שיעור בוקר 04.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/FS7QAZw0?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574, נט. "ענין מטה ונחש"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "שמעתי", מאמר נ"ט, "ענין מטה ונחש".

אנחנו ממשיכים ללמוד מהו העיקרון של העולם העליון שנמצא מעבר להרגשה, להשגה ולהבנה שלנו. למה הוא נמצא מעבר לזה? כי אנחנו צריכים לרכוש כלים ברגש ובשכל כדי להגיע אליו, להרגיש אותו. בצורה כזאת נוכל להתחיל לכבוש את העולם העליון, להתקרב לבורא, להבין אותו, להידבק בו, וזה מה שנדרש מאיתנו.

מה שאנחנו צריכים להחליף בנו זה את הגישה למה שאנחנו מרגישים, להרגיש את המציאות לא בתוך הרצון לקבל אלא ברצון להשפיע. איך אנחנו מסדרים את הדברים האלה אנחנו לא יודעים. אלא בהרגשה ובתפיסה שלנו אנחנו צריכים לעבור מלראות את המציאות בתוך הדעת איך שהיא נראית לנו, ולחטט, לבדוק, להרגיש ולהיכנס יותר ויותר לתוך הדעת על ידי השכל והרגש האגואיסטים שנולדנו בהם, ולהבין שהעולם העליון הוא הפוך. זאת אומרת זו מציאות, מציאות יותר גדולה, נצחית, שלמה, אבל היא הפוכה מאיתנו. ודווקא זה שהבורא ברא אותנו בצורה הפוכה מהמציאות העליונה ונותן לנו אפשרות מה שנקרא, "נהפוכו", להפוך את עצמנו, את התפיסה שלנו, את החשיבות, מלהרגיש הכול בכלים דקבלה, להרגיש הכול בכלים דהשפעה, כאן אנחנו נמצאים במעבר בין להרגיש ולתפוס את העולם הגשמי, לבין להרגיש ולתפוס את העולם הרוחני.

העולם הגשמי, אומנם נראה לנו שהוא עולם גדול, אינסופי, אבל באמת יש בו רק נפח קטן מאוד, הוא לא ענק, גדול וחזק. אלא מפני שאנחנו כך נולדנו והתפתחנו, שזה ודאי בכוונה תחילה, לכן אנחנו חושבים שזה מה שיש, זו האמת, זה הנכון, החזק והיציב, ורק זה קיים. אבל זה כמו עובר בתוך אימו, נראה לו שכל העולם הוא הרחם שבו הוא נמצא, או כמו אותה התולעת שנמצאת בתוך הצנון וחושבת שכל העולם הוא כצנון הזה. אבל מה שצריכים זה רק להפוך את התפיסה, לצאת מלהיות בתוך הדעת, במה שנולדנו, בתכונות האלו בעל מנת לקבל האגואיסטיות, ולהתעלות מעליהן לתפיסה של עולם הפוך, של נתינה, השפעה, למעלה מהדעת, לא חשוב איך לקרוא לזה. גם לתפיסה האגואיסטית, גם לתפיסה מחוצה לזה, לתפיסה הרוחנית יש הרבה שמות. אבל כמו שהוא מסביר לנו במאמר שלפנינו "עניין מטה ונחש", אין מעבר בין תפיסה אגואיסטית לתפיסת השפעה, יש פשוט קפיצה, או שאתה בזה או שאתה בזה, ומצב ביניים אין.

לכן אנחנו צריכים כל רגע ורגע לשמור ולבדוק את עצמנו האם אנחנו באמת נמצאים בתפיסה הנכונה או לא. ככל שננסה, ככל שנעשה מאמצים כל פעם להתעורר לתפיסה הנכונה שהיא למעלה מהדעת, על מנת להשפיע, בהתאם לזה ניכנס מהר יותר לתפיסה הרוחנית ונתקיים בה, וכך נגיע למטרה. אנחנו עוברים מהמצב שבו אנחנו נמצאים. המצב הזה נקרא העולם המדומה כי הוא לא קיים, אלא רק בתוך ההרגשה שלנו, בתוך הדמיון שלנו אנחנו מתארים אותנו ואת העולם כולו שכביכול נמצאים בו. כשאנחנו נעשה כמה מאמצים לשנות את התפיסה שלנו, אז מתוך היגיעות שלנו לעבור למצב אחר, וזה דומה לצירי לידה, שהעובר רוצה לצאת מתוך הרחם, אנחנו נצא וכבר נכנס לחיים נצחיים, רוחניים, שלמים, בתפיסה הנכונה.

