סוכות תשע"ט

שיעור ערב 24.09.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: חג סוכות

קריין: אנחנו קוראים בחוברת "סוכות" עמוד 255 רב"ש אגרת ל"ו. ניתן למצוא את האיגרת גם בספר רב"ש כרך ב' בעמוד 1489. נתחיל מטור ב' פסקה שניה, הפסקה מתחילה "ותשובתי הכללית היא".

"ותשובתי הכללית היא, שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא, ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".

וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה."

בכל אדם ואדם יש חלק שנקרא ישר א-ל, ישראל שהוא משתוקק לבורא, וחלק שמשתוקק לתענוגים שלו. לכן הוא צריך כל הזמן לבדוק שיהיה לו יותר צל משמש, זאת אומרת שאור החסדים, המחשבות על השפעה, כוונות ההשפעה תהיינה יותר מהמחשבות והכוונות על הקבלה, שיכסו אלו על אלו. זה נקרא שיש יותר צל משמש "צלתה מרובה מחמתה".

"ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו." זאת אומרת, אם האדם לא מוסיף בעל מנת להשפיע אז מהשמים לוקחים ממנו אותו החלק שהגבירו בשמש ואז הוא יורד במדרגה, כביכול כך שומרים עליו. ודאי שזו לא התקדמות אלא הוא מרגיש את עצמו יותר בנוח, אבל בעצם יש כאן נסיגה.

"ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל." אבל זה לא צל שהוא בעצמו עשה אלא הבורא נותן לו הסתרה ואז הוא יורד. אין ברירה כי הוא חייב להיות יחסית מאוזן. "ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות.

אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.

וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.

היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.

ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.

ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.

וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.

כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.

היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם.

וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.

מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.

מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא."

שאלה: מה זה שעניין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא הנקרא אמונה למעלה מהדעת?

סכך זה נקרא "צל האמונה". ממה אנחנו בונים את האמונה? למעלה מהדעת, אם יש דעת אז יש למעלה ממנה, שאפשר לבנות משהו. מה זאת אומרת? שלמרות שהדעת אומרת לי משהו, ככה וככה, אני הולך למעלה מזה. זה אם ישנה דעת, ואם אין דעת אז אין ממה לבנות.

תלמיד: מה זה פסולת גורן ויקב בעבודה שלנו?

דברנו על זה בכמה ימים האחרונים, אבל אני אסביר שוב. גורן זה המקום שבו אוספים חיטה ללחם. יקב זה המקום שעושים בו יין. חיטה זה סמל לחסדים, ויין זה סמל לחכמה. שגם חסדים וגם חכמה, גם השפעה וגם קבלה, כשאני משתדל לעבוד איתם, יש לי פסולת מזה. מה זה פסולת? שאני לא מחשיב את העבודה הזאת של למעלה מהדעת. ודווקא מהפסולת הזאת אני יכול לבנות מסך, סכך.

תלמיד: זה מתוך התרשמות שהאדם מקבל?

איפה שאני מזלזל בהשפעה, מהזלזול הזה אני בונה. אני צריך לעבוד על זה עד כדי כך שזה יהיה למעלה מראשי, ולהעלות את זה כסכך. ובזה אני מכסה את הדעת שלי, לכן זה נקרא "למעלה מהדעת". אם חשובים לי כל מיני דברים שבעולם הזה, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אני צריך לקחת אותם אך ורק כהכרחיות, ויותר מזה לא. ואם אני לוקח יותר מזה, זה נקרא "פסולת".

אני צריך את הרצון הזה לקבל יותר, דווקא לפי כמה שישנה בי נטייה לזה, לצמצם, ומזה לבנות סכך. זאת אומרת הסכך שלי הוא מהפסולת שלי, שאני קבעתי שזו פסולת. שהאוכל הוא רק מה שנחוץ לי כדי להחזיק את הבהמה שלי, שזה אומר שזה הכרחי, "לא יגונה ולא ישובח", וכל היתר שאני רוצה לקבל, זה נקרא "פסולת".

אז מכל היתר, כל המחשבות והרצונות שלי שאני רוצה בהם יותר ויותר מאשר רק להחזיק את עצמי בהשפעה, מזה אני בונה סכך. כמה? כמה שיותר. העיקר שהצל, היינו הסכך, הפסולת שאני מעלה מעל הראש שלי, יהיה למעלה מהחמה, מאור השמש. אור השמש זה דעת, דעה, ואני רוצה להיות באמונה למעלה מהדעת. לא לתת לאור השמש, לאור למלאות אותי, אלא רק בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יוצא שהפסולת זה בעצם אמצעי של האדם. למה הוא מעלה את הפסולת?

אני מעלה אותו למעלה כי אלה הרצונות שלי, אני לא סתם מצאתי אותם בחצר.

תלמיד: רצונות פסולים שאני לא רוצה להשתמש בהם.

הם היו רצונות שלי, רצונות מאוד טובים, להרוויח, להצליח, לעשות הכול, ואני קבעתי שזה פסולת. ואז דווקא מהרצונות האלה שאני קובע שהם לא בשבילי, אני לא רוצה להשתמש בהם, מזה אני עושה סכך.

תלמיד: יש כאן איזו פניה לבורא באמצע אני מניח, איזו תפילה, כי אדם לא יכול בעצמו.

זה הכול עם פניה לבורא ובכוונה להגיע לבורא.

שאלה: לפעמים נשמע שאמונה למעלה מהדעת זה משהו כזה שאני משתדל ומנסה בלי לראות ובלי להבין לקבל עלי את דעת הקבוצה כמו שמקובלים אומרים, ופעם זה נשמע שממש מדובר על השפעה, השוואת צורה וגילוי מסוים. מה זה אומר כשאנחנו מדברים על אמונה מעל הדעת?

שאני שומר על כך שההשפעה תהיה בחשיבותה יותר מהקבלה.

תלמיד: בחשיבותה כן, אבל איך זה באופן מעשי בעבודה?

בעבודה אני חושב רק על ההשפעה אבל אם כדי להשפיע אני צריך לקבל, אז אני מקבל.

תלמיד: השפעה זה ה‑ו‑י‑ה, משהו שאני חי אותו, מרגיש אותו, או שזה איזו אידיאה?

לא, זה לא אידיאה, זה העיקר. העיקר זה אור החסדים במקצת בתוספת אור החכמה, אם יהיה, בגדלות. אבל העיקר זה אור החסדים ורק תוספת אור החכמה, אם אני יכול להשפיע גם על ידי קבלת האור.

תלמיד: הרב"ש כותב למישהו כמוני שהוא בשלב ההכנה או שהוא כותב למקובל, למישהו שכבר בהשגה?

הוא כותב על מה שיש, וכל אחד שיקבל איך שהוא מבין וימדוד על עצמו עד כמה מתאים לו. כשאנחנו נמצאים בסוכה זה סמל שעשינו מסך מעל לראשינו והמסך הזה עוצר את אור החכמה ומעביר קצת אור החכמה דרך הסכך, עד כמה שאנחנו מסוגלים לקבל אותו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם מישהו שהוא בהשגה חווה את המציאות כדבר טוב, כי הוא רואה את הבורא כטוב ומטיב, הוא מרגיש את זה ככה?

כך כתוב. מה השאלה? אתה חושב שאור החסדים לא מביא לאדם תענוג?

תלמיד: אבל הוא לא אמור לקבל שכר.

זה כבר משהו אחר.

תלמיד: אני מנסה להבין מה זה אמונה מעל הדעת?

אמונה למעלה מהדעת זה נקרא שיש לי יכולת להיות בהשפעה למעלה מהקבלה. דעת זה נקרא קבלה, כלים דקבלה. אז אני מכסה את הכלים דקבלה במסך, בסכך, בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: ורק אז אני מתחיל לקבל?

כמה שאתה מסוגל לקבל, אם כן.

שאלה: מה זה שהמטר טוב לדומם אבל בשביל הצומח הוא לא טוב להתפתחות?

לדומם יש יכולת לקבל קצת אור לפי הדרגה שלו. לצומח יש תוספת אור אם הדומם רוצה לצמוח, ואז הוא צריך לראות אם הוא מוסיף מעצמו מסך כדי להיות צומח, ואם לא, אז מורידים לו את עודף האור.

תלמיד: עדיין לא מובן מה העבודה פה.

אני נמצא במדרגה מסוימת, נמצא בדרגה הזאת. עכשיו לפי היכולת שלי אני יכול לעלות לדרגה יותר עליונה, מוסיפים לי קצת מאור שאני אוכל להתמודד עימו ולעלות לדרגה יותר עליונה. מוסיפים לי באחוריים מה שנקרא, זה לא שנותנים את האור. נותנים לי קצת הארה, שאם אני מגיב אליה נכון אם אני מעלה את עצמי, זאת אומרת, אני מבקש שיהיה לי מסך, אור חסדים, אז אני עולה. אם אני לא מבקש מסך, שיהיה לי אור החסדים בגובה שנותנים לי קצת הארה מהמדרגה הבאה, אז מורידים לי אותה בחזרה, לוקחים את זה ממני. ולא רק שמורידים אותי למצב הקודם אלא נותנים לי עוד ירידה כדי שאני ארגיש שאני לא עולה, שתהיה לי קצת הרגשה שפספסתי, לא יכולתי וכן הלאה.

שאלה: איך מבררים את הבקשה? כי אני לא יודע מה זה לבקש מסך.

מסך זה כשאתה יכול לבקש כוח השפעה בכל רגע שאתה נמצא בחברה כדי שיהיה לך כוח להתחבר עם החברים.

שאלה: האם ברגע שהפכתי פסולת למעלה מהדעת, היא לעולם לא תחזור להיות פסולת?

אני לא רוצה לענות על זה עכשיו. על זה צריכים לשמור כל הזמן. תלוי באיזו דרגה אנחנו מדברים, יש בזה מחזוריות. זו לא שאלה, צריכים לפתוח אותה [ולברר] מה עושים עם הפסולת? איך פסולת הופכת להיות לכלי.

תלמיד: לפי הטקסט, מה זה אומר שאדם אומר בפה שכל מה שמתרחש בעולם קורה בשביל שיוכל לקבל טוב?

כתוב, "ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה" מה זה נקרא לומר בפה? להגיד את זה, להוציא את זה. פה זה נקרא ביטוי ממה שקורה בלב. אז לא רק בכלים פנימיים, אלא גם בכלים חיצוניים. זה לא חשוב לנו כרגע. בזה אנחנו עוד לא נמצאים, כשהוא כתב את זה, לקח בחשבון כמה רמות.

תלמיד: התבלבלתי עם הפסולת. פסולת זה רצון שיש לי בעולם הזה להרוויח ולצורך העניין אני הופך אותו לפסולת?

לא. פסולת זה שאתה קובע שהרצונות האלו ואלו שלי הם פסולים, אבל הם קיימים בי, אבל הם פסולים. אני לא רוצה להשתמש בהם, אבל הם לוחצים עלי ואני דוחה אותם. ומזה דווקא אני בונה מסך, סכך.

תלמיד: איך הם עוזרים לי לבנות את הסכך?

כי אתה מתמודד איתם. אתה לא רוצה להשתמש בהם. אתה יושב מול בעל הבית. בעל הבית דוחף לך כל מה שיש על השולחן, אתה לקחת במקצת, משהו, משהו שאתה יכול לקבל בעל מנת להשפיע, שטעמים מכול המאכלים לא יהיו יותר ממה שאתה יכול לחשוב על בעל הבית. לדוגמה, אנחנו כאן תמיד בטענה למה המטבח עושה לנו אוכל לא טעים, הם דואגים לנו שאנחנו בזמן האוכל נחשוב על הבורא ולא על האוכל עצמו.

אז אתה לוקח משהו מהשולחן שבו אתה יכול להחזיק כוונה על מנת להשפיע לבעל הבית. קצת. רב"ש אמר קצת פלפל, מלח, קצת לחם, איזו חתיכה קטנה ככה מהצד, עוד משהו, כוס מים, כאלה דברים, ואתה חושב על הבורא. יש לך רצונות לבלוע את כל הדברים שבשולחן, כך זה מסודר, אם לא היו לך הרצונות האלה לא היית רואה מה שנמצא על השולחן, כמו שאתה לא רואה את הרוחניות.

זאת אומרת אתה מגלה רצונות שיש על כל השולחן ואתה אומר "עד כאן". זאת אומרת מכל השולחן אני לוקח משהו, זה נקרא אצלך אוכל. כל המחשבות שאתה לא יכול לשייך אותן לבעל הבית הן נקראות "פסולת". מהן, כשאתה מחזיק אותן, שאתה מכסה את עצמך בהן, הן כמו מגן בינך לבין הבורא, זה נקרא "סכך". אז הבורא מאיר לך דרך הסכך הזה. אתה יכול להגיד "איך זה שאני דוחה את האור, דרך זה הוא מאיר? לא בכמה שאתה קיבלת הכרחי על מנת להשפיע, אלא דווקא מאותו האור שאתה דוחה, משם הוא מאיר לך.

תלמיד: אבל אני לא דוחה את האור, אני דוחה את המנה הבאה, את הסטייק אני דוחה.

נכון, אתה דוחה את התענוגים שאתה מרגיש ברצונות שלך שהם נמצאים על השולחן. תענוגים. כמו שיש לנו חשבון בראש הפרצוף, שאתה דוחה את האור שנמצא לפנייך. לא סטייקים, אלא את התענוג שיש בסטייק.

שאלה: אם יש תענוג אז לא יכולה להיות גדלות של הנותן?

איזה תענוג?

תלמיד: מילוי מתוך אותו רצון. יש לי רצונות, אני רוצה לקבל את הרצונות האלה, אני מרגיש תענוג מזה שקיבלתי רצון, מזה שאני מתמלא מאותו רצון, אתה לא יכול לשלב עם זה גדלות של הנותן?

אבל אתה קודם צריך לעשות חשבון, האם אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע? כמה שיכולתי לקבל בעל להשפיע, לחם, פלפל, מלח, כוס מים, כמה דברים על מנת להשפיע אני יכול לקבל, אותם אני מקבל. מה שאני לא יכול לקבל בעל מנת להשפיע אני דוחה. זה המסך, זה הסכך.

תלמיד: אבל זה כאילו בא אחד על חשבון השני.

אחד על השני? חסרה לי גדלות הבורא לעומת גדלות הסטייק. כן. נכון.

תלמיד: אז לאן הולכים?

הולכים לרכוש גדלות הבורא. זה תמיד המאבק שלנו.

תלמיד: אז אתה מחליף את מקור התענוג, שהתענוג שלי יהיה מגדלות הבורא?

אם אני מבקש מהבורא שייתן לי להכיר גדלותו, שהוא יהיה גדול בעיניי, במידת הגדלות שלו אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע. ואז אחרי כל התרגילים האלה אני יוצא מהסוכה לאוויר העולם החדש.

תלמיד: כן, אבל התוצאה שתהיה בך היא תענוג של גדלות הנותן או תענוג של הסטייק? עם איזה תענוג אתה נשאר בסוף?

אני נשאר בתענוג כפול, תענוג מהסטייק ותענוג מהנותן.

תלמיד: אז מה החשבון ההתחלתי, לראות האם יש לי גדלות הנותן?

החשבון ההתחלתי הוא האם אני יכול לקבל תענוגים בעל מנת להשפיע, ואני בודק אותם ויש לי בראש את כל האורות, את כל השולחן, ואני רואה עד כמה שאני מסוגל וכמה לא.

תלמיד: בעל מנת להשפיע זה אומר בעל מנת ליהנות ממי שנותן לך? מה זה הפעולה הזאת בעל מנת להשפיע ששמים שלך סטייק על השולחן, למה זה יהפוך להיות על מנת להשפיע?

