שיעור בוקר 26.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 21.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/knj3L8Va?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',

מאמר "ענין חשיבות הכרת הרע"

שמענו חלק ממאמר משלבי הסולם כרך א', החלק ששייך לפרשת בראשית, "ענין חשיבות הכרת הרע".

ממש אין מספיק לשבח את הרב ברוך אשלג על המאמרים שלו, כמה הוא הכניס בהם וכמה רצה לעשות בהם גשר, אמצעי בינם לבין מה שכתבו המקובלים במאמרים שלהם בצורה הרבה יותר קשה להבנה. הוא ניסה להביא ולקשר בין איך התורה, המשנה והגמרא מדברות על עבודת השם, עבודת הפרט ועבודת הכלל, ומנסה להסביר לנו איך שם זה הובהר.

הנושא הוא הנושא הכללי שלנו. שמטרת העבודה שלנו היא להגיע לגילוי הבורא בתוך הכלי שלנו. וגילוי הבורא בתוך הכלי שלנו נקרא גילוי היחיד, גילוי שליטת היחיד, גילוי "הוא ושמו אחד", גילוי ש"אין עוד מלבדו", גילוי רשות היחיד.

אנחנו מתחילים את הגילוי הזה מהמצב ההפוך. מפני שאת הכלי לגילוי הזה אנחנו צריכים לבנות, אנחנו צריכים להידמות לבורא בעצמנו, בבחירתנו, ביגיעה שלנו. יוצא שהדרך שהאדם מתחיל, היא דרך שמתחילה ממצב שהוא נמצא ממש ללא הכרה כלפי מציאותו בתוך ה', בתוך הבורא, בתוך מחשבת הבריאה, בתוך "רצונו להיטיב לנבראיו".

יש קודם אור, ואחר כך באור הזה התהווה הכלי, ובשלבים כאלו האדם צריך לגלות איפה הוא נמצא. קודם הוא לגמרי לא שאל את עצמו על זה, כמו הדומם, הצומח ואפילו החי. וכשמתחיל לשאול את עצמו איפה הוא נמצא, השאלה הזאת מתפרשת אצלנו כ"מה הטעם בחיי". כי השאלה הזאת היא שאלה על המקור, מי נותן לי את החיים, מאיפה אני מקבל, למי אני חייב. מה הטעם בחיי, זאת אומרת מהו מקור החיים, לאן אני חייב להגיע, מה המטרה שלי.

זה כבר האור שמתחיל קצת להראות את עצמו לכלי. כמו בבחינה א', שהאור מתחיל להראות את עצמו שהוא בא מבחינת שורש, שלא רק התענוג נמצא בתוך הכלי, אלא נותן התענוג, המקור, העליון, מראה את עצמו לרצון לקבל. ואז הרצון לקבל מתחיל לשאול, חוץ מהתענוג, מה הסיבה לתענוג. האמת, כשאנחנו שואלים "מה טעם בחיינו", השאלה היא כבר לא על הטעם, "למה יש לי", או "למה אין לי", השאלה היא כבר למעלה מהטעם, על המקור שממנו באים ייסורים או תענוגים.

ואז עם השאלה הזאת האדם מתחיל כבר לחקור את מציאותו בצורה טבעית. רוצה או לא רוצה, בכל מיני מקרים בחיים שלו, השאלה הזאת מתחילה להתעורר בו. הוא מתחיל לשאול ומתחיל לראות, שבהחלט הוא רוצה להנות, רוצה להשיג, רוצה להבין, ועדיין מפריע לו בוודאי העולם. אבל בעולם הזה הוא לא מגלה את כוח היחיד, אלא כשמתקדם לשיטת הקבלה, ומתחיל כבר על ידי פעולות מכוונות להזמין על עצמו אור מקיף, אז הוא מתחיל לראות שיש כוח שמעורר אותו ומעורר לו את החיים.

ואז הוא מרגיש את עצמו כנגד הכוח הזה ומתחיל להיות בדרישה לכוח הזה, "למה אין לי ממך מה שאני רוצה, מה שמגיע לי, לפי היגיעה שלי, לפי הרצון שלי". הוא מרגיש בזה את רשות היחיד, שרשות היחיד שלו היא ש"האני" שולט, וזה כבר קצת מדרגת פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". אחר כך לאט לאט, כתוצאה מהשפעת האורות המקיפים, כשהאדם עושה פעולות שהמקובלים ממליצים לו לעשות, הוא מתחיל כבר לחשוב שיש רשות שהיא לא הרשות שלו, אלא מה שנקרא הרשות שלנו, אני והוא, הוא ובורא. אחר כך מזה הוא כבר מתחיל לעבור לרצון להיות כמו הבורא, אומנם יש אני והוא, אבל אני כבר רוצה להיות כמוהו. ואם אני אהיה הוא, אם יתגלה בי, בתוך הכלים שלי, ששולט רק הבורא, אז זה יהיה גמר התיקון שלי. זאת אומרת, מרשות היחיד של אדם, לרשות בשותפות ולרשות הבורא, כך היא הדרך, ובאמצע יש ודאי הרבה הבחנות בכל מצב.

