שיעור בוקר 09.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 08.03.2001

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ACV31vf9?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", "פתיחה לחכמת הקבלה", 

שיעור 2

תלמיד: מה ההבדל בין אור חוזר, אור מקיף, ובינה? זה בעצם אותו דבר?

לא צריך. אתם צריכים עכשיו לדעת רק את סדר הפעולות. אם אתם רוצים קצת יותר, תכנסו לספרים. אז אני שואל לגבי הפעולות, מה אתם מבינים, ולא למה ואיך זה נעשה בפנים, או קצת יותר בפנים. לזה אין לנו עכשיו זמן. אם תרצו, אחרי עשרת השיעורים האלו, נמשיך. מצידי, נמשיך עד גמר התיקון. 

תלמיד: זאת אומרת שהפיתוח של המלכות לוקח יותר זמן מבחינה אחרת? 

חוץ ממלכות אין שום בחינות. אנחנו מדברים רק על מלכות. אותה מלכות דאינסוף כשהיא נבראה, אותו רצון, אחר כך עובר צמצום, ועכשיו הוא עובד עם המסך. רק על אותה מלכות אנחנו מדברים. זה הנברא היחידי, חוץ ממנו אין שום דבר. אחר כך נלמד איך הנברא הזה מתחלק לחמישה עולמות, לנשמות, ולמה שאתם רוצים. לכל מה שאתם יכולים לתת לו שמות, חלקים, שדים, רוחות, מלאכים, בני אדם, חיות, בהמות, לא חשוב מה. הכול נמצא בתוך מלכות הזאת, ובהתפשטות שלה אחר כך לדרגות יותר נמוכות. הכול בתוך המלכות, זה הנברא. חוץ ממנו יש רק אור שנקרא בורא.

תלמיד: לא ברור לי מה ההבדל בין שלב שלוש לארבע, בין מלכות עם המסך, למלכות שדוחה.

מלכות עם המסך פשוט עומדת, והיא עדיין לפני זיווג דהכאה. 

תלמיד: אז זה שהיא עם המסך זאת אומרת שהיא עדיין לא מחזירה את האור?

עדיין לא, ואני כך חילקתי. ארבע זה מלכות שכבר בפועל דוחה, ועושה חשבון. האמת שאפשר לחלק כאן להרבה יותר פרטים, רק אני בינתיים כך הולך על דברים כמה שיותר כלליים. 

תלמיד: אם הכול לפי הרצון של מלכות, למה היא לא מסוגלת לקבל את כל האור מהבורא?

מפני שרצון משלה לא בא מהבורא. אם הרצון שלה היה בא מהבורא, אז היא הייתה באמת יכולה לקבל על מנת להשפיע, כמו שהיא קיבלה בבחינה ג'. היא קיבלה את כל האור בבחינה ג' על מנת להשפיע. אבל היא גם קיבלה ברצון שבא מהבורא, וגם השפיעה ברצון שבא מהבורא. 

אני אתן פתרון. הרצון להשפיע בא מהבורא במידה, כמו בחינה ב'. מלכות רוצה לקבל בבחינה ד'. זאת אומרת, הרצון להשפיע מהבורא בא באותה מידה כמו הרצון לקבל בבחינה א' שהוא ברא. זה כנגד זה. התיקון של הרצון להשפיע בא מהבורא רק בגובה של אותה בחינה שהוא נותן.

הבורא ברא רצון לקבל בבחינה א'. כנגד זה נתן רצון להשפיע בעוצמה כנגד בחינה א', וזה כבר נקרא "בחינה ב". אבל בבחינה ד', שם יש רצון לקבל, שלא בא מהבורא, הוא כביכול בא מהנברא. ואז רצון להשפיע מהבורא לא יכול לתקן את כל הרצון לקבל הזה. ויוצא לנו שהרצון לקבל הרבה יותר גדול מהתיקון שבא מהבורא על ידי האור. יוצא שמלכות יכולה להשתמש רק בחלק קטן ממנו. יש בזה עוד הרבה תיקונים, אבל מעשית זאת התשובה, שהרצון לקבל של הנברא הרבה יותר גדול מהתיקון שהוא מקבל מלמעלה מהבורא.

ולמה? מפני שלנברא עדיין אין כוח, ואין את היכולת לדרוש תיקון כל כך גדול, כי הנברא עדיין נמצא קרוב מאוד לבורא. בכל זאת, יש כאן את הרגשת הבורא, ויש כאן אורות אין סופיים. וזאת בעצם הסיבה למה הנברא יורד מדרגת אין סוף לדרגת העולם הזה, וכאן אנחנו נמצאים לגמרי בהסתרה, לא מרגישים את הבורא, וזה דווקא כדי לפתח בנו רצון לתיקון, לדרישה לתיקון. 

כאן מלכות לא דורשת תיקון. כמה שיהיה לה, וכמה שהיא מקבלת, לפי זה היא עובדת, כי היא מרגישה קרובה. במידה שהיא מתפשטת למטה, ומתרחקת מהבורא, הרצון שלה לתיקון יהיה יותר גדול, עד כדי כך שהיא תתחיל לדרוש ולקבל תיקון על כל בחינה ד'. 

אם מלכות לא תתרחק מאין סוף עד העולם הזה, עד המצב כנגדו, היא לא תוכל לבקש תיקון על הרצון שבה. זאת אומרת, אי אפשר להיות באין סוף, לעשות צמצום, ולדרוש תיקון על כל הרצון שלה, כי היא יותר מדי קרובה לבורא. וירידת העולם שלנו, והכניסה להסתר, עוזרת לה לדרוש את התיקון הזה, ואז היא מקבלת אותו. 

תלמיד: איך מלכות יכולה לבדוק את גודל האור פנימי שהיא יכולה לקבל על מנת להשפיע? 

איך היא בודקת כמה היא יכולה לקבל, וכמה לא, נלמד אחר כך. זה לא פשוט. עוד לא למדנו על כל המבנה הפנימי של מלכות, תכף נעבור לזה. 

תלמיד: למה קוראים לה "מלכות"?

"מלכות" נקראת בגלל שבה יש שליטה של הרצון לקבל. מלך, מלכות. 

תלמיד: מאיפה בא מסך?

המסך בא מתוך הרצון לקבל שרוצה לדחות את האור ולא לקבל אותו אם הוא יבוא, זה כוח ההתנגדות נגד הרצון לקבל שלו, זה מסך אחד. ומסך שני שנברא אחר כך מתוך זה, הוא לעבוד עם האור כדי להשפיע.

עכשיו אנחנו צריכים למדוד את המלכות, מה יש בה. מהבורא, מבחינת שורש, יוצא אור, הוא בונה כלי שמקבל אותו, וזו בחינה א'. מתוך זה שמקבל יחד עם האור את התכונה של האור הוא רוצה לתת, זו בחינה ב'. אחר כך הוא עושה פשרה, קצת מקבל מפני שרוצה לתת, זו בחינה ג'. אחר כך מחליט שהוא כולו רוצה לקבל, זו בחינה ד' (ראו שרטוט מס' 2).

כשכולו רוצה לקבל, מה קורה לו? הרצון הזה מקבל אור שבא אליו. הוא מקבל אור מהבחינה הקודמת, מבחינה ג', מתמלא קצת, מבחינה ב' מתמלא קצת, מבחינה א' מתמלא קצת, מבחינת שורש מתמלא קצת, וגם מהאור של עצמו. למה? כי בסופו של דבר הוא מקבל אור מאין סוף, מהבורא, אור שעובר דרך כל הבחינות. אם לא יעבור אור דרך כל הבחינות, אז לא ייבנה הרצון הזה של בחינה ד', של מלכות. אור שעובר דרך בחינה א' הוא לוקח תכונות של בחינה א', עובר דרך בחינה ב', לוקח רצון של בחינה ב', אחר כך רצון של בחינה ג', עד שבא ובונה בצורה כזאת את בחינה ד'. אם כך, בבחינה ד' יש את כל החלקים מכל הבחינות הקודמות, שורש, א', ב', ג', ד'.

