שיעור בוקר 08.12.2018- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
כתבי בעל הסולם, עמ' 411, מאמר: "השלום"
קריין: אנחנו ממשיכים מפסקה שלישית, שורה "הרי לעיניך".
"הרי לעיניך, אשר כל רשעה בפרטיותה, נעשה מותנה לכח הדחיפה, שיתפתח על ידיה מצב הישר.
ואלה הם דברי רבי עקיבא: "הפנקס פתוח, והיד כותבת".
כי כל מצב אשר, איזה דור נתון בו, מדומה כמו פנקס. וכל עושי רשע, מדומים כמו ידים כותבות. כי כל רשעה ורשעה, נחקקת ונרשמת בהפנקס, עד שמתקבצות לידי חשבון, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מהרסים מצב הרע הזה, ומסתדרים תחת מצב יותר רצוי, כמבואר.
הרי, אשר כל מעשה ומעשה, בא בחשבון, ונרשמים בהפנקס. דהיינו, בהמצב, כאמור.
ואומר: "כל הרוצה ללות יבא וילוה".
כלומר, מי שמאמין, שאין עולם הזה, בבחינת חנות פתוחה, על הפקר בלי בעל בית. אלא, שיש כאן בעל הבית חנוני, עומד בחנותו, ותובע מכל לוקח, שיתן לו את מחיר הרצוי, בשביל הסחורה, שלוקח מהחנות. דהיינו, שישתדל בעבודתו ית', במשך זמן כלכלתו מאותה החנות, באופן הרצוי ובטוח, להגיע למטרת הבריאה, כחפצו ית'.
והנה, אדם כזה, נבחן, אשר הוא "רוצה ללות". כלומר, עוד בטרם שהוא פושט את ידו, ליקח מה מעולם הזה, שהוא החנות, הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה, על מנת לשלם מחירו הקצוב. דהיינו, שמקבל על עצמו, לעבוד ולהגיע למטרתו ית', במשך ימי כלכלתו מהחנות. באופן, שמבטיח נאמנה, ליפרע את חובו. דהיינו, על ידי ביאתו אל המטרה הרצויה. ועל כן, הוא מכונה בשם "הרוצה ללות". דהיינו, שמשתעבד לפרוע ולשלם.
ומצייר לנו רבי עקיבא, ב' סוגי אנשים:
סוג האחד, הם מבחינת "חנות פתוחה", שחושבים את עולם הזה, כמו חנות פתוחה, בלי שום בעל הבית חנוני. ועליהם אומר: "הפנקס פתוח, והיד כותבת". דהיינו, אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים, כמבואר לעיל. שזהו ע"י חוק ההתפתחות, המוטבע בהבריאה בעל כרחה של האנושיות. אשר מעשי הרשעים, בעצמם מולידים, בעל כרחם, מעשים הטובים, כמו שמבואר לעיל.
וסוג השני של האנושיות, הוא מכונה בשם "הרוצים ללות". אשר המה מתחשבים עם בעל הבית. ובעת שלוקחים מה מהחנות, אינם לוקחים רק מבחינת הלואה, שמבטיחים להחנוני לשלם לו, את מחירו הקצוב, דהיינו לזכות על ידה להמטרה התכליתית. ועליהם אומר: "כל הרוצה ללות, יבא וילוה".
ואם תאמר, מהו החילוק:
בין סוג האחד, אשר מטרה התכליתית, מתחייבת, ובא להם, מתוך חוק ההתפתחות.
ובין סוג השני, אשר מטרה התכליתית, מגעת להם, על ידי השתעבדות עצמית לעבודתו ית'.
הלא, סוף סוף, שתיהם שוים בהשגת המטרה?
ועל זה ממשיך ואומר: "והגבאים מחזירין תמיד, בכל יום, ונפרעים מן האדם, מדעתו, ושלא מדעתו".
כלומר, אמת היא, אשר אלו ואלו, משלמים חובם בשוה, לשיעורין, בכל יום ויום, וכשם, שהכחות הסגוליים, שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית', נבחנים לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים, המוטבעים בחוק ההתפתחות, נבחנים גם כן לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין, תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו. שזה אמרו: "והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם".
