שיעור בוקר 31.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/aqmrKX2F?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 147, "מאמר המרגלים"

קראנו מאמר מכרך ג' שלבי הסולם, עמוד קכ"א, פרשת "שלח", מאמר "המרגלים".

ההנחה שלנו קודם כל צריכה להיות, שכל דבר שברא הקדוש ברוך בעולמו הוא לא ברא שום דבר מיותר, כי מהפועל השלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות. ואז ודאי שהכוחות הרעים והכוחות הטובים הם פועלים יחד כשתי מושכות כדי להביא אותנו למטרת הבריאה.

בעצם כלפי הבורא או כלפי המצב המתוקן אין הבדל בין הכוחות הרעים והכוחות הטובים, אלא רק בהרגשתנו, איך שאנחנו מרגישים, איך זה בהרגשה פועל עלינו. אנחנו גם יודעים מהעולם הזה, עד כמה הכוחות שנראים לילד רעים, הם באמת כוחות טובים ומועילים לו, ויש הבדל גדול בין מה שמרגישים ומבינים ובין האמת.

ההבדל הוא פשוט. ההרגשה היא במדרגה הנוכחית, איפה שאני נמצא, וההרגשה הזאת נקראת "דעת", דעתי, הרגשתי, הבנתי. המצב שאני צריך להגיע אליו הוא מצב יותר גבוה, יותר גדול, יותר מרומם, לכן אני לא יכול להבין אותו, אני לא יכול לשקול אותו, אני לא יכול להעריך אותו לפי השכל שלי. אפילו בעולם הזה אנחנו רואים עד כמה הילדים ואנחנו בעצמנו כשהיינו ילדים, לא הסכמנו ולא הבנו את כל הלחצים ואת מה שרצו מאיתנו, כל שכן ברוחניות. בעולם הזה אפשר לתת איזו סוכריה, אפשר להפחיד, אבל ברוחניות, כשאנחנו צריכים לרכוש כל מדרגה ומדרגה בעצמנו, בהכרתנו, לפי רצוננו, אז איך אני יכול לרצות משהו שהוא יותר ממני ולא מובן לי כטוב? אם זה הדבר האמיתי.

מה שקורה הוא, שכל פעם אנחנו מדמיינים כל מדרגה עליונה מאיתנו שהיא טובה יותר מהמדרגה שלי בהבנות העכשוויות שלי. לא נראה לי אף פעם שמדרגה עליונה יותר זה יותר לוותר, יותר לעבוד, יותר להשקיע, יותר לתת, פחות לחשוב על עצמי, פחות לקבל, לא להביא בשום חשבון מה אני מרגיש, מה איתי. נראה לי תמיד שמדרגה יותר עליונה היא משהו יותר נוח, יותר לי. ככה זה, מה לעשות?

לכן אומרים שמדרגה עליונה כלפי מדרגה תחתונה נקראת אמונה, שם מאוד מוזר. איפה שאני נמצא עכשיו זה נקרא דעת, דעתי, ההרגשה שלי, ההבנה שלי, התפיסה שלי. ומה שלמעלה ממני, אם אני אבוא למדרגה למעלה ממני, ואני גם אדע, ארגיש ואבין מה קורה שם, אז זו תהיה דעתי, הרגשתי, הבנתי. אבל בינתיים ממדרגה יותר תחתונה, המדרגה היותר עליונה נקראת אמונה.

איך אני יכול לעלות אליה? כדי לעלות אליה, לכבוש אותה, אני צריך לזה רצון. בלי רצון אי אפשר, כי אין כפייה ברוחניות. זה לא שבעולם הזה נותנים לילד כמה מכות והוא מסכן הולך לבית ספר, ואיכשהו עובר את החינוך. ברוחניות נותנים מכות, נכון, אבל אחרי המכות אני בכל זאת צריך להגיע להסכמה. ככל שאני משתדל להבין מדרגה יותר עליונה, ומשתדל להבין אותה בצורה יותר אמיתית, כך היא נראית לי פחות ופחות מושכת.

