שיעור בוקר 19.09.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

א' דראש השנה תשפ"א

שיעור 2

קריין: "ראש השנה". קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מספר 11. "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת".

אני אפילו לא יודע מה עוד להוסיף אחרי שאני שומע מה שאומרים החברים, אני מרגיש את עצמי כזה קטן לפטפט ככה אחרי משהו. כי בסך הכול, אתם מביאים, אתם מגלים. זה כלי גדול, עצום, שבאמת,אם לא היינו בדור האחרון אז מזמן כבר היינו עולים לפי העוצמה שלנו לדרגות גדולות עליונות. אבל אנחנו צריכים לסחוב אחרינו עוד, כמו קטר שסוחב את הרכבת, את הקרונות, ארבעים, חמישים, לא יודע כמה, מאה קרונות, אז הוא צריך לייצר כוח עבור כולם.

ולכן אנחנו נמצאים עדיין במאמצים של חיבור בינינו, כי הוא צריך להיות מתאים לכל אותה האנושות שצריכה לעבור אחרינו, ולהיות קשורה אלינו, ואני מקווה שאנחנו בכל זאת מהר מאוד מגיעים לאותה עוצמה הנדרשת בחיבור בינינו כדי בטוח לגרום לחיבור עם כל האנושות, וכך להתחיל להכניס בהדרגה את כולם לגמר התיקון.

זה בדיוק מה שכתוב אצלנו ככותרת. "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם כאגודה אחת". בואו נקרא.

קריין: קטע מספר 11, מתוך "קול שמחה", אגרות.

 "צריך האדם לעורר לבבו דוקא לתשובה ולהכניע עצמו מפני בוראו, לקבל עול מלכותו עליו באהבה רבה, ועל ידי זה מתעורר אהבת העליון עליו, כמו שנאמר "מרחוק ה' נראה לי" וזה הוא בראש השנה, שהעליון רחוק מישראל מצד המשפט, והאדם רחוק מצד הפירוד. אמנם האדם אינו יכול לעמוד על זה בעצמו בימי המשפט, רק בתוך כלל ישראל, וכשיכלול את עצמו בתוך הכלל, כי דבר זה זכות היא לישראל, מה שנראים לפניו ית' בכלל "ואהבת עולם אהבם ומושך חסד עליהם". אבל אדם פרטי שאינו כולל עצמו בתוך כלל ישראל, אינו מושפע ממרום מאהבת הכלל. ועל זה אמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" ממש, כי אהבת ישראל מושפע משפע אהבת המקום לישראל, ובפרט בימי הדין ומשפט. ואם לא יכלול את עצמו בתוך כלל ישראל, יכול להיות ח"ו בסכנה. ולזה אמרה השונמית "בתוך עמי אנכי יושבת" כמבואר בזוה"ק, דאותו יום ראש השנה היה.". 

("קול שמחה". אגרות )

אנחנו לא צריכים בעצם לדאוג לשום דבר, חוץ מחיבור בינינו כמה שיותר עוצמתי, כמה שיותר צמוד, כמה שיותר סוגר את כל הפירוד, כל הריחוק, כל הפינות. שתהיה ממש השלמה כמה שיותר יפה, נכונה בין אחד לשני. עד שכולנו נהיה ממש כאגודה אחת. כמו שכתוב "אין ישראל נגאלין עד שיהיו כאגודה אחת.". אגודה אחת, שהמון, אבל מחוברים והופכים להיות אחד בזה שאתה לא יכול להבדיל ביניהם, למרות שביניהם כולם, כל אחד שונה מחברו.

זה בעצם מה שאנחנו צריכים להשיג. כל אחד בולט יותר מאחרים, כי הוא עולה בגובה 125 מדרגות באגו הפרטי שלו, שהוא בזה שונה מכולם, כאילו רחוק מכולם, עד כמה שאנחנו עולים ברוחניות אנחנו יותר רחוקים זה מזה, בולטים כי בכל אחד האופי שלו יותר ויותר בולט. מצד אחד.

מצד שני, אנחנו דווקא מעל זה נצמדים יותר, סוגרים, קרובים בינינו. ואז יוצא לנו, שכשאנחנו מגיעים לרוחניות, וגם אחר כך, כשאנחנו מגיעים עד גמר התיקון, מצד אחד אנחנו יותר ויותר מגושמים, אגואיסטים, ומצד שני, מעל זה אנחנו בכל זאת סוגרים את עצמנו לאגודה אחת, ואי אפשר לתאר את העוצמה שאנחנו מגיעים אליה כשנכנסים לרוחניות ומתקדמים בה.

תלמיד: אנחנו כאלה אגואיסטים גדולים.

עדיין, אנחנו אגואיסטים קטנים, לגמרי לגמרי קטנים, ממש. איזה אגו יש לנו? האגו הארצי במישור העולם הזה רק מבדיל בינינו. קצת מזה, וקצת מזה. אנחנו עוד לא מכירים את האגו האמיתי.

שאלה: יחד עם זאת, אגואיסטים, ומנסים להתחבר זה עם זה. אז השאלה היא, אנחנו באמת מתקשרים בתוך הבורא או איכשהו בינינו?

יש שתי דרגות. אנחנו בינתיים לא מגלים את הבורא כל עוד אנחנו לא מגיעים למין התקרבות בינינו שרוצים באמת להיות מחוברים כדי להשיג את כוח החיבור, כוח האהבה, כוח האיחוד, ואז מתגלה הבורא, ואז אנחנו מבינים שכל פעם אנחנו בעצם היינו קשורים אליו, נמצאים בו, והוא סיבב לנו את כל המצבים.

תלוי כלפי האדם איך שהכול מתגלה. אז כלפי האדם, הוא רואה את עצמו שנמצא בחיבור עם אחרים. עם הבורא לא כל כך. לפעמים הפוך. יש לו קשר, כאילו קשר עם הבורא ועם אחרים לא. עד שהוא מסדר את עצמו שבכל זאת החיבור שלו זה כדי להיות מחובר עם הבורא, ואז הם מגיעים כחיבור בין החברים זה ככלי וחיבור עם הבורא, וזה כאור.

שאלה: אתה אמרת שגם לאחר התיקון אנחנו נעשים הרבה יותר אגואיסטיים. אני חשבתי שבנקודה הזאת האגואיזם יעלם. אז על איזה אגואיזם מדובר?

לא. הוא לא יעלם אף פעם, כי זאת הבריאה, זה מה שהבורא ברא. בלי האגואיזם אנחנו לא נהיה קיימים. לא. אנחנו קיימים רק מפני שהבורא ברא יצר הרע. זה נקרא שהוא ברא אותנו, ומתחיל לטפח אותנו, לגדל אותנו, כמו שאנחנו מגדלים את העובר, אחר כך תינוק וכן הלאה. זה הכול האגו. רק הצורה שהאגו מקבל צריכה להיות יותר דומה לבורא כל פעם.

כשאנחנו מתחילים לעבוד בינינו בחיבור, אנחנו כאילו רוצים להיכנס להיריון, ואחר כך אנחנו מגדלים קשר בינינו במקצת בתוך הכוח העליון. אנחנו מבטלים את עצמנו. הבורא מסדר אותנו בלהיות דומים לו במקצת, כי אנחנו מקבלים איזו צורה שדומה לו, אנחנו עוברים תהליך לידה.

אנחנו מצד אחד מתנתקים מהבורא, מקבלים עצמאות, מצד שני, את העצמאות הזאת אנחנו יכולים להחזיק ולפתח עוד יותר ויותר בדומה לבורא. ואז אנחנו גדלים כאילו מחוצה לו. זאת אומרת שיש לנו אגו יותר ויותר גדול. ואנחנו מסדרים אותו בצורה יותר ויותר דומה לבורא.

לכן זה נקרא "אדם". שהוא בפנים יצר הרע. אבל הופך אותו בשימוש ליצר הטוב, הדומה לבורא. זו הדואליות שיש בנו, והדואליות הזאת היא מאוד לא מובנת, מקשה עלינו, אבל זה מה שמאפשר לנו להיות מצד אחד קיימים, הפוכים מהבורא, מצד שני, כמוהו, דומים לו.

אז לפי הפנימיות שלנו אנחנו נשארים ביצר הרע, ויצר הרע בנו כל הזמן גדל וגדל. בצורה החיצונית, היינו בשימוש שביצר הרע אנחנו נעשים כל פעם יותר ויותר דומים לבורא. עד ששני הכוחות הפנימיים האלה, היצר הרע, והחיצוניים, היצר הטוב אצלי מגיעים למאה אחוז, כדי שאני אגיע לדבקות השלמה בבורא.

אבל בפנים אני לגמרי הפוך ממנו. לגמרי. בכל הקומה. זה הקיום שלנו. אחרת לא יכול להיות שאנחנו נתקיים. כי אם אתה אומר ש"אני קיים", אז מי זה ה"אני" ו"קיים"? זאת אומרת שאני צריך להיות הפוך מהבורא. אני לא יכול להיות בתוכו, כי אם בתוכו, אז אני מתבטל. אני לא קיים כביכול.

זה בדיוק אותו המצב של השנה חדשה. השינוי החדש הוא שאנחנו רוצים לקבל על עצמנו צורה של הבורא. ושהוא, למרות שאנחנו מבפנים מאוד הפוכים ממנו, אגואיסטים, שונאים זה את זה, את כל העולם, "לא אכפת לי כלום מכולם, אבל אני רוצה יחד עם זה לספוג את כל הרע הזה ולמרותו, בניגוד אליו להתנהג הפוך ממנו, כדי שיהיה טוב".

אז לא לפחד, לא להתבייש שאני אגואיסט, אלא רק לחשוב על התיקון. כל הדרך שלנו היא תיקונים, שאנחנו נעשים יותר ויותר דומים לבורא בצורת להשפיע על פני הרצון לקבל שלנו.

שאלה: במה תלוי היחס לחברים? זה תלוי באדם, באיזו נקודה?

היחס לחברים תלוי באדם בלבד.

שאלה: לגבי הצורה של הבורא, מהי בדיוק הצורה הזאת? מה זה נקרא שאנחנו הופכים לצורה של הבורא?