אמנם, יש ביניהם חילוק, ומרחק רב. דהיינו: "מדעתו ושלא מדעתו". אשר סוג האחד, אשר חובם נגבה, ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם". אלא הגלים סוערים, ובאים עליהם, על ידי רוח החזק של התפתחות, הדוחפים אותם מאחוריהם, ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם, ביסורין גדולים, על ידי הגילויים של כחות הרע, הדוחפים אותם ויז-א-טערגא [ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו], בדחיפה מאחוריהם.
אולם הסוג השני, פורעים חובם, שהוא השגת המטרה "מדעתם", מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות, הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, על דרך שנתבאר במאמר "מהות הדת ומטרתה", שעל ידי העבודה הזו, נמצאים מרויחים שנים:
ריוח אחד, שהכחות הללו, המתגלות מתוך עבודתו ית', נמצאים ערוכים לפניהם, בבחינת כח המושך, בדמות חשק מאגנטי, (מבחינת ויז-א-פראנטא [ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו], שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם, מחשקם, על פי רוח האהבה. ואין צריך לומר, שנשללים מכל צער ויסורין, כמו הסוג הראשון.
וריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצוי. כי המה הם הצדיקים והנביאים, הזוכים ומשיגים את המטרה, בכל דור ודור, כמבואר לעיל במאמר "מהותה של תורת הקבלה [מהות חכמת הקבלה]", ד"ה "על מה סובב החכמה".
והרי לעיניך, מרחק רב, מבין הנפרעים מדעתם, להנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג, על החשכות של יסורין ומכאובים רעים.
ואומר עוד: "ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת".
כלומר, על אותם, הנפרעים מדעתם ורצונם, הוא מבטיח, "שיש להם על מה שיסמוכו". שיש רב כח בתכונת עבודתו ית', להביא אותם אל המטרה הנשגבה. וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית'.
ועל הנפרעים שלא מדעתם, אומר: "והדין דין אמת". שלכאורה, יש לתמוה, על השגחתו ית', אשר מניח ונותן רשות, לכל אותם הקלקולים והיסורין, שיתגלו בעולם, והאנושיות מתטגנת בהם בלי חמלה?
ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת". מפני: "והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג. ועל כן אומר: "והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה", כמבואר".
שאלה: במה מתבטאת ההלוואה ומהן האפשרויות להחזרת החוב?
אין עבר. אי אפשר להחזיר את החוב. אלא הכרה שמה שעברתי הייתי חייב לעבור, ועל חשבון העבר אין שום חשבון, אלא הכול נמצא בפנקס עכשיו, לפי החשבון אני מתחיל להבין ולהכיר שהבורא בנאמנות רבה שלו קרב אותי דרך כל מיני מצבים, רעים וטובים כאחד, כדי שעכשיו אני אגלה שאני נמצא ממש במבוי סתום ובלי עזרתו אין לי שום סיכוי להמשיך, לא כדי להינצל, אני כבר לא חושב על להינצל. אני לא יכול להסביר את הנקודה הזאת, כי כבר אין כאן חשבון על הגשמיות, וגם על רוחניות אין עדיין, אלא אני רוצה שהוא ייתן לי אפשרות להיות בעל הפעולה בהחזרת החוב. אין לי מילים.
תלמיד: אבל אנחנו מבינים מהמאמר שהחזרת החוב יכולה להגיע גם בייסורים, או באפשרות אחרת.
לא. ייסורים נמצאים בתוך האדם שמרגיש שהוא לא יכול להגיע להסכמה, לאהבה. אלה הייסורים. שהוא לא יכול להתגבר על עצמו במאומה. שמרגע לרגע, אם הבורא לא עושה איזה ממש נס, אבל כבר נס ממש, הוא רואה שאי אפשר אחרת, אז הוא אבוד. הוא יהיה מוכרח לעשות מה שהבהמה שלו, האגו שלו אומר לו, ולא יוכל להתגבר ולהתמודד עם זה בכלום. וה"נס" נקרא באמת נס, שאין לו שום אפשרות להתמודד עם עצמו. פשוט מרגיש חולשה בכל האברים. בשכל, ברגש. הוא ממש מרגיש את עצמו כבהמה שאין לה שום סיכוי. רק דבר אחד, אם הבורא יעשה נס אז זה יקרה. זה התשלום. זה בעצמו התשלום.
תלמיד: והרצון של הנברא להגיע להשתוות הצורה, זה סוג של החזרת החוב?
כן. אפילו לא השתוות הצורה. השתוות הצורה היא בכלל משהו רחוק והוא כבר לא חולם על זה. אלא לפחות במשהו להיות למעלה מהבהמה שלו. אפילו בכך. זאת הרגשה מאוד מאוד לא נעימה ויחד עם זה היא הרגשה טובה. תחילת האדם.
שאלה: איך באותו רגע שאני רוצה ללוות אני יכול כבר לשלם, שזה לא יהיה כאילו הלוואה, אלא לשלם ישר על מה שקבלתי?
אז אני כבר מקבל בתוך אור חוזר. אני מקבל עכשיו, אני מקווה שאני אקבל מהבורא עכשיו כוח להשפיע. להתעלות למעלה מהאגו. זה מה שאני מבקש. ובאמת, מה שאנחנו מקבלים מהבורא, כוחות ההשפעה, אנחנו לא צריכים לשלם עליהם, אלא להשתמש באותם כוחות ההשפעה זה כבר התשלום בעצמו.
תלמיד: מעבר לשימוש בכוונה באור חוזר, האם אפשר להגיד שהפצה זו הדרך הכי בטוחה?
היא הכי קרובה. הפצה היא הביצוע הכי קרוב, הגשמי, האגואיסטי, אבל הכי קרוב לרוחניות, לתשלום. כי אתה מפיץ את שם הבורא, את השיטה הזאת שלו, תיקון, מטרה. זאת אומרת, אין מכל הפעולות שאדם יכול לעשות בעולם הזה פעולה יותר קרובה לרוחניות מההפצה.
תלמיד: אפשר שהפצה תהיה לא אגואיסטית?
בינתיים לא. איך? אני לא מסוגל. כל עוד אני לא נמצא בעולם הרוחני איך אני אעשה איזו פעולה אלטרואיסטית?
תלמיד: כשאדם ברוחניות הוא לא צריך להפיץ, אם ככה?
כשהוא נמצא בעולם הרוחני, בכוחות רוחניים, הוא כבר יודע איפה הוא יכול לממש את עצמו בצורה האופטימאלית. עכשיו, בינתיים, אתה אומר לאדם, הכי מועיל לך לרוחניות זו קבוצה, ומתוך הקבוצה, אם אתה יכול לעשות הפצה.
אבל המצב הזה שאנחנו מגיעים לייאוש, כך ש"מיואש מכוחותיו עצמו", זה באמת המצב הכי גבוה הגשמי שממנו מתחילה להיות תחילה רוחנית.
קריין: בעל הסולם, אגרת נ"ז.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."
(בעל הסולם, איגרת נ"ז)
למצב כזה מביאים אותנו, לאט לאט. עד כמה שאנחנו רוצים להצליח ברוחניות בכל הכוחות, ובהתאם לזה אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו לא מצליחים בשום צורה, אז אנחנו מגיעים למצב הייאוש האמיתי ואז פותחים לנו. אבל העיקר זה עניין הגלות, לעבור אותו במהירות וכמה שאפשר, וכמו שבעל הסולם כותב שם, אפשר לקצר את הגלות אבל לטובתנו או לא, בכל זאת צריך ארבע מאות שנה. זאת אומרת, בכל הרצונות של האדם, הוא חייב להרגיש עד כמה הוא לא מסוגל במאומה לעשות איזו פעולה שכתוב עליה, שמדברים עליה, הוא מבין אותם כבר, מרגיש אותם כבר, אבל לא יכול לזוז, הוא ממש עצור. הוא מרגיש שהוא נמצא באלפי אלפי חוטים שהרצון לקבל כך קושר אותו והוא לא יכול לזוז אלא רק במה שהרצון לקבל מושך אותו, כמו בובה על החוטים, ככה הוא זז. בלבד. והוא מרגיש את זה בכל קומת הגוף שלו ובכל הרצונות, ויחד עם זה מרגיש עד כמה זה בא מתוך שליטה זרה. ולא יכול לעשות כלום. ההרגשה הזאת, נקראת "גלות".
