מאחדים את הלבבות

כנס רומא יולי 2018

במאמץ לחיבור הלבבות מתגלה יצר הרע

שיעור 2

שיעור 27.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אנחנו ממשיכים את הכנס שלנו ועכשיו יהיה שיעור מס' 2 שהוא מאוד חשוב, הנושא שלו עלה כאן כבר הרבה פעמים, אפילו בכנס הזה, הוא מאוד אקטואלי במיוחד באירופה, הנושא הוא "במאמץ לחיבור הלבבות מתגלה יצר הרע". יוצא לנו כך, שעד כמה שאנחנו נמשכים להתחבר בכוחות הדלים שלנו אנחנו יותר ויותר מקבלים הכבדת הלב, דחייה, איזו התקררות, ולא יודעים מה לעשות. אנחנו מתייאשים, הולכים כמה צעדים אחורה, אחר כך משום מה מוצאים כוחות חדשים, בכל זאת עוד קצת להמשיך, עוד קצת להתחבר, ממשיכים, ושוב מקבלים איזו אכזבה, הכבדת הלב, נעלם הטעם. ולָמה זה? מפני שמקדמים אותנו דווקא לחיבור ודווקא לעלות למעלה מהרצון האגואיסטי שלנו ולכן ברגע שאפשר מוסיפים לנו הכבדה, מוסיפים לנו כובד, משקל, בלב ובמוח. אני מרגיש שאני לא רוצה כלום, מרגיש כבר תקופה ממושכת שאין לי טעם, אני עושה הכל מטעם ההרגל, אבל באמת אין לי דחף. וגם במוח, אני פתאום מרגיש שאני לא יכול לעשות שום חשבון, להתקרב, להתרחק, עליות, ירידות, הדברים שמדובר עליהם בכל המאמרים, נראים לי ממש הזויים, לא מציאותיים, במה אני עוסק? כל זה בדרך נמצא ועוד יהיה.

ראיתי את זה אפילו אצל רב"ש במדרגות הגבוהות שהוא נמצא, וזה היה לי מוזר מאוד, איך יכול להיות שאדם בכאלו מצבים גבוהים העובד עם האורות העליונים במצבים שאותם אנחנו לומדים מתלמוד עשר הספירות, שמפעיל את המנגנון יחד עם הכוח העליון בתוכו, גם נמצא בכאלו מצבים? כן. הייתי המום לגלות את זה, עד שהבנתי שאין דרך אחרת לצאת מהרצון לקבל שלנו ולבנות מעליו מערכת השפעה.

לכן אנחנו צריכים חברה, כי אין אדם מוציא את עצמו מהירידות, מהנפילות, מהעייפות, מחוסר הטעם, מחוסר האונים. ודאי שאפשר בלי חברה, אבל זה נמשך המון זמן לבד, כמו שכתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אלא "אין אסיר יכול להציל עצמו מבית האסירים", רק החברים. ואם אנחנו מבינים שכל צעד קדימה נעשה כמו בגלגל, מה זה בגלגל? (ראו שרטוט מס' 1) חלק אחד הולך אחורה והחלק השני הולך קדימה ועל ידי כך ישנה תנועה. לכן תלוי איך מסתכלים, ודאי שחייבות להיות להם הבחנות שהם נעשים יותר גרועים, רע וטוב, אלו לכאן ואלו לכאן, לכן תמיד זו חצי כוס ריקה או חצי כוס מלאה, תלוי איך מסתכלים, אבל זה תמיד ועד גמר התיקון, כי הולכים על שתי רגליים שמאל, ימין. מתחילים משמאל, כי זה חסרון, מינוס, משלימים אותו בפלוס ושוב מינוס ושוב פלוס ושוב ושוב וכך זה הולך.

אם הקבוצה מבינה את זה וכולם עובדים יחד, הם משלימים מינוסים ופלוסים ואז יוצא להם פלוס אחד גדול ומינוס אחד גדול, בעוצמה פלוס ומינוס, ואפשר להתגבר וללכת קדימה מהר. מה שמינוס באחד פלוס בשני וכך עוזרים זה לזה, זה סוד הערבות בפועל, איך שמממשים אותו. המערכות, המנגנונים האלה מוכרים לכל, (ראו שרטוט 1) כמו לדוגמה גשר וילסון, אנחנו כך מיישרים את הזרם, מקבלים כאן פלוס וכאן מינוס מזרם חלופי, כי חלופי זה כמונו, מתקדמים, לא, מתקדמים, לא, הולכים קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, או כמו גלגל, או שמאל ימין. אם אנחנו מתחברים הגשר הזה מעצב לנו את המתח, פלוס ומינוס בצורה קבועה ואנחנו יכולים להתקדם, אם אנחנו מחוברים נכון בקבוצה, ללא ירידות, כי מי שנמצא בירידה, במעמד שלו, במאמץ השלילי שלו, משלים את עצמו מאחרים ואז יוצא בסך הכל פלוס והקבוצה מתקדמת. והקבוצה היא עשר ספירות, זה העיקר, זה העיקר שאנחנו מתקדמים.

שרטוט מס' 1

זאת אומרת הבעיה היא שאנחנו מרגישים טוב או רע בצורה אינדיווידואלית, אבל אם היינו מחברים טוב ורע בסך הכול הקבוצתי, גם היינו מזהים, מגלים, שזה בא בהשלמה, שמסודר כך מלמעלה, שחלק מהקבוצה הולך כמו גלגל מאחורה וחלק מהקבוצה הולך קדימה, ואחר כך מתחלפים. אבל בלי גילוי הרע איך נגיע לטוב? חומר הבריאה הוא רצון לקבל ורק הכוונה שלו הרוחנית מעליו זה על מנת להשפיע, איך להשתמש ברצון לקבל. אם הרצון לקבל הוא עשרה גרם, אז מקסימום הכוונה שלו שהייתה יכולה להיות מעליו, כשמשתמשים ברצון הזה, בחומר הזה, היא עשרה גרם בעל מנת להשפיע, לכן צריך להוסיף, אז מוסיפים פלוס עשרה, ואדם מרגיש שהוא נופל. הוא בעצמו ודאי שנופל ועוד כמה חברים מהקבוצה, אבל האחרים מקדמים אותם. ואחר כך ההיפך.