הרב"ש אומר שהעבודה הזאת צריכה להתגלות גם כעבודת הפרט וגם כעבודת הכלל. למה? בעל הסולם מסביר לנו במאמר "הדור האחרון", שאומנם הנשמה הכללית שנקראת "אדם", "אדם הראשון", היא מערכת אחידה שבה כל פרט חשוב, אבל כשהיא התחלקה להרבה מאוד חלקים, אז יוצא שיש נשמות יותר חשובות ופחות חשובות לפי סדר תיקונם, לפי חשיבות התכללותן. כמו בגוף.

ודאי שגוף לא יכול להיות שלם בלי שתיתקן הנשמה האחרונה, ובלי שהיא תצטרף לגוף הכללי. אבל יש במבנה של הנשמה חשיבות כמו בפירמידה. יש את הכלל שנמצא בכמות גדולה בתחתית הפירמידה, ויש את הפרט שנמצא בראשה. ויש תורה שונה כביכול לכלל ולפרט, מה שנקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". וזה נכון רק בזמן התיקון, בזמן ההתפתחות, ולא בגמר התיקון.

לכן גם את רשות היחיד שצריכים להשיג, צריכים להשיג בהגדרה קודם בפרט ואחר כך בכלל. וגם ההדרכה שצריכים לקבל לזה, היא צריכה להיות שונה גם לפרט וגם לכלל. אומנם אסור לעזוב את הכלל ולא לתת לו שום הדרכה להתקרב למטרת הבריאה. זאת אומרת, לא שאנחנו לוקחים איתנו לדרך רק את היחידים, הפרטים, הנשמות המיוחדות, ועוזבים את כל השאר, אלא אנחנו חייבים לעשות הפצה כמה שיותר כללית, למרות שמה שמלמדים את הכלל ומה שמלמדים את הפרט, הם דברים השונים.

כמו שאומר כאן רב"ש, שיש תפילה לכלל ותפילה לפרט. בתפילה לכלל הוא פשוט מתפלל שיהיה לו טוב, ולא אומרים לו מה זה טוב ומה זה רע במובן האמיתי, שטוב זה השתוות הצורה, תיקון פנימי. אלא טוב זה עדיין כמו שאומר הרמב"ם, שלילדים, נשים וקטנים מגלים לאט לאט מה זה נקרא טוב, מה זה נקרא רוחניות, שזו השפעה, שזה ביטול ה"יש", שזה ריחוק מטבע הנברא והתקרבות לטבע הבורא, להשפעה, מסבירים להם אחרת. כך זה גם לכל אחד ואחד מאיתנו, גם לנו יש כלל ופרט, וגם בהתקדמות עולה הנשמה מכלל לפרט.

אומר בעל הסולם שאפילו בדור האחרון נשאר עדיין המבנה של הפירמידה. יש כאלו שרק מסכימים להיות שייכים לדור האחרון וזה מספיק כדי לקבל אותם, כי הם לא מסוגלים אחרת, זה המבנה שלהם. להבדיל, אבל בכל זאת, כמו חיות, בהמות, צומח ודומם, שמצטרפים מפני שמצרפים אותם. ויש כאלה שעובדים מתוך השתתפות עצמית מלאה שלהם. והכלי הכללי שבנוי לפי הפירמידה בגלל זה הוא מושלם. יש עבודה לפי האור המקיף כלפי הכלל, ויש עבודה לפי אור פנימי, שמשתוקקים לאור פנימי, כי מבינים ומרגישים שהוא חסר לכלי שנמצא בעבודת הפרט.

לכן יש שתי הדרכות לקהל, הדרכה לכלל והדרכה לפרט, ואלה דברים שונים ואפילו הפוכים. כמו שכתוב, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". מה זאת אומרת? הוא נותן דוגמה, שצריך תמיד להגיד לאדם מה שהוא רוצה לשמוע. אם אדם רוצה להתקדם למטרת הבריאה, ומטרתו לרכוש בכל מחיר רוחניות, אז מסבירים לו יותר נכון מה זו רוחניות, עוזרים לו לעשות ביקורת על מצבו הפרטי. והוא שמח על הביקורת שמעבירים עליו, הוא שמח על גילוי הרע שמתגלה לו, מפני שזה עוזר לו בעבודת הפרט להמשיך קדימה, לראות חסרונות ואיכשהו להשלים אותם.

מה שאין כן כלפי הכלל, לא מגלים להם שום דבר רע שיש בהם, אלא תמיד זו שמחה ללא שום ביקורת, להיות בחוסר ביקורת וכמה שיותר בשלמות. לא להרגיש חיסרון בכלי, אלא הכלי נמצא כאילו מתוקן. מפני שהכלל לא מסוגל לעסוק בתיקונים, אין לו חסרונות לזה. ואם אין חסרונות, אז אסור לגלות חיסרון מבחוץ למי שלא מסוגל להבין אותו, כל שכן לתקן אותו.

רב"ש נותן לזה דוגמא. אדם שנמצא לפני קניית חפץ, אתה יכול להגיד לו אם כדאי לו או לא כדאי, אבל אחרי שקנה חייבים להגיד לו שזה טוב. להעביר ביקורת צריכים בצורה זהירה, ורק לאנשים שמסוגלים לתקן. כלומר כשעוד לא קנה, הולך לקנות ורוצה לקנות דבר טוב, ומסוגל לקנות, אז אומרים לו, אבל מי שלא מסוגל לקנות, או כבר קנה, לא להכשיל לו את החיים. כמו שכתוב ב"מגילת אסתר": "כרצון כל איש ואיש". כלומר לפי הרצון, אם הוא רוצה להתקדם, או רוצה להישאר כך רק שיהיה לו טוב. אם הוא רוצה ללכת לפי אמת ושקר לאמת ולזלזל בהרגשת טוב ורע, או שלא אכפת לו מאמת ושקר אלא רק להיות שרוי בהרגשה טובה, לפי זה להתייחס. זו בעצם צריכה להיות הגישה שלנו.

