שיעור בוקר 04.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.11.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/HOI8wrqu?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', הסתכלות פנימית, אותיות ו' - י"ג

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק שני, הסתכלות פנימית, אות ו', עמוד נ"ו.

אות ו'

פנימיות ועביות היינו הך. חיצוניות וזכות

היינו הך.

"והנה נתבאר לך היטב, הפנימיות והחיצוניות, שיש להבחין בכל כלי, כי מתוך שיש בהכרח ד' בחי' בכל כלי, כנודע, לכן הבחינה האחרונה שבהן, נקראת תוכיות ופנימיות של אותו כלי, להיותה עיקר בחינת הקבלה שנמצא בכלי, והבחינות שקדמו לה כדי לגלות הבחי' האחרונה, נבחנות לחיצונית הכלי. וכל מדרגה הרחוקה יותר מהבחי' האחרונה, נחשבת לחיצונית ביותר. וגם ידעת, שבחי"א היא זכה יותר מבחי"ב ובחי"ד היא העבה מכולם, נמצא שפנימיות ועביות היינו הך הם, והרי מה שבחי"ד נחשבת לבחינה המקבלת השפע, אינו, אלא משום שהיא העבה ביותר. וחיצוניות וזכות הם היינו הך, משום שהרצון שלה קלוש וזך, וקרוב יותר לבחי' מאציל, ע"כ היא חיצונית ביותר, כלומר, שהיא רחוקה יותר מלהיות בחינת קבלה, שהיא תוכיות ופנימיות."

זה קשה מאוד. אצלנו, במודעות שלנו, בהרגשה שלנו, זה לא נקלט איך יכול להיות ערך הפוך אורות וכלים. אומנם לפי ההסבר זה כן כך קורה, אבל בהרגשה שלנו אנחנו לא מסוגלים להרגיש את הדברים האלה כי הם הפוכים זה מזה. איך זה יכול להיות כך כשאני יותר עבה בפנים באגו שלי, בתוך הרצונות שלי, והם גלויים, לא שעכשיו הם נעלמים ואני לא נמצא.

כי אנחנו מדברים על אדם במה שמתגלה בו. לא שיכול להתגלות, או נגלה פעם, או יתגלה אחר כך אולי בגמר התיקון, אנחנו מדברים במה שהוא. כמו שכתוב, הבורא דן אדם באשר הוא שם, במה שהוא נמצא. מה שהוא מגלה בנו, בזה הוא דן אותנו ודורש מאיתנו את הפעולה בהתאם לזה.

אני צריך בבת אחת להרגיש באותו מצב מצד אחד עד כמה אני עבה, גס, אכזרי, רמאי, תאוותן, גאוותן וכן הלאה. מצד שני, אני צריך להרגיש זכות, השפעה, אהבה, ממש צדיק, כאילו אין לי כלום. שני הדברים ההפוכים האלה לא יכולים להתקיים אצלנו עכשיו בבת אחת, כי אנחנו נמצאים רק בטבע אחד, רצון לקבל.

מה שאין כן, אם רוכשים רצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע, או כוונת השפעה על פני הרצון לקבל, להשפיע על מנת להשפיע, אז יש בנו שתי צורות הטבע, טבע דלקבל וטבע דלהשפיע, טבע הבורא וטבע הנברא, עביות ועליו מסך ואור חוזר. אז אנחנו יכולים לעכל מה שהוא אומר לנו כאן, שבעביות אנחנו מקבלים אורות בהתאם לעביות, ובזכות אנחנו מקבלים אורות בהתאם לזכות, יש ערך הפוך בין אורות לכלים, ויש חלק הזך וחלק העב.

אצלנו כרגע אין, לכן הדברים האלה תמיד מבלבלים אותנו. "אז איפה אנחנו נמצאים? זה החלק הזך? לא, זה החלק העב". אבל כשהם נמצאים כאחד זה מאוד קשה, להרגיש זה בלתי אפשרי. נתאר קצת לעצמנו כדי פחות להתבלבל מהרגיל, לא יותר.

לכן פנימיות ועביות, או זכות וחיצוניות, הם דברים מנוגדים, וזה בעצם ההסבר הגדול שבעל הסולם הוסיף לאר"י, ועוזר לנו יותר במקצת להבין את העניין של משיכת האור, המשכת האור על ידי הכלי העב, והתלבשות האור בכלי הזך.

אות ז'

קירוב וריחוק למאציל, משוער לפי יחס

הקבלה שבנאצל.

"וזה שכתב הרב בספירות העגולים, שכל החיצוני יותר הוא מעולה יותר וקרוב יותר אל המאציל, כי בחינת השורש שנקראת כתר היא זכה יותר מכולם, ונמצאת בקרבת הצורה אל א"ס ב"ה יותר מכולם, שזה נקרא שהיא קרובה אל המאציל, וזה נקרא שהיא חיצונית מכולם, כלומר שרחוקה מאד מבחינת תוכיות ופנימיות, דהיינו מבחינת הקבלה כנ"ל. ואחריה היא בחי"א, שהיא יותר פנימית מהכתר, כלומר יותר קרובה לבחינת הקבלה ממנה. ובחי"ב יותר פנימית ממנה, דהיינו קרובה יותר לבחי"ד שהיא בחינת הקבלה עד שבחי"ד היא הפנימית האמיתית, דהיינו שהשפע מקובל בה, וע"כ צורתה רחוקה מהמאציל יותר מכולן כנ"ל."

"קירוב וריחוק למאציל, משוער לפי יחס הקבלה שבנאצל". לפי היחס. עד כמה המקובל, הנאצל, המקבל את השפע, נמצא כלפי הכלים דקבלה שלו וכלפי הכלים דהשפעה שלו, בזה הוא קובע את הריחוק או הקירוב, "לפי יחס הקבלה שבנאצל". הנאצל הוא בעצם הקובע ביחס שלו לקבלה ולהשפעה אם הוא רחוק או קרוב למאציל. המדרגות שאנחנו בונים ביחס שלנו לכלי קבלה ולכלי השפעה הן קובעות את המצב שלנו לעומת הבורא, כלפי הבורא.

אות ח'

בע"ס דיושר מדת גדלו תלויה באו"ח העולה מעביות

שבמסך, שהעב יותר, או"ח שלו גדול יותר.

"אמנם בספירות דיושר, יש ענין של אור חוזר העולה מהזווג של המסך עם האור העליון (עי' ח"א לוה"ת במלה מסך), שמדת גדלו של או"ח זה נמדד בשיעור עביות, שיש במסך המזדווג באור העליון שמסך היותר עב דהיינו בחי"ד נמצא מגלה קומה שלימה של עשר ספירות, שהיא עד הכתר, ואם אמנם שיעור העביות שבמסך פחות הוא בבחינה אחת, ואין בו אלא בחי"ג, נמצא מגלה רק עשר ספירות שכל אחת מהן אין לה אלא קומת חכמה, וחסר הכתר, ואם אין בו אלא העביות של בחי"ב, נמצא מגלה רק עשר ספירות שכל אחת מהם אין לה אלא קומת בינה, וחסרה כתר וחסרה החכמה. ואם אין במסך אלא עביות דבחי"א, נמצא מגלה עשר ספירות שכל אחת מהן אין לה אלא קומת זעיר אנפין, ואם המסך זך ואין בו אפילו עביות דבחינה א', אז אינו מגלה שום קומה, רק בחינת מלכות בלבד. וטעם הדבר הזה יתבאר בחלק ג' בע"ה."

ככל שעובד עם עביות יותר גדולה, כך מגיע להשגה, לאור, להשפעה יותר גדולה. זה הנרנח"י שהוא מגלה בתוך הכלים האלה שמשיג, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, אלו קומות או תכונות דהשפעה, או התאמתו, השוואתו לבורא. זה מושג על ידי זה שהוא עובד עם העביות, על פני איזה דרגות עביות הוא מסוגל להביא את המסך שלו בכוונה על מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 1).

את המסך אנחנו מציירים בדרך כלל לפני הכלי, אבל זה לא נכון. לפני הכלי נמצא צמצום א', כשאדם מצמצם את עצמו מכניסת התענוגים בו, ולכן אנחנו כך יכולים לצייר את זה. אבל מסך בעצם עומד בכל בחינה ובחינה, תלוי איפה אני מעמיד אותו, איפה אני יכול להתגבר עליו.

