירידה או עליה, או אם לא עליה, אז כדי לעורר את העלייה מיד יש ירידה.

לכן הוא כותב שמלאכי אלוהים עולים ויורדים. אם זה ככה, אז האדם בכל זאת, אפילו שרוצה להיות מלאך ולציית ב-100% לחוקים רוחניים, בכל זאת צריך לרדת. ואז הוא אומר, לא. אתה יכול לרדת ולא לרדת. איך? אם אתה מוצא במצב שלך כל פעם חסרונות חדשים שעל ידם אתה יכול להתעלות, אז החיסרון החדש שאתה מוצא כבר משמש לך במקום ירידה. ואז אתה לא צריך לרדת, כלומר זה נחשב לירידה, כי בכל זאת המלאכים עולים ויורדים. אבל הירידה הזאת, כשאתה מיד מגלה בעצמך ורוצה בעצמך למצוא אותה, אתה מדביק אותה לעלייה. על זה הוא אומר על הצדיק הזקן שהולך ומכופף את ראשו כדי לחפש חסרונות. כתוב על זה הרבה. 

תלמיד: כשאדם נמצא מעבר למחסום ויש לו ירידה, האם הוא יורד למצב שעוד פעם הוא לא מרגיש את הבורא, או רק יורד למצב שאינו מסוגל להשפיע? 

אדם שיורד ונמצא מעבר למחסום הוא יודע שהוא יורד, אבל בכל זאת הוא לא יכול לעשות שום דבר. מה זה נקרא שהוא נמצא "מעבר למחסום"? זה שיש לו שני סוגי טבע, יש לו את כוח הבורא ויש לו את כוח הנברא. ואז הוא לא נמצא רק בתוך הבהמיות שלו, אלא יש לו חלק אלוהי שהוא יכול מצד אחד לראות את הצד השני. 

זה כבר מתחיל להתעבר באדם לפני המחסום, והאדם מתחיל להרגיש את עצמו משני חלקים. בשביל זה לא צריכים לעבור את המחסום, כיוון שכאשר הנקודה שבלב גדלה היא מתחילה להראות את פעולתה, וזה נשאר באדם כאשר הוא עובר לפני המחסום מ"הסתר כפול" ל"הסתר רגיל". זאת אומרת אפילו בנפילות שלו הוא יודע שהן כנראה באות מהבורא. ומעבר למחסום גם כשיש ירידות ויש הסתלקות המוחין, עד שהוא רוכש את המדרגה הבאה ומתחיל לעלות אליה, להידבק אליה ולעלות בעיבור, יניקה, מוחין, אז וודאי שיש לו מצבים כמו שהרגיש רבי שמעון, שהוא כמו שמעון מן השוק.

אבל בכל זאת, הוא הרגיש שהוא רבי שמעון שמרגיש עצמו כשמעון מן השוק. הידיעה מיהו לא נעלמת לגמרי, אלא זה בא כדי לגרום להבחנה יותר חדה בין שני הקצוות איפה אתה יכול להיות, או דבוק לבורא או דבוק לבסטה, עם כל המובן מה זה בסטה בשוק, שזה העיסוק הפשוט ביותר שיכול להיות לבן אנוש, בלי לפגוע בבעלי החנויות שם. 

תלמיד: אנחנו יודעים שברוחניות אין ירידות. האם אפשר להבין מזה, שברגע שאדם עולה לאיזו מדרגה, מצב הירידה שלה זה כשהוא מתחיל להרגיש חיסרון כלפי ירידות, שהוא מרגיש שיש עוד משהו מעליו?  

אין בעצם ירידה, אלא ירידה זה כל פעם קניית הכוח החדש, השמאלי, שעדיין לא מתוקן, שמתוכו אתה רואה את עצמך כשלילי כלפי העליון, וזה שדוחף אותך קדימה. אי אפשר להגיד שזו ירידה, זו בעצם עליה בקו שמאל הנקראת "ירידה". אנחנו מציירים את זה כאילו שיורדים עוד יותר למטה מקודם, אבל זה הכול עליות. כי שני הפסים של אבי"ע דקדושה ואבי"ע דקליפה, הם זה כנגד זה, וככל שעולים בקודש, כנגד זה חייב להתגלות כוח הרע. אחרת במה להשתמש כדי לתקן את הכלי? 

תלמיד: הוא אומר, שכל זמן שאדם מרגיש כמו בירידה, אם הוא באותו הרגע יתחיל לחשוב על חסרונות אחרים, אז בעצם הוא ימנע ירידה יותר גדולה בקו שמאל.