נקרא את המאמר ונראה מה אפשר לעשות כדי לשמור כל הזמן את עצמנו מעֶבֶר לדעת, בכל רגע ורגע לבדוק את עצמי, האם אני בתוך הדעת או למעלה מהדעת. ועל ידי בדיקות כאלה, ביקורת כזאת, אנחנו יכולים להגיע למצב שסוף סוף נתעלה להרגשת התפיסה הרוחנית. המאמר צריך לעזור לנו מאוד בזה. זאת אומרת, להרגיל את עצמנו לראות את המציאות דרך תכונת הבינה ולא דרך תכונת המלכות, בתכונת השפעה, אמונה, ולא בתכונת הקבלה.

בזה אנחנו מכניסים את עצמנו למצב של עיבור, מעלים את עצמנו על ידי הביטול שלנו כלפי הרצון לקבל שלנו לדרגת הבינה, מכניסים את עצמנו לרחם הרוחני, לתכונת השפעה, ורוצים שהיא תהיה הסביבה שלנו. אומנם מבפנים אין לנו עדיין כוחות השפעה, כוחות בינה, אבל אנחנו רוצים שהם יהיו לפחות מבחוץ. ובכל המצבים שאני עובר אני רוצה שהבורא שהוא תכונת הבינה, יכוון אותי בכל מצב ומצב. ואני כלפיו רוצה להיות רק נקודה, רק טיפת זרע, רק אותה נקודת רצון שהיא מבטלת את עצמה ולכן היא נקודה, ולתת לבורא לעשות איתי מה שהוא רוצה. מה זאת אומרת? במה שהוא משנה את התנאים החיצוניים, הפנימיים שלי, אני רוצה רק דבר אחד, להתבטל כלפי כוח האמונה, כוח ההשפעה. זאת התפיסה הנכונה היחידה שעל ידה אנחנו נכנסים לעולם העליון.

נקרא מה בעל הסולם רוצה להגיד לנו.

נט. ענין מטה ונחש

שמעתי י"ג אדר תש"ח

""ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ." אם אנחנו עוזבים את עניין האמונה, ההשפעה, ולא רוצים לאחוז בה, לא רוצים דרכה להסתכל על המציאות, אז המצב הזה נעלם ואנחנו נכנסים שוב לתוך הדעת, לתוך הרצון לקבל שלנו. זה עניין של או שעושים מאמץ ונמצאים ברוחניות, או שעוזבים את המאמץ ונופלים לגשמיות. "ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו."

הבורא רוצה להתגלות דווקא במצבים שלא נראים לנו חשובים. מה זה "לא נראים לנו חשובים"? כי הם כולם בעל מנת להשפיע, מחוצה לרצון לקבל, והרצון לקבל הוא שבדרך כלל נותן לנו כיוון לאן להסתכל, על מה לשים לב, מה להביא בחשבון וכן הלאה, הוא המכוון אותנו, המנווט אותנו בכל הדברים שבעולם הזה. אנחנו צריכים ההיפך, אנחנו רוצים שהרצון להשפיע הוא שיראה לי מה חשוב יותר, מה חשוב פחות, ועל ידי זה אני אראה עולם הפוך, לא בשחור לבן, ברצון לקבל, אלא בספקטרום אחר, ביחס אחר. כאילו שאני מרכיב משקפיים אחרים ורואה עולם אחר, לא לפי יותר לקבל או פחות לקבל, אלא לפי יותר להשפיע או פחות להשפיע, וזה לגמרי משהו שונה מאוד. אז איך אנחנו מגיעים לתפיסה הזאת?

"וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות." כך אנחנו בנויים, אין מה לעשות, בצורה אוטומטית כך אני מסתכל העולם. כל החושים שלי מסודרים לתפוס כמה שיותר דברים שהם חשובים לרצון לקבל. וזה מסובב אותי לכל הכיוונים רק לפי התנאי איפה יש יותר מילוי לרצון לקבל. "ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו." ודאי שכך אנחנו לא מרגישים, אבל אנחנו יכולים לכוון את עצמנו כך, שמה שנמצא נגד הדעת זה החשוב, ומה שנמצא בתוך הדעת פחות חשוב.

"כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.

לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.

מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.

לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.

אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל."