שיעור בוקר 03.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.01.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/xaOjQWUA?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1214,

"מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה"

קראנו מאמר מכרך א', "שלבי הסולם", "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה". תמיד יש לאדם ויכוח פנימי בין מורי הדרך האלו והאלו, ואיך הוא צריך לברר ביניהם, לברור כל דבר ודבר מהיפוכו ולהתקדם.

איך? לראות שאי אפשר בלי כלים דקבלה, שמתחילים מקו שמאל, מצפון, ואחר כך הרוצה לעבוד עם כלים דקבלה, זאת אומרת שבהם לקבל אור חכמה, צריך להדרים, זאת אומרת ללכת דרומה, חסד, קו ימין. ושעושה את זה מצד המלכות, שהיא מערב, זוכה לבחינת מזרח שזה קו אמצעי. וכך העבודה בג' קוים, שמאל, ימין, וקו אמצעי למעלה מהם.

הכול מתבסס על מלכות, אבל מלכות לא מקבלת בעצמה כלום, אלא למעלה ממנה. זאת אומרת, צפון, דרום, חוזרים למזרח, מתדבקים לשכינה במזרח, מהמערב שהיא המלכות. האמת, היא השכינה האמיתית אבל הדבקות שלה על ידי זה שעובדים למעלה מהמלכות. זו העבודה.

זה מאמר שאומר הרבה דברים, אבל רגילים.

תלמיד: כתוב במאמר, מה זה בחינת אדם שהוא יכול, מסוגל על ידי ירידות ועליות להעלות ניצוצות דקדושה ולתקן?

הוא אומר שמלכתחילה יש באדם רק נקודה שבלב שהיא נקראת התחלת הנפש שלו, נפש שבנפש שאותה הוא צריך לפתח. וכל יתר הדברים שסביב הנקודה הזאת, מה שיש חוץ מהנקודה הזאת, זה רק לשם התפתחות הנקודה הזאת. כך הוא צריך לקבל את החיים שלו. שהגוף שלו, זאת אומרת, כל יתר הרצונות, כל יתר המקרים שקורים לו, כול מה שיש סביב הנקודה שבלב זה רק בשבילה. אם הוא מתייחס כך, אז באמת זוכה לפתח אותה בצורה נכונה.

לפתח אותה, זה נקרא להכניס לה יותר רצון לקבל, ולהכניס לה על פני הרצון לקבל תיקונים שיהיו, זאת אומרת שהרצון לקבל יהיה בכוונה על מנת להשפיע.

כשמכניסים יותר רצון לקבל לנקודה שבלב, מרגישים ירידה, ההיפך מקדושה, התרחקות. כשרוכשים תיקונים על ידי יגיעה, בא המאור המחזיר למוטב, אותו רצון לקבל, מתקן אותו, ומרגישים כנגד זה אז הארה בתוך הרצון המתוקן, אז זה נקרא "עליה".

וככה זה כל הדרך, ירידות, עליות, ירידות, עליות, אבל הכול מתחיל מירידה, כל בחינה חדשה, "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד". ההשגה באה אחרי ערב ולילה, ואחרי יום. בסוף היום יש השגה עבור כל היממה, ומתחילה יממה חדשה מהלילה. ככה לומדים. זאת אומרת, זה מה שהוא אמר, קו שמאל, קו ימין, ואחר קו אמצעי. צפון, דרום, מזרח. אז כל הדרך בנויה מירידות ועליות.

השאלה היא כך, אם אדם מקבל עליות וירידות בתוך כלי ההרגשה שלו בלי שכל, אז או שהוא דפוק, או שהוא משוגע מרוב שמחה, ודומה לילד, רע לו, טוב לו, בלי מחשבה, משתגע מהרגשה. אם הוא מתחיל לצרף להרגשה הזאת חשיבות המטרה, זאת אומרת, חייב לתת למצבים שלו פירוש מטרתי האם זה קרוב לבורא או רחוק מהבורא, אז כבר לא מודד את עצמו לפי הרגשה טובה או רעה, אלא לפי קרוב או רחוק.

אז הוא לא מושפע מאיך שהוא מרגיש את עצמו, ואז כל הדברים שהם גם בירידה וגם בעליה, אם מקבל את זה בצורה המועילה למטרה, רואה את זה כך, אז הוא שמח, ואז אין לו ירידות בהרגשה. יש לו רק ירידות ועליות מבוקרות, שהוא שולט בהן, והוא יודע שברוך ה' זכה עכשיו לכלי חדש, אז מרגיש בזה אחוריים דקדושה. אחר כך זוכה לתיקון האחוריים האלה ולקבלת האור באחוריים האלה, שזה כבר נקרא פנים.

אז הכול תלוי איך אדם מקבל את ההתפתחות שלו. בהתחלה ודאי שאין לו מספיק כוחות ושכל לקבל את זה בצורה תבונתית, מטרתית, הכרתית כמו גדול, אלא כמו תינוק, הוא נמצא תחת השפעת ההרגשה, אבל אחר כך לאט לאט הוא עובר למצבים שהוא שולט בהם, הוא שולט בעליות, בירידות. זאת אומרת, לא שולט בעליות וירידות עצמן, אלא איך שהוא מקבל אותן, איך שהוא מרגיש בהן.

ו"אף לך יום, אף לך לילה", זאת אומרת, הוא מתייחס בצורה שווה לכל המצבים האלו כמצבים טובים שמקרבים. אז כבר אין פה ירידות ועליות בהרגשה, אלא העליות והירידות הן רק כלפי קרבה לבורא לפי הכלים, או הריחוק ממנו. אבל אפילו במצב שמרוחק הוא נמצא בשליטה, בהכרת המצב. העיקר שהוא יוכל אז להצדיק את הבורא בכל המצבים שעושה לו, ונדבק אליו בכל מצב ומצב שעובר עליו. לא חשוב איזה מצבים עוברים. בצורה כזאת הוא מתקרב למצב שנקרא עיבור, שלא חשוב מה שנותנים לו, העיקר לי להידבק אליך כנקודה אחת, לא חשוב.

לא צריך לעשות שום דבר, חוץ מלדעת שכל מה שקורה לי בא ממך, וכל מה שבא ממך זה דבר טוב. בתנאים האלו הנקודה הזאת שבלב שלו נדבקת לעליון, דרך המחסום כמו ברחם ומתחילה להתפתח. היא כביכול נדבקת ממטה, מהעולם הזה - למחסום, נדבקת לדפנות הרחם, ומתחילה לגדול למעלה מהמחסום מהצד האחר. הנקודה הזאת נשארת למטה, וכל מה שגדל זה מהמחסום ומעלה על כל ירחי הלידה וכן הלאה.

תלמיד: כתוב שההתפתחות הזו נוסדה על ידי ג' קוים, שקו שמאל וימין מתנגדים אחד לשני, ופתאום כתוב שהוא זוכה לקו האמצעי. ואנחנו לומדים שהקו האמצעי הוא תוצאה מעבודת האדם על שני הקווים האחרים.

שום דבר לא בא לאדם כתוצאה מהמאמצים שלו. המאמצים שלו רק עושים את התנאי, ואז מתגלה לו מלמעלה משהו, הבחנה חדשה. ומפני שכל הבחנה חדשה מתגלה מאין סוף, אז אומרים שהוא זכה. מה זאת אומרת? שהבורא כל פעם עושה איתו חשבון, "טוב, אני אתן לו, הוא ילד טוב. טוב, הוא עשה מספיק, אני אתן לו."

מה זה זכה, זכה בפרס? גם בפרס זוכים, למה? עבדתי, הייתי הכי טוב, עשיתי את הכול, ולכן זכיתי בפרס. כאילו הרווחתי את זה כסיבה ומסובב. כאן הסיבה ומסובב, כשאנחנו אומרים שהוא זוכה לקו אמצעי, זוכה לאיזו הבחנה חדשה, יש כאן פירוש יותר עמוק. מפני שיגעתי ומצאתי יש בכל דבר ודבר.

כשנותנים לאדם מקום יגיעה, זה כדי שהוא יכין את הכלים שלו, כדי שיוכל להרגיש משהו. וכשכבר מרגיש משהו, אז מלמעלה נותנים לו כביכול בלי שום קשר למעמד שלו, זאת אומרת שאז הוא מתחיל להרגיש דבר חדש לגמרי, שלא קשור להכנה הקודמת שלו. הכנת את עצמך בסדר, אבל זה שהכנת את עצמך, זה לא אומר שאתה צריך לקבל את המילוי הזה.

אלא המילוי בא ממחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. ומחשבת הבריאה לא קשורה לאדם, הבורא רוצה להיטיב, אז הוא נותן לך את זה. אבל זה שעשית מאמצים, אתה עשית מאמצים, וכאילו אין קשר בין זה לזה. מה, בזה אתה מחייב את הבורא שייתן לך? אין פה נפקא מינה. לכן כתוב "זכיתי", ולא הרווחתי, ולא מצאתי, או קניתי. אלא יש כאן ממש זכייה.

תלמיד: לא ברור לי עניין הניצוצות, כי הוא מתייחס לניצוצות בשני פנים. מצד אחד, ניצוץ זה הנקודה שבלב, נקודה קבועה שיש לה אחוריים, והיא מתחילה לגדול. אבל מצד שני, ניצוצות כל פעם זה דבר חדש שמתגלה, שמפנים לו מקום, ובמקום שמפנים מתגלה ניצוץ חדש, ואתה מעלה אותו. אז יש משהו קבוע וזמני במושג הזה ניצוצות?

הוא מדבר על הניצוץ הראשון שיש באדם שזו הנקודה שבלב, רצון לרוחניות שנותנים לו מלמעלה, כי בתוך הבהמה הזאת שנקראת נניח אדם, במובן שבעולם הזה, אין לו שום רצון לרוחניות. יש לו רצון להשיג משהו ממה שנסתר ממנו, אבל זה רצון אנושי, זו תשוקה אנושית שדוחפת את כולם להתפתחות.

הרצון ממש לרוחניות, לבורא, חייב לבוא מאותה נקודת יש מאין שהבורא ברא, וזה בא ממחצבת הנשמות. זה בא ומתגלה באדם. אם הדבר הזה מתגלה באדם, הוא קורא לזה ניצוץ. למה ניצוץ? כי זו נקודה מהמסך והאור חוזר, ועל ידי זה האדם מתחיל להרגיש קשר עם הבורא. שיש משהו, אומנם שהניצוץ הזה עדיין מלובש בלב, באגואיזם של האדם, ואומנם שהניצוץ הזה בא מנקודת השבירה, אז הוא לא ממש מסך ואור חוזר.

אבל דרך זה כבר יש איזו הארה מלמעלה שמושכת את האדם, אפילו שזה עדיין בצורה לא הכרתית, ברורה במציאות. אבל יש לו משיכה, ואת המשיכה הזאת הוא לא מסוגל לכבות. הוא קורא לזה ניצוץ. חוץ מזה, אחר כך, אחרי שהאדם מפתח את הניצוץ הזה, הוא הולך ורוכש ניצוצים חדשים, שהם כלים שבורים משבירת נשמת אדם הראשון.

זה כבר משהו אחר, זו כבר תוספת לאותו ניצוץ הראשון, ועל ידם, כשהוא מתקן את הניצוצות האלה, הוא פשוט מחבר אותם כל פעם ופעם לכלי הראשון הזה, לנקודה שבלב, לניצוץ הראשון, וכך הוא בונה את הנשמה שלו.

יש אורות, ניצוצים, וכלים. אורות אלה אותם אורות שמילאו את כלי דאדם הראשון, ואז הם הסתלקו למעלה, ומאירים כאורות המקיפים עד גמר התיקון. ולא רק עד גמר התיקון, במידה שהכלי מתוקן, הם מתלבשים בתוך הכלי.

ניצוצים זה אותו מסך שהיה על אדם הראשון אבל נשבר, ואז הרשימות מהמסך הן אותם הניצוצים שצריכים לתקן, כי צריכים לתקן בסך הכול את המסך. והכלים הם כלים, שזה רצון לקבל. אז לרצון לקבל לא קרה כלום. מה זה נשבר? הוא איבד מסך, ובמקום מסך נשארו בו ניצוצים, והאורות נמצאים למעלה.

כך אנחנו לומדים מחלק ח' ב"תלמוד עשר הספירות" והלאה, לומדים את זה ממש בלימוד פשוט. וככה זה קורה איתנו, ברצון לקבל הבהמי שלנו, מתלבש הניצוץ הראשון, ואם אנחנו נותנים מספיק יגיעה, ומממשים אותו נכון, אנחנו כבר זוכים לכלי רוחני.

תלמיד: בעצם העבודה עם הניצוצות זו רק עבודה על רצונות, ומסכים לרצונות?

כל העבודה שלנו היא לרכוש מסך.

תלמיד: בעצם העבודה שלנו זה עבודה של מצוות, מה ההבדל בין לעשות מצוות או שלעשות מצוות, זה לעשות ניצוצות?

כל פעם שאני עושה איזו פעולה ברוחניות, זה נקרא שאני עושה מצווה. כל פעולת התיקון נקראת מצווה.

תלמיד: בהרבה מאמרים הוא כותב מה האדם צריך לסדר כשהוא בירידה, על מה הוא צריך לחשוב. אבל איך עושים את זה בחברה כלפי מישהו? הרי אתה לא יכול לדבר בצורה הזאת עם חבר.

בכל המאמרים שהוא כתב כאן, הוא תיאר לנו את הג' קווים, ואיך אדם צריך לעבור אותם. כי אין שום עבודה חוץ מזה, עד גמר התיקון זה ג' קווים. מעובר, ועד הגדלות הגדולה ביותר בכל המדרגות, זו רק עבודת הג' קווים. עד שגומרים צמצום ב', וחוזרים לצמצום א', זה כבר גמר התיקון. רב פעלים מקביצאל שעושים זיווג, אחרי כל התיקונים, ואז כבר חוזרים לצמצום א', וצמצום ב' מתבטל.

אולי לא הבנתי את השאלה?

תלמיד: איך אפשר בקבוצה להראות את כל הדברים האלה, שיש בורא וכולי?

קודם כל את הקבוצה אני צריך ככוח עזר בשבילי. שיתנו לי משהו, ושאני אוכל לתת להם משהו. רק בעבודה ההדדית הזאת, אני כנגד קבוצה, אני יכול להתפתח. כך הוא כותב, שזו בחירה חופשית, וזה כל המימוש, של הפוטנציאל הרוחני שיש בי, והוא יכול להתממש בצורה נכונה רק בקבוצה. במידה שאני מקבל, ובמידה שאני נותן.

כשאני מקבל מהקבוצה, אני חייב להיות הקטן ביותר מהם. וכדי לתת להם אני כאילו צריך להיות הגדול ביותר מהם, בלהשפיע להם. ככל ששני קצוות האלה נמצאים יותר באדם, כך הוא יותר מועיל לקבוצה, ויותר מועיל לעצמו. אבל כשהוא משתמש בהם באמת בתבונה, זאת אומרת, בידיעה של איך, כמה ולמה. הגדול לתת, והקטן לקבל, זה בדיוק שייך לשני הקווים שהוא צריך לבנות בכל פעם ופעם על ההבחנה שלו. זאת אומרת, זאת העבודה.

לכן אמרתי שאם אדם סתם יושב בחברה, ועובד בשקט, זה לא מספיק. זה לא מספיק, הוא חייב להיות בשני הקצוות ממש בולט וגדול. זאת אומרת, הוא חייב לתת הרבה, ולקבל הרבה, שכולם יראו את זה, וכל אחד חייב להיות בולט.

תלמיד: האם אפשר בחברה לדבר במילים של המאמרים, ממש לבוא ולהגיד, שהבורא הוא טוב ומיטיב, ויהיה לך יותר טוב?

באיזו צורה לדבר עם החבר? אתה יכול לדבר עם החבר איך שאתה רוצה, רק לא מה שבלב שלך כלפי הבורא. זאת אומרת, אתה יכול להסביר לו מה כתוב במאמר, שכך כתוב, אבל לא שאני כרגע כך מרגיש, ויש לי הרגשות כאלה בדרך כלל, זה אסור.

תלמיד: אמרנו שאדם עושה כמות יגיעה, בזה נעשה תנאי כדי לקבל מלמעלה את המילוי, או לא לקבל את המילוי. אם בן אדם עשה איזו כמות עבודה, אז המילוי הבא הוא המדרגה הבאה שהוא צריך לקבל, אז איך יכול להיות שהוא לא מקבל את המדרגה אם הוא מילא את המצב?

סדר המדרגות נקבע מלמעלה. מלמעלה כל המדרגות האלה ירדו אחרי שבירת אדם הראשון. אז וודאי שכמו שהן ירדו מלמעלה כסיבה ומסובב, כך האדם עולה עליהן מלמטה למעלה כסיבה ומסובב.

העניין הוא, שבין כל מדרגה למדרגה יש חתך אינסופי. כל בחינה לא שייכת לבחינה הקודמת. נכון שהיא באה אחרי הבחינה הקודמת, אבל לא שהיא יוצאת ממנה. כמו שגרעין חייב להירקב באדמה, ואחר כך מהכוח שלו צומח עץ חדש. העץ החדש צומח מהגרעין שנרקב, אבל הקשר ביניהם הוא רק בחינה רוחנית שנשארה מהראשון, מהישן, ועוברת לשני, אבל לא לבוש גשמי.

אנחנו מדברים על הלבוש שיש, כי הרי כולנו מלבושים. האנרגיה הפנימית שנשארה מהגרעין היא אור, רשימו שנשאר ממנו. מה פתאום שמהרשימו הזה ייצא משהו חדש? יש אימפולס כזה. הגרעין נרקב, אחר כך צריך להיות אימפולס בגובה עד אין סוף, משם באה ההסכמה, הכוח להפעיל את הכוח שברשימו ללבוש החדש. לכן זה נקרא בידי ה'. אומנם בוודאי שזה תלוי בסיבה ומסובב, אבל מי מפעיל את הכוח הזה, את הרשימו הזה שיתפתח הלאה לאובייקט הרוחני החדש, לעץ חדש? מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו שנמצאת באינסוף.

לכן הוא כך כותב, שהאדם זוכה לכך. הוא זוכה ליחס הזה מתוך המחשבה העליונה ביותר להיטיב לנבראיו, זוכה שנותנים לו חיים חדשים. אבל אני חייב שוב להיוולד, אני עוד לא גמרתי את התיקון, נכון, אבל אתה זוכה בזה שהמחשבה הזאת פועלת בך עכשיו, דווקא בנקודה הזאת. לכן אומרים זוכה. כי אין מעבר בלי לקבל מאין סוף את הדחף הזה.

תלמיד: מה זה כוח? איפה הוא מורגש? האם זה כוח רוחני, איזו מין הארה או רצון, או איזה דחף?

כוח במה?

תלמיד: כוח רוחני באדם.

כמו שעכשיו אני מרגיש כוחות, ולפעמים אני מת ולא יכול לזוז, כך מרגישים אם יש כוח או אין כוח באדם.

תלמיד: האם הוא מורגש באיזה כלי מיוחד?

אם עכשיו היה ביכולתי לעשות פעולה באמת על מנת להשפיע, לעשות חשבון מדויק ולראות שמזה לא ייצא לי כלום, למצוא דבר כזה. אבל עכשיו אני לא מסוגל, אפילו אם ארצה עכשיו למצוא איזו פעולה שאעשה אותה בנתינה ולא ייצא לי מזה כלום, פעולה כזו אני לא אוכל למצוא בי, אין לי את הטבע לזה. אבל אם אני יכול למצוא דבר כזה שאני אתן ובאמת לא יהיה לי מזה כלום, אז זה נקרא שמצאתי כוח רוחני וביצעתי פעולה רוחנית. אבל אין לי, אני לא יכול למצוא, זה עדיין לא בי.

תן דוגמה שיש לך הזדמנות כזו לבצע משהו רוחני, אתה לא תמצא. אם תחקור את עצמך באמת, אז תראה שזה נובע מזה שאתה מקבל. תשלום חייב להיות. בלי תשלום, אין לא מחשבות ולא רצונות, אתה לא תגלה בתוכך יכולת כזאת, הזדמנות כזאת. כשנותנים כזאת הזדמנות, זו כבר הצלה, אז אדם מתחיל לראות, לזהות את זה. לפני זה הוא לא יכול לתאר לעצמו מה זה.

תלמיד: מתואר פה צד צפון כצד שמאל וכבינה.

צד צפון זו חכמה, וצד דרום זו בינה.

תלמיד: לא ברור איך בינה שהיא כולה חסד והשפעה היא צד שמאל.

בינה היא צד ימין. צפון, חכמה, אור חכמה, כלי קבלה, זה צד שמאל. אחרי שרוכשים את זה, כשיש משהו, הולכים לצד ימין - דרום, בינה, כלים דהשפעה, רצונות להשפיע, אור דחסדים, לבוש על אור דחכמה. כשעושים קשר ביניהם בצורה נכונה, מלבישים את זה בצורה נכונה זה בזה, מה שאפשר להלביש זה בזה, אז נעשה מזרח, קו אמצעי, תפארת. ומה שלא יכולים, עומדים על זה ולא משתמשים בזה, זה מערב, מלכות.

תלמיד: יש רגע של משהו חדש, ואחרי זה החדש הזה כבר מצטרף לכל הניסיון הקודם. האם זו התחלת הירידה כשמצרפים לניסיון קודם? הצמיחה של יחס חדש שמתחיל ממש מאפס, זה ברור. אבל בשלב מסוים אחרי מעבר המצב הזה כבר יש זיכרונות, יש מצבים קודמים, זה כבר לא כמו פעם ראשונה. האם זו התחלת הירידה, הרצון לצרף את זה למצבים קודמים?

אחרי שאדם זכה לזה שהוא נמצא בעליה, זאת אומרת משתמש בכלים שרכש קודם כחושך, רואה בהם השגה חדשה, הבחנות חדשות, רואה בזה את פעולות הבורא שהן באמת לטובה, להתפתחות, ויכול להצדיק את הבורא, העיקר הוא להישאר במחשבה שזה בא מלמעלה, מהבורא, ושבנקודה הזו הוא קשור עם הכוח העליון.

ברגע שמנסים בצורה כלשהי לנתק אותו מהמחשבה הזו, או על ידי תענוג יותר גדול, או כבר על ידי ירידה בחושים, אז עליו להיות מאוד ער, כדי שמה שלא יקרה, גם שינוי בתענוג לכיוון החיובי וגם לכיוון השלילי, תמיד הוא יהיה מוכן לתקן אותו ביתר דביקות בנקודת החיבור עם הבורא.

אני נמצא עכשיו בהרגשה טובה מאוד, אני מרגיש שאני קשור עם הבורא, הוא שנתן לי את זה, וגם קודם כשסבלתי, זה היה כדי להבחין עכשיו בהבחנה החדשה, עכשיו יכולים לשחק איתי בשני כיוונים. או לתת תענוגים יותר גדולים, ואז אני אעזוב את המחשבה שלי, את החיבור עם הבורא, או לתת לי ייסורים והמצב יתחיל לשקוע, ואז אני גם אשכח ממנו. לכן כל הזמן להיות בנקודה הזו של חיבור מאוד ער עם הבורא, להשתמש בכל שינויי המצבים האלו, ואפילו לבדוק אותם ולחפש איפה הם נמצאים.

אולי בטווח הרגישות שלך אתה עדיין לא מרגיש. יש רגישות במכשירים מ-1 עד 10, עד 100, עד 200. עכשיו אני מרגיש שהכול טוּב ואני מחובר עם הבורא, וככה אני מרגיש כמה דקות. אם עכשיו אני אעלה את הרגישות שלי, אז אולי אתחיל להרגיש כל מיני מחשבות וכל מיני שינויי רצונות, ואת היחס שלי שמשתנה לרעה או לטובה, זה לא חשוב. העיקר כאן להתחיל להשתמש בשינויים האלה לחיזוק הקשר, לחיזוק נקודת הקשר עם הבורא. זאת אומרת לחכות, לרצות שיהיו כל מיני שינויים, אבל כדי לחזק את הקשר עם הבורא. זה נקרא זקן שמחפש משהו לפני שאבד לו. זו נקודה חשובה מאוד, שאם אדם עושה את זה, אז הוא כבר נמצא בעליות וירידות מבוקרות, ויכול להתקדם בהחלט כל הזמן בצורה מבוקרת, מועילה ומאוד מהירה.

עכשיו בקצב מאוד אינטנסיבי בשליטתך אתה עובר כל מיני מצבים. אתה מתחיל לספור אותם ממש אחד אחד. כל פעם מחשבות ורגשות עוברים, ואתה כבר יודע איך לסדר אותם, והם קטנים כאלה, הם לא בומבסטיים כאלה כמו דומם ובאים לכמה ימים או שבועות. זו העבודה.

תלמיד: אם בא באותו מצב רצון או בהירות שזה מצטרף למצבים הקודמים שהיו לי, לעליות או לירידות קודמות והדברים מסתדרים, האם זה עלול להיות אמצעי להשכיח את המצב הנוכחי, וזה כביכול מצב של ירידה?

זה שאני מבין עכשיו שכל הדברים הקודמים הם היו כדי שאני עכשיו אזכה להבנה ולדביקות ולהצדקה של האלוהות, אז למה זה רע? זה לא רע. כל דבר שאני עכשיו עובר אני צריך למצוץ אותו עד הסוף, את כל הטעמים שיש בו. לא סתם להיות בזה וליהנות, אלא כל הזמן להרגיש אותו עד הסוף.

אם עכשיו אני מבין שהדבר שעברתי קודם היה באמת לטובתי, ועל ידו זכיתי עכשיו להבנה ולחיבור, אז אני צריך בהחלט לחבר את שני המצבים האלה, את המצב הרע שהרגשתי לפני חודש ואת המצב הטוב שאני מרגיש עכשיו, לא טוב בהרגשה אלא בהכרה ממש, ולראות עד כמה המצב הרע הקודם בהרגשה נתן לי עכשיו מצב טוב בחיבור, בהכרה, בהבנה, בהצדקה.

אם אני מחבר את זה, אז כדאי לי לראות את כל הפרטים שהרגשתי במשך החודש הזה, מהמצב הרע עד המצב הטוב, ולחבר ביניהם בצורה מאוד מטרתית ותבונתית. לא לתת לרגש הזה לעבור ולברוח כאילו בחזרה, אלא להיות מאוד בשליטה. זאת אומרת לבקר את כל המצבים אבל בשמירה על נקודת החיבור עם הבורא שזכיתי בה עכשיו.

תלמיד: ואם אין כוח?

לא יכול להיות שזכית עכשיו לאיזו התגלות ואין לך כוח לעשות ביקורת. אז מתי לעשות ביקורת אם לא בזמן העלייה? דווקא בזמן העלייה אדם צריך לראות איך הוא יכול עוד להתקדם. במצב הירידה הוא בהמה, לא דורשים ממנו כלום. במצב הירידה כשאין לו אור, אם לא נותנים לרצון לקבל שום דבר מלמעלה, אז גם לא דורשים ממנו שום דבר, מי הוא?

אלא אם נותנים לרצון לקבל הכרה, כוחות, הבנה, אז מתחילים לדרוש, "ומה אתה עושה עם זה?", אם אתה מתחיל ליהנות מזה, זו קליפה. אם תתחיל להשתמש בזה הלאה לצורך התיקון, זה בסדר, ואז יוסיפו לך עוד ועוד הבחנות רוחניות. אלה דברים פשוטים.

תלמיד: למה שאני אקשר את הירידה והעליה באותו זמן, האם יש ביניהם קשר?

אני מקשר עליות וירידות יחד מפני שקודם כל זה כלי אחד. אני לא צריך לקשר, זה כך מתקשר, כדי להיות מנוסה במה שקורה לי.

תלמיד: האם זה ממש מתגלה שזה קשור?

בטח שזה מתגלה שזה קשור. קיבלתי איזו מכה לפני שנה או שנתיים, ועכשיו אני מתחיל להרגיש טוב מזה. יכול להיות שאני מרגיש עכשיו טוב מזה ואני יוצא מזה, ורק כעבור שנה או שנתיים אני אקבל תשובה למה זה קרה לי ולמה היה לי טוב. ויכול להיות שהדברים האלה קרובים אחד לשני, וההבדל ביניהם יכול להיות שעות, דקות או מקסימום שבועות. זה תלוי ביגיעת האדם, עד כמה הוא מקבל יותר כוחות מהחברה. מהלימוד קשה לקבל כוחות כאלה ולעבוד על זה מהר.

תלמיד: באיזה שלב הניצוץ מתחיל להיות דבר פעיל?

הניצוץ מתחיל להיות דבר פעיל ברגע שאני מחובר אליו כל הזמן. ברגע שהתחברתי אליו ואני לא רוצה לעזוב אותו, באותו רגע ההפרעות מתחילות. ואם אני מחבר את ההפרעות האלו לאותו ניצוץ, אז הוא מתחיל להיות פעיל, מתחיל לגדול עליו בשר.

תלמיד: ההפרעות האלה מדליקות אותו.

ההפרעות אלה הכלים הלא מתוקנים שלי. אני לא זורק אותן סתם. ההפרעות הן בשר לא מתוקן. על ידי ההפרעות האלה סביב הניצוץ מתחיל להיות גוף. הרצון לקבל נשאר אותו רצון לקבל, אנחנו רק צריכים לתקן אותו בצורה נכונה, לתת לו צורת אדם, צורה של להשפיע, אחרת זו סתם חתיכת בשר או חימר, לא חשוב מה.

אתה צריך לתת לו את הצורה, אבל בלי ההפרעות אי אפשר, מאיפה תיקח חומר? החומר עצמו הוא ההפרעות. אם אתה מתקן אותן, אז השגגות והזדונות נעשים לזכויות. הבורא לא ברא חומר אחד דקדושה וחומר אחר דקליפה, אותו חומר דקליפה אתה צריך להעביר לקדושה.

רק בחומר בעולם הזה אין שום שינוי, הוא קיים כמו שהוא קיים. כתוב, "עולם כמנהגו נוהג" גם בגמר התיקון. "כמנהגו נוהג", כל החוקים שיש כאן לא משתנים. תשאל למה? אם כל הטבע משתנה, אז כל הטבע בעולם הזה גם משתנה, ובמקום שכדור הארץ ימשוך הוא ידחוף, במקום שכל דבר ירצה לספוג, הוא ידחוף מעצמו ויתנגד לספיגה, והחוקים יהיו כמו מעבר למראה, כמו בעליסה בארץ הפלאות. לא. אותם חוקים נשארים, העולם הזה לא ניתן לתיקון.

זו נקודה שכאן החומר נשאר כך. אני לא יודע מה קורה עם הדרגה הזאת מעבר לכל מיני דרגות רוחניות, זה מה שאני מבין היום. גם כותבים על זה בצורה כזאת, "עולם כמנהגו נוהג", הרמב"ם כתב.

תלמיד: יש פסקה שלא הבנתי. "וזה שכתוב, "כסף מצד דרום, שהוא חכמה", כמו שאמרו חז"ל, "הרוצה להחכים ידרים", שהכונה לזכות ללבוש של חסדים, שחסד נקרא אהבה, שהוא רוצה לתת ולהשפיע. והוא רוצה להיבטל אליו יתברך, שזה נקרא כסף, שהוא בחינת כסופין, כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי". ודרום נקרא בחינת ימין, בחינת שלימות, שהוא לא צריך שום דבר, רק כל התשוקה שלו, היא במה שיכול להשתוקק לה', ועל עצמו אינו חושב, ורק אחרי שלב של ימין יכולים לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה". "לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה", זה מה שמבלבל בפסקה, כביכול זה הפוך על הפוך.

רב"ש משנה בכל חלק במשפט ולא יודעים למה בדיוק זה שייך, כך הוא כותב. אבל באותו מאמר במקום אחר הוא מסביר לך בדיוק מה זה דרום ומה זה צפון. וכאן הוא באמת כותב כך, "ורק אחרי שלב של ימין יכולים לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה". הוא כך כתב, מה לעשות. אז אנחנו גם כותבים כך.

אבל אם נדבר על הסדר של הספירות, אז יש את חכמה, חסד, נצח שזה קו ימין, ובינה, גבורות והוד זה קו שמאל, אז כבר מדברים על התגברות. אבל כאן אני חושב שהוא לא מדבר באור ישר. איך שלא יהיה תראה את כל המאמר.

תלמיד: מערב ומזרח הם גם מצבים בעבודה?

מערב ומזרח הם לא מצבים לעבודה אלא תנאים. המלכות היא כולה במערב, והחלק הקדוש שלה הוא במזרח. כל הכלים דקבלה בצפון, כל התיקונים בדרום, כל המלכות היא במערב והמתוקנת במזרח.

(סוף השיעור)