חוה"מ פסח תשע"ט
שיעור בוקר 21.04.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 476, "הקשר בין פסח, מצה ומרור"
חג פסח הוא ראש לכל החגים, ראש לכל הזמנים בתהליך הרוחני, כי זה מסמל לנו את היציאה מהרצון לקבל לרצון להשפיע, יותר נכון, מהרצון לקבל על מנת לקבל לרצון לקבל על מנת להשפיע. לכן הוא כל כך חשוב, כי זו כניסה לעולם הרוחני, להרגשה, להבנה, מה זו רוחניות. כי בתקופה שלפני זה האדם עובר הרבה דברים, הוא עובר מצב שנמצא בטבע הרגיל שלו שנקרא "רצון לקבל" אבל הוא לא מודע לזה, אחר כך הוא מתחיל להרגיש בתוך החיים שלו שהוא רוצה לדעת בשביל מה ולמה הוא חי, מה יש לו מהחיים.
זאת אומרת, הוא לא חי בתוך החי אלא רוצה להגיע להבנה למה הוא חי, זו כבר דרגה מעל לדרגת החי, כי לחָיות אין את השאלה הזאת, וזו תחילת האדם שבו. כמו שאנחנו רואים את המציאות הסביבתית הזאת שלנו, אנחנו מבינים שרק חלק קטן מבני האדם שואלים את השאלה הזאת, וזה נקרא שהם מתחילים להתפתח כבני אדם, וכל היתר כ"בהמות נדמו" כמו שכתוב, זה עדיין בהתפתחות הקודמת לאדם.
כשמתפתח ומגיע לשאלה הזאת, "מה הטעם בחיי?", "בשביל מה אני חי?", גם בזה ישנם הרבה שלבי התפתחות, עד שמגיע למצב שכבר מחפש איפה יכול למצוא תשובה, ואז הוא מגיע לכל מיני מקומות, מצבים, מקורות, עד שמגיע לחכמת הקבלה עם אותה השאלה, "בשביל מה אני חי?", "איפה מקור החיים, הסיבה לחיים, מטרת החיים?", וממשיך בחכמת הקבלה לקבל את הידיעות. עדיין ממלא את עצמו עם כל מיני ידיעות שחכמת הקבלה נותנת לו להבין, אפילו אולי קצת להרגיש, אבל הכול בטבע של הרצון לקבל. מלמדים אותו איך להיות בחברה, איך להיות בקשר, שפה מיוחדת, מילון מיוחד, כך הוא לאט לאט מתקדם.
הוא לא מבין מה בדיוק התוכן הפנימי של כל מילה ומילה בחכמת הקבלה, יש כאן ממש בעיה גדולה להבין, להרגיש מה כל מילה אומרת, יש בלבול גדול עם המילים שידע לפני כן. נניח המילה "אמונה", הוא חשב שאמונה זה שיש אנשים שמאמינים, יש כאלה שמאמינים יותר, מאמינים פחות, יש כאלה שלא מאמינים, דתי, חצי דתי, רבע, חילוני וכן הלאה.
כאן מדובר בשפה, כביכול באותה השפה אולי במקצת, אבל התוכן אחר, וגם מהות המילים, לכן יש לו כאן בעיה. אבל אם עוברות עליו כמה שנות חיפוש, אז הוא מגיע למצב שנקרא "כניסה לרוחניות", שהוא פתאום מתחיל להרגיש שלא יכול כבר לחשוב על עצמו, כמו שדיברנו אתמול הרבה על זה, הוא נמצא במצב שאי אפשר, בא לו פשוט רצון חדש, "אני לא רוצה לחשוב על עצמי, אני רוצה לעשות פעולות שהן מחוצה לי. לא חשוב לי מה יהיה לי מזה, העיקר שאהיה שייך לפעולה, והתוצאה מהפעולה שלא תהיה ממש שייכת אלי".
זו כבר תחילת הכניסה לעל מנת להשפיע, לעולם הרוחני. בזה אנחנו פחות או יותר נמצאים, כמה צעדים לפני זה, כמה צעדים בזה, במפתן, בכניסה לפני זה. צריכים לעשות מאמץ, בעיקר מאמץ דרך העשירייה, דרך הקבוצה הכללית. ובהחלט נתחיל להרגיש שזה כבר המצב שלנו.
זאת אומרת בפסח הזה יוצא לנו מצב, מקום, מעמד מאוד מיוחד, שאנחנו בהחלט בפעם הראשונה נמצאים באיזה מימוש החג, שבאמת מסמל לנו את הכניסה לעולם החדש. אמנם עוד לא מרגישים, קצת כן, שומעים, אבל בסך הכול גם הכניסה למצב החדש בעצמו היא כניסה הדרגתית שלוקחת זמן, יכולה לקחת גם הרבה זמן, הלוך, חזור, גיחות כאלו, אבל בזה נמצאים.
בואו נקרא מאמר מאוד חשוב שמסמל לנו את כל ההבנה הכללית של המדרגה החדשה הזאת, תחילת "לשמה", תחילת ההשפעה, תחילת האמונה, תחילת תכונת הבינה שאנחנו הולכים לרכוש ולפי התכונה הזאת לעבוד.
"כתוב בהגדה, "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה, ומרור, ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, על מצות ומרורים יאכלהו".
וצריכים להבין זה על דרך העבודה. מה מרמז לנו הקשר שיש בין אלו שלושה דברים שהיה אוכל ביחד.
ובכדי להבין את ענין הקרבן פסח שהיה בזמן יציאת מצרים, שיצאו מתחת השעבוד, שהיו בגלות מצרים, צריכים מקודם להבין ענין גלות מצרים, ממה הם סבלו שם.
במרור, כתוב בהגדה, "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, "וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך".
ויש להבין את ענין, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", מהו בעבודת ה'. הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה', שאנו זוכים להיות דבוק בחיי החיים, ודוקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה.
ובענין שהשפע בא לכלים דלהשפיע, יש להבחין בזה ב' הבחנות:
א. השפע בא בכדי לעשות כלים דהשפעה.
ב. האור בא לאחר שיש לו כבר כלים דהשפעה.
פירוש הדבר הוא, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקחו ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים.
ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה"."
זאת אומרת שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מאוד משתוקקים גם בלימוד, גם בהפצה, גם בקשר בינינו ובעיקר בעשירייה, לחזק את עצמנו בהשפעה ורואים שאנחנו לא מסוגלים. אנחנו לא מסוגלים להגיע לתכונת ההשפעה בכוחותינו, למרות ש"כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה". ואחרי שהאדם עושה את כול מה שאפשר בכמות ובאיכות, נותן את מה שנקרא "סאת היגיעה השלמה", אז "ויאנחו", והוא צועק כי באמת אין לו יותר מה לעשות. מצד אחד הוא רואה שאם לא יקבל את תכונת ההשפעה אז "טוב לי מותי מחיי", ומצד שני להגיע לזה בכוחותיו לא מסוגל, זה המקום לצעקה אמיתית.
"וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".
נמצא, שענין, "וימררו את חייהם", פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו ולא עלה בידם." זאת אומרת, רק אם מבינים ומרגישים שלא יכולים לעשות פעולות על מנת להשפיע, אפשר לקבוע שנמצאים בגלות מתכונת ההשפעה, שרוצים אותה ולא מסוגלים להגיע אליה. לפי זה נמדדת הגלות, בכמות ובאיכות. "ולפי זה יהיה הפירוש, מה שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית," אפילו שעושה כל מיני פעולות, לומד, מפיץ, עושה כל מה שצריך, ישיבות חברים, מה לא, אבל כל זה בכל זאת בעטיפה של כוונה על מנת לקבל לעצמו וכן הלאה, ולא יכול להפטר ממנה ואפילו לא יכול לזהות שזה כך. ואם מזהה שזה כך, אמנם מזהה אבל לא יכול לעשות עם זה כלום. פשוט אי אפשר לקלף את הכוונה הזאת מעצמו ולהישאר בלי כוונה, כי אז לא תהיה לו שום אפשרות לעשות משהו. דווקא הכוונה לעצמו נותנת את כל הכוח לעבודה, לפעולה. "והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים"," זאת אומרת, "מצרִים" הכוונה היא לאותן התכונות שנמצאות בתוך האדם, או בני האדם שנמצאים לידנו, שהם עובדים לפי מה שכתוב בתורה, מבצעים את זה, אבל עם הכוונה על מנת לקבל לעצמם, העולם הזה, העולם הבא, גן עדן, "שיקראו לי אדם גדול, רב, אדמו"ר" וכן הלאה. בקיצור, מי שעובד לעצמו כדי להרוויח במשהו מאותה התורה, הוא נקרא "מצרי".
אנחנו לא מדברים על מצרים שמעבר לתעלת סואץ וכן הלאה, אלא אנחנו מדברים על הבחנות רוחניות, שהן גם בתוך האדם וגם מחוצה לאדם. אותן התכונות שהן נמצאות ברצון לקיים לפי מה שכתוב בתורה, אבל בכוונה על מנת לקבל, שמזה יהיה להם טוב. זה גם לכל אחד ואחד וישנם גם כאלו בצורה החיצונה. "ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל." זאת אומרת, הם רוצים לבצע מכל הלב את כול מה שכתוב בתורה, רק בלי להגיע לכוונה על מנת להשפיע. את זה אין להם. בלי להתאחד, בלי להתחבר, אבל לבצע בפועל כל דבר ודבר כמה שרק אפשר. לפי מה שכתוב, לבצע את זה בדיוק. אז יש תכונות כאלה בתוך האדם, ויש אנשים כאלה שככה הם ויש להם יראה, אבל היראה הזאת נובעת מזה שיש כאן איבוד, שיכולים לאבד את השכר הטוב ואפילו להגיע לעונש. זאת אומרת, השכר והעונש הפרטי של האדם, קובעים עד כמה שיש לו דרגת יראה.