נגיד שיש לי מסך לא יותר מבחינה א', אז על כל היתר יהיה צמצום, ועל שורש וא' אני אעבוד על מנת להשפיע, תהיה לי כוונה על מנת להשפיע. אז המסך יעמוד אצלי בבחינה א' ולא יותר, היתר יהיה מצומצם. האור שלי יהיה רק עד דרגת רוח ואני אגלה קומת זעיר אנפין, זאת אומרת אני אהיה הזעיר אנפין, כמו זעיר אנפין, ולא יותר.

אם יתגלה לי אור יותר גדול, תתגלה לי עביות יותר גדולה, ואני אוכל לעבוד, ארצה לעבוד בה על מנת להשפיע, אז אני אתקן אותה ואגיע לדרגת הנשמה, לדרגת הבינה, בהבנה, בהשגה בקומה שלי, במה שאני.

השגת האדם ברוחניות היא אומרת מי הוא. כי הרצון לקבל זה החומר, אבל באיזו צורה היא רוכבת על החומר, איזו צורה החומר מקבל. יש לנו שור, נשר, אריה, אדם, צורות כאלה. עד שמגיע לאדם, אדם הוא ממש דומה לבורא, שעובד מבחינה ד' דעביות שלו, ובזה הוא מדמה את עצמו לגמרי לבורא. נדבר על כל מיני צורות החיות שהזוהר מספר למה הן הצורות הקודמות לאדם.

שרטוט מס' 1

תלמיד: מה זה העביות שבמסך, מה הכוונה?

עביות שבמסך זו אותה עביות שעליה המסך יכול לרכוב, לשלוט, ועל עביות אחרת לא.

לדוגמה, מגיעים אליי תענוגים, כמו שאנחנו אומרים שיש על השולחן, יש בשר, דגים, סלט, לחם, בירה. אני מסתכל על זה ואני בוחר לעצמי בירה, לחם וסלט, כי יותר מזה אני לא מסוגל. אתה אומר שגם זה טוב, גם מזה אפשר ליהנות. אבל כאן מדובר עד כמה אני מגלה מקסימום תענוג, שיותר מזה אני לא מסוגל.

נגיד שעד כה כולל סלט, שלושת התענוגים שנמצאים כאן, אלו תענוגים, זה לא הלבוש שלהם, אז אני מסתכל עליהם ויש לי רצון לכולם. בירה, לחם וסלט עד כה אני מוכן להתמודד, בשר ודגים אני לא מסוגל, זה מדי. עכשיו אני בודק כמה בירה, לחם וסלט. נגיד שגם בהם אני יכול להיות רק בחלק ולא בכול, לא לגמרי. כלומר אני אמלא את עצמי בהם גם עד מילוי מסוים ולא יותר (ראו שרטוט מס' 2).

אצלנו בתענוגים גשמיים, ככל שאני ממלא את עצמי, אני נמצא ברצון לקבל פוחת, ואז זה לא כל כך נורא, אני יכול למלאות את עצמי לגמרי. כי אם אכלתי חצי מנה או שלושת רבעי מנה, אני כבר לא כל כך רעב, אני יכול לגמור את המנה הזאת, הרצון לקבל פוחת. ברוחניות לא. ברוחניות, ככל שאני יותר עובד עם הרצון לקבל כדי למלא אותו על מנת להשפיע, כך אני מביא לתענוגים עוד יותר גדולים, ואז בשבילי להגביל את המנה זו כבר בעיה. זה לא כמו שאצלנו, נתנו לי לשתות כוס מים והייתי מאוד צמא, אז שתיתי שלושת רבעי כוס ובמשהו התמלאתי. ברוחניות לא, ברוחניות ההפך, הטיפה האחרונה היא הכי טעימה.

גיליתי לעצמי, בדקתי, שרק בכלי הזה אני יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, לפי זה אני קובע את הדרגה. עכשיו אני משתמש בכל הכלי הזה, נהנה בו, אבל התענוג שאני מרגיש, רוצה להרגיש, מתקשר למאציל, לנותן, ובנותן הזה אני רוצה להרגיש איך אני מהנה, ממלא אותו. הפעולה שאני עושה כאן נקראת מצווה, ומה שאני כבר מקבל כתוצאה, השכר הוא "שכר מצווה לדעת המצווה", להתקשר. "וידע אדם את חווה", להתקשר, אני נכנס כבר בזיווג עם הנותן. "שכר מצווה לדעת המצווה".