שאני מוכן להרגיש את הסטייק הזה במלואו וכמה שאני נהנה ממנו ואני כל כך רוצה, אני ממש חלמתי רק עליו כל החיים ועכשיו אני הגעתי, אני כולי רועד, ואני מבין שאני עכשיו אטרוף אותו בלי לחשוב על בעל הבית. ואז אני צריך להחזיק את עצמי בכוח, ולהסתלק לאט לאט כדי שאוכל למדוד גדלות הבעל הבית לעומת גדלות הסטייק. זה החשבון. לבקש גדלות בעל הבית, אור חסדים שיהיה לי מספיק כדי להלביש בו אור החכמה.

תלמיד: אז על מנת להשפיע שלך הוא לפי גודל גדלות הנותן שיש לך, גדלות בעל הבית?

אך ורק. אלא מה עוד יכול להיות? יש לי רצון ליהנות. ממה ליהנות? או מהסטייק, כרצון בפני עצמו, או מהנותן, שנתן לי את הסטייק, או לא מזה ולא מזה, שזה נקרא "צמצום".

תלמיד: אז יוצא שהכלי שלך זה לא אותו רצון לסטייק, הכלי שלך הופך להיות הגודל של גדלות בעל הבית.

והסטייק חייב להיות בפנים אחרת אני לא מהנה לבעל הבית.

תלמיד: אז איך מתבצעת הבלימה הראשונה לאפשר את החשבון?

זה צמצום. אחרי הצמצום יש לי תנאי שאני דוחה כל התענוג. בכל התענוג הזה שאני דוחה אני מרגיש את בעל הבית, עד כמה שתענוג של הסטייק שנמצא לפניי מתלבש בגדלות בעל הבית. שאלתך היא, אבל לא טעמת אותו, לכן יש לנו שני חלקים בפרצוף, "ראש" ו"גוף". שבראש אני טועם את הסטייק הזה ויכול לעשות עימו חשבון, עם הבעל הבית, עם גדלות הסטייק, אני עושה חשבון ובהתאם לזה אני כבר מקבל החלטה. זה עניין של ראש שאפשר לעשות את זה, אחרת היינו כולנו בלי ראשים. למה לנבראים יש ראש? אך ורק כתוצאה מהראש הרוחני שזה מחשבה וחשבון והחלטה. ומה שיש בראש מתפשט בגוף. זאת אומרת, בעולם הרוחני במצב הרוחני אנחנו עושים חשבון נכון בראש. אלא אם כן כמו בשבירת הכלים רוצים לסדר אותך.

תלמיד: אם כך הבדיקה הראשונה בראש היא, שאתה קודם כל בודק את גדלות בעל הבית שיש לך?

קודם כל אתה עושה צמצום, וכבר בזה אתה אומר, אני לעצמי לא מקבל, לא שאני לגמרי לא מקבל, אלא לעצמי אני לא מקבל, אין כאן חשבון "אני". מרגע זה והלאה החשבון הוא רק לבעל הבית, אני יכול לתת לו או לא, בשבילו אני עושה או לא, כמה שכן אני פותח את עצמי , כמה שלא, לא, אני סגור, אני לעצמי סגור. אתה מכניס סנסורים אחרים כדי להרגיש את הסטייק, להרגיש את בעל הבית, להרגיש את עצמך, זה כבר משהו אחר. אחרי הצמצום אתה עובד למעלה מהרצון שלך, החשבונות שלך הם רק לבעל הבית, כמה יותר או כמה פחות.

תלמיד: איך אתה עושה את הצמצום הראשון כדי להתחיל לעשות חשבון?

את הצמצום הראשון אתה עושה מפני שכבר היית במילוי הקודם ואתה מחליט, שיותר מזה אני לא עושה.

תלמיד: מה זאת אומרת "הייתי במילוי קודם", כבר טעמתי את הסטייק?

יש לך רשימות. בתע"ס אנחנו לומדים מלמעלה למטה אבל כשאנחנו עולים, אנחנו עולים מלמטה למעלה אז הרשימות מתגלות.

תלמיד: אם אתה תופס את עצמך שאין לך גדלות לבעל הבית, מה אתה עושה?

אם נותנים לך הזדמנות כאילו שאתה יכול לעשות טובה לבעל הבית, סימן שאתה כבר כן מסוגל לבקש על ידי הקבוצה, אתה יכול על ידי פניה לבורא. אבל אם לא, אז לא יתנו לך. מעלים בקודש ולא מורידים, לא עושים לאדם דווקא, אין דבר כזה. אלא בתנאים מיוחדים שישנם לפעמים.

תלמיד: אז כל המאבק הוא מי מתמלא, אני או בעל הבית.

אתה לא ממלא את בעל הבית. אתה ממלא את עצמך בכוונה על מנת להשפיע לבעל הבית, אבל אתה מתמלא. זה נקרא שאתה מוסר את זה לבורא, אתה מוסר את אותם הרצונות שיש לך עליהם כוונה על מנת להשפיע לבורא. אין כזה כלי, בורא ואותו אנחנו ממלאים, זה הכלי שלנו.

שאלה: הרשימות המתגלות ניתנות לאדם דווקא כדי שתהיה לו גדלות הבורא ורק לאחר מכן הוא עושה צמצום?

כן. המקובלים בכוונה לא הסבירו לנו איך אנחנו מתעלים מלמטה למעלה. אלא אנחנו לומדים איך הכול מלמעלה למטה, מאין סוף עד העולם הזה, איך יש לנו ירידת הכלים, המעטת האורות, אבל מלמטה למעלה זאת הם לא כל כך מסבירים לנו. עיבור, יניקה, מוחין אנחנו לומדים, אבל גם לא ממש בצורה רגשית. ואנחנו רוצים להרגיש מה קורה, וזה לא כל כך קורה, אנחנו לא מבינים, אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו. אבל אלה רשימות שמתגלות מהשבירה.

תלמיד: יוצא שללא גילוי הרשימו האדם לא יכול לעשות צמצום בשום דרך.

ודאי. מי זה האדם? הרשימו שמתגלה בתוך הרצון לקבל זה האדם. מה יש באדם? רצון לקבל כללי והרשימו שמתגלה בו, כך כל אחד מאתנו. גם דומם, צומח וחי שבכל המציאות, בכל אחד יש רק רצון לקבל עם רשימו.

תלמיד: אז התפילה עבור החברים מעוררת את גילוי הרשימות?

תפילה עבור החברים מעוררת את המאור. המאור הזה משפיע על העשירייה ועליך עד כמה שאתה נכלל בעשירייה, רק כך זה עובד. אפילו שאתה כאילו לא שייך לעשירייה, אתה בכל זאת שייך לאיזו עשירייה. כי כל העשיריות מחוברות למערכת האדם הראשון והיא קיימת עד כמה שמנותקים, מחוברים, לא חשוב, אבל נמצאים בזה, קיימים בזה.

רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לקבל את המאור המעורר אותנו. לכן אותו מאור שמעורר אותנו דרך איזו עשירייה, הוא בסופו של דבר מאיר עלינו ומביא אותך לקבוצה מאיפה שהיית לפני כך וכך שנים, כי קבלת מהקבוצה את אותו האור שהביא אותך אליהם.

תלמיד: יוצא שהאדם הוא כמו ניצוץ שמתניע את הרכב והוא צריך להימצא כל הזמן בתוך מצב של התנהגות.

לא. מתניעים אותו, הוא רק צריך להוסיף מעצמו, הבורא הוא הראשון. אחרת איך אדע למה אני צריך להידלק, מה אני צריך לעשות, לאן.

תלמיד: לבקש שכל של העליון?

אני לא ארצה אפילו לבקש, סתם לבקש? לא. אנחנו תמיד נפעלים, אנחנו רק מגיבים, אבל להגיב בצורה קונקרטית, מדויקת, בכל העוצמה כמה שצריכים, זו העבודה שלנו.

שאלה: האם ככל שהאדם יכול לגלות בתוכו יותר פסולת, כך הוא יכול לבנות מעליו מסך גדול יותר, לקבל יותר אור חכמה ולעשות יותר נחת רוח לבורא?

