שיעור בוקר 02.11.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.03.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/DWi8iMBT?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב',  

מאמר "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה"

שמענו מאמר "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה", מ"שלבי הסולם", כרך א', דף שמ"ד. 

כל העבודה שלנו היא בלזרז את ההתפתחות שלנו. כי התוכנית נמצאת, ההתחלה שלה וסופה וגם השלבים כבר ברורים וקבועים, נקבעו בזמן ירידת המציאות מאין סוף עד העולם הזה. ועלינו לזרז את זמן ההתפתחות ממטה למעלה.

זמן נקרא שלבים. איך מזרזים את השלבים? אנחנו יודעים איך זה במחשבים, יש תוכנה, ואפשר להכניס אותה למחשב שעובד נגיד במאה אלף מגה הרץ, או במאתיים אלף מגה הרץ, יש תדירות. זה בדיוק כך, באיזו תדירות אדם חוזר למחשבה "מה איתי, מה עם המטרה, מה עם הבורא, איפה אני בהכוונה שלי, בכיוון שלי כלפיו". הדברים האלה הם בעיקר ברי ביצוע בזמן העלייה. 

כי בזמן הירידה אדם הוא בהמה, גולם, הוא לא מסוגל לעשות כלום, לא יכול למצוא כוחות, וקשה מאוד לעורר אותו. אלא על ידי קבוצה, על ידי חברים, הוא גם יכול לזרז את זמן הירידה, אבל לדרוש ממש התקדמות זה בלתי אפשרי. ובאמת בזמן הירידה מה שהוא עושה לא נחשב לעבירה, כי נותנים לו כישלונות מלמעלה, קושיות מלמעלה, ירידה מלמעלה, הוא צריך להרגיש את המצב הזה. 

מה שאין כן, בזמן העלייה כשקיבל כוח מלמעלה, עכשיו דווקא יש עליו בדיקה וביקורת מה הוא עושה כשמקבל כוח מלמעלה כך שהמאור יכול להחזירו למוטב. יכול להחזירו למוטב, הכוונה "קיבלת מלמעלה כוח, עכשיו תשתמש בו לתיקון". אם אדם משתמש בכוח הזה להנאה, נהנה ממצב העלייה, אז מיד הוא מתחיל לרדת, ליפול. עיקר המאמץ הוא לא לרדת, אלא כל פעם לעלות ולעלות.

תיאורטית, במקרה האידיאלי, אם אדם מקבל פעם אחת עלייה, אז הוא כל הזמן חייב להמשיך בזה בלי לרדת, זו בעצם צריכה להיות המגמה שלו. אבל כמה הוא מחזיק בזה, כי יש עוד חשבונות מלמעלה מה לעשות איתו, אבל הוא חייב רק בזה להיות, וכל רגע לפחד לא ליפול. לא ליפול, הכוונה לא מהרגשה שעוד מעט יהיה לי רע ואני אסבול עד העצמות, אלא עלייה וירידה צריכות להיבדק לפי הפנייה לבורא, היחס אליו, וכאן עיקר היגיעה. 

 מי שמצליח לעשות לעצמו כל מיני סימנים שיזכירו לו את העבודה, את מטרת הבריאה, את הבורא, את היחס אליו, לכוון את עצמו ואת הדרך שהוא עושה, את כל הפעולות שהוא עושה ואת הבורא שיהיו יחד, על ידי חברים, על ידי ספרים, על ידי כל מיני סימנים, מי שמצליח בזה, הוא מקצר את זמן ההתפתחות. 

שאלו אותי מה לעשות, איזה כוונות אדם צריך להפעיל עכשיו כשנמצא בזמן ההכנה לפסח. פסח זה נקרא יציאת מצרים, יציאה מרמת העולם הזה לרמה הרוחנית. מה זו הרמה הרוחנית? זה איפה שהאדם נמצא יחד עם הבורא, שיש ביניהם קשר, יש ביניהם הבנה, איזה מין איחוד, התאמה.

להשתוקק למצב להיות בהתאמה לבורא, להיות דומה לו - כמו עם חבר שבמשהו מסכימים, ולהחזיק רק בחלק שמסכימים, בחלק שלא מסכימים לעזוב את זה, אחר כך זה יבוא לתיקון - אז להשתוקק לזה, ובאמת להשתדל להרגיש את המצב הזה שיכול להיות, על ידי המעשה שאני עכשיו עושה, מעשה מכני, בהמי בעולם הזה, שאני מכין את המקום שלנו לפסח, מאכלים, ציוד, כל מיני דברים. זה העיקר, שכל פעולה ופעולה היא כדי שאני והבורא נחיה יחד, נרגיש יחד, שאנחנו נמצאים במחשבה, ברצון, במגע פנימי יחד. זאת הכוונה. כי זה באמת כל העניין של פסח - יציאת מצרים, יציאה מהגלות, מנתק מהבורא, לגאולה. מה זו גאולה? קשר עם הבורא.

יש לתאר את הדברים האלה בצורה כמה שיותר פשוטה, לא תיאורטית ומופשטת ורחוקה מאיתנו בדוגמאות שאנחנו לא מבינים אותן, או מצבים שרק כתוב עליהם אבל אין לי עדיין אליהם שום יחס, אלא כמה שיותר קרוב להרגשת האדם.

תלמיד: הוא אומר שבמצב עלייה אדם יכול להיזכר במצב הירידה שלו כדי לספק חומר לעבודה, אבל זה כי הוא מוגבל, הוא בן אדם אחד. איך עושים את זה בחברה, כשרואים שחבר נמצא בירידה, מעבר לזה שעוזרים לו לצאת בכל האמצעים האפשריים, האם זה יכול לספק גם חומר דלק לאדם?

לא, אם אני רואה שחבר נמצא בירידה, אז אני לא צריך לחשוב על עצמי שאני נמצא במצב יותר טוב ממנו, אני חייב להעלות אותו לפחות עד הרמה שלי. כי זה שהוא נמצא בירידה זה אומר שהכלי הכללי שלנו נמצא לפחות ירוד בגובה שלו, או עוד יותר למטה.

כשחבר נמצא בירידה, אסור לי לחשוב בכלל על המצב שלי, אני חייב להציל אותו. ולא שמצב הירידה שלו מזכיר לי ש"אוי ואבוי גם אני יכול להיות כמוהו", ולהתחיל לחשוב איך לא לרדת. כשאני רואה אותו ירוד, זה נקרא שאני גם כבר ירוד, שאני כבר נמצא בגובה שלו, הכלי הכללי הוא כך.

הכלי הכללי לא יכול להיות יותר גבוה מגובה החבר הנמוך ביותר. הדפוק ביותר הוא שקובע איפה נמצאת הקבוצה. לא חשוב שמישהו נמצא אולי במצב טוב, זה מצב שקרי, לא יכול להיות טוב לאחד ורע לשני. 

תלמיד: כשאדם כלפי עצמו, אז יש לו רק שינוי של זמנים, זמן אחד הוא בירידה, זמן אחר הוא בעלייה. כשיש קבוצה זה כלי כללי, אז יכול להיות אחד בירידה ואחד בעלייה. השאלה, מה ההבדל בתוך הכלי הזה כשעוזרים לחבר שנמצא בירידה לעלות?

אין יותר מאשר לעזור לחבר לעלות. אין יותר. זה כמו שאתה מצרף לעצמך את זמן הירידה לזמן העלייה. זה כמו שרב"ש אומר, שבזמן העלייה אתה מוצא לעצמך עוד כל מיני מחשבות, רצונות, שאתה יכול לצרף אותם ועל ידם לעלות עוד יותר. אז בך או בחבר זה בדיוק אותו דבר, מה זה חשוב שזה בגוף שני. 

תלמיד: למה זה נפרד, אחד על ציר הזמן ואחד על ציר ההבדלה בין גופים? זה אותו כלי רק בגופים שונים, אותה נשמה בגופים שונים, שזו קבוצה, לעומת שאצל אדם אחד פעם הוא במצב כזה, פעם הוא במצב אחר. למה יש את ההפרדה הזאת גם על ציר של זמן וגם על ציר של גופים שונים? ומה ההבדל בין ההפרדות האלו?

זה שהכלי שלנו, בגלל נפילה לקליפות, מרגיש את עצמו לא מאוחד בחלקים שלו, אלא מחולק להרבה מאוד נשמות פרטיות, ושלכל נשמה ונשמה פרטית יש זמנים של עליות וירידות, זו תוצאה מהשבירה. וזו חובה לחלק את הכלי בזמן השבירה לחלקים הקטנטנים ביותר שרק אפשר לחלק, שרק אפשר לשבור אותו. בסך הכול לקחו מסך גדול והתחילו לשבור אותו לחלקים, ואת החלקים ליותר חלקים וליותר חלקים, עד חלקים אלמנטאריים כאלו שאין פחות מהם, וזה כבר הרצון שבעולם הזה. 

כל רצון ורצון מרגיש את עצמו נבדל מהשני. וחוץ מזה כל רצון ורצון צריך להגיע לתיקונו הפרטי, ותיקונו הפרטי צריך להגיע אחר כך להתחברות עם יתר החלקים בתיקון הכללי.

ברוחניות תיקון פרטי ותיקון כללי זה אותו תיקון. אם אדם באמת חושב על התקדמות למעלה, אז הוא חייב לחשוב על התחברות ברוחב עם כל יתר הנשמות האחרות. זה תלוי בזה, אנחנו לא יכולים לעלות סנטימטר למעלה, אם אנחנו לא מתקשרים עם כל העולם, עם כל יתר הנשמות, בעשרה גרם יותר של כוח, של רצון, של דאגה. זה תלוי בזה, ומי שמתחיל להרגיש את הקשר בין זה לזה, זה כבר נקרא שמתחיל באמת לחוש תהליכים רוחניים.

אנחנו רואים על עצמנו, ככל שהאדם מתקדם יותר, כך יש לו יותר דאגה לסביבה שלו. עד כדי כך אדם שבאמת נכנס לרוחניות, הוא מתחיל בכלל להפסיק להרגיש את קיום עצמו, הוא מנטרל את עצמו וכבר מתחיל לעבוד בהשפעה, אין לו בכלל חשבונות פרטיים. הוא לא חושב אם הוא קיים או לא קיים, אם יש לו או אין לו מזה איזה רווח וכן הלאה. לכן בזמן ההכנה, במצב ההכנה כשאנחנו רוצים להיכנס לזה, אנחנו בונים חברה כדי שתהיה אפשרות לכל אחד לנסות ולראות עד כמה הוא מסוגל לחשוב על אחרים, ואם הוא לא מסוגל, אז תהיה לו בזה הכרת הרע, ואלו בדיוק ההבחנות שהן כנגד רוחניות. 

בזמן ההכנה אפשר ללחוץ על האדם שיקיים את ההבחנות האלו בכוח, תחת הלחץ, ובזה מזרזים את הזמן שלו. את זה אנחנו עושים בכוונה כדי לזרז את ההתפתחות שלנו, לראות עד כמה אנחנו לא משתווים למסגרת הרוחנית.  

אנחנו צריכים כאן בחברה לעשות מסגרת רוחנית, חוקים רוחניים, יחסים רוחניים בין בני אדם, בכוח, ולראות כמה הרצון הפנימי שלנו לא רוצה לעשות לפי הכוח הזה, אלא ההיפך כביכול. ואז לכל אחד יהיו הבחנות איפה הוא נמצא כלפי רוחניות, כביכול רוחניות, אבל בכל זאת. ואז לכל אחד יהיה חומר דלק, תהיה לו תמיד תביעה כנגד המצב שלו, כי הרע מגולה, וזה אם אדם באמת רוצה לקחת על עצמו מה שנקרא עול מלכות שמיים, עול מלכות קבוצה, לא חשוב. אבל אם הוא נמצא ולא רוצה לקחת את זה, או לוקח בצורה חלקית, אז במידה הזאת ההתקדמות. 

תלמיד: האם אפשר להגיד שאם אדם פועל בתוך קבוצה אז גם העליות וגם הירידות שלו הן כבר בשביל הקבוצה, הן בכלל לא בשבילו?

לא, בזמן ההכנה אנחנו אומרים שאדם שמתקדם מתקדם בכל זאת בעצמו. רק אחר כך נפתח לו, כשהוא עובר לרוחניות, שכל מה שהוא עבד הוא בכלל לא היה עובד לעצמו, אלא עובד בשביל הכלל. אבל בינתיים אנחנו לא יכולים להגיד כך לעצמנו, אחרת לא יהיה לנו שום כוח, דלק לעבוד. זה נסתר מאיתנו. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל לא יתנו לך באמת להיות בזה. זה לא לפי הדרגה שלך, לפתוח ולגלות לך את המצב האמיתי, שגם עכשיו אתה עובד רק למען הכלל. 

אנחנו בסך הכול מקבלים התגלות המצב המושלם שנמצאים בו. במידה שאנחנו יכולים לסבול אותו מגלים לנו אותו. במידה שאנחנו יכולים להשתמש בצורה נכונה בגילוי, מגלים לנו אותו. אז כל הזמן אנחנו נמצאים בהכנה, כמה מסוגלים לסבול. לא לסבול את הסבל שלנו, אלא מה שאנחנו סובלים זה בעצם עד כמה אנחנו לא מסוגלים לסבול את הרוחניות שכבר צריכה להיות במצבנו.

אני צריך להיות עכשיו בדרגה מספר עשר ברוחניות ואני נמצא בדרגה מספר שלוש, יש פער של שבע דרגות. משבע הדרגות האלו אני סובל, אני מרגיש מהן סבל. מידת הסבל שלי, כאבים, מכות, מלחמות, לא חשוב מה, את זה אני מרגיש עכשיו, בין מה שאני צריך להיות ובין מה שאני עכשיו. 

ומידת הסבל הזו, אפשר לפרש מה היא אומרת. או שהיא מעידה על המידה שאני מפגר בהתפתחות שלי כלפי הרוחניות, או שהיא מראה לי עד כמה אני לא יכול לסבול את הדרגה הרוחנית שבה אני כבר חייב להיות. למעשה זה אותו הדבר. 

תלמיד: אבל זה כבר לא חשבון פרטי, כי הקבוצה לא הביאה אותי עכשיו לדרגה יותר גבוהה.

לא, אני לא רוצה להתבלבל איתך יחד. מה זה קבוצה, מה זה שייך? יש הרבה אמצעים, מה פתאום אתה קופץ עם הקבוצה? איך אתה קושר את זה לקבוצה, אם כן או לא?

תלמיד: כי הדרגה שלי היא כמו של הקבוצה.

אני לא יודע. אני לא רוצה להיכנס יותר עמוק לזה.

תלמיד: אם אדם עובד בקבוצה ומרגיש שהוא ממש ניהנה מזה, האם זה חוסר הכרה איפה הוא נמצא, או שזו קליפה?

אם אדם נמצא בעבודה קבוצתית וניהנה ממנה זה טוב מאוד. אנחנו נמצאים עכשיו בלקבל על מנת לקבל, בלא לשמה. גם בגשמיות כלפי התענוגים דעולם הזה, גם ברוחניות. ואנחנו חייבים עוד להגיע ללא לשמה הגדול ביותר. אז אני לא צריך להגיד לעצמי, אם אני לא על מנת להשפיע אז אני לא רוצה לנגוע בכלום, אני לא עובד, ככל שאעשה פחות כך יהיה יותר טוב.

אז במקום להתפתח, אני לאט לאט אעשה מעצמי דומם. לא אוכל, לא אשתה, אשב במקום בלי לזוז. אעצור את המחשבה שלי על ידי איזו מנטרה לא לחשוב, ואהפוך להיות יוק כזה יפה. יכול להיות שעל ידי זה אני ארגיש איזו מין רוחניות, כי אני דיכאתי את כל הרצון לקבל שלי. נכון שעל ידי תרגיל כזה אני יכול להרגיש משהו, אבל ההרגשה הזאת היא ללא התפתחות, אלא ההיפך. אני לא יכול ממנה לפרוח. האם זה מה שאתה ממליץ לעשות?

אנחנו צריכים לעבוד עם החברה בכל האמצעים שהחברה נותנת לנו. ואפילו שאני מרגיש טוב, והטוב שאני מרגיש בזמן שאני עובד עם החברה הוא בתוך הכלים דקבלה שלי, ואני ניהנה מזה, אני צריך בזה לעבוד. אני צריך להשתמש בזה. אין ברירה, אני חייב לקבל עכשיו כבוד, ולשמוע תודה רבה, לראות איזה כבוד עצמי, ותוצאות יפות ממה שאני עושה. קודם כל מעשה, כי הכוונה היא בכל זאת על מנת לקבל. אז ככל שאפשר יותר להשקיע, זה עובד. 

תלמיד: מאיפה באה הכרת הרע?

הכרת הרע לא באה מהעבודה שלך. הכרת הרע באה כתוצאה מזה שאתה עושה כל מיני מאמצים, מגיע אור מלמעלה, ואז אתה מכיר את הרע שלך. את הפער בינך לבין האור הזה. הכרת הרע לא יכולה להיות רק במישור העולם הזה. עם איזה דבר טוב אתה יכול להשוות את עצמך כך שתכיר את הרע שבך? זה רק כלפי האור שבא מלמעלה. 

והוא בא על ידי היגיעה, ככל שנתת יגיעה. יותר כוונות, פחות כוונות, ודאי שזה משפיע, אבל כמה שנתת. אתה זוכר, עבדת חזק, אחרי זה קיבלת מכה, הלכת כאן כמו גולם מסכן, לא ידעת מאיפה זה בא. ככה זה, זה תשלום. תשלום רוחני על יגיעה. זה טוב. פעם ראשונה שמרגישים את זה, זה נורא ואיום, הבן אדם לא יודע מה קורה לו, אף פעם הוא לא הרגיש כך. 

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים להרגיש בורא כחבר, מה זאת אומרת?

לא אמרתי בורא כחבר. אמרתי, לא שבורא יהיה כחבר, אלא להשתדל להרגיש אותו במידה כמו שאתה מרגיש את החבר. לא להרגיש את הבורא כחבר. אומנם יש מצבים כאלה גם כן, אבל לא לזה אנחנו צריכים להשתוקק.

כמו שאני מרגיש חבר שהוא נפרד ממני, ובכל זאת אני רואה שכדאי לי להיות איתו, כדאי לי להתחבר אתו, כי זה נותן לי כוח התקדמות, נותן לי אפשרות להיות עם המחשבות שלי יותר ברוחניות, אני יכול יותר זמן להחזיק במחשבות שלי, להיות בנשמה שלי קצת יותר מחובר לרוחניות אם אני קשור עם החברים, דרכם ובעזרתם, כך אני צריך גם כן, בצורה כזאת שתחמם אותי, להשתדל להרגיש את הבורא. שהקשר עם החברים ייתן לי דוגמה, איך אני יכול לקרב את הבורא אליי, ממש באותם הרגשות.

איפה שאתה מרגיש חברים, באותם מקומות פנימיים בנשמה בהם אתה מרגיש אותם, איך אתה מחובר איתם, איך טוב לך איתם, איך אתם יחד, שם גם תכניס את הבורא. כי אלה רגשות נכונים להרגשת הבורא. 

תלמיד: במה אפשר למדוד מצבים של עלייה וירידה בזמן ההכנה? 

בזמן ההכנה, את מצבי העליות והירידות אפשר למדוד רק לפי כמה האדם מסוגל להיות מופשט מהרווח הפרטי. זה הבסיס היחידי שלנו שעליו אנחנו עומדים בשתי רגליים. 

תלמיד: למה המצב הכללי של הכלי, של הקבוצה, נמדד לפי החבר הכי דפוק?

המצב של החברה נמדד לפי החבר הנמוך ביותר. למה? אנחנו עכשיו רצים עשרה קילומטר, צריכים להגיע למטרה, לפי מה אנחנו מגיעים למטרה? לפי החבר האחרון שמגיע אליה. ואז הכלי נמצא כולו מעבר לקו הסיום ומקבל תשלום. כל עוד האחרון לא מגיע, הכלי לא מושלם, לא מקבל שום תשלום. ברוחניות חייבת להיות מכסה שלמה, לכן מודדים לפי החלש ביותר.

אין מה לעשות, אתם כולכם הולכים למשימה, היא לא תתבצע כל עוד האחרון לא נמצא. אתם יכולים לתרום לו, בבקשה, לעבוד בשבילו, לעזור לו, כמו שסוחבים מישהו על אלונקה. בכל זאת גם הוא מגיע למטרה, למרות שהוא נמצא באלונקה. 

תלמיד: את זה אי אפשר לעשות על ידי עבודה פנימית?

מה זאת אומרת אי אפשר לעשות? כך עושים, וודאי.

תלמיד: לא רק עבודה פיזית.

אני לא מבין מה זה פיזית. עבודה פנימית, כבר השם עצמו הוא עבודה פנימית, לא פיזית. אבל עכשיו כשאנחנו מתעסקים למשל בהכנה לפסח, אז כשאדם עובד בצורה פיזית עם הגוף שלו, הוא צריך להשתדל כל הזמן לצרף לזה מחשבה. עד כדי כך שיכניס בכל תנועה שלו רצון, "אני רוצה את זה לעשות". אחר כך בכל רצון להכניס מה אני רוצה על ידי הרצון הזה. למה הרצון שלי מכוון? להרגיש את הבורא, להיות איתו יחד, אני רוצה שהוא יזיז לי את היד. זה נקרא שהסוס ורוכבו ילכו יחד, כמו שבעל הסולם כותב ב"אחור וקדם צרתני". 

תלמיד: הוא כותב בפסוק "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". הבנתי מהמאמר, שיום זו עלייה, לילה זו ירידה. מה הם המצבים "יביע אומר ויחווה דעת"?

קשה לנו להבדיל מה אנחנו מקבלים מעליות ומה אנחנו מקבלים מירידות, כי המצב לחוד, וזמן התשלום לחוד. מה אני מקבל בזמן העלייה? יכול להיות שהירידה היא התשלום. ומה הוא התשלום מירידה? יכול להיות שתגיד עלייה, כך זה יותר מתקבל על הדעת, אבל לא. 

אנחנו בסך הכול מקבלים רווח בשני הכלים שלנו, במוחא ובליבא, בהרגשה ובהבנה. כשאנחנו נמצאים בירידה, זמן הירידה לא נחשב שאני מרגיש רע ואני הולך לישון. זמן הירידה נחשב שאני בזמן הזה, במצב הזה, נלחם בכל זאת להיות בקדושה, מחובר עם הבורא, לגלות אותו למרות שהוא נסתר. ירידה זה שהוא נסתר. מזה אני מקבל הבחנות, הבנות על כל מיני מצבים, ומתוך המצבים על הרצונות שלי, על הפנימיות שלי, על המבנה הפנימי שלי, על היחס ביני לבין הבורא, יחסית.

בזמן הירידה בחושך ביררתי את כל הקשרים האלה, את כל נקודות החיכוך ואת כל נקודות החיבור כביכול בינינו, בזמן הירידה החושך דווקא מאפשר לי לעשות את זה, הוא לא מטמטם אותי, והבנתי את הדברים האלה ככל שהבנתי. אחרי זה, בזמן העלייה אני ממלא את כל הקשרים, את כל נקודות החיכוך והקשר באהבה, ברגש, במה שנקרא ליבא.

תלמיד: איך האדם יכול להימנע ממצבים שבהם הוא מרגיש שהוא נלחם כאילו מצד היצר הרע נגד הבורא, ואיך לעבור למצב של לצרף את הבורא כדי להילחם יחד עם הבורא כנגד היצר הרע?

לפעמים אנחנו לא מודעים למצב שאנחנו נמצאים ברצון לקבל, ומתוכו אנחנו שופטים את עצמנו, את הבורא, ואת המצב. ופתאום יש איזו מין קפיצה, התגלות, אוו, אני צריך לחשוב מזווית אחרת. הדבר הזה בא מבחוץ. או יכול לבוא מזה שאני שומע מחבר שפתאום אומר משהו, והוא נמצא בדרגה יותר גבוהה, אז המצב שלו כלפי המצב שלי, זה אור כלפי חושך. כי כלי שנמצא בדרגה יותר גבוהה, הוא כמו אור כלפי כלי שנמצא בדרגה יותר נמוכה, או שזה יכול לבוא מלמעלה.

אז מה אתה שואל, איך פתאום בא כזה סיבוב בראש או בלב?

תלמיד: האדם מוצא את עצמו הרבה פעמים כאילו נאבק במשהו. איך להימנע מזה, כי בסיכומו של עניין הוא כאילו נאבק?

אי אפשר להימנע משום דבר אם אתה לא מקבל כוח כנגדו, כנגד המצב הזה. אתה שואל איך אני יכול בכל מצב להוציא את עצמי בשערות מתוך המצב הזה? בשביל זה צריך להיות לך ביד כוח חיצון.

תלמיד: אבל איך האדם במקום להיאבק בבורא, יאבק ביצר הרע יחד עם הבורא?

אני לא יודע, אם אני נמצא עם היצר הרע נגד הבורא, אז אני עכשיו פרעה, או שאני פתאום עובר מצד פרעה, לצד משה.

תלמיד: אז אני הפרעה שכאילו עובר לצד המשה, או שהוא באמת עובר לצד המשה?

לא, זה לא כאילו, במסגרת העולם הזה ככה זה נקרא.

תלמיד: כאילו פרעה מספיק מתוחכם שהוא יודע שאפשר להכניס את משה לסיפור?

לא. עזוב את זה, בשביל מה לנו את זה? אנחנו נמצאים במצב, וזהו, ואתה כבר רוצה לראות את המצבים מחוצה לבריאה, איך הרצון לקבל, מקבל התרשמויות כאלו, שכאילו הוא רצון להשפיע. בשביל מה? זה רק מביא סיבוך, ותכלס לא נותן לעשות הבחנות נכונות. 

תלמיד: אז עדיף להחזיק במשה בינתיים?

מה זה חשוב לי? אם אני נמצא עכשיו בזמן שאני נכנס לרוחניות, אם אני נמצא עכשיו כולי ברצון לקבל, וכל מיני החשבונות שלי הם בכל זאת אגואיסטים, אז אני שם את זה בצד. נו, אז מה אם הם אגואיסטים? עכשיו המצב שלי הוא להתקדם כמה שיותר, בתוך האגואיזם, ולא חשוב. 

ואיזה מצב יהיה בסוף? אפילו אומרים שבסוף יהיה מצב שהלא לשמה יהיה הגדול ביותר. שישתוקק אליו בעולם, שנה, נפש, כמו "שאינו מניח לי לישון". נו, מה יכול להיות יותר אגואיסטי? אז מה זה חשוב שזה אגואיסטי? אבל זה הדבר הרצוי, אני חייב לפתח את עצמי, אני מפתח, בשביל מה לי לחשוב? 

זה כמו שהחבר שאל, אז אני אשב כמו יוגי, אנטרל את הרצון לקבל, את האגואיזם כמה שאפשר, כמעט לא לישון, כמעט לא לאכול, כמעט לא לחשוב וכלום, אפילו שיקברו אותי באדמה לשבועיים, גם אז אני אשאר חי.

תלמיד: חשבתי שאולי במצבים כאלה הדבר היחיד שאדם יכול לקבל באמת בא מבחוץ. זאת אומרת אולי נותנים לו את המצבים האלה בשביל לראות עד כמה הוא צריך, עד כמה אפילו שהוא יודע מה צריך, הוא יכול לקבל את זה רק מחוצה לו, זאת אומרת רק מהחברים, מכוחות שמשפיעים עליו לכאורה מבחוץ, או לא?

אני לא כל כך מבין את השאלות. אני חושב שאולי הכיוון הוא בכלל לא רצוי בחקירות האלו, כי זה מונע מהאדם מלעסוק בטוב. כמו שכתוב "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", מה זאת אומרת? כמו שהוא אומר בדף ס"ד במכתבים, אנחנו צריכים כל הזמן לעשות מיזוג ביני לבין מה שאני עושה, ובין הבורא, שיהיו כולם יחד בהרגשה אחת. על מנת לקבל, ועל מנת להשפיע, זה לא חשוב לי, נותנים לי ככה, או נותנים לי ככה, העיקר ששלושתם יהיו יחד.

ואם אני הולך קצת יותר עמוק מזה, אני מאבד את הנקודה הזאת, זו איזו מין נקיות בעבודה. אומנם שהאדם לא אחראי על כל המחשבות שמתעוררות בו. אלא למרות כל המחשבות, הוא צריך להחזיק דווקא בנקודת הקשר הזאת. זה העיקר עכשיו בזמן ההכנה שלנו, אנחנו עובדים הרבה בזמן הפסח, ואנחנו צריכים ממש להשתדל להחזיק יחד בשלושת הנקודות האלה. 

העבודה שלנו נקראת אורחין דאורייתא. אני זה אני, ישראל, ושהקדוש ברוך הוא יהיה מה שאני רוצה לגלות, ולהתקשר אליו על ידי העבודה שלי. מכאן, אם מזדמן למישהו לעשות משהו באמת, שישתדל לעשות את זה גם בידיים, וגם בלב.

תלמיד: יש הרגשת הכלל ויש הרגשת הפרט, נגיד אני מרגיש חבר אחד, או שאני מרגיש את כל העולם כולו. בתוך הכלי שאני מרגיש את החברים, בכלי הזה אני אחר כך מרגיש את הבורא. איפה הכוח לבדוק משהו שאני מרגיש בין שני קצוות?

סך הכול זה דבר מאוד פשוט. יש נברא ויש בורא, והנברא צריך להשתדל בכל מצב שנותנים לו ליצור קשר עם הבורא. תראה כמה כתוב על זה, וכמה כל רגע עובר לך בראש, וכמה עוד תרגיש, ובכל אחד ואחד באופנים שונים. יש דברים שפשוט חבל לדבר עליהם, צריכים לעשות וזהו. וזה שאדם שואל היום, יכול להיות שבעוד שנה, שנתיים הוא יקבל תשובה. 

האמת שיש הרבה מאוד נושאים שלא כדאי לדבר עליהם. כל אחד חייב לגלות את זה בעצמו. אין עליהם כל כך בירור מילולי, שאפשר לבטא במילים. וזה לא עוזר, כמה שנדבר. כל הדיבורים האלה, כשבא איזה מצב, כל החכמות שלך, מה שקראת, מה שידעת, הכול, שום דבר לא עובד.

תלמיד: האם כלי קבוצתי עובר יחד מחסום, ואם כן איך זה קורה אם כל אחד נמצא במצב אחר?

כל אחד שנמצא במצב אחר בקבוצה, בינתיים נמצא במצב אחר. הקבוצה עוברת מחסום יחד, אלא כל אחד במידה שלו, כל אחד בכלי שלו, אבל בעצם היא עוברת יחד. לכן היא קבוצה, היא צריכה להיות קבוצה, התכללות. מה זה נקרא לעבור מחסום? לעבור מחסום זה נקרא שברצונות שלך, במחשבות שלך, בכוונות שלך, נעשתה יכולת להיות מחובר עם האחרים במידת עביות דשורש. זה נקרא לעבור מחסום.

יש לי הרבה רצונות, והרצונות שלי מגיעים למצב שיש עליהם מסך עביות דשורש. זה נקרא שעברתי מחסום. מה זה נקרא עביות דשורש? שאני יכול לבטל את האני שלי ולהיות מחובר עם האחרים, עם כל המציאות, עם כל העולם, בצורה כזאת שאני מבטל את עצמי וחושב עליהם כמו עובר. אני לא יכול לתת להם שום דבר, אבל אני יכול להיות נוכח בצורה פסיבית רק בגללם, רק בשבילם, שישתמשו בי כמה שהם רוצים, אני פאסיבי, זה נקרא "עובר". 

זאת אומרת אני נמצא בקבוצה, אין לי שום מחשבה על עצמי. אני לא יכול לעשות שום דבר בשבילם על מנת להשפיע ממש, אבל אני נותן את שלי, שהם ישתמשו בכוחות, בגוף שלי, בנשמה שלי, במה שהם רוצים. זה נקרא להיות בעביות דשורש, להיות עובר. כלפי הקבוצה, או כלפי החבר, או כלפי הבורא זה אותו דבר, זה נקרא לעבור מחסום.

האם יכול להיות שאני אזכה לזה לבד וכל הקבוצה עדיין נמצאת בעולם הזה, ואני כבר בדרגה כזאת שאני ביטלתי את עצמי בגובה של הדרגה הרוחנית, אפילו הראשונה, האם יכול להיות דבר כזה? לא. אלא כל אחד ואחד, במידת מה, אני לא יכול כאן להאריך, חייב להיות גם בזה. 

אתם תראו, מי שנמצא בקבוצה לא חשוב מתי הוא הגיע. כי זה לא חשוב כמה חלקים למדת ב"תלמוד עשר הספירות", מצדי אתה יכול ללמוד חלק אחד. א' או ב', רבע ממנו, כמות הידע הזאת בכלל לא שייכת. אלא אתם תראו בקבוצה שקטן וגדול, ותיק או צעיר, כולם ישתוו בסופו של דבר תוך זמן קצר מאוד, וידברו שפה אחת ויבינו אחד את האחר ויתכללו ולא יהיה שום הבדל.

ההבדל יכול להיות בשכל, כמה זמן דרוש לך בעולם הזה למלא את עצמך עם כל מיני דברים שכתובים, אבל אף פעם לא יקבעו לך את הדרגה הרוחנית שלך. לכן הקבוצה בסופו של דבר תהיה פחות או יותר אחידה. גם בה יש מתוך מבנה הנשמה של כל אחד ואחד שוני. יש יותר דומם, יש יותר צומח, יותר חי, יותר מדבר, או פחות, אבל כולם, כל הדצמ"ח האלו יהיו רוחניים. אחד יותר פעיל, השני פחות פעיל, אבל כולם יהיו ברוחניות. 

תלמיד: אז פקיחת עיניים היא קבוצתית, אבל במידה שונה.

כן, במידה שונה פקיחת עיניים היא קבוצתית. זה לא יכול להיות אחרת, זה גוף אחד, זה מנגנון אחד. בעולם הזה אתה מסתדר, יש לך חליפה, יש לך חולצה, יש לך נעליים. אתה שילמת כסף, קיבלת ממישהו לפי כמה שזה שווה. בגלל זה אתה חי, בגלל זה אתה קיים, בגלל זה אתה יכול להתקיים. 

בעולם הרוחני אתה גם מקבל מאחרים את כל הלבושים האלה, את כל הדברים האלו, בזה שאתה משלם להם ביגיעה רוחנית ולוקח מהם כלים רוחניים. דיברנו על זה שההתגלות הרוחנית היא לא בנשמה עצמה, אלא במה שהנשמה, נקודת האני, הנקודה שבלב רוכשת מיתר הנשמות, מתקשרת ליתר הנשמות. כי כל החלקים של הנשמה שלך נמצאים בכולם.

צריכים ללמוד.

תלמיד: לפני שחבר נחלש להתחיל להשקיע בו, או להידבק לחבר יותר חזק?

לא, הקבוצה צריכה לעבוד ולא להידבק למישהו יותר חזק ולעבוד כלפיו, אלא איך להרים את היותר חלשים.

תלמיד: כדאי לבחור לקבוצה יותר חלשים?

לא. אתה צריך לעבוד עם הקבוצה שאתה נמצא בה ולשים לב על ההתקדמות הכללית של כל החברים, איך להשפיע להם יותר התרוממות.

תלמיד: ובאיזו מידה להתחיל עכשיו להשקיע באיזשהו חבר?

לא באיזה חבר, אין מה להשקיע באיזשהו חבר, אתה צריך להשקיע בכולם.

תלמיד: אבל אמרת קודם שצריכים להשקיע בחלשים בשביל להרים את הרמה הכללית של קבוצה. אם לפי דעתי מישהו חלש ואתחיל יותר לשים לב אליו, הוא יחשוב שהוא חלש.

זה עניין של גישה.

תלמיד: אז איך לעשות את זה?

תתחילו. אתה חושב שיש לי פתרונות עכשיו לכל פרט שאתם שואלים. אצל הרב'ה זה היה אחרת. הקבוצה, החבר'ה שבאו הם לא הספיקו להגיע למצב כמו שכאן עכשיו. לא הייתה עדיין עבודה בצורה כזאת. הזמן לא היה נכון, גם הסביבה החסידית גרמה לזה, והייתה עוד הסביבה של הקרובים.

תלמיד: אז איך הוא כתב את המאמר?

הוא כתב את המאמרים לחברים כביכול לקבוצות, אבל זה לגמרי לא לפי הרמה של הקבוצות שהיו אז, זה ברור. לא הייתה עבודה כזאת, לא דיברנו בכלל על עבודה כזאת, היה מדובר סתם באופן שטחי על "אהבת חברים", מתאספים ויופי.

בפרטות כמו שכאן אנחנו עכשיו מדברים זה בכלל לא היה מבורר, פשוט לא הגענו לזה אז. לכן אין מה ללמוד מהקבוצות האלה. אפשר ללכת וללמוד באיזה מצב הם נמצאים. אבל עכשיו זה אחרי שהמורה נפטר ואז תמיד יש נפילה לתלמידים. אחר כך הם איכשהו, בכל זאת התאזנו אחרי אחד עשרה שנה. אבל זה לא היה כמו כאן ודאי שלא. 

המאמרים האלה נכתבו כאילו בזמן שהייתה קבוצה, אבל הוא כתב אותם לדורות, זו שיטה מעשית שקודם המקובלים רק מסרו אותה בעל פה לתלמידים, ולפי הצורך שהתלמיד הגיע היה מקבל הבחנות, הכוונות מהמורה ועל מה שעוד לא הגיע לא דיברו.

אז מפני שהרב'ה באמת האחרון מכול דורות המקובלים, אז הוא כתב את זה בצורה כזאת שכל יתר הדורות יקבלו את זה כתורה שבכתב ולפי הצורך, לפי הרמה, כל אחד יוכל לראות מהמאמרים האלו, מכל מאמר ומאמר ולא חשוב אפילו מה בדיוק לקרוא, את נקודות ההתקדמות ההסבר לעצמו על מצבו.

ומי שזה לא עבר עליו מה הוא יכול לראות? נקווה שאנחנו עוד נגיע למצב שנוכל לפי פירוש הסולם לראות עבודה בג' קווים וללכת לפי זה ולא סתם להגיד "ימין שמאל אמצע".

זה ממש לראות בפרטות מה הולך בחלקי הנשמה בג' קווים. יש ממש על מה לדבר אבל כשיש הבחנות פנימיות, שם זה יותר מתקדם מהמאמרים האלו. המאמרים האלו זה כאילו קשר קפיצה באמצע בזמן ההכנה וגם אחרי המחסום.

לא לזלזל במאמרים של הרב"ש שהם רק בינתיים, אבל אחרי המחסום שהאדם נמצא, ונכנס לפעולות רוחניות מכוונות, שם כבר רואים מה כתב בעל הסולם בפירוש הסולם וגם תלמוד עשר הספירות. מה שכן הרב'ה יותר התרכז בכתבים גם לזמננו, למצבנו והם עוזרים לפני מחסום.

אבל לקבוצה עוד לא הספקנו להביא, הבאתי אותם נגיד בשנת שמונים ושלוש באותם זמנים שבע שנים זה כמו היום שנתיים, או שנה, אני לא יודע. והם לא הגיעו למימוש הדברים האלה, בכלל לא היה אפילו מצידו דחף לזה, ללחוץ על זה ממש, אלא לימוד שטחי בהכנה לעתיד. אולי בהתחלה הייתה איזה תקווה שכן אפשרי משהו לעשות עם התלמידים החדשים, אבל אני חושב שמהר מאוד היה ברור שזה לא פשוט, הזמן עוד לא התאים. יש פה עניין של רשות כך נראה לי. אני לא הולך להעניש את האנשים, הם היו חומר גלם כמונו ונראה לי יותר טוב פחות להגיד.

(סוף השיעור)