שרטוט מס' 2

תלמיד: מה ההבדל בין מצב שמגיע כהארה מלמעלה ואני עושה צמצום ודוחה אותו, לבין כל מצב שיש רשימו ואני לא מממש אותו? הרי אנחנו אומרים שצמצום א' שולט על כל התענוגים.

זה ההבדל, שאתה לא מממש. אולי אתה רוצה לשאול, איך אני אקבע מראש? זה תלוי בהכנה שלך.

תלמיד: האם מידת העביות שמתגלה על מנת להשיג מדרגה יותר גבוהה זהה אצל כל אדם, או שהיא בהתאם למקום במערכת האדם הראשון של אותו אדם?

הכול תלוי במקום באדם הראשון, בשורש נשמה, וכל אחד שונה מהשני ולא דומה לשני בשום דבר.

לא צריכים בכלל להתעסק בהשוואה, כי אי אפשר להשוות. לא שאנחנו לא מסוגלים, בכלל אי אפשר להשוות. איך אתה יכול להשוות עד כמה הוא חזק, עד כמה הוא חכם, עד כמה הוא פזיז ועד כמה הוא עוד משהו? זה בלתי אפשרי להשוות. אתה לא יכול להביא את התכונות האלה לאיזו מין השוואה. אנחנו משתווים רק בכוח הסגולי של כל אחד. בסך הכול בכל התכונות ובכל הכוחות שלי, עד כמה מהם אני הולך ומשפיע, וכך השני והשלישי.

בדרגת ההשפעה, כשאנחנו עובדים בכל אוסף הכוחות שלנו בעל מנת להשפיע, שם אנחנו יכולים למדוד, הוא יותר גדול, הוא יותר קטן, וגם בצורת המדרגה עצמה, השגתי אותה, לא השגתי אותה. אבל מה בסוף הדרך אף אחד לא יודע. מה שורש הנשמה של כל אחד ואחד אפשר לגלות, אבל רק לנשמות גדולות מאוד. כשהן משם קולטות ופועלות על כל יתר הנשמות, הן מסוגלות לגלות מה הייעוד ומה הדרך של כל אחד ואחד. זה לא דבר פשוט.

אנחנו לא צריכים את זה. אני לא צריך בעבודה הזאת בכלל להתערב בעסקים של האחרים. אני צריך להגיע להשפעה, אני צריך לראות את כולם בגמר התיקון, לראות שבהם מלובש כוח הבורא, אני צריך לפנות אליהם לבקש כוח ערבות, הכול תלוי רק בפנייה שלי. הקבוצה היא קבוצה שלמה, אני לא צריך לדרוש את זה ממנה. בעבודה רוחנית אין לי דרישה לאף אחד. אז למה לי לעשות את החשבונות האלו, לעבודה שלי אני לא צריך את זה בכלל.

קריין: חלק ב' בעמ' נ"ז מבאר "חמש ההבחנות העיקריות שבין חמשת עולמות א"ק ואבי"ע".

אות ט'

עיקר ההבחן בין ה' עולמות א"ק ואבי"ע,

הוא ע"פ העביות שבמסך שבהם. שבא"ק

הוא בחי"ד.

"ותדע שה' העולמות א"ק ואבי"ע דיושר, הנה עיקר ההבחנה שבין העולמות הללו, הוא בשיעור עביות, שנמצא במסך של כלים שלהם, כי מסך שבכלים שבעולם אדם קדמון הוא עב מאד, דהיינו עביות דבחי"ד, שאין עביות יתרה ממנה בכל העולמות, ולפיכך עשר הספירות שלו שלימות דהיינו שכל אחת מהן בקומת כתר הסמוך לא"ס ב"ה, והוא העולם הראשון החשוב מכולם, המבריח מהקצה אל הקצה, מא"ס ב"ה עד לעולם הזה. ועל כן נבחן שעומד בפנימיות כל העולמות, כי כבר ידעת, שפנימיות ועביות היינו הך הם, וכיון שמסך שבכלים דאדם קדמון זה הוא בחי"ד, דהיינו עב מכולם, הרי הוא משום זה הפנימי מכולם."