אהבת הזולת. אתה לא יכול לאהוב את הבורא כי אין לך אחיזה בו. אתה אף פעם לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, לא כלום, אלא דרך זה שאתה אוהב את הזולת, אתה מתחיל לראות את המהות הפנימית של אהבת הזולת כאהבת הבורא.

תלמיד: הצורה של הבורא, זה משהו שקורה כתוצאה מעבודה שאנחנו עושים בינינו, או שזו צורה שמסתכל על החברים? מה זה נקרא שעכשיו יש לנו צורה של הבורא?

צורת הבורא, אני לא יודע מילים אחרות, זו צורת הקשר היפה בינינו שמתגלה יותר ויותר. שאני יותר ויותר חושב טוב על החברים, למרות שיחד עם זה אני יודע שזה סך הכול התיקון שלי ובפנים אני נמצא לפחות אדיש כלפיהם ואפילו שונא אותם.

כמה שנתקדם יותר באהבה, נרגיש בתוך האהבה שנאה. ושתי הצורות האלה צריכות להיות בנו בבת אחת, "זה כנגד זה ברא א-לוהים".

תלמיד: מקודם שמעתי שאנחנו צריכים להגיע למצב שנהיה ממש אחד.

"ממש אחד", זאת המילה הנכונה. לאחד אנחנו אף פעם לא יכולים להיות מחוברים כי זה כמו אש, מים, רוח, עפר, אתה לא יכול לחבר אותם יחד. אתה יכול לעשות אותם רק יחד כדי שהם יפעלו למטרה אחת, לחיבור אחד.

תלמיד: אז במה אנחנו אחד?

אנחנו אחד מפני שאנחנו רוצים להביא את עצמנו למצב אחד שכולם נכללים בכולם, כולם משפיעים לכולם, כולם אוהבים את כולם, ומתוך זה יש לנו מטרה מעל זה, שאנחנו רוצים בזה להידמות לבורא. ואחרי שאנחנו מקבלים איזושהי צורת אהבה בינינו, אנחנו יכולים לעשות מהצורה הזאת דמות הבורא, שאנחנו משתוקקים אליו, מכוונים אליו, פועלים אליו.

תלמיד: התוצאה הזאת של "אחד", היא שאנחנו אחד כלפי המטרה?

אנחנו [מכוונים] למטרה אחת וגם הפעולות שלנו הן פחות או יותר דומות.

תלמיד: אבל זה לא מבטל אותנו, זאת אומרת זה לא מוחק לכל אחד את מי שהוא ומה שהוא.

אף פעם זה לא יקרה, כי אתה לא יכול לבטל את העביות שלך, אתה יכול רק לסדר אותה לכיוון הנכון. על ידי צמצום, מסך, אור חוזר אתה לא מבטל את העביות אלא אתה מבטא אותה דווקא בצורה יותר בולטת. כי אתה מחבר לעביות שלך, לכוונה שלך, כוח עליון ואז הוא מגדיל לך פי תר"ך פעמים כל מאמץ ומאמץ שלך.

תלמיד: ברור. אז אם אף אחד לא מוחק את עצמו והוא נשאר והעביות נשארת, איפה קורה ה"אחד" הזה? במה בדיוק ההבחן שאנחנו הופכים להיות בו אחד?

רק בבורא, "כי בו ישמח ליבנו", בו אנחנו מתחברים. אין לנו מקום אחר איפה שאנחנו יכולים להיות כאחד. זה נקרא "חד מקבל חד". מחוצה לו אנחנו אף פעם לא יכולים להיות מחוברים בינינו, אלא רק יכולים לעשות פעולות הכנה כמו שעכשיו.

שאלה: איזו פעולה אפשר לעשות עכשיו כדי לזרז את המצב של כניסה של כולנו להריון ולאחר מכן ללידה? איך ניתן לזרז את זה, מה הפעולה?

הפעולה היא שאנחנו צריכים להיות כמה שיותר מחוברים כל אחד בעשירייה שלו. כל אחד מחובר עם העשירייה שלו, זה במיוחד בין השיעורים. בתוך השיעור אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמו עכשיו על המסך, שאנחנו כולנו כולנו נמצאים כעשירייה אחת, כל בני ברוך, כל מי שלומד, כל מי שנמצא בשיעור, אנחנו נמצאים כעשירייה אחת. מראים לנו את זה על המסך, זאת עשירייה אחת.

אנחנו רוצים לראות כאן ממש אחד, כוונה, נטייה הדדית, התכללות הדדית, שמכל המשבצות הקטנות, פיקסלים, תהיה תמונה אחת. מהי התמונה האחת? נגיד הכול ורוד, אהבה. ומתוך זה לְמה אנחנו מכוונים את האהבה שלנו? אם אנחנו מכוונים את האהבה שלנו לעצמנו, אפילו איש לרעהו, זה אגואיסטי, אנחנו צריכים לכוון את זה לבורא ואז אנחנו נמשכים כולנו. את זה אנחנו כבר צריכים לעשות, בזמן השיעור במיוחד.

בין השיעורים אנחנו יותר נמצאים כל אחד עם העשירייה שלו, זה יותר פרקטי, ובתוך השיעור אנחנו משתדלים להתחבר כמו בתמונה שראינו, שאנחנו כולנו יחד ועושים מעצמנו כלי אחד כדי לבטא כלפי הבורא את האהבה שלנו אליו, ואז נרגיש בתוך המאמץ שלנו את הגילוי שלו. עד כמה שאנחנו מגלים איחוד, חיבור, אחדות, ערבות, יחד כל הדברים האלה הם מייצבים לנו את דמות הבורא.

אם יהיה לנו כזה קשר אז יהיה לנו כלי לגלות אותו. ואנחנו צריכים חוץ מזה בכל זאת לחשוב על כל העולם, כי סך הכול קיבלנו התקדמות לרוחניות אך ורק כדי לסחוב אחרינו את כל האנושות. מה לעשות, אנחנו נמצאים כבר בתקופת הדור האחרון.

שאלה: מהו "עול מלכות שמיים" ולמה זה עול?

זה עול מפני שאני לוקח על עצמי את כל העבודה שבורא ייצב לפניי, וזה נקרא "עול" מפני שכלפי האגו שלי, כלפי הרצון לקבל שלי אני צריך לקבל את הצורה הזאת של היחס לזולת כמו שזה נראה מצד הרצון להשפיע. הרצון להשפיע הוא הפוך ממני ולכן בשבילי זה עול, כי אני צריך לפרמט את עצמי בתוכנה שהיא הפוכה מהטבע שלי. אני צריך כאילו להכניס ריבוע לתוך עיגול, וזה לא כל כך הולך, אז אני מבקש מהבורא שיעשה לי את זה.

זה מאוד קשה, כי אנחנו צריכים כאן כוח נוסף, עליון, שהוא יעשה מאיתנו, יעלה אותנו מעל הכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, ואז אנחנו עובדים בצורה הפוכה. מצד אחד יש לי רצון לקבל ואני רוצה הכול לבלוע ולקבל, ומצד שני הכוונה שלי, שאני אעשה את זה כך שזה יהיה לטובת הזולת ולא לטובתי. אז יוצא כאן ממש עול, שאני רוצה לקבל הכול לעצמי וכאן אני עוצר את עצמי, בצמצום, מסך, אור חוזר ואומר, כל מה שרציתי, ואני כבר תכננתי ואני כבר הרגשתי מה שאני מקבל ונהנה כל כך, ברגע האחרון אני אומר, לא, זה לא לעצמי. אני מוכן לעבור את כל ההכנות, אני מוכן לעשות את כל המאמצים, אבל שזה יהיה דווקא לשני, לבורא, לשונא שלי.

כי הוא נראה לי אז הפוך, ולכן אני צריך לעשות צמצום, מסך, אור חוזר, והכול לשלוח מעצמי, דווקא את הדברים הכי הכי נעימים, טובים, רצויים לרצון לקבל שלי. לכן כל העבודה הזאת, שאני מושך על ידי הרצון שלי ואחר כך עוצר ומוסר את זה לזולת שהוא נראה לי כשנוא עלי, ואני עושה את זה לטובתו, העבודה הזאת היא כעול. זה ממש כך מורגש וכך נשמע.

ולכן מכאן אנחנו יכולים אולי להבין מה זה נקרא התגברות, מה זה נקרא עוצמת הקושי, קשיות המסך יחד עם עביות המסך, עד כמה הם צריכים להיות קשורים זה לזה. כל זה נקרא "עול". מצב לא כל כך פשוט, אבל שוב, עשירייה והמאור המחזיר למוטב ונפתר הכול.

שאלה: העשירייה האחת הזאת שתיארת, אני מתאר לעצמו שזה הקטר, כמו שדיברת בהתחלה שצריך למשוך את כל הקרונות.

לא, זה לא עשירייה, אני התכוונתי לכל בני ברוך שהוא חייב לסחוב אחריו את כל האנושות. אבל אתה צודק בזה שכל עשירייה ועשירייה גם צריכה להראות לאחרים את הדוגמה הטובה כדי לסחוב את כולם אחריה. וכל עשירייה ועשירייה יש לה אופי שונה, ולכן היא תיראה כמיוחדת כלפי האחרים ובזה היא מוסיפה. היא לא סתם מוסיפה כוח, גם איכות העבודה. הבורא מסדר כך שבקשר בינינו אנחנו מגיעים לא רק לכמות בלבד, אלא גם לאיכות מיוחדת כזאת שאז יכולים לסחוב את כולם.

תלמיד: אני כיוונתי יותר להרגשה כלפי הקרונות האלה, לכך כשאמרת שאם לא הם כאילו היינו מתקדמים יותר, אז לפחות אצלי נוצר כלפי האנושות מין יחס כזה שבאמת זה עול ולא זכות ולא גאווה ואין אפשרות לאהוב אותם אלא הם מכבידים. אני צריך למשוך אותם, כי הם חייבים להתחבר, ואחרת היינו יותר מתקדמים.

אבל למה אתה לא חושב שזה הכול הכלי שלך, אלא יש לך נקודה אחת שהיא קיבלה איזו משיכה לבורא, היא מרגישה את כוח המשיכה מצד הבורא ונמשכת אליו אבל כל יתר הנקודות שלך זה כל האנושות. הם לא מרגישים את המשיכה לבורא אבל הם קשורים אליך ואתה צריך לסחוב אותם.

