שיעור בוקר 08.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 18.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/2oQkuZ9o?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "בענין כבוד אב"

קראנו מאמר משלבי הסולם כרך א', דף ק"ו, "בענין כבוד אב". כאילו שהבורא דורש מאיתנו שנכבד אותו. ודאי שהוא לא זקוק לזה, ולא יכולה להיות בכלל דרישה כזאת והבנה שזה יהיה בכלים דהשפעה. מי שמשפיע, התיקון הראשון שיש עלינו כשמגיעים להשפעה, הוא שלא תהיה שום פנייה לעצמי. אז ודאי שכבוד, הדרישה הגדולה ביותר מהדרישות של האגו, של הרצון לקבל של אדם, היא מיד נעקרת מהאדם אם הוא נכנס לרוחניות. 

במרחב הרוחני כבוד, הכוונה היא לא לכבוד עצמי, אלא ההיפך, לכבוד למי שאני נותן. אני זקוק לכבד אותו, אני זקוק להעריך אותו, אני זקוק להכיר אותו, שיהיה גדול בעיניי, מפני שרק אז הכלים דקבלה שלי ייכנעו ואני אוכל להשפיע לו.

זה בעצם כל העניין של ההסתרה. כל עוד האדם לא משיג את כל התיקונים, הבורא נסתר כדי לא להפריע לאדם לעשות תיקונים. לא שהוא עושה בכוונה שאנחנו נסבול בחושך, או מכל מיני חשבונות אחרים, כמו שנראה לנו בינתיים באגו שלנו. אלא ההסתרה מצידו היא לאפשר לנו להכין כלים דקבלה דווקא, כדי שנוכל אז לקבל בהם בלי גבול. בלי גבול אפשר לקבל רק אם כלים דקבלה יהיו בעל מנת להשפיע. כדי לאפשר לנו לתקן את הכלים דקבלה, לרכוש כוונה, אור חוזר, אפשר רק אם הבורא לא יהיה מורגש בתוכנו, בתוך החושים שלנו. לכן הזמן הזה של הכנת הכלי לקבלת האור חייב להיות בחושך, בהסתר כפול או בהסתר רגיל.

לכן העבודה היא בזה שמנסים לעבוד על גדלות וחשיבות הבורא בלי להכיר אותו. איך אפשר? מתוך החושך, מתוך השלילה, לא מתוך החיוב. אם אדם מתוך השלילה, מתוך זה שלא מרגיש את האלוהות, מפתח לאלוהות רצון ומגיע למצב "עד שלא מניח לי לישון", אז הוא זוכה לזה שהבורא מתחיל להתגלות אליו. ואז הגילויים שהוא מרגיש, הכרת הבורא, גם ממשיכה לשמש לאדם כחומר דלק, כיכולת להגדלת הכלי, להמשיך הלאה את הגדלת הכלי, ולא שנוכחות הבורא מכבה את ההתפתחות.

כמו בעולם שלנו. בעולם שלנו כשאדם רעב, אם ניתן לו הכול, אז הוא לא ירצה לעבוד, הוא לא ירצה להתפתח. אומרים שרעב ואהבה מפתחים את העולם, שולטים בעולם, מזיזים את העולם. מה זאת אומרת? רצון לתאווה, תשוקה לכל מיני דברים, ורעב, רצון למלא את עצמו, זה דוחף את האדם להתפתחות, מביא את האדם לתנועה. ואם אנשים היו מקבלים, לא רק אנשים, בכלל כל הטבע היה מקבל מילוי במקום, אז לא הייתה שום התפתחות, לא היה צורך לעשות שום תנועה. אלא ההיפך, אפילו שרוצים לעשות תנועה, כביכול רוצים, לא יכולים, כי אין בשביל מה. כל תנועה היא דחף הכרחי כדי לקבל מילוי. לכן הבורא חייב להיות נסתר, התענוג חייב להיות נסתר, והייסורים, זאת אומרת הריקנות צריכה להיות מגולה דווקא. ובמצב כזה האדם צריך לזוז ולפתח את עצמו לכיוון הנכון, לבנות את הכלי. 

כשהכלי הזה, הרצון לגילוי האלוהות יהיה בצורה מספקת, כך שאי אפשר יהיה ללא זה, אז הבורא יתגלה וכבר יתחיל להיות שלב של גילוי פנים. המעבר בין הסתר לגילוי נקרא מעבר המחסום, כניסה לרוחניות. ואחרי זה, כשאדם עובר להרגשת הבורא, לרוחניות, לעולם העליון, לא חשוב איך לקרוא לזה, מתוך זה שהבורא נפתח לו, מתוך זה שהוא רואה כוחות, יחסים, מה קורה בכלל איתו וסביבו, הוא כבר מתחיל ללמוד את המציאות בצורה מעשית, מתוך החיים החדשים שלו, מתוך הנתונים שמתגלים לפניו. העיקר לעבור את דרך ההכנה ולהגיע לגילוי פנים.

אחר כך כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". אדם שמקבל התרשמות מגילוי הבורא, זה כבר מביא אותו הלאה, זה מושך אותו ומקדם. 

תלמיד: בשביל לתת לאדם תשוקה ורצון להגיע לבורא גם כשהוא עובר את המחסום, האם יש גם איזושהי הסתרה מסוימת כשאדם עובר את המחסום? אני מבין שיש איזשהו מנגנון לפני המחסום כשהבורא נסתר מהאדם, כך שהאדם מקבל רצון להגיע לבורא. 

איך הבורא נסתר מהאדם? הבורא נסתר מאדם באופן פשוט, במידה שאדם נמצא בכלים לא מתוקנים, הכלים האלה מסתירים בעצמם את הבורא כדברים המנוגדים אליו. או אפשר לדבר אחרת, מצד הבורא, שהבורא מלמעלה, כי אנחנו לא יכולים לדבר על האדם לפני שהוא נברא. אז אנחנו אומרים כך, שהבורא עשה מערכת המעטת האור, המעטת נוכחותו, הרגשתו, על ידי פילטרים כאלה, מסננים, שמחלישים ומחלישים יותר ויותר את הרגשתו כלפי הנברא. 

ומדרגות ההחלשה האלו, נקראות העולמות. חמישה עולמות, בכל עולם חמישה פרצופים, בכל פרצוף חמש ספירות, סך הכול 125 מדרגות שבהן הבורא שעומד כאילו אחרי כל המדרגות האלה, אחרי כל הפילטרים, המסננים, מורגש בהם כל הזמן באופן יותר ויותר חלש. ואנחנו מלכתחילה, כשמתחילים את הדרך, נמצאים למטה מכל המדרגות. אז אנחנו מרגישים את החושך. 

אז מצד אחד צריך להגיד שהבורא נסתר מאיתנו מאחרי כל הווילונות האלו. ומצד אחר, אנחנו יכולים להגיד שכל הווילונות האלו, כל המדרגות האלו, נמצאים בתוכנו, והם הם בעצם שלבי הקלקול שלנו מלמעלה למטה. שבכוונה הוא קלקל אותנו ועשה אותנו בצורה כזאת. ובמידה שאנחנו מתקנים כל קלקול וקלקול ממטה למעלה, מקלקול קטן לקלקולים יותר ויותר גדולים, ובאמת הקלקולים הגדולים הם למעלה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כשאנחנו ממטה למעלה מתחילים לתקן את עצמנו, אפשר להגיד שאנחנו מסירים את הפילטרים האלה, את הווילונות שהוא שם בינינו. בהתאם לכמה אני מתקן תכונה בתוכי, הווילון הזה כאילו נפתח. אני מתקן עוד את התכונה הבאה, שוב עוד ווילון אחד יותר גבוה נפתח, וכן הלאה.

אבל באמת הכול בנושא אחד, הכול בתוך הנשמה. כי חוץ מבורא ונשמה אין כלום, ובתוך הנשמה כל המדרגות האלה. הבורא בזה שהכניס לנשמה רצון לקבל, הוא הכניס אותו בהדרגה ב-125 מדרגות אחת אחרי השנייה, כיותר ויותר אכזרי, גדול, דורש. ככל שהרצון לקבל יותר דורש, יותר גדול, כך הוא יותר נמוך, וכשאנחנו מתחילים מההרגשה שלנו אחרי כל המדרגות האלה שבנשמה, בנקודה שנקראת העולם הזה, אז אנחנו בכלל לא מרגישים שום דבר מהאלוהות, מהבורא. 

כשנפתח לנו לראשונה איזה מין יחס אליו, זו הנקודה שבלב, שגם זה לא מורגש בצורה ריאלית, שאני רואה אותו, מרגיש אותו, אלא על ידי ההכנה שאנחנו עוסקים בזה, אם אני מהנקודה הזאת בונה כלי ראשון, תיקון ראשון, מסיר את הווילון הראשון התחתון ביותר, אז אני מתחיל להרגיש אותו. הכול נמצא בי בתוך הנשמה שלי. אחר כך אני שוב מתקן משהו מתוך הרצון לקבל, בזה אני שוב מסיר את המכשול, את הווילון בינינו, וכך אני מרגיש אותו בתוך הנשמה שלי יותר ויותר. 

האמת היא שהוא כל הזמן נמצא בתוכי, בנשמה שלי, אלא אני בעצמי, בתוכי, מתקן את ההרגשה כלפיו, את ההרגשה אליו, את הרגישות אליו, את היכולת להרגיש אותו. זאת אומרת, כל מה שאנחנו יכולים לדבר בסופו של דבר, מדובר בתוך הנשמה, רק בתוכה, מחוצה לה אין מה לדבר. מה שקורה מחוצה לה, אולי קורה משהו, אולי לא, אני לא יכול להגיד. 

כמו שבחמשת החושים שלנו, אני קולט אולי משהו מבחוץ, כי בעצם אני קולט תגובות שלי על משהו שמבחוץ, ומזה אני בסך הכול בונה את תמונת העולם שלי, שנראה לי שאני נמצא באיזה מקום, באיזו מציאות, אותו דבר בנשמה, בחוש השישי. מה שמורגש בתוך הנשמה, לזה האדם קורא העולם הרוחני שלי. וּלְמָה שמגולה בתוך הנשמה הוא קורא לזה הכוח הכללי, הוא קורא לזה בורא.

זה לא קצת כמו שאני מספר, כאילו שזה דבר לא כל כך חשוב. מתגלה בזה שורש הנברא, שורש של כל הבריאה, אבל כל המציאות שעליה אנחנו מדברים, עולמות, נשמות, ומה שממלא את הנשמות האלו והעולמות האלו, ממלאכים ושדים ורוחות, שזה בסך הכול כוחות, תכונות, וגם בעולם הזה מה שנראה לנו, היקום הזה עם כל הדומם שלו, תראה כמה מיליארדי טון של כוכבים ומרחקים,  כל הדברים האלה, בסופו של דבר מתגלה לנו שאנחנו מתרשמים כך, מהשפעת הבורא אלינו, על החושים שלנו. בחושים שלנו זה קיים, ומחוצה לחושים שלנו, אני לא יכול להגיד אם זה קיים, ובאמת זה לא קיים.

התמונה הזאת היא תמונה שקרית של המציאות האמיתית. זאת אומרת, מה שאנחנו מקבלים בתוכנו לפי התחושות שלנו, לפי התכונות, לפי החושים שלנו, אנחנו קוראים לזה מציאות אובייקטיבית, שכביכול קיימת גם אם אנחנו לא נרגיש אותה, גם אם לא יהיה אדם. אבל דבר כזה אנחנו לא יכולים להגיד, כי אנחנו אף פעם לא יכולים לבדוק מהי המציאות האמיתית אם לא יהיה מי שמרגיש אותה. אנחנו תמיד יכולים לדבר על מי שמרגיש ומה הוא מרגיש, רק משני דברים, אור וכלי, או בורא ונברא. לכן כל העולמות, כל מה שאנחנו מדברים בכלל על כל המציאות זה רק בתוכנו, רק בתוך הרגשות שלנו.

והקבלה זה מדע שמסביר לנו מה אנחנו מרגישים. מי זה שממלא את הרגשות שלי, ואת החושים שלי, את חמשת החושים, והחוש הרוחני הנוסף. ומה בכלל המציאות הזאת שאנחנו קוראים לה חיים, מה ההרגשה הזאת בתוך החושים, שחלק מהחושים אולי נעלמים, וחלק נולדים וכן הלאה. זאת אומרת, המדע על קליטת המציאות נקרא קבלה. 

והקבלה מחלקת את המציאות שאנחנו מרגישים לשני חלקים, למציאות מדומה, ומציאות אמיתית. מה זה מדומה, ומה זה אמיתית אם זה מה שאני מרגיש? אז הקבלה אומרת כך, המציאות המדומה זו המציאות שאנו מרגישים בחמשת החושים הבהמיים של אדם רגיל, ואת המציאות האמיתית אנו מרגישים בחוש השישי. 

אבל גם לזה יש מדע של פיזיקה, כימיה, ועוד כל מיני האמצעים שאני מפתח מתוך ההרגשה של המציאות שלנו בעולם הזה. האמת, מפני שהמציאות בעולם הזה מורגשת ברצון לקבל על מנת לקבל, הדבר הזה הוא שקרי ביסודו, כי אני לא מרגיש את המציאות האמיתית, ואני בהחלט לא מרגיש מי ממלא אותי. אלא אני מרגיש את הכול רק לפי מידת התפעלות הכלים שדורשים תענוג. זאת אומרת, התמונה היא תמונה מעוותת.

אני רואה שחסרות לי כאן עוד כמה מילים.