בלי חברה שנמצאת בחוק הערבות, "איש את רעהו יעזורו", כי "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים", אי אפשר להתקדם. רק בקבוצה. אתם יכולים להגיד "אבל אפילו שאנחנו לא כל כך שייכים לקבוצה אנחנו גם מקבלים מצבים כאלו וכאלו, יש לנו תקופות רעות, יש לנו תקופות טובות", זו לא כל כך התקדמות, אלא כמו שכתוב בקבלה "מרחמים מהשמיים" ונותנים עוד צ'אנס ועוד צ'אנס, עד שתתחילו להבין שאין ברירה אלא רק בקבוצה אפשר באמת להתקדם מעשית. זה בעצם מה שרציתי להגיד, לפי שם השיעור, "במאמץ לחיבור הלבבות מתגלה יצר הרע".

אם כך, לא נחבר לבבות ולא יהיה לנו יצר הרע. ודווקא ההיפך, עד כמה שנתאמץ מהר בחיבור, נקבל הכבדת לב גדולה, ייאוש, ירידות, כל מיני, ונשמח בגילוי הרע, שאנחנו מתקדמים. הבורא אומר "בראתי יצר הרע", זאת אומרת כל פעם שאני מגלה רע, אני נזכר בזה, שאת זה הבורא אומר "בראתי יצר הרע", אחרי כמה זמן עוד פעם, "בראתי יצר הרע", הוא כל הזמן בורא בי רצון לקבל מקולקל יותר ויותר, כי זה מה שאני צריך, כל היתר זה תיקון. התיקון זה קבוצה, לימוד ופנייה לבורא שיתקן, אבל בלי היצר הרע אי אפשר.

לכן "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו". המקובלים הגדולים הם אנשים מאוד מאוד אכזריים. בתוכם אגואיסטיים גדולים מאוד, בקו שמאל, כנגד זה יש להם קו ימין של אהבה, אבל כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה", כמו שיש לו אהבה, כך יש לו שנאה. חייב להיות מאוזן זה כנגד זה. לכן להכין את עצמנו לזה שאנחנו נהיה אגואיסטיים גדולים, אנשים רעים, רע גדול מאוד יתגלה בנו ואנחנו נכסה את זה בטוב, בחיבור, באהבה.

בשיעור הקודם דיברנו איתכם על כך, שהמערכת שלנו צריכה להיות מאוזנת, והאיזון צריך להתעדכן בכל רגע עד שמגיע כל היצר הרע וכל האור העליון, ומתחברים ביניהם מה שנקרא "בקו האמצעי" ואז גמר התיקון. לכן כמה שמתקדמים מתגלה הרע. והמקובלים האמיתיים, ואני מקווה שאתם מתקרבים לכך, שמחים בגילוי הרע כמו בגילוי הטוב, זאת הבדיקה שאדם מוכן להיכנס לרוחניות, אז פותחים לו את השמיים, אם הוא מקבל את הרע כמו את הטוב.

כתוב בזוהר ¹"אור יוצא מהחושך כי כאשר נכנע החושך, מתגדל האור. וכל העבודה שלנו לגלות הבורא היא רק מתוך החושך" זאת אומרת, כדי לגלות את הבורא אנחנו צריכים צורה הפוכה, שההסתרה שלו גדלה יותר ויותר, ואז הוא מתגלה. כמו שאתם יודעים, החושך הגדול ביותר בלילה הוא דווקא לפנות בוקר. "ואין טוב אלא שיוצא מהרע. וכשהאדם נכנס לרע ועוזב אותו, אז מתעלה הבורא בעיני האדם", בניגוד בין החושך לאור, בין רע לטוב, בין צורה הפוכה מהבורא לצורה האמיתית שלו. "ע"כ שלמות היא דווקא טוב ורע יחד, שמסתלק אח"כ הרע גם כן לטוב." לא שהרע נעלם אלא אנחנו מסתכלים עליו כמו על הטוב.

סדנה

השאלה שאני ממליץ לכם לדבר עליה עכשיו היא, למה אור וטוב מתגלים רק מחושך ורע?

*

בא לי לבכות, כי אם לאורך כל הדרך עד גמר התיקון מתגלה רע יחד עם טוב, אז אני כל הזמן חייב לסבול את הרע כדי להרגיש טוב? אז לא צריך רע ולא טוב. למה אני צריך להרגיש טוב רק מתוך הרע? אם אי אפשר אחרת, אז אני לא רוצה, לא את זה ולא את זה. ככה הבורא ברא? זו הדרך שלנו? הוא טוב ומיטיב? אולי לא כדאי להיכנס לחוכמת הקבלה ולכל הדברים האלה, אם הכל סבל כזה גדול, כשמתגלה הרע כנגד הטוב. מי רוצה את זה? איך אנחנו נענה על השאלה כזאת למתחילים וגם לעצמנו?

*

כל פעם מתגלה בנו יותר רע. איך אנחנו נסבול? איך נסביר לאחרים שבאים אלינו, שמהיום והלאה כל התקדמות ברוחניות זה 'בום', נותנים לך מכה, אתה מרגיש אותה כך שאתה כולך רועד, מפחד, לא יודע מה לעשות, מבולבל. מה עושים?