שאלה: אפשר להרגיש שצריך לסחוב אותם, אבל קשה להרגיש שצריך לאהוב אותם. זה מרגיש כמו עול. כמו שענית קודם, אמרת "מה לעשות, אנחנו צריכים לעשות את זה". זאת ההרגשה, שאין מה לעשות אבל צריכים.

יופי, אז תרשום שבראש השנה תשפ"א אתה מרגיש שכל האנושות היא כעול וכאיזו כבדות, באה אליך הכבודה הזאת ואתה צריך לסחוב אותה כאותו מסכן שסוחב מזוודה ונראה לו שזה קשה.

אם תתקדם יותר אתה תבין שדווקא על ידי זה אתה עושה נחת רוח לבורא, ובמידה שהבורא יהיה גדול בעיניך אתה תסחוב בשמחה את המזוודה ותרגיש אותה כקלה, כי אתה בזה עושה נחת רוח לבורא דווקא. לא על ידי זה שאתה מתקדם עם העשירייה שלך אלא על ידי זה שאתה מקדם את האנושות כולה, שם מקור כל השמחה לבורא, שם זה הרצון לקבל.

אנחנו בסך הכול גלגלתא ועיניים, אין בנו במה לשמח את הבורא. אלא האח"פ הזה שאנחנו צריכים לסחוב אחרינו הוא נותן שמחה, הוא מקבל את אור החכמה בסופו של דבר ואז תהיה לבורא שמחה. לכן לאט לאט אתה תתחיל לראות שדווקא בעזרתם של כל האנושות אתה יכול לעשות נחת רוח לבורא. זה יבוא, קודם קצת בשכל, אחר כך ברגש ותרוץ לזה.

שאלה: אמרנו "שייצרו מתגבר עליו בכל יום ואינו יכול לו, ואם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". במוחא, בשכל אי אפשר לנצח אותו, וכל מה שהוא אומר נכון, לגבי עבודה בעשירייה אני מתכוון, לגבי החברים, וגם בלב הוא ממלא את הלב בשנאה שאי אפשר לנצח אותה.

אני מבין שאני צריך להתפלל ולמשוך את המאור אבל אני צריך לבקש. מה אני מבקש? אני לא מבין, אני הרי לא יכול לסבול את המצב הזה בשום מקרה. השנאה הזאת שמתעוררת, מה שהבורא שם בפנים, אני לא יכול לסבול אותה יותר לא במוח ולא בלב. אני לא מבין מה מבקשים חוץ מלצעוק, איך עושים את זה לתהליך מועיל ברוגע, ביופי, שאני שמח על זה שהבורא כל פעם מגדיל לי את היצר?

לא הייתי אומר שהטענות שלך צודקות כי אתה צועק מתוך זה שכואב לך. זה כמו ילד קטן שלא מבין מה קורה, ובשביל מה ולמה מענישים אותו, הוא לא יודע איך זה קורה, ואפילו שאומרים לו, מסבירים לו שזה בגלל האנושות, בגלל שהוא חייב, הוא לא מכיר, הוא לא רוצה להכיר בזה. הטענות שלך הן עדיין טענות של ממש ילד קטן, ילד קטן כנראה הכוונה היא שהשכל קטן ולא יכול לדעת כל הדברים האלה.

לעבוד יותר מתוך השכל ולא מתוך הרגש, כי הרגש בינתיים ממש מסתיר את כל השכל ולא נותן להבין נכון איפה אתה נמצא. קצת פחות להיות ברגשות אלא יותר במה שהמקובלים כותבים. יותר ויותר להשתדל לראות מה נמצא בתוך הכתיבה שלהם, כמה שיותר.

שאלה: הטקסט אומר שאם אנחנו לא נכללים בכלל ישראל אנחנו בסכנה, מהי הסכנה הזאת ואיך להתכונן לזה?

הסכנה היא בזה שיזרקו אותנו מהתפקיד הזה שאנחנו בו נמצאים, שאנחנו מכינים את עצמנו לתיקון שלנו כדי להיות בתיקון העולם, ואז יזרקו אותנו מהתפקיד הזה, זאת הסכנה. ואז במקום להגיע לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו פשוט נרד מכל העניין הזה. ייתנו לנו סיפוק בכל מיני צורות של החיים האלו ואנחנו נשכח הכול.

אם אדם לא נמשך בכוח, למעלה מהכוח שלו לתיקון, הוא לא משכנע את עצמו על ידי החברה שהוא חייב להגיע לתיקון אז פשוט בשביל מה הוא קיים? אז מורידים אותו לדרגת בהמה. ככה נותנים לנו מעמד של אדם, לא אדם ממש אבל בהכנה שיכולים להגיע להידמות לבורא, במה להידמות לו? לסחוב את הכול האנושות לתיקון לבורא, זו העבודה שלנו, בזה אנחנו נקראים "עובדי השם". זה מצב מאוד גבוה, תפקיד מאוד מיוחד, מאוד מכובד. אם אנחנו מזלזלים בו אז מורידים, מחליפים במקומנו מישהו אחר וזהו.

שאלה: זה מורגש כאילו מצד האנושות, האנושות עושה את התפקיד שלה, היא מתייאשת, היא משתנה, היא מתנקה. איך אנחנו מגיבים מהצד שלנו ככה שנסחוב אותם? הפעולה הזו האקטיבית?

שיעור אחרי שיעור, ישיבה אחרי ישיבה, סדנה אחרי סדנה. אנחנו יותר ויותר מרגישים שישנה האנושות, המסה הזאת הגדולה, וישנם אנחנו, הקבוצה שיכולה לסחוב ולהוביל. וכך זה יותר ויותר מתייצב ונגיע למצב שאנחנו נראה ש"זה אנחנו, זאת האנושות". אנחנו צריכים לסחוב אותם כמו קטר שמושך את הרכבת, את הקרונות, וכך אנחנו נמשך למטרה.

לאט לאט הכול מתחיל להתחבר בכל זאת יחד, צורה אחת, תמונה אחת, בתוך זה מתחילה להיות הרגשה וכך נגיע לזה, אין מה לעשות. צריכים למהר מצד אחד, מצד שני מה שמקבלים מודים על זה, מודעים לזה, כך זה יקרה.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא כותב "שהעליון רחוק מישראל מצד המשפט, ואדם רחוק מצד הפרוד"?

את זה אנחנו בדרך נגלה. עוד מוקדם.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני בעשירייה כדי שהעזרה לאנושות תהיה יותר קלה, יותר קלילה?

אנחנו לא יודעים עוד באיזו צורה אנחנו צריכים לגשת לאנושות. אני אומר שבואו אנחנו נפרסם את מה שצריך להיות כמה שיותר, זה הכול בצורה בדיבור בכתיבה. אבל בפנים אנחנו עוד לא מרגישים שאנחנו מחוברים לכל האנושות, כמו הקטר לקרונות, ואנחנו עוד לא יכולים לסחוב אותם.

לא מרגישים שבעצמנו יש כוח, ישנה מטרה, ישנם פסי רכבת ושאנחנו יכולים כך ממש ללכת לקראת הבורא בצורה שאנחנו מבקשים ממנו כוחות, מקבלים אותם בתוך החיבור בינינו שזו בעצם קרון הרכבת בעצמו ויכולים לסחוב את הקרונות, את כל האנושות אחרינו.

זה עדיין אנחנו לא מרגישים אבל לאט לאט זה מתייצב. אני מקווה שבחגים האלה זה יתייצב בצורה כזאת שכבר אחרי החגים תהיה לנו עבודה אחרת גם בינינו וגם עם הקהל הרחב, עם כל האנושות. אנחנו נתחיל להרגיש בפנים את הקשר הזה ומתוך זה מחויבות, צורות העבודה, ככה זה יהיה.

שאלה: מקודם המלצת לחברים לעבוד פחות ברגש ויותר בשכל, להיות פחות ברגשות. למה התכוונת?

התכוונתי שאנחנו צריכים לסדר את המערכת, שכל האנושות היא קשורה כולה יחד למערכת עגולה, וגם אנחנו. ואנחנו נמצאים בתוך האנושות והבורא נמצא גם איתנו יחד בתוך האנושות ובתוכנו. ואנחנו כולנו צריכים לסדר את הקשרים בין הבורא אלינו, ומאיתנו לאנושות, ובחזרה. כי זה כאור ישר ואור חוזר כך פועלים בפרצוף, בנשמה.

אז התכוונתי שאנחנו צריכים כאן גם לחשוב בצורה שכלית, שכלתנית, בצורה קונקרטית, בשרטוט. איפה אנחנו, איפה האנושות, איפה הבורא, איזה קשרים יש בינינו, ממש ככה. מקובלים לא מפחדים מציורים ומשרטוטים, רק שלא נסתפק בשרטוט עצמו ונחשוב שכבר זהו מספיק לי לשרטט הכול יפה, אלא אני צריך לממש את זה אחר כך. להעביר מהשרטוט לרגש, אבל לזה התכוונתי.

שאלה: איך העשירייה מעוררת את עצמה לרצות יותר להתכלל עם הציבור ולהרגיש יותר חזק את הרצון הזה כדי שאנחנו נוכל לממש את התפקיד שלנו?

יש כאן כמה נתונים. אם אנחנו היינו קיימים לפני כמה מאוד שנה או כמה אלפי שנה, אז לא היינו כל כך דואגים לכל העולם כי עוד לא הגיע תיקון העולם. אברהם אפילו ברח מהבבל כאילו התנתק מכל האנושות כדי לבנות את הקבוצה. כי בלי לבנות את הקבוצה בצורה סגורה, הוא לא היה מצליח.

ולכן כשהצליח לייחד אותם איכשהו כדי לקדם אותם, הבורא הכניס אותו למצרים, ואז כל הקבוצה היא נפלה למצרים ושם התחילה לקבל עביות, אבל עביות בתוך הקבוצה. הם לא היו מחוברים כביכול עם המצרים, אלא הם היו מקבלים מהמצרים כל מיני כלים כמו שכתוב שהם יצאו מהמצרים, "לקחו כלים מהמצרים" רצונות לקבל, אבל בספיגה אליהם.