נכון. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

תלמיד: מה הקשר?

הרצון שלנו כל הזמן גדל, הפסולת יותר גדולה, הסוכה יותר גדולה, הצל יותר גדול מפני שהרצון יותר גדול.

שאלה: אם הפסולת היא ההחלטה של האדם עצמו, איך זה קשור לעשירייה?

אתה צריך לאסוף אותה, היא מהגורן ומהיקב שלך.

תלמיד: אנחנו אומרים שהמסך הוא משותף, ואם אני צריך לעשות את העבודה, אני צריך לעשות את הבירור, את ההחלטה, איפה נכנסים פה החברים, העשירייה?

כל אחד מוסיף למסך המשותף. עשירייה צריכה להיות, אבל זה מתווסף.

תלמיד: דברנו על כך ש"פסולת, גורן ויקב" זו תכונת ההשפעה שנמצאת אצל האדם בשפלות, בפסולת, והוא מרים ומזה הוא בונה מסך.

כן.

תלמיד: אני לא מצליח לקשור זאת לבין, מה שדברנו עכשיו, הבירור הפנימי של כל הרצונות שאני לא משתמש בהם.

למה אתה לא משתמש בהם? כי ההשפעה בשפלות. אתה יכול להשפיע על ידם, "לא חשוב לי, אני לא רוצה, אני לא יכול, אין לי כוח". זה נקרא לא חשוב.

,

שאלה: כשאני עושה חשבון מה חשוב יותר, בעל הבעל או סטייק, נניח שהחלטתי שבעל הבית חשוב יותר, איך אני יודע שאני לא משקר לעצמי?

אין על זה תשובה, בעולם שלנו לא תדע. אתה מתחיל לאכול, פתאום אתה מרגיש שאתה נהנה מהסטייק, ובעל הבית? כאילו נעלם לי, זה נקרא "שבירת הכלים".

תלמיד: אז לא כל כך ברור בשביל מה אנחנו לומדים את זה ואיך לעבוד עם זה.

אנחנו לומדים את זה לא כדי לעבוד עם זה. אתה עוד רחוק מלעבוד עם זה. לומדים כדי לקבל שכר אחר, מאור המחזיר למוטב, זה "דרוש שכר".

תלמיד: האדם פשוט הולך בדרך ולומד, ופתאום מגלה שהוא נמצא מול כל העולם שזה תענוגים של הבורא, ויכול לקחת ממנו רק חתיכת לחם, כדי לעשות לו נחת רוח.

כמה שיכול. נגיד שרק חתיכת לחם, כן .

תלמיד: אז הוא כאילו עוצר, ומה הוא עושה הלאה?

הוא קודם כל עושה בכלל צמצום.

תלמיד: על הכול?

על הכול הוא עושה צמצום, ואחר כך חשבון, כמה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אז איך הוא עושה את החשבון כמה הוא יכול?

שוב חזרנו לזה. אני לא יודע איך עושים חשבון. תביא לי משהו רוחני, אני אמדוד ואדע. מלמדים אותנו, יש בזה אח"פ דעליון.. אנחנו בכלל לא מתחילים מזה, אנחנו מתחילים מביטול, מתחילים מעיבור שאני מבטל את עצמי מכל וכול על כל הכלי שלי, על כל עשר הספירות שלי השלמות אני מבטל את עצמי. על כל ספירה, ועל כל הספירות יחד, מבטל, עובר. אחר כך אני מבטל את עצמי כלפי העליון שאני יונק.

אתה מבין מה זה יניקה? עליון נותן לי, אני מוצץ, מוכן לקבל ממנו. מה אתה מקבל? אור חסדים. למה? כי העליון נותן לי כזה אור, שאמנם בתוך אור החסדים יש אור חכמה, ואצלי אור החסדים הזה הופך להיות אור החכמה בתוכי. חלב הופך להיות דם בתוך תינוק, וכך אני גדל. זה תהליך. עד שאני מגיע למצב שאני כבר מודד את עצמי, מחליט איפה הסטייק, איפה הבורא.

תלמיד: אז הכול מתחיל קודם כל מביטול.

בטח.

תלמיד: אז ביטול זה הפעולה הראשונה שאדם נכנס לקבוצה שהוא נכלל, נעלם שם, ורק אחרי זה הוא יכול להתחיל להיות עובר.

רק אחרי ביטול שלם בקבוצה, נכון, טוטאלי, רק אחרי זה שאני עובר על כל עשר הספירות, זאת אומרת בהתקשרות לכולם, בכל העשירייה, בשורש, א', ב', ג', ד', בניתי את עצמי, אז אני עובר. עכשיו כלפיהם אני מבוטל. גמרתי את הביטול שלי? אני כלפי תשעה חברים יופי, גמרתי תשעה ירחי לידה, אני נולד.

מה זאת אומרת "אני נולד"? תהליך לידה הוא גם לא פשוט, אני מתהפך, ראש למעלה, ראש למטה, אני עולה כלפי הקבוצה, כלפי העשירייה מנה"י לחג"ת, לחזה שלהם. חזה זה כבר כלי דהשפעה חיצון, לא פנימי. קיבלתי מתוך הקבוצה דם בנה"י, מכלים דנה"י של הקבוצה קבלתי דם, ומזה גדלתי כעובר. עכשיו אני מקבל מכלים דחג"ת של הקבוצה חלב, שמתהפך אצלי לדם.

אבל כבר אני מקבל חסדים, אני מבטל את עצמי. שם אני בטלתי את עצמי, פשוט בטלתי בדרגת העיבור, עכשיו בדרגת יניקה אני צריך לבטל את עצמי כל פעם, עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. שם אני לא ידעתי מה העליון עושה ממני, כאן אני יודע. התינוק רוצה לאכול, לא רוצה לאכול, יש לו ככה, יש לו ככה, הוא כבר בפני עצמו קיים, ובהתאם לזה הוא גדל. אבל כבר מקבל חסדים בדרגת בינה עד שגודל. מה הוא מחליט? הוא כבר מחליט, אבל מחליט רק על חסדים. זה לא פשוט, אלה מאמצים גדולים, כי הוא גדל בכלים דהשפעה. אבל זה עדיין לא בירורים של איפה הסטיק שלי. חכה.

תלמיד: וכל פעם מה אני מבטל? משהו מתעורר בי?

מבטל את עצמך כלפי עליון, שעליון רוצה למלאות אותך עם חסדים.

תלמיד: את האגו שלי, הרצונות שמתעוררים בי.

ודאי. אבל ביטול. אתה לא מברר את הסטיק, או אותו החלב. אתה מבטל את עצמך כלפי העליון. עליון מברר בשבילך את הכול.

תלמיד: אני פשוט נדבק בו.

אתה נדבק לחג"ת שלו, לדרגת הבינה שלו, לחזה, לפיטמה. זה מנגנון לא פשוט.

שאלה: מה ההבדל בין פסולת חכמה לבין פסולת חסדים?

פסולת חכמה ופסולת חסדים, זה ההבדל בין אור החכמה לבין אור החסדים. זו עבודה. בלהשפיע על מנת להשפיע יש לנו גבול, שמעבר לזה אני לא יכול. ובלקבל על מנת להשפיע שזה אור החכמה יש לי גבול, שמעבר לזה אני לא יכול.

תלמיד: מה ההבדל בין סכך מגורן לבין סכך מיקב? סכך מחסדים וסכך מחכמה?

זה הבדל, על מה אני מוותר. מה זה פסולת?

תלמיד: רצונות שלי שאני לא משתמש.

שאני לא רוצה להשתמש בהם, מפני שאני בהם לא יכול להשפיע. זה רצונות הכי חזקים, רצונות מאוד מאוד יקרים לי, גדולים, שאני רציתי בהם ואני יכול להנות בהם מה זה? וגם הבורא אומר קח, קח מיליון דולר, קח לך את זה, תעשה חיים פה, תעשה מה שאתה רוצה. זה הפסולת.

תלמיד: איך אני מבדיל מבין הרצונות האלה, שאלה החסדים ואלה החכמה?

גם זה תענוג וגם זה תענוג. אני אגיד, אבל אין הבדל באור, יש אור אחד. ההבדל הוא בכלים, ולכן יש כלי מיוחד שמגלה אור כחסדים, וכלי מיוחד שמגלה אור כחכמה.

תלמיד: מה ההבדל בין פסולת לבין סכך?

שמהפסולת אני בונה את הסכך. שסכך זה מסך.

שאלה: אם בהמשך ההכרחיות אנחנו מקבלים תענוגים ושוכחים עבור בעל בית.

זה נקרא "שבירה".

תלמיד: מה פרקטית לעשות עם זה?

קודם כל תתכלל בקבוצה, תתחנף לפניהם שיתנו לך תמיכה. תתחיל מדברים קטנים שאתה רוצה להתבטל כלפיהם שלא להיות כאילו קיים, ולעשות את כל מה שהם רוצים עם הלימוד, עם הסדר, עם הכול, ואז אתה תראה הלאה מה לעשות. אתה שואל כבר עכשיו על הדברים של המדרגה הרוחנית. אתה תכין את עצמך למדרגה הזאת.

שאלה: הוא כותב שצריך להתאמץ התאמצות יתרה כדי לקבל את הצל ולומר שזה צל קדוש. למה אני בכלל צריך להתאמץ כדי לקבל צל, צל זה דבר נעים?

זה מסך המסתיר, זה לא נעים. ברוחניות אתה אף פעם לא רואה את השמש, אלא אם הבורא לפעמים עם אור השמש, כמו שהיה מדובר בכמה מקרים בתנ"ך. אלה דברים מיוחדים. אבל כול עוד אתה לא בונה מסך, אתה לא מרגיש שיש מעליך שמש. אתה לא מרגיש. אתה רק עושה חשבון בראש. ראש וגוף ברוחניות זה לא כמו אצלנו. אצלנו לא ראש ולא גוף, סתם חתיכת רצון קטן. אבל ברוחניות אתה לא מרגיש אם אתה לא עשית את החשבון הנכון. לכן אין לך שמש שאתה צריך להסתיר את עצמך ממנו. כשאתה מסתיר את עצמך, לפי זה אתה מגלה את השמש מעליך.

תלמיד: הצל למעשה מסתיר אותי מהחמה, מסתיר את החמה ממני.

כן, בתנאי שיש לך צל, אז יש חמה מעליך.

תלמיד: נכון, כי אם אין חמה אז אין צל.

אם אין צל אין חמה.

תלמיד: גם ככה נכון.

לא גם ככה, דווקא ככה. אין שמש.

תלמיד: למה אני צריך לא לקבל את הצל באהבה. מה מונע ממני לקבל את הצל?

כי אתה צריך לעשות את זה למעלה מהרצון שלך, נגד הרצון.

תלמיד: נגד הרצון לקבל את הצל?

נגד הרצון לקבל תענוגים.

תלמיד: צל הוא תענוגים?

יש תענוגים בעולם. ואתה כנגד זה רוצה להגיד כך, "אני מנותק מהם". מה זה מנותק? אני רוצה אותם, אם אתה לא היית רוצה אז אין לך מה לעשות. יש לך רצון, כנגד הרצון הזה ישנם תענוגים ואתה אומר "אני לעצמי לא רוצה לחיות, לא רוצה לחיות. רק על מנת להשפיע לבורא, אחרת טוב לי מותי מחיי".

אתה עושה צמצום. אתה אומר, "אני לא אקבל שום תענוג. מרגע זה והלאה אני אקבל תענוג רק אם אני בזה עושה נחת רוח". זה נקרא שעשית צמצום. איזה תענוגים? עכשיו אתה מגלה, אחרי שעשית צמצום, הכול מחדש, איזה תענוגים אני יכול לקבל. אם אתה עשית צמצום אתה כבר מגלה שיש לפניך איזו דמות של בעל הבית, הבורא. תעשה עכשיו חשבון. כמה אתה יכול לקבל כדי להשפיע לו. אתה מרגיש, "כמה אני יכול לקבל כדי להשפיע לו?" סטיק 100 גרם תענוג. הבורא נראה לי כ- 10 גרם תענוג. מה לעשות? אז אני חותך מהסטיק 10 גרם ואני בודק, מקו שמאל סטיק, מקו ימין בורא. האם אני יכול לקבל את העשרה גרם האלו כדי להשפיע נחת רוח לו, לא או כן, עושה כזה חשבון, מגיע להחלטה, זה נקרא "ראש הפרצוף" ומקבל. זה נקרא "תוך הפרצוף".

תלמיד: נניח נתן לי 100 גרם, אני צריך רק 10 כדי להשתוות עם הבורא. אז מה אני עושה ביתר ה– 90 גרם?

90 גרם נמצא בסוף הפרצוף אתה לא משתמש בזה. אתה לא משתמש.

תלמיד: למה אני צריך את ה– 100 גרם? למה לא לקחת ספציפית את 10 הגרם שהם נחת רוח לבורא ודי לי.

לא, אתה נותן לבורא תענוג בעשרה גרם בלקבל על מנת להשפיע, בתשעים גרם בלהשפיע על מנת להשפיע. אתה עושה לו נחת גם בזה. אין לך כוחות לקבל על מנת להשפיע, אבל אתה רוצה בכל זאת להשפיע לו חסדים. לכן בסוף הפרצוף יש לך אור החסדים.

שאלה: יוצא שעל כל רצון יש לי הרכב אחר של כמה בעל מנת להשפיע וכמה בלהשפיע על מנת להשפיע.

על כל פרט ופרט.

תלמיד: אין איזו בחינה ממוצעת שאני יכול להגיד זה גדלות הבורא שיש לי ועם זה אני יכול ללכת לכל רצון ורצון?

איך? כנגד כל רצון יש לך גדלות בורא אחרת. החשבונות הם תמיד מיליארדי חשבונות.

תלמיד: איך יכול להיות גם מהגורן וגם מהיקב?

לא, גורן ויקב, להשפיע על מנת להשפיע זה הגורן ולקבל על מנת להשפיע זה היקב.

תלמיד: נניח יש רצון שאני יכול לקבל בו על מנת להשפיע, איך יכול להיות רצון שבו אני לא יכול להשפיע על מנת להשפיע?

אתה אומר ככה, אם אני קבלתי אפילו גרם אחד בלקבל על מנת להשפיע אז אני יכול לקבל את כל הטונות של אור החסדים על מנת להשפיע.

תלמיד: זאת השאלה.

באור החסדים אתה חושב שאין תענוג?

תלמיד: כן, אבל זו איכות. אם כבר עברתי לרמת איכות של לקבל על מנת להשפיע, זה אומר שכל הלהשפיע על מנת להשפיע כבר נמצא קבוע לגבי הכול.

לא.

שאלה: אז איפה הטעות?

זו לא טעות, יש זה ויש זה, כי הכלי הוא מורכב. אתה צודק, אני לא יודע איך להסביר את זה, השאלה כאילו פשוטה ומובנת לי [ובכל זאת].

תלמיד: אם אלה שני אנשים אני מצליח להבין שלכל אחד רצון אחר.

לא, יש כאן ג' קווים, יש כאן אור חכמה ואור חסדים, זה משקל שונה, זה לחוד וזה לחוד. אלה סוגים שונים של תענוג, אני לא יודע להסביר, אבל זו שאלה יפה. לאורך כל הבריאה יש לנו אותה הבעיה, מה יותר, גלגלתא עיניים או אח"פ? האם יותר טוב להיות ראש לשועלים או זנב לאריות? כל הזמן את הסימן, כי הם כלים הפוכים.

האם לבטל את עצמי ולהיות שייך לעליון, או קצת לקבל על מנת להשפיע ולהיות שייך לתחתון. תמיד יש לנו חשבונות בין שני הדברים האלה והקו האמצעי הוא המסדר. אבל בכל זאת הסבר קל אני לא יכול לתת, לא בא לי עכשיו, לא יכול להתלבש בזה.

כי אצלך זה כך, יש לנו שתי חביות תענוג, אם אני יכול לקבל על מנת להשפיע אפילו גרם אחד מהחבית של אור החכמה, אז ודאי שאני יכול לקבל להשפיע על מנת להשפיע אור חסדים בכל החבית ואחרי שאני גומר את כל התענוג בלהשפיע על מנת להשפיע, אז אני מגיע ללקבל על מנת להשפיע. זה מה שאתה אומר.

תלמיד: לא בדיוק. אני אומר, שאם נגיד אני יכול משתי חביות שונות, אחת של פרצובקה כתומה ואחת של פרצובקה לבנה, ואני יכול ממש על שתיהן, יכול להיות שבכמות אחרת, אבל להשפיע על מנת להשפיע.

לא, ההתמזגות ביניהן היא תמיד מוגדרת. אתה לא יכול כך לעשות, זה כלי אחד.

תלמיד: אז זו השאלה, אם זה כלי אחד ואפשר בעל מנת להשפיע על מנת להשפיע, אז אחרי זה יש כבר מעבר ללקבל על מנת להשפיע.

אבל זה לא דווקא שאתה גומר את כל הלהשפיע על מנת להשפיע, עד כמה שאתה מסוגל. זה לא אותם תענוגים, זה לא אותם כלים.

תלמיד: אז מבחינתי גדלות הבורא משתנה עבור כל כלי?

ודאי שמשתנה, אין ספק. זה שני קווים, ימין ושמאל.

תלמיד: כאילו על רצון אחד יש לי שמונים גרם גדלות הבורא, ועל רצון אחר יש לי עשרים גרם גדלות הבורא?

נגיד, כן. שונה והגדלות שונה. הכול שונה. אנחנו עוד לא מבינים מה זה קווים. זה יבוא.

שאלה: שמעתי עכשיו על הסטייק, על התענוג, ואני מבין שאין לי שום רצון לעסוק בזה.

לעסוק בסטייק?

שאלה: לא, למדוד משהו בעולם הזה. בשביל מה אני צריך לעשות את זה? אין לי רצון לזה. אני מבין שאין לי את החשיבות בשביל מי אני צריך לעשות את זה.

זה בדיוק, אתה אומר נכון, שאתה לא רואה בשביל מי אתה צריך לעשות את זה. בשביל עצמך אתה יודע, אתה עושה חשבון. אבל בשביל מישהו, אין בשביל מי.

תלמיד: אז יוצא שבכל זה אין שום טעם, עד שלא תופיע חשיבות?

נכון.

תלמיד: אנחנו יכולים להתעסק בזה אבל רק כשיופיע אפילו גרם אחד של חשיבות, רק אז אפשר להתחיל לעבוד.

אתה צודק.

תלמיד: יש לנו חברים, יש קבוצה, אנחנו עובדים, עושים כנסים.

בשביל מה אתם עושים את כל הדברים האלה, עם איזו מטרה? כמה שנים אתה נמצא כאן, משקיע?

תלמיד: 14 שנים.

אז תסביר לנו מה אתה רוצה, בשביל מה?

תלמיד: אני זוכר שבהתחלה היה לי רצון לגלות משהו, אולי לקבל תענוג, שליטה על העולם.

כן, בסדר. אתה יכול לשאול, כולם כך. ואחר כך שכחת והתחלת לזרום ככה.

תלמיד: עבר כל כך הרבה זמן ואני חושב שזה צריך להשתנות, צריכה להופיע איזו השתוקקות, או חשיבות של הבורא.

אתה צריך להוסיף מעצמך. בהתחלה נתנו לך את הרצון הזה מלמעלה ואז היית רץ לתענוגים האלו שהאירו לך בחוכמת הקבלה, בבורא, ברוחניות, בשמיים. "שם זה החיים, אני רוצה רק את זה, בשביל מה לי לחיות, כל החיים האלה זה זבל, אין בשביל מה. אם לחיות, אז רק כדי להגיע לגלות את הבורא. אז זה כדאי, אחרת לא".

את זה נתנו לך מהשמיים. אחר כך לאט לאט, פירקו לך את התענוג הזה, הוא נעלם, התפוגג. למה? כדי שאתה תתחיל לרוץ אחריו ותשמע שלבד זה לא ילך, אלא רק עם עשירייה.

תלמיד: כבר כמה שנים יש עשיריה וגם אני לא מצליח.

יכול להיות עוד אלף שנה, זה לא חשוב כמה, זה תלוי איך משתמשים בזה. האם אתם בתוך עשירייה דורשים גילוי הבורא? אתם עברתם שלב אינדיווידואלי אישי, שכל אחד הגיע והתפתח, אחר כך קורה שהבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר "קח". קח את זה תתכלל בקבוצה. מסבירים לנו את זה.

האם התכללת בקבוצה? אם אתה נכלל בקבוצה, אז לפי כמה שאתם נכללים יחד, אתם יכולים לדרוש את הבורא שיתגלה בפנים, שילמד אתכם, שילווה אתכם ממש.

אבל את זה עשית?

תלמיד: שמתי לפניי משימה שאני מתפלל על החברים, אני נמצא במחשבה הזאת, ולפעמים אני אפילו לא שומע מה קורה בשיעור.

כן. והקבוצה גם פחות או יותר ככה?

תלמיד: אני לא יודע על מה הם חושבים.

אלה החברים שלך, אתה מדבר איתם על זה? אם אתם יחד כל הזמן נמצאים בזה, תבדקו טוב טוב למה זה לא הולך. זה חייב להגיע לאיזה יישום.

תלמיד: בסוכות שעבר שאלתי שאלה דומה, ואמרת שכולם חייבים להתפלל. אם תתפלל לבד וכולם לא יתפללו, לא תשיגו כלום. האם זה באמת כך?

כן, זו חייבת להיות עשירייה, "תפילת רבים" זה נקרא, כשכולם מתפללים. מה זאת אומרת? כולם מבקשים, ומבקשים כמה שאפשר לברר דבר אחד. והדבר האחד שמבקשים, שיהיה בינינו קשר שאנחנו נוכל מהקשר הזה לפנות לבורא יחד כאחד, ולבקש ממנו שיתגלה בנו, שייתן לנו כוח להשפיע, שיחבר בינינו, שנוכל מתוך החיבור לפנות אליו. בקיצור, שנהיה אחד מול אחד, אנחנו כולנו כאחד והבורא אחד.

תלמיד: ברור שצריך לעבוד על חשיבות ושרק היא כרגע חסרה לנו.

חשיבות של מה?

תלמיד: חשיבות הבורא, חשיבות החברים.

בסדר. אז צריכים לעבוד על זה יחד. יחד זה כל העניין ולא שכל אחד חושב לחוד.

שאלה: איך לעשות את זה יחד, לעשות הסכם?

כן, בדיוק. זה נקרא שעושים ברית, עושים הסכם.

שאלה: אז החשיבות יכולה להגיע מהאור?

אם מבקשים, ודאי.

שאלה: לבקש מהבורא שיעשה לנו חשיבות, שהוא יעשה את זה?

ודאי, מי עוד יכול לעשות?

תלמיד: אז יוצא שהבורא פשוט לא נותן לנו חשיבות כיוון שאנחנו לא מבקשים, או מבקשים לא נכון.

ודאי, הכול ממנו.

תלמיד: ברור, תודה.

נתראה בעוד שנה.

תלמיד: הייתי רוצה לחזור לסטייק ולעשרה גרם שאחרי החשבון שאנחנו יכולים לקבל בעל מנת להשפיע. פחות או יותר ברור שהנברא יכול ליהנות מכך שהוא קיבל את הסטייק אל תוכו, והבורא יכול ליהנות מזה שהנברא נהנה.

הנברא חייב ליהנות גם מהסטייק עצמו, מחתיכת הבשר הזו. הוא חייב ליהנות ממי שהוא קיבל את זה, כמקבל. הוא חייב ליהנות למי הוא נותן תענוג בזה שהוא נהנה. יש כאן הרבה מאוד מרכיבים בתענוג אחד.

תלמיד: אמרת שיש עוד 90% שנמצאים בסוף הפרצוף שאני לא מקבל, ולכן יש שם הארת חכמה. אז לא ברור מאיפה כאן ההנאה, מזה שאני לא משתמש ברצונות האלה יש הנאה גם לי וגם לבורא?

אני החלטתי בפה דראש שאני מקבל 10% וקיבלתי 10% מהאור, מן הסטייק, בעל מנת להשפיע וזה תוך הפרצוף. 90% יוצא החוצה, הוא נמצא סביב הפרצוף כאור מקיף, מה שלא קיבלתי. אבל הרצון שלי שאני דוחה את תשעים הגרם האלה של הסטייק, שיכולתי ליהנות ואני לא נהנה, לא רוצה ליהנות מפני שאני רוצה רק להנות לבעל הבית, התענוג הזה שוויתרתי עליו נקרא "חסדים", והם נמצאים אצלי בסוף הפרצוף. אלה כלים ריקניים, למה ריק? יש שם אור חסדים, אבל הם ריקים כי הם צריכים את אור החכמה ואין. לכן סוף הפרצוף נקרא "ריק". אבל יש שם אור חסדים.

וכל אור החכמה שלא קבלתי, נגיד תשעים גרם מהסטיק, נמצא סביב הפרצוף כאור מקיף. אז אני בסוף הפרצוף גם נהנה שאני ביטלתי את עצמי, ויתרתי על התענוג הגדול כדי להשפיע נחת רוח לבורא. בזה אני מגדיל את גדלות הבורא. תראה עד כמה אני וויתרתי, מפני שהוא גדול בעיני יותר מהסטיק.

תלמיד: כלומר הפעולה של הסירוב גורמת הנאה מכך שהנברא נמצא בשליטה על הרצון שלו, וזה מספיק כדי ליהנות לבורא?

יש כאן שני תענוגים, גם באור החסדים וגם באור החכמה. בתוך הנברא וכלפי הבורא. גם בזה וגם בזה. כי הכול כלפי גדלות העליון, וזה קובע.

שאלה: כל פעם יש ירידה, תוספת של רצון לקבל. מתגלה פחד שאף פעם לא אוכל להתגבר מעל הרצונות החדשים. איך להיות? איפה אותה הערבות שלא יזרקו אותי מהדרך?

תדאג לזה. זה שכבר יש ירידה, זה סימן שלא נכללים בקבוצה. איפה הערבות? איפה גדלות הבורא? על זה צריך לדאוג. כל יום אני צריך להיות בדאגה איפה גדלות הבורא יותר מאתמול. זה מה שצריך להיות בעיני. רק בזה אני ניצל. אם אני נדבק אליו, הוא הראשון והוא האחרון, "אין עוד מלבדו" וכן הלאה, הכול מסתדר.

אני לא יודע מה זה יותר או מה זה פחות, אבל אני יכול להגיד לפי התדירות, שאם אני חוזר לנחיצות גדלות הבורא כל דקה, זה טוב, ואם כל שנייה עוד יותר טוב.

שאלה: גדלות הבורא מגיעה מהקבוצה או מהבורא?

גדלות הבורא מגיעה מהקבוצה ותמיד הכול מגיע מהקבוצה. אבל בתוך ההרגשה הזאת שזה מגיע מהקבוצה יכולה להיות התלבשות מהבורא עצמו.

תלמיד: אני מרגיש שאף פעם לא אצליח לבטל את הרצון שלי.

אתה אף פעם לא תצליח לבטל אותו. אף פעם. לא עליך לעשות זאת.

תלמיד: רק הבורא יכול להביא לכך שזה יקרה, אבל אין כוח לבקש בגלל שאי אפשר לבקש מהבורא לא להיות. מה לעשות?

זה לא נכון [לבקש] לא להיות. זו אי הבנה. אתה עדיין מזדהה עם הרצון שלך, וכאן זו הבעיה. תגיע למצב שתוכל לקלף את עצמך מהעל מנת לקבל. זה יבוא.

שאלה: מהי התגובה הנכונה בשביל להפעיל את האור עלי?

דרך העשירייה. ממרכז העשירייה.

שאלה: בכך שאני מגדיר שכל מה שמגיע מהבורא זה השפעה, האם בזה אני בונה מסך, סוכה?

גם כן. אבל העיקר זה התכללות ותפילה. הבעיה שלכם היא שאתם לא מפעילים תפילת רבים. תפילת רבים זה העשירייה. אתם לא מפעילים את זה, ואז אתם בוכים וצועקים, "למה לא?". האם עשיתם את זה בצורה מעשית או לא? חייבת להיות תפילה מהעשירייה. מכל עשירייה ועשירייה. בלי זה, חבל על הזמן.

שאלה: האם בשביל שיבוא האור ויצמצם את הרצון לקבל שלי אני צריך לבקש מהבורא לאחד את העשירייה שלי?

בלי זה אתה לא יכול לפנות לבורא, אם אתה לא מאחד את העשירייה ואם העשירייה יחד לא מבקשת את הבורא. אתה לא יכול לפנות לבורא אחרת אלא רק דרך מרכז עשירייה.

שאלה: לא כל כך ברור מה זה הסטיק הזה, למה אנחנו דנים בו?

תענוג.

שאלה: יש תענוג מכל מיני דברים, נניח מכסף. כשאנחנו יושבים בעשירייה אז התענוג מופשט, אור, לא יודע, או אולי זה משהו קונקרטי?

תענוג זה תענוג. יש מילה אחת, תענוג. מה שעושה לי נעים בכלים דקבלה. ויש תענוג שמורגש בכלים דהשפעה.

תלמיד: אז כעיקרון, אני יכול לעשות חשבון על כל תענוג שאני מקבל ולהתחיל לעבוד עם משהו.

אתה עושה את זה כל החיים. אבל אם אתה רוצה להיות בעל הבית על קבלת התענוג, את זה חכמת הקבלה מלמדת אותך.

תלמיד: אני כביכול עושה את זה. אני החלטתי לוותר על המון כדי להיות עם החברים ולעסוק בזה.

אתה עדיין מחליף תענוג קטן לתענוג יותר גדול, כמו כל האגואיסטים.

שאלה: לא ברור.

יש לי חבר שרצה להיות כנר גדול והוא השקיע בזה את כל החיים. והוא באמת גדול. אבל הוא השקיע בזה את כל החיים. אני זוכר שלא היה לו שום דבר, לא יום ולא לילה. אחת עשרה שעות ביום היה באימונים. אז מה? תגיד שהוא רוחני?

תענוג זה תענוג. השאלה לשם מי התענוג? או להאני או לזולת. "זולת" זה לא נקרא שאני נותן למישהו ומכך יש לי בחזרה איזו גאווה, כבוד או משהו. "זולת" זה נקרא מחוצה לי ממש. מחוצה לי ממש אני לא מסוגל. לא מסוגל. וכאן מתחילה חכמת הקבלה. אם אתה יכול, אם אתה רוצה, אם יש לך רשימו שפעם באמת עשית משהו מחוצה לך ועכשיו הרשימו הזה מתעורר, נקרא שיש לך "שורש נשמה", "ניצוץ", ואתה רוצה את זה.

זה דבר לא נורמאלי, זה קיים לא בהרבה אנשים בעולם, אבל אתה רואה שהוא מתעורר. זה הרשימו. אתה רוצה להשפיע מחוצה לך, לתת מחוצה לך. וברור לך יחד עם זה שאתה לא רוצה את זה, כי יש לך רצון אגואיסטי חזק, גדול, ממש בריא. ויחד עם זה יש לך ניצוץ שמושך אותך החוצה. ואז אתה צריך לעזור לאותו ניצוץ, לממש אותו. בזה אנחנו עוסקים.

אז לממש את הניצוץ הזה, לצאת מהאני, זה רק על ידי שיהיו עוד כמה אנשים שאתה מבטל את עצמך כלפיהם ברמה הגשמית ותמורת ההשקעה הזאת בהם, בחברים, אתה מקבל מלמעלה כוח מיוחד שעוזר לך לצאת החוצה. הכוח הזה נקרא "המאור המחזיר למוטב". אבל אתה צריך לשלם כדי לקבל אותו, לשלם בזה שאתה משקיע בחברים.

עשו את זה בצורה מאוד מיוחדת, אתה מקבל את הכוח לצאת מעצמך החוצה ותקבל אותו דרך החברים, שאתה צריך להתחבר איתם להשקיע בהם. ודרכם עד כמה שאתה נכנס בהם, משקיע, נדבק אליהם, דרכם אתה מקבל את הכוח הזה. זו העבודה שאנחנו עושים. כתוב בהרבה מקומות שלוקח זמן עד שזה מטפטף ללב, אבל אנחנו כבר נמצאים במצב שגמרנו את כל עבודת ההכנה, עכשיו לפנינו רק עיבור. זאת אומרת, התכללות כולנו יחד בטיפה אחת, כמו עשר טיפות מים המצטרפות לטיפה אחת, זה מה שצריכים לעשות.

תלמיד: בעולם שלנו יש הנאה מהסטייק ויש הנאה ממי שנותן לי את הסטייק.

בעולם שלנו גם יכול להיות, כן.

תלמיד: מה זה סטייק ברוחניות? אני מבין הנאה מיחס לבורא, מקשר שאדם נמצא איתו. אבל מה זה, על פני מה?

אור החכמה זה תענוג שמורגש בכלים דקבלה. אור החכמה.

תלמיד: כן, אבל מה הביטוי לזה?

לא הבנתי.

תלמיד: בעולם שלנו נניח שאור חכמה זה סטייק, זה כבוד.

בכל דבר שאתה רואה תענוג זה אור חכמה.

תלמיד: אז מה זה ברוחניות? אתה יכול למנות את הסטייק עם הכבוד, מה יש שם? אור חכמה אני מבין זה תענוג כללי. מה התענוגים שם שעל פני התענוג הזה אני מעדיף קשר עם הבורא? אתה יכול לתת דוגמה מה זה יכול להיות.

איזו דוגמה אני אתן לך? ברוחניות כל הדוגמאות זה בלהשפיע.

תלמיד: שיהיה בלהשפיע רק תן.

אז בסדר. ראיתי שאתה מביא לילד שלך איזו מתנה, להשפיע להשפיע. למה? כי יש לך כלפיו אהבה, אתה מרגיש שהוא יקר לך, רק בצורה כזאת. רק בעולם שלנו זה בצורה אגואיסטית, בעולם הרוחני זה מעבר להרצון לקבל, שאתה תהיה מנותק מהרצון לקבל. אז יש אנשים שאתה ככה מתייחס אליהם באדישות, באדישות מתייחס אליהם, אז אתה בכל זאת יכול לתת להם. ויש אנשים שאתה שונא אותם, האם אתה יכול בכל זאת לתת להם, לעשות להם כל טוב? זה נגד הרצון.

תלמיד: אז זה בעצם אם אני יכול לעשות כזה דבר, אז זה נקרא "רוחניות" נניח משהו לעשות למישהו שהוא שונא לדוגמה.

כן אבל אתה לא יכול לעשות את זה, אם אתה תעשה את זה סימן שאתה עשית כאן חשבון שכדאי לך.

תלמיד: זאת הבדיקה, אם אני יכול לעשות זה.

אם אתה יכול למישהו להשפיע סימן שכדאי לך.

תלמיד: ברוחניות אתה אף פעם לא יכול לעשות לבד?

ברוחניות אתה יכול לעשות אבל אם אתה מקבל כוח מיוחד מלמעלה שזה נקרא "כוח השפעה". אנחנו לא יודעים מה זה בינתיים. ואז אתה מוכן לתת, להשפיע חלק ממך, פשוט לתת וזהו ללא שום חשבון כמו שהיה לך קודם. ללא גדלות, קטנות, הנותן המקבל, שום דבר. זה נקרא "טעמו וראו כי טוב ה'".

תלמיד: אז על אותם דברים שיש בגשמיות שאלה סטייקים וכבוד וכל דבר, רק אם אני מעדיף קשר עם הבורא אז זה נקרא על מנת להשפיע, זה נקרא רוחניות. אבל אלה אותם התענוגים, אני פשוט רציתי להבין איזה תענוג.

לא, אלה תענוגים אחרים לגמרי, אלה תענוגים מהשפעה למישהו מעל כוח האגו שלך.

תלמיד: אני מבין, רק על פני מה עושים את זה?

על פני האגו שלך למעלה ממנו.

תלמיד: זאת אומרת, יש כבוד ברוחניות? שעל פני הכבוד אני בונה קשר עם הבורא. כמו שבגשמיות יש כבוד.

יש כבוד כן, זה נקרא "כבוד ה'".

תלמיד: אנחנו דברנו על פסולת שאלה כל מיני דברים שאני עושה חשבונות, שאלה רצונות שאני עדיין לא יכול להשתמש בהם. ויש הסבר אחר שקראתי בספרים שלנו, שיש דברים שהם פסולת בשבילי ואז אני מעלה אותם בחשיבות, נניח כמו חיבור כמו שיעור, דברים כאלו.

כן.

תלמיד: שלאגו זה פסולת ואני מעלה אותם למעלה ולכן זה נקרא "סכך".

מה זה מעלה אותו למעלה?

תלמיד: בחשיבות.

אגו?

תלמיד: לא, לא אגו. הדברים שהם לא חשובים לאגו אני מעלה אותם למעלה, לכן זה נקרא "סכך".

כן.

תלמיד: אז זה קצת אחרת ממה שאתה הסברת מה זה פסולת.

לא, זה גם שייך זה לפסולת גורן וזה לפסולת יקב, כן.

תלמיד: אז אלה שני סוגי פסולת?

כן. גם יש לנו בכלי יש קטנות ויש גדלות, יש הבדלים במה שאנחנו נמצאים. אם אני נמצא בקטנות ומבטל את עצמי ומקבל, אז אני בזה משפיע. אם אני נמצא בגדלות אני מקבל ועל ידי זה משפיע זאת אומרת, יש כאן הבדל. לכן כמו שאתה אומר כאן, יש פסולת מזה שאני לא יכולתי לקבל מעלה אותה מעל הראש ויש אחרת שזה פסול היה בעיני ומזה אני בונה.

לדוגמה מאותו סטייק 90 גרם האלה שאני לא אוכל, את זה אני יכול להעלות מעל הראש שלי? תביא דוגמה משלך.

תלמיד: לא, לא סטייק זה בסדר. האם אני יכול להעלות? לא יודע, להתפלל זה מה שאנחנו לומדים, אדם אחד לבד לא יכול.

מה זה נקרא "מסך"?

תלמיד: דברים לא חשובים.

לא, לא שלא חשובים, הם נעשים החשובים ביותר. שהם לא היו חשובים או שהם כן היו חשובים. שלא היו חשובים למה?

תלמיד: כי זה נגד האגו.

נגד האגו שלי. וכשהיו חשובים? שהם מאוד חשובים לאגו שלי. אבל כשאני ויתרתי עליהם ולכן אני מעלה אותם מעלי. המסך שעומד בפה דראש הוא ב-100% מסך, הצמצום שבפה דראש הוא ב- 100% צמצום ואחר כך המסך הזה מתחלק לכמה שאני מקבל ובכמה שאני לא מקבל. אבל הוא עובד על שני הכיוונים גם לקבל על מנת להשפיע וגם להשפיע על מנת להשפיע.

תלמיד: מה יותר קשה?

לקבל על מנת להשפיע ודאי שקשה יותר.

תלמיד: שזה רצונות שהיו לי חשובים לאגו.

רצונות דחכמה.

תלמיד: להעלות אותם יותר קשה?

כן.

תלמיד: מהרצונות שלא היו לי חשובים זאת אומרת, אלה שני סוגים.

כן.

(סוף השיעור)

heb_o_rav_2018-09-24_lesson_holidays-sukkot_n2_p1_hd