שיעור בוקר 23.12.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.11.2020

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/p7pH2wyz?activeTab=downloads&mediaType=video

נושא: עבודה למעלה מהדעת

העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת", נקרא קטעים נבחרים מן מהמקורות, מקטע 25.

שמעתי שדיברתם עכשיו על איך לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו לומדים שוודאי שאפשר לעשות את זה אך ורק אם אנחנו עושים את זה דרך חברים, אחרת אי אפשר לפנות לבורא. כמה שיותר חוזרים על זה קודם בשמיעה, בדיבור, אחר כך זה הופך להיות למעשה, שאנחנו מבינים שבצורה כזאת כבר אנחנו צריכים להיות מכוונים אוטומטית, בכל זאת זה לא ברור מאליו שלפנות לבורא אני יכול רק דרך החברים, כי כל פעם יש לנו רשימות חדשות, מתגלה כל פעם כלי שבור בשכבה עוד יותר עליונה, עוד יותר עליונה, זאת אומרת השבירות מתגלות יותר ויותר מאותה השבירה של אדם הראשון, ולכן כל פעם כאילו אדם מרגיש שאף פעם לא עבד ברוחניות, שלא נמצא ברוחניות, שזה כבר עבר, שאין לו שום רצון. כתוב "ויהיו בעיניך כחדשים", שכל פעם זה חדש.

ולכן כשאני רוצה לפנות לבורא, אני צריך לזכור כל פעם, ממש מאפס, שזה אפשרי רק על ידי החברים, ובזה אנחנו צריכים להזכיר זה לזה "איש את רעהו, יעזרו", וכך להיות בנטייה כלפי הבורא, שזה עובר דווקא דרך חברים, שאנחנו מייצבים את הפנייה שלנו לבורא דרכם. ועד כמה שאנחנו מארגנים את הקבוצה, כמה שאנחנו מרגישים את החיבור בינינו ומתוך החיבור בינינו, ששם אני גם [נמצא] כגורם, אנחנו פונים אליו ואז מגלים אותו ממש בינינו, וכל פעם הוא שוב חדש, ושוב חדש, ושוב חדש, וככה זה עד גמר התיקון.

גם אז, כמו שאומרים מקובלים, ישנה לנו הסתרה עוד יותר גדולה, ושוב אנחנו צריכים לחבר את העשירייה, ושוב לגלות בה את הבורא כדי להידבק בו, וכך זה כנראה, עד שכבר נגמרת העבודה ומגיעים אנחנו למשהו קבוע ונפתח לנו עוד משהו בכל זאת.

אז הבעיה היא רק כל הזמן לשמור על הרוח הכללית בחברה שאפילו שנופלים אנחנו מהידיעה, מההרגשה, מהנטייה הנכונה הזאת דרך הקבוצה לפנות לבורא, שכל אחד ואחד לכולם, ומכולם כבר יחד לבורא, בכל זאת שאנחנו נוכל להתקשר מהר ולראות את המצב שלנו מסודר נכון.

אני מאוד נהנה מאיך שאתם מכינים את עצמכם לשיעור, ושיהיה לנו להצלחה.

קריין: אז נקרא את קטע מספר 25, מתוך מאמרו של הרב"ש "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה".

"האדם צריך לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתו"מ. וגם נתן לו קצת כח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות. אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות. כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו."

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

אם אנחנו עובדים כבר בצורה נכונה אז כנראה בשבילנו גם עליות וגם ירידות הם אותם השלבים הנכונים, ההכרחיים, שאנחנו צריכים לעבור. ואין לנו התפעלות יותר גדולה מהעליות לעומת הירידות, כי אנחנו מבינים שגם מהעלייה וגם מירידה אנחנו יכולים להוציא התקדמות, ואולי אפילו יותר מהירידה מאשר מהעלייה.

אנחנו לא מתייחסים לזמן הירידה שאנחנו רוצים לקצר אותה ולעלות לעומת זמן העלייה שאנחנו רוצים כל הזמן כביכול להיות בעליות, אלא אנחנו רוצים מכל מצב ומצב לעשות מקסימום חיבור לקבוצה ומקסימום חיבור או נחת רוח לבורא, ולא סופרים את זה לפי הזמנים אלא רק לפי כמה אנחנו יכולים להשפיע יותר לעשירייה ודרך העשירייה לבורא.

ואז אנחנו שוקלים כבר עליות וירידות בהתאם לזה, זאת אומרת מה יותר חשוב, מה פחות חשוב, בכל מצב ומצב אנחנו רואים רק את הקריטריון הזה, איפה אני יותר משפיע.