אלא יש כאן פתרון מאוד מיוחד ברוחניות, כי אנחנו הולכים על שתי רגליים, ולכן כל טוב מתגלה מהרע והרע צריך להקדים לטוב. ואנחנו יכולים לשמוח בזה שמתגלה הרע על ידי השכל שלנו. אם היינו רק בעלי הרגשה כמו תינוק, שרק מרגיש, ואתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל הוא פועל לפי הרגשה בלבד, וככל שאדם גדל יותר, אם הוא גדל, אז הוא גדל לפי השכל. ואז הוא יכול לאזן את השכל עם הרגש, ועם איזון השכל והרגש, הוא מתחיל להתייחס לדברים הרעים כמו לדברים הטובים, החיוביים. הוא מצפה, ומחכה, ממש רוצה שהם יבואו, כי אז דווקא, כמו שקורה נניח למדען, עם הבעיות שמתגלות ושלא מסתדר משהו והוא נמצא עסוק בזה, אז על ידי זה הוא מגיע לגילוי.

לכן חוץ מרגש, אנחנו בעלי השכל, ואנחנו רוכשים את השכל הזה שמעל הרגש הרע, והוא נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

כותב בעל הסולם "כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום," לדבר הכי גרוע שיכול להיות. "ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם," אלא צריכים להתייחס לרע באותה מידת הזהירות והשמירה שלא ייעלם, שלא יברח, כמו לדבר הטוב והיקר. "אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

זאת אומרת שהיחס לרע חייב להיות כזה שאנחנו שומרים עליו, אנחנו רוצים שיישאר, רק להביא עליו תיקון, כיסוי.

סדנה

האם אנחנו בעצמנו צריכים לגלות את הרע או שהרע מתגלה בעצמו. "בעצמו" זאת אומרת מלמעלה. אם הכול מתחיל מרע "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" אז אולי בגילוי הרע אנחנו נזרז את ההתפתחות שלנו, נגלה את הרע כמה שיותר מהר ונתקדם, או לא?

*

לרע יש הרבה מאוד צורות. כל אחד קורא "רע" לדבר אחר. אנחנו רואים כמה אנשים שונים בהכרת הרע, בהבנת הרע. כל אחד יכול להצביע על הרע שהוא חושב שזה רע, שמתגלה לנו עכשיו בדרך הכבדת הלב, שאנחנו לא רוצים להתחבר, להתקרב זה לזה, שלא רוצים כל כך לקום לשיעור, להשתתף במשהו להתקדמות למטרת הבריאה, יש הרבה סוגי רע. העיקר זה לקבוע את הרע שמונע מאתנו להתחבר ולגלות את הבורא בקשר בינינו ולא שום דבר אחר.

סתם רצון לקבל יש לכולם, לכל בני האדם, אלא ההבדל הוא בגילוי האהבה העצמית, שזה רע ומזיק. מה זו אהבה עצמית? שאני אוהב את עצמי יותר מאשר אני אוהב את החברים, ויותר ממה שאני אוהב את הבורא. אם אני מגלה את זה, אז אני צריך לקרוא להרגשה הזאת, שאני יותר חשוב מחברים ומבורא, שזה "רע", זה הרע שבי. כי כל עוד שזה כך, אני לא אגלה רוחניות, אני אהיה שקוע באהבה עצמית ולא אתעלה מעל האגו. הרע הזה שאני אוהב יותר את עצמי, מונע ממני להגיע לדבקות בבורא. אם אני עובד על זה, אני מתחיל לגלות שהאגו שלי הוא השונא שלי ואז אני מצביע עליו ואומר שזה הרע האמיתי.

זה קשה מאוד, אפילו לשמוע, שאני צריך להסתכל על ההרגשה שלי שאני דוחה את החבר, שלא מסוגל לאהוב אותו יותר מאשר את עצמי, על מה שבי שמונע ממני לאהוב אותו יותר מאשר את עצמי, להרגשה הזאת, לתכונה הזאת אני קורא "רע" בלבד. זה לא פשוט.

*

לכן שאלתי היא, איך אנחנו יכולים לזרז את הכרת הרע? איפה אנחנו יכולים לראות אותו, באיזה פעולות? באיזה מצבים? על ידי מה לגלות את הרע שעומד ביני לבין החבר, ביני לבין הבורא? העיקר לגלות, כל היתר יטופל מלמעלה.

*

אתמול דיברנו אתכם על דעת ואמונה למעלה מהדעת, דיברנו על כך שזה כמו שתי ספירות, ספירה פנימית זה שאנחנו קיימים בעולם הזה, ביקום שלנו, עם כדור הארץ, עם כל מה שיש לנו היום בתוך הדעת שלנו, בתוך תפיסת המציאות. ויש עוד ספירה שהיא יותר עליונה שמשם מנהלים אותנו. דיברנו על זה שאם נשיג אותה נבין למה אנחנו נולדים ובאיזה צורות, מהם החיים שלנו, מה קורה אחרי שמתים, נפטרים מהגוף שלנו, מה קורה לנו אז וכן הלאה. כל הידיעות, כל מערכת ההפעלה נמצאת בספירה העליונה.

אז כל הרע שמתגלה זה בעצם לא רע, אלה הכוחות שדוחפים אותנו לצאת מהספירה התחתונה לספירה יותר עליונה, מהעולם המוגבל לעולם אין סוף. לכן לא להסתכל על הרע שמתגלה, הרע הוא רק זה שמראה לי שאני צריך לזוז מהמקום הזה, למקום יותר גבוה. אם אני מקבל אותו כך, הוא הופך להיות בשבילי טוב, הוא הופך להיות בשבילי האמצעי שעוזר לי לעשות צעד קדימה לקראת הנצחיות והשלמות.

"צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, לבטל הרצון לקבל, מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מיחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם," אז יהיה לכל אחד מאיתנו כוח של עשירייה נניח "ע"י התכללות אחד מהשני, אם כל אחד מבטל את עצמו להשני, וזהו ע"י שרואה מעלותיו ולא חסרונו."

(על פי רב"ש-א. מטרת החברה-ב)

מאיפה יש לנו הכלל הזה שכל אחד הוא כלול מכולם, שאנחנו בעשירייה יכולים להתחבר לא כמו בעולם שלנו. שאם יש לנו עשירייה (ראו שרטוט מס' 2), אז כל אחד יכול להיות כלול מכולם, זאת אומרת יקבל מכולם כוחות, הבנה, השגה, הכול יקבל מכולם וזה יהיה שלו. במקום אחד הוא יהיה עשר, וכך כל אחד יהיה עשר. ואז הם יכולים שוב להמשיך התכללות, וכל אחד יהיה כבר מאה. ואז שוב התכללות, וכל אחד יהיה אלף, וכן הלאה. האמת שיש כאן תהליך לא גיאומטרי, הרבה יותר מזה. רק מזה יש לנו הגדלת הכלי הרוחני, שכל אחד נכלל מכולם ואז יכול לקלוט את הבורא פי עשרה, פי מאה, פי אלף וכן הלאה יותר. יש לו אז כלי יותר גדול.

לכן הבורא שבר אותנו והכניס את עצמו בינינו, בינינו הוא נמצא, וכשאנחנו בכוח כל הזמן רוצים להתחבר, נניח אני והחבר, אז מתגלה בינינו בורא, רק שהוא מתגלה באגו ההדדי שלנו, בדחייה, שכל אחד מאיתנו דוחה את הזולת. וכוחות הדחייה האלו זה הבורא בעצמו, רק שמתגלה בצורה הפוכה. לכן מה שאנחנו מבקשים ממנו, זה ''להפוך את עצמו'' ואז במקום הסתרה מגיע לנו גילוי.

זאת אומרת מה שעוזר לנו להתמודד עם הרעש שמתגלה, החולשה, הדחייה, חוסר הרצון, זה להזכיר אחד לשני שזה הבורא שמתגלה עכשיו בינינו. אבל תכונתו השפעה ואהבת הזולת, ולכן אנחנו מרגישים רע. אבל זה הוא מתגלה כהרגשה הרעה, ואנחנו רק צריכים לבקש ממנו להפוך את זה לטוב. יש על זה הרבה דברים כתובים, "דומה דודי לצבי"² ועוד.

ואז יוצא שאנחנו מבטלים את האחוריים של הבורא, הצורה ההפוכה, ומגלים את הצורה הישירה. ואז הצורה ההפוכה והישירה הן כחושך שאחר כך בא כאור, ושניהם מתחברים יחד. שניהם מתחברים יחד ואז יוצא "כיתרון האור מן חושך"³.

למה אני מדבר על זה הרבה? כי לא יכול להיות שיהיה טוב בלי רע, אור בלי חושך, חיבור ללא דחייה ואהבה ללא שנאה. אנחנו צריכים להתעלות מעל הרגשות האלה ולהבין שכך אנחנו צריכים לספוג את שניהם ולהתכלל מהם.

שרטוט מס' 2

"צריך לתת יגיעה בלהשיג אהבת הזולת." קודם כל להבין שזו לא אהבת הזולת, שאני מחבר אלי את חלקי הנשמה שלי, שבלי זה אני לא משיג את הנשמה ואז אני נשאר כבהמה. "צריך לתת יגיעה בלהשיג אהבת הזולת. ונקרא "יגיעה", היות שצריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל איך אפשר לדון את חברו לכף זכות." כשאני רואה רע לפניי אני מיד עושה על זה ביקורת, אני לא יכול לחשוב שזה רק נדמה לי, שזה לא נכון, שצריך להתייחס באהבה, צריך להתחשב. אנחנו כבר מכירים שזה לא הולך כך, אלא באמת עושים ביקורת. "ולמה צריך לאהוב אותו? –" את החבר, "אלא היות שהוא רוצה להגיע לדבקות בבורא," וזה נעשה אך ורק "ע"י השתוות הצורה," אנחנו צריכים להבין שאין כאן מקום לחשוב על תועלת עצמו, אלא כל החיים בזה שיוכל לעבוד לתועלת הזולת.

נחזור לשרטוט הקודם (ראו שרטוט מס' 3). אנחנו קיימים כאן בתוך האגו, אם אנחנו רוצים להתעלות, להיות למעלה מזמן תנועה מקום, חיים ומוות, אז אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להתעלות למעלה מכל התכונות שלנו.

שרטוט מס' 3

סדנה

למה יגיעה, החיצים האלה (ראו שרטוט מס' 3), שאני רוצה לצאת מהעולם הזה ולהיות שייך לעולם העליון, למה יגיעה חייבת להיות למעלה מהדעת? למה למעלה מהשכל ולמעלה מהרגש שלי? למה המאמץ שלנו חייב להיות למעלה מהרגש והשכל שלי, אם אני רוצה לצאת לעולם העליון?

*

אנחנו עכשיו נמצאים באיזה מצב, נקודה מתה כזאת. מתגלים קצת עייפות, ערפול במוח, גם בלב, נגמר האוויר שהיה לנו קודם, ונמצאים באיזו הרגשה של עייפות.

נניח שזה כך. נעשה תרגיל, איך אנחנו מעוררים את החברים, כל אחד בעשירייה שלו, כדי שהם יקפצו ממרץ ומשמחה תוך חמש דקות? בואו נראה אם אתם מסוגלים.

לא סתם כך, אלא לדבר. איזה מילים אתם מציעים לחבר כדי לעורר אותו מאפטיה, מאדישות, מעייפות? מה אני מוצא, איזה מילים? אז אחד אחד, כלפי האחרים.