למה הוא כל כך גדול, כל כך ארוך? מפני שקיבל כוח השפעה ממלכות דאין סוף שהייתה מלאה באור אין סוף. הוא הרגיש שם את כל עוצמת האור, הרגיש שם את המאציל, הנותן, בעל הבית, וקיבל שם את הרגשת הבושה כמכה הגדולה ביותר, התגלתה בו העביות, ההפכיות מבעל הבית הגדולה ביותר. כל ההבחנות החדות האלו מקצה לקצה הן מביאות לו את עוצמת המסך שמתחיל איתו לעבוד.

לכן גלגלתא וכל הפרצופים שיוצאים אחריה, הם יוצאים עם המסך המרבי שרק יכול להיות, ובגלגלתא יש את המסך הגדול ביותר. כי היא מגיעה ממש אחרי הרגשת הבושה, אחרי הרגשת האין סוף, המילוי השלם, הניגוד למאציל. כל הסתירה הזאת שקיבלה המלכות בפנים מתבטאת בגלגלתא, ולכן הפעולה שלה היא הגדולה ביותר. מצד אחד, יש לה עביות במסך הגדול ביותר, מצד שני, יש לה את הזכות הגדולה ביותר. לכן כך היא נמצאת מקצה לקצה, שהקצה הזך שלה נוגע באין סוף, והקצה העב שלה נוגע בעולם הזה. כל יתר העולמות נכללים בגלגלתא. הם מפרשים, מבררים מה שנכלל ונמצא בתוך גלגלתא.

הנברא, אחרי צמצום א' וריקנות מצמצום א', שרוצה לעשות פעולת השפעה, הוא בעצם מעצמו מוכן לעשות פעולת השפעה עד הסוף, לעשות גמר תיקון עכשיו ומיד. אבל זה שזה לא יוצא לו, שמתגלה לו הטבע שבו, היושב ככה, היותר עבה, היותר אכזרי, היותר אגואיסטי, היותר תאוותן, היותר גאוותן, היותר גדול, זה מתגלה לאט לאט מבפנים, הוא לא הרגיש את זה מיד. לכן אחרי גלגלתא, כשלא הצליח לעשות את זה בבת אחת, הוא הולך באותו כיוון. וכשמתגלים לו כל יתר הרצונות והכוונות שלו, האכזריות שבו, הם מבארים אותה הפעולה, אותה המחשבה שיש בראש דגלגלתא.

מתחילת הפעולה בגלגלתא אחרי הצמצום, החלטתה של מלכות דאין סוף שהיא תעבוד לפי המסך, ועד סיום של כל המדרגות, עד שאנחנו באים דרך הגלויות, דרך כל הדברים האלה עכשיו לנקודה הראשונה של הבחירה החופשית, כל זה זו אותה המחשבה שבראש הגלגלתא שיוצאת לפועל. בכל העולמות, א"ק ואבי"ע, ובעולם הזה משך כל ההיסטוריה, עד שמגיעה לאדם נקודה שבלב, שאז הוא מתחיל לקבל את היכולת, האפשרות לבחירה חופשית ולעלייה שלו, לבנייה עצמית, כל הפעולות האלו מלמעלה למטה עד הנקודה שבלב, זו ההחלטה של גלגלתא.

האמת, שגם כך הלאה באה ההחלטה של גלגלתא, עד סוף התיקון שלנו גם כן, אבל כאן כבר בהשתתפות של אותם הרצונות שהם לא נגלו שם. אלא על ידי השבירה אחר כך נגלו רצונות דאדם הראשון שמאפשרים לנו להית בבחירה חופשית. ואז אנחנו מממשים אותה כוונה של גלגלתא להגיע לגמר התיקון, לקבל על מנת להשפיע את כל אור אין סוף, שזו הנתינה האמיתית שיכולה להיות מצד הנברא כלפי הבורא. אנחנו מממשים את זה, אבל כאן אנחנו כבר משתתפים בבחירה חופשית. אנחנו מוסיפים לאותה הכוונה שהייתה שם בבירור שלנו, בתיקון שלנו. אבל עד גמר התיקון זו אותה החלטה של מלכות דאין סוף אחרי צמצום א', הכול לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: כל הזמן מתרוצצים וקופצים בי כל מיני רצונות דעולם הזה מחדש. האם אני צריך להקפיד לעשות צמצום על הרצונות האלה ולהתרכז בלימוד, או פשוט למלא אותם שלא יפריעו?