ולכן אני לא מרגיש שאני נמצא בעלייה, אני לא מרגיש שאני נמצא בירידה, אני מרגיש רק, באיזה מצב שאני נמצא, ולא חשוב באיזה מצב, האם אני עושה מזה, מוציא מזה מקסימום נחת רוח דרך העשירייה לבורא.

ההסתכלות על זה מכוונת אותנו לנקודה יותר עליונה ממה שאנחנו נמצאים ולכן בסך הכול מכלול המצבים שלנו, העליות הירידות לא חשוב מה, חיבורים פחות חיבורים יותר, העיקר נחת רוח, לפי זה אנחנו בודקים למה לשים לב, מה יותר לחזק, ואיך להתייחס לכל מצב ומצב.

שאלה: איך למצוא כאן את הקשר הזה בין הנפילה שבה אתה נמצא בעת הניתוק לבין נחת רוח לבורא, נגיד אני רוצה להשפיע לבורא יותר ויותר, איך לתפוס את הקשר הזה?

אם אני נמצא בעלייה, או אם אני נמצא בירידה, האם זה משפיע עלי בכוונה שלי לעשות מקסימום נחת רוח לקבוצה ולבורא? אני צריך לראות את עצמי שעליות וירידות לא משפיעות עלי, על הנטייה הזאת ועל הכוונה שלי, ואז אני נמצא ממש באותו כוח, באותה הנטייה, באותו רצון, כלפי הקבוצה והבורא, גם בעליות וגם בירידות.

כי עליות וירידות הן אצלי בהרגשה שלי, והכוונה לעשות נחת רוח לקבוצה ולבורא היא לא בהרגשה פנימית אלא בכוונה, זאת אומרת עליות וירידות אני מרגיש בתוך הרצון שלי, וכוונה לעשות נחת רוח זה כביכול באור חוזר, אז אני במקסימום צריך לשים לב לזה.

זה כמו שאימא מטפלת בתינוק, היא לא חושבת באיזה מצב היא נמצאת, העיקר שבמקסימום היא יכולה לעשות טוב לתינוק, רק על זה היא חושבת ולא חשוב לה אם זה יהיה יותר נוח לה או לא, תרגיש יותר טוב, תרגיש יותר רע, אלא עיקר הקריטריון הוא כמה היא יכולה לשרת אותו, לכן כך אנחנו.

ואז יוצא שאנחנו בזה מתעלים למעלה מההרגשה הפרטית שהיא תמיד ברצון לקבל שלנו, מתעלים לכוונה על מנת להשפיע וחיים בתוך הכוונה, ואז יוצא שאנחנו כבר קשורים לכוונה על מנת להשפיע שחיים בה שזה העיקר ולהיות בזה בעליות, ירידות ובכל מיני מצבים, זה לא חשוב לנו אנחנו כבר בעצמנו יכולים להגיד, "יותר טוב לי להיות עכשיו בירידה או יותר טוב בעלייה או בכלל לא חשוב באיזה מצב".

זאת אומרת שהמקסימום שאני רוצה זה השפעה, לשמח את הבורא, זה נקרא לעשות "נחת רוח". והמצבים שלי צריכים להיות בהתאם לזה, כמה שאני אוכל מקסימום להשפיע ואת המצבים האלה אני כבר לא בודק לפי טוב לי, רע לי, אני לגמרי לא מרגיש בהם את הטוב והרע, אני מרגיש בהם כמה אני אוכל להשפיע, את התועלת מהם, על זה אני עושה חשבון. זה ההבדל בין לעשות חשבון בדעת ברצון לקבל או בצמצום ומסך ואור חוזר שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

תלמיד: זה ברור שאני מתעלה מעל ההרגשה שלי והדעת, אבל איך לבדוק בכלל אם אני עובד באופן אפקטיבי בכוונה, האם יש דרך לבדוק את זה שאני עבדתי עכשיו טוב בכוונה?

מתי שהכוונה שלי לעשות נחת רוח דרך העשירייה לבורא, שאני בונה את העשירייה, ורוצה להגיש אותה לבורא שהוא ייהנה מהם ואני כמו המארגן אותם לבורא ואני מגיש לו את העשירייה, בזה אני בודק כמה שאני מכוון נכון.

שאלה: מה זה אומר שאני הגשתי לו את העשירייה באופן אפקטיבי, עשיתי את זה נכון?

זה שאתה נמצא בזה וממשיך לחבר יותר ויותר בין החברים ולכוון אותם יותר נכון לבורא עד שהבורא יתגלה שהוא באמת נמצא בנחת רוח מהם. התוצאה צריכה להיות שהבורא יתגלה במצב רוח שהוא משפיע לעשירייה. מה הוא משפיע לעשירייה? מתגלה בהם שהוא נהנה מהם, שמוביל אותם, שמחבר אותם. זאת התגובה בינתיים, יש עוד הרבה אופנים.