ומתוך זה, אם ניגשים לזה נכון, אם לא בורחים, אם מחזיקים, העיקר זה "חוץ מצא", אז עוברים את הנקודה וכבר שוברים את השער הזה.
שאלה: האם המאמר הזה מדבר על בניית מסך? מתי אדם מתחיל להכיר כמה עולה כל דבר בחנות? האם זה רק בגמר תיקון?
את זה אני לא יודע, אני לא רוצה את הפלפולים האלו. [בבקשה להעלות רק שאלות העוסקות] בעניין שעליו אנחנו מדברים.
שאלה: מהו התשלום השלם עבור כל פעולה ופעולה?
אם אנחנו מדברים על גילוי הגלות, על גילוי כוח פרעה, שמתגלה כשליט, אז אין לנו יותר מ"ויאנחו בני ישראל מהעבודה". לצעוק, עד כדי כך שבאמת, אם הבורא קיים, הוא ישמע. אני אומר ככה, אם הבורא קיים, הוא ישמע, כי לפני זה הוא נסתר, אחרי זה, הוא מתחיל להתגלות. אז הצעקה צריכה להיות ממש בנקודה כזאת.
נעבור אותה, אל תדאגו, העיקר היא לא הסבלנות, שאנחנו סובלים ולא עושים כלום, אלא לעשות כל מה שאפשר וזה יבוא. שלבים, שלבים, מה לעשות. אבל אני דווקא מרוצה מקצב ההתקדמות. לא היה דבר כזה בזמנים הקודמים. הקצב מיוחד.
שאלה: על הצורך לפנות לבורא, לצעוק אליו, לקבל את ההלוואה, זה כבר התשלום או שהתשלום זה משהו שמתבצע אחרי זה בדמות הצדקה או משהו?
עזבו את התשלומים ועזבו את ההלוואה, אנחנו מדברים על מצב אחר, לא על חנות. לגבי חנות אתם מבולבלים, תעזבו. יש גלות ואנחנו צריכים לגלות אותה. גלות זה נקרא שאני מרגיש את עצמי שבכל תא, בכל איבר, בכל מחשבה, בכל רצון, בכל מה שאני, שולט כוח זר. האגו שלי הוא זר בי. הוא מושך, הוא עוצר. אני מתחיל להרגיש אותו, לזהות אותו שהוא נמצא בי כזר. והוא מושך ולא נותן לי לעשות שום דבר. זאת הרגשת הגלות. את ההרגשה הזאת אנחנו צריכים לאתר ולברר עד כדי כך שלא יכולים לסבול אותה. ואז ישנה הצעקה ויציאה מהגלות.
תלמיד: מישהו אמר שיש איזה כנס בפיטר. אנחנו רוצים להגיד כמה מילים על הכנס הזה. זה לא אירוע של פיטר, אלא זה צוות בינלאומי גדול שעמל במשך שנים כדי שתהיה לנו הוראה באינטרנט שזה "מק און ליין" וקמפוסים בכל הערים. וזו לא השנה הראשונה שיש לנו כאלה כנסים לתלמידים שלנו. זה אירוע קבוע, שהוא כרגע מתרחש במוסקבה, בקייב, בקזחסטן ובעוד כמה ערים והוא נמשך יומיים. אצלנו הוא יערך במשך יומיים בשני מקומות. כבר התחלנו בו אתמול. יש לנו גם חלק לתלמידים וגם הכנות למרצים לקבוצה המרכזית. זה אירוע מאוד מעורר גם בשבילנו. הפעם יצא שהכנס הזה נופל כהכנה לכנס ניו יורק.