זאת אומרת שעם ישראל כשהגיע למצרים זו הייתה עשירייה, וכשיצא מהמצרים אז יצאו ממש "ברכוש גדול" מה שנקרא. זאת אומרת, בלהוסיף לעצמם הרבה רצון לקבל לא מתוקן. כדי לתקן את הרצון לקבל שלקחו מהמצרים, הם היו צריכים לקבל את התורה, את המאור המחזיר למוטב. לעצמם הם לא היו צריכים את זה. הם התעלו מעל לאגו. זה נקרא "יצאו מהמצרים". עברו שם את ים סוף וכן הלאה.

אבל העובי של המצרים היו צריכים לתקן, וזה רק על ידי מאור המחזיר למוטב, על ידי התורה. ואז הם קבלו את התורה. ואז משך הליכה במדבר ארבעים שנה. "ארבעים" זה נקרא שמעלים את עצמם ממלכות לבינה. זה נקרא "דרגת ארבעים", הם מתקנים כל הרצונות לקבל שהם יהיו כולם בלהשפיע על מנת להשפיע.

ואז הם נכנסים למצב שנקרא "ארץ ישראל". ארץ ישראל זה כבר, ארץ זה רצון. שהרצון שהוא היה כולו בלהשפיע על מנת להשפיע. צריכים עכשיו להתחיל לתקן אותו בלקבל על מנת להשפיע. שאתה משתמש עם הרצון לקבל בעצמו שהוא יהיה בלהשפיע. זה משהו אחר לגמרי. זה שיטת העבודה אחרת לגמרי. וזה נקרא שהם נמצאים בבניית בית המקדש הראשון.

וניסו ולא יצא, וכן יצא, והיו מלחמות, ובעיות. ממש מצב נוראי. אבל היו בירורים. זה לא עבר סתם, זה לא שהם טעו או משהו. אלא בורא מסדר אותם כך שהם היו בהתכללות זה עם זה כולם כולם, כל הזמן יחד.

עד שאותו הכלי שלקחו אותו מהמצרים נכלל בכל עם ישראל, ואז עם ישראל אחרי חורבן בית ראשון הוא מגיע למצב שכל הכלים האגואיסטיים נמצאים בו והוא ממש לא יכול לעשות עם זה כלום. מה שכן עכשיו מציל אותו, זה שהוא נמצא בגלות בבל. שיש עליו שליטה של הרצון לקבל שנקרא "בבל", "נבוכדנצר". ואז אחרי שבעים שנות גלות בבל, שברור לנו מה זה שבעים, זה חוץ מג"ר בכל הכלים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הם מתנתקים מעל מנת לקבל לאט לאט, ויכול להיות בזה חוזרים לארץ ישר א-ל, לרצון על מנת להשפיע המכוון לבורא.

ואחר כך יש להם עוד תיקונים שצריכים להתקדם לגמר תיקון. גמר התיקון זה "ואהבת לרעך כמוך.". הם היו נמצאים במצב שהיו בחיבור ביניהם, אבל לא בחיבור של אהבה. ואז רבי עקיבא התחיל לצעוק ש"זה מה שחסר לנו עכשיו".

אחרי השבירות האלה שאנחנו הגענו למצב שאנחנו נמצאים בלהשפיע על מנת להשפיע, זו המהות של בית המקדש השני, אנחנו צריכים להגיע לקבל על מנת להשפיע. לא הלך להם ממש, כי הייתה חסרה להם עביות, ומה שהיו חסרים, היה חסר רצון, וכוח להתכלל עם כל בבל, שהם היו עדיין מנותקים מאותם רצונות לקבל שברחו מבבל.

עכשיו, בחורבן בית המקדש השני הם הולכים ומתחברים עם כל בבל. זה נקרא שיצאו מהארץ ישראל והלכו והתחברו עם אומות העולם. ואחרי אלפיים שנה שאנחנו נמצאים עכשיו, אנחנו מחוברים עם כל האומות העולם. הם נכללים מאתנו אנחנו נכללים מהם.

זאת אומרת, השבירה היא באמת נגמרה. סוף סוף, כל השבירה שהתחילה מאדם הראשון עכשיו היא רק נגמרה. וכל הכלים מחוברים בצורה אגואיסטית ביניהם. גם ישראל, וגם אומות העולם, כל בבל הזאת היא הגיעה לצורה הומוגנית, אחידה. הכול כמו דייסה. מעורבב בצורה טובה, יפה, סופית.

ועכשיו הבורא מתחיל, כבר לא עכשיו, כבר אומרים שזה מימי האר"י התחיל, אבל עד שמתחיל להתגשם, זה מתחיל עכשיו מימי בעל הסולם שאמר על זה, ובעיקר זה בפועל מתחיל לקרות בימינו.

שאנחנו בפועל הקבוצה הראשונה שהיא משתדלת לעשות את התיקונים ששייכים כבר לתיקון הכללי של כל המציאות. כמה שנשתדל, נשתדל. כמה שנוכל לעשות, נוכל לעשות. רוצים לעשות הכול ועד גמר התיקון. נראה. הכול תלוי בכם.

שאלה: האם זאת האחריות שלנו כעשירייה או שאנחנו רוצים להתחיל לעורר את התכונה הזאת שנקראת "משה"? יש את האחריות הזאת שאנחנו מרגישים שנקראת "משה" שאנחנו רוצים לשחרר את כל האנושות מהמציאות הזאת הנוכחית.

אני לא יכול להסביר לך יותר בצורה מפורטת כי זה יבלבל אותנו. אבל לאט לאט ככה זה יקרה. תבנו את הצורה הזאת בצורה פנימית ויזואלית שיהיה במוח שלכם ואנחנו נמשיך. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיע למצב שאנחנו כגלגלתא עיניים כלפי כל האנושות שהם אח"פ.

ואח"פ הוא לא קובע כלום. הוא רק נסחב אחרי גלגלתא עיניים, אם גלגלתא עיניים יכולים להיות מחוברים אליו ולנהל אותו. נקווה מאוד שאנחנו נוכל לנהל את עצמנו, ולנהל את האח"פ ואז נתחיל לבצע פעולות הדדיות.

יש כאן עוד בעיה. שאנחנו כדי להתקדם בעצמנו, אפילו במקצת, בכל זאת צריכים להיות מחוברים עם אח"פ, עם כל האנושות. כי לא יכול להיות שיש איזה תיקון בנו שהוא לא מכוון לתיקון הכלי השלם. מפני שאנחנו נמצאים בדור האחרון. ולכן אני כל פעם מזכיר לכם שצריכים לפרסם את שיטת התיקון, מטרת התיקון וכן הלאה. כי בלי זה גם אנחנו לא נקבל שום התקדמות.

אז כמה שאנחנו נמשכים, ואנחנו עושים, ופועלים, וכאילו הולך הולך, ובכל זאת נמצא באותו מקום. הולך הולך, ובכל זאת. זאת אומרת, יש תוספת בשכל קצת, יש תוספת ברגש קצת, אבל אין תוספת בגילוי הבורא לנבראים. כי אנחנו עוד לא מרגישים כלי שלם.

כלי שלם זה לפחות איזה קשר בינינו לאומות העולם. זה העיקר. כי סוף סוף צריך להיות שאומות העולם הם יקבלו את האור העליון במלואם, ואנחנו רק מעבר. ואם אנחנו לא מכינים את המעבר, כאילו שאנחנו קיימים סתם. ואז אנחנו נמצאים כאיזה חלק שאין בו צורך.

שפעם היה ואחר כך התפטר מתפקידו. יש כאלה חלקים אפילו בגוף שלנו, שפעם היו צריכים אותם, וכבר מזמן הם לא מתפקדים. ולכן עדיין קיימים, אבל לא בפועל כלפי כל הגוף.

שאלה: איפה נקודת החיבור בינינו לבין אומות העולם?

זו נקודה יותר פנימית. כי הם יותר חשובים. הבורא מתכוון לרצון לקבל הכי גדול, הכי עבה. וזה נמצא באומות העולם. ונקודת הקשר בינינו לאומות העולם היא בנקודה הכי זכה שלהם. כי אנחנו גם כלים זכים. אז נקודת הקשר ברצון לקבל הכי זך מצידם והכי עב מצדנו. שם אנחנו נמצאים בקשר. זה קשר גלגלתא עיניים ואח"פ.

שאלה: למה גילוי הבורא בנו דוקא תלוי בעד כמה שאנחנו מחוברים לאח"פ? למה הגילוי תלוי בחיבור באח"פ?

אבל אח"פ זה כלים דקבלה. הבורא מתכוון לכלים דקבלה. אם לא היה צורך לתקן כלים דקבלה אז לא היינו קיימים גם גלגלתא ועיניים. גלגלתא עיניים זה לא כלים לצורך כלום. רק כדי לתקן את האח"פ. מי זה גלגלתא ועיניים?

שבתוך רצון לקבל יש איזה חלק שהוא כאילו עובד על מנת להשפיע. זה נקרא "גלגלתא ועיניים". כאילו עובד על מנת להשפיע. למה? כי אחרת לא יהיה לאח"פ, לרצון לקבל קשר עם הבורא. צריך להיות השתוות הצורה.

אם זה כולו רצון לקבל וזה כולו רצון להשפיע, צריך להיות ברצון לקבל איזשהו חלק העליון שהוא יהיה על מנת להשפיע. וזה נקרא "גלגלתא ועיניים" שבכלי דאדם הראשון. זה אנחנו. אבל בשביל מה אנחנו קיימים? כדי שדרכנו האורות יעבור לאח"פ.

יש מלא כאלה פסוקים איפה שכתוב שהעיקר זה תיקון באח"פ, תיקון באומות העולם. שדווקא בזה הבורא שמח. שדווקא את זה הוא צריך. הוא מסתכל לגמר התיקון. "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם.". "וביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים.". ודווקא בהכלים הכי כבדים האחרונים, הכי סתומים, בוא נגיד, לרצון להשפיע, לכוונה על מנת להשפיע, בכלים האלה שמתחברים אליו, הוא הכי שמח.

תלמיד: אבל למה בלי אח"פ אין שלימות?