תלמיד: החברים צריכים איכשהו להרגיש את זה? להראות לי את זה?

כן, רק בצורה כללית אבל לא בצורה אישית מתוך הלב. זה אסור כי אנחנו עדיין לא נמצאים תחת המסך ששומרים זה על זה אלא יכולים לפגום זה בזה.

תלמיד: אני בעבודתי יכול לראות כזה דבר שעבדתי טוב בכוונה וכעת אני רואה שהחברים שלי מרוצים ומאושרים?

בינתיים לתת לך תגובה טובה זה נקרא לבלבל אותך ואתה תתגאה ותצא מהדרך. לכן הבורא יודע איך להגיב אליך וכל פעם הוא נותן לך תגובה, ואתה מרגיש אותה יותר או פחות, טובה או רעה וכן הלאה, אבל את הכול ודאי שאתה מקבל מהבורא. אתה חייב להאמין בזה שאת כל ההרגשות שלך והמחשבות שלך זה הוא מסדר ללא הפסקה.

שאלה: כדי לעשות נחת רוח לבורא, הירידות האישיות זה מצב יותר טוב כדי לעשות את זה?

כן ולא. בעצם אחר כך בעבודה שלנו אין לנו כל כך הבדל בין עליות לירידות. אני מקבל כל שינוי ושינוי לעבודה, ואני מכין את עצמי על ידי החברה כדי שאני אהיה מוכן לכל מצב ומצב גם בעלייה וגם בירידה. והאמת היא שהירידה יותר מועילה מהעלייה, כך זה לפחות למתחילים. גם אחר כך, כשרוצים להרוג זה את זה, שלא סובלים זה את זה. הבורא מכין את כל המצבים האלה מהשבירה הכללית של הנשמה.

שאלה: האם אנחנו מביאים נחת רוח לבורא באמצעות המאמצים האישיים שלנו או שאנחנו מביאים לו נחת רוח דרך פעולות בעשירייה?

הבורא לא מקבל הרגשה פרטית וכוונה פרטית ומצב פרטי של האדם, כי כל אחד מאיתנו הוא רק חלק מהכלי. והבורא זה האור העליון שפועל על עשר הספירות כמו שהוא עיצב אותן, ואז כל שינוי ביניהן כלפי החיבור הנכון זה מה שהוא מרגיש. על כל היתר הוא לא מגיב.

שאלה: איך האמונה מעל הדעת יכולה להיות המקל שאני יכול להישען עליו במצב של ירידה גדולה?

תנסה לשייך את המצב שלך למצב של העשירייה, ואז תראה באיזו צורה כדאי לך להגיב כלפי הבורא.

שאלה: אם לא ישנתי מספיק ואני עצבני ואגרסיבי, אני מעורר נפילה גם בי וגם בעשירייה. האם בגלל שלא ישנתי מספיק זה מה שמביא לירידה, או שהירידה מביאה לזה שאני עסוק בגשמיות ולכן לא מצליח לישון? מה הסיבה לירידות והאם על זה מדברים?

הסיבה לירידה, לנפילה, להשתתפות לא טובה בעשירייה היא רוחנית. איך שהיא מתלבשת באדם שיהיו לו בעיות בעבודה או במשפחה, לא יכול לישון, היו לו בעיות עם הבריאות, זה הכול כבר התלבשות חיצונה פיסית בעולם הזה. לא צריכים לשים לב לזה, אלא אחרי כל דבר נמצא הבורא והוא מסדר באיזו צורה יהיו בעיות באדם. בהתאם לזה האדם צריך לראות שזה בכל זאת בא מהבורא והוא סידר לו את הירידה. וצורת הירידה היא לא כל כך חשובה לו, כדאי להתגבר עליה ולשייך את עצמו לעשירייה.

כל המצבים האלה מזה שמישהו הפריע לו לישון, או שהוא בעצמו חולה, או משהו קרה חס ושלום במשפחה, כל הדברים האלה הבורא מסדר בהתאם להפרעות שהוא צריך להביא לאדם כדי להתגבר ולהתכלל בחברה.

שאלה: אמרת שהעיקר זה להיות בכוונה, לא משנה בעלייה או בירידה. אבל איך עושים את זה בירידה? אם התנאי המרכזי הוא דרך הקבוצה אז זו כבר עלייה.

אנחנו צריכים כל הזמן לבדוק את עצמינו כלפי העשירייה. אם אני נופל מהעשירייה, זו כבר ירידה, נפילה. אם אני מתחבר אליה אפילו במצבים לא כל כך טובים, אני כבר נמצא בשייכות לרוחניות. להיות בעשירייה או להיות מנותק ממנה, זה הגבול בין רוחניות לגשמיות, ואז יותר מזה זה כבר בהתאם לטיב החיבור.