ואז כשאני מפתח את החוש השישי, מפני שאני מפתח אותו עד למצב שהוא ראוי לתפקידו, הוא נעשה לא שייך, ולא תלוי בי. הוא ממש אובייקטיבי, ולא קשור לרצון לקבל שלי. הוא נעשה כאילו שאני מסתכל בעיניים של מישהו אחר, לא משוחד. ואז אני לא מרגיש את התמונה לפי איך שהיא נראית בתוכנה של מה טוב לי, או רע לי. אלא אני מרגיש את התמונה איך שהיא בהחלט בצורה האמיתית. לכן המציאות הזו נקראת המציאות האמיתית, ואני קורא למציאות הזאת שאני מרגיש, בורא. אלה דברים שעוד צריכים לברר אותם.

תלמיד: יש הרגשה שמפני שאני לא מרגיש את הבורא, אז ההרגשה שלי היא שאני לא רץ לכיוון הטוב, אלא יותר בקטע של בורח מהרע. זאת אומרת, אני מרגיש את חוסר הטעם של החיים בעולם הזה, בצורה שמאוד מכאיבה לי, ומזה אני מנסה לברוח. אבל אני לא מרגיש תענוג כזה גדול מלרדוף אחרי הטוב. זאת אומרת, אני יותר במצב של לברוח מהרע, מאשר לרוץ אל הטוב. למרות שבמוח אני מבין שלהגיע לשם זה יהיה נפלא. 

אז מה השאלה?

תלמיד: איך הופכים את זה? איך להתחיל לרוץ בשביל הטוב, ולא רק לברוח מהרע?

זו שאלה טובה. אדם שמגיע למצב שהוא רוצה לברוח מהרע, זה בעצם האדם שמגיע לקבלה. בצורה כזאת הבורא מחייב אותנו להתחיל להכיר אותו. מפני שאנחנו רצון לקבל, אי אפשר לחייב אותנו בצורה אחרת, אלא לעשות לנו רע, כי אנחנו מתקדמים רק מהכרחיות. לכן בעל הסולם כותב שכל הקבלה מיועדת למי ששואל את השאלה הפשוטה "מה הטעם בחיי". 

ב"הקדמה לתלמוד ספירות", באות ב', בסעיף 2 ממש מיד בהתחלה, הוא כותב שכל חכמת הקבלה היא למי ששואל מה הטעם בחיי, ומחפש באמת איך לחיות, כי קשה לו, והוא לא מסוגל להישאר בחיים בלי לפתור את השאלה הזאת. 

אז ודאי שכולם מתחילים לרוץ מהרע, ומחפשים משהו יותר טוב. אתה אומר, אבל אנחנו בכל זאת לא בהמות או תינוקות שסתם בורחים מהרע, ורוצים משהו טוב. אני רוצה להתקדם כמו בן אדם. מה זה בן אדם? הבורא הוא אלוהות, הכוח הכללי של הטבע, הכוח שמסובב את כל המציאות. זה חוק כללי, ואם אני מכיר אותו, אני מבין איך הכול פועל, איך הכול מסתובב, עבר, הווה, עתיד. אני מכיר את כל הנשמות, ואני מכיר את עצמי.

אני קשור לנצחיות, ולא רק לזמנים האלה כאן בעולם הזה, אלא בכלל לכל הזמנים, ולכל מה שעובר בכלל על כל העולמות. אז שאני אשתוקק לזה רק מתוך שעכשיו רע לי, שמשהו דוקר לי? לא, אני רוצה להתקדם כמו אדם שמתקדם לדבר שהוא נצחי וגדול.

האמת שזה נכון. ומי שמתחיל ללמוד קבלה, חייב לשנות את הכוח המניע שלו מכוח הדוחה מאחורה, על ידי הייסורים, לכוח המושך מקדימה על ידי התענוגים, ואפילו תענוגים בהמיים. זאת אומרת, שאני חושב שיהיה לי טוב, ולא שהרע מחייב אותי לברוח. הרי כל הדתות, וכל השיטות בנויות על השיטה הזאת, לברוח מהרע. ולכן הם אומרים לאדם, תפסיק לרצות, ותסתפק במועט. 

אתה לא צריך הרבה, פחות לאכול, פחות לשתות, אפילו פחות לנשום כמו ביוגה, ועוד כל מיני דברים. תקטין את הדרישות שלך, ויהיה לך טוב. תסתפק במשהו קטן, במשהו שקל להשיג, ואם תעשה כל מיני תרגילים כדי שלא תרצה יותר מזה, אתה כבר תהיה שמח. שב תחת העץ, תעשה מדיטציה, וגמרנו, שלווה. אבל בזה לא רוכשים שום דבר גדול, כי הורסים את הכלים דקבלה. 

אז נכון שכבר מאחור אני לא מרגיש דחף של כאבים שדוחף אותי קדימה, אבל אני גם לא רץ קדימה בכלל. הקבלה אומרת שאסור לנו למחוק שום דבר. תהנה מהחיים האלה איך שאתה רוצה, תמשיך ליהנות, יחד עם זה תמשיך ללמוד קבלה ותנסה להגיע למצב שהרוחניות היא יותר גדולה מהעולם הזה, שהיא נצחית, שהיא פותחת לך אופקים. ואז אתה תרגיש באמת אין סוף, מעל החיים והמוות, אתה תראה את כל הגלגולים, תראה איך שולטים בחיים בכלל, לא החיים האלו של היום, וזה מה שימשוך אותך קדימה. אבל לא כדי לא להרגיש כאבים, אז לא תרצה יותר מאשר חתיכת לחם וצלחת מרק.

אנחנו בהחלט צריכים להחליף ייסורים בהמיים בייסורי אהבה. שאני ארגיש שחסרה לי רוחניות מתוך אהבה, מתוך זה שאני רוצה את זה, בגלל שזה גדול, שזה יפה, ולא מתוך זה שדוקרות אותי הצרות מאחורה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

לאדם בעצמו קשה לעשות את זה, זה רק על ידי חברה. החברה תספק לו את הביטחון בזה, הרגשה בזה, התפעלות בזה. אם אני רואה שהרבה אנשים מתפעלים מזה, אז אני כבר לא שם לב איך לצאת מהצרות שלי, אלא אני רואה שאנשים משתוקקים לזה בגלל שזה גדול. אם כולם אומרים שזה גדול, אז מתוך קנאה, שנאה וכל מיני תכונות אנושיות שלי, אז אני גם ארצה את זה. וכך על ידי החברה האדם מחליף ייסורי בהמה בייסורי אדם. 

תלמיד: מה מיוחד בחוש השישי שבו אני מרגיש שאני נותן תענוג?