ודאי שאין שלימות. כי שם צריכה להתבצע, להתקיים כל כוונת הבריאה להיטיב לנבראיו". בתוך הכלים עם הרצון לקבל הכי גדול.

תלמיד: אז מה המטרה בזה שמסתירים ממך כל הזמן את זה שאתה חייב את האח"פ, אתה חייב דוקא בהם להשקיע?

לא מסתירים.

תלמיד: אבל אין לך צורך.

אז אני אסביר לך, חכה, אתה פתאום בלי סבלנות? זה יפה. מסתירים מגלגלתא עיניים את חובתם כלפי האח"פ כדי לא להכשיל אותם, לא להפיל עליהם את כול כובד העבודה שהם יצטרכו לעשות, וגם נסתרים מאח"פ כל העבודה שלהם הגדולה כדי שלא יתייאשו, כמו שאנחנו מגלים לילדים הקטנים בהדרגה משנה לשנה צעצועים, כל מיני פעולות יותר ויותר מתאימות להתפתחות שלהם.

ולכן יש דברים שאנחנו גם קודם לא דיברנו בינינו. חובתנו נגיד כלפי האח"פ, לא דיברנו כל כך, מה איכפת לנו אח"פ, אומות העולם והכול. אני בעצמי אפילו עשירייה לא רוצה, אני בעצמי רוצה להתקרב לבורא ולהתכלל בו ולהיות אחד לידו, ואחרים, שלא יהיו קיימים.

ולאט לאט אנחנו צריכים להבין שזה בלתי אפשרי ואנחנו צריכים לרצות גם את זה. ואחר כך אנחנו צריכים להגיע למצב שאני לא רוצה שיהיה אחרת. אני דווקא מודה לבורא שעשה לי עבודה כזאת, שאני יכול להתכלל עם העשירייה, שאני אסחוב אותם, והעשירייה כולה היא תסחוב עוד עשיריות. וכל העשיריות יסחבו את האח"פ, את כול האנושות, כי בזה אני יכול להראות לבורא גודל ורוחב של אהבה שלי אליו.

תלמיד: אז מה חשוב בעיני הבורא? חשובה לו המטרה, האח"פ, או חשוב לו האמצעי גלגלתא עיניים?

בעיני הבורא חשובה כל העבודה של כל הכלי, אבל באמת החשיבות שלו היא בעביות האחרונה, בעביות ד׳ שנמצאת דווקא באומות העולם. לכן כתוב "חכמה בגויים תאמין", שם כל אור החכמה מתגלה, אבל בכוונה שאתה מצרף אליה על מנת להשפיע.

תלמיד: ברור, אז גם כשאנחנו עובדים על להיות אגודה אחת, להיות ממש אחד, גם זה כאילו אותו אחד? עד שלא תהיה לנו את הנטייה הזאת כלפי האח"פ יש סיבה לתת לנו להיות אחד?

כהכנה, לכן אני מזכיר את זה כל פעם אבל בצורה קלה עדיין, לא לשים מכשול לפני עיוור, לאט לאט. לפי מידת היכולת שלנו והנחיצות להבין, אנחנו נדבר כך. אבל חוץ מזה יש עניין של מסירות נפש. כי אם זה חשוב לבורא, לפי איך שמסבירים לנו מקובלים, אז אני צריך לקבל את כל האנושות כדבר הרבה יותר חשוב ממני, שאני בא כדי לשרת אותם. אז מצד אחד לשרת את הבורא, מצד שני לשרת אותם, ובאמצע אני כמעבר, כצינור.

תראה מה שבעל הסולם כתב, שני מאמרים, "מתן תורה" ו"ערבות", והם מכסים את הכול. ודאי שישנו כל עם ישראל שלא רוצה לקבל את זה, כי זו לא אותה התורה שאנחנו רוצים שתהיה לנו, כי זו לא נתינת התורה אלא נתינת עבודה בשבילנו, וערבות שאנחנו עוד אחראים על כל העולם, ואם אנחנו לא עושים נכון ובזמן את התיקונים אז אנחנו מקבלים עוד עונש מזה, ולא יכולים לאתר את זה לא כעונש אלא כשכר שאני על ידו דווקא מתקדם ומתקן. יש פה עוד מה לעשות.

תלמיד: רק לסכם, כל תוספת הגילוי, כל מה שקורה בנו תלוי באח"פ? זאת אומרת, הם יגרמו לתוספת הזאת לקרות בנו או שאנחנו נעבוד וזה יקרה?

הלוואי שרק אנחנו נעשה את כל התיקונים ונסחוב אותם, כמו קטר שסוחב את הקרונות, ולא שהקטר נעצר איכשהו וכל הקרונות מתחילים ללחוץ עליו מאחורה ואז זו בעיה גדולה.

תלמיד: זה לא עובד כמו הורים כלפי הילדים, שהילדים הופכים אותך להיות הורה ולהתחיל להבין? האח"פ לא הופך אותנו להיות מי שאנחנו צריכים להיות?

יש הבדל, שם יש לך קשר טבעי. שם יש לך אהבה טבעית לילדים, כשהילדים מבקשים משהו הם בונים בך חיסרון שאתה לפי זה הולך ועובד ועושה כדי למלא להם את החיסרון. אצלנו אין דבר כזה. מי דואג בעולם בין העמים, אומה לאומה, אדם לאדם? מי בישראל חושב שהוא חייב לאנושות? רק אנחנו כותבים על זה כל הזמן. כתבתי על זה כמה מאמרים בקשר לשואה, אז קיבלתי קללות שאני שונא ישראל.

שאלה: אמרת שהעשירים בורחים מהערים ועוברים לפריפריות ומי שנשאר בערים זה כאילו העניים.

באוסטרליה זה לא כך? אצלכם זה לא כך?

תלמיד: כן, גם אצלנו זה כך, ואמרת שהלב שלך דווקא עם העניים, שבהם נמצא הבורא.

אתמול דיברתי עם חבר שלנו, הוא נמצא איתנו בקשר, שומע שיעורים, הוא אומר שכל ניו יורק, כל מנהטן, כל המרכזים הגדולים בכל הערים הגדולות באמריקה, ממש שממה. כולם עוברים לפרברים ומסתדרים שם יפה מאוד ומתרגלים לעבודה מרחוק, זו צורת החיים החדשים, העולם החדש.

רק תראו מה שהבורא רוצה לעשות, איך הוא עושה את זה ב"תיק", ממש תוך כמה חודשים. אני לא תיארתי לעצמי, חשבתי שזה יהיה אחרי שנתיים, שלוש של מכת הפנדמיה הזאת, ולאט לאט עד שאנשים יתחילו לסדר את השנוי, אבל תראה באיזה קצב.

תלמיד: השאלה על מה שאמרת שהלב שלך דווקא עם האנשים האלה, דווקא בהם יתגלה הבורא, דווקא הם יתנו נחת רוח לבורא.

אני חייב לעורר את הלב שלי, אין לי מלכתחילה, הלב שלי דואג רק לעצמי, ממש לעצמי בלבד. אני מכיר אותו טוב, בינתיים, עד כמה שמכיר, אבל אנחנו צריכים לעורר את הלב שלנו שיהיה גם במשהו קשור לאנושות. לכן, תכתוב להם, תתכלל מהם, בצורה כזאת שאתה רוצה בכל זאת להרגיש שאתם משותפים במשהו. אם אתה לא תקבל חסרונות מהם, ממה שחסר להם, ממה שהם סובלים, ממש כך, אז לא תוכל להעלות מ"ן לבורא. לא תוכל לתפקד, לקיים את התפקיד שלך.

תלמיד: השאלה היא, אלה הם האנשים שיעזרו לנו, אלה האח"פ שלנו או שיש באוכלוסיה דרגות של בורא?

יש דרגות, ודאי, אז מה? גם באוכלוסייה שלנו יש דרגות, אז מה, אפילו בין העשיריות שלנו יש דרגות.

תלמיד: אז איזו דרגה יכולה לעזור לנו, איזו דרגה היא האח"פ המיידי שלנו?

לכמה שאתה יכול להגיע. אתה צריך להיות מכוון לגמר התיקון, כי הכניסו אותך כבר לתהליך הזה, אז אתה צריך ממש "סוף מעשה במחשבה תחילה". המחשבה תחילה צריכה להיות שם [בסוף], אמנם שזה יגיע בסוף המעשה.

שאלה: איזה סוג של התעוררות יעורר את האנושות להבין שהפיתרון הוא החיבור?

רק מאור המחזיר למוטב. הם לא יקבלו את זה כי אין להם ההכנה הזאת. גם לנו זה מאוד קשה לקבל את זה, אבל האור משפיע לאט לאט דרכנו. אם אנחנו מחוברים, אם אנחנו כותבים להם, אם אנחנו נשמעים שם במשהו, אז על ידי זה האור מתקרב אליהם ומאיר והם מתחילים מתוך זה להבין בתת הכרה ואחר כך בהכרה שרק בצורה כזאת יכול להיות תיקון. שהתיקון הוא על ידי החיבור, הם לא צריכים דברים יותר פנימיים ועמוקים.

וחוץ מזה, לא להביא להם את השיטה הזאת במקום דת. הם נוצרים, שיישארו נוצרים, מוסלמים, שיישארו מוסלמים, כל אחד יישאר בדתו, כמו שכותב בעל הסולם. זה לא מפריע, כי אנחנו מדברים על חיבור למעלה מכל ההבדלים, הדתות והאמונות למיניהם שבעולם. פשוט צריכים להיות בני אדם.

קריין: יש לנו קטע ששלחו החברים בנושא העניין שהעבודה צריכה להסתיים באומות העולם, מתוך "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ג.

"בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי ע"כ לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות, מבחינת הכלים, ואין המלאכה נשלמת אלא על ידיהם, כי עתה בשכבר נשלמים הכלים דנה"י, ויש עתה כל הכלים ראש תוך וסוף בפרצוף, נמשכים עתה קומות שלימות של האורות, בראש תוך וסוף, לכל הכדאים להם, דהיינו נר"ן שלמים, כנ"ל. ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן."

(בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר אות ס"ג)

אנחנו מבינים את זה, אנחנו רואים את הפרצוף, עד כמה שהאח"פ שלו יכול להיות יותר בעל מנת להשפיע, ככה אורות יותר גדולים מתגלים בתוך הפרצוף, בכל הפרצוף. יש כלים דהשפעה וכלים דקבלה. כלים דקבלה מושכים את האורות הגדולים דווקא, אור חיה, אור יחידה, ולכן הכול תלוי בכמה שמתגלים הכלים האלה דאח"פ, זאת אומרת אומות העולם, כמה שמצטרפים אלינו. ולא מן הסתם, תסתכלו כמה אנחנו, כמה אלפים לעומת כל האנושות שזה מיליארדים, זה ההבדל בין גלגלתא עיניים ואח"פ, וזה מספיק. לנו זה מספיק כדי להעביר את אור האין סוף דרכנו לאומות העולם. כי אנחנו מחברים את הכלים שלהם אלינו.

תלמיד: אז מה זאת אומרת שהעביות הגדולה, עביות ד' נמצאת שם באומות העולם, זה עניין כמותי?

ג' וד'.

תלמיד: האם זה עניין כמותי ולא איכותי? מה זאת אומרת שעביות ד' נמצאת באומות העולם?

כן, אבל אתה צריך מספר כלים שיוכלו להחזיק את כל העוצמה הזאת, הרצון לקבל הגדול. השבירה היא לפי כמה שכל היחידה ויחידה שבורה יכולה להחזיק בתוכה איזה רצון לקבל שיהיה מסוגל להתעורר לתיקון.

תלמיד: פשוט נראה שמבחינת הכלים האכזריים ביותר, אין יותר מכלים של עם ישראל, של יהודים.

לא, איפה? עם ישראל זה סתם, אלה הכלים הכי זכים. עכשיו שזה מתגלה, אז אתה רואה את היהודים האלה, שרוצים כסף כבוד שליטה, כל זה נראה לך שהרצון לקבל שלהם הכי גדול, שאין לך אדם כמו יהודי שדואג לרכוש והכול. עכשיו מתגלה בכל אחד ואחד מהיהודים רצון גדול. אבל תבוא ההתעוררות של הרצון לקבל באומות העולם, ואתה תראה שהם יתחילו להתחבר, ולכן כאן הסכנה, צריך להתחיל לגרום להם לחיבור שיהיה בהתאם לעוצמת הרצון לקבל שיוצא בחיבור, כי אחרת הם יפוצצו זה את זה. ולכן ישראל הם כאלה שהם לא רוצים להזיק זה לזה עד כדי כך, הם נמצאים במאבק האגואיסטי הקטן הזה, כי כל אחד מתגאה כלפי השני, כל אחד לא רוצה להיכנס לבית כנסת של השני, אלה דברים קטנים. אבל באמת איפה שישנו רצון לקבל, שם הכול אסור לך לעשות חוץ מלהקדים תרופה למכה.

תלמיד: זאת אומרת הרצון לקבל הגדול עוד לא התגלה.

אוי ואבוי אם יתגלה.

תלמיד: אני זוכר כשחזרת מאסיה נניח, אמרת שהרצון לקבל קטן שם.

כן, ברור שהוא קטן, אבל זה הקטן גדול יהיה.

תלמיד: אמרת שבשביל להתקדם אנחנו חייבים להגיש לבורא איזה קשר עם האח"פ. מה צריך להיות טיב הקשר כדי שבאמת נוכל להתקדם?

נכונות לטפל בהם, כמו שאתה [מטפל] בילדים.

תלמיד: האם טיב הקשר הזה הוא חד סטרי, הוא צריך להיות רק מצידנו, או שצריך להיות משהו גם מבחינתם?

לא. קודם כל הוא צריך להיות מצידנו. אנחנו צריכים לטפל בהם כמו בעובר, אחר כך כמו בקטן. כי הם לא מרגישים עד כמה יש קשר הדדי, הם רק יודעים, מתחילים להכיר שיש מישהו שמטפל בהם, כמו שאתה מטפל בתינוק. תינוק יודע שיש כאן מישהו, איזה גוף, שבא ומחייך, נותן ומטפל, רוחץ אותו וכן הלאה, אחר כך הקשר מתחיל להיות כבר מתוך צורה הדדית.

תלמיד: זה מה שאני אומר, שבינתיים אין קשר של טיפול, יש קשר חד סטרי, שאנחנו מסבירים להם.

כי אנחנו צריכים להתכלל מהאח"פ הזה, כדי להתחיל להעלות את הצורות שלהם, את הצרות שלהם, הבעיות, הרצונות, החסרונות שלהם לבורא ולבקש עבורם. ואז בצורה כזאת תהיה לנו אפשרות באמצע לגדול, כי אנחנו גדלים רק בצורה שמתחילים לטפל בפועל באח"פ. אחרת אנחנו לא נגדל. ולכן חובתנו להתחיל לטפל באח"פ, באומות העולם, בכל מה שרק אפשר, כי אם לא, זה עוצר אותנו מהתקדמות, אנחנו בעצמנו לא מגיעים לתפקיד שלנו, לא מגיעים לקשר עם הבורא. אם אין לי קשר עם האח"פ, אני לא יכול לבקש מהבורא, לדרוש להתקשר אליו. זה יהיה בעל מנת לקבל? זה חייב להיות בעל מנת להשפיע לאח"פ.

תלמיד: והתמונה, הציור הזה של הטיפול שלנו באח"פ, האם זה משהו שאנחנו צריכים לתאר אותו, לבנות אותו, לחשוב איך זה הולך להיות, לנסות לממש את זה?

כן. כמה שיותר, לפי מה שאנחנו קוראים אצל בעל הסולם ורב"ש, לתאר את הדברים האלה גם מתוך חוכמת הקבלה, גלגלתא עיניים ואח"פ והקשר ביניהם.

תלמיד: האם עלינו לחשוב בצורה פרקטית איך זה אמור להתממש בקרב העמים השונים, המדינות השונות או שלא?

לא עד כדי כך, זה יתברר אחר כך. אנחנו נעבור עוד חצי שנה, שנה, עם הפנדמיה הזאת, היא בעצמה תסדר לנו הרבה כלים.

שאלה: עכשיו יש הרבה חברים שמפיצים באמצעות בלוגים ומאמרים, האם זו דרך להתחבר באופן אפקטיבי עם החסרונות של האח"פ, או שזה צריך להיות במעגלים פנימיים או במגע ישיר, או בתקשורת?

לא, אנחנו לא צריכים לעשות פעולות רחוקות מדי מאיתנו, אלא קודם כל להודיע למה יש פנדמיה, מה קורה, איך יוצאים ממנה, למה יוצאים, מה המבנה של המציאות, למה התרופה העיקרית היא שנתקרב זה אל זה, למה כתוב כך גם בכל הדתות. כל הדתות, כולן מדברות על קשר פחות או יותר יפה בין בני האדם. זאת אומרת להסביר להם את הדברים האלה בכללות ושידעו שיש לנו שיטה שמדברת על תיקון העולם הכללי. וכך יותר ויותר, מתוך שאנחנו מפזרים להם את הידיעות האלה, גם אנחנו נרגיש שאנחנו נכללים מהרצון שלהם אפילו שלא מקבלים מהם שום דבר.

ואז נתחיל להתקשר עם הבורא, מבפנים, כי לבורא לא צריכים לכתוב שום דבר, כמו לאומות העולם, ואז נרגיש בתוכנו שגם לנו יש תפילות, בקשות, עבור כל האנושות. בזה נתחיל לקבל מהבורא טיפול בנו בעצמנו אחר לגמרי, כדי שאנחנו נעבור להיות צינור. וההבדל בין צינור לקו, בעל הסולם מסביר לנו ב"תלמוד עשר הספירות", חלק ב', שההבדל הוא במסך, שכבר מתחילים לזרום דרכנו מסכים, אורות, כלים, כדי שנתחיל להוריד אותם במקצת לכל האנושות. ובזה אנחנו מקבלים כבר את המבנה שלנו, גדלות, וכך אנחנו נתקדם.

אנחנו חיים אתכם בתקופה מאוד מיוחדת, הכול תלוי בנו, רק שנבצע יום יום איזו פעולה. כל אחד צריך לכתוב לעצמו, האם עברתי על השיעור, האם התקשרתי פעמיים, שלוש עם העשירייה, האם כתבתי מאמר או כמה דברים בכל מיני רשתות חברתיות שבהן אני נמצא וכן הלאה. זאת אומרת גם לגלגלתא עיניים, לקבוצה שלי, וגם לאח"פ שהוא גם חלק מהמבנה שלי, גם כלפי הבורא, שזה דרך שיעור בוקר, כל הזמן אדם צריך לבדוק את עצמו שהוא נמצא במציאות העגולה הזאת ומייצב אותה יותר ויותר.

קריין: עוד קטע בנושא התקופה המיוחדת שאנחנו חיים בה, מתוך מאמר הערבות, אות כ'. בעל הסולם כותב:

"הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'". אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית'."

(בעל הסולם. "הערבות", כ')

שאלה: אתה דברת על תפילה עבור כל האנושות. בהמשך לשיעור של אתמול אנחנו כעשירייה בנינו תפילה ובקשנו שהבורא יתגלה בכל האנושות, בכל הבריאה. האם הבורא רוצה תפילה כזאת, האם הוא שומע, האם הוא עונה לה?

לפני שהתחלתם לכתוב את התפילה הזאת, הוא כבר סידר לכם את הרצון שאתם תכתבו. לכן צריכים לעבוד עם הבורא יחד. כמו שאני כותב, נניח מילים בתפילה, אני מרגיש שזה הבורא כותב ומחייב אותי, וכך אנחנו נגיע לגילוי שלו בנו. אבל עשיתם יפה.

שאלה: אני שם לב שככל שאנחנו כותבים יותר, מפיצים יותר, מנסים יותר לקדם את המסר שלנו, כל כמה זמן פתאום יופיע מישהו שלא קשור אלינו, והוא ייתן סיפור שמופק יפה ועשוי היטב, וכולם רואים, כולם שומעים, וכולם מסכימים. כביכול עשינו את כל העבודה, ובסוף הציבור מסכים עם מישהו לידינו. כך אנחנו כביכול מתקדמים, אבל תמיד ליד. האם אנחנו תמיד צריכים להיות מאחורי הקלעים, לדאוג לזה שנהיה מאחורי הקלעים ורק כך נכניס מאחורה את המסר, או בסוף צריך לחבר את הדברים היפים שאומרים אנשים חיצוניים עם הפתרון שלנו?