*

כדי לחבר את החלקים השבורים מהנשמה הכללית אנחנו צריכים באמת להרגיש שאנחנו הולכים להתחבר. חיבור נקרא ''אהבה''. שכל אחד מקבל את השני כיותר גבוה, יותר חשוב מעצמו. רק אז אפשר להתחבר.

וכאן באהבה יש שני דברים. מצד אחד אני צריך להראות בכל הכוח לחברים שאני אוהב אותם. מצד שני אני צריך בכל הכוח לתאר לעצמי שהחברים אוהבים אותי. אני צריך לשחק שאני אוהב אותם, וכאן זה משחק שאני מראה להם עד כמה שאני משתדל להראות להם שאני אוהב אותם. זאת אומרת לא אוהב, אלא ''משתדל'' להראות להם שאוהב. מֵשחק. זה לא שקר, זה אמיתי.

אני לא אוהב אף אחד, אני אוהב את עצמי בלבד, אבל אני מראה להם שאני ''משחק באהבה''. אני רוצה שהם יראו עד כמה שאני משקיע כוחות, על פני אדישות או אפילו דחייה, להראות אהבה. שהם יראו את ''הפער'' הזה בין מה שאני בפנים ובין מה שאני מציג מבחוץ. אני נותן להם דוגמה, שהם גם יעשו אותו דבר. זה מצד אחד.

מצד שני אני צריך לראות שהחברים מזלזלים בי, שלא אכפת להם ממני בכלל, ואני רוצה לשכנע את עצמי שהם אוהבים אותי. אתם מבינים עד כמה זה מורכב?

למה אנחנו צריכים את זה? כי חכמת הקבלה לא סובלת שקר. על כל תגובה, על כל רצון, על כל מחשבה, על כל נטייה, הרגשה, חייבת להיות [נטייה] כנגד זה. ודווקא כשיש שניים, שנאה ואהבה, דחייה ונטייה לחיבור, אז אפשר להגיד שבאמצע נמצאת האמת. ובאמצע, שם אנחנו מגלים את הבורא.

דברו על זה, איך אני מראה לחברים עד כמה אני ''משחק באהבה''? זה נקרא אצלנו ''לעשות אהבה''. ועד כמה אני מתאר לעצמי את החברים, למרות שאני מבין שאין להם אהבה אלי, עד כמה אני 'בכוח' אומר לעצמי שהם אוהבים אותי.

הנטייה שלי כלפיהם היא ב''זלזול ובאהבה'', והנטייה שלהם אלי ב''זלזול ובאהבה''. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". בואו נלמד איך באמת לבנות אהבה אמיתית.

*

אני רוצה להוסיף, אסור לי להיות רק באהבה, זה סימן שאני משקר לעצמי. או אני כלפי החברים או החברים כלפיי. חייבים להיות שני הרגשות האלו יחד, רק שנאה למטה ואהבה למעלה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אבל רק ביחד, אחד בלי השני לא קיים.

*

מה יותר גבוה? לאהוב את החבר שאני שונא אותו ולמעלה מזה אני אוהב אותו? או לאהוב את החבר שאני מרגיש שהוא שונא אותי, או שהוא אוהב אותי?

*

אנחנו חותמים בינינו הסכם, שכל אחד מתחייב כל הזמן להגיד לעצמו שמה שהוא רואה, הוא רואה את עצמו ולא את החבר. ולכן לא חשוב איך הוא מקבל את החבר, הוא מתחייב להתייחס אליו בחזרה באהבה, וזאת על פני זה שמרגיש אותו כטוב או מרגיש אותו כרע, ועל פני כמה שהוא רוצה לאהוב אותו או לשנוא אותו. הוא מתאר תמיד את היחס של החבר אליו ואת היחס שלו לחבר כאהבה, על פני השנאה, הדחייה, ובזה אנחנו מתחייבים זה לזה. מה הסימן? שאני תמיד רואה את עצמי כנמצא בחברה שכולם שונאים זה את זה, אבל מעבר לזה כולם אוהבים זה את זה. אז באמת נגיע ליחס כזה בין הרע למטה והטוב למעלה, שבו יתגלה הבורא.

כתוב בזוהר, "עד שזוכים להפוך כוונת הרצון מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, נקראים כוחות הפירוד מנעולים". אם אנחנו עדיין נמצאים בהרגשת הדחייה כלפי האחרים, או מרגישים שכך הם גם מתייחסים אלינו, אז ההרגשה השלילית הזאת, אני כלפי החברים והחברים כלפי, ההרגשה הזאת נקראת "מנעולים". כי הם נועלים התגלות הבורא, כי הם מרחיקים אותנו מהבורא. אבל אם אנחנו מתגברים עליהם, אז אנחנו מהפכים את כוחות הפירוד לחיבור. זאת אומרת, אם על פני השנאה אנחנו מתארים את האהבה שלנו כלפיהם ומצדם אלינו, אז כוחות הפירוד נעשים לכוחות החיבור, החושך נעשה לאור ומר למתוק והמנעולים נעשים לפתחים.

איך אנחנו חותמים בינינו הסכם שאנחנו כל הזמן עובדים על זה? כי נשאר לנו לעשות מאמץ לא גדול, ואז את הרגשת החושך, הדחייה, החולשה וכן הלאה, אנחנו הופכים לגילוי הבורא. איך אנחנו מתחברים, איך מתארים לעצמנו "על כל פשעים אהבה" עד שמתגלה הבורא? לא מוחקים פירוד, לא מוחקים דחייה ושנאה, אלא מכסים אותה באהבה. נתאר את זה.

אני רוצה לחנוק את החבר ובמקום זה אני מחבק אותו עם ידיים רועדות. איך עושים זאת?

*

איך אנחנו מתארים מנעולים, מעצורים, כוחות הדחייה, זלזול, ואנחנו מתגברים עליהם, ואותם, את הכוחות האלה אנחנו הופכים לפתחים, והבורא מתגלה ביני לבין החבר? הוא מתגלה באמצע, בינינו. בואו נתאר זאת באיזו צורה רגשית, שכלית, איכשהו. נניח שזה קורה עכשיו, בצורה כזאת תדברו.