"ורש"י מביא מכאן, היה רבי שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו"." זאת אומרת, הכשרות שלו היא שאנחנו יכולים לבדוק עד כמה הוא מקיים את הכול בקפדנות, אבל אם רק בזה ולא בכוונה, שבודק את עצמו ומתקן את הכוונות שלו, אז את המעשה הזה צריכים להרוג. זאת אומרת זה לא מביא תועלת אלא ההיפך. "ובהאמור יוצא, שהעבודה הקשה שהיתה להם, עבודה בשדה, כי שדה נקרא, השכינה הקדושה, כידוע שמלכות נקרא, שדה.
והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל,"
כאן צריכים להבין, שישנן נשמות שעדיין לא בשלות כדי לעבוד עם הנקודה שבלב. בכל אחד יש נקודה שבלב, זאת אומרת אותו ניצוץ מהנשמה שהייתה בגובה הרוחני ואחר כך התרסקה ונפלה, מאותו המצב נשאר בכל אחד ואחד ניצוץ, זאת אומרת קצת אור רוחני שלא נותן לאדם הרגשה שהוא נמצא ברוחניות, אלא נותן לאדם הרגשה שישנה רוחניות והוא נמשך אליה, היא חסרה לו.
ישנם אנשים שיש בהם את הניצוץ הזה בצורה בולטת, וישנם אנשים שהניצוץ הזה לא בולט. אף אחד לא אשם אלא יש ויש, כל אחד לפי מה שמתברר מכל הכלי הזה הכללי של אדם הראשון לאחר השבירה. ולכן לפי הבנתנו, כלפינו, יש כאן אנושות שמתחלקת לשני חלקים. בחלק שבהם כבר ישנה הנקודה שבלב ומעוררת אותם והם מגיעים לחכמת הקבלה, או נמצאים באיזשהו מרחק אבל מתקדמים כדי להגיע, וישנם כאלו שעדיין לא מרגישים כלום ואין להם שום דבר, ואפילו הפוך מזה, שלא מבינים בשביל מה ולמה ומוכנים להיות ממש מנוגדים. וישנם גם מסוג כזה שנלחם להיות רק כדי לקיים במעשה ולא לשייך לזה כוונה. זאת אומרת, להישאר בכוונה על מנת לקבל.
יש כאן כלפי חכמת הקבלה ג' חלקים באנושות. אלה שלא שייכים בכלל לפעולות ולכוונות, אלה ששייכים לפעולות ולכוונות ואלה שכבר מקובלים, ואלו שאומרים, מספיק לנו רק הפעולות ובכוונות אנחנו לא מטפלים. אלה בעיקר שלושת הסוגים. האמת היא שסביב הנושא הזה יש לחלק את האנושות להרבה מאוד קבוצות, עמים, פלגים למיניהם ועוד נדבר על זה. אבל בינתיים שיהיה כך, בינתיים זו חלוקה ראשונה.
"והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל, ונותנו להם להבין כי זה נקרא, "הירא את דבר ה'"." זאת אומרת, שאני מקיים את כל מה שכתוב בתורה, וודאי שאני מתכוון שמזה יהיה לי טוב. למה יש כזה שלב? כי אנחנו יוצאים מתוך האגו. לא יכול להיות שהמקובל הכי גדול לא עבר את השלב הזה, שהוא עושה כל מיני פעולות פיסיות שדורשים ממנו, וחושב שיהיה לו טוב מזה. כי הכוונה הזאת באה לו משבירת הנשמה, מהלידה מה שנקרא. זה נקרא "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ולא חוטא.
ודאי שעד שמגיע להיות על מנת להשפיע, הוא נמצא בעל מנת לקבל. זאת אומרת, כולנו יוצאים ממה שנקרא "המצרִים".
"אולם שמכאן, מבחינה זו היתה תקלה לישראל, היינו לבחינת ישר-אל, אלא הם היו רוצים שכל עשייתם יהיו אך ורק לתועלת עצמם, ומזה יצאה תקלה.
זאת אומרת, שהתקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאין כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם."
כי ההבדל פשוט. "חילונים" זה נקרא שלא מקיים במעשה ולא מקיים בכוונה. "מצרִים" זה נקרא שמקיים במעשה ולא מקיים בכוונה. "יהודי" זה נקרא שמקיים במעשה ומקיים בכוונה. אז המצב של המצרִים הוא מצב מאוד מבלבל. כי יש להם יראה, "אני רוצה לעשות, אולי את זה ואולי את זה, להחמיר במעשה כך ועוד כך, שיהיה לי יותר שכר". אז כל האגו שלו עובד כדי יותר ויותר להצליח במעשה. על הכוונה בכל אין מחשבה, לא ספקות ולא שאלות. מה שאין כן חילוני, לא אכפת לו כלום, הוא בכלל לא נמצא בשטח הזה, אין לו קשר. ולכן התהליך הזה שעוברים דרך מצרָים, הוא תהליך מאוד עדין ומסוכן.
"ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (שמות), "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'.
אלא כנ"ל, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע." זאת אומרת איפה הדגש הוא, על המעשה או על הכוונה או על שניהם. כאן כל החלוקה.
"נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד.
אי לזאת, המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה." כי כל יום אני חי, אני קם, מתפלל, מניח תפילין, אני עושה כל מיני מצוות, ברכות, אני עושה את הפעולות שכתוב לעשות במעשה.
זה גם יכול להיות אצלנו. אני כל יום בא לשיעור, אני נמצא כאן, אני משתתף בכל מיני דברים, משתתף בתשלומים, באיזה עבודות משתתף. זה לא מספיק? מה אני צריך עוד לעשות? אני לא יכול יותר, מה שאני יכול אני עושה. זאת אומרת, אתם רואים שיש כאן דירוג, זה מאוד הדרגתי, מקצה לקצה.
אז ה"מצרִים" זה בכל מקום שעוצרים אותי ואומרים, "מספיק, די, זהו, תישאר בזה, הכול יהיה בסדר", הכמות עושה את שלה. והכמות באמת עושה את שלה, כי לא מן הסתם כתוב, "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"1. רב"ש היה אומר את זה כמה פעמים ביום, שמעתי את זה [באופן] קבוע ממנו. אבל זה שייך לכוונה, כי "מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה".
"נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.
ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם." כי זאת עבודה בכוונה. שאת הכוונה מי תופס? מי יודע? אני לא בעל הבית עליה, זה לא בידיים, רגליים, או שבפה אני עושה את זה, כמו שכל מיני פעולות, מצוות. ולכן יש כאן קושי גדול, זה לא נמצא בהישג יד. ""בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאין כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, "בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים." אז שוב, ההבדל בין המצרִים לישראל זה שישראל זאת כוונה ישר-אל, ומצרִים הכוונה לעצמו, זה הכול. "כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.
כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו."
כל ההתנגדות בכוונות שלנו להגיע לעל מנת להשפיע, לא לעצמי, לאחרים, להיות מנותק מהתוצאה, מהפעולה שלי, לא לעצמי, כל זה מאוד קשה. כי הרצון לקבל האגואיסטי כבר לא מתערב בזה. אז עם מה אני עובד? אין לי כוח אחר, עד שיבוא המאור המחזיר למוטב, לאט, לאט, לאט, לאט, שישפיע עליי במשך כמה שנים טובות, ואז אני מקבל יכולת להיות מנותק מהתוצאות, ממה שאני עושה. זאת אומרת לא חשוב לי, כלפיי, לי לא חשוב מה ייצא מהעבודה שלי. מה ייצא לזולת, לאחרים, לבורא, לעולם, כן, לעצמי לא. איך זה אפשרי? רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל הוא מגיע, מופיע ונותן לי את היכולת הזאת. לפי כמה שאני מנותק מהתוצאות, זאת השפעת המאור. "ויש לפרש דברי רבי שמעון, "כשר שבמצרים הרוג".
כלומר, מה שהמצרים אומרים שזה כשר, הרוג, משום שחז"ל אמרו, "הבא להורגך השכם להורגו", היינו מה שהמצרים אומרים לך שזה כשר, שהדרך הזו כשרה ללכת בה," היינו, לא לבדוק את הכוונה, אלא רק מעשים. "תדע שהוא רוצה להרגך מחיים הרוחניים, לכן הרוג את המחשבות האלו. "טוב שבנחשים רצוץ מוחו", יהיה הפירוש, אם הנחש שהוא הרע שבאדם, ומייעץ לך שדרך הזאת היא טובה בשבילך, ונותן לך להבין בהבנה גדולה ושכל בהיר, על דרך שהנחש בא אל חוה, אל תתווכח עמו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי שהוא מסביר, רצוץ את השכל הזה, זאת אומרת, שצריכים ללכת למעלה מהדעת."
כאן התחנה הראשונה לשאלות, לחשוב טוב טוב לפני שאתם שואלים, להיות אחראיים.
שאלה: אפשר בכלל להימנע מלשמוע את המצרִים?
לא, הם מדברים עמך, מבפנים. אנחנו מדברים בעיקר על הפרעות פנימיות, מה ששייך לעבודה שלנו. זה שגם העולם שלנו מחולק לפי זה, זה כבר משהו אחר, מובן לנו על מי מדובר, על ערב רב.
תלמיד: אמרת שהאנושות מחולקת לשלושה חלקים. הסוג שנלחם לקיים במעשה ללא כוונה זה ישראל או אומות העולם?
מצרִים. יש אומות העולם ויש מצרִים.
תלמיד: מצרִים זה לא חלק מאומות העולם?
מצרִים זה לא אומות העולם, יש בבלים, יש מצרִים, כן. זה מצב פנימי מיוחד שלנו, שאנחנו נמצאים במצב הזה בינתיים בשבי, בעבדות.
תלמיד: מה הקשר בין התכונות שלי כמצרי לבין המצרִים בכלל?
מה זאת אומרת מצרִים בכלל?
תלמיד: בחברה לצורך העניין, באנושות?
באנושות? אני לא יודע מה זאת אנושות. מצרי נקרא שהוא עובד, המצרי שלי, שבי, אומר "תעשה, תעשה כל מיני פעולות שהתורה דורשת רק אל תשים לב לכוונה, תהיה רגוע, חופשי, מצוות מעשיות בלבד", זה נקרא מצרי.
שאלה: לא ברור, אם לשמה אין כוחות, אז כל פעם שעושים עבודה אלה המצרים שמניעים.