ברוך ה' שאנחנו נמצאים בהסתרה ולא נותנים לנו לראות מדרגה יותר עליונה, אחרת כולנו היינו בורחים מזה. איזו רוחניות? אם הייתי יודע שזה נקרא רוחניות, אז הייתי ממש מיד עושה "רברס". אלא ברוך ה' יש הסתרה, והמדרגה היותר עליונה נראית לי יותר נוצצת במובן שלי, ואני משתוקק אליה. זה נקרא מצב "לא לשמה".

מלא לשמה לאט לאט בא לשמה. למה? אני משתוקק לשקר שבניתי לעצמי שזו הדרגה היותר עליונה, ובינתיים כשאני רוצה להשיג את השקר הזה הוא מאיר עליי, אבל מאיר בצורה אמיתית באור מקיף. האור מקיף הזה לאט לאט נותן לי חן דקדושה מה שנקרא, ובהחלט איכשהו אני מתחיל להסכים, לא יודע איך, אבל בכל זאת שיהיה ככה, מסכים עם מה שיש, שתהיה רוחניות כפי שיש. גם זה לא בצורה ברורה, הכול בהסתרה.

אבל יש כאן עניין. בזה שאני הולך כבר לבקש, למרות שהשכל שלי מבין ככה, והאמונה, המדרגה העליונה היא מעל השכל, יש כאן עוד עניין. אני בכוחות שלי עצמי לא מסוגל ללכת באמונה למעלה מהדעת, להתבטל כלפי מדרגה יותר עליונה, כלפי מצבי העתידי. אלא כדי לרכוש אותה מדרגה יותר עליונה, מצב יותר רוחני, אני צריך לזה כוח חיצון. הכוח החיצון הזה נקרא עזרת ה'. בשביל מה אני צריך אותו? כי באמת המדרגה העליונה היא לא שאני יותר מבין, יותר שולט ויותר רוכש, לא שאני יותר מוותר ויותר נותן, אלא אני יותר דומה למאציל, לבורא, לכוח העליון, ממש העליון. לכן זה נקרא מדרגה יותר עליונה, כי בה אני נמצא ביתר התאמה לאלוהות. לכן המצב הבא שאני הולך לרכוש בעזרתו, בעזרת הכוח העליון, הוא יהיה לא סתם עולם הבא, אלא עולם או מדרגה יותר גבוהה, יותר רוחנית.

אחרי כל מה שסיפרתי, כשאדם רואה איזה יחסים יש בינו ובין המצב היותר עליון העתידי שלו, אז אחרי שהוא רוכש את המצב היותר עליון, הוא רואה עד כמה כל כוחות דפרודא שרצו לנתק אותו מהדרך, לסתור לו את כל ההתקדמות, עד כמה הכוחות האלה היו מועילים וממש הביאו אותו למצב יותר עליון. כך המרגלים הופכים להיות ממש לכוחות המועילים.

לכן בקבלה כל מצב שהוא יותר, או כל מצב שהוא פחות, יש לו הגדרות מסוימות. למשל מרגלים גורמים לירידה, אז זה נקרא "חטא המרגלים". אבל בלי שהאדם יורד לחטא הזה ומתגבר עליו, אין לו מה לעשות, בלי זה הוא לא יכול לכבוש את ארץ ישראל. לכן למרגלים יש מקום בתורה ויש להם תפקיד מאוד חשוב.

מה עשו המרגלים? הם הביאו מארץ ישראל פירות מאוד גדולים, ולגבי פירות רוחניים, אדם מוכן. בתמונה אפשר לראות שהם הביאו אשכול גדול כזה של ענבים, וכתוב שכל אחד לקח רק פרי אחד על כתפיו, עד כדי כך היה איזה אגס או תפוח גדולים. זאת אומרת, לפירות של ארץ ישראל אנחנו מוכנים, אבל גם זה שיש שם עמים גדולים, ומפחידים מאוד והכול לא פשוט, וקשה לרכוש את זה, זה גם נכון. שני הנתונים האלו הם שעוזרים לאדם בדיוק להגיע לארץ ישראל. אם זה רק פירות, אז האדם היה רץ עם אותו רצון לקבל שלו.

וממש בלי בעיה היה הרצון לקבל שלו רק יותר גדול והיה נכנס ליתר קליפה, וזה שהוא חייב להתמודד עם העמים שם, חייב להילחם, לכבוש את ארץ ישראל, שנקרא "כיבוש הארץ", שהופך את הכוונות מ"על מנת לקבל" לכוונות "על מנת להשפיע". זה נקרא ששבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל, הגויים, הכוונה על מנת לקבל, זה בעצם בתוך האדם, בתוך הנשמה שלו, ואת שבע הרצונות העיקריים, מ'חסד' עד 'מלכות', ז"ת דמדרגה, הוא מתקן אותם, כדי שבמקומם יבוא עם ישראל. "עם ישראל" זה נקרא כוונה על מנת להשפיע. על אותה ארץ, על אותו רצון, כבר יהיה כוונת עם ישראל על מנת להשפיע, במקום שבעה עמים שזה נקרא כוונות על מנת לקבל. זה העניין של "כיבוש הארץ".

תלמיד: איך האדם יכול להילחם בע' אורות אם הוא לא יודע? רק רואה שזה מצב שלא רוצה שיקדם אותו, ובכל זאת, צריך להילחם בו. האם הוא יודע לברר בסופו של דבר את מה שמפריע לו?

אנחנו לא צריכים להיות חכמים. אתה שואל, איך אדם יכול לדעת, יכול לברר, עם מי להילחם, איך להילחם? אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת יותר מהמצב שאנחנו נמצאים בו. המצב העתידי תמיד יהיה נסתר מאיתנו. מה שאנחנו כן יכולים, זה לתת יגיעה במה שאפשר. זאת אומרת, לבחור בחברה, בספרים, ביגיעה בהם, בכמה שאפשר להיות קשור לנושא עצמו. אבל לדעת בדיוק מה אני עושה עכשיו, איזו ספירה אני משלב עם איזו ספירה ובאיזו מידה, באיזו עביות, באיזו כוונה מדויקת אני עושה על זה ייחודים, אני לא מסוגל לדעת. זו עוד לא מדרגה שלי.

במדרגות היותר עליונות, כשאני כבר נמצא בעולם הרוחני, וגם לא במצב של עיבור או יניקה, במצב הקטנות, אלא במצב הגדלות, שיש לי מסכים על כל הרצונות, והבנות, וכן הלאה, אז אני הולך למעלה מהדעת. בכל זאת, יש שם דברים שאתה הולך בניתוק מהפנימיות שלך, אלא בדבקות כלפי העליון, כמו עובר או כמו קטן, שאז מעלים אותך מדרגה.

אבל אפילו עוד לא זה שאתה שולט נגיד במצבך, אז השליטה שלך שם זה כבר משהו אחר, אתה מכיר את המבנה שלך, מי אתה, המבנה של הנשמה, איזה דברים ובאיזה הצטברויות אתה יכול לתקן, ואז כנגד זה אתה מבקש כוחות, זאת אומרת שההליכה היא אחרת לגמרי.

במצבנו אנחנו נמצאים במצב שנקרא "הסתר כפול", שאנחנו בכלל לא רואים כלום חוץ מעצמנו, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא רואים שום דבר חוץ מעצמנו, זה נקרא "הסתר כפול", ולא כמו שסתם בהמה או אדם נמצאים בעולם הזה וזה נקרא הסתר כפול, כי הם לא נמצאים בהסתר אפילו. "הסתר כפול" נקרא שאתה כבר מרגיש שאתה נמצא באיזו הסתרה, אבל אתה לא יודע אפילו בהסתר ממה.

ואחר כך המצב הזה מתהפך למצב יותר טוב, שאתה מרגיש שאתה נמצא בהסתרה, שיש כוח עליון שהוא מסובב לך כל מיני דברים שקורים לך, טובים, רעים, לא חשוב, אבל זה הוא שמסדר לך משהו, זה כבר נקרא "הסתר רגיל". אז במצבים האלו אנחנו לא יכולים בדיוק לקבוע מה לעשות, ובאיזו צורה, ואני לא יודע את עצמי, ולא יודע את המערכת שאני נמצא איתה, שאני עובד איתה. אין לי לזה שום מושג. מה שאני יכול לעשות זה מה שניתן לי ממש בהסתרה. זאת אומרת, ספרים, קבוצה, והפצה. זהו.

תלמיד: אבל אז עושה רושם שאתה כן יכול לדעת אם אתה בהסתר רגיל או בהסתר כפול? או לפחות בהסתר רגיל.

אדם לא קובע באיזה הסתר הוא נמצא או באיזה גילוי הוא נמצא, זה תלוי באמת ממה שהאור מאיר עליו מלמעלה. הבורא נסתר מאיתנו מאחורי מאה עשרים וחמשה פרגודים, וילונות כאלו, שזה מאה עשרים וחמש מדרגות. חמישה עולמות, כפול חמישה פרצופים, כפול חמש ספירות בכל פרצוף. אחריהם נמצא הבורא ואני נמצא כאן.

ביני ובינו יש מאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה, העלמה, עולמות. אני אף פעם לא קובע באיזה מצב להיות, זה נקבע על ידי מבנה הנשמה שלי שכבר קיבלתי מראש, ולפי מבנה הנשמה הזה אני צריך להגיע למצב המסוים בגמר התיקון. אני למצב המתוקן שלי ואתה למצב המתוקן שלך.

אז ביני ובין המצב המתוקן שלי יש מאה עשרים וחמש מדרגות, ובתוך המדרגות האלה יש שביל מאד מאד מדויק, כזה דק, בשבילי לי, ובשבילך שלך. אז עלינו רק "ללחוץ על הגז" מה שנקרא. חוץ מזה שום דבר.

אם אני מסכים עם ההתקדמות, מסכים עם ההליכה הזאת, גם בכל מה שיהיה, ורק רוצה להגביר את הקצב, ולא נכנס לשום דבר אחר חוץ מקצב, זה נקרא שאני בוחר התקדמות נכונה, אופן של ההתקדמות הנכונה, אז אני ממש מרגיש את זה מצוין, ובכל מצב ומצב אני מממש את עצמי באופן מקסימלי וממש עושה את כל הדרך בצורה אופטימלית, המועילה ביותר.

תלמיד: איך אדם יכול לדעת לאיזה עם הוא שייך?

אתה מדבר עלינו או על המרגלים

תלמיד: על המרגלים

בסך הכול, כל הנברא שנברא מהבורא נקרא "נשמה" או "אדם", הנשמה הזו מתחלקת לשני חלקים עיקריים, הנקראים גלגלתא עיניים ואח"פ, או כלים דקבלה וכלים דהשפעה, או כלים דפנים וכלים דאחוריים, לא חשוב איך נכנה אותם, מדובר בשני חלקים. האחד זך יותר, עם פחות עביות, והאמת מדובר בהתכללות תכונות הבורא בתכונות הנברא שנקראת "עם ישראל", ומפני שזו התכללות תכונות הבורא ברצון לקבל מוטלת על החלק הזה משימת תיקון החלק של הנברא, שהוא תכונות הנברא עצמו.

הבורא אם כך, ברא נברא שיש בו חלק הנקרא "עם ישראל" וחלק הנקרא "אומות העולם". עם ישראל נקרא גלגלתא עיניים, ואומות העולם הן אח"פ. גלגלתא עיניים זה ט' ראשונות, אלו תכונות הבורא שחדרו לנברא ובעצם מלכתחילה דומות לבורא, ואח"פ זה הנברא עצמו, לכן כתוב שהבורא פנה לכל העמים ורצה לתת להם תורה והם לא רצו, כי הם כלים דקבלה, הם רוצים לקבל. וישראל אמרו "תביא", כי הטבע של ישראל דומה לטבע הבורא. המבנה הזה נקרא "נשמה", או "אדם", אדם הראשון. לאחר מכן הוא עבר שבירה, ויוצא שישראל ואומות העולם נמצאים בערבוביה, ואין לחלק ביניהם מי זה מה, ובכל חלק וחלק שניקח מהמבנה תמיד יהיה חלק הקשור לישראל וחלק הקשור לאומות העולם, כך בכל פרט ופרט אחרי השבירה. וזה מה שעלינו לתקן.

בעולם הזה, אם לא נדבר על רוחניות אלא על איך זה מתלבש בגשמיות כהעתקה, יש עם ישראל ויש אומות העולם. גם עם ישראל כתוצאה מהשבירה לא היה מלכתחילה עם ישראל, אלא היו סתם אומות, והבירור בעניין התחיל מלמעלה על ידי איש אחד הנקרא "אברהם". אברהם התחיל להרגיש משיכה לרוחניות, הרגיש שחלק עם ישראל שבו מתחיל לחפש איך להיתקן, ואז נעשה כאילו השורש לעם ישראל, הראשון כאן בעולם הזה. אברהם היה בדואי כמו כל העמים שהיו אז, עירקי, לא יהודי. הוא נעשה יהודי בזה שהתחיל להתחבר עם הבורא ולקבץ תלמידים וכך, גם מיצחק ויעקב התחילה האומה. מה זו אומה? אומה היא קבוצת מקובלים, ומלבד הנתון הזה אין שום הבדל בינם לבין כל הבדואים השכנים שלו. הוא ישב בפתח האוהל, קיבץ אנשים וקרא להם לבוא ללמוד, דיבר איתם על האלוהות, על הבורא, על השגות. כך עשה, הפצה. בזה נעשה יהודי, אין שום דבר אחר.

אתה שואל, איך לדעת מאין אתה, אז אם יש בך אותה השתוקקות לרוחניות, להתקרבות, לקשר עם הבורא, אותו רצון שבך נקרא "יהודי", ואם יש לך רצונות אחרים, גם אם הם הטובים ביותר שיכולים להיות בעולם הזה, אבל לא בקשר עם הבורא, זה נקרא חלק הגוי שבך. אברהם מלכתחילה היה גוי, רצה כמו כל הבדואים שיהיו לו יותר עיזים ופרות, אחר כך התחיל לרצות רוחניות עד כדי כך שעזב את העיזים והפרות שלו, הם כבר לא היו כל כך חשובים, ובזה נעשה יהודי. "יהודי" מהמילה ייחוד עם הבורא. לכן כל אחד יכול לבדוק את עצמו, זה יכול להיות ספר מאיטליה, או כדורגלן מברזיל, או מאפיונר מישראל, לא חשוב מי ומה, אם יש בו רצון להתייחד עם הבורא, הוא נקרא "יהודי", ואם אין הוא נקרא "גוי".

אבל אצל צאצאי אברהם, הצאצאים הביולוגים, הייחוד עם הבורא פועל כבר כחוק מחויב. זאת אומרת הם מחויבים מפני שהם צאצאי אברהם. כמו שפרצופים רוחניים יוצאים זה מזה, כך גם הפרצופים הביולוגים שיצאו מהאדם, הצאצאים שהוליד, כבר מחויבים להגיע לרוחניות ראשונים, לעומת כל יתר האומות הביולוגיות שבעולם הזה. יש כבר התאמה בין הנשמות, הרצונות שמתלבשים בגופים של יהודי בעולם הזה וגוי שבעולם הזה. יהודי בעולם הזה חייב להתקשר עם הבורא, אחרת יקבל מכות. גם גוי בסופו של דבר יהיה חייב אבל אחרי היהודי. והיהודי, חוץ מזה שמתקשר עם הבורא, הוא חייב להביא את תורת ההתקשרות הזו לגוי. זה נקרא שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע". הם לקחו את השיטה איך להתקשר עם האלוהות ולהעביר אותה ליתר האומות.

הבורא רצה לתת ליתר האומות את התורה, כי הם צריכים את התיקון ועם ישראל מלכתחילה לא צריך תיקון. לכן שוברים את עם ישראל, מורידים אותו לדרגת אומות העולם, שולחים אותו לגלות ובגלות יש התערבבות, התבוללות בין האומות. כתוצאה מהגלות, אפשר אחר כך ללקט מהגויים וגם להשפיע עליהם. עם ישראל בצורה כזו מושך בסוף הגלות את האור לעצמו, מתקשר עם הבורא, וגם מעביר לכל הגויים את עניין ההתקשרות לבורא. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

כתוב אצל מקובלים, ובעל הסולם כותב את זה במאמר הערבות וגם כתוב בזוהר, שבסוף הדורות לא רק שאין שום הגבלה על חכמת קבלה, אלא עניין ההפצה כבר ממש שייך לכולם. נמצאים במצב כזה שכבר לא לאום ולא כלום לא מוגבל. אנחנו מאחרים.

תלמיד: מתעורר בי רצון חדש, אני רוצה מטרה מסוימת שאני לא יודע להגדיר כרגע והיא נמצאת בהסוואה. האמת היא שאת המטרה הזו אני רוצה לא כי פתאום באה לי מטרה חדשה, אלא מאסתי במקום שאני נמצא בו כרגע, אני לא יכול לחיות בו יותר. המרגלים באים ומספרים לי כמה קשה להשיג את המטרה ההיא. למה לא באים ומספרים לי כמה כדאי להישאר איפה שאני נמצא עכשיו?

שאלה יפה מאוד, למה המרגלים מספרים לי ששם טוב מצד אחד, שיש פירות טובים, אבל מצד שני קשה להשיג? כי מרגלים הם שליחים, מלאכים, והם אומרים לאדם שני דברים, שהם מתקדמים לכל דבר שרוצים על ידי שני דברים – על ידי כוח השלילה במצב הנוכחי, שלא טוב לי במצב הנוכחי או משהו כבר לא מספק אותי. ועל ידי כוח חיובי, מצב חיובי שיש במצב העתידי, שהוא מושך, נוצץ, שאני נמשך לזה. שני כוחות, שלילי כאן וחיובי שם. על ידי שני הכוחות האלה אני רץ קדימה לאותו מצב שאני רוצה, וגמרנו.

אבל זה לא מספיק. כי השגת המצב החדש היא תמיד השגה, כלומר אתה צריך לקבל יותר כלים. מה זאת אומרת שאני מגיע למצב יותר טוב? מצב יותר טוב הוא שאני ארצה יותר, אוכל להבין יותר, להרגיש יותר, שאהיה יותר עשיר בהבחנות. עזר ויצמן הגיע לצרפת, פתחו שם בקבוק מלפני מאתיים שנה, יין משובח, הוא הכניס לשם סודה ואמר "אני רגיל לעשות שפריץ", הצרפתים השתגעו, זה יין משובר שפתחו, לא יודע כמה עולה הבקבוק הזה. זאת אומרת הוא לא הבין.

כלומר צריכים הבחנות להבדיל בין הדברים, תרבות פנימית, רצונות עשירים כאלה. זה נקרא "מומחה". במה מומחה? תיקח חרט, מה הוא יודע בחיים? אבל כשהוא לוקח חתיכת ברזל ומכניס אותה, הוא מרגיש כמה הברזל הזה הוא לחוץ, כמה הוא עכשיו ייקח ממנו את הלחץ הזה, איך הוא ישתנה, הוא ממש חי אותו, כביכול הברזל הזה נמצא בו. ואתה יכול להיות מומחה טוב מאוד במחשב, אבל אתה מגיע לחתיכת הברזל הזאת אין לך שום גישה, ובדברים שלך אתה עובד בעדינות ממש עם פינצטה. זאת אומרת בכל דבר אנחנו צריכים הבחנות.

כשאתה עולה למדרגה יותר עליונה חסרים לך כל הדברים שבזה המדרגה היותר עליונה היא עליונה מזאת שאתה נמצא בה. זאת אומרת הרגישות צריכה להיות יותר גבוהה, מספר הבחנות בכל דבר, לא רק רגישות. בטכניקה יש מונחים כאלה. כמו שאתה מסתכל על מפת העולם, יש קנה מידה של עשרה סנטימטר, אחר כך קנה המידה גדל ואתה נכנס, ויותר ויותר מבדיל בין כל מיני דברים. אז המרגלים עוזרים לך בזה, הם מספקים לך דברים שחסרים לך, הם אומרים "חביבי, יהיה לך קשה", למה? כי חסר לך זה וזה, אתה צריך להתגבר על שבע אומות, עמים שנמצאים שם בארץ ישראל. לכל עם יש כאלה כלים גדולים, רצונות כאלה גדולים, אתה חייב להילחם נגדם. על ידי המלחמה הזאת אתה תהיה יותר חכם, על ידי המלחמה הזאת אתה תצטרך להתגבר, לתת כוח ולוותר על כל מיני דברים.