*

ברגע שאני עובר משנאה לאהבה ומתחילים להתחבר שנאה ואהבה בצורה כזאת שנעשה ביניהם כזה חיבור, שלא ברור מה זה שנאה ומה זה אהבה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", ומתגלה הבורא. תדברו על זה, שזה יעבור דרך ההרגשה.

*

כשאתם מחזיקים עכשיו במצב של אהבה, האם אתם מרגישים שצריכים להוסיף קצת פלפל, מלח, קצת דחייה, קצת שנאה כדי לעדן את האהבה? נכון או לא?

*

מנחה: אנחנו עוברים לשאלות ותשובות והתהליך יהיה כזה, אנחנו רוצים לכתוב שאלות כעשיריות, וגם התלמידים החדשים יוכלו לכתוב יחד עם החברים בעשירייה שאלות. ניתן לכך כמה דקות.

שאלה: לאחר שבקשת מאתנו להוסיף קצת מלח ופלפל עלתה לנו שאלה ביחס לסדנה שהייתה לנו לפני השיעור שבה בררנו את הארגון האירופאי. האם לדעתך הארגון הזה צריך להיות רק מנקודת מבט פיזית, כמו המפעל בישראל, או שאנחנו מדברים על ארגון רוחני של אירופה?

אני חושב שהאיחוד האירופאי, כמו בכלל כל האיחוד, צריך להיבנות על תשתית בריאה. תשתית בריאה היא שאין ברירה ולכן מתחברים. זאת אומרת, קודם כל הכרת הרע במצב שלנו שאנחנו חייבים להתחבר אחרת יהיה רע.

מתוך זה צריכים להבין שאם אנחנו רוצים לחבר קבוצות ואנשים בודדים אנחנו צריכים לחבר אותם סביב פעולה שהיא מאוד מאוד נחוצה לאירופה, והפעולה הזאת היא הפצת שיטת התיקון. סביב זה.

לי נראה שעכשיו חשוב מאוד קודם כל להפיץ, ובזה אנחנו נבנה את עצמנו. ההפצה היא דרך כלי התקשורת האינטרנטיים שפתוחים לכולם. שכל אחד ידאג לעבד את החומר המתאים, לשלוח אותו לבדיקה, כי אם החומר לא טוב, האדם הזה גורם נזק לאחרים ולעצמו פי כמה. אז בבקשה, כמה שיותר לכתוב שירים, לצלם קליפים, כל מיני טוויטים קטנים, כל דבר הולך, בכל השפות שאתם מסוגלים, וכמה שיותר לפזר. וסביב זה, אני חושב, אנחנו נוכל לבנות חיבור בינינו. חייב להיות משהו משותף, וחשוב, נחוץ, שיש לזה דרישה. לכן כך אני חושב שנוכל להתחבר.

מה שאין כן, סתם מילים יפות, "בואו נדבר על אהבה, על חיבור" זה לא מספיק. כך אני חושב, אם בכלל הבנתי את שאלתך.

תלמיד: אם הבנתי אותך נכון, ארגון המבנה צריך להיות מושתת על הפצה.

כן.

שאלה: סיימתי עכשיו את סמסטר א' וזה הכנס הראשון שלי. אנחנו נמצאים כמעט בסוף היום הזה, ושאלתי את עצמי איך אני יכולה להבין אם אני באמת נותנת את כל מה שיש לי כדי להתחבר עם העשירייה שלי?

זאת עבודה ארוכה מאוד, במשך חודשים ואפילו כמה שנים, עד שאדם מבין מה דורשים ממנו אחרי המילים האלו של חיבור, גילוי הבורא וכן הלאה. לכן לשאול, "האם אני נותנת לזה את כל הכוחות שלי או לא?", אנחנו עדיין לא יודעים מה זה לתת את כל הכוחות או לא.

אני חושב שהתחלת נכון ואני שמח שבאת לכנס כבר בסמסטר א', אם תמשיכי ככה ייצא לך הכול, תצליחי. אבל כמה שיותר תהי קשורה, אם אפשר, לשיעורים היומיומיים שלנו. יום יום יש לנו שיעורים, הם לא יותר קשים ממה שהכנס הזה. אתם עוברים בכנס הזה תמצית של חומר מאוד מתקדם, ואם אתם סובלים אותו, אם אתם מבינים, מרגישים, מתחברים אליו, אני ממליץ להיות מחובר לשיעור בוקר. לאו דווקא בזמן השיעור, מתי שיהיה לכם נוח ביתר שעות היום. שם זה כוח ההשפעה, כוח החיבור הכי חזק.

שאלה: בעולם, במיוחד באירופה, יש סוג של חיבור שאנחנו כאילו עם כפפות, פוליטיקלי קורקט, אתה לא נכנס לשטח שלי, אני לא נכנס לשטח שלך, חיבור בטוח.

איזה סוג של חיבור צריך להיות בינינו שלא ייתן לנו מנוח? איך להימנע מהחיבור המזויף הזה?

אני חושב שזה לאט לאט יתגלה. אני מבין שזה גם הרגל, חינוך, אווירה שאנחנו חיים בה. זה ברור. היחסים האלו שהם מדי פתוחים וקרובים שכל אחד נכנס לתוך השני, זה לא מתאים לאירופאים. זה טוב וזה נכון. אבל זה לא מפריע לנו להיות מחוברים, דווקא ההפך, אני חושב שזה שאנחנו יכולים סתם לבוא לכל אחד ולדבר ולהתחבר ולצעוק ולהתחבק ולעשות מכל היחסים שלנו כזה בלגן, מיקס, סלט, כמו שזה בישראל, שכולם יכולים לזלזל בכולם, אני לא חושב שזה גורם לחיבור.