אבל בכל זאת, בחינוך הכללי אנחנו חייבים לעשות הפצה גם לכלל וגם לפרט. רק לכלל לתת ידיעה כללית, בלי להדגיש חסרונות פרטיים, אלא להדגיש את החסרונות של העם, מה הסיבה שהעם סובל, למה כולנו סובלים. כי "צרת רבים חצי נחמה", ואז הם לא יקבלו את זה באופן אישי. אבל להעביר ביקורת על הפרט רק על אנשים שנמצאים בקבוצה, ולא רק בתור ביקורת, אלא כי בזה שנבנה סביבה כזאת, אדם שיהיה בסביבה שלנו ירגיש מה בהחלט חסר לו בתיקון הפרטי שלו, הכרת הרע היא בכל זאת עליו.

וכמו שאמרתי בהתחלה, כל הדרך הזאת שאנחנו הולכים לגלות, אנחנו הולכים לגלות את רשות היחיד, ככל שאנחנו רוצים ומסוגלים להתכלל בכוח היחיד, אבל בכל היכולת שלנו להיות בו כשותף אמיתי ונכון לכל דבר, עם כל הרע שמתעורר בנו.

הדרך היא דרך שאדם לוקח את עצמו בידיים, כמו שיש לו שתי מושכות ורשות היחיד נמצאת לפניו כדוגמא, והוא משתמש ברצון לקבל שלו מצד שמאל ובכוח התיקון מצד ימין, כדי להתכלל בצורה המרבית, המועילה ביותר והמכסימלית ביותר ברשות היחיד, עם כל הכוחות, עם כל "האני" שלו בצורה הפעילה כשותף בזה. זה נקרא שרוצה להגיע לשיתוף מלכות וזעיר אנפין דאצילות, עד שהם יהיו שווים בקומה שווה, בזיווג דלא פסיק.

זאת אומרת, המטרה היא א', לגלות את רשות היחיד, ב', לגלות כמה אני לא מסוגל להיות שם, כמה אני רוצה להיות בזה, כמה אני מסוגל להשתתף בזה, ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, להתכלל בזה כשותף פעיל. ודרגות ההתכללות של האדם, עם כל הרצון שלו, עם כל היכולות שלו, בהדרגה כשהוא נכלל ברשות היחיד, הוא עובר מרשות הרבים, הוא ובורא, לרשות היחיד שם רק הבורא. הוא נצמד, נכלל, נדבק לאותה רשות בכל הרצונות, המחשבות והמעשים שלו, והעבודה ההדרגתית הזאת היא סולם המדרגות שבו אדם מתקדם ונכלל בבורא. היא מתחילה מכך שהאדם מקבל את הטיפה הראשונה של הייחוד שנקראת "אין עוד מלבדו".

כל העבודה שאנחנו עושים בקבוצה, בפנימיות, כל אחד לחוד בעבודת הפרט ובעבודת הכלל, וגם בתוכנו בכלל ובפרט, היא רק עבודה להתכללות שלנו בתוך רשות היחיד. אבל לא שאנחנו מתבטלים שם, לא שאנחנו נעלמים שם, נבלעים שם, אלא אנחנו מצטרפים לזה בכוחותינו, בעצמנו, ביכולתנו, ממש בהכרתנו. ולכן, כל פעם כשאנחנו מגלים את גדלות הבורא, גדלות המטרה, הנכונות להתכללות, זה מביא לנו שמחה והתרוממות הרוח, עלייה, מה שנקרא אצלנו.

אם אחר כך באים זמנים שבהם יותר קשה לנו, אז אנחנו צריכים להבין שמתווספים רצונות שעדיין לא נכללים בייחוד הזה, שעוד לא צירפנו אותם להתכללות שלנו בתוך הרעיון של "אין עוד מלבדו". ועכשיו, כשמתעוררות ההפרעות הללו, אנחנו צריכים ללא הפסק, מיד, גם לעבוד עליהן, כדי גם איתן להגיע לאותו מצב כמו שהיה קודם, רק עם הרצונות החדשים, לא למחוק אותן, אלא להבין שזה איתן יחד. ואז כבר תהיה המדרגה הבאה.

זאת אומרת, כל הזמן להימשך לייחוד למרות ההפרעות. העבודה הזו נקראת "עבודה למעלה מהדעת". ההפרעות הן דעתנו הנוכחית, ואמונה זו התכללות בתכונה על מנת להשפיע, למרות כל ההפרעות.

תלמיד: איך אצלנו מתבטא ההבדל בין הפנייה לכלל לבין הפנייה לפרט? כי נראה שאנחנו נותנים את הכול בשיעורים שלנו, לכולם.