קודם כל, למלא אותם שלא יפריעו זה בלתי אפשרי, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". אז לפני שהוא גומר למלא אפילו חצי מהרצונות שלו, הוא ימות. חבל על הגלגול. שוב יצטרך לבוא לכאן ושוב לעבור על אותם הדברים.

ללכת ולספק לכל הרצונות זה בלתי אפשרי. אלא יש רצונות הכרחיים, אלו רצונות שהגוף דורש כדי להתקיים, משפחה, שאדם חייב אותם פחות או יותר לפי אותם הנהלים שמקובלים בזמנו בחברה שלו, שכל אחד חייב להיות בזה. גם לא לברוח מהציבור, "בתוך עמי אנוכי ישבת"¹, זאת אומרת ממש להיות כרגיל. ודאי שלא לרוץ אחרי כל התאוות שאחריהן העולם רץ, אלא לעשות לעצמו ממש תנאים נורמליים. לא צניעות ולא כמו שיש כאלה שעושים מעצמם צדיקים, הם חושבים שלסבול זה קדושה, אין דבר כזה.

אנחנו לומדים שהכול תלוי ביחס האדם לחיים. יש דוגמאות כמו על הלל הזקן שהיה רץ לפני החבר שלו כמו עבד כי הוא היה רגיל לזה, זאת אומרת הרגילות זה החשוב. הכול תלוי ביחס האדם לדברים. אם אני צריך לאכול חמש מנות ובזה אני מרגיע את הבהמה שלי, ויש לי אפשרות, אז אני אוכל אותן. זה לא נקרא שאני מפריז בזה, ולא נקרא שאני מעלה את התאוות שלי, אלא אני חייב את זה לגוף שלי, כי בלי זה הוא לא יכול כביכול להתקיים. זה נקרא קיום הכרחי. יש מציאות וקיום המציאות.

ויחס האדם הוא הקובע. זה נכון לכל הדברים ששייכים לגוף, איך שהוא מארגן את החיים שלו, מעבר לזה זו כבר עבודה הרוחנית. הגבול בין זה לזה, אנחנו לומדים מבעל הסולם, במאמר "מתן תורה", שאם אדם היה שמח לא להתעסק בהכרחיות שלו, שהוא עושה לעצמו, למשפחה, אם היה יכול לא להיות בזה אז כך הוא בודק שזה הכרחיות. אם הוא נהנה מזה שעושה את זה, ולא היה מוותר על זה, זה נקרא כבר שמתעסק בקליפה.

אז בואו נבחין עכשיו, כל דבר ודבר אם אני הולך לבצע ואני נהנה מהמעשה עצמו או שאני עושה את זה כדי לתת לגוף שלי את כוחות החיות, ואז להשתמש בו כבחמור להגיע למטרה. לא שאסור לנו ליהנות, לאהוב את הילדים, איזה טעמים באוכל, כל מיני דברים, לא, חס ושלום, הפוך. אתה חייב להתחתן, אתה צריך לחיות חיי משפחה, חיי מין, אתה חייב לאכול דברים טובים, אלא מדובר שעל פני כל אלו רוכבת הכוונה, מה אני עושה עם זה.

והכוונה הזאת לא חייבת לבטל את הטעמים. אלא רצוי דווקא ככל שאתה יותר מרגיש את הטעמים, עם זה להיות בכוונה שאתה נכלל בזה כדי להתקדם ושהכוונה לא תנטרל את הטעמים. זאת בעיה. בדרך כלל כשאדם נמצא בכוונה להשפיע, להתקדם וטועם משהו אז הכול נעלם, טעם האוכל נעלם, כאילו לועס עשב. או שצריך להתנתק מהרוחניות ואז נהנה מגשמיות, או שהגשמיות מאבדת את הטעם ואז הוא כאילו פורח באוויר ברוחניות. איך לקשור את שני הדברים האלה יחד, זאת החכמה. הם לא צריכים לנטרל זה את זה כי מטרת הבריאה ליהנות, להיטיב לנבראיו. מטרת הבריאה זה תענוג שהבורא רוצה שאנחנו נהנה, ואנחנו לא מוותרים על שום רצון ורצון, אנחנו חייבים למלא אותו וליהנות בו במלואו.