אני מקווה מאוד שהאירופאים דווקא ירגישו טעם בהתקרבות הלבבות. אני לא חושב שיהיה להם קשה. לי לא נראה שאותו יחס של זלזול וכאילו קרוב אחד לשני שמרגישים במזרח, זה מועיל לחיבור. זה דווקא מפריע לברר את הנטיות העדינות בין בני אדם.

שאלה: כשאנחנו מדברים על זה ש"על כל פשעים תכסה אהבה", מהו פשע מנקודת מבט רוחנית?

זה שאנחנו שונאים זה את זה מלכתחילה. עוד לפני שאני מסתכל על מישהו, אני חושב איך אני יכול לנצל אותו, אחרת בשביל מה הוא קיים.

תלמידה: זה באמת נכון.

זה מדי ישר?

תלמידה: לא, זו אמת, אני מסכימה.

כשאנחנו נתעלה מעל טוב ורע, מה אנחנו נרגיש, מה יישאר לנו להרגיש?

שאנחנו מתעלים מעל טוב ורע בצורה הגשמית, מה שיש לנו בתוך האגו שלנו (ראו שרטוט מס' 4), זה היקום שלנו, כדור הארץ שלנו, אנחנו כאן בפנים, ואם נתעלה מעל זה, אנחנו נגיע לספירה עליונה, שם אנחנו קיימים כמו שקיימים לפני לידה ואחרי מוות, קיימים בצורה נצחית. וכל התרגילים שלנו שהיום אנחנו עושים בתוך האגו, הם רק כדי לצאת ולהתחיל להרגיש את הספירה העליונה שמנהלת אותנו, שנותנת לנו פקודות שאנחנו אפילו לא מודעים לזה, אבל מבצעים אותן. זאת אומרת, אנחנו מתעלים לרמה מאיפה שמפעילים אותנו, לזה אנחנו רוצים להגיע.

שרטוט מס' 4

היום רוב התסכולים, סמים, ייאוש, דפרסיה, כל הבעיות בעולם, וגם אומרים שהרבה מחלות, הם מתוך זה שעדיין אנשים מיואשים, הם לא יודעים בשביל מה הם קיימים, מה הטעם בחיים, מטרת החיים. את מטרת החיים אפשר לגלות רק כשאנחנו מגיעים לספירה עליונה. אנחנו לא יכולים לשמוע סתם מה מטרת החיים, צריכים לחיות בזה. לזה אנחנו נגיע ואז נגלה, שם התשובות לכל השאלות.

בינתיים אני נותן תשובות, אבל ודאי שהן לא מספקות אתכם התשובות שלי, כי הן לא נועדו לזה. תשובה זה נקרא שאני ממלא את הכלים שלי, אם יש לי רצון לגלות מה מעבר לחיים, מה אחרי המוות, מהי הנצחיות, מה הסיבה לכל דבר, איך נשלחים אלי מאותה הספירה העליונה פקודות, מחשבות, רצונות שאני אפילו לא מרגיש את זה, אבל מבצע אותם. זה נסתר ממני איך אני נפעל כמו בובה על החוטים. את זה צריכים לגלות. בלי זה אנחנו כל כך אומללים.

שאלה: איך אני יכול להביא את הרע שלי לתיקון בתוך העשירייה, אם אני צריך להיות עם מצב רוח מרומם?

ודאי שאנחנו צריכים להיות במצב רוח מרומם בכל שלבי העבודה. אמנם יש מצבים שאנחנו לא מסוגלים להתגבר עליהם ולהיות במצב רוח מרומם, אבל אנחנו צריכים להבין שזה לא בסדר. עלינו להכין את עצמנו מראש לכל מצב רע שיבוא, שנהיה בכל זאת בשמחה כמו במצב הטוב, זה נקרא להתעלות למעלה מהדעת.

צריכים ללמוד איך לעשות זאת, אני לא אומר שתמיד אפשר, כבעל ניסיון אני אומר שזה לא פשוט, אבל אפשרי. את רוב המצבים אנחנו יכולים בטוח לעבור בצורה של מלא שמחה, מלא תקווה, שאנחנו קשורים למטרה, ובאמת נמצאים כבר מחוברים למטרה ורק עוד קצת, עוד קצת יש לנו להתאמץ כדי שזה יתגלה.

שאלה: איך אני יכול להוסיף פלפל כדי להרגיש את הטעם באהבה?

לעשות ביקורת על אהבה. האם אני אוהב אותו? האם הוא אוהב אותי? האם זו רק אהבה ואין כאן שום דבר אחר? איך זה יכול להיות, כי שנינו אגואיסטים? למה הוא אוהב אותי? בגלל כך וכך. למה אני אוהב אותו? בגלל כך וכך. ואם ההיפך? לעשות ביקורת על האהבה, אבל ביקורת בונה, שמגדילה את האהבה. על ידי זה אנחנו מתחילים לראות תכונות לא יפות ולא טובות בשני, ומגדילים את האהבה כדי לכסות אותן וכך מתחברים יותר ויותר.

איך אנחנו חיים במשפחה? בהתחלה נראית לי הבחורה כולה כמו סינדרלה. ואחר כך כשמתחתנים, מתחילים לגלות כל מיני דברים פחות יפים, אני פתאום מגלה שאין לה את הנעל הזאת [מזכוכית], שזה הכול אחרת. אבל עובדים על זה, צריכים לעבוד על זה שעל כל פשעים שמתגלים אחד בשני, כי שנינו בני אדם, שנינו מכוערים, אגואיסטים עם כל מיני תכונות, עם כל מה שקיבלנו מהחינוך, מההורים, מכולם, אנחנו צריכים להתגבר על זה, ולעשות כך שתכסה אהבה. אז האהבה גדלה למרות שמגלים דברים שליליים. אבל על זה צריכים לעבוד, זו טכניקה, אין מה לעשות, אנחנו מכירים את זה מהחיים. זו לא אהבה טבעית. טבעית זה לעצמי או לילד שלי. אבל לזולת, אפילו לאישה או לבעל, צריכים לפתח.