שאלה: רצינו לדעת איך פועלים המרגלים שמנקרים בראשו ואיך אנחנו יכולים להתגבר עליהם?

אלה מחשבות שלנו לא מתוקנות שאנחנו צריכים להתגבר עליהן, ואז בזה אנחנו מתקנים אותן ומחברים אותן לקדושה, לעל מנת להשפיע, לאור. זאת אומרת, אם אני כבר עולה למעלה מהמחשבות שלי ורוצה להידבק לקבוצה ולבורא, למרות, למעלה מהמחשבות האלה, זה כבר נקרא שאני מתקן אותן. ועוד קצת ועוד קצת, עד שהמחשבות הקטנטנות האלה יצטברו לכזה מצב שאני ארגיש שאני מתנתק מהגשמיות ומתחבר לרוחניות. כך צריכים פעם אחר פעם, זה נקרא "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"¹. חשבון גדול, שאני כבר מתחיל להרגיש שאני נמצא או בעולם הזה בירידה או בעולם הרוחני בעלייה.

שאלה: לפעמים נדמה שהדרך המהירה ביותר לאמונה מעל הדעת היא אם מעריכים למשל את זה שהיום אפשרו לי להיות עם החברים בשיעור הבוקר. פשוט לבנות את תחושת הערך של זה. אבל אתה מצליח לתפוס את ההרגשה הזאת, לאחוז בה בצורה כל כך נדירה. האם יש לי בכלל יכולת להיות מסוגל לבנות את התחושה הזאת כי היא מסתירה את כל ההפרעות כשהיא קיימת?

קודם כל, לסגור את כל ההפרעות זאת לא המטרה. יכול להיות שאתה עושה את זה מפני שזה מפריע לך, ואני דווקא לא מסתכל על מה שמפריע. זה יבוא אליך אחר כך, בינתיים אתה עוד מתחיל, בוא נגיד. תשמור את ההפרעות האלה בפנים, כי בלי ההפרעות אתה לא יכול להידבק בקבוצה ובבורא.

אנחנו צריכים להרגיש שההפרעות הן החלק ההכרחי, החשוב ביותר, כדי שאנחנו נגלה נטייה לבורא, נטייה לחיבור, לקבוצה. כי על פני מה אני ארגיש שאני משתוקק לחיבור? רק על פני הפרעות. כשאני הולך נגד הרוח, נגד הרצון, שמפריע לי משהו, שאני רוצה להגיע ולא יכול, מתוך זה אני מבצע את המאמץ שלי, מתוך זה אני מראה עד כמה אני כן רוצה להיות מחובר לאחרים. לכן הפרעות הן חלק בלתי אפשרי והן נשארות, העביות לא מזדככת, רק על פניה אנחנו מחברים אותה לנטייה לחיבור. ולכן עביות, הפרעות, בעיות, רצונות כאלה שמושכים אותנו כאילו מהקשר עם הבורא, אדרבא, אנחנו צריכים גם לשמור עליהם. זה יהיה אחר כך כקו שמאל וכנגד זה יהיה קו ימין וחיבור עם הבורא בקו האמצעי. זאת אומרת שבלי ההפרעות זה בלתי אפשרי.

למה הבורא אומר, "בראתי יצר הרע"? כי בלי יצר הרע לא היינו מרגישים איך אנחנו משתוקקים אליו, מתקרבים אליו ועושים משהו בשבילו. איך אני יכול? כשאני רוצה לאחוז בחברה, לתפוס את הבורא ולא לעזוב אותם, איך אני עושה את זה אם לא על ידי ההפרעות? אנחנו צריכים לכבד אותן, רק לדעת איך להתייחס אליהן בצורה יצירתית ונכונה. כי כל הבריאה כלולה משני כוחות, ורק צורה נכונה בשימוש בשניהם מביאה אותנו להשגת המטרה.

לכן אפילו שאני משתוקק לבורא ומשתוקק לחברים ורוצה עוד, אני צריך לדעת שההשתוקקות הזאת צריכה להיות למעלה, לא בניגוד כאילו, אלא למעלה מכל ההפרעות שלי, שההפרעות צריכות להיות שם והן צריכות לעזור לי ללכת קדימה. ואם אני נכנע כלפי ההפרעות, אני עדיין לא ראוי לרוחניות. אמונה יכולה להיות רק למעלה מהדעת, ואם אין דעת, לא תהיה אמונה.

שאלה: בגשמיות אני יכול להרגיש ירידה, וברוחניות עלייה. מה זה אומר?

ירידה בעבודה רוחנית אמיתית זה נקרא שאני לא יודע להשתמש נכון בהפרעות. אם אני יודע איך להשתמש נכון בהפרעות, ואני מתגבר עליהן, ויחד עם ההפרעות אני עולה לחיבור יותר גדול, זו נקראת עלייה. אם אני לא יכול, לא רוצה, ולא מסוגל להשתמש בהפרעות כדי לעלות, זאת ירידה. זאת אומרת כשנתנו לך עבודה, ואתה לא יכול לבצע אותה, זו ירידה, ואתה נופל. ואם נתנו לך עבודה, ואתה יכול להתגבר, לסדר את עצמך כך שאתה בכל זאת קשור לחיבור עם הקבוצה, עם הבורא, זאת עלייה.

שאלה: אמרת קודם שאנחנו לא צריכים לדבר זה אל זה ישירות מתוך הלב, כי עדיין אין לנו מסך, ואנחנו יכולים לגרום נזק. אתה יכול להסביר את זה, ממה להיזהר ואיך כן לדבר?

אנחנו צריכים לדבר רק על דברים חיוביים בקבוצה, רק על השתוקקות לבורא, השתוקקות לקבוצה, חשיבות החברים, ולבצע את מה שרב"ש אומר. וזה לא רק למתחילים שצריכים פעם אחת לקרוא את המאמרים האלה על החברה ומספיק לנו. לא, זה לאורך כל הדרך, כי כל פעם אנחנו מתחילים מחדש. אני חדש, הקבוצה חדשה, כאילו שאתמול לא עשיתי כלום, כי הרשימות כל הזמן מתחדשות, באות חדשות, ואני צריך לעשות איתן שוב ושוב את העבודה. שוב ושוב.

אבל כשאני עושה את העבודה הזאת עם הרשימות החדשות, אני כבר מעלה את עצמי למצב יותר גבוה.

שאלה: האם נכון לחשוב שאי אפשר לצאת ממצב ירידה בלי אמונה למעלה מהדעת?

נכון. אי אפשר לצאת מירידה אלא רק על ידי אמונה למעלה מהדעת. כשאנחנו מצרפים את עצמנו לכוח הבינה שמעלה אותנו למעלה מכוח המלכות.

שאלה: לפעמים הבורא מביא מצב כזה, כאילו האדמה מתחת לאדמה נעלמת. יש כזה מצב?

ודאי שכן. יפה מאוד.

תלמיד: מה תפקיד המצב הזה, מה לעשות איתו?

זה נקרא "תולה ארץ על בלימה". מה צריכים לעשות? צריכים להתפלל דרך הקבוצה לבורא. זאת התשובה לכל מצב ומצב שלנו.

שאלה: עם ההתקדמות קדימה בהשגה, גדל גם הקונטרסט שבין העליות לירידות, כפי שלמדנו, אם הקונטרסט הזה נעלם אז נעלם גם הטעם בעבודה?

יכול להיות שכן, יכול להיות שלא, אבל בדרך כלל כן.

קריין: קטע מס' 26, "ענין גלות" של הרב"ש.

"כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(הרב"ש. רשומה 71 "ענין גלות")

יוצא שעל ידי האמונה, זאת אומרת כוח ההשפעה שאנחנו עכשיו משיגים, אנחנו פותחים בנו רצון לקבל עוד יותר גדול שקודם לא הרגשנו. וכך אנחנו עובדים, בשני כוחות, אחד עוזר לשני. ככול שכוח ההשפעה יותר גדול, מתגלה יותר כוח קבלה. וככול שמתגלה כוח קבלה אנחנו צריכים להשתדל לעלות למעלה ממנו, וכך אנחנו שוב מגלים כוח השפעה יותר גדול. וכך שמאל ימין, שמאל ימין, אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, מתקדמים גם בשמאל וגם בימין, כמו על שתי רגליים, שאחת מקדמת את השנייה, כך אנחנו הולכים. לכן לא לזלזל, לא בשמאל, וכל שכן בימין, אבל לתת את אותה דרגת החשיבות גם לשמאל וגם לימין. והאמת שלשמאל יותר, כי הבורא בכוונה ברא את הרצון לקבל כדי להביא לנו עצמאות, קיום, ויכולת להידבק בו. והכול דווקא על ידי יצר הרע, הוא נקרא "עזר כנגדו", עזר כנגד הבורא, אבל הוא עוזר לנו להגיע לדבקות.

קריין: שוב, קטע מס' 26, "ענין גלות" של הרב"ש.

"כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(הרב"ש. רשומה 71 "ענין גלות")

שאלה: איך לכוון נכון בעבודה בשינוי המצבים?