נכון, זה נקרא שנמצאים בתוך המצרים, נמצאים רק בפעולות. מגיעים לכאן אנשים אחרי קמפוס, אחרי כל מיני דברים. יכול להיות שהם נמצאים עוד לפני מצרים, לפני הירידה למצרים, הם עדיין לא מרגישים שהם יורדים, שחייבים לעשות את זה, שיש רעב בישראל, רעב בארץ. אלא אחר כך כשהם מתחילים קצת יותר להתקדם ולהבין שהם נמצאים בכוונה על מנת לקבל, לפי זה הם מתחילים להרגיש. הם עושים את הפעולות, אתה בא לשיעור, אתה הולך לקלף תפוחי אדמה, אתה מכין סעודה, בא לישיבות חברים, אתה עושה כל מיני פעולות בהפצה, אתה דואג להתחבר במשך היום כמה פעמים, אתה עושה את כל מה שנדרש, ומה הלאה? איפה צריכות להיות התוצאות? אם אתה לא שואל על התוצאות, אלא זה אורח החיים שלי ברוך השם, זה נקרא שאתה מצרי, אתה עובד לפי המצרי שבך.
אם אתה כבר מתחיל לדאוג לכוונה, אז אתה מתחיל לזהות שאתה נמצא במצרים כעבד. בגלות מהרוחניות, זה עוד שלב, יותר מתקדם. יש רוחניות, שבה זה על מנת להשפיע ואני נמצא בעל מנת לקבל, כואב לי יותר, כואב לי פחות, זה כל התהליך. עד שאתה מתקרב למצב ש"טוב לי מותי מחיי", אני חייב לצאת מעל מנת לקבל, ואז אתה כבר נמצא בפתח לגאולה, לגאולת מצרים, ליציאה.
ואז המצרים שלך תופסים אותך ואומרים "תעשה הכול כמו קודם, הכול היה בסדר, תעזוב את הכוונה. המעשים בעצמם טובים, הם מספיקים". זה נקרא שהפכת להיות מצרי. מי שמשתמש בתורה רק במעשה, נקרא מצרי. השאלה היא עד כמה הוא מסכים עם זה או לא מסכים עם זה. אם הוא מסכים עם זה, הוא כמו תינוק שנשבה, מה הוא יכול לעשות? אבל אם הוא מסכים עם זה בהבנה, בהכרה שזו הדרך וכך צריך להיות, ואין יותר חוץ מהמעשה, אז הוא נקרא ממש מצרי.
ואם מתחיל במאבק פנימי על הכוונה, הוא מתחיל לזהות שהוא נמצא בשליטת המצרים ורוצה לצאת מתחת לשליטה הזאת, ואז הוא מבין שלא המעשה כאן הוא העיקר, אלא הכוונה. הוא חייב להפטר מהכוונה לעצמו, וזקוק למאור המחזיר למוטב לתהליך, ליציאה.
תלמיד: התגובה הטבעית אחרי שיש את ההכרה הזאת שהוא עבד, היא לא להפסיק לעשות את כל העבודות? כאילו שהוא לא רוצה להיות שייך לזה.
יש ויש, כאלו תקופות. יש תקופות שאני מפסיק, ויש שאני לא מפסיק. ישנן תקופות כאלה שאם אני לא יכול לעשות הכול בכוונה נכונה, בא לי להפסיק בכלל את הכול, אבל זה לא בסדר. אז מה, אני לא אגיע לשיעורים? לא אגיע לישיבות חברים? אני לא עושה פעולות חיבור? למרות שהכול בכוונה על מנת לקבל והיא שולטת בי, מה אני יכול לעשות?
היום בערב יש לכם ישיבת חברים, בטוח שאני בא. למה? קודם כל לא בא לי לבוא אבל אני בא. למה? כי זה אמצעי להתקדמות רוחנית. אבל לאיזו התקדמות רוחנית אם אתה בעל מנת לקבל? נכון אבל זה בדרך, זה מה שיש לי, אני לא אחראי על זה. אני לא אשם שאני נמצא בעל מנת לקבל, זה מה שנתנו לי. אז אני בא בכל זאת, משתתף בהכול, ומצפה למאור המחזיר למוטב, ואני מרגיש שאני נמצא בשליטת מצרים, שהכוונה בעל מנת לקבל שולטת עליי אבל אם לא הייתה כוונה בכלל, אז לא הייתי מגיע, וכך יש לי איזה יחס.
תלמיד: אם כך מה הסיכוי לצאת מתוך העבדות הזאת?
חיבור ותפילה. חיבור ותפילה הם האמצעים ליציאה. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה".
תלמיד: כן, אבל כאילו יש פה איזו נקודה שצריכה להיות שונה מכל צורת העבודה לפני כן.
אני מרכז את כל העבודה שלי בזה שאני צריך להחליף את הכוונה. אני צריך להגיע למצב שאני עושה את מה שצריך והתוצאה לא חשובה לי. העיקר לעשות פעולה. תראה עד כמה שזה שוב סיבוב, שאני מוכן לעשות הכול, רק אני לא רוצה להיות בכוונה על מנת לקבל. לאיזו כוונה? לא לעצמי. מה חשוב? לא חשוב כלום, רק לעשות פעולה. אני עדיין נמצא בנתק מהעל מנת לקבל ועדיין אין לי בעל מנת להשפיע. אני לא יודע מה זה על מנת להשפיע, עוד אין למי להשפיע. וככה יוצאים.
שאלה: מצד אדם שבאמת לא יודע מה זה על מנת להשפיע, והוא עושה ואומר, אני מוכן להישאר בזה את כל החיים עכשיו. טוב לי במסגרת הזאת, מצאתי את הדרך שלי, את המקום שלי. ואני מוכן להשקיע בזה את כל החיים, אני באמת רוצה להשקיע בזה. אז מה ההבדל בין זה שהוא מוכן לעשות, שהוא הסכים כבר לעשות את זה כל החיים, לבין השפעה?
הוא לא מרגיש שהוא נמצא בגלות.
תלמיד: נכון, הוא לא מרגיש.
אז זה לא נקרא גלות. זה לא נקרא שהוא נמצא בין המצרים, שהכוונות על מנת לקבל שולטות עליו, הוא לא מרגיש שליטה. הוא לא מרגיש, זה נקרא "שבע שנות שובע", יפה מאוד, הכול טוב ויפה.
תלמיד: ומה יעשה פתאום את המעבר? הבורא יעשה.
וודאי שזה מלמעלה, אבל זה תהליך הצטברותי, עושים ועושים עד שזה קורה.
שאלה: אז הגיעה שעה 11:30 ואני בא להיכנס לזום, ללינק, להתחבר עם העשירייה, ואני מבין שאני עושה את זה מתוך הרגל. שמתי לעצמי תזכורת בטלפון, אין לי שום כוונה, אני באמצע יום עבודה ומצלצל הטלפון ואני מתחבר וזה כמו לאכול ארוחת צהריים, זה טכני לגמרי בלי כוונה ובלי כלום. מה הפעולה שאני צריך לעשות עכשיו? להרוג את המצרי? יש מצרי? אין מצרי? להתחבר? לא להתחבר?
זה תלוי בך, למה אתה שואל אותי? קודם כל אני חייב להתחבר כי לגבי הפעולה הגשמית אין לך שום בחירה. אין לך בחירה, אתה יכול לקיים אותה. יכול להיות שהטלפון על השולחן מצלצל, מזכיר לך שיש פגישה, אתה מסתובב סביב השולחן ולא יכול להיכנס לשיחה, לא יכול. למה? יש לך התנגדות פנימית. מה זה ייתן לי? אני לא רוצה, זה דוחה אותי, וכן הלאה. כאן זו עבודה, אז יש עבודה שהיא על מנת לקבל, אם האדם נמצא בזה בינתיים, או יכול להיות שעל מנת להשפיע. מה הלאה, זה תלוי באדם.
שאלה: מה זו הפעולה של להרוג את המצרי, ומה זו הפעולה עם הנחש שצריך לרוצץ את מוחו? מה הן שני האבחנות האלה?
את הנחש תעזוב. אנחנו מדברים על הדברים שבמסגרת המאמר.
תלמיד: אז מה זה להרוג את המצרי בפעולה הזאת, ב 11:30 בזום?
אני רוצה שהכוונות שלי ישתנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. זה נקרא להרוג את המצרי. איך אני אעשה את זה? אז עכשיו יחד עם החברים נעשה תפילה, מחשבה, איך אנחנו מגיעים לדרישה שהמאור המחזיר למוטב יבוא וישנה לנו את הכוונה. תתרגלו, אין כאן שום דבר שלא דיברנו עליו קודם, רק השמות, הכינויים הם חדשים אני חושב. קצת לייצב את המצב.
שאלה: הדוגמה שנתת על ישיבת החברים קצת בלבלה אותי. נניח שאני לא רוצה להגיע לישיבת החברים ואני עושה עבודה ובכל זאת מגיע, האם זו לא הפעולה הנכונה? כי אם אני מגיע כשאני רוצה להגיע, אז ברור שאני מגיע מהרצון לקבל. מה החכמה?
שום דבר, אבל אתה מעורר את הרצון לקבל שלך שכדאי לך להגיע, כי בלי זה אתה לא מגיע למטרה. והמטרה לא חשובה, אבל אתה מעורר עכשיו את חשיבותה והיא נראית לך יותר חשובה, עד כדי כך שעכשיו אתה יכול לקום ולגשת לשם.
תלמיד: אבל נתת דוגמה, ואמרת שמצרי זה כשאני לא רוצה לבוא. אם אני קם בבוקר, לא רוצה לבוא לישיבת חברים, אבל צריך להגיע לישיבת חברים, ומגיע.
זאת אומרת, שמצאת כוח על מנת לקבל כדי לבצע פעולה גשמית.
תלמיד: במה זה שונה מאשר כשאני אעשה את זה בעל מנת להשפיע?
המעבר לישראל נקרא שאין לך כוח, אין לך כוח לעשות. כי על מנת לקבל כבר אין לך, ועל מנת להשפיע עוד לא קיבלת, אתה נמצא בתפר, ואתה לא יודע מה לעשות. זו יציאת מצרים, בחושך טוטלי משני הכיוונים, כשלא יודעים מה לעשות ואז מגיעה להם יציאה. אין משיכה קדימה, כי קדימה זו כבר לא משיכה אגואיסטית. הדחף מאחורה כבר נמצא, הם בורחים והבורא אפילו שולח אחריהם את הערב רב, המצרים ממש, שהם תקלה לישראל. ובצורה כזאת מתקדמים.
אנחנו צריכים להבין שהעבודה עם המצרים היא כמו עם עמלק, אחר כך עוד נראה את כל ההבחנות האלה, זו עבודה מדור לדור עד גמר התיקון. ושם זה עוד ועוד.
תלמיד: לפני שמגיעים למקום שמצליחים לעשות את הפעולה הזאת בעל מנת להשפיע, המטרה היא כל הזמן להרגיש שאתה נמצא בגלות?
אין מטרה, אתה נמצא נמצא, לא נמצא לא נמצא. מה זאת אומרת, מטרה? המטרה זה כל הזמן לגלות את האמת באיזה מצב אני נמצא. ולא שאני קובע "עכשיו אני רוצה [להיות] בגלות, או שאני בגלות. איך אני קובע מראש?
שאלה: כתוב "עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך," מה הכוונה בלי כתם?
שאם אתה יום יום מוסיף לבנה ולבנה ולבנה, אתה בונה בניין יפה, חדש וכולו כולו לבן. אין לך שום לכלוכית, אין לך שום ספקות, אתה כולך קדוש.
תלמיד: בלי הכרת הרע?
איזה רע יכול להיות? אין רע במצרים, זה התכונות כאלה שאומרים, אם אתה עושה ככה, תסתכל כל העולם כך עושה, כל היהודים כך עושים. מה אתה צריך יותר?
תלמיד: אז למה המאור לא מראה להם את המצב האמתי?
הם צריכים להגיע לזה. את זה אנחנו אומרים על התקופה מסוימת שאדם צריך לעבור, ואז שהוא עובר את זה, יש לו שבע שנות שובע, הוא נכלל עם זה, הוא עושה את זה יפה מאוד. אחר כך מתחילות להיות שבע שנות רעב, שזה לא שבע, זו תקופה ארוכה. כמו שמדברים על משה, ארבעים שנה אצל פרעה, ארבעים שנה אצל יתרו ואחר כך מגיע שוב לפרעה וארבעים שנה מתחיל כבר להיות במדבר.
אז אלה ממש תקופות ארוכות, ואדם נמצא בזה, הוא נכלל בעבודת מצרים, שעושה הכול מה שצריך והוא תולה בזה תקווה שהכול יהיה בסדר, בכוונה הטבעית שלו שהיא על מנת לקבל. הוא אפילו לא מודע שזה ממש על מנת לקבל, עד שמתחיל להבין, להרגיש שזה על מנת לקבל. זה כבר תלוי במאור המחזיר למוטב שבמנות קטנות כל הזמן מופיע ומאיר לו עוד קצת ועוד קצת. על זה כתוב, "כל פרוטה מצטברת לחשבון גדול"2.
שאלה: עם השנים שאדם נמצא בעבודה, הוא נכנס לכזה מצב שהרבה יותר קשה לו לעורר את עצמו לעבודה פנימית. יותר קל לזרום עם הגשמיות.
זה לא עם השנים, זאת תקופה. אחר כך לא יהיה כך.
תלמיד: זו בדיוק השאלה, מה מבחין בין מצב שבו אדם יכול במצב הזה עד סוף החיים למות במושב זקנים, או שפתאום יוצא למצב של יציאת מצרים?
זה שמוכן למות, זה הדבר ההכרחי בדרך, לפני שאדם אומר שלא חשוב לי התוצאה מהעבודה שלי. לי אישית לא חשוב לי, לא רוצה כלום, כמו שמת. אני לא רוצה שום דבר לעצמי, לא רוצה שיצא לי משהו חס ושלום, רק לא לי. אתה אומר לבורא, תן לי עבודה, אני מוכן לעשות הכול רק תעזוב אותי. זאת אומרת, משכורת שלח לאחרים. המשכורת שלי היא שאני יכול לעשות ללא שום חשבון. לא, חשבון אני עושה, אבל ללא שום קבלת תגמול. זה נקרא שממית את הרצון לקבל שלו, זה נקרא שמוכן למות.
תלמיד: זה מצב אקטיבי אני מניח?
יש פסיבי לפני זה ואחר כך אקטיבי.
תלמיד: אני מנסה להבין איך לעורר, להתחדש כל פעם דווקא בחיפוש אחרי ישראל שבפנים ולא המצרי, דווקא אחרי התחדשות פנימית.
אני מבין מה שאתה שואל, אבל אדם צריך לעבור את כל הדברים האלה. רק צריכים להשתדל, "כל מה שבידך, בכוחך לעשות עשה"3, אין יותר. לעורר את המאור והוא עושה את הכול. אין כאן חכמות אלא כל התהליך נקבע על ידי עוד קצת מאור עוד קצת מאור, כל פעם קצת וקצת. ואפשר לזרז את זה על ידי סביבה שהיא תעורר, והאדם יוכל אולי כלפי הסביבה יותר ויותר להכניע את ראשו. אבל בכל זאת זה [לוקח] זמן.
אין יותר גרוע מהזמן הזה, כי אדם לא קובע כלום, חוץ בצורה חיצונה כלפי החברה. לא יכול אחרת לקבוע את קצב ההתקדמות. אבל הכול עובר. ככה זה עובר.
המצבים הללו, אחר כך אנחנו צריכים אותם. כל דבר שאנחנו עוברים בתקופת ההכנה, אחר כך הוא הופך להיות מצב מאוד פעיל, מאוד חשוב בעבודה שלנו, בהכרה, בהשתתפות עם הבורא. אז אנחנו צריכים את כל ההבחנות האלה שיבואו עכשיו, הכנעה, המתקה.
שאלה: מה זה נקרא שישראל במצרים, אם הכול תחת שליטת על מנת לקבל?
ישראל שבמצרים זה נקרא שהוא כבר מתחיל להתעורר. קודם כל זה שהוא גם נמצא במצרים ובשעבוד מצרים ובהסכמה, ואחר כך ללא הסכמה, ובונים ערים יפות, זה הכול עבודה רוחנית שהיא בתוך האדם עם מצרים שבו ועם משה שבו שנולד וגדל. כל ההבחנות הם ככה.
תלמיד: נראה שבמצרים הכול זה מצרים, כולם מצרים, כי כולם תחת שליטת על מנת לקבל. אז איפה פה ישראל?
כן, אבל אתה רוצה לצאת משם או לא רוצה לצאת משם, אתה מסכים עם זה או לא מסכים עם זה? תלוי. אתה יודע איזה הבחנות, אלה עובדי פרעה, אלה שר המשקים, אלה שר האופים כאלו וכאלו. המון דברים אתה צריך לזהות במצרים, יכול להיות שזה לפי שורש הנשמה. יש כאלה שצריכים לזהות כל פרט ופרט, יש כאלה שכמו בחיים האלה, עוברים וממשיכים.
תלמיד: אז מה לעשות שאתה לא רואה חומר דלק מהעבודה?
תפילה, שום דבר חוץ מזה. התשובה על כל דבר היא רק פנייה לבורא. כי הסיבות למה שאתה עובר, הן שצרכים להתקשר רק לבורא. כל מיני אמצעים, כל מיני אופני התקשרות לבורא. זה מה שאנחנו קונים, מקבלים, רוכשים במצרים. על כל קושי וקושי שמצרים מכבידה עלינו, אנחנו צריכים למצוא תשובה בהתקשרות לבורא.
תלמיד: אני פשוט רואה שכאילו התהליך הופך אותך ליותר ויותר סוג של מכונה כזאת, שאתה פשוט עושה ומצפה שיהיו בך שינויים על ידי המאור, על ידי התפילות שיוצאות.
כן, אני נמצא במערכת חוקית של כוחות שפועלים ואני צריך להכיר את הכוחות האלה, לזהות אותם, כמו פסיכולוג שטוב טוב מכיר את עצמו כמה שניתן לו, ועם זה עובד. אלא איך אתה היית מצפה שיהיה? במה? אז אני יודע אלו רצונות ואלו מחשבות ואלה סטיות שלי ואלה סטירות שלי וכן הלאה, כול מה שהתורה מספרת, זה הכול אני. ותראה מה שקורה כאן, איזו היאבקות, איזה מריבות, איזה דברים מנוגדים, חשבונות.
אני חושב שזאת לא מכונה, אני חושב שזו מערכת מאוד גדולה עם המון עצבים והאדם צריך לעבור. וכמה שהוא עובר יותר, הוא מבין שמעבירים אותו. שהוא מכניע את הראש והוא עובר. ומה עושים עימו? אל תשאל. ובכל זאת תרכין את הראש וזהו. ועושים לך כאלה דברים שאדם רגיל, אם זה לא עבודה רוחנית, לא היה יכול לסבול, היה גומר עם החיים שלו. כי לא תהיה לו הצדקה על כל הדברים שקורים לו, בושות ודברים כאלה מוזרים.
ו"אין עוד מלבדו", מאיפה כל הדברים האלה באים? האור העליון פועל על הרשימות. אתה מתחיל להרגיש שאתה, סך הכול מי אתה, רצון לקבל שבתוכו רשימות והאור העליון פועל עליהם ואתה ככה עובר את כל מאורעות החיים. יש בך משהו משלך? כלום. אתה יכול רק לזרז הופעת המאור.
תלמיד: מה מועיל כדי להתנתק מהצורך בתוצאות?
גם המאור שמאיר לך, כי אתה הגעת למצב שאתה כבר רוצה רק דבר אחד, אני רוצה לעשות פעולות השפעה ללא שום קשר אלי. אם יש קשר אלי, אני לא רוצה. אני משבית את עצמי, לא רוצה. על מנת לקבל לא רוצה לעשות, רק בעל מנת להשפיע. תן לי אפשרות לעשות משהו שאף אחד לא ידע שזה אני עושה, דברים טובים, וגם אני לא אדע שאני עושה. כאילו שאני לא יודע, זה לא חשוב לי.