אותו דבר כלפי החברים. כלפי החברים זה יותר קל, כי בזה שאני מתחבר אליו אני רוכש את הבורא, הבורא הנמצא בינינו. עד כמה שאנחנו מחוברים בינינו, אני וחבר, הבורא מתגלה יותר ויותר. זה התהליך. אבל חייבים להבין שבכל פעם שמתגלה דבר רע זה לטובה.

תלמיד: תודה רבה.

בהצלחה. בחיים, להשתמש בזה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתחייב באופן מעשי לעבודה הזו של אהבה, שעליה דיברנו בשיעור האחרון, מבלי שנברח מזה?

אנחנו דיברנו אתכם שאהבה אצלנו זה לא נקרא שאני אוהב. אני אוהב דגים, אז אני מנשק אותם? אתה מתאר לעצמך שאני מנשק דג? לא. אני אוהב אותם. אז אהבה בינינו זה נקרא שאנחנו מתקשרים בינינו בכל צורה אפשרית, להרגיש ששנינו זה אחד, כי במידה שאנחנו כך נתחבר, אנחנו נגלה את הבורא בינינו.

יש לנו בזה פעולה, שיטה, אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. בדרך כלל כשאנחנו מדברים על אהבה, אז "אהבה", "לאב love))" זה כמו "מו". אצלנו אהבה זה משהו מחושב מאוד, משהו מאוד מאוד רציני שאנחנו צריכים להגיע לזה. זו תכונה שאנחנו מגלים, אף אחד לא יודע מה זה, אף אחד לא יודע, כי אנחנו אוהבים לפי הבטן שלנו, לפי ההורמונים שלנו, וכאן מדובר על משהו אחר. צריכים לעבוד על זה ואז תרגישו על מה מדובר, המילה היא מאוד מבלבלת. אבל זו אהבה שהיא לגמרי לא דומה למה שאנחנו חושבים.

שאלה: היינו רוצים להודות לך בשם כל אירופה, על העבודה העצומה שאתה עושה וכל מה שאתה נותן לנו. ולא תמיד יש לי את ההזדמנות להודות לך על המאמץ העצום והדוגמה שאתה נותן.

השאלה מהעשירייה היא, כשאני מקבלת את הכרת הרע ביחס לחברים, באיזה אופן עלי לפעול כלפיהם? האם אני צריכה לצפות למשהו מהם כלפיי?

יש כאן עניין מאוד מיוחד, כי אני לא רואה חברים, אני לא מרגיש חברים, כמו שאנחנו לומדים מתפיסת המציאות, אין חברים, זה מה שאני מתאר לעצמי. אני מתאר לעצמי את חלקי הנשמה שלי, שהבורא הכניס בין החלקים האלה כוח התנגדות, ואז נראה לי שהם שונים, החלקים האלה זרים עד כדי כך שאני שונא אותם, דוחה אותם.

צריכים כל הזמן להשתדל לחזור למצב האמיתי, שאני צריך לאהוב את החלקים האלה הזרים. וכמה שהם נראים לי לא כל כך ידידותיים, קרובים, סימפטיים, אני צריך להבין שכך בכוונה אני רואה אותם כדי לעבור על פני ההרגשה הזאת ולאהוב, על פני השנאה, אהבה.

לכן ממש להשתדל, זה צריך להיות מול העיניים, תזכורת כזאת, שמה שאני רואה זה את החלקים מהנשמה שלי. ובכלל כל המציאות דומם, צומח, חי ובכלל כל בני האדם, כל מה שאני רואה, אני רואה רק את הנשמה בלבד. כמו שבעל הסולם אומר, שנבראה רק נשמה אחת. ואנחנו רואים את החלקים שלה כמו שאנחנו יודעים שזה לפי הדרגות א' ב' ג' ד', שזה דומם, צומח, חי, מדבר בנשמה אחת שלי. ואתם נמצאים שם בתוך הנשמה שלי כחלק המדבר, ובתוך החלק המדבר יש את החלק הכי יקר, המדבר שבמדבר. לכן אני שונא אתכם, כי אם אני אתגבר על הדחייה הזאת, אני אחבר את כל חלקי הנשמה יחד.

שאלה: כדי להשלים את השיעור, האם אתה תוכל לתת לנו סיכום של השיעור היפיפה העמוק הזה, וגם כיוון להמשך הערב, שאנחנו ניכנס לטיש איתך. גם איך נוכל להמשיך וליישם את מה שקיבלנו ממך.

רוחניות נקראת נצחיות, מה שאנחנו משיגים זה נשאר. זה נעלם מאיתנו, אבל זה כבר שלנו, השגנו, בנינו, רכשנו את זה. הכי חשוב בשבילנו זה כל הזמן כמה שאנחנו יחד כאן, ויש לנו באמת הזדמנות מאוד מיוחדת מלמעלה, לראות בכל אחד ואחד חלק מהנשמה שלו. על ידי זה אנחנו נותנים לאור העליון לחבק אותנו, להיות כמקיף, כענן כזה סביבנו. אני מאד ממליץ, מבקש, תישארו בהרגשה הזאת כמה שאפשר יותר, גם היום וגם מחר ועוד נחזק אותה. ומי יודע, יכול להיות שכבר היא תהיה מספקת כדי להביא לנו את ההרגשה הרוחנית הראשונה. בהצלחה.

(סוף השיעור)

---

1. "אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה." (זוהר לעם, תצווה, 86)↩

2. שיר השירים ב', ט'↩

3. "כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב', י"ג)↩