בזה שאתה רוכש את העמים האלו, עושה כיבוש הארץ, אתה כובש רצון, הארץ זה רצון, אתה כובש רצון חדש, כלי חדש, שבו באמת תאכל את הפירות האלו. הפירות שהבאנו לך עכשיו מארץ ישראל למקום שבו אתה נמצא, למדרגה יותר תחתונה, אתה רק יכול לראות אותם, ליהנות מהם אתה לא מסוגל. מהפירות של ארץ ישראל תוכל ליהנות רק כשתגיע לרצון של ארץ ישראל, לכלי הזה - אז אתה תוכל ליהנות.

לכן המרגלים ובכלל כל הדברים השליליים שאני מרגיש בדרך, אלה אותם כלים שחסרים לי עכשיו, ואני צריך לקלוט אותם, אני צריך לרכוש אותם, להכניס אותם אל תוכי ואז אני אקבל את זה. כך אנחנו חיים גם בעולם הזה, אני לומד בכיתה ג' וחייב לעלות לכיתה ד'. בכיתה ד' אני צריך להשקיע המון כוחות, אני צריך להבין, ואז אני אהיה בכיתה ד' מה שנקרא, בכל ההבנות וההבחנות והגדלות כלפי כיתה ג'.

תלמיד: רק שבעולם הזה מה שמניע אותך יותר זה שאתה שם לעצמך מטרה כי אתה מבין למה טוב לך להגיע לשם.

בעולם הזה אתה שם מטרה ואתה רואה אנשים שנמצאים במטרה הזאת ואיכשהו אתה יכול לראות ממה הם נהנים, ואפילו כמה משקיעים בזה. מה שאין כן ברוחניות זה לא כך. למה? יש חוק ברוחניות שכלים חייבים להיות קודמים לאורות, אחרת מה שאתה תרכוש מהאורות אתה תרכוש על מנת לקבל, אתה תרד לקליפות. אתה חייב מקודם להצטייד בכוונה על מנת להשפיע, שזו באמת תהיה רוחניות. אחרת כל דבר אתה תצטרך עוד לבלוע, עוד לבלוע, עוד לבלוע, ואף פעם לא תהיה מסופק, כי האור שתקבל אם הוא יהיה לפני הכלי, הוא מיד יחנוק אותך. הוא ימלא לך את הכלי הנוכחי, אז אתה מיד תפסיק להרגיש תענוג, כי כשתענוג ממלא את הרצון-הרצון לא נמצא, אם הרצון לא נמצא אני לא נהנה.

אפשר להרגיש את התענוג רק בגבול בין כניסת התענוג לתוך הרצון, שאני מתחיל משהו לקחת לפה, אבל אחרי חמש דקות כבר אין תענוג. אני עדיין איכשהו זוכר את התענוג הראשון ובו אני חי. אחרת אחרי כמה דקות אדם היה מפסיק לקבל. אז אני חייב ליצור כלי לפני כניסת התענוג, שאז התענוג לא יכבה את הכלי ואז יכול להיות מצב שאני אהיה בהרגשת תענוג תמידית. זה כבר נקרא רוחניות.

מה זה רוחניות? שאי אפשר להגיע לשום הרגשה רוחנית אם אני לא רוכש עליה מסך, כוח הגנה, שאני יכול להיות בלי התענוג הזה ואני מקבל אותו לפי ההגדרה שלי, ורק בצורה איך שאני רוצה, ואם לא, אז לא. אז אני כבר מנהל ומודד את כניסת התענוג בי ואז התענוג לא נעלם ונעשה אינסופי, גם בכמות וגם בזמן הוא ממש נצחי.

ורק בעולם הזה, רק לנר דקיק שירד לעולם הזה, יש לי אפשרות לקבל, ליהנות ומיד הוא נעלם ואני שוב רץ אחרי משהו, וכשמגיע לזה שוב נעלם וכן הלאה. אז אני כל הזמן נמצא בריצה. בריצה לאיזה תענוג מדומה. למה מדומה? מרגיש אותו לרגע ונעלם. בשביל כמה רגעים בחיים שלי אני חי? תעשה חשבון ממש שכלי. וברוחניות אתה חי בכל מצב כי הכלי אף פעם לא נכבה והתענוג אף פעם לא נעלם. זה לא חשוב באיזו צורה אתה נמצא בקו ימין או בקו שמאל, קו אמצעי, בכל מצב אתה נמצא בהצדקה ובהכוונה.