אני לא בטוח שהקהל הרחב באמת מסוגל לשמוע את המסר שלנו. זה תלוי בהתפתחות. לפני שהאדם מתחיל לשמוע משהו, הוא צריך לשחק עם קוביות, לראות ציורים, לצייר בעצמו משהו, לקשקש, עד שהוא מגיע לבית ספר, ועד שהוא מגיע באמת לחוכמה או משהו, זו דרך ארוכה. אנחנו מדברים בצורה מאוד קונקרטית, כל משפט שאני מדבר, אני בונה אותו מבפנים עד שאני פולט אותו החוצה והוא מאוד שקול וכולל בתוכו הרבה דברים. אתם יודעים את זה. ולכן אנחנו קשים עבור אנשים שיקלטו את מה שאנחנו מדברים, ויותר קל עם מישהו אחר.

הרבה אנשים מאיתנו ששומעים אותנו עוברים לדת. למה? כי בדת זה פשוט. אתה קורא יום יום איזו תפילה, עושה איזו שהיא פעולה, כולם מבינים את זה, כולם תומכים בזה, זה כבר מקובל כך אלפי שנה בעולם, אז כולם מבינים, אתה לא הולך נגד הזרם. ולכן יוצא שאתה בזה דוחף את האנשים לכל מיני צורות אחרות ולא מושך אותם אליך. זה נדמה לך. הם לא יכולים להגיע אליך מיד, אז שיגיעו לכל מיני דברים אחרים. אתה יודע כמה אנשים עוברים דרכנו ומתפזרים לכל מיני כיוונים? המון. כי לפי האגו של האדם, הוא צריך לקבל איזה פיצוי בתוך האגו, ואצלנו הוא לא כל כך מקבל, אלא רק צריך לתת ולתת. ולכן כמו שכתוב, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". אבל עכשיו המצב הוא ברור יותר, עם הפנדמיה, עם כל מה שכותב בעל הסולם כלפי גמר התיקון. אם אנחנו לא נמשכים לחיבור בינינו ועם אומות העולם, כמה שאפשר יחד, אז אנחנו לא מקיימים את תכנית הבריאה, את רצון הבורא. וזה צריך להיות ברור לכולם. אבל עד שיבינו שכך זה צריך להיות, זה גם ייקח קצת זמן.

לא להצטער על זה שאתם עושים איזו עבודה, ובהתעוררות מכם אנשים הולכים לכיוונים אחרים, מתקרבים למישהו שהוא אפילו שונא אתכם כביכול. אין שונאים. הם כולם בסופו של דבר, בכל מיני צורות, פועלים לתיקון. אפילו שאתה ממלא ממש ישיבות, או עוד כל מיני ארגונים, זה לא חשוב. לי זה לגמרי לא חשוב, אני צריך לעשות את שלי. ומה שיוצא מזה, זה הבורא מסדר, ואני לא עשה חשבון עימו. הוא רוצה להראות לי בזה שאני לא בסדר? לאו דווקא, גם אצל רב"ש זה היה כך. לכן אנחנו נשארים עם האג'נדה שלנו. כמה שיותר לפרסם לכולם מה זה נקרא תיקון העולם, ועל ידי מה, ומה שיקרה כתוצאה מזה, יקרה. אני צריך לעשות כמה שאני מסוגל.

שאלה: אנחנו לומדים הרבה פעמים שאין חיבור מחוץ לבורא, אז מה זה אומר להיות גלגלתא ועיניים בתוך הבורא?

זה להיות אותו חלק מהרצון לקבל שהכי קרוב לרצון להשפיע של הבורא. מה זה רצון להשפיע אנחנו לא יודעים, בצורה נקיה שזה רק רצון להשפיע. אז הבורא זה כלפינו, ודאי. לכן זה נקרא "בוא וראה", שזה רצון להשפיע. אנחנו רצון לקבל שמקבל על עצמו את הצורה להשפיע, ואז אנחנו יכולים בזה להיות דבוקים בבורא, לפי חוק השתוות הצורה. אז הבורא הוא רצון להשפיע, ואנחנו רצון לקבל שמקבל על עצמו צורת רצון להשפיע. יכולים להיות בדבקות, אנחנו עם הבורא.

יש עוד רצון לקבל שהוא ממש עבה, בדרגות כאלה שיודע רק לקבל. אז אצלו שיטת התיקון היא אחרת, הוא לא יכול להיות משפיע, הוא יכול לקבל או על מנת לקבל, או לקבל על מנת להשפיע. אבל לקבל. הוא לא מבין צורה אחרת של עבודה. ואז אנחנו מתחברים אליו, מוסיפים לו את הכלים שלנו, של גלגלתא ועיניים, זה נקרא כוונה על מנת להשפיע, ועובדים עם הרצון לקבל שלו, כדי שיהיה בלקבל איתנו יחד על מנת להשפיע. זה נקרא ממש תיקון אמיתי של הרצון לקבל שהבורא ברא באדם הראשון.

שאלה: אם נחזור לשאלה של החבר לגבי הקשר בין גלגלתא ועיניים לבין האח"פ, מה ההבדל בין שתי היגיעות האלה שאנחנו עושים בעשיריה שלנו, לבין היגיעה שאנחנו עושים בחוץ, מה היחס? האם יש איזו דרך שבה אנחנו יכולים למדוד איך עלינו להתאמץ ולהתייגע בעבודה הפנימית בינינו, ואיך כלפי הקהל החיצון?

אנחנו כולנו מתחברים בינינו, עשיריות, יותר ויותר מתאספים לעשיריה אחת גדולה, יותר ויותר. בזה אנחנו בונים את עצמנו ככלי גדול של השפעה הדדית, שכל אחד ואחד מאיתנו רוצה להשפיע לאחרים, ובזה אנחנו רוצים להיות מחוברים.

אבל איך יכולים להיות מחוברים אם כל אחד רוצה להשפיע לאחר? אז מאין ברירה אני צריך גם לקבל מהאחר. לכן אנחנו מעוררים גם קצת מה שיש לנו מהרצון לקבל כדי לקבל מהחברים, וגם הם ממני, ואז כולנו כך נמצאים בהתחברות בינינו. כמו דיפול, דיפול זה מבנה שיש בו פלוס ומינוס, לקבל ולהשפיע, וכך הם מתחברים ביניהם. כמו במולקולות שמתחברות בצורה כזאת, בפלוס ומינוס ביניהן, לפי הוולנטיות שבהן. כמה שיותר וכמה שפחות אלקטרונים שמסתובבים בסיבובים החיצוניים, לפי זה הם מתחברים. בסופו של דבר זה הכל לפי אותו עיקרון. וכך אנחנו. אז ודאי שאנחנו נצטרך לקבל זה מזה, ולהשפיע זה לזה. כמו שאנחנו מדברים כלפי העשיריה, אני צריך להיות גדול מכולם, ופחות מכולם, ובצורה כזאת יהיה קשר בינינו. זה הכל לפי חוק אחד, כל הבריאה היא רק חוק אחד, חיבור על מנת להשפיע.

שאלה: איך אני יכול להרחיב את הכלי שלי כדי לשפר את הקבוצה שלי בראש השנה?

רק להתכלל עם הרצונות שלהם, ולהתחיל למלאות את הרצונות שלהם, לפרגן להם.

שאלה: בעבודה שלנו להביא את האור לעולם, מה התפקיד שמצד אחד זה לקחת את החסרונות של אומות העולם, ומצד שני זה לדאוג לתיקון ישראל?

זה צריך להיות אותו דבר. אני לא יכול לתקן את ישראל, זאת אומרת כלים שנמצאים בנטייה לבורא, אם אני לא מתחיל לחבר אליהם רצונות של אומות העולם. לא יכול. הם תלויים זה בזה. זו צריכה להיות בכל זאת חבילה אחת.

שאלה: האם הסגר שיש לנו עכשיו מגיע כהזדמנות מיוחדת שלנו בהפצה, דווקא עכשיו שאנשים יותר שומעים אותנו, והאוזניים יותר פתוחות?

אתם צריכים להשתמש בזה כדי למלא את כולם בתוכניות שלנו, במטרה שלנו, במה שאנחנו קיימים, מה שאנחנו אומרים שצריך להיות. תספרו להם מראש, תספרו להם על זה שכבר לפני חצי שנה אמרנו שזה לא יעבור תוך חודש וחודשיים, שהפיתרון הוא רק בחיבור מיוחד בינינו, וכן הלאה. ספרו את כל הדברים האלה בעוצמה כמה שיותר. כל אחד, כל יום, צריך לפזר עשרים או שלושים מאמרים קצרים כאלה שיהיו עם עשרים או שלושים מילים, לא צריך יותר. אבל זה עובד, זה מה שמשפיע, את זה קוראים.

תלמיד: ממש מרגישים שיש לנו הזדמנות מאוד מיוחדת, כאילו איזה פתח קטן, שחייבים ממש להכניס בו עכשיו את הכול.

נכון. ואל תתלונן על כך שלא יתנו לך הזדמנות.

שאלה: האם כדי שההפצה שלנו תהיה אפקטיבית, צריך שיהיה משהו מאורגן וממוקד מטעם בני ברוך שיסחף את כל הכלי להפצה, או שזו האחריות של כל חבר וחבר. מה יותר נכון, איך יותר נכון לעבוד?

גם וגם. אם אתם בטוחים שאתם כותבים נכון או מדברים נכון, תלוי באיזו צורה אתם מפזרים, אז תעשו את זה, אפילו בלי לשאול. כי אנחנו באמת נמצאים בחוסר זמן. אבל רצוי יותר אם אתם יכולים להגיש את זה לבדיקה, אם זה מתאפשר ואם זה יהיה מהיר, אני לא יודע. לי נראה שאתם כבר פחות או יותר מוכנים כל אחד ואחד להפיץ בלי בדיקה, בצורה ישירה, בכל הרשתות, את תכנית התיקון, תכנית ההבראה, את התרופה לווירוס.