בחינה ד' בעצמה, מלכות, כוללת בתוכה שורש, א', ב', ג', ד' בחינות, עם מילוי כנגד זה בכל בחינה ובחינה. בבחינה ד' יש אור של בחינת שורש, אור של בחינה א', אור של בחינה ב', אור של בחינה ג' ואור של בחינה ד'. בחינה ד' שמקבלת מהבורא דרך כל הבחינות האלו, היא בעצמה, בתוך הרצון שלה, נכללת מכל הבחינות הקודמות. אפשר להגיד שבבחינה ד', יש במקצת בחינת שורש, בחינה א', בחינה ב', בחינה ג' ובחינה ד'. לפני בחינה ד', כל הבחינות הקודמות נקראות "ד' בחינות דאור ישר", והבחינות שבבחינה ד' נקראות "דרגות העביות". 

מה זה עביות? בחינה ד' היא רצון לקבל, היא רוצה לקבל לעצמה, ליהנות בעצמה. זה רצון עצמאי שלא הבורא ברא, אלא היא מרגישה שהיא רוצה לקבל וליהנות מהבורא. אז יש בה, בתוך הרצון ליהנות שלה, חמש דרגות. הרצון הכי חלש הוא בחינת שורש, רצון יותר חזק הוא בחינה א', יותר חזק הוא בחינה ב', יותר חזק הוא בחינה ג', והרצון היותר חזק שבאמת כבר נברא לה בסופו, זה הרצון בבחינה ד'. 

ארבע הדרגות שבנו את בחינה ד' הן ארבע הבחינות דאור ישר, זה האור שבא מהבורא. אבל כשנעשו כל הדרגות האלה בתוך בחינה ד', הן הטביעו את עצמן, את הטבע שלהן בתוך הרצון לקבל שלה, הרצון ליהנות. ואז נעשה בתוך הרצון לקבל חמש דרגות של רצון, מהקטן עד הרצון הגדול ביותר. לכן כשהרצון הגיע לאט לאט עד בחינה ד', כשהגיע לבחינה ד' נעשה צמצום א' ולא לפני זה. רק במקום הזה נעשה צמצום. 

למדנו מזה שמלכות כוללת חמישה חלקים שלה שנקראים חמש דרגות עביות.

שרטוט מס' 2

כשמלכות הזאת מתמלאת עם העביות, היא מתמלאת לפי הרצון שלה. נגיד שאני מאוד רוצה לאכול ומקבל חתיכת לחם, אז אני נהנה ממנה מאוד. אם אני לא רוצה לאכול כל כך אחרי מנה יפה שאכלתי, אבל עדיין יש לי איזה רצון, אז מאותה חתיכת לחם אני מקבל תענוג קטן. הכול תלוי ברצון. האור שבא הוא אותו אור, אבל בהתאם לגודל הרצון התענוג בכל חלק וחלק הוא תענוג שונה. איפה שהרצון יותר גדול שם התענוג יהיה מורגש יותר, ואיפה שהרצון קטן שם התענוג יהיה מורגש פחות. יוצא שיש לנו במלכות חמש דרגות עביות, ואם כך, יש לנו במלכות חמישה סוגי אורות, חמישה סוגי תענוגים. זה כמו אצלנו.

אחר כך מלכות מגרשת את כל האורות, עושה צמצום א', ואומרת אני אעבוד עם המסך. בתוך המלכות יש חמישה חלקים של הרצון, שורש, א', ב', ג', ד', לכן יוצא שהמסך שמגרש את האור שבא, הוא בעצם מגרש חמישה אורות. הוא מגרש אור קטן שמורגש בשורש, הוא מגרש אור יותר גדול שמורגש בבחינה א', אור יותר גדול שמורגש בבחינה ב', אור יותר גדול שמורגש בבחינה ג', ואור יותר גדול שמורגש בבחינה ד' (ראו שרטוט מס' 3). 