תלמיד: מתאספים כאן הרבה מאוד חברים צעירים וחזקים. ואני בהתרשמות מאוד גדולה מכולם. אלה כנסים מאוד גדולים וזאת עבודה עצומה של כל הקבוצות, פיטר, מוסקבה, קזחסטן וקייב. לכן אנחנו מאוד מבקשים את תמיכתכם. יהיו כאן למעלה ממאה אנשים חדשים וכך בכל אחת מהערים שציינו. לכן זה לא איזה כנס, אלא זה כנס מאוד גדול. מתאספים תלמידים של ה"מק".
במה אנחנו יכולים לעזור? אם צריכים איזו עזרה משלנו ואנחנו יכולים לעזור, אנחנו נשמח לתמוך.
שאלה: יש את מצב הגלות הזה שאתה לא מסוגל לכלום, חוץ מלהתפלל לבורא אין שום הזדמנות לעשות שום דבר. יש גם מצב שבו אתה כביכול מקבל ומסכים. זה כשאתה נרגע, אתה מקבל את מה שיש עכשיו. ההסכמה והקבלה הזאת זה משהו פסיכולוגי, מה זה?
גלות זה לא רגע אחד. במשך הגלות אתה עושה דברים מה שהאגו מחייב אותך ואתה לא מתנגד, אתה לא יודע בכלל, אתה לא מזהה שזה כוח זר. לאט לאט אתה מתחיל לזהות שזה כוח זר ששולט בך. אחר כך אתה מתחיל לזהות שאתה היית רוצה להתפטר ממנו, הוא עושה לך יותר מדי צרות, צרות גשמיות. אחר כך אתה ממשיך וודאי באגו שלך ואז אתה מתחיל לזהות שהוא מפריע לך בהתקדמות הרוחנית. אחר כך אתה ממש רואה שאתה לא יודע מה לעשות עם הכוח הזה, הוא כבר לוקח ממך רצון, לוקח ממך מחשבה, אתה לא חושב על רוחניות, אלא אתה חושב איך לנצל את הרצון הבהמי, הגשמי שלך. אתה לא נמצא בנטייה על מנת להשפיע, אתה אפילו עוזב את השיעורים אולי. לא שאתה עוזב את השיעורים, אלא אתה לא נכנס בהם, לא מתעמק בהם, כמו שהיה קודם. אתה "שט על פני המים", נמצא, מגיע, יוצא, נכנס לשיעור והולך, אתה כאילו נוכח, אבל לא יותר, ועד מתי?
עד שאתה מתחיל להרגיש שהאגו הזה הוא לא פועל כך, אלא הוא פועל נגד הבורא. זאת אומרת, כבר מרוב הימים שעברת בכל המצבים האלו, אתה מתחיל להרגיש או שאתה סוף סוף נמשך לבורא ואתה חייב כאן באמת להתגבר עליו, או שאתה נמשך בו ועוזב את הדרך וכביכול שוכח, או כמה נשאר לך לחיות, אתה יכול לחיות כך, להמשיך בקבוצה, איך שיהיה.
כאן אתה מגיע לנקודה מאוד רגישה, מיוחדת, שהיא נקראת "הכרת הגלות". שממש אתה מרגיש שאתה נמצא באזיקים כמו שדיברנו, שאתה נמצא בגלות, שאתה נמצא בשבי, ממש בשבי טוטאלי, במוח ובלב, בהכול ואין לך שום אפשרות לברוח. וגם אין לך שום אפשרות אפילו לבכות ולבקש מהבורא, הרצון לקבל שולט. אם הוא שולט, אז הוא שולט וזהו, אתה לא יכול לבקש כלום. השליטה שלו היא גם בזה. אבל אתה לא סתם מורכב מהנשמה והגוף. הגוף שלך זה בהמה, לא הרצון לקבל, הכוונה לגוף הגשמי, הביולוגי, החלבון הזה.