מה ההבדל ביחס שלנו לציבור בין כלל לפרט? ההבדל בין כלל ופרט אצלנו זה ההבדל בין הקבוצה הפנימית, שבה אני נמצא עם החברים, שבהם אני משקיע והם משקיעים בי ואנחנו נמצאים באמת במרכבה אחת, בקומנדו אחד, שממש נמשכים למטרה שלנו. לבין הכלל, שם אנחנו מפזרים את הידיעה על תיקון העולם, על מטרת הבריאה, על מטרת החיים, על חובתו של אדם, ידיעת הסיבה של כל הצרות שלנו, על החוק הכללי שבבריאה שמושך אותנו לתיקון. אם זה בידיעתנו, ברצוננו, אז מרגישים את חיינו כטוב, אם זה ללא ידיעתנו, לא במודעות שלנו, אז מרגישים את השפעתו עלינו כרע.

אלה דברים כלליים שאנחנו צריכים להסביר לקהל. זו פשוט ידיעת החיים, ידיעת העולם. אין פה שום סודות, שום ביקורת פרטית, אישית, זה לא מחייב את האדם. הוא פשוט מכיר יותר טוב שהוא חי בעולם שמונהג על ידי כוח אחד, חוק אחד, נמשך למטרה אחת. הוא רוצה או לא רוצה הוא נמצא בזה כחלק מהבריאה. גם החיים והמוות שלו לא מנתקים אותו מהתהליך הזה, כל הזמן הוא נמצא בזה, זה דבר נצחי.

יכול להיות שהתהליך עובר עליו ללא ידיעתו, אבל זה לא פוטר אותו מייסורים. ויכול להיות שעכשיו זה יהיה בידיעתו, אבל לפחות הוא ידע מה מקור הייסורים, ולמה הכול קורה. אם יש לו באמת ייסורים בדרגה כזו שכדאי לו להתעניין בזה, לדעת למה הוא סובל, אז הוא מתעניין. אם לא, אז הוא לא מתעניין. גם בזה יכולים לראות שיש תמיד מבנה של פירמידה. יש אנשים שסובלים ממש נורא ובכל זאת לא מוכנים לשמוע. ויש אנשים שסובלים קצת, יש להם הכול בחיים, מסתדרים ומסודרים, אבל הקצת הזה, חוסר הרגשת השלמות, חוסר הרגשת התכלית בקיום, היא כבר כזו שהם אומרים "טוב לי מותי מחיי". מה רע לך? על מה למות? זאת אומרת, גם כאן אנחנו רואים עניין של פרט וכלל, גישה. ואנחנו צריכים בהתאם לזה להתייחס לקהל.

בוודאי שלא להעביר ביקורת, אלא ידיעה כללית. אנחנו מסבירים לקהל איך בנויה המציאות. בצורה מדעית, כצד ג' כאילו, אתה בא ומסביר להם כמו מדען, שכך וכך היא המציאות, אלה העולמות, אלה אנחנו, הכוח הכללי פועל עלינו, מה הוא דורש מאתנו, אנחנו רוצים או לא רוצים, חייבים להיות בתוך התהליך הזה, נמצאים בו, ופועלים עלינו כוחות שמחייבים אותנו. ככל שאנחנו מצייתים להם, מרגישים טוב. ככל שאנחנו לא מסוגלים, זאת אומרת לא רוצים, לא מכינים את עצמנו, מרגישים רע. והכוח הכללי שמקדם אותנו, בהתאם למה שהוא מכין לנו, את היוצרות שלנו, את ההכנות שלנו, בהתאם לכך הוא דורש מאתנו להשתתף בתהליך הזה. היחס של הכוח הכללי לעבודה שלנו, להשתתפות שלנו, הוא לפי ההתפתחות שלנו.

לכן אנחנו עם ישראל, כעם המפותח ביותר, עם משימה בהתאם לזה המיוחדת ביותר, סובל יותר מכולם. והעמים, ככל שיהיו יותר מפותחים, יסבלו תמיד יותר מעמים שפחות מפותחים. הסבל הזה לא צריך להיות דווקא סבל ברעב, אלא סבל בבהירות השאלה "מה הטעם בחיינו?".

אז אם אתה מסביר את זה לאנשים, הם יכולים לראות את זה ולהבין את זה. כל אחד בשטח שלו, ברמה שלו, ביחס שלו, באופן שלו לחיים. כי לכל אחד תפיסת החשיבות היא שונה. אז זה חינוך הכלל, ואחר כך בין חינוך הכלל לחינוך הפרט, יש לך הרבה דרגות, כמו שהוא כותב, בהתאם להתפתחות, ככל שמתפתחים, "נשים", "קטנים, ו"עבדים", אז מגלים להם רז זה לאט לאט. זאת אומרת, עד כמה שמהכלל יוצאים לך אנשים מתחתית הפירמידה לפסגה, ככל שהם מתרוממים, ובאים כאלו שעולים מהכלל לפרט, בהתאם להתפתחות שלהם, אנחנו צריכים להסביר להם יותר ויותר.

האמת שהחומר בעצמו בנוי בצורה כזאת שכל אחד תופס אותו, מבין אותו, לפי הכנת הכלי שלו. ולכן, הספרים פתוחים לפני כולם. אבל כל אחד מבין ככל שמסוגל לראות. אני מדבר על תפיסת החומר. אבל, ההסבר שלנו בכל זאת חייב להיות מדורג. וזה מאוד חשוב. אז הם יבינו אותנו נכון. אם תתחיל להסביר בכתה א', מה שאתה מסביר בכיתה ו', ז', הם יחשבו שאתה משוגע, שאתה לא מבין, שזה לא נכון, שזה לא קיים.