1. אות י'

עולם האצילות הוא ממסך דבחי"ג, וע"כ

הוא חיצוני לא"ק, שהוא בחי"ד.

"ומסך שבכלים שבעולם האצילות, אינו עב כל כך כמו מסך שבעולם א"ק, כי עביות שבמסך דאצילות היא רק בחי"ג, ולפיכך עשר הספירות דיושר דאצילות, אין קומת כל אחת יותר מקומת חכמה, והן חסרי כתר, ונבחנות ע"כ לשפלות בערך עשר הספירות בקומת כתר שבעולם אדם קדמון. ונבחנים לחיצונים בערך ע"ס שבא"ק, כי עביות דבחי"ג היא חיצונית לעביות דבחי"ד, וזכות וחיצוניות היינו הך הם כנ"ל. וע"כ נעשה עולם האצילות לבוש, שפירושו חיצוניות המלביש לעולם הא"ק הפנימי ממנו."

קריין: אות י"א, בעמוד נ"ח.

3. אות י"א

המסך דבריאה הוא מבחי"ב וע"כ הוא

חיצוני לאצילות.

"ומסך שבכלים דע"ס עולם הבריאה הוא עוד זך יותר מבעולם האצילות, ואין בו אלא עביות דבחי"ב, וע"כ אין קומתן של ע"ס הללו יתרה מקומת בינה, ועל כן נחשב עולם הבריאה חיצון יותר, מעולם האצילות, ששם יש עביות דבחי"ג ועל כן הוא פנימי יותר מעולם הבריאה, שאינו אלא עביות דבחי"ב. וע"כ עולם הבריאה נבחן, לחיצון ולבוש על עולם האצילות."

4. אות י"ב

המסך דיצירה הוא מבחי"א, וע"כ הוא חיצוני

לעולם הבריאה.

"ומסך שבעולם היצירה, אין בו אלא עביות של בחי"א הקלושה ביותר, ולפיכך עשר הספירות שבעולם היצירה קומתן קצרה, ואינן מגיעות אלא לקומת זעיר אנפין, וחסרות ג' ספירות ראשונות, שהן כתר חכמה בינה. ועל כן עולם היצירה, הוא עוד יותר חיצוני מעולם הבריאה, כי שם ישנה עביות של בחי"ב, שהיא פנימית לעביות דבחי"א שבעולם היצירה כנ"ל, וע"כ נבחן עולם היצירה, לחיצון ולמלבוש על עולם הבריאה."

5. אות י"ג

המסך דעשיה הוא רק משורש העביות, וע"כ

הוא חיצוני מכולם.

"ועולם העשיה, הנה המסך שבעשר ספירות דיושר שבו, זך לגמרי בלי שום עביות כלל, ועל כן אין בו ענין הזווג עם האור העליון, המעלה אור חוזר. ומתוך שאין בהם אור חוזר, אין בהם גם האור העליון, כי אין האור העליון נתפס בפרצוף בלי או"ח. ולפיכך אין בעשר הספירות הללו, אלא קומת מלכות בלבד, וחסרות מט' ספירות ראשונות, שהן: כתר, חכמה, בינה, וזעיר אנפין (כולל שש ספירות חג"ת נה"י). ומתוך, שמסך שבהן זך יותר מבכל העולמות הקודמים, ממילא נבחנים עם זה, שהמה חיצוניים מכולם. כי כבר ידעת שהזכות והחיצוניות היינו הך הם. כנ"ל. וע"כ עולם היצירה, שבכלים שלו יש מסך דבחי"א על כל פנים, נחשב לעולם הפנימי כלפי עולם העשיה. ועולם העשיה, נבחן לחיצון וללבוש של עולם היצירה, ושל כל העולמות כולם, להיותו הזך יותר מכולם."

(סוף השיעור)