אז יש לנו חמישה אורות דאור ישר שבאים, אבל הם באים כמו אור אחד. מלכות על ידי המסך מבדילה ביניהם חמישה האורות, ואז עושה חמישה אורות חוזרים. יוצא לנו שבעצם המסך הוא לא מסך אחד, אלא יש חמישה מסכים או חמש דרגות של מסך, על כל תענוג מסך משלו. אם מגיע תענוג קטן לבחינת שורש, אז המסך צריך קצת לדחות אותו. אם התענוג הוא יותר גדול בבחינה א', אז המסך צריך קצת יותר לדחות אותו, וכן הלאה.

לכן כל דבר אצלנו במציאות מתחלק לחמישה חלקים. בתוך הכלי יש לנו חמישה חלקים שלו, לפניו הוא עושה גם חמישה חלקים של האורות. ואם הכלי מתחלק בפנים לתוך וסוף, שחלק מקבל וחלק לא, אז הוא מתחלק בצורה כזאת, שבחינת שורש קצת מקבלת וקצת לא, בחלק מקבלת וביתר לא יכולה לקבל. בחינה א' בחלק מקבלת ובחלק לא, וכך ב', ג' וד'. הכלי מקבל בכל הבחינות קצת וביתר לא מקבל. 

שרטוט מס' 3

יוצא לנו שבעצם הפרצוף מקבל מבנה אחר לגמרי. יש לו חמישה חלקים בראש, שורש, א', ב', ג', ד', זה נקרא ראש. אחר כך יש מסך שעומד בפה. אחר כך יש חמישה חלקים בתוך הפרצוף שמתמלאים עם האור, שורש, א', ב', ג', ד' שמקבלים את האור, עד הטבור. ועוד חמישה חלקים שלא מקבלים אור, גם שורש, א', ב', ג', ד', עד הסיום (ראו שרטוט מס' 4).

תראו מה שקורה. האור נכנס, מגיע למלכות עצמה, מפה עד הסיום הכול מלכות. החלקים שלפני המלכות הם עד הפה, ומהבורא מגיע אור ישר דרך חמישה החלקים האלה למלכות שכבר מצומצמת עם המסך. מלכות דוחה את האור כולו, כמו שהוא, וזה נקרא אור חוזר. אחר כך היא עושה חשבון כמה היא יכולה לקחת מכל אור ואור ולקבל אותו על מנת להשפיע, כמו בבחינה ג'. היא עושה חשבון ויוצא לה שהיא מקבלת מהאור הישר נניח 20%, ואז היא ממלאה את עצמה. כעת בתוך הפרצוף יש חמישה אורות פנימיים, ובסוף הפרצוף יש חמישה מקומות ריקניים. 

שרטוט מס' 4

אל תפחדו מהבלבול. אפילו אם היינו הולכים בקצב איטי יותר, גם הייתם מתבלבלים. זו צורת הלימוד. הכול מתיישב אחר כך. 

תלמיד: איך בחינת שורש משתתפת בכל התהליך הזה אם אין לה בכלל רצון לקבל? 

בחינת שורש היא נציגת הבורא בתוך הנברא, ואחר כך נלמד שיש בה גם רצון לקבל. היא מתבצעת בתוך הנברא גם כרצון לקבל. שאלה טובה. 

תלמיד: בשרטוט הקודם (ראו שרטוט מס' 3) ציירת חמישה סוגי אורות ואת המלכות, ובשרטוט האחרון (ראו שרטוט מס' 4) משהו לא מסתדר לי.

לא מסתדר לך איפה מלכות. בשרטוט הקודם מלכות היא מתחת למסך, ובשרטוט האחרון מפה ועד הסיום זו מלכות. והיתר נמצא למעלה ממלכות, זה מה שנקרא ראש.

ראש לא שייך לכלי, הראש לא שייך לנברא. לנברא שייך רצון לקבל, רצון ליהנות. אלא הבורא עכשיו מתחיל לשחק איתי בזה שהוא נותן לי גם את התכונות שלו. אם הוא לא היה נותן לי את התכונות שלו, אז הייתי מקבל בלי שום ראש. בבחינה א' אין שום חשבון. מה ההבדל בין בחינה א' ובחינה ד'? אומנם בחינה ד' גם מקבלת בלי ראש, אבל היא מקבלת את כל האור שבא לפי הרצון שלה. בבחינה א' יש את רצון הבורא והיא מקבלת, בבחינה ד' זה רצון הנברא והוא מקבל. 

אבל אחרי שהנברא מקבל, יש לו עכשיו כבר חשבונות כמה לקבל וכמה לא, האם בשביל הבורא או בשבילי וכן הלאה. את החשבונות האלה הוא צריך לעשות לפני שהוא מגיע ליישום, לקבלה עצמה. לכן החלק הזה נמצא לפני הכלי, לפני הרצון בעצמו, כי הוא צריך לשקול, הוא צריך להחליט, ולכן הוא נקרא ראש. גם אצלנו זה הראש שלנו וכל האיברים שלנו. אנחנו נראה אחר כך איפה האיברים שלנו, איפה כל העולמות, איפה בתוך הפרצוף נמצאת כל הבריאה, ונכיר את עצמנו ואת כל מה שסובב אותנו. 

תלמיד: בשרטוט מס' 3 הפרדנו תוך וסוף, מה זה בשרטוט 4?

נכון, תוך נקרא החלק הצבוע באדום, ומה שנשאר נקרא סוף.

תלמיד: בכל הבחינות, א', ב' וג' יש תוך וסוף, זו אותה בחינה רק מחולקת?

נכון. אם אני לוקח נגיד שורש מתוך ושורש מסוף, ביחד הם יהיו אצלי בחינת שורש. החלק שבאדום הוא בחינת תוך, והחלק הריקני הוא בחינת סוף. זה לא חשוב איך לחלק.

סך הכול יש לי בטן, אני יושב מולך, אתה בעל הבית, ואתה נותן לי חמש מנות. אני עושה חשבון ומחליט שאני לא רוצה כלום, לא יכול, בשביל מה לי להיות חייב לך, כל מיני חשבונות. אתה מתחיל להתחנן, לבכות, "תראה מה עשיתי בשבילך, תעשה לי טובה". אתה מתחיל ללחוץ עליי עד כדי כך שאני מתחיל להרגיש שבאמת אולי אני קצת אוכל, אולי באמת אני אעשה לך טובה אם אני אוכל אצלך. אבל אני צריך לשקול כמה אני יכול לאכול. כי אם אני אתנפל על הכול בלי שום חשבון, אז זה לא נקרא שאני עושה את זה בשבילך. אני צריך כל הזמן לשחק, כך אנחנו עושים.

תלמיד: אבל זה בתנאי שבעל הבית רוצה.

זה בתנאי שבעל הבית מפציר בי שאני אוכל. אם הוא לא אומר לי, ואני בא אליו והוא אומר, "מה באת, אני עכשיו בדיוק ישבתי לאכול, שב שם בינתיים תחכה", אז זה משחק אחר. אבל אני מדבר על בעל בית שרוצה באמת להנות לי, ואיך אני יכול לעשות את זה כך שאני לא אפגע, קודם כל לחשוב איך אני לא אפגע. כי אנחנו רצון לקבל אגואיסטי, אנחנו עושים משחק כזה כל הזמן.

אם אתה בא לאו דווקא עם אוכל, לא חשוב איזה יחסים יש לך עם השני, הכול מתרחש לפי החוקים הרוחניים, אומנם הם נמצאים כבר בגשמיות אצלנו, בחומר שלנו, אבל אתה תלמד שזו הפסיכולוגיה העליונה שממנה אנחנו וכל ההתנהגות שלנו. 

אני צריך לעשות חשבון עם בעל הבית, זה נקרא שאני עושה חשבון בבטן שלי, במלכות. אני עושה חשבון, כמה אני יכול למלאות אותה כך שאני לא אהנה יותר מדי, אלא תמיד בכוח אעצור את עצמי כדי להראות לבעל הבית שאני אוכל רק בשבילו. שלא יחשוב שאני נהנה לעצמי ממנו, אלא שיבין שאני עושה את זה בשבילו. כי ברגע שאני אעשה את זה לעצמי, גמרנו, הוא כבר בעל הבית, ואילו ככה אין לי בעל הבית, הוא תלוי בי. 

תלמיד: ברגע שאני מרגיש שאני מתחיל לאכול לתועלת עצמי, אני מפסיק. 

ברגע שאני מרגיש בחשבון בראש שאם אני אקח עוד חתיכה, עוד ביס אחד, וזה יהיה לא במחשבה אליו, אלא אני פשוט ארגיש את התענוג שלי בלבד בלי שום קשר אליו, אז אסור לי לקחת. אלו כל החשבונות שעושים בראש. בראש צריכה להיות כל האינפורמציה על כל הכוחות, על הבורא ועל הנברא, על כל מה שמתרחש, מה שהבורא רוצה, הראש הוא מקום הפגישה בין בורא לנברא. 

תלמיד: בסופו של דבר גם השפעה היא מתוך רצון לקבל.

בינתיים אנחנו רואים השפעה כביכול מתוך רצון לקבל. וודאי שחוץ מרצון ליהנות אין לנברא כלום. חוץ מבורא יש רק רצון ליהנות, רצון לקבל. ואפילו שאנחנו עושים פעולות השפעה לבורא, גם הן באות מתוך הרצון לקבל. 

תלמיד: האם זה אף פעם לא משתנה?

זה משתנה, יהיה רצון לקבל כדי להשפיע. הרצון לקבל יישאר תמיד, כי זה החומר שהבורא ברא עם האור שלו. אור זה רצון להשפיע והבורא רצון לתת, לכן הוא ברא רצון לקבל, אנחנו לא יכולים לצאת מזה.

אבל צריך להבין, שאם אני משתמש ברצון לקבל שלי כדי לגרום לו תענוג, אז זה לא חשוב שאני רצון לקבל, אני נותן לו תענוג, כלומר לפי הפעולה אני שווה לו, הוא תלוי בי, למה? החיסרון שלו לתת הוא קודם לכל. הוא ברא אותי מפני שהוא רוצה לתת והוא נהנה מזה שהוא נותן, אז אני יכול לשחק עם הרצון הזה ולגרום לו תענוג. ואם אני חושב רק על זה, אז בזה אני נותן, לא מקבל. 

תלמיד: זו כאילו מלחמה.

זו מלחמה פנימית של האדם, וודאי. ובלתי אפשרי לעשות אותה אם לא נקבל מהבורא אור. אנחנו עכשיו חכמים גדולים כאילו שאנחנו יכולים לעשות את זה. כשנלמד קצת יותר ונרגיש באמת מי אנחנו, אז נראה שאנחנו נמצאים במקום הגרוע ביותר, אין לנו שום קשר עם הבורא, ואנחנו לא רוצים לא לחשוב עליו ולא לתת לו. 

איך אנחנו יכולים לברוא בנו רצון באמת לתת לו? רק מכאן אנחנו יכולים ללמוד. איך זה נעשה? יש כלי שרוצה ליהנות ולא חושב על הבורא בכלל, בחינה א' לא חושבת על כלום, היא רק רוצה ליהנות. מאיפה היא פתאום רוצה לתת לבורא? בגלל שהאור שבה התחיל למסור לה תכונות של הבורא, הרגשת הבורא.

לכן כל עוד לא אגרום לזה שיבוא האור וייתן לי הרגשת הבורא, הרגשת הנותן, הרגשת בעל הבית, אף פעם לא תהיה לי בושה, אף פעם אני לא אגיע לצמצום. המטרה שלנו היא דרך הלימוד להגיע להתגלות האלוהות. ברגע שהבורא מתגלה אתה על הסוס. אז אתה מבין מי אתה, איזה זיפת אתה, ואז אתה מבין ממי לבקש כוח שייתן לך כוח להשפיע. מנוכחותו אתה תקבל כוח להשפיע. אבל בלי שנפתחות העיניים, בלי שרואים את הבורא, אי אפשר להגיע לזה.

לפי הדרישה שלך תתחיל אז לקבל תיקונים, ולפי התיקונים, שאתה תרצה להשפיע לו, תוכל להתחיל לקבל כדי להשפיע. ולקבל כדי להשפיע זה נקרא מעשה של קבלה, מעשה שעושה מקובל. מזה כל השיטה, שיטת הקבלה, איך לקבל מהבורא, לכן הוא נקרא מקובל, ואת זה יודעים רק מקובלים. 

תלמיד: האם על ידי הלימוד עצמו אנחנו מושכים את האור שאחר כך עושה לנו את התיקון?

כן, על ידי הלימוד הזה. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב באות קנ"ה. "ולפי"ז יש לשאול: א"כ, למה זה חייבו המקובלים, לכל איש", "לכל איש", "ללמוד חכמת הקבלה?

אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים", לכן אל תפחדו שאתם לא מבינים, זה בכלל לא שייך כמה בן אדם מבין. בן אדם יכול לשבת כאן שנה שלמה ולא להבין אפילו את השיעור הזה במשך כל השנה, זה בכלל לא חשוב, התוצאה לא תלויה בשכל. 

זה מה שהוא כותב "ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.

פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו ית', שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע.

והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו", לפעולה על מנת להשפיע, "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים". אנחנו נלמד שהאורות האלו נקראים אורות המקיפים. "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים", שיקבל אותם פנימה. למדנו מה זה אור מקיף, אלו כל האורות שאני לא יכול לקבל בפנים, הם עדיין מחכים לי כדי להיכנס. 

"ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים", שחסרים לאדם כלים, עוד אין לנו מסכים ולכן אנחנו לא יכולים לקבל אורות בתוך עצמנו, אבל "הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו", כמו שעכשיו אנחנו לומדים, כתר, חכמה, בינה, ראש, תוך, סוף. ועוד חכו כמה שמות של אורות יהיו לנו. ברגע שאנחנו רק מזכירים את השמות האלו של האורות והכלים, אז האורות המקיפים "הנה הם תיכף מאירים עליו", לאדם, "בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו", בלי התלבשות בפנים, לא נכנסים בפנים אלא מבחוץ, "מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור". עוד אין מסכים. "אמנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם", מאור מקיף מגיעה הארה קטנה, "בעת העסק", בלימוד הקבלה, "מושכים עליו חן ממרומים". חן ממרומים זה התיקון שבינה מקבלת לעומת חכמה, בחינה ב' לעומת בחינה א'. "מושכים עליו חן ממרומים", מה זה חן ממרומים"? לרצות להשפיע כמו שבינה רוצה להשפיע, זה נקרא חן של מרום, חן של מדרגה, של תכונה עליונה. "ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה", היא נותנת לו את התכונות שלה להשפיע, "שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו" למטרה.

הלימוד עצמו, אם הוא מסודר בצורה נכונה, והאדם הולך ולומד, לא חשוב כמה הוא יודע, אז הלימוד עצמו לאט לאט מביא לו את התיקון שירגיש את הבורא, הוא יתחיל להרגיש בפנים את האורות המקיפים, וזה יגרום לכל הכניסה לנצחיות, לרוחניות, לשלמות. לכן חוץ מלימוד אין כלום. אבל לימוד לא על מנת לדעת, וגם אם לא יודעים, לא קורה כלום, אלא העיקר להיות קשור עם הספר עצמו.

אומנם לא למדתם גמרא, אבל כתוב שהרבה גדולים התפללו לשכוח. הם למדו הרבה וידעו הכול, אבל אבד הטעם, לא הייתה התחדשות. הכול כבר כמעט מובן, מוחות גדולים, הם למדו בהשקעה גדולה, אבל התפללו כדי לשכוח, כי לא זו המטרה בכלל. האור המקיף מתעורר לפי החשק, לפי ההשקעה, כמה האדם משקיע. למי שאין חשק גדול, ויש כאלה כאן גם כן, זה לא נורא. אם הוא משקיע נגד החשק, בזה הוא מעורר את האור המקיף. העיקר ללחוץ.

(סוף השיעור)