היום קשה להגיד, כי בכיתה א' הם כבר יודעים שיש גלי רדיו, ואיך תופסים גלי רדיו, אבל קשה להסביר סתם לילד בגיל צעיר, זאת אומרת, הכול לפי דרגת ההתפתחות. אחרת אדם לא מסוגל לקלוט, הוא לא יכול להמשיך איתך בדרך.

לכן "אל תשים מכשול בפני עיוור" זאת ממש גישה מאוד נכונה לחינוך, ובעיית החינוך זו בעיה כללית של העולם. ואנחנו צריכים לדעת איך להגיש לעולם את השיטה הזאת, שהיא תהיה ממש טובה לכל גיל, ולכל רמת התפתחות.

יש אנשים שבגילאים ארבעים-חמישים כילדים, אמנם חכמים, אבל לפי ההתפתחות הנפשית - ילדים. ויש כאלה שההתפתחות שלהם בוגרת, אבל לא חכמים. יש גישה כלפיהם לא דרך המוחא, אלא דרך הליבא, דרך הרגשה, ולא דרך התבונה, ההתבוננות. יש ויש. ממש רואים את זה אפילו בקבוצה גדולה. רואים ממש אנשים שתופסים רק לפי הרגש, ויש כאלה שאם לא מצרפים לזה שכל, לא נתפס אצלם, לא נקלט. חייב להיות בשיתוף מוחא וליבא.

ויש גם זמנים שאותן הנשמות עוברות בתקופות שונות, הן כאילו עוברות תקופות שההתפתחות אצלן יותר במוחא, או שההתפתחות אצלם יותר בליבא. למשל בעל הסולם כותב שבזמן האר"י זה היה תקופת מוחא, ובזמן הבעל-שם-טוב תקופת ליבא. ואצלנו הייתי אומר גם זה וגם זה, אבל הקהל בעצמו, והאדם בעצמו, נמצאים בכל מיני מצבים שונים.

תלמיד: מה אכפת לי מכל העולם, למה אני צריך לספר להם את זה?

מה אכפת לי מכל העולם, למה אני צריך לספר להם את זה? מה אני אעשה אם אני כלול מכולם? מה אני אעשה אם אני תלוי בכולם? מה אני אעשה אם אני שייך למי שקיבל ידיעה והרגשה על המציאות הנכונה, ומחויב לספר, ולהסביר, ולהעביר את זה לאחרים? אז חייב, לפי מבנה הכלי הכללי, כי כל אחד נמצא בערבות לחברו. ערב. לא רוצה או כן רוצה, זה לא חשוב.

אנחנו נמצאים במערכת בנויה, בתהליך שעוצב. וההתקדמות שלו כבר נקבעה מראש. וכאן אנחנו יכולים רק ברצוננו, ללכת עם זה, או שהרצון שלנו, כביכול הרצון שלנו, לא ילך יחד עם ההתפתחות, אבל כל החוקים הם מוחלטים, זאת אומרת, הם לא משתנים מתוך הרצון שלי להשתתף איתם, או לא. אלא אני ארגיש את עצמי אחרת אם אני אשתתף או לא אשתתף.

אני נמצא ברכבת, והרכבת נוסעת ממקום א' לב'. ואני נמצא ברכבת. ואני רוצה להישאר במקום א' והרכבת נוסעת למקום ב'. וככל שאני מתקרב למקום ב' יותר, אני מרגיש יותר משיכה למקום א', ואז אני יותר סובל. ככל שאני מתרחק מא' אני יותר ויותר סובל. אבל הרכבת נוסעת. והסבל הזה שאני מרגיש, עד כמה שאני מתרחק, שאני רואה כמה אני התרחקתי, הסבל הזה מורגש בי, הריחוק הזה מורגש אצלי בתור סבל. זאת אומרת, הפער בין המקום שבו אני נמצא לפי ההתפתחות הפנימית שלי שצריכה להיות, לבין ההסכמה לזה, הפער הזה הוא מורגש אצלי כסבל. ואין לי ברירה.

אז אני בסופו של דבר "לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה" לשים לב, לא רוצה להשתתף בזה, אבל הסבל, מפני שאני בנוי מחומר שמרגיש סבל, או טוב או רע, תענוג או ייסורים, אז זה ישכנע אותי. לא יעזור לי, אני בכל זאת אצטרך להשתנות. אז הרכבת תתרחק עוד קצת ועוד קצת, אז יהיה עוד קצת סבל, ועוד קצת, עד שהסבל יהיה כל כך גדול, שלצאת ממנו יהיה בשבילי כמטרה שתיתן לי מספיק חומר דלק. ואז אני אעשה שמיניות באוויר, אני אבוא לשיעור בשלוש בלילה, ואשתתף בכל המעשים, רק כדי לצאת מהסבל.

אז אנחנו יכולים ללכת בצורה כזאת, אבל זאת דרך ייסורים. ממליצים לנו דרך התורה. במקום כל הזמן לשבת ברכבת הזאת ולסבול, עד שהסבל הזה יהיה בלתי נסבל, ואתה רואה, גם שואה, וגם מכות יום יום, מה שלא עובר זה הסבל, אתה רואה עד כמה שמגיע הסבל, זה לא מספיק. והאדם, אם מרגיש איזשהו רגע ביום שהוא מאושר, זה כבר משהו לא נורמאלי. אנחנו סך הכול מעבירים את החיים, ברצון קצת פחות לסבול, זאת סך הכול המגמה שלנו, ותראה איזה מין חיים עלובים אלו.

אז במקום זה המקובלים אומרים, אם אתה תדע איפה אתה נמצא, באיזה מין רכבת, מאיפה ולאן היא נוסעת, אתה תבין שאתה בכל זאת עוזב את מקום הא', וחייב להגיע למקום ב', יש אמצעים שתתחיל לקבל על עצמך את התהליך הזה, ותגלה בתהליך הזה נועם וטוב ותענוגים אינסופיים, וכל התהליך באמת לטובתך. רק צריכים לזה להשקיע, צריכים לזה לשכנע את עצמך. אז גם לזה יש אמצעים, יש קבוצה וספרים, ומדריך ואת זה אנחנו צריכים להביא לכל העולם וגם לעצמנו.

עכשיו הרכבת נוסעת עם כולנו. דעת הקהל משכנעת אותי ואני צריך לפעול גם לשכנע את הקהל, אחרת אני לא אשתכנע. בקיצור, יש כאן איזו ערבות, שיתוף, מערכת כללית שהכל נתון, ואני יכול להגיד, "מה איכפת לי כל העולם", אבל זה לא יעזור אם אני אגלה אחרי עשרות שנות צער שאני לא יכול להגיע לטוב, אם כל העולם נמצא ברע.

לכן ההפצה שלנו היא חייבת להיות מאוד מאוד רחבה. יש אנשים שקל להם לעשות את זה, שהם ממש מרגישים שבזה הם בונים את עצמם, מקבלים כוחות מזה, יש להם כישרונות לזה, גם יש פה גאווה וכוח שליטה, מתגלים בזה הרבה דברים. ויש אנשים שזה קשה להם והם בכלל לא בנויים לזה, יש להם נטייה למלאות את עצמם לא על ידי האחרים. לא על ידי הקהל, לא על ידי שכנוע, להתגאות בסוג אחר של פעולה כלפי עצמו. זאת אומרת, לראות את עצמו כ"האני", לא דווקא בשליטה על הקהל. אז כל אחד לפי הנטייה שלו.

תלמיד: בקבוצה יש עניין של הפירמידה. ולפני כמה חודשים נסינו את הפירמידה, ואם זה לפי השורשים הנכונים, למה זה לא הצליח?

אתה שואל, למה אצלנו בקבוצה לא יכול להצליח עניין הפירמידה? זה ישנו. רק לא שאנחנו בעצמנו יכולים לעשות כאן מין הפרדה, בירור וסינון, כי לפי מה אנחנו כל כך מבינים ויודעים? אבל כל מבנה רוחני הוא בנוי לפי כל מיני דרגות חשיבות כלפי אמת שקר, כלפי מר ומתוק, גם בסוגי האופי, בגישה, בהרבה דברים.

אז ודאי שאנחנו לא כולנו שווים, והשוני הזה הוא דווקא בונה שלמות. אבל אנחנו בקבוצה מתייחסים לכולם שווה והיחס והחינוך כביכול אצלנו הוא אחיד. אבל כל אחד שומע לפי מה שהוא יכול, מסוגל.

תלמיד: אנחנו לא יכולים להשתמש בזה לטובת ההתקדמות שלנו?

לא. אנחנו בינתיים לא יכולים להשתמש לטובת התקדמות שלנו. אם יהיה לנו פעם חברה גבוהה מאוד, שתגלה את עצמה ככלי אחד, אז אנחנו נהיה נגיד כמו החברה של רבי שמעון, שכל אחד מעשרת התלמידים שלו, עשרת החברים היה כתכונה העיקרית שברוחניות, כעשר הספירות. אבל בינתיים זה לא חשוב. אנחנו צריכים להאמין שלא מן הסתם נתאספנו כאן דווקא האנשים האלו, ואלה שלא יכולים להיות איתנו, אז בכל במיני צורות נושרים מאיתנו. כה זה.

תלמיד: אתה כל הזמן אומר לנו, שהדרך שלנו הנכונה היא פרסום גדלות הבורא, המטרה.

זה שצריכים לפרסם את גדלות הבורא והמטרה, זה לא אני אומר, בעל הסולם אומר וכותב שאנחנו חייבים לפתוח בתי מדרשים ולהפיץ את החכמה.

תלמיד: מצד אחד, אם לא היינו מוכנים לא היית אומר לנו את זה, מצד שני, משהו חסר.

לא, אנחנו מוכנים בגלל שכך קבעו החכמים הגדולים, שאנחנו נמצאים כבר בדור שאנחנו מוכנים. אנחנו נמצאים בדור המשיח, בדור האחרון. אנחנו נמצאים בדור שחייב לגלות את הכוח הכללי לכולם. וכל העולם חייב כבר לגלות את הרוחניות, ולחיות בדרגה שהוא כבר לפי ההכנות הפנימיות שלו חייב להיות בה. זה לא שאנחנו מושכים אותו למשהו, שהעולם הזה עדיין לא מוכן. מידת הייסורים שעכשיו מתגלה בעולם, כבר אומרת בעצמה, שהעולם חייב להיות בדרגה אחרת, כי מידת הייסורים זה האיחור שלנו, מידת האיחור, מידת הפער שלנו, בין איפה שאנחנו נמצאים לבין איפה שאנחנו צריכים להיות.

אני נגיד נמצא בדרגה 5 וחייב להיות בדרגה 10. אבל אני לא נמצא בדרגה 10, אז הפער של 5 הדרגות האלו שאני מפגר הוא לוחץ עלי כייסורים, כחוסר, ואותו אור מקיף, הוא בא אליך עכשיו כייסורים, כי כבר חלק ממנו חייב להיכנס בך כאור הפנימי, לכלי המתוקן שלך יחסית.

אז לפי הסבל המתגבר בעולם אנחנו חייבים כבר להיות במצב אחר לגמרי. זאת אומרת, אם אתה מדביק פערים בין המדרגה התחתונה והעליונה, בהתאם לכמה שמתעוררים בך הרשימות, אז אתה תמיד נמצא בשמחה, תמיד נמצא בהתרוממות, תמיד בטוב ואתה מקבל בכל פעם את הרע שמתגלה בך כרע מועיל. וכמו הפרט כך הכלל, העולם גם צריך ללכת בדרכו.

ואם אנחנו לא יכולים, אם כל העולם נמצא בסבל בלתי פוסק, ורק חולם איך לנתק את עצמו מהחיים האלו על ידי סמים, אז זה אומר עד כמה שאנחנו נמצאים בפיגור. ואם כן, אז באמת אין לך אפשרות אחרת חוץ מלהביא לעולם את שיטת התיקון שזו שיטת תיקון מצבו.

זה לא ש"תתקנו את הנשמות שלכם" זה משהו מופשט, "תתקנו את החיים שלכם". זאת אומרת, ומה זה תתקנו? תמלאו את החיים שלכם בתענוגים. זה מה שאתה מביא לעולם, השיטה פשוטה, המטרה פשוטה.

אז למה העולם לא מוכן לזה? מצד הסבל הוא מוכן. מצד ההכרה הוא לא מוכן. ולזה אנחנו צריכים לעזור. לכן הוא אומר שאנחנו צריכים לפתוח בתי מדרשים ולהפיץ דעת בקרב העם, בקרב העולם ואנחנו כבר מאחרים הרבה אחרי זה.

תלמיד: ביחס להפצה פנימית, למה אנחנו בתוכנו לא מצליחים לפרסם את הגדלות הזאת? אם לא היינו מוכנים, אז לא היית אומר לנו. אבל אנחנו כנראה מוכנים, וחסר משהו כדי שנעשה.

בהפצה הפנימית שלנו כקבוצה? כקבוצה הייתי אומר שאנחנו די מצליחים. חסרים לנו ודאי עוד פה ושם להשלים גם בהפצה בקרב העם, וגם בתוכנו לגבי ליכוד החברים, שזה מביא עוצמת אור מקיף יותר גדולה. בתוכנו אנחנו צריכים לעבוד יותר על איחוד, איכות של איחוד, להתאחד יותר, זה בפנים, בתוך החברה. ומבחוץ אנחנו צריכים לעסוק בהפצה בעם. הייתי אומר שאצלנו זו ממש התרשלות, ככל שמנסים, אני לא חושב שמנסים מספיק, לא בכל הדרכים, וחייבים לעשות כאן מעבר ליכולת.

אני לא יכול להגיד שהקבוצה בתוך עצמה היא נמצאת במצב לא טוב. אלא דווקא בניגוד למה שהוא שאל בשאלה הקודמת, "מה אכפת לי כל העולם?", הייתי אומר כך, שקבוצה לא תתקדם יותר יחסית לעולם. היחס הזה הוא לא שכל העולם צריך להיות כמונו ואז נתקדם, פער ודאי שיהיה ועוד איזה פער, אבל בפער הזה יש איזה מין יחס, אחד לאלף, לא חשוב איזה יחס כאן צריך להיות. אבל ההתקדמות של העם היא מחזיקה אותנו בדרגה נמוכה ממה שהיינו יכולים להגיע. כמו גם ההתקדמות של הקבוצה הכללית שלנו בכל העולם, היא מחזיקה אותנו בדרגה יותר נמוכה ממה שיכולים להתקדם. כך גם אדם פרטי בתוך הקבוצה שלנו, בתוך הקבוצה הכללית העולמית, בתוך עם ישראל ובתוך כל העולם, זו מערכת אחת.

עכשיו, מסוף המאה עשרים, לא בודדים, אלא כל האנושות צריכה להתעלות, והיא עולה לפי אותה פירמידה. ודאי שיש הבדל בין שאתה תעלה, לאיזה אינדיאני שם שעדיין לא הגיע להתפתחות שיכול להיכנס לזה, לא שאנחנו מזלזלים בו, אבל הפירמידה היא נמצאת, היא במציאות. בפירמידה הזאת בכל זאת יש קשר בין כולם, ולא יכול להיות שיהיה כאן פתאום עיוות בהתפתחות. כל המבנה של אדם הראשון צריך כולו לאט לאט להתקדם להתפתחות, אבל כולו.

אז ישאלו אותנו עוד יותר מקודם מה אנחנו עושים, ובהתאם לזה, ככל שנעשה מה שאנחנו צריכים לעשות, נקדם את כולם ונתקדם בעצמנו. לכן אני אומר שאני רואה בזמן האחרון שחוסר ההתקדמות שלנו הוא לא בגללנו אישית, שאנחנו אישית כביכול לא מוכנים. אלא בגלל שאנחנו חייבים בכל זאת להתקדם עם כל הקבוצה העולמית ועם כל העולם, אחרת אין בנו תועלת. עכשיו החשבון הוא עם כל העולם.