תלמיד: אנחנו ממש בטוחים שהשנה הזו מתחילה בצורה מאוד מיוחדת, איך שהבורא עושה. וכולנו ביחד נצליח.

אנחנו קיבלנו מלמעלה הכנה, הבורא הכין אותנו לעבודה, להתקפה, אז בואו נממש אותה. אמן.

קריין: קטע מספר 12 מתוך אגרת ל"ד של הרב"ש

"אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". 

כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". 

הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה." 

(הרב"ש. אגרת ל"ד)

דיברנו על זה מספיק, שחובה עלינו להתחבר כדי שיהיה לנו כוח להתקדם לתיקון. מה עוד יש לשאול על זה? אני לא מבין, ובכל זאת שואלים.

שאלה: אם אנחנו אלה שמרגישים את הציבור, את הקהל, חזק יותר, שמרגישים את החסרונות של הציבור חזק יותר, כאילו אנחנו ממש חייבים לדאוג להם, האם זה המקום שממנו, מתוכו מגיע התיקון, או שזה הציבור שרואה בנו כדוגמה?

לא, התיקון מגיע מתוך הרצון שלנו, מתוך החיסרון שאנחנו מרגישים בלב, משם אנחנו מרגישים קשר לבורא, משם מגיע המאור המחזיר למוטב, ומשם מגיע התיקון.

שאלה: לָמה הבורא במהלך הדרך שלנו תמיד מגביר לנו את העביות, ומה הקשר בין גדילת העביות שלנו ,להפצה שלנו לאנושות?

בלי עביות לא היינו יכולים להבין, לחשוב, להכין את עצמנו לקשרים, כי כל העביות נדרשת, והיא בונה בנו גם זכוּת. פעם אני מרגיש עד כמה שאני עבה וסתום, וגס, ואגואיסט, ואחר כך אני מרגיש שדווקא בזה שמתגלות לי כאלו צורות של עביות ,יחד עם זה, אני מרגיש יותר, מבין יותר, ומקבל בצורה יותר חדה את הדברים. אין ברירה, זה כנגד זה, אנחנו צריכים עביות, זה החומר שבלעדיו אני לא אוכל להיות יותר עדין, יותר רגיש. מאיפה באה העדינות? יש עביות גדולה, עליה הבחנות, ואז מתוך העביות הזאת באה זכוּת. אין לנו עוד אפשרות להיות זכים, קרובים לבורא, אלא על ידי זה שאנחנו מתקנים את העביות לזכוּת.

קריין: 13, "מאור ושמש". מתוך "מאור ושמש", פרשת "כי תצא".

"הוקבע יום הדין בתשרי, להיותו ימי רצון, אשר נתרצה הקב"ה למשה רבינו ע"ה, ואותו הרצון מתעורר עלינו בעת הזאת בכל שנה ושנה. עם כל זאת הוא זמן המשפט, וצריך להתעורר לתשובה שלימה יותר ויותר מכל השנה. ועיקר התשובה, להתאחד עם כל אחד ואחד באהבה ובלב אחד, לעבוד ה' ולהטות שכם אחד, ועל ידי זה מתעורר עולם התשובה ועולם הרחמים ועולם הרצון. וזה רמז באומרו "וכולם נסקרים בסקירה אחת". פירוש, שצריך להתדבק ולהתקשר זה לזה, ושנהיה נסגרים זה לתוך זה בלב כל אחד, שנהיה לאגודה אחת לעבוד ה' בכל לב." 

(מאור ושמש. פרשת כי תצא)

סדנה

בואו נעשה סדנה קטנה, קצרה. רק מתוך החיבור בינינו, נגיד בתוך העשירייה, אנחנו יכולים להשפיע לבורא. קודם להתחבר, ואחר כך להשפיע לבורא. ומה שהאדם בעצמו רוצה להשפיע לבורא, מזה הוא רק מרחיק את עצמו ממנו, כי הוא לא בונה קודם את הכלי.

שוב, ההשפעה לבורא היא רק מתוך החיבור בינינו, אנחנו צריכים להתחבר בינינו, להרגיש חיבור, את עוצמת החיבור, אופן החיבור, ומתוכו איך אנחנו משפיעים לבורא. ולא ההיפך, שכל אדם ואדם חושב שהוא עכשיו משפיע לבורא. כלום הוא לא משפיע, יש לך מיליוני אנשים כאלו, שבמשך אלפי שנים חשבו שהם עושים משהו.

*

ונעבור לחוק הערבות, זה יותר קרוב אלינו עכשיו.

קריין: חוק הערבות, אנחנו ממשיכים מקטע מס' 49 מתוך תקנות חברי קבוצת רמח"ל.

רמח"ל היה מקובל מאוד גדול וכל היהודים היפים ממש עשו לו את המוות, וזרקו אותו ממקום למקום. הוא גר בפדובה באיטליה, וממש עבר מעיר לעיר באירופה, זה היה בימי ביניים, וזה היה ממש מסוכן מאוד. הוא הפיץ שם את חכמת הקבלה ולימד את חכמת הקבלה אפילו לאנשים זרים, לנוצרים, לכולם. והיהודים ממש לא קיבלו אותו, איך הוא מפיץ את חכמת הקבלה בין כולם? הוא נפטר צעיר, אבל השאיר אחריו ספרים גדולים מאוד. רב"ש היה ממש מתפעל ממנו, הוא היה אומר על הרמח"ל "היה גדול", ככה, בצורה מלאת התפעלות, אז בואו נראה מה הוא כותב.

"אלה דברי הברית אשר קבלו עליהם החברים אשר באו על החתום," התלמידים שלו, של רמח"ל, עשו ביניהם עשירייה, וכך הם כתבו ביניהם "לקיים עליהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כולם, כי נעשו כולם להיות כאיש אחד, לעבוד את העבודה הזאת עבודת ה', להיחשב אחד מהם ככולם לכל העבודה הזאת. וזה אשר קבלו עליהם שיהיה הלימוד הזה לא ע"מ לקבל פרס בשום צד של ציפוי שכר או לשום צד מחשבה ופניה אחרת חלילה, כי אם רק לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל עם ה', לעשות נחת רוח ליוצרם, ולא יהיה להם שכר מזה, כי אם לזכות לעשות עוד תיקונים כאלה, וכאלה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולתיקון כל ישראל. שלא יחשב הלימוד הזה לשום אחד מהחברים לתיקון פרטי, אפילו לכפרת עוונות, רק תהיה בו הכוונה שלימה לגמרי לתיקון השכינה הקדושה ולתיקון כל ישראל."

(תקנות חברי קבוצת רמח"ל)

שאלה: רואים שהם שמו דגש גדול מאוד על העניין שהם לא רוצים שכר.

כן, כי זה העיקר, שאנחנו רוצים להתחבר כדי להיות כלי משפיע לבורא, אז זה השכר שלנו. זה נקרא לעבוד ללא שכר. זאת אומרת לא לתוך הרצון לקבל.

תלמיד: יש איזו דרך יותר לחדד את הנטייה הזאת, את העבודה הזאת, להתנתק מהשכר בכל צורה שהיא? כמו שהם אומרים פה, לנתק כל סוג של ציפייה לשכר.

רק בצורה מעשית, לא יותר מזה. לעשות, ולעשות כאלה פעולות שבהן יותר ברור לך שאתה לא מקבל שכר על שום תנועה, על מילה, על מפגש, על פעולה, על כלום, ואז באמת אתה מראה בזה קודם כל לרצון לקבל שלך, עד כמה שהוא עובד על מנת להשפיע.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים בראש השנה על התיקון של האדם הפרטי, אבל מה העבודה של העשירייה בראש השנה?

הם כותבים מטעם הקבוצה. כתוב "אלה דברי הברית אשר קבלו עליהם החברים אשר באו על החתום" זאת אומרת שהם רוצים להיות כאגודה אחת. לקיים את הקשר ביניהם כדי להשפיע לבורא ולא בשום צורה אחרת לכיוון שלהם עצמם.

תלמיד: אז מה מיוחד בעבודה שלנו דווקא עכשיו בראש השנה בעשירייה?

אנחנו רוצים, כשאנחנו מגיעים עכשיו לדרגה חדשה, שממש כאלו כוונות ופעולות יהיו בינינו. קבוצת רמח"ל זו קבוצה מאוד גדולה, שחיה לפני מאות שנים, אז צריך להבין שיש לנו ממי לקחת דוגמה, מצד אחד, ומצד שני אנחנו פועלים בצורה ובזמן אחר לגמרי. עכשיו אנחנו לא יכולים להסתגר כמוהם בעשירייה, בלבד וזהו. אלא אנחנו צריכים להגדיל את העשיריות, וחוץ מזה למשוך לזה את כל האנושות, זו רמה אחרת של קיום, גם היחס אלינו מהבורא, וגם היחס אליו, בהתאם לזה. העבודה בגמר התיקון היא אחרת.

שאלה: הרבה פעמים נשאלת על הרמח"ל ואתה תמיד מאדיר אותו, שהוא היה מקובל גדול. אנחנו רואים שכל מקובל מקבל תפקיד, כמו שאתה קיבלת תפקיד בתקופה מאוד קריטית. הרמח"ל בא לעולם בתקופה הייתי אומר הכי קשה אחרי שבתאי צבי, אחרי שהכול נשבר. מאיפה זה מגיע שהרמח"ל, נשמה כזאת, צריכה להגיע בתקופה כל כך קשה אחרי השבתאות ולעבור את מה שהוא עבר?

אלה תיקוני הנשמה, מה אפשר לעשות? עד כדי כך שזרקו אותו מהעיר. לכל עיר הייתה אז חומה, אז סוגרים את הכניסה לעיר, והאדם נמצא מחוץ לעיר, ושם יש זאבים וליסטים למיניהם, ממש, ולך לכל הרוחות. ככה עשו לו.

אבל הוא היה מאוד חזק, התחזק, והלך ,וסיפר, ולימד כמה שרצו לשמוע. הוא הגיע גם לאפיפיור, סיפר לו על חכמת הקבלה ונתן לו קצת שיעורים, אבל בעיקר הוא לימד באירופה, נוצרים אינטליגנטים. על