כן. אני צריך לעלות ממדרגה למדרגה לפי תכנית הבריאה, לא יעזור לי כלום, ככה זה. ואיך עולים? יש לי חיסרון, את החיסרון הזה אני מתקן בעל מנת להשפיע, ואז זה נעשה כלי יותר גדול מתוקן ואני מקבל בו התגלות האלוהות, וזה נקרא "עלייה". 

אין עליות, אין ירידות, אין כלום. רק הכלי שלי כל הזמן מתגדל ומתגדל עוד ועוד, ואז במציאות בו אני מרגיש יותר ויותר. ומאיפה אקח כל פעם כלי יותר גדול? אז יש לי כלי אין סופי מהאדם הראשון שיש לכל אחד מאיתנו, אבל את הכלי הזה אני צריך לגלות.

בעצמי אני צריך להרגיש את החיסרון שבו. נגיד שעכשיו יש לי כלי מתוקן של עשרה גרם שבו אני מרגיש את המציאות הרוחנית, ואני צריך עכשיו להגיע למדרגה הבאה, שיהיה לי עשרים גרם כלי מתוקן שבו תתגלה פי שניים המציאות הרוחנית. איך אני מגלה את עשרה הגרם הנוספים שברצון שלי? אני יכול לגלות אותם על ידי זה שאני נמשך לרוחניות, ואז אני מגלה את עשרה הגרם האלו מיד כחיסרון המשכה לרוחניות, וזה כבר חיסרון בכיוון הנכון. או שאני יכול לגלות אותו בזה שמגלים לי אותו מלמעלה, ואז מגלים לי אותו כדבר רע, שאני רוצה גשמיות, שאני רוצה ליהנות מזה, שאני שקוע בזה ולא יכול לצאת מזה, וכל התהליך יכול להיות כאן ממושך. עד שאגלה שהרצון לקבל הזה הוא לרעתי וכדאי לי לתקן אותו, ובמקום שאשתוקק לרצון הזה, אולי אשתוקק לרוחניות.

ההבדל בין בעתו לאחישנה מורכב ממספר תהליכים, קודם מגלים לי מלמעלה חיסרון בו אני נהנה, ואז בהדרגה אני מגלה שליהנות בו זה נורא, ושהוא ההיפך מהתכלית ומביא לי רק ייסורים גשמיים ורוחניים, עד שאני מתייאש ממנו ורוצה במקומו משהו אחר ומבין מהו המשהו האחר, מבין שזה לרוחניות, לבורא. ואז החלפת השימוש ברצון לכיוון הנכון יכול לקחת שנים. לכן, מהי כל השיטה? היא מלמדת אותך איך לגלות חיסרון לא בבחינת בעיתו, כלומר, לא באופן טבעי במשך הרבה זמן בכל פעם, אלא על ידי אחישנה. אתה מגלה את הרצון, ומקדים להגדיל את הכלי לפני שמגלים לך אותו מלמעלה. על ידי מה אפשר לעשות זאת? רק על ידי כך שתמשוך על עצמך את הכרת גדלות האלוקות, כמה האלוקות גדולה יותר ויותר ממה שחשבתי. ואז כנגד זה עולה בך רצון חדש אליו יותר ויותר.

אם כך תגלה לא תזדקק לירידות ולייסורים ותחסוך זמן רב, המון סבל וכל מיני הבחנות רעות שעליך לגלות, מה שחשבת שהוא טוב מביא לך רע, רצית ליהנות ממנו וקיבלת רק ייסורים. אז איך נוכל לפתח מקור משיכה לרוחניות שימשוך אותנו קדימה כל הזמן, וישמש ככוח מושך במקום כוח דוחף? רב"ש כותב שאפשר לעשות זאת רק על ידי חברה. כי כל התכונות שבי וכל התכונות והתופעות שמחוצה לי, פועלות עליי בצורה החלטית. נולדתי עם טבע מיוחד ואין לי מה לעשות איתו, ואני נמצא בחברה ואין לי מה לעשות איתה, אז על ידי מה אני יכול להשתנות? משנים אותי מלמעלה.

אבל על ידי מה אני בעצמי יכול לקבוע שינויים? אומר רב"ש, רק על ידי כך שאתה תקבע את החברה. אם אתה עכשיו יודע שאתה צריך למצוא חברה שתגלה לך את חשיבות ה', את חשיבות הרוחנית, חפש חברה שתעורר בך את הרגשות הללו. זו כל הבחירה. על ידי זה ממש תציל את עצמך מדרך ייסורים ותביא את עצמך לדרך תורה, לדרך האור המושך אותך קדימה. אם תצליח, מעולה. ואם לא, אז יהיו לך שתי הדרכים יחד, קצת דרך ייסורים וקצת דרך תורה. ומה הרווח? ככל שאתה לא נמצא בייסורים, אתה מתקדם קדימה, וככל שאתה בייסורים, אתה כאילו נמצא בהם ומחכה עד שתתפוס בשכל שלהיות בהם זו לא התקדמות ולא טוב, זאת אומרת אתה תחסוך זמן ומכות. זה ההבדל. בין כה וכה תגיע, העניין הוא כמה שנים וסבל יהיו על כל הבחנה, במקום למצוא כוח שימשוך אותך לרוחניות בלי לרדת לגשמיות הזו, לייסורים האלה.