אתה רואה שפתאום מלזיה מגנה את העם כולו, לא את ישראל, הם אומרים שהיהודים במחשבות שלהם שולטים בעולם. הם כבר חכמים, הם הגיעו לאמת. הוא אומר דבר אמיתי, אני מסכים איתו במאה אחוז, הוא צודק, אנחנו במחשבות שלנו שולטים על כל העולם. אני איתו. תראה דרך איזה גויים הבורא פועל, זה מלאך ה' שמביא את הידיעה הזאת לעולם. זה גילוי, בעיניי זה גילוי.

זה לא שסתם מאשימים את היהודים בכל הצרות, זו באמת הצהרה מאוד חשובה, זה לתיקון. אני לא רואה בו האויב שלי, האויב שלי הוא בפנים, בתוכי, אני לא רואה בו את זה. ההפך הייתי אומר, הבורא מגלה דרכו דברים חשובים מאוד. וזה באמת ככה, אין לי נגדו שום דבר. אם אני אהיה נגדו, אז אני אתקן משהו? הוא אומר דבר נכון, שככה זה באמת מושרש בעולם. אם אני לא מסכים עם מה שהוא אמר, אז אני נגד החוק שהבורא קבע, זה יעזור לי? וכולם צועקים, "איך זה יכול להיות? לא, לא". מזה שתגיד "לא" אתה תכניס את הראש לחול, וזה יעזור לך? לכן אנחנו צריכים ללכת באמת לכל העולם.

כשאנחנו רוצים להפיץ את ידיעת הקבלה, אנחנו אומרים את זה אפילו באותן מילים, אנחנו אומרים אותו דבר. אז אם הייתי איש גדול כמוהו כלפי כל האומות והייתי אומר כך, אז גם אלי היו מתייחסים כך. הוא אמר מה שכתוב בגמרא, מה שכתוב בתורה, "לא באה פורענות בעולם, אלא בגלל בני ישראל". בתורה כתוב. מה הוא אמר? אותו דבר. ואצלנו לא מסכימים.

תלמיד: אחרי הכנס שהיה לנו, במה צריכה להשתנות העבודה שלנו בכיוון, בקצב? במה אנחנו עכשיו צריכים להתרכז?

כלפי הקבוצה העולמית, אנחנו חייבים יחד איתם לסדר את כל העבודה שלנו כך שנטפל בכל העולם, ועל ידי זה גם נתלכד בינינו. אנחנו לא יכולים לעשות עבודה בינינו ולצפצף על כל העולם, זה לא יעזור. כי לפי מה שהסברתי עכשיו, הפירמידה היא דבר נתון, אתה לא יכול להבליט את העבודה שלך בלי להתייחס לאחרים.

כך היו יכולים לעשות וכך עשו מקובלים קודמים, מפני שאצלם זה היה תפקיד אחר לגמרי. ואילו כבר מאמצע המאה העשרים לא הייתה אפשרות לאף אחד להגיע לרוחניות ולא תהיה, אלא לתפקיד כללי שימשוך אחריו את כול העולם. כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו.

נגמרה התקופה של ירידת הניצוצין. נגמרה התקופה של התערבות הניצוצין בכלים. נגמרה התקופה שהביאו את השיטה הזו עד לדרגות הנמוכות ביותר, וכמו שבעל הסולם כותב, נגלה ספר הזוהר לעינינו. לא ב"פירוש הסולם" שהוא עשה שם זה נגלה, אלא נגלה הכוונה לזוהר עצמו. האור הזה, העצמות הזו, העוצמה הזו, היא התגלתה כאן, שאת זה אנחנו צריכים לגלות. אבל הכול הגיע מלמעלה למטה לדרגה האחרונה, ועכשיו צריכים להתחיל לעלות. אנחנו בעצם הראשונים בזה. וכאן, בעליה מלמטה למעלה, זה התיקון הכללי של כל הנשמה הזו שצריכה בכללות להתחיל להיתקן. ולכן לא יעזור לנו להיות בודדים ובזה כאילו להצליח.

אם אתה הולך על השפעה, על זה שאתה הולך לרכוש את תכונות ההשפעה, אז כדי לרכוש אותה אתה צריך להתייחס לבורא. להתייחס לבורא זה להתייחס לכלי שלו שהוא בנה. שם, בכלי הזה, אתה מגלה את היחס שלך אליו, שם אתה פוגש אותו, והוא ממלא את הכלי הזה. הכלי הזה הוא כל הפירמידה הזו, כל העולם, כל הנשמות יחד. יוצא, שאתה לא יכול היום בלי להתייחס לכל העולם, להתייחס לתפקידך ולבורא. ולא סתם אני אומר, לכן מלזיה קופצת, ויקפצו עוד כל מיני ארצות שלא שמעת עליהן, מי הן ומה הן. כי באמת העולם נעשה עכשיו אחד וזה כדי להביא לך אותו לעבודתך.

אנחנו עוד נראה ממש במו עינינו שככל שאנחנו משפיעים ועושים, אנחנו משנים את כול העולם בכללות.

כשנעשה קונגרס אחר, נראה מה עוד יגידו.

(סוף השיעור)