כל הזמן דרך הקבוצה לבורא. אם אתה רוצה לקבוע לך מטרה, אתה צריך את שתי הנקודות האלה, שהרצון לקבל שלי יהיה מכוון דרך הקבוצה, ולבורא. המטרה היא הבורא, ואני מסתכל על הבורא דרך הקבוצה עם העין שלי. שלוש הנקודות האלה צריכות להיות יחד, בקו אחד, עין, קבוצה, בורא, ואז בטוח שאני הולך נכון.

שאלה: אם אני מרגיש בגדלות, איך אני יכול לשחזר את האמונה יחד עם העבודה בעשירייה?

אני כל הזמן רוצה להתבטל כלפי החברים, כמו שרב"ש כותב, להיות אפס כלפיהם, וככל שאני יותר מתבטל כלפיהם, בזה אני מזמין את המאור המחזיר למוטב שישפיע עלי, והוא מביא לי את ההרגשה שכוח ההשפעה יותר גדול מכוח הקבלה. כי גם אני כך עושה מאמץ כלפי הקבוצה, אז הבורא בהתאם מביא לי גם מאור המחזיר למוטב, וכוח השפעה יותר גדול מכוח הקבלה, כי גם את הקבלה וגם את ההשפעה מעורר הבורא.

אם אני כלפי העשירייה מעורר יותר את חשיבות ההשפעה מהקבלה, אם אני 0 לעומת 1 שזה החבר, החברים, אז בהתאם לזה אני מחייב את הבורא שכך ישפיע עלי. יוצא שהמאמץ אצלי הופך להיות המאמץ שלי כלפי החברים. ולמרות שהמאמץ שלי הוא אולי לא כל כך ברצון ולא כל כך בהבנה, אבל אני משתדל לעשות את זה.

ואז כשאני עושה את זה, אני מזמין מהבורא את אותה פעולה, וזה נקרא "נצחוני בני", כי אני בניתי בהם את הרצון לקבל והם מחייבים אותי, שאני אתן להם רצון להשפיע. ואז בתוך זה אני מקבל מהבורא רצון להשפיע, וזאת כבר ההרגשה הרוחנית שבה אני נמצא.

בינתיים אלו המילים שבהן אני יכול לתאר את זה, אבל ככה זה עובד.

שאלה: עד כמה חשוב להוסיף בפעולות שנראות לעין לעומת פעולות שכל אחד עושה בפנים, בתוך עצמו?

גם זה חשוב וגם זה חשוב, וגם על זה כותב רב"ש. אנחנו צריכים גם להראות לכולם בפעולות נראות לעין שאנחנו דואגים לחברים, שאנחנו דואגים לחברה, שאנחנו משתוקקים, בינתיים אנחנו צריכים לעשות את זה. אחר כך כשנהיה גדולים נעשה הפוך, אנחנו נזלזל, שכאילו שלא רוצים להגיע לבורא, שמזלזלים בחברים, אבל זה בתנאי שיהיה לנו לב בוער גם לחברים וגם לבורא. אז אנחנו נשחק אחרת כלפי כולם.

למה? כדי לתת מקום עבודה בין החברים זה לזה. שהם יצטרכו להתגבר על מה שהם רואים בעיניים שאנחנו מזלזלים, והם יגידו "עיניים להם ולא יראו". העיניים שלנו לא רואות שהחברים משתוקקים לחיבור ולבורא, רק אנחנו לא רואים את זה בגשמיות. זאת אומרת, תהיה כאן עבודה הפוכה, אבל זה לא בינינו, לא לעכשיו, זה אחרי שנגיע לרוחניות ולדרגת הבינה. כשנתחיל להעלות מלכות לבינה אז תהיה לנו העבודה הזאת. זה עוד לפנינו.

שאלה: כשמרגישים הפרעה אמרת שצריך להתבטל כלפי הקבוצה ואז למשוך את האור, האם יש פה בריחה מההפרעה הזאת? כי הרבה פעמים קורה שאדם לא רוצה להיות בהפרעה, הוא רוצה להיות בין החברים.

אתה יכול לברוח מכל הכיוונים, אם אתה לא עובד דרך הפרעה אז אתה לא עובד, אז אתה פשוט מבלה.

שאלה: כשעוברים דרך המצבים, כמה זמן אדם צריך להתווכח ולנסות לשכנע את האגו שלו, או שברגע שאנחנו מזהים את המצב צריכים לקחת על עצמנו את עצות המקובלים וזהו?

אני לא יודע מה זה לקחת את עצות המקובלים. שאתה לוקח את עצות המקובלים ללכת או באמונה למעלה מהדעת, או בחיבור נגד ההפרעות וכן הלאה, אתה עובד בזה, אתה צריך לייצב את המצב. לא סתם במילים, אלא לייצב את המצב, ואז מתי שאתה גומר אותו, גומר.

זה כמו בעבודה גשמית שיש לפניך משהו לעשות, מתי שאתה גומר, גומר. אתה לא יכול להגיד, זהו, לקחתי וזהו אני יותר לא צריך את זה. איפה הסוף, הסיום? איפה התוצאה מהעבודה שלך? כי מהתוצאה מהעבודה הזאת אתה צריך ללכת לבצע כבר את השלב הבא.

שאלה: מתוך הקטע, למה הוא ברח לגשמיות במקום להגיע לבקשה? ואם הייתה לו בחירה, למה הוא בחר כך?

אנחנו צריכים להיזהר לא לברוח לשום עבודה גשמית ללא כוונה. כי דווקא הכוונה על פני כל פעולה גשמית שאנחנו עושים, היא עושה את התוצאה הרוחנית, בונה תוצאה רוחנית.

לכן נגיד שאני עושה סעודה לחברים, עורך שולחן, או מכין אותם לאיזו ועידה וירטואלית בינינו או משהו, בעיקר אני כל הזמן צריך להיות בזה, שבשביל מה אני עושה, מה אני עושה, מה אני רוצה שזה יתן לכל אחד ולכולם יחד? העיקר זה הכוונה, כל הזמן ללעוס אותה עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר. גם בלב להרגיש עד כמה שאני נמצא בזה.

והפעולות החיצוניות אנחנו נראה שהן לאט לאט נעלמות. הבורא מקרב את העולם הגשמי שלנו למצב שהוא הולך ונעלם, ונכנס לרוחניות יותר ויותר. זה גם בעבודות שלנו הגשמיות, במשפחות, בילדים, בינינו, בקשר בינינו. אנחנו עוד לא כל כך מרגישים אבל זה מתאדה. זה הופך להיות כמו נגיד בטכניקה שפעם היו מכונות גדולות לעומת היום. אני זוכר את המחשב הראשון שלי, זה היה איזו קופסא עם עוד כמה קופסאות על הרצפה, המסך היה גדול כזה, ארוך, ששם הייתה עומדת מנורה, מנורה רגילה שהייתה מאירה, ואתה היית מסתכל על המנורה כל הזמן דרך המסך, ממש היו כואבות העיניים וכולי וכולי. תראו מה שקורה היום, תראו את הטלפונים, אני עוד זוכר טלפונים שהיה צריך לסובב את הדינמו כדי שיהיה להם שם חשמל ואז להתקשר, ועוד ועוד.

הכול נעשה יותר עדין, יותר נעלם. זאת אומרת, אנחנו נמצאים לא בחומר, אנחנו גם עכשיו נמצאים ברוחניות, אבל רוחניות כזאת שהיא לאט לאט עולה בדרגות. ואז אנחנו מרגישים פחות ופחות חומר. ולכן זה כך גם בעבודה שלנו, בקשרים בינינו.

שאלה: כשמתחברים בתוך העשירייה ומשיגים כוח אמונה והשפעה, מה זה אומר, שהמצב הזה הופך לאמונה קודמת ולירידה?

שמה שהשגנו במצב הקודם וזה היה מצב של חיבור, ואהבה והשפעה ומסירות בינינו, זה הופך להיות עכשיו לירידה. זאת אומרת, אתה יכול להגיד לא, אבל היה לנו אז קשר אהבה בחיבור בינינו. למה עכשיו זה הפך להיות להרגשת הירידה, ריחוק ודחיה? האם זה לא אותו הדבר?

אנחנו עוד לא רואים כמה שהמצבים האלה חיבור וניתוק, עליה וירידה הם יחסיים. זאת אומרת, שמה שהיה לי אהבה אתמול, נעשה לדחייה ולריחוק של היום. אני לא יכול להסביר את זה, שזה שני צדדים של מטבע אחד. אנחנו עוד נחזור לזה אחר כך שנעבור לעבודה בקווים.

קריין: קטע 27, מתוך מאמרו של הרב"ש, "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים".

הקטע הזה הוא יותר חזק, יותר יפה, יותר מועיל, יותר עוצמתי, תנסו להיכנס בו.

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית."