תלמיד: אדם יכול להיות במצב של שמחה מהכרת גדלות ה' ועדיין להצטער על המצב שלו, על החסרונות שלו?

בזמן ההכנה הכול יכול להיות. יכול להיות שאדם מצטער על גדלות ה', שאין לו, שיש לו, או שמח שיש לו ויחד עם זה בכל זאת מצטער שאין לו משהו מהגשמיות. בזמן ההסתרה, כשהרצון לקבל מתגלה חלקית, והבורא מתגלה חלקית, ולא ב-ישר אלא במקיפים, אז יכול להיות שליד התגלותו במקיפים, מתגלים כל מיני דברים רעים, זה נקרא הסתר אחד. כשאדם מרגיש את הייסורים ובכל זאת מרגיש כבר שהם באים מהאלוקות.

תלמיד: למה אנחנו מתקדמים יותר כשאנחנו לומדים בשעות הלילה?

למה לומדים בשעות הלילה? יש כמה תנאים שמקובלים קבעו כתנאים החלטיים, שהם חובה, אחד מהם זה לימוד משתיים עשרה בלילה. אם אנחנו הולכים לפי ענף ושורש, אז זה מחצות הלילה, שתיים עשרה נקרא חצות. זה לא שתיים עשרה שלנו, חצות הלילה זה מושג, שאם את כל זמן החושך אתה מחלק לחצי וחצי, אז חצי מזמן החושך זה חצות. זה יכול להשתנות, זה יכול להיות בשלוש בבוקר או באחת עשרה בלילה, תלוי בעונות, קיץ או חורף. זה נקרא זמן, שעה יחסית, זה הזמן האמתי לפי שעון השמש.

משתיים עשרה בלילה, מחצות הלילה, מתחילים להתעורר האורות המקיפים והתיקונים שקודמים ליום על פי הקבלה, כפי שאנחנו לומדים בחלק י"א, י"ב. אז אבא ואימא כבר מתחילים את התיקון שלהם לקראת הבוקר, ובבוקר מתחילים תיקונים על הכלים ומילוי האורות. זה לפי ענף ושורש. אדם שרוצה לקיים את החוקים בשורש, משתדל לקיים אותם בענף. חוץ מזה, באמת יש בבחינת המקיפים כנגד זה היחס לאדם. אם הוא משתדל ללמוד קבלה בשעות הללו, אז האורות בצורת המקיפים מגיעים אליו בשעות האלה ביתר עוז. כנגד כל הבחנה שיש בעולם הזה, יש הבחנות ברוחניות. ואז במקיפים הדברים האלה פועלים זה כנגד זה. לכן רצוי לקום בחצות הלילה היחסי, ולהתחיל לעסוק בתיקונים, בתיקוני הכלים. לכן יש תיקונים מיוחדים כאלה כמו תיקון חצות, תפילות מיוחדות, לימודים מיוחדים גם אצלנו וגם לעמך קבעו.

יש עוד כמה תנאים שאדם חייב לקיים כדי להתקדם לרוחניות, למרות שהוא לא יודע למה, אחד מהם זה הזמן. לימוד בערב הוא לא חובה, ולתוך הלילה בכלל לא, אף פעם לא היה נהוג אצל מקובלים. אצל בעל הסולם ובכלל, היה נהוג תמיד עם חשכה ללכת לישון. למשל היום בשבע בערב חושך, אז הולכים לישון. כך זה היה, כך זה טבעי. ואז לקום בחצות ולהתחיל את התיקונים. זמן השינה הוא מצאת הכוכבים והלאה קצת כשנכנס הלילה, ועד חצות, זה זמן השינה.

תלמיד: מה עם שאר הדברים שאדם צריך לעשות?

שאר הדברים הם שאדם חייב לעשות רב, לקנות חבר, כל מיני דברים כאלה, והם כבר שייכים יותר לחיצוניות.

בעל הסולם למשל היה עושה תנאי, שאם אדם לא משלם עבור השיעור, הוא לא נכנס לשיעור שלו. אתה בא לכאן, עומד פה גבאי ובקש עשרה שקלים, אם לא, אתה לא נכנס. כך הוא היה עושה. ולאנשים אז לא היה מאיפה להרוויח את הכסף הזה. זה לא שאתה רוצה או לא רוצה, אין מאיפה לקחת. בסדר, אז לך תלווה. חייבים לתת כנגד המסך, כנגד המעשים שאנחנו יודעים כיגיעה, גם התאמה בעולם הזה, אחרת אתה לא קונה. יש עניין של קניין, וקניין הוא בכסף. כי כסף זה מכיסופא, כיסופין, הסתרה, מסך.

אני זוכר כשהגעתי לרב'ה, ושאלתי בערך אחרי חודש איך אני יכול לשלם על תה, קפה, כל מיני דברים כאלה שאני אוכל, שותה. אז בא אלי הגבאי ואמר לי "אתה חושב שזה הכול? אתה צריך לשלם על חשמל, על מים, על כל מיני דברים". כבר התחלתי לחשוב, סך הכול שאלתי על קפה, מה הולך? הוא אמר "ככה זה. וחוץ מזה אתה חייב להביא מעשר לרב". זה בכלל היה בשבילי דבר מוזר, כי הייתי מסתובב בין חוגים של חוזרים בתשובה. המעשר שלי היה כמה משכורות טובות יחד, רק המעשר. ואתה לא יכול לשלם רק לפי מה שאתה מרוויח, גם מכמה שאתה גונב, גם משם אתה צריך להביא את המעשר, זה לא הולך סתם. קודם כל לא הבנתי את העיקרון. אחרי בערך שנה וחצי, אחרי שנכנסתי כבר ולמדתי ונעשיתי עוזר של הרב'ה והתחלתי לנהל את חשבון הבנק שלו, אז ראיתי מה זה מעשר.

מקובלים היו דורשים מתלמידים עוד כל מיני דרישות כאלה, בקיצור היו לוחצים. מספרים על בעל הסולם שהיה מעמיד עוד כל מיני דברים לפני התלמידים.

אבל קבוצה, חברה, לימוד בלילה, בלי זה אין תנאים להתקדמות בכלל. 

תלמיד: האם למקובלים השימוש במסך זה משהו שכל הזמן זמין או שזה תלוי באיזה מצב?  

מסך זה נקרא כוונה כלפי הבורא. המחשבות שלי, הרצונות שלי, כל התשוקה שלי, הכול מכוון אליו, זה נקרא "מסך". כמו אימא שכל הזמן חושבת על התינוק שלה, כל הזמן נעולה עליו, זה נקרא מסך. אם תתחיל לתאר מסך בצורות אחרות, אני לא יודע אם זה נכון, אלא זה נקרא מסך.

מסך זו כוונה על מנת להשפיע. זו לא כוונה בשכל על מנת להשפיע, אלא זו כוונה רגשית. זה לא יכול להיות ש"עכשיו אני צריך לתת לו כך וכך, אני אמדוד כמה", זה לא נקרא מסך.

תלמיד: אמרת שמסך זו נחיצות בפנייה לבורא. השאלה, האם זה כל הזמן זמין?

כניסה לרוחניות היא שאתה בטוח רוכש מסך על הרצון לקבל הנוכח בך באותה עת. מה זאת אומרת? אתה התפתחת בעולם הזה עד הרצון לקבל הגדול ביותר שיכול להיות נגיד בעולם הזה, עליו אתה רוכש מסך. ואז כבר לא יכול להיות שאתה במקום רוחניות תסתכל על גשמיות. זה נקרא כביכול שאתה עושה צמצום על התענוגים דעולם הזה, כך אני קורא לזה, כי בטוח שאתה כבר לא תהיה שייך לזה.

כלפי רוחניות, שם מתחילים להתגלות שתי אפשרויות. גמרת עם העולם הזה, פתאום נפתח לפניך משהו שמבלבל אותך, משהו חזק מאוד, תענוג מיוחד, נצחיות, שלמות, לא יודע מה, ומה לעשות עם זה? אם תתחיל ליפול בזה לתענוגים על מנת לקבל, זה נקרא קליפה. אם בכל זאת תשיג כוחות להתייחס לזה על מנת להשפיע, זו קדושה. אבל גם זה וגם זה הם מעל העולם הזה, גם קליפה וגם קדושה.

לעולם הזה כביכול, לא שאתה כבר לא שייך, אתה מבדיל כאן כל מיני תענוגים והכול, אבל לא יכול להיות שתעדיף פעם גשמיות על פני רוחניות, זה כבר לא יכול להיות, אתה כבר נמצא מעל הבחירה הזאת, זה כבר בטוח לא.  

(סוף השיעור)