תלמיד: הבעיה שאני לא מצליח להפעיל את התפילה או השפעת המאור עלי. אני לא יודע איך לעשות את זה. אני מזהה הרבה שינויים שקורים.
תפילה בתוך קבוצה. העשירייה צריכה להתקשר ולהתפלל ממרכז הקבוצה, ממרכז החיבור אל תוך מרכז החיבור העוד יותר מרכזי ששם הבורא.
תלמיד: איך היא עושה את זה?
תנסו לעשות את זה מכנית. אנחנו יושבים יחד ואנחנו מתפללים. חושבים שאנחנו עכשיו מתרכזים בכוונות, במחשבות, בנטיות, כולנו יחד. שם אנחנו כולנו מתערבים, ויוצא מזה רק רצון אחד גדול. ובטוח שהרצון הגדול הזה, אם הוא מנותק מאיתנו ומקושר לכולם, הוא מגיע לבורא.
אלו שתי ההבחנות ששייכות לבורא, מנותקות מכל אחד מאיתנו, ושייכות לתשעה חברים. אם כך אנחנו חושבים אנחנו בזה מייצבים את מרכז העשירייה שממנו אנחנו פונים ישירות לבורא שנמצא שם בצורה נסתרת, ואנחנו יכולים בזה לחייב אותו להשפיע עלינו. כי אנחנו בזה ביטלנו כל אחד את האגו שלו הפרטי, התכללנו בט' ראשונות, שזה החברים שלי, וכך כל אחד, ובזה אנחנו כבר מממשים את פעולת ההשפעה.
על עצמי עושה צמצום, נכלל עם החברים בט' ראשונות, ועכשיו אני מבקש מהבורא שייתן לי כוח לזה, שייתן לי הבנה בזה, שייתן לי בזה עבודה, כל אחד ואחד. אבל העבודה כבר משותפת, עבודה שאנחנו יחד נעשה כפרצוף. מה שייתן, היתר יתברר.
שאלה: כתוב במאמר "להרוג את החזק במצרים", למה לא להרוג את המצרים האחרים?
כי זה מה שמפריע לי יותר. את מי אני רוצה להרוג כשאני נמצא במלחמה עם מישהו, את המנהל שלהם או איזה חייל קטן? אם אתה חותך את הראש, גמרנו. כל היתר כבר מסתדר.
שאלה: איך לעזור אחד לשני במשך היום לצאת ממצב מצרי?
מחשבה. הכול במחשבה.
שאלה: איך לצאת מהאשלייה שכל הפעולות שלי הם על מנת להשפיע?
זה יעבור, אבל צריכים להמשיך. בדרך תהיה הכרת הרע, ואחרי זה יבואו עוד ועוד מצבים.
שאלה: מה התוצאה של מעשה נכון?
תוצאה של מעשה נכון זה גילוי הרע, הכרת הרע.
שאלה: מה עוזר לרכוש כוונה למען הבורא?
המאור המחזיר למוטב. שום דבר ממני, ממני רק מאמצים. המאור המחזיר למוטב מביא לי כוונות נכונות.
שאלה: איך לבדוק את הכוונה?
זו בעיה. פשוט לשאול את עצמו, "אם אני אדע על התוצאה מהפעולה, זה חשוב לי או לא? בשביל מה אני הולך לקלף תפוחי אדמה, בשביל מה אני לומד? בשביל מה אני עושה משהו, משתתף"? וכן הלאה. "מה התוצאה שאני רוצה, או שלא חשוב לי מה התוצאה"? לא חשוב לי, זאת אומרת שהעיקר לא בשבילי, אלא לאחרים. מי שעושה לגמרי ללא כוונה הוא משוגע, חולה נפש. אלא שעושה ללא כוונה, אצלנו זה נקרא שלא דורש תשלום על הפעולות שלו.
שאלה: האם העבודה מתחילה מהגילוי שכל הפעולות הם לעצמי?
כן, אבל בעיקר הכרת הרע. מה שאני עושה הכול לעצמי וזה לא בסדר, ומה אז אני עושה? מהמצב הזה והלאה כבר מתחיל להיות שיעבוד. כבר מצרים שולטים עלי. זה מה שאני מרגיש.
שאלה: מה ההבדל בין גילוי הלוויתן לביו גילוי הרע?
לוויתן זה הרע שמתגלה בסוף. זה כולל את ל"ב האבן, כולל את כל הרצון שהבורא ברא. כל הרצון שהבורא ברא נקרא "לוויתן". אבל הוא נמצא בתוך הים. בתוך החסדים נמצא רצון לקבל גדול, את זה אנחנו מגלים אחר כך. בינתיים אנחנו עובדים עם הרצונות הקטנים שכל דבר לפי הדרגה. על הלוויתן עוד אין מה לחלום. אנחנו אפילו לא יודעים איך נראה רצון לקבל כזה גדול.
שאלה: יש קצת בלבול בין המונחים. מה ההבדל בין מעשה לכוונה?
אנחנו חיים בעולם המעשה. אני יכול לעשות פעולות. אם אני לא עושה פעולות אלא רק במחשבה, אז אני לא יכול להיות בטוח אם המחשבה שלי נכונה או לא. לכן, המחשבה צריכה להצטרף למעשה. יוצא, אם המעשה והכוונה תואמים, אז זאת הפעולה.
בינתיים אנחנו נמצאים בניהול הכרחי, אוטומטי על ידי הרצון לקבל על מנת לקבל. זאת אומרת, הרצון לקבל מחייב אותי לפעולות. על מנת לקבל מחייב אותי בכוונה וכך אנחנו עובדים. כשאנחנו עושים את הפעולות האלו יחד עם פעולות החיבור, יחד עם הלימוד, יחד עם כול מיני פעולות שמעוררות עוד מאור המחזיר למוטב, הפצה וכן הלאה, יוצא שאני, אמנם אני עושה פעולות גם לקבל וגם להשפיע, והם כולם על מנת לקבל, אבל אני מעורר את המאור המחזיר למוטב והוא משפיע עלי ומביא לי לאט לאט את הכרת הרע. כך אנחנו עובדים.
שאלה: האם יש הבדל בין המצב של מצרים לבין לשמה, ואם יש, אז מהו?
מצרים, בדרך כלל אצלנו נקרא פעולה על מנת לקבל מחוסר הכרה בעל מנת לקבל, עד ההכרה בעל מנת לקבל, ועד היציאה מעל מנת לקבל. זה התהליך של מצרים. כל יתר הפעולות הן למעלה ממצרים, אחרי מצרים.
שאלה: כבר התעצב בי הרגל לעשות הרבה פעולות כמו הפצה, כמו לבוא לשיעורים ועצות נוספות של המקובלים. ואילו הכוונה, במה ההבדל בין כוונה אם באתי לשיעור בשביל החברים כדי לעזור להם, לתמוך בהם לגלות את הבורא, לבין סתם באתי לשיעור כדי שיהיה לי מזה טוב, נעים?
אני לא אלך לבדוק, לחקור, ולענות על שאלות כאלו. זה שאלות ללא סוף. אדם צריך לברר בעצמו. אנחנו נותנים לו כאן כמה כללים, ושיבדוק את עצמו ויראה עד כמה כל רגע ורגע משתנה בו. אני לא מעוניין אפילו לשמוע כאלה שאלות כי אדם צריך בעצמו לברר. זה בגלל זה, וזה בגלל זה, וכמה שאני אענה יהיו לכם עוד יותר שאלות, כי יהיו עוד, ועוד ועוד כל מיני ווריאציות כאלו או אחרות. אין שאלות מסוג זה. תעבדו, תחקרו ותענו בעצמכם. אחרת זו לא תשובה, אם אתם שומעים ממני.
שאלה: במצב שבו אדם מרגיש שהוא נמצא במצרים, וכשאתה נמצא בירידה והולך בכוח לשיעורים, ממש מחייב את עצמך מכאנית, האם יש הבדל בין זה לבין זה?
הכול תלוי בכוונה. עם איזה כוונה הוא עובד.
שאלה: איך זה עוזר לנו לדעת מראש שלהשקיע מאה אחוז מאמצים בעבודה עדיין לא יביאו שום תוצאות ונסיים בזעקה לבורא בכל מקרה?
אני לא יודע מה זה לדעת מראש. אתה יודע או לא יודע. כול עוד אתה לא תמלא את הסאה שלך בכל היגיעה הנדרשת ממך אישית, אתה לא תגיע ליציאה ממצרים. נקודה. אל תחפש כאן תירוצים. נתנו לך מקום לעבוד ומה לעשות, תעבוד כמה שאפשר יותר. אין כאן מה לעשות. "כשור לעול וחמור למשא.".
ושוב אני אומר, את התשובות אתם תקבלו רק מתוך העבודה שלכם ולא ממני. כאן יש אלף מצבים ובהם גם קשה לנו להבין זה את זה, כי כל אחד שואל מתוך הרצון שלו, מתוך המחשבות שלו, הוא לא יודע בדיוק איך לפענח אותם. ולכן, תעשו מאמץ.
שאלה: התהליך הזה של להגיע למצרים הוא פנימי לכל אחד ובעשירייה?
הוא תהליך פנימי בכל אחד מתוך שאדם נמצא בעשירייה. זה חשוב מאוד. יכול להיות שאפילו לא בתוך עשירייה ייתנו לאדם איזו התקדמות אבל זו דרך הרבה יותר ארוכה ומבולבלת.
שאלה: יש חלקים שאותם משאירים מאחור במצרים, את הערב רב כמו שאנחנו אומרים. איך אני מברר אותם בתוכי והאם יש כזה דבר גם בעשירייה? כלומר דברים שהם כאילו מקרה אבוד ואין טעם לעבוד איתם.
אין דבר כזה, אין. וייצאו ברכוש גדול. אתה לוקח ממצרים כול מה שאתה צריך לעבודה רוחנית, אתה לא חוזר לשם, אבל כל מה שתצטרך בהמשך אתה מתחיל להרגיש שאתה חייב להוציא.
שאלה: בקשר למה שכתוב במאמר, הבא להורגך השכם להורגו, שצריך להרוג את המחשבות האלו שהמצרי נותן לי, מה זה אומר להרוג את המחשבות האלו?
המחשבות שאומרות לך מספיק לעשות פעולות בלי כוונה על מנת להשפיע.
תלמיד: אבל מה זה אומר להרוג אותן?
להרוג אותן, זאת אומרת שיבוא המאור המחזיר למוטב ויבטל אותן מעל מנת לקבל ובמקומן יוכל להפוך אותן לעל מנת להשפיע, זה נקרא המיתה שלהן.
שאלה: במצרים אי אפשר להשפיע לבורא, וגם כשיוצאים ממצרים והבורא גלוי, כאילו דבוקים אליו, גם אי אפשר להשפיע לו. אז מה קורה פה?
אני לא מבין לא את זה ולא את זה, אני משתדל להשפיע לבורא גם כשאני נמצא במצרים, אמנם אני רואה שאני בעל מנת לקבל, אבל בכל זאת אני משתדל לפרמט את עצמי, ליישם את עצמי בצורה כזאת שאני משפיע לו, כמה שאני יכול, כן, לא, אבל אני משתדל את זה לעשות. מכל שכן כשאנחנו יוצאים ממצרים אז ודאי שאנחנו רוצים שכל הכוונות שלנו יהיו מכוונת לבורא, אחרת לא נקבל את התורה.
שאלה: במצרים כמו שאנחנו רואים זאת עבודה עם כוונה למען עצמי ועלינו להפוך אותה לעבודה לא למען עצמי באיחוד בעשירייה, את זה כבר לומדים אחרי היציאה ממצרים ואילו כאן בינתיים במצרים לא ברור מהמאמר שיש איזו עבודה בחיבור. בשביל מה היא בכלל נחוצה כאן, היא לא ברורה מהמאמר שקראנו?
יכול להיות שהוא ידבר על זה, יכול להיות שלא. זאת לא שאלה, הוא על הרבה דברים לא מדבר, על מה שהוא לא מדבר לא שואלים.
"ועתה נבאר את ענין מצה. ועל דרך עבודה יש לפרש, מילת "מצה" מלשון מריבה, "כי על מסה ומריבה, ועל ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה', לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין", (בשלח שביעי).
על מריבה אומר התרגום, "ומצותא על דניצו בני ישראל". נמצא, מצה מלשון מצותא, היינו שעם ישראל היה להם ריב עם ה', מדוע הוא עושה שיהיה כל כך קשה לעבוד בלהשפיע, ומדוע אף על פי שהם משתדלים לצאת משליטת מצרים, מכל מקום לא די שלא מתקדמים, אלא שהם רואים הולכים אחורה ולא קדימה.
זאת אומרת, שהם טועמים טעם מרור בעבודה, זה גרם להם שיעשה ריב עם הבורא, שמריבה מכונה, בחינת מצה. וטענה כזו, אנו רואים, שעם ישראל היו מריבים עם משה על ענין זה, היינו ממה שראו, שבזמן שהתחילו לעבוד לשם ה', הם נעשו יותר גרועים, כמו שכתוב (שמות שביעי), "ויאמרו אליהם, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".
ואת הטענות האלו שאמרו אל משה, אמר משה אל ה', כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".
שיש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.
ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'." זאת אומרת, מה מתגלה, ברגע שאני מתחיל להרגיש שאני צריך לעשות בעל מנת להשפיע, לא בא לי לעשות בכלל, אני לא רוצה לעשות. בעל מנת להשפיע אני לא מרגיש מה זה, למי? למה? ואז מפסיקים או עוזבים בכלל את כל הלימוד והקבוצה והולכים, חוזרים לחיים הרגילים או שנמצאים, אבל נמצאים בצורה של, "רשעים בחייהם נקראים מתים". זאת תקופה. כי אם בעל מנת להשפיע אני לא יכול, אני לא יודע בכלל מה זה, נראה לי שזה הזוי, משהו לא אמיתי. בעל מנת לקבל אני לא יכול לעשות, אני רואה שהכול אולי רק לרעתי שאני עושה את זה. על מנת לקבל הרי אסור ואני עושה בעל כורחי, אבל לא חשוב בינתיים אני עושה, אומרים שזה לרעתי אז לא בא לי לעשות בצורה הכרתית או בכלל אפילו בלי הכרה. לא רוצה. אין חומר דלק, אין בשביל מה. ואז מתחילה להיות תקופה שאדם מת ואין לו לא לזה ולא לזה שום נטייה. אני מקווה שרובכם כבר עברתם את זה.
"ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'. כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני", (כלומר מהו הטענות), ואמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת". זאת תקופה שאדם לא מבין בשביל מה בכלל הוא צריך לעשות משהו. על מנת להשפיע לא יכול, על מנת לקבל זה הכול לא לטובתו והכול בלוף ומכור מראש. אין לו חומר דלק לעשות משהו.
"שפירוש, "ומאז שבאתי אל בני ישראל", להגופים שלהם, הנקראים, בחינת פרעה, "לדבר בשמך", היינו שכולם יתחילו לעבוד לשם שמים, זה שכתוב, "בשמך", בטח ההגיון מחייב, היות שכל אחד ואחד רוצה רק אמת, וכי יש טיפש בעולם שיהיה לו רצון ללכת בדרך שקר, אלא בטח כל אחד רוצה אמת, כדרך עולם הוא, שאם יודעים את מישהו מדבר שקר, אין אף אחד שירצה לשמוע בדברו.
וכאן היו אומרים, מדוע כשבא משה ואמר להם שילכו בדרך האמת, הגוף הנקרא, פרעה, מבאיש את רוחנו בעת כשאנו מתחילים בעבודה זאת.
ומשום זה היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.
והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון. זאת אומרת, במקום שהעבודה על דרך אמת צריך להביא מצב רוח מרומם, כלומר שהאדם ירצה להישאר במצב רוח זה בתמידיות, וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון, שפירושו, שרוצים לברוח ממצב רוח, שלא יכולים לסבול אותו אפילו רגע אחד. כנ"ל שאמרו אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו", ותערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתני".
והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".
והתשובה היא, למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".
ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה, זהו כמשל שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהסדר הוא בעולם, ששני אנשים במחלוקת יש לפעמים שעוברים לתגרת ידיים, ומי שהוא רואה שאינו יכול להתגבר עליו, הוא לקח סכין כנגדו. והשני שהוא רואה שיש להשני סכין, הוא לוקח אקדוח, וכשהשני רואה שיש לו אקדוח, הוא לוקח רובה, וכו', עד שהשני לוקח נגדו מכונת יריה, ואם יש לו מכונת יריה, השני לוקח טנק, אבל אף פעם לא שמענו, אם מי שלוקח מקל ורוצה להרביץ, שהשני יקח טנק, ולהילחם כנגד זה שלקח מקל.
כמו כן בעבודה, לא שייך לומר, שצריכים ללכת עם פרעה ביד חזקה, אם פרעה לא מראה התנגדות גדולה. והיות שה' היה רוצה לגלות לו כאן יד חזקה, לכן היה הקב"ה להכביד את לב פרעה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".
אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.
ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (לך לך, שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.
תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".
וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.
ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.
ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון."
שאלה: השאלה היא, מהי ההבטחה של פסח?
ההבטחה של פסח היא, שאם אנחנו נמצאים בתהליך, כמו שקבענו כאן, לפי מה שמלמד אותנו רב"ש, אנחנו מתקדמים להרגשת החיים שלנו כמצריים וכיציאה מהם, מהחיים האלו, לחירות, לחירות מהרצון לקבל, זה נקרא ממלאך המוות. ומתחילים לגלות את העולם הרוחני, היינו שהכול יהיה מורגש בעל מנת להשפיע. זה הכול.
שאלה: לאן בעל הסולם מכוון אותנו, פנימה או החוצה?
הוא מכוון אותנו דרך החיבור שלנו, במרכז החיבור שלנו, להרגיש את הבורא. פשוט מאוד. מכוון אותנו לחיבור, שבתוכו נגיע למי שמחבר אותנו, שהוא הבורא. הבורא מתגלה כתוצאה מהשגת חוסר החיבור וחיבור, כך הוא מתגלה.
שאלה: האם בכל שנה ביציאת מצרים אחרי פסח, הרגשת ההשגה היא שונה עבורנו? אומרים שבכל דרגה צריך לדבר על יציאת מצרים, אז האם בכל פעם היציאה ממצרים מורגשת אצלנו כחדשה?
כן, כתוב שמצרים זה יסוד לכל יתר המצבים עד גמר התיקון. בכל דור ודור צריך אדם לתאר לעצמו כאילו הוא עכשיו יצא ממצרים, כי בכל פעם ופעם שאנחנו עושים איזה תיקון בדרך עד גמר התיקון, הוא כולו מתבסס על יציאת מצרים. שאנחנו מרגישים רצון לקבל, איך אנחנו מתעלים מעליו, איך אנחנו הופכים אותו לעל מנת להשפיע, בקיצור כל מדרגה ומדרגה הבאה, שהיא באה אחרי יציאת מצרים, היא כמו מיני יציאת מצרים.
צריכים כך לעשות את זה. רק אצלנו זה כבר מורגש לא כעבדות ובריחה וקבלת התורה, אלא זה מורגש כירידה ועלייה, ירידה עלייה, ירידה עלייה, שאנחנו כאילו נכנסים לרצון לקבל, לוקחים משם משהו, מתקנים, יש לנו השגה חדשה, שוב נכנסים לרצון לקבל עוד יותר עמוק, לוקחים אותו, מעלים אותו, מקדשים ושוב יש השגה חדשה.
אבל הפעולות האלו, ירידות ועליות, ירידות עליות, הן כולן כבר ברוחניות, אחרי יציאת מצרים שהייתה פעם אחת, אבל הן מאותו הכלי השבור שלקחנו ממצרים, ועכשיו אנחנו מתקנים אותו בחלקים, בזה אחר זה.
שאלה: מצד אחד נאמר שיש עבודת פרך במצרים ומצד שני אומרים הרבה פעמים שאם קשה לך בעבודה אתה כאילו סוחב לא את המשא שלך אלא של מישהו אחר ולכן העבודה צריכה להיות דווקא קלה. איך לסדר את שני הדברים האלה?
הכול תלוי בכוונה, אם הכוונה היא כלפי הבורא, צריך להיות מזה ממש על כנפי נשרים, אתה צריך לעוף עם הכוונה על מנת להשפיע. אתה לא יכול להרגיש שום כבדות, אתה מרגיש שהכול פתוח, שאתה נמצא כמו מחוץ לכדור הארץ, עף בכל המרחב בין הכוכבים, ממש כך, אם זה על מנת להשפיע. ואם זה כבד, כנראה שלא אותה מזוודה לקחת, זאת אומרת כנראה שאתה לא מתכוון לבורא.
שאלה: אני חושב שאני מבין פחות או יותר מה זה מצרי ומה זה פרעה, תוכל אולי לעזור להבין, לברר מה זה משה בעשירייה? ממי לבקש כדי שהוא ישלח עשר מכות על המצרי שבי? מי זה משה בעשירייה?
עכשיו אנחנו קראנו עליו. מה אתם חושבים, מי זה הכוח הזה שנקרא משה? איך לאתר אותו? משה ואהרון הן התכונות שנמצאות בנו, שזה כוח הבינה שבנו, כוח ההשפעה שבנו שאותו אני יכול לעורר, זה המשה.
שאלה: האדם צריך כל פעם לחפש את הרגש הזה של הכוונה בתוכו ולברר איך הוא עובד מול הבורא. נניח השקעת יגיעה, עשית כוונה, זאת אומרת השקעת מאמצים, ניסית במהלך היום לדאוג לחברים, ואז ביום שלמחרת הבורא שולח לך מאמץ גדול יותר, נגיד רובה, איך להבין את זה?
כל פעם אתה צריך להיאבק נגד רצון לקבל יותר גדול כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אתה צריך לעלות במדרגות. ולעלות במדרגות, אם אתה נניח מטפס על ההר, אז ככל שאתה מטפס יותר גבוה אתה צריך להפעיל כוחות יותר גבוהים, גדולים. זה ברור, ככה זה בכל מקום, גם במדע, בכל ההישגים של אדם, זה דווקא הגיוני.
תלמיד: כלומר כל יום יהיו לאדם יותר ויותר יגיעות שהוא יצטרך לעשות כדי להימצא במצב הכוונה הזה?
כן, אבל אתה תהנה מזה שהוא נותן לך יגיעה, שהוא נותן לך מקום עבודה כי דווקא ביגיעה הזאת אתה מתקשר אליו, אתה מרגיש אותו, אתה מתחבק עימו, מתחבר עימו. דווקא בלי יגיעה אין לך מה לתת ובלי יגיעה אתה לא תרגיש אותו. באיזו צורה תרגיש? על פני היגיעה אתה מפתח רצון להשפיע, כוונה דלהשפיע, ואז בכוונה דעל מנת להשפיע אתה מרגיש אותו, יש לך קשר עם הבורא, אחרת לא. יצאת ממצרים, מה הלאה? בסדר, אין לך כלום, לא זה ולא זה, זה מצב שאין בו כל כך מה לעשות.
תלמיד: הבורא כל הזמן עובד עם האדם דרך הקבוצה, זה כבר ברור.
זה לא ברור כי אנחנו ודאי מקבלים מהבורא לא רק דרך הקבוצה, אלא דרך כל הכלי השבור שנקרא "אדם הראשון". אני מקבל מהבורא דרך הכלי הזה, הוא מתייחס לכל הכלי. לכן אם אני רוצה להגיע לגמר התיקון שלי, הכללי, אני חייב להיות בתיקון עם כל העולם, עם כל האנושות, עם כל הרצון לקבל הכללי. אבל בינתיים זה ככה, אני נמצא עם הבורא באיזה קשר קטן, אישי, פרטי, מצומצם מאוד, אבל הוא בכל זאת מגיע אלי דרך הכלי הכללי. מצד הבורא קיים רק הכלי הכללי, זה נקרא "האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת", ממלא את הכלי הזה. אני מקבל ממנו קשר במידה שאני מתקשר לכל הכלי הכללי הזה. התקשרתי נניח 1/20 מיליארד, אז במידה הזאת אני מקבל ממנו את ההשפעה, את הקשר. ככה זה, אבל תמיד זה דרך הקשר הכללי, הבורא נמצא בתוך כל הנבראים בצורה השלמה שהם נמצאים בגמר התיקון ולזה אני מתקשר.
שאלה: מה ההבדל בעבודה עם חברים שבאופן פעיל נותנים גדלות המטרה וכאלה שלא נותנים בכלל?
אני צריך לסבול גם את אלו וגם את אלו ולאהוב גם את אלו וגם את אלו. הבורא נותן לי אותם, מה אני אעשה, זה כמו שאני מקבל אתכם, הבורא נתן לי. אני הייתי בוחר אותך ברחוב? אומר לך "יופי, בוא לכאן, אני רוצה שאתה תהיה כאן חבר, תלמיד שלי וכן הלאה". הייתי בוחר בך אתה חושב? לא, אתה צודק. אבל אם הגעת, מה אני יכול להגיד? הבורא בחר בו, לכן אני מתייחס אליך כמו שהבורא בחר בך.
זה כבר משהו שאני לא יכול סתם לזרוק אותך, לזלזל בך, אני צריך להתחשב, ויותר מזה, אני צריך להתחשב איתך כמו שעם הבורא. ואם אני מתקדם לבורא, אז החברים, התלמידים, לא חשוב מי, הם נעשים חשובים יותר ויותר באותה מידה. לפי זה אתה יכול לראות אם אתה מתקדם אליו או לא, לפי היחס שלך לחברים, עד כמה שאתה מעריך אותם. לא יכול להיות יחס לבורא יותר מיחס לחבר, לא ייתכן.
תלמיד: משה היה אדם אמיתי או שזה מושג או כוח?
אני לא יודע מה זה היה, זו מציאות קיימת וזהו. איך שאנחנו מעצבים אותה בתוכנו כך זה קיים, עם היסטוריה, עם גאוגרפיה, עם כל מה שיש לי בזה.
תלמיד: איך להתייחס למשה ולסיפורים של ארבעים שנה פה, ארבעים שנה שם?
אלה תכונות שנמצאות בי.
תלמיד: מה זה ארבעים שנה?
ארבעים שנה זה מדרגות, ברור שזה מדרגות, אבל ככה זה היה בי. בכולם? אני לא יודע מי זה כולם כי כולם קיימים גם בי. בדרך אנחנו נגיע למצב שנוכל לעצב את התמונה הנכונה, איך המציאות באמת צריכה להיראות.
שאלה: הש"ץ אוסף את החסרונות של העשירייה, האם זה אומר שהוא יקבל יותר מכות משאר החברים במידה והוא מתעצל בעבודה?
כל אחד ואחד מאיתנו כלפי האחרים צריך להיות ש"ץ, כל אחד ואחד. הוא צריך לאסוף את החסרונות מהאחרים ולראות את עצמו כנציג שפונה לבורא כדי להעביר לבורא את החסרונות שלהם להתקשרות, לתיקון, לקבל מהבורא מ"ד, כוח התיקון, להעביר את כוח התיקון הזה לכל החברים ושהם על ידי זה יתקדמו, זאת עבודת הש"ץ. כמה שיתעצל בזה, כמה שלא יתעצל בזה, קודם כל ודאי שזה פוגע בו, למה? כי הוא מעביר מהם למעלה מ"ן ומעביר מהבורא אליהם מ"ד, אז המדרגה שלו תלויה בכמה שהוא נמצא בזה. חוץ מזה הוא לא קובע לעצמו שום דבר, אף אחד לא רשאי לפנות לבורא עבור עצמו, בזה הוא דווקא גורם נזק לעצמו ולא תועלת, ולכן כל העבודה שלנו היא להיות ש"ץ.
עד כמה שאני מקבל חסרונות מהעשירייה ועד כמה שאני מבקש מהבורא לתת לי כוח לעזור להם בזה אני גדל, ואז אני פונה לבורא מצד אחד, עבור החברים מהצד השני, ואני בעצמי נקי מכלום, אבל כך דווקא אני קובע את המדרגה הרוחנית שלי.
שאלה: קראנו שמצה מסמלת את הטענות שמעלה משה לבורא והיא מסמלת גם לחם עוני. מצה זה דבר שאוכלים רק בפסח, בפסח לא אוכלים לחם, האם זה אומר שבמצב של לחם אין יותר בעיות וטענות לישראל? מה ההבדל בין מצה ללחם?
מצה זה גם נקרא לחם, רק זה לחם עוני, שכך עשוי, רק מקמח ומים ומים בצמצום. זאת אומרת לפי מידה מאוד מיוחדת, כי לגמרי בלי מים אתה לא יכול לעשות מזה לחם, לכן אנחנו מוסיפים את מינימום המים שצריך כדי לעשות בצק וכך מגיעים ללחם העוני הזה.
מה זאת אומרת עוני? אני כבר לא מדבר על תבלינים וכל מיני דברים שמוסיפים בימינו, אלא העוני הוא בזה שאין אפילו מים בכמות מספקת. עד כדי כך שלא יכול להחמיץ, לעבור תהליך שצריך להיות לבצק. זה סימן שאנחנו נמצאים במצב שאין לנו אפשרות להגיע לעבודה הנכונה עם הרצונות שלנו בעל מנת להשפיע, אבל כבר לא רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, ואז נמצאים במצב כזה שלא כאן ולא שם. זה ממש מסמל לנו מילוי לצורך בריחה, זה ההבדל.
שאלה: איך יוצאים ממצב החושך, איזה תפילות צריך לבקש?
כשאנחנו מגלים שהחיים שלנו הם ברצון לקבל שמכביד עלינו ולא נותן לנו אפשרות לעשות פעולות על מנת להשפיע, אבל על מנת לקבל, אם אתה רוצה יהיה לך כל טוב, ממש תהיה מסודר בצורה יפה מאוד, ורק על מנת להשפיע אתה מרגיש שאתה נמצא מיד בגלות, במצב נורא. אז יש לך במצרים שתי הבחנות, חיים טובים אם תעשה על מנת לקבל, חיים רעים מאוד אם תרצה לעשות על מנת להשפיע, ואז אנחנו צריכים להחליט שאני רק צריך להגיע לעל מנת להשפיע, "טוב לי מותי מחיי". אני מעדיף על פני חיים מאוד יפים, מאוד טובים בעל מנת לקבל, להיות ממש במוות, בחושך, בלברוח, לקפוץ לים סוף, וזאת היציאה מהמצרים. נקווה שנגיע לזה, תתחילו לתאר את זה לעצמיכם.
שאלה: האם צפייה של תוצאה בחברים או בשמחה של הבורא זה גם מצרי או שצריכה להיות כוונה בלי צפייה בכלל?
לא, זה שאנחנו יחד צריכים לעבוד ואני מצפה מהחברים שיתמכו בי ואני אתמוך בהם, כל הדברים האלה הם הכרחיים. אבל תלוי במה, זה לא אומר שהכוונה שלי היא לא נכונה, הכוונה נכונה.
תלמיד: כשאני עושה עכשיו איזו פעולה, מתפלל שהחבר יתעורר, אני צריך לצפות שהוא יתעורר, שהבורא יעיר אותו?
כן.
תלמיד: צריך לחכות לתוצאה הזאת?
ודאי, אני צריך להיות בזה, לצפות לזה.
שאלה: אנחנו יוצאים ממצרים בחושך ובחיפזון, ובמאמר נאמר שאנחנו יוצאים גם עם איזה רכוש גדול. על איזה רכוש מדובר?
אנחנו לוקחים את הרצון לקבל שלנו, המקולקל, שאנחנו נצטרך לתקן, אבל אנחנו כבר מעבירים אותו למקום איפה שאפשר לתקנו על מנת להשפיע. זה שלל רב, אין לנו דבר יותר גדול מכל אותם רצונות, מחשבות, כוונות, נטיות הגרועות ביותר. הם כולם על מנת לקבל כאלו, שזה משהו משהו, אין יותר גרוע. אנחנו סוחבים אותם מהמצרים, יותר נכון לא אותם, אלא את הרצונות שלנו לתקן אותם. אבל הם כביכול נמצאים בתוך הרצונות האלה, בתוך הכוונות האלו.
שאלה: כתוב בהתחלה על קורבן הפסח, מהו הקורבן של פסח?
"קורבן" זה מהמילה קרוב. על ידי מה אני מתקרב למצב שנקרא "פסח", פֵ-סָח. על ידי זה שאני מחליט שמרגע זה והלאה אני לא מסוגל לעבוד בעל מנת לקבל. אני יוצא מזה בכל מחיר, ההחלטה שלי היא החלטה סופית, לא יכולה להיות אחרת ואני יוצא. זה ליל פסח, שאנחנו יוצאים ממצרים. שבוע ימים אחרי זה אנחנו כבר עוברים ומתקרבים מעבר לזה, לים סוף ולהר סיני.
קריין: מאמר "קרבן פסח". ספר פסח עמ' 293, "קרבן פסח".
קרבן פסח
"על מצות ומרורים יאכלוהו". ש"קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה.
וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'."
זאת אומרת, לא צריכים לתקן את הכול, אנחנו צריכים פשוט להימשך, והבורא כבר יודע עבור כל אחד ואחד בצורה אישית באיזו צורה אפשר להעביר אותו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וודאי שיש עוד הרבה בעיות שיתעוררו, כי בבריחה הזאת מהמצרים, אנחנו רואים מהסיפור הזה אחר כך במדבר, עם עגל הזהב, עם כל מיני בעיות, עד כמה שמתעוררים הרצונות האלו שלא תוקנו, אלא יוצאים ככה. למה? כדי שיהיה אחר כך יותר שמח.
שאלה: איך אפשר לצאת בצורה שפויה ממצרים?
מה זה שפוי אני לא יודע. עכשיו אתה שפוי?
תלמיד: עכשיו אני לא שפוי.
ואתה מצפה למצב שתהיה שפוי. מה זה להיות שפוי?
תלמיד: לצאת מפוכח.
מה זה מפוכח?
תלמיד: בריא ושלם.
אני רואה שאתה ברוך ה' בריא ושלם. זה שיש לך איזה בעיות אנחנו יודעים, אבל בכל זאת בריא ושלם. בקיצור, זה לא עניינך, אתה רוצה לצאת ממצרים, זהו. באיזו צורה? על ארבע, לא אכפת לי. אני רוצה לצאת, זהו. על אלונקה, לא אכפת לי, העיקר לצאת.
שאלה: יש הרבה מנהגים בפסח ובכלל במסורת שקשורים לדברי אוכל שמזכירים לנו דברים.
כן. זה בכל חג ככה. עוד מעט בשבועות יהיה לך אוכל חלבי.
תלמיד: מה יש בשורש הרוחני של לאכול כל מיני דברים?
זה העיקר, זו קבלה. אין לך קבלה יותר ברורה ממזון, בצורה גשמית, בהמית. אין לך דבר יותר מקובל בבני אדם שאוכלים, אוכלים יחד, מאכילים זה את זה. מה השאלה? זה היסוד של החיים.
תלמיד: זה גם מסקרן אנשים שלא לומדים. למשל זה שאוכלים מרור בליל הסדר.
זה מנהגים. בוודאי שזה מעצב לנו את החיים, נותן צבע. היום בכלל, לכל תכנית טלוויזיה שאתה נכנס, כולם מבשלים, כולם סביב זה. הכול סביב הבישול. למה? כי אין לך מה להגיד על בישול. כולם צריכים את זה, כולם נהנים לראות. זה לא משהו בפוליטיקה או כל מיני דברים שזה כבר מגעיל, אלא זה אוכל. אני חושב שרוב התכניות היום הן תכניות בישול, כאילו שאין לאדם יותר מה לעשות.
אני זוכר שקניתי בבני ברק דירה, דירה גדולה ממש, ועשיתי שם שינויים במטבח. היה מטבח בגודל שני מטר על מטר וחצי, והדירה הייתה יותר ממאה מטר, מאה ועשרים, מאה ושלושים מטר, דירה כזאת. ארבעה חדרים עם מרפסות סגורות, עם כל מיני דברים, עם ארונות, משהו. והמטבח, שניים על מטר וחצי.
למה? אנשים לא היו צריכים יותר. אתם לא זוכרים שהיה פעם כזה דבר, שהמטבח היה קטן? היום המטבח צריך להיות בסלון. אז אתה שואל אותי על הרגלי האכילה, מה יש לך חוץ מזה? טלוויזיה, ובין הטלוויזיה והבטן שלך שולחן וזהו.
תלמיד: זאת אומרת יש פה משהו שהמקובלים השרישו, שהוא כל כך בסיסי שידעו שזה יימשך.
זה לא שידעו, זה ידוע לכולם, בכל התרבויות זה כך, איך יכול להיות אחרת? זה בהתאם לקבלת האור, האור ממלא את הכלי, בבהמיות זה המזון שממלא את המעיים.
תלמיד: אבל לא להתבלבל עם זה שאם אני אוכל מצה אז להיות בכוונה מסוימת, ואם אני אוכל מרור אז להיות בכוונה אחרת?
למה לא, אתה יכול לעשות את זה עם כוונה. עם כוונה רוחנית. מה זה מפריע?
תלמיד: האם יש הבחנה מיוחדת, נניח שמקובל אוכל מצה ואז הוא בכוונה אחת, וכשהוא אוכל גזר הוא בכוונה אחרת?
כן. ודאי שכן. גזר זה גזרות, מצה זה כנגד אמונה. ודאי. רב"ש היה אוכל בצורה מאד קשה, עם מאמץ פנימי מאד גדול, ממש היה כולו במאמץ.
תלמיד: היית רואה אצל רב"ש שלפי האוכל הוא עם כוונה מסוימת?
כן, ודאי. לי היה קשה לאכול איתו. ישבנו יחד וגם דיברנו והכול, אבל הרגשתי שהוא כולו בזה. בשבילו לקחת חתיכה או פרוסה לפה, זה לא פשוט. הכול היה מדוד. אבל לא בגלל חתיכת הלחם או העוף, אלא כוונה. ובאוכל הוא היה מבין מאד, לאשתי יש עדיין פתקים שהוא כתב, "להוסיף את זה למרק, לעשות כך וכך", היה מדייק, היה אוהב לקבל את מה שהוא אוהב כשהיא בישלה לו ארוחת צהריים. ככה זה.
שאלה: היו להם טענות על השם שזה נקרא מצה ומריבה. ורציתי לשאול, מתי המריבה מסתיימת?
המריבה מסתיימת בזה שהבורא הולך לפניהם או בענן או בעשן.
תלמיד: איפה זה?
ביציאת מצרים. כשהוא לוקח אותם. כשרואים סימן מתוך החושך.
תלמיד: אני חושב שבעבודה שלנו זו ההתשה הכי גדולה שיש, באמת כמו שמצוין פה. שם זה כבר מסתיים?
אני חושב שאנחנו מאד קרובים לזה, אתם קצת צריכים בעדינות להמחיש את המצב הזה, לזהות אותו קצת. זה כמו שאתה הולך בחושך ואתה לא יודע לאן. אבל אתה מתאר לעצמך אולי זה כאן, אולי זה כאן, זאת אומרת, צריך להשתדל להתמצא בזה. אתם ממש בקרבה לזה.
בכל זאת מה שאנחנו עוברים, אנחנו עוברים בצורה יסודית. אפשר יותר עמוק, אבל בינתיים זה כך. ואתם מרגישים שאת הדברים האלה אי אפשר לעבור בכמות גדולה, כי זה מאד תופס את השכל והרגש ויש בזה עומס גדול.
שאלה: לפני רגע הזכרת ענן. מה הדבר הזה?
הבורא הולך לפני עם ישראל או בענן ביום, או בעמוד אש בלילה.
תלמיד: מה זה אומר?
זה סימנים כאלה.
תלמיד: זו הרגשה?
ודאי שזו הרגשה, הכול בהרגשה.
אני ממליץ לכולם, גם לנציגים שיש כאן מהקבוצות וגם למי שנמצא שם בחו"ל, אם יש הזדמנות תקנו את הספרים האלו על פסח, זה ספר מאוד חשוב ושיהיה לכולם. זה מאוד חשוב.
(סוף השיעור)