ואז יוצא שאתה ממשיך, ובכל זאת אתה נמצא בחברה, ואיכשהו מתפקד. עובר עוד זמן, עוד כל מיני פעולות שאתה עושה אותן בהכרח, מתוך זה שאתה חייב לבצע, בושה בכל זאת, איזו התחייבות, ואתה מגיע למצב שכאן "טוב לי מותי מחיי". אני מרים ידיים וודאי, כבר הרמתי אותן, או שהבורא עוזר או שלא, וכבר לא חשוב לי. זאת אומרת הרצון לקבל כבר לא דורש שכר, כבר לא חשוב לי. והלאה כך מתקדמים לזה שהוא כבר מתחיל להרגיש שהוא באמת רוצה שזה יהיה לטובת הבורא. זו התפתחות. זו השפעת המאור. אבל לעצמו כבר כביכול החשבון נעלם ונעלם, נכבה ונכבה, ולטובת הבורא אם הייתי יכול, הייתי עושה. אבל לעצמי, אני כבר קובר את עצמי. אני מרגיש את עצמי שאני כעצמי לא נמצא במציאות, נרקב.
ואז מתוך זה שרוצים לעשות משהו למען הבורא בכול זאת, אבל את זה כבר קצת יותר קשה להסביר, איך זה בא ואיך זה מתעורר, אז מגיעה צעקה גדולה, התמודדות עם נקודת משה מול האגו הגדול ויוצאים.
אנחנו נמצאים במעבר לכל הדברים האלה, לכן אני מספר אותם מראש. תתבלבלו, תחשבו, שיהיה לפניכם. את זה כבר אפשר להסביר, ניתן להסביר, וניתן על זה לחשוב. ונקווה שאנחנו עוברים על מה שנשאר לנו עד יציאת מצריים בצורה מהירה. ואז לידה לעולם הנאור, כמו שבעל הסולם מסביר לנו את זה ב"סוד העיבור לידה", זה הכול.
מי אחראי כאן על הכנס הגדול? כמה אנשים נרשמו, כמה לא? דברים כאלה.
תלמיד: עוד לא התחילה ההרשמה.
עוד לא. אז אני פשוט פונה לכל הכלי העולמי. קודם כל, כמה שאתם קונים כרטיסים מראש הם יותר זולים, זה דבר אחד. דבר שני, בבקשה תרשמו את עצמכם מראש. אני פונה לגברים אם אתם יכולים לבוא גם לכנס "ספינת המדבר" וגם לכנס גני התערוכה, שבעצם זה שבוע ימים, אבל יחד עם הטיסה הם יהיו כעשרה ימים אולי, אז אתם צריכים מראש להירשם ומראש אולי לשלם. תבררו את כל הדברים האלה.
כנס הופך להיות מאוד מאוד עוצמתי, רציני, שני כנסים שמחוברים יחד. המרחק ביניהם הוא יומיים, שלושה ואנחנו נעשה כאן במשך היומיים, שלושה האלה כל מיני לימודים וחיבורים למי שמגיע. ואני מבקש, למרות שיש לפנינו עכשיו כנס בסוף השבוע, זה יפה ונכון, אבל אנחנו כביכול לא זזים מהמקום. בכנס ההוא אנחנו נצטרך לזוז, ובואו כבר נחשוב איך אנחנו נהייה בגני התערוכה, זאת אומרת בכנס בישראל.
תלמיד: אנחנו מבקשים גם כל מי שצריך עזרה בקבלת ויזה כבר לפנות אלינו כדי שנוכל להתחיל לעבוד על זה.
כן, יש כבר רשימה? נרשמים או לא?
תלמיד: בינתיים עוד לא. אנחנו רק מכינים את הכול, בונים את הכול וממש בראשון לינואר אנחנו פותחים את הרשימה.
למה רק בראשון לינואר?
תלמיד: יש כל מיני אילוצים של מחלקת כספים וכול מחלקת ההרשמה.
בסדר. אבל בכל זאת אני פונה לכולם, מי שרוצה להגיע שיכתוב, מי שיכול להגיע ומי שלא יכול להגיע גם לכתוב למה לא יכול.
תבואו, זה כנס מאוד חשוב, אנחנו עושים אותו פעם בשנה. אנחנו כמעט ולא עושים יותר כנסים פיזיים. רק באמריקה אני עושה עוד כנס במאי וזהו. לכן אני ממליץ מאוד להגיע לכאן מכול קצוות התבל.
(סוף השיעור)