מה המיוחד בחוש השישי לעומת חמשת החושים? בכך שהחוש השישי עובד לגמרי בשיטה שונה מחמשת החושים. התוכנה בחמישה חושים היא תוכנת הרצון לקבל, ואז לפי התוכנה אני קולט את המציאות בחמישה חושים שלי, ומעבד אותה כבר מלכתחילה ברצון לקבל שלי ללא שום קשר למציאות. אלא אני קולט את מה שמזה יהיה לי טוב, וגם קולט את מה שמזה יהיה לי רע, אבל בצורה שדוחה את הרע ומקרבת את הטוב. זו התוכנה של הרצון לקבל שעובדת עם חמישה חושים.

זאת אומרת, יש חמישה חושים כמו חמש צינורות שבהם מגיעה התפעלות מהחיצוניות, ואת ההתפעלות הזאת אני מיד מחלק למה שרע לי ומה שטוב לי, ולא אכפת לי המציאות עצמה, אלא אכפת לי רק ההרגשה ממנה. לכן התמונה שמצטיירת לפניי היא לא תמונה אמיתית, אלא תמונה שהיא רק ביחס לטוב ורע. מה שאין כן כשאני הולך בחוש השישי ומפתח אותו.

החוש השישי עובד בשיטה אחרת, בשיטת ההשפעה. זאת אומרת, ללא שום קשר אליי, לטבע הראשוני שלי, אלא רק בהתאם למי שאותו אני מרגיש. זאת אומרת את מי שאני מרגיש, כמה הוא חשוב, כמה הוא גדול, וכמה במקום להפנות אליי, אני יכול להפנות אליו את התענוגים והייסורים וכל שאר הדברים. כלומר אני מחליף, במקום להרגיש בתוכי טוב ורע, אני עכשיו לוקח אותו כאובייקט המרגיש טוב ורע ממני, ואז התמונה מתחילה להיות אחרת לגמרי. אני מתחיל להרגיש לא את מה שנכנס ומתיישב על הרצון לקבל, אלא את מה שנכנס ומתיישב על הרצון להשפיע, ועל הרצון להשפיע לאלוהות, למי שמביא לי את ההתפעלות. כלומר הכלי שלי מתחיל להיות הבורא. 

זה כמו במצלמה, על מה אני מצלם את מה שיש מבחוץ? או על הסרט שלי, או על הסרט שלו. יוצא שבזה אני מקבל את הכלי שלו, אני עובר להרגשה שלו, למה שהוא מרגיש, ממה שהוא מתפעל. בצורה כזאת אני מתייחד עם הכוח העליון שהוא מחוץ לי, ולכן המציאות נקראת המציאות האמיתית.

אין לי כל כך מילים להביע את זה, אבל זה ממש עולם הפוך. 

תלמיד: גם עכשיו וגם אחר כך תמונת המציאות היא סובייקטיבית.

בזה שאני רוכש את החוש השישי ומרגיש בו מציאות אחרת, אני לא מבטל את חמשת החושים, ולא מבטל את ההרגשה שלי בחמישה חושים. אין בהם שום תיקון ואין מה לתקן בהם, הם נשארים כמו שהם. זאת אומרת, באותה צורה אני יכול ליהנות מכל הדברים שנהניתי קודם. חמשת החושים לא ניתנים לתיקון, לשינוי, הם נשארים כך וזהו.

אלא מה שאני כן עושה, אני מתאמן בהם כדי להגיע למצב שאני ארצה לפתח ולעבוד בחוש השישי. לעומת מה שאני מרגיש בהם אני מקבל את התחלת החוש השישי, את הנקודה שבלב, ואני כל הזמן יותר ויותר מתייחד אתו, מרגיש שהוא זה אני, אני מתחיל לחיות בו, ומה שאני מרגיש בו זה בשבילי כבר כל החיים שלי, ולא בחמשת החושים הבהמיים בעולם הזה. 

כשאני מרגיש יותר טוב את הרוחניות, בשבילי זה שמח, פחות טוב, בשבילי זה עצוב, ולא מה שבחמישה חושים. זה מתחיל להיות יותר ויותר חשוב לי, ואז כך אני מדביק את עצמי לחוש השישי ומתחיל להזדהות אתו, ואלו בעצם החיים שלי. עד כדי כך שחמישה החושים האלה בכלל לא מביאים לי אחר כך שום הרגשות מיוחדות או התפעלות מיוחדת. אם כן, אז כן, אם לא, אז לא, אני לא מרגיש שאני חי בהם. עד כדי כך שכאשר אדם מת, כלומר הגוף מת, והאדם לא מרגיש שהוא מת, הוא לא עובר תהליך דרמטי של פרידה מהגוף וכל מיני דברים. הרב'ה אמר, שזה כמו שמחליפים חולצה, לא יותר. 

תלמיד: איך באה הרגשת הבורא?

הרגשת הבורא באה בחוש השישי, אם החוש השישי הזה הופך להיות יותר גדול מחמשת החושים. אם אדם מזדהה איתו ורוצה להיות דבוק אליו ולחיות בו, אז ההתפעלות בו לעומת חמשת החושים היא פותחת את החוש הזה להרגשת האלוהות. 

תלמיד: הרגשת האלוהות היא לא קשורה לתענוג שאני מקבל בחמישה חושים.

הרגשת האלוהות לא קשורה בכלל לתענוגים שמרגישים בחמישה חושים. אתה יכול להמשיך ליהנות בהם, לא חשוב עד כמה אתה מכבה אותם או לא מכבה על ידי החוש השישי. קבלה בכלל לא אוסרת על כלום, היא אומרת תפתח את החוש השישי, ובחמישה חושים תעשה מה שאתה רוצה, בהם אין תיקונים, בהם אין כלום. השימוש בחוש השישי יבנה ממך אדם, ואז תדע איך להשתמש או לא להשתמש בחמישה החושים האלו. בזה הקבלה מאוד שונה מכל הדתות ומכל השיטות האחרות.

כאן רואים שבהחלט השיטה הזאת היא שיטת קניית החוש השישי, קניית משהו חדש לגמרי, וכל העסק הזה לא שייך לעולם הזה. כמו כן, קבלה לא מדברת על כל מיני מעשים גופניים או מעשים מסורתיים, כל מיני דברים כאלה.

תלמיד: תיקון חמשת החושים.

לא רק תיקון חמשת החושים האלה, אלא ששייכים למסורת, למעשים, להרגלים, כל מיני דברים ששייכים לדת, במה שמתעסק העמך, זה בכלל לא שייך לקבלה, כמו שזה לא שייך לרוחניות. זה שייך לאדם שנמצא בעולם הזה ומרגיש שעל ידי זה טוב לו, קל לו, הוא שייך לאמונה עממית, לאותו עולם המדומה. 

תלמיד: החוש השישי זה שלי ושל הבורא יחד, זה משותף?

כן.

תלמיד: איך יש הרגשת הרע ברוחניות?

כמו שיש הרגשת הטוב, לא יכול להיות שלא תהיה ברוחניות הרגשת הרע. זאת אומרת מידת ההסתרה והגילוי באות כאחד. קודם כל, כל הסתרה חייבת להיות לפני הגילוי, אחרת לא יהיה גילוי. הכול בנוי במעמד נברא מול בורא, אז ודאי שחייבת להיות מציאות מורכבת משני כוחות, משני נתונים, אור וחושך, כלי ואור. לכן הרגשת הרע חייבת להיות לפני הרגשת הטוב. 

אבל הרגשת הרע באדם שנמצא ברוחניות היא לא הרגשה רעה, אלא בדומה למי שיודע שהוא עוד מעט יאכל, אז כמה הוא נהנה מזה שעכשיו הוא רעב, הוא כבר יודע איזה טעמים הוא יוכל לגלות על ידי הרעב והתיאבון שלו. זה תומך בזה, ברוחניות אי אפשר להבדיל בין שניהם, זה פנים ואחוריים של אותו כלי. 

לכן אין אף מצב ברוחניות שאדם סובל בו. הרגשת החושך היא הרגשה קונסטרוקטיבית, הרגשה של יצירה, יצירת הכלי, זו שמחה, זה לא כאב וייאוש. מעבר למחסום אין שום שלילה.

תלמיד: יוצא שהמציאות שאני מגלה עם החוש השישי זו מציאות שנוצרת ביחסים ביני לבין בורא. השאלה, אם אותה מציאות תיראה לאותו אדם באותו מצב עם החוש שישי, באותו אופן ששני אנשים עם אותו חוש ראייה מסתכלים על כיסא, והם פחות או יותר רואים אותו כיסא?

כן. מי שנמצא באותה דרגה ברוחניות, אומנם אלו שתי נשמות, מגלים לכל אחד אותה מידת הבורא, היא מתגלה בשניהם, ושניהם מרגישים אותה מציאות, אבל כל אחד בטעמים משלו. כמו שאני לא יכול להשוות איתך מה אתה מרגיש ומה אני מרגיש מאותו משקה, האם אותו דבר או קצת שונה. ודאי שיש קצת שוני בהתפעלות מזה. כך זה ברוחניות, ודאי שכל אחד במינו תופס את הדברים בצורה קצת שונה, אבל זה לא אומר שהמציאות היא שונה. יש להם שפה משותפת על מה שהם מרגישים, בגלל זה מקובלים כותבים ספרים אחד לשני, ויכולים להחליף דעות מה קורה במדרגות, במצבים רוחניים. 

זה שכל אחד מרגיש טעמים מיוחדים, זה בהתאם לזה שכל אחד הוא בכל זאת חלק אחר מהנשמה הכללית באדם הראשון, ואז וודאי שלכל אחד יש התפעלות קצת אחרת, אבל לא יותר. על זה אפילו אין לנו ויכוח, כי אנחנו לא יכולים להשוות את הדברים האלו בינינו, באיזו מידה אתה מתפעל מחם ומתוק ובאיזו מידה אני, אבל שנינו מסכימים שזה חם ושזה מתוק.

תלמיד: יכול להיות מצב ששני מקובלים באותה רמה יהיו להם דעות חלוקות.

לא יכול להיות באותה רמה שתי דעות חלוקות, כי כולם מרגישים אותו דבר, כולם בנויים לפי אותן ארבע בחינות. אלא מה שמרגיש אחד ומה שמרגיש שני, כמו בעולם הזה, אומנם מרגישים אותו דבר, אבל ההתפעלות הפנימית בתוך כל אחד היא התפעלות נבדלת מהשני. 

כמו שלך ולי הגישו אותו תה, ממש לקחנו מאותו מקום ואנחנו שותים. אנחנו מסכימים שזה מתוק כי יש לנו חושים משותפים, ושזה חם ולח ועוד כל מיני הבחנות. אבל עכשיו כשאשאל אותך עד כמה אתה מרגיש שזה מתוק, אתה תתחיל לתאר לי את כל הדברים, זה אינסוף, אתה לא תוכל לעשות את זה, להסביר ולהעביר לי, וגם אני לא אדע את עצמי עד כדי כך, והעיקר לא אדע איך להעביר לך. זאת אומרת, יש דברים שמיוחסים למבנה הכלי הספציפי, שלך ושלי. אבל מה שאנחנו מרגישים כלפי הדבר השלישי, בזה לא יהיה לנו שום ויכוח.

תלמיד: אם החוש השישי הוא חוש נוסף, איך מרגישים אותו דווקא דרך חבר, ביחס לחבר?

ביחס לחבר או לשם מה אני צריך את החבר, זה מפני שלפתח את החוש השישי אפשר רק על ידי זה שאני נמשך לאלוקות, לא שאני נדחף לרוחניות על ידי ייסורים מאחורה, כמו שדיברנו, אלא על ידי זה שאני נמשך לרוחניות, על ידי גדלות הבורא כביכול, על ידי הנצחיות. זאת אומרת, לא על ידי חושים בהמיים, אלא על ידי הכרת הרוחניות כנעלה מהעולם הזה. 

את ההתפעלות הזאת אני יכול לקבל רק על ידי החברה, ולכן כל החוש השישי, המשיכה לרוחניות, מה שאני בונה בנקודה שבלב, כל החוש הזה יכול להיבנות רק על ידי החברה. זאת אומרת, ככל שאני מתפעל מהחברה, באותה מידה אני מתפעל מהחברה שמכירה את האלוהות, שמדברת עליו, שזה גדול, כמו בכל פרסומת, כמו בכל מודה, בכל הדברים ששוטפים לנו בהם את השכל. אז במידה שאני מקבל התפעלות מהם, אני יכול לגדל את החוש הזה, לפתח אותו עד כדי כך שאני מתחיל להרגיש ברוחניות.

כדי להתפעל מהחברה מגדלות הרוחניות, אני צריך להרגיש אותם, או בוא נגיד להעריך כגדולים מאוד את כל החבר'ה האלו, כדי להתפעל מהם יותר חזק, את עצמי נמוך כלפיהם וככל שהם במספר יותר גדול, גם אני מתפעל יותר.

ואני צריך לארגן לעצמי מסגרת מלאכותית כזאת שרק הם ישפיעו עלי ולא משהו אחר. ואז ככל שאני אשתדל שזה ישטוף לי את השכל, ושאני אהיה ממש שפוט לדעות שלהם, במידה הזאת אני אצליח לפתח את הנקודה שבלב עד שהיא תהיה כלי.

שוב, הנקודה שבלב אף פעם לא גדלה על ידי ייסורים מהעולם הזה, היא גדלה על ידי הכרת גודל הרוחניות. לכן, כל כך חשוב לשמוע מכולם שזה דבר ענק, זה עצום.

תלמיד: יוצא שהכלי של הבורא, זה שעליו אנחנו מדברים הוא לא שלי בעצם, זה אף פעם לא יהיה קניין שלי, אלא הכלי הזה ייכנס לשם לפי מידת ההשתוות שלי, נכון?

הכלי הרוחני בנוי מעל הנקודה אמצעית שבאין סוף, והאגואיזם הוא ממש רק נקודה, ומה שבונים על גבי הנקודה הזאת, כלי כזה, שאנחנו בתוך כספל ככה מציירים אותו, זה הכול בא מ-ט' הספירות הראשונות, וט' הספירות האלו הן התכונות שאנחנו מקבלים מהבורא. 

זאת אומרת, האגואיזם שלנו זה רק היסוד שמעליו אנחנו יכולים לבנות ט' ראשונות. זאת אומרת, בתכונות הבורא, שאנחנו מקבלים מהבורא, לוקחים מהבורא, מעתיקים מהבורא, בתכונות האלו אנחנו מקבלים אלוהות. אבל איך אנחנו יכולים לקבל אותן, להעתיק מהבורא? בזה שאנחנו מעמידים אותן מעל האגואיזם.

זאת אומרת כאן צריכים להיות צמצום על אגואיזם, מסך וככל שיכולים לדרוך עליו, כך יכולים לבנות מעליו את ה-ט' ספירות, קבלת התכונות האלה מהבורא.

וכך יוצא שהאדם רוכש כלי שהוא משתמש בו, הוא רוכש מהבורא את כל הכלי שלו. ככל שהוא רוצה להשפיע לי, אותו כלי דהשפעה אני מעתיק ממנו אלי ומשתמש בו. בזה אני נעשה דומה לו, שווה לו, כמוהו. לכן "הוא ושמו אחד".

תלמיד: מהבחינה הזאת, זה אותו דבר אם אני מקבל התפעלות מהחבר.

גם כשאני מקבל התפעלות מהחבר זה אותו דבר, לכן כתוב שחוץ מהאדם הכול תכונות של הבורא, מחוץ לאדם נמצא רק בורא. לכן החברה שאני מתפעל ממנה, למה היא שולטת עלי?

תלמיד: אני בהכרח צריך להיות חלק מהחברה שאני מתפעל ממנה, אני יכול להסתכל עליה ממצב של ממטה למעלה ולהתפעל ממנה או שאני ממש צריך להיות חלק ממנה?

לא, מהחברה שאתה הולך להתפעל, אתה לא חייב להיות חלק ממנה. כי "חלק או לא חלק", נמדד אצלנו רק לפי השתוות הצורה. אז אני לא יכול להגיד חלק או לא, אבל העיקר להתפעל. זאת אומרת, להעמיד את עצמי כלפי החברה במצב כזה שאני מתפעל. כי יכול להיות שהם סגורים, יכול להיות שאני לא קולט, יכול להיות שהקשר בינינו לא כל כך תקין, יכול להיות שאני רואה בהם כל כך הרבה דברים שלא נראים לי חוץ מהרוחניות. למשל מהרוחניות שעליה הם מדברים אני מתפעל, אבל אני רואה עד כמה הם דפוקים, עד כמה הם מכוערים, כל מיני דברים שיכולים להסתיר את ההתפעלות, וכאן זה ודאי תלוי איך אני מסדר את החשיבות והראייה שלי. זו כבר העבודה שלי. גם בזה אני בעצם צריך, יכול לתמוך באנשים שסובבים אותי, כי אני לא לבד בזה, אלא יש עוד מתחילים, יש עוד אנשים.

והבעיה היא שמידת ההתפעלות שלי מהחברה תלויה גם באיזו צורה אני רואה שיתר האנשים מתפעלים ממנה. אפילו אלה שנמצאים בתוך החברה ואלה שנמצאים בסביבה.

וזה גם תלוי איך החברה מסדרת את עצמה כלפי. האם הם "מגרדים" אותי? האם הם נותנים לי אילו מין גירויים כדי שאני אתפעל מהם? הם צריכים להראות לי שיש בהם משהו גדול, שהם גדולים. שהם כאלה ש"או ווה, מה הולך שם"? הם חייבים להראות לי את זה, אחרת אני קטן, איך אני אתפעל מזה? 

זה כמו עם ילד, משחקים איתו, אבל על ידי המשחקים האלו הוא גדל. אז כך אני רוצה גם כן מהם שיתייחסו אלי. זאת אומרת, חברה שרוצה למשוך אנשים ורוצה לעזור לאנשים להתקדם, חייבת להיות בטוחה בזה שהיא יודעת, כמו מחנך, להתייחס לאלה שרוצים להתקרב אליה. היא צריכה לדאוג לזה. 

כלפי האנשים שהולכים להתקרב היא מראה את עצמה כחשובה, כגדולה, לא כעובדת בהצנע לכת בלבד, שהכול נסתר ואתה לא רואה כלום. צריכים במשהו להראות למתחיל שיש פה דברים גדולים. כמו לילד. שמשהו כאן מתנוצץ ויפה וצבוע. חייבים לעשות את זה. 

לשם כך מקובלים התחילו לעשות כלפי העמך כל מיני הופעות. הרב'ה יוצא עם חלוק, עם הכובע, עם כול מיני דברים כאלה, יש יסוד בכל זה. כל הדברים האלה התחילו מדברים חיוביים ביסודם. 

תלמיד: למה חשוב לי שגם החבר ישיג חוש שישי? הוא יכול להמשיך לעשות לי התפעלות, והצגה ואני אשיג מה שאני אשיג. למה חשוב לי שהוא יתקדם יותר? 

האם אתה מדבר על שני חברים, לא קטן וגדול? 

תלמיד: בחברה. 

בחברה זה פשוט מאוד. "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו חושבים שזו סיסמה יפה שכבר נמאס לכולם לשמוע. זה לא חשוב לי מה הוא משיג, מפני שאנחנו אומרים שבתוך האדם יש רצון לקבל. הרצון לקבל הזה הוא חלק ממלכות דאין סוף. 

מלכות דאין סוף זו רק נקודה ולפניה תשע ספירות, אלה תכונות הבורא. ומתוך ההשתלשלות, ושבירת הכלים והכול, נעשה כך שבכל אחד ואחד מאיתנו יש חלק ממלכות דאין סוף משלו. אבל אם אני רוצה לקבל תשע ספירות, זאת אומרת, יתר חלקי הנשמה שלי ששייכים לט' ראשונות, אני לא יכול לקבל אותם סתם מאיזה מקום. הם נמצאים בכל יתר הנשמות. 

אני לא יכול לקחת ממך, להיכנס עם היד שלי לתוך הנשמה שלך, ולתפוס שם, ולקרוע לך את הנשמה, ולהוציא ממך את החלק שלי ולצרף אלי וכך לעשות עם כל אחד ואחד. אי אפשר לעשות דברים כאלה ברוחניות. 

אלא ברוחניות אתה חייב להתייחד עם כל נשמה ונשמה. אתה לא יכול להתייחד עם כל נשמה ונשמה כי בנשמה של השני, חוץ מהחלק שלך שנמצא שם, אתה לא יכול להיות במגע עם כל יתר החלקים שנמצאים שם. אתה לא מרגיש אותם. מפני שהם שייכים לחלק ממלכות דאין סוף שונה, אחר, לא שלך.

אבל דרך החלק שלך אתה מקושר עם כל הנשמה השנייה והשלישית, והרביעית וכך עם כולם. זאת אומרת, אם אני רוצה לבנות את הכלי שלי, אני חייב להיות כלול מכל הנשמות, מכל אחת. מזה יש תוצאה נפלאה, שכל אחד מגיע לכלי של הבורא, כלי של כל המציאות, כלי של אדם הראשון. כל אחד ואחד. 

הוא רק מתבסס על הנקודה שלו, האני, נקודה ממלכות דאין סוף. אבל כול יתר הנשמות הופכות להיות שלו. לכן לא יעזור לי אם אני משיג משהו והשני לא משיג. בסופו של דבר, כולנו חייבים להשיג אותה המדרגה הנעלה ביותר, אחרת אף אחד לא משיג את המדרגה הזאת.

זה נקרא "גמר התיקון הכללי". זאת אומרת, אפילו רבי שמעון, אפילו בעל הסולם, לא חשוב כמה הם גדולים, הם לא יכולים להגיע לדרגה הגבוהה ביותר לפני שכל הנשמות מגיעות לדרגה הזאת. כי גם להם חסר בכלי שלהם כל התיקונים שעוד לא עשו יתר הנשמות.

הם יגיעו לתיקונים האלו בעצמם, הם תיקנו מצידם את כול הדברים האלה. בכל זאת, כול עוד יתר הנשמות לא יתקנו את עצמם ולא יגיעו לזה, גם להם יהיה חסר. אור כללי, נרנח"י דנרנח"י, שאנחנו אומרים, חסר גם להם. 

תלמיד: כשבחברה כזאת מאוחדת יש חברים שקיבלו את החוש השישי, האם הם יכולים להקל על האחרים מהחברה הזאת גם לקבל? 

וודאי.

תלמיד: זאת אומרת, לעשות קירוב ואיחוד?

אם בחברה יש אנשים שמשיגים רוחניות ונמצאים מעבר למחסום, אז כל החברה מרוויחה מזה, מפני שההתכללות של אלו שהשיגו בכל יתר הנשמות, פועלת בזה שבכל נשמה ונשמה יש איזה חלק מתוקן שהוא כבר רוחני.

האדם הזה שאני נכלל בו, נגיד שאני מתוקן והוא לא, הוא לא מרגיש שהוא מתוקן בחלק הזה. אבל הוא מרגיש תמיכה מהחלק הזה כלפי יתר החלקים וזה עוזר לו להתקדם, עוזר לו הלאה להיתקן, לתקן את התכונות שלו מהחלק המתוקן שלי שנמצא בו. אבל רק דרך החלקים המשותפים יש קשר בין אחד לאחר. אני נמצא בכולם והוא נמצא בכולם, וכך כל אחד ואחד.

יוצא שהחלק הפרטי של כל אחד זה מה שנמצא בו משלו, והיתר הם לא שלו. כך זה בכל נשמה ונשמה. זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על נשמה שכוללת את עשר הספירות נניח, אז מלכות היא של האדם, וט' ראשונות הן התכונות שנמצאות בכל יתר הנשמות. ושוב אני אומר, הוא לא יכול לקחת אותן, להוציא אותן מכולם ולהכניס כאילו לתוכו, אלא הוא חייב להיות בתוך כל הנשמות ולעבוד בכלי השלם הזה שנמצא בכולם. יוצא שהאדם נמרח על כל המציאות, וזה נותן השלכות מאוד גדולות.

לכן "ואהבת לרעך כמוך", יוצא שזה כלל טבעי, שכך בעצם בנויה המציאות. ומה שמעניין הוא, שאת הנקודה הזאת של עצמו האדם לא צריך לתקן כי היא ל"ב האבן, אליה הוא לא צריך להתייחס, זו מלכות עצמה. אלא הוא צריך לתקן דווקא אותם חלקים שנמצאים בכל אחד ואחד, כלומר את החלקים שלו שנמצאים בכל אחד ואחד, בט' ראשונות.

זאת אומרת, ממה שאני גדל אחרי שקיבלתי את הנקודה שבלב, את ההשתוקקות לרוחניות, אני גדל רק מזה שאני מתקן את החלק שלי בכל אחד, מה שנקרא "בעל מנת להשפיע". מובן מכאן שחוק דהשפעה הוא חוק הכרחי לחיבור הנשמה לכלי אחד של כל אחד ואחד. 

תלמיד: אם אדם אחד הגיע לרוחניות, והחשיבות היא שהנקודה שלו שנמצאת בכל אחד אחר היא מתוקנת ותומכת בשאר הנקודות, מעלה את שאר הנקודות, האם זה משנה אם הוא קרוב אליו או שהוא לא מכיר אותו בכלל?

לא.

תלמיד: אם זה לא משנה, אז במה חשובה הקירבה, האם רק מההתפעלות הכללית של העלאת החשיבות?

יש מקובלים שעשו לפני אלפי שנים, מאות שנים תיקונים, והתיקונים שלהם נמצאים בנו ועוזרים לנו להתקדם, האם אני מרגיש את זה? יש בי חלק מרבי שמעון, מהאר"י, מהאשלגים, ומכל יתר המקובלים שהיו מיליונים במשך הדורות, נסתרים וגלויים כלפי האנושות, שאנחנו מכירים אותם, וכולם השאירו רושם בכל אחד ואחד מאיתנו. האם אני מרגיש את זה ואומר, "אצלי זה מתוקן מפני שהוא חי לפני 800 שנה בספרד ואת זה הוא תיקן"? מאיפה אני יודע? אני לא יודע, אבל זה בכל זאת קיים ודאי. לכן אנחנו מתקדמים, ולכן "צדיק יסוד עולם" מקדם את כל האנושות בצורה כזאת יותר מכל דבר אחד. הוא מקדם את כולם, "יסוד עולם", בזכותו העולם כולו נדחף קדימה. זה דבר אחד.

דבר שני, אם יש מישהו לידך כמו חבר שנניח נמצא ברוחניות או אפילו לא נמצא, ההתפעלות וההשפעה שלו עלייך יכולה להיות הרבה יותר חשובה, דרך הגשמיות. כי מה יש לך מזה שהמקובל עשה לך את ההכנה, ונכון שאתה היום נעשה מזה יותר רגיש, יותר מוכן להתפתחות רוחנית, אבל החבר שנמצא לידך הוא בשבילך דוגמה, הוא פועל עליך יותר מהכול, הוא יכול לדחוף אותך הרבה יותר חזק. לכן אנחנו צריכים להתייחס זה לזה כמו כוח שבלעדיו אי אפשר להתקדם, זה ממש כמו בקומנדו.

כך אדם לפי התפתחותו מרגיש אחר כך את כל האנושות, שכל האנושות היא הכלי שלו ומכל אחד אכפת לו. כמו שכתב בעל הסולם במאמר "הערבות" על רבי אלעזר בן רבי שמעון שכך אומר, שכל העולם שייך לאותו חוק "ואהבת לרעך כמוך", אבל זה תלוי בהתפתחות האדם כמה הוא מרגיש, כמה הוא רואה את זה. אבל ודאי שזה כך, כי אין אדם שאין בו ניצוצות של אנשים אחרים. ואם הוא לא יגיע לגמר התיקון, אז אף אחד מהם לא יגיע לגמר התיקון. לכן התפשטות חכמת הקבלה והפצתה זה דבר כל כך חשוב. מהבנת המערכת הזאת מובן כל היוצא מכך.

תלמיד: עד כמה אני יכול להבחין במדרגה שאני נמצא בה ולדעת אפילו את המדרגה הבאה? עד כמה זה מדע מדויק?

עד כמה קבלה היא דבר מדויק שאני יכול למדוד איפה אני נמצא, מהי המדרגה שאני נמצא בה, וכן הלאה.

המדע שאנחנו מפתחים בעולם הזה הוא תלוי בחושים שלנו. אם אנחנו מבדילים שבעה צבעים, שבעה צלילים, אז בהתאם לזה אנחנו בונים מכשירים, כל מיני מערכות, תוכנות, שהם יתאימו בינינו לבין מה שאנחנו מרגישים כעולם מסביבנו, כדי שנוכל לחקור יותר את העולם.

אני יכול על ידי המכשירים שלנו להרחיב את החושים שלי איפה שאני מרגיש שחסר שלי. נגיד שאני לא רואה בקרני רנטגן וביתר הגלים היותר קצרים, אז אני בונה לזה מכשירים. אבל אחר כך כדי לתפוס משהו מזה, אני חייב מהמכשירים האלה שתופסים את התופעות האלה, להעביר לשפה או למדידה או למשהו שאני מבין, שאני אראה, שאני ארגיש, שאני אשמע. על ידי זה אני בודק, מודד, רושם, חוזר על כל הדברים האלה, ומזה כל המדע שלנו.

מה קורה לנו ברוחניות? ברוחניות אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר טוב מגשמיות. מפני שברוחניות אני משיג את השורשים, לא רק תופעות, אני משיג את השורשים של התופעות, את הסיבות. ברוחניות אי אפשר שאני ארגיש משהו לפני שאני בונה לזה כלי. התנאי הזה, שאם יהיה לך כלי, אז בתוך הכלי תרגיש איזו תופעה, רק זה אומר על זה שקבלה היא מדע אמיתי לעומת כל הדברים שלנו.

כי בעולם שלנו אני יכול להרגיש משהו, מה זה? לא יודע. מאיפה? לא יודע. איך זה? לא יודע. מה כן? כך אני מרגיש. ברוחניות זה בלתי אפשרי. ברוחניות, רק אם בניתי לזה קודם כלי, ואני יודע בדיוק את הסיבות והתוצאות, איך בדיוק אני הולך להרגיש, למדוד, איזה מסכים יהיו לי, איזה צמצום, וכשאני בונה זיווג דהכאה בראש, איזו מידת קליטה תהיה לי, רק אחרי זה אני מקבל התרשמות בתוך גוף הפרצוף, בתוך הכלי, ואז אני יודע בדיוק מה קורה לי.

לכן ברוחניות אי אפשר להשיג משהו בהרגשה, אם לפני זה לא מדדת את זה בשכל, בדעת, בתבונה, ואתה יודע במאה אחוז מהתחלה עד הסוף מה זה, מי הם אבא ואימא של המצב, מאיפה זה בא, מה התוצאות שיכולות להיות מזה ומה זה בעצמו. לכן קבלה לעומת כל יתר החכמות היא מלכתחילה כל כך מדויקת כשהיא נפתחת לאדם, כך שאי אפשר להשוות בין זה לזה.

כמה תופעות אנחנו יודעים ברפואה, בפיזיקה, בכימיה, אומנם אנחנו יודעים אותן, אבל לא יודעים למה זה כך. אנחנו אפילו לא יודעים למה כדור הארץ מושך. אני עכשיו עוזב את הכוס והיא נופלת ונשברת, למה? ככה, אף אחד לא יודע. ברוחניות אין דבר כזה. אם אתה יודע את החוק עצמו, את הסיבות שלו מבפנים, זה סימן שלא בנית כלי, ואז אתה לא מרגיש אותו.

לכן כל השגה ברוחניות היא השגה לגמרי אמיתית, היא ממש מדעית. לכן גם החכמות שבעולם הזה לעומת חכמת הקבלה נקראות חכמות המדומות, חכמות דעולם הזה. רק היא נקראת חכמת הקבלה, לכן קוראים לה חכמת האמת. מפני שהאמיתיות, העובדות שכאן, הן באמת עובדות.

יחד עם זה, זה שאנחנו לא יכולים להשיג בחכמת הקבלה מפני המוגבלות של הכלים שלנו, גם את זה אנחנו משיגים, זאת אומרת צורה מופשטת ומהות. אנחנו משיגים חומר וצורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת ומהות אנחנו לא משיגים. לכן מקובל שמשיג את המציאות, ברור לו איפה הגבול שהוא משיג, ומהגבול הזה והלאה זה יכול רק לבוא בדמיון, ולזה אין שום הוכחה ושום בסיס מדעי. בכל דבר ודבר, בכל פרט ופרט, זה ברור לחוקר המקובל. לכן זה לגמרי ללא שום השוואה עם המדע הרגיל בעולם הזה. אני מכיר את המדע שבעולם הזה מתוך תוכו, אי אפשר להשוות.

בעולם הזה אנחנו אוספים נתונים, ומכל מיני נתונים שאנחנו מוצאים בטבע כשחוקרים, את זה אנחנו משתדלים לחבר לתוך איזו תיאוריה, לתוך תמונה כללית, ואז יכול להיות שזה ככה, יכול להיות שזה אחרת, אחר כך זה נופל, ואנחנו בונים משהו אחר מאוסף של עובדות. בקבלה אין בכלל דבר כזה, זו גישה שביסודה בקבלה לא נקראת גישה מדעית. אלא גישה מדעית היא שאתה חוקר מבפנים, מתוך הסיבה לדברים, ואחר כך מגלה את כול התוצאות. ואילו אנחנו כאן מתחילים מתוצאות, מפני שכל העולם שלנו הוא עולם התוצאות, והסיבות נמצאות בעולם העליון, אז ודאי שאנחנו לא מסוגלים בחכמות שלנו ללכת אחרת.

(סוף השיעור)