מוצאי חג שמחת תורה תשע"ט
שיעור ערב 01.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', דרגות הסולם, עמ' 1020, מאמר 13 "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים"
קריין: אנחנו קוראים בחוברת סוכות, עמוד 210, מאמר רב"ש "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים". נמצא גם ברב"ש ב' עמוד 1020. אנחנו נתחיל בטור א', בעמוד 210 פסקה שנייה, דבר המתחיל "ידוע שכל העוונות".
"ידוע, שכל העוונות באים על ידי הרצון לקבל לעצמו. היינו, היות שכל הנבראים באים מבחינת המלכות, הנקראת "רצון לקבל", שזהו עיקר הבריאה, הנקראת "בריאה יש מאין", שענין החסרון הזה, שהנבראים משתוקקים לקבל הנאה ותענוג בכדי למלא חסרונם, באים מהרצון שבמלכות.
וכפי שלומדים, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וההנאה והתענוג נמדדת בשיעור החסרון וההשתוקקות להדבר, כך בשיעור זה יכולים להנות בעת השגת הדבר. ומסיבה זו נברא בחינת מלכות, שהיא כוללת כל שיעור חסרון להאור והשפע, שהבורא רצה לתת להנבראים.
המלכות הזו היא הרצון לקבל הכללי. כלומר, שצריכים לומר, כפי שיעור טוב ועונג שהיה בדעתו לתת להנבראים, בשיעור זה ברא את החסרון להאור הזה. וזה מכונה בדברי האר"י הקדוש בשם "אין סוף". ובכדי שלא יהיה ענין נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, נעשה ענין תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", שהטוב ועונג אינו מאיר, אלא לפי שיעור שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, כי בזה יתוקן ענין הבושה כנ"ל. וכך היה הסדר בקדושה, שאף פעם לא יקבלו יותר מכפי שיעור שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע.
אולם אחרי התיקון הזה, נמשכים עוד דברים. היינו, שנעשו דבר חדש, שהוא ענין שבירת הכלים. שהיה התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו. והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם, שניצוצין קדושים נפלו לתוך הקליפות. נמצא, ששבירת הכלים וחטא של עץ הדעת גרמו בזה, שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל, מקבל חיותו מאבי"ע דקליפה.
וזה כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י', י"א) וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם. והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא ומכל העולמות דקדושה".
ובהאמור יוצא, שהאדם, כל זמן שלא יצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, זה מביא לו שיעשה חטאים, היינו להיות נפרד מהקדושה. כלומר, שעל ידי העוונות האדם מתרחק יותר מהקדושה ונמשך לתוך הקליפות. לכן נמשך מזה, שכל אחד מהנבראים גורם על ידי חטאו פירוד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שהיא הכלל של כל הנשמות, שלכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא המלכות דקדושה, שיהא נפרדת מהקדושה. שזה נבחן, שהאדם גורם על ידי חטאו ירידת קדושה בקליפה.
נמצא, שזה נבחן, שגורם בשורש נשמתו פירוד בין קוב"ה ושכינתה. זאת אומרת, המלכות אינה בהשתוות הצורה עם ז"א. שז"א נקרא "המשפיע", בחינת קוב"ה, ומלכות היא המקבלת, שהיא ההיפך מן המשפיע. כלומר, שכל החטאים באים רק מזה שהאדם רוצה למלאות את הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שגורם פירוד למעלה בשורש נשמתו, שהוא במלכות.
וכשהאדם עושה תשובה. ומהו התשובה. שהאדם מקבל על עצמו, הוא שהאדם אומר, שמהיום והלאה הוא יעשה הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היינו שכל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "השתוות הצורה". נמצא, שעל ידי התשובה, הוא גורם שבשורש נשמתו, במלכות, יהיה גם רק להשפיע. כדוגמת ז"א שהוא המשפיע, הנקרא בחינת קוב"ה.
וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתה". היינו, כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כמו כן מלכות, הנקראת בחינת "שכינתה", היא בעל מנת להשפיע. ממילא הקב"ה יכול להשפיע למלכו, ואז השפע נמשך למטה. נמצא, שעל ידי החטא נעשה פגם למעלה, שגרם פירוד. ועתה על ידי התשובה נתקן הפירוד, ונעשה בחינת יחוד. וזה נקרא, שעל ידי היחוד עברו העוונות, היינו הקלקולים מה שהוא גרם, על ידי מעשיו נתקנו.
ובזה יש לפרש מה שכתוב "שובה ישראל עד ה' אלקיך". מהו הפירוש "עד ה' אלקיך". אלא ידוע, ש"ה'" נקרא בחינת ז"א, שהוא מידת הרחמים, היינו בחינת משפיע. "אלקיך" הוא בחינת דין, היינו בחינת מלכות, שהיא הרצון לקבל שעליה היה צמצום ודין, שאסור להשתמש עם הרצון לקבל בלי תיקון המסך, הנקרא, בעל מנת להשפיע.
והיות שעל ידי זה שישראל חטאו, גרמו שבחינת מלכות נתרחקה מז"א, שהוא נקרא "משפיע", כנ"ל, כי כל החטאים באים רק מהרצון לקבל לעצמו. נמצא, שעל מלכות שורה בחינת דין. לכן צריכים לעשות תשובה, בשיעור שהמלכות יתקרב לבחינת ז"א, הנקרא "השתוות הצורה" ובחינת "דביקות".
היינו, כמו שז"א משפיע, כמו כן גם מלכות תקבל תיקון כזה, שעל ידי זה שעושים תשובה, שאומרים, שמכאן ולהבא כל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, שנקרא "רחמים", כמו ז"א. נמצא, שהתשובה גורמת, שהמלכות הנקראת "מידת הדין" לפני התיקון, לאחר התיקון היא נעשית רחמים, כמו ז"א.
ובזה יש לפרש "שובה ישראל", היינו שהתשובה שהאדם צריך לעשות, הוא, שיעשה מן מלכות, הנקרא "אלקיך", שהיא מידת הדין, שיהיה בחינת ה', שהוא בחינת רחמים. שעל ידי היחוד הזה נתקן כל הקלקולים שהעוונות גרמו, שתהיה התרחקות בין קוב"ה ושכינתה, נתקן עתה. נמצא, שעל ידי היחוד נתכפרו כל העוונות.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע תלוי כפרות עוונות בחיבור שני עולמות, הנקראים "ז"א ומלכות". אלא כנ"ל, שעל ידי זה שעושים תשובה, בשיעור ש"הויה יהיה אלקיך", כלומר, שגורמים יחוד, היינו השתוות הצורה בין מלכות לז"א, אז הקלקול שנעשה על ידי העוונות, שגרמו פירוד בין מלכות וז"א, בזה שעשו עוונות עם הרצון לקבל, יתוקן.
היות שצריכים להאמין לדברי חז"ל, שאמרו, שכל אחד ואחד, על ידי עוונות שלו, הוא גורם פירוד בשורש נשמתו, במלכות. שהפירוד שנעשה נקרא, שהוא מוריד קדושה להקליפות. נמצא, בזה שמתקנים וחוזרים בתשובה, ואומרים, שמכאן ולהבא יהיה הכל בעל מנת להשפיע, ולא לקבל לעצמו, זה גורם עכשיו, מה שהוא קלקל בשורש שלו, חזר ונתחבר לקדושה, היינו לבחינת משפיע, כדוגמת ז"א. נמצא, שעל ידי העוונות היה הסתלקות השפע, משום שנעשה פירוד בין המקבל להמשפיע, היינו בין ז"א ומלכות, ועכשיו חזר ונתייחד.
וזה שכתוב "כי כשנגלה הרצון והיחוד, אז מתקשרים יחד, ונועדים יחד, זה ז"א לפתוח האוצר ולהשפיע, וזה המלכות, ללקוט ולאסוף לתוכה השפע. ואז כי הנה המלכים נועדו". הפירוש הוא, לאחר שנעשה היחוד בין המשפיע והמקבל על ידי התשובה, שהמקבל יקבל הכל בעל מנת להשפיע, נמצא, שעל ידי השתוות הצורה יכול המשפיע לתת להמקבל, כנ"ל."
שאלה: למה הוא אומר ששורש נשמתו זה מלכות?
מלכות זה שורש נשמתו של אדם, מפני שמלכות זה רצון לקבל שכבר מתייצב ליהנות, לכן זה נקרא "שורש, מרכז, יסוד, הנושא את הנשמה". נשמה זה רצון לקבל לפי הטבע, לפי התיקון זה על מנת להשפיע.
תלמיד: אז למה התיקון בחיבור זעיר אנפין למלכות ולא במלכות עצמה?
כי מלכות חייבת להתחבר למי שהיא משפיעה ואז על ידי זה גם היא תהיה משפיעה. המחובר למשפיע הוא בעצמו המשפיע, זו מטרת החיבור שלו.
שאלה: כמה פעמים במאמר הוא אמר, הוא כאילו מציג את זה שהאדם עושה לדוגמה, "וכשהאדם עושה תשובה. ומהו התשובה. שהאדם מקבל על עצמו, הוא שהאדם אומר, שמהיום והלאה הוא יעשה הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו,". נראה כל פעם שזו החלטה של האדם?
כן, אלא של מי?
תלמיד: איך בדיוק אני יכול להחליט שמעכשיו אני עושה הכול בעל מנת להשפיע?
מי במקומך יכול להחליט?
תלמיד: רק האור אולי יכול לגרום לי לעשות את זה.
"לגרום", אבל מי מחליט?
תלמיד: אני מחליט?
אתה מחליט ואחר כך אתה מחפש איך לממש את זה, אבל ההחלטה היא צריכה להיות שלך. זה נקרא עיקר המעשה. החלטה "אני רוצה כך וכך", מסוגל או לא מסוגל את זה אתה תלמד אחר כך, אבל קודם החלטה.
סדנה
אם כך אתם שואלים, אז אני רוצה לשאול כך. יש קשר בין כוונה ורצון. מה יותר חשוב שיגדל רצון או כוונה, כוונה או רצון, או שניהם שזה קובע לזה וזה קובע לזה, איך הקשר ביניהם? איך הקשר ביניהם ברצון הגשמי ואיך הקשר ביניהם ברצון הרוחני?
*
האם אלה אותם הרצונות בגשמיות וברוחניות אלא שההבדל הוא בכוונה? או אלה רצונות שונים? אז מאיפה יש לנו רצונות הפוכים מהרוחניות?
*
אומרים שיש קליפות שהם רצונות הפוכים מהקדושה. מאיפה בכלל באים רצונות כאלה של קליפה, של קדושה? מאיפה הם תרי"ג הרצונות? מאיפה באים רצונות של קליפה או כנגדם של קדושה שהם אותם הרצונות, אלא ההבדל בכוונה. איפה אנחנו מגלים אותם, פותחים אותם? ודאי שזה לא אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, כי זו בהמיות.
*
זאת אומרת, אם אנחנו מנסים להתחבר בנטייה שלנו לחיבור כלשהו, בצורה מלאכותית אפילו, אז אנחנו מתחילים לקבל תגובה, לא רוצים, כן רוצים, כך או אחרת, ובינינו מתחילים כל מיני חשבונות, סכסוכים, דחיות, השתדלות להתקרב זה לזה. ואז אנחנו כבר מתחילים להרגיש אותם הרצונות האלה ששייכים לקדושה או לקליפה, רק אז. זאת אומרת, לפני שמתחילים לעבוד בחיבור בעשירייה אין בכלל רצונות, תכונות שהן שייכות לנשמה, כי עשירייה היא בסופו של דבר הנשמה השבורה או המתוקנת יותר או פחות.
לכן כל העבודה שלנו הרוחנית היא מתחילה בלנסות להתחבר אפילו בצורה פשוטה, גשמית, פרימיטיבית, כמה שאנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו.
איך אנחנו יכולים לתאר את ההבדל בין מערכת הקליפה לבין מערכת הקדושה שמתגלה בתוך הקבוצה בקשר בינינו, ביחסים בינינו? איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מערכת הקליפה, ואיך יכולים לתאר בינינו מערכת הקדושה, לראות ש"זה כנגד זה ברא א-לוהים"?
*
יש עניין להכיר את גדלות החבר ולהשתמש בו על מנת לקבל, זה נקרא "קליפה". על מנת להשפיע לו דווקא בגלל שנראה גדול זה "קדושה", אבל זה בתנאי שהוא גדול בעיניי. ובזמן שהוא פחוּת בעיניי לאיזו מערכת אז זה שייך, שאני מזלזל בו, לא מחשיב, לא רואה אותו? אם אני רוצה להשתמש בו על מנת לקבל זה טומאה, על מנת להשפיע זה קדושה, אם אני לא רוצה בכלל, איזו מערכת זאת?
*
איך אנחנו ביחסים בינינו עושים צמצום, ומאפשרים להתייחס אחד לשני רק מעל הצמצום?
*
שאלה: אם אני מתייחס לחבר ואני רואה שהוא גדול ואני מתייחס אליו בעל מנת לקבל זה נקרא קליפה, אם אני מתייחס בהשפעה זה נקרא קדושה, ואם אני מזלזל אז מה זה הדבר הזה?
לא קליפה ולא קדושה.
תלמיד: אז פשוט אמרנו שזה לא שייך לשום מערכת.
כן.
תלמיד: אז למה זה שייך? מה זה שום מערכת?
גשמיות כרגיל.
שאלה: אמרת שרצונות של אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות לא קשורים לרוחניות.
רצונות אוכל מין משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אתה יכול לקשור אותם לרוחניות במידה שאתה כבר מתקן את הכוונה.
תלמיד: אז אם עושים איתם איזו עבודה של צמצום חשיבות כלפי הרוחניות אז זה כבר כן משויך לרוחניות?
אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות הם רצונות לא חברתיים, הם לא מתבטאים בתוך החברה בקשר בין בני אדם, הם מתבטאים בתוך הבהמה עצמה, בבני אדם הגשמיים. ודאי שגם ברצונות האלה אתה משתמש בכוונה על מנת להשפיע במידה שאתה רוכש אותה, אבל לא שאתה יכול על ידם לעלות לרוחניות, כי מה אתה מתקן שאתה משתמש בהם.
תלמיד: כשאתה אומר "להשתמש בהם בכוונה על מנת להשפיע", זה אומר שאתה מרים חשיבות מעל הרצון.
שאתה גם את הרצונות האלה רוצה לשייך לאותו החיבור עם הבורא. אבל שוב, זה לא הרצונות שנמצאים ביסוד התיקון, כי הם לא שייכים לשבירת הנשמה. אלא הנשמה שנשברת אז היא נשברת גם בדרגות בהמיות פחות מדרגת האדם, שזה חי, צומח ודומם. הרצונות האלה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, הם שייכים לפחות מדרגת האדם, הקבוצה. לכן גם הם נשברו, אבל לא שבתיקון שלהם אנחנו ממש מתקנים את הנשמה, אלא אנחנו מתקנים אותם בדרך כמלווה לתיקון הנשמה.
שאלה: לא הבנתי למה אם מתגלה שאני מזלזל בחבר זה גשמיות, אין אפשרות לעבוד עם זה?
אתה רוצה להשתמש בו בעשירייה, בקבוצה, במשהו, או שאתה כך דוחה?
תלמיד: נניח שהוא בעשירייה שלי, ואין לי ברירה, זהו הוא בעשירייה שלי זאת עובדה. ומתגלה שאני מזלזל בו במשהו, איך אני עובד עם זה?
אני לא יודע, מה זה נקרא שאתה בעשירייה, שזה רשום כך?
תלמיד: אני רוצה לעבוד איתו, ויכול להיות שלפני זה הייתה לי הערכה אליו, ופתאום אני רואה שלא.
זה בסדר, זו קליפה. נפלת. זה טוב.
תלמיד: זו קליפה או גשמיות?
אתה רוצה להגיע על ידי הקשר עמו למטרה או לא?
תלמיד: כן.
או כן או לא זה לא חשוב, אבל בקשר עימו, אז זו רוחניות.
תלמיד: איך אפשר כן לעבוד עם זה שאני מזלזל בו?
גם מזלזל בקשר עימו. אבל יש אתה ויש קבוצה ובה יש איזה חבר או בכלל קבוצה, כי הפוגע בחבר הוא פוגע בכל הקבוצה וגם במטרה, אז זו כבר רוחניות.
תלמיד: מה אני צריך לעשות, אני צריך להתבייש, להצטער? זה נשמע כאילו יש פה קו מאוד מאוד עדין.
זו כבר שאלה אחרת איך להגיב על זה. אבל זו כבר רוחניות, על רוחניות אנחנו מגיבים בזה שאנחנו עושים בדיקה, ביקורת ותפילה.
שאלה: מה זה שאני נמצא עם החברים בעשירייה, ולא שזה סתם רשום בעשירייה?
שאתה יודע שעל ידי הקשר הנכון איתם אתה מגיע לגילוי הנשמה ובה אתה מגלה את הבורא, וכך אתה משיג תיקון, נצחיות, שזו מטרת הבריאה.
תלמיד: שאני מרגיש כאילו שאני עובד עם החברים האלה?
שאתה עובד עם החברים האלה, כן.
תלמיד: זה נקרא שאני נמצא איתם בעשירייה.
ולא חשוב באיזו צורה עובד, קדושה, טומאה, אבל עובד בהשגת המטרה, עובר את המצבים.
תלמיד: אמרת איך להתייחס לחברים מעל הצמצום, לעשות צמצום ולהתייחס מעל הצמצום. איך עושים את זה? צמצום למה?
אני מתייחס אליהם רק בצורה מטרתית, ואז בודק את עצמי האם כלפי המטרה אני מתייחס אליהם נכון או לא נכון, מה יותר מועיל להגיע למטרה.
תלמיד: אני עושה צמצום על הגשמיות, צמצום על מה?
על כל דבר שלא שייך להשגת המטרה.
תלמיד: ואז הכול למעלה זה כבר יחסים בינינו כדי להגיע למטרה?
כן.
מה בקשר למאמר קשה או לא? קשה.
נקרא שוב, ותנסו לתפוס את המאמר וקצת לעבוד עימו, הוא לא פשוט.
קריין: עמוד 210 חוברת סוכות "מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים". טור א', פסקה "ידוע שכל העוונות".
"ידוע, שכל העוונות באים על ידי הרצון לקבל לעצמו. היינו, היות שכל הנבראים באים מבחינת המלכות, הנקראת "רצון לקבל", שזהו עיקר הבריאה, הנקראת "בריאה יש מאין", שענין החסרון הזה, שהנבראים משתוקקים לקבל הנאה ותענוג בכדי למלא חסרונם, באים מהרצון שבמלכות.
וכפי שלומדים, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, והנאה והתענוג נמדדת בשיעור החסרון וההשתוקקות להדבר, כך בשיעור זה יכולים להנות בעת השגת הדבר. ומסיבה זו נברא בחינת מלכות, שהיא כוללת כל שיעור חסרון להאור והשפע, שהבורא רצה לתת להנבראים.
המלכות הזו היא הרצון לקבל הכללי. כלומר, שצריכים לומר, כפי שיעור טוב ועונג שהיה בדעתו לתת להנבראים, בשיעור זה ברא את החסרון להאור הזה. וזה מכונה בדברי האר"י הקדוש בשם "אין סוף". ובכדי שלא יהיה ענין נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, נעשה ענין תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", שהטוב ועונג אינו מאיר, אלא לפי שיעור שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, כי בזה יתוקן ענין הבושה כנ"ל. וכך היה הסדר בקדושה, שאף פעם לא יקבלו יותר מכפי שיעור שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע.
אולם אחרי התיקון הזה, נמשכים עוד דברים. היינו, שנעשו דבר חדש, שהוא ענין שבירת הכלים. שהיה התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו. והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם, שניצוצין קדושים נפלו לתוך הקליפות. נמצא, ששבירת הכלים וחטא של עץ הדעת גרמו בזה, שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל, מקבל חיותו מאבי"ע דקליפה.
וזה כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י', י"א) וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם. והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא ומכל העולמות דקדושה".
ובהאמור יוצא, שהאדם, כל זמן שלא יצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, זה מביא לו שיעשה חטאים, היינו להיות נפרד מהקדושה. כלומר, שעל ידי העוונות האדם מתרחק יותר מהקדושה ונמשך לתוך הקליפות. לכן נמשך מזה, שכל אחד מהנבראים גורם על ידי חטאו פירוד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שהיא הכלל של כל הנשמות, שלכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא המלכות דקדושה, שיהא נפרדת מהקדושה. שזה נבחן, שהאדם גורם על ידי חטאו ירידת קדושה בקליפה.
נמצא, שזה נבחן, שגורם בשורש נשמתו פירוד בין קוב"ה ושכינתה. זאת אומרת, המלכות אינה בהשתוות הצורה עם ז"א. שז"א נקרא "המשפיע", בחינת קוב"ה, ומלכות היא המקבלת, שהיא ההיפך מן המשפיע. כלומר, שכל החטאים באים רק מזה שהאדם רוצה למלאות את הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שגורם פירוד למעלה בשורש נשמתו, שהוא במלכות.
וכשהאדם עושה תשובה. ומהו התשובה. שהאדם מקבל על עצמו, הוא שהאדם אומר, שמהיום והלאה הוא יעשה הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היינו שכל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "השתוות הצורה". נמצא, שעל ידי התשובה, הוא גורם שבשורש נשמתו, במלכות, יהיה גם רק להשפיע. כדוגמת ז"א שהוא המשפיע, הנקרא בחינת קוב"ה.
וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתה". היינו, כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כמו כן מלכות, הנקראת בחינת "שכינתה", היא בעל מנת להשפיע. ממילא הקב"ה יכול להשפיע למלכו, ואז השפע נמשך למטה. נמצא, שעל ידי החטא נעשה פגם למעלה, שגרם פירוד. ועתה על ידי התשובה נתקן הפירוד, ונעשה בחינת יחוד. וזה נקרא, שעל ידי היחוד עברו העוונות, היינו הקלקולים מה שהוא גרם, על ידי מעשיו נתקנו.
ובזה יש לפרש מה שכתוב "שובה ישראל עד ה' אלקיך". מהו הפירוש "עד ה' אלקיך". אלא ידוע, ש"ה'" נקרא בחינת ז"א, שהוא מידת הרחמים, היינו בחינת משפיע. "אלקיך" הוא בחינת דין, היינו בחינת מלכות, שהיא הרצון לקבל שעליה היה צמצום ודין, שאסור להשתמש עם הרצון לקבל בלי תיקון המסך, הנקרא, בעל מנת להשפיע.
והיות שעל ידי זה שישראל חטאו, גרמו שבחינת מלכות נתרחקה מז"א, שהוא נקרא "משפיע", כנ"ל, כי כל החטאים באים רק מהרצון לקבל לעצמו. נמצא, שעל מלכות שורה בחינת דין. לכן צריכים לעשות תשובה, בשיעור שהמלכות יתקרב לבחינת ז"א, הנקרא "השתוות הצורה" ובחינת "דביקות".
היינו, כמו שז"א משפיע, כמו כן גם מלכות תקבל תיקון כזה, שעל ידי זה שעושים תשובה, שאומרים, שמכאן ולהבא כל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, שנקרא "רחמים", כמו ז"א. נמצא, שהתשובה גורמת, שהמלכות הנקראת "מידת הדין" לפני התיקון, לאחר התיקון היא נעשית רחמים, כמו ז"א.
ובזה יש לפרש "שובה ישראל", היינו שהתשובה שהאדם צריך לעשות, הוא, שיעשה מן מלכות, הנקרא "אלקיך", שהיא מידת הדין, שיהיה בחינת ה', שהוא בחינת רחמים. שעל ידי היחוד הזה נתקן כל הקלקולים שהעוונות גורמו, שתהיה התרחקות בין קוב"ה ושכינתה, נתקן עתה. נמצא, שעל ידי היחוד נתכפרו כל העוונות.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע תלוי כפרות עוונות בחיבור שני עולמות, הנקראים "ז"א ומלכות". אלא כנ"ל, שעל ידי זה שעושים תשובה, בשיעור ש"הויה יהיה אלקיך", כלומר, שגורמים יחוד, היינו השתוות הצורה בין מלכות לז"א, אז הקלקול שנעשה על ידי העוונות, שגורמו פירוד בין מלכות וז"א, בזה שעשו עוונות עם הרצון לקבל, יתוקן.
היות שצריכים להאמין לדברי חז"ל, שאומרו, שכל אחד ואחד, על ידי עוונות שלו, הוא גורם פירוד בשורש נשמתו, במלכות. שהפירוד שנעשה נקרא, שהוא מוריד קדושה להקליפות. נמצא, בזה שמתקנים וחוזרים בתשובה, ואומרים, שמכאן ולהבא יהיה הכל בעל מנת להשפיע, ולא לקבל לעצמו, זה גורם עכשיו, מה שהוא קלקל בשורש שלו, חזר ונתחבר לקדושה, היינו לבחינת משפיע, כדוגמת ז"א. נמצא, שעל ידי העוונות היה הסתלקות השפע, משום שנעשה פירוד בין המקבל להמשפיע, היינו בין ז"א ומלכות, ועכשיו חזר ונתייחד.
וזה שכתוב "כי כשנגלה הרצון והיחוד, אז מתקשרים יחד, ונועדים יחד, זה ז"א לפתוח האוצר ולהשפיע, וזה המלכות, ללקוט ולאסוף לתוכה השפע. ואז כי הנה המלכים נועדו". הפירוש הוא, לאחר שנעשה היחוד בין המשפיע והמקבל על ידי התשובה, שהמקבל יקבל הכל בעל מנת להשפיע, נמצא, שעל ידי השתוות הצורה יכול המשפיע לתת להמקבל, כנ"ל."
סדנה
באיזה כלים הבורא מקבל מאיתנו?
*
אתם מרגישים את עצמכם קצת יותר סתומים?
תלמידים: כן.
יופי, זה סימן של מדרגה חדשה. אז קדימה אותה השאלה.
*
איך אפשר לתאר את זה בצורה סכמתית, הרי לכתר אין לו עביות, רק רצון להשפיע, מאיפה יש לו עביות לקבל את כל מה שהמלכות רוצה להשפיע לו?
*
(סוף השיעור)
heb_o_rav_2018-10-01_lesson_rb-1990-13-ihud-ashem_n2_p1_hd