(הרב"ש. רשומה 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת." זאת אומרת, אם אני לא מרגיש שום טעם בעבודה, ואם אני אפילו מרגיש רע, זה התנאי שהבורא עושה, מצב שהבורא בעצמו מייצב לי, כדי שלמעלה ממנו אני אעבוד בהשפעה ובחיבור. כי אם אני ארגיש טוב, שאני מבין שאני מחובר, שאני מרגיש, אז אני מתוך זה לא יכול להשתוקק להשפעה. להשפעה אני יכול להשתוקק בצורה אמיתית, אך ורק כשרע לי, גם במוח וגם בלב. "נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות," יכול להתחיל לעבוד באמונה למעלה מהדעת, כי המכה מעוררת אותו מכוונת אותו. "כי אחרת הוא ישאר בפרודא. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית."

(הרב"ש. רשומה 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

שאלה: המכה תמיד עובדת כתרופה. אם כן מה זה "בעיתו" ו"אחישנה"?

"בעיתו" ו"אחישנה" זה שני כוחות שמקדמים אותנו. מהבורא בא כוח "בעיתו", בזמנו. ב"עיתו" זה בזמן. וזה לפי תכנית הבורא שכך הוא קבע מראש, שכל הגשמיות תעלה לרוחניות, אפילו בלי השתתפות של בני האדם. וחוץ מזה, יש דרך "אחישנה", שזה בהשתתפות בני האדם, שאז אנחנו מקצרים את הדרך. אז רצוי לקצר ואת זה אנחנו משתדלים לעשות.

אם נעזוב את כל העבודה נגיד, והבורא לא יגע בנו ולא יעורר אותנו לעבודה עצמית, אז זה יהיה "בעיתו", לפי מה שהוא יעשה. אבל אם מצידנו ישנה תוצאה, ואנחנו רוצים להתחבר בעצמנו, מחפשים איך לגמור את החיבור של כלי דאדם הראשון השבור, אז זה יקרא "אחישנה".

זאת אומרת העבודה שלנו בחיבור בקבוצה ותפילה לבורא שיעשה את החיבור בכל הקבוצות ואחר כך קבוצה אחת, זאת העבודה באחישנה שתלויה בנו ואז אנחנו מקצרים את הזמנים.

שאלה: למה הוא מתכוון "חולה" בטקסט הזה?

הוא אומר שחולה, זה אדם שמרגיש את עצמו שהוא נמצא בהכבדת הלב, ברצון לקבל, הוא נקרא חולה. ואת המחלה הזאת הבורא שולח לו והבורא בעצמו מרפא אותו מהרצון לקבל, מהמחלה הזאת. ולכן במה שהבורא מגלה רצון לקבל, הוא בעצם רוצה לרפאות את האדם. כמו שאצלנו, כשמתגלה איזו מחלה, זה לא שעכשיו אני חולה, הייתי חולה קודם, רק עכשיו מתגלה המחלה, וזה נותן לי אפשרות לרפאות אותה.

שאלה: כשאתה אבא ויש לך ילדים טובים וילדים רעים שאתה צריך להעניש אותם הם לא מבינים. אומרים שהבורא שולח לנו ירידות בשביל שנתגבר ורוצה לקרב אותנו. אז אני שואל את עצמי, האם הבורא אוהב ילדים רעים? הוא רוצה לקרב ילדים רעים יותר מילדים טובים?

כן, הבורא אוהב ילדים רעים שרוצים להיות ילדים טובים, זה נקרא "חוזרים בתשובה". הבורא רוצה אנשים שרוצים להתקרב אליו, שמרגישים את עצמם רחוקים מהבורא, מפני שהאגו שלהם שולט בהם והם רוצים לתקן את האגו, ועל ידי זה להתקרב לבורא, כאלה הוא אוהב. הבורא אוהב רשעים. "רשעים" זה נקרא, מי שמרגיש את עצמו שהוא רשע.

תלמיד: בחיים שלנו, לוקח הרבה זמן להבין שההורים רצו טוב בשבילנו. מתי אנחנו ברוחניות נבין, כשנהיה גדולים?

תדברו על זה בקבוצה. תבררו את זה ביניכם, אתם תראו כמה שזה מקרב אתכם למחשבות נכונות, לתפילה ולתכלית.

שאלה: הבורא פועל באמצעות מכות, למה אנחנו קוראים לזה "מכות", למה שלא נמציא מילה חדשה? אם נעשה זאת, זה לא ישנה את תפיסת המציאות?

כי כך אנחנו מרגישים ברצון לקבל. הרצון לקבל שעוד לא מתוקן, איפה שהוא מרגיש מכה, אז הוא מרגיש מכה. ולכן כתוב, כשהבורא מגלה רצון לקבל לא מתוקן, אז אנחנו מרגישים את זה כמכה ולכן [גם] כתוב, שבמה שהבורא מכה הוא מרפא, כי הוא מגלה לך את המחלה, נותן לך הזדמנות לרפאות אותה.

---

1. "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח', ב')↩