תלמיד: יש ביטוי מפורט שלכל דבר יש משמעות, לרצונות האלה?

מה שמקובלים כתבו לנו, הם כתבו מתוך מה שהם משיגים בעצמם בתוך הכלי. אין יותר מה להשיג אלא רק את הכלי של הנברא. מחוץ לכלי של הנברא יש לך בורא, אור עליון פשוט שנמצא סביב הכלי. אז מה שהם מרגישים, מרגישים את כל התופעות בתוך הכלי של הנשמה, בתוכנו ועל זה מקובלים כותבים.

הנשמה זה כלי שכולל עשר ספירות. אז הוא כותב לך ספר שנקרא "תלמוד עשר הספירות". פחות או יותר בצורה כללית, הוא מבטא לך מה הכלי שלך. בתוך הכלי הזה מתרחשות כל מיני תופעות, רק הכול בתוך הנברא. כל העולמות נמצאים בתוך הנברא, כל הכלים, הכול בתוך הנברא מחוץ לנברא אנחנו לא מרגישים ולא מדברים. כמו עכשיו שאנחנו לא מרגישים מה נמצא מחוץ לנו.

באיזו מידה אנחנו יכולים להבדיל בין כל האומות האלה? ודאי, עד הדיוטה האחרונה ממש אתה מרגיש את כל שבעים ההבחנות. מפני שבכל הבחנה והבחנה אתה צריך להיכנס עד עומקה ולברר בדיוק את האופי שלה, ואיזה מסכים אתה יכול לתת, איך לרכוש אותה, ואיך למלא אותה. אתה מעלה כל פרט משבעים הספירות האלו לתיקון שלו. וזה נקרא "השגה". איפה אתה משיג את הדברים? אנחנו בנויים מחמש הבחנות, קוצו של יוד, י' ה' ו' ה' שזה נקרא שם ה'.

עכשיו אתה ממלא את הכלי הזה, קוצו של יוד י' ה' ו' ה', חמישה חלקים, על ידי המסך באיזה אור. אז הכלי הזה מקבל מילוי. השלד הזה עם המילוי יחד נקרא "שם". למה שם ה'? כי במילוי הזה אני מרגיש איזו התאמה לאחת מהתכונות של הבורא. אז לפי ההרגשה הפנימית שלי אני אומר או הבורא הוא יפה. עם אותו כלי שאני ממלא אותו על ידי מסך אחר באור אחר, אני אומר הבורא הוא נצחי, וכן הלאה. אז יש לי כך שבעים הבחנות מתוקנות, שהן נקראות "שבעים שמות הבורא" ואם הן לא מתוקנות הן נקראות "שבעים אומות העולם".

תלמיד: האם הכול נמצא ב"תלמוד עשר הספירות"?

לא הכול נמצא ב"תלמוד ספירות". מה שהוא כתב, כתב, מה שלא כתב לא כתב. אז אתה תגלה. למה הוא חייב לך לכתוב על כל דבר? אתה תגלה את הדברים האלה איך שאתה תגלה. הוא גילה את זה בצורה כזאת. הכללים הם אותם כללים, כי המבנה שלנו הוא מבנה אחיד וכל אחד משיג את זה באותה דרך. אבל את ההרגשה פרטית של כל אחד ואחד אי אפשר להשוות, כמו שאתה לא יכול בדיוק להסביר לי מה אתה מרגיש בתה או בקפה. אלא יש איזו הרגשה משותפת מתוק, לח, חם וכן הלאה, אבל ההרגשה עצמה, חוץ מהציור החיצוני שלה, אי אפשר להעביר, כי זה התפעלות בתוך הכלי, ולכל אחד כלי משלו. לכן הם נותנים לנו כללים איך לעשות את זה, איך להגיע להרגשה. אבל להרגשה כל אחד מגיע ומרגיש בדרך משלו איך שהוא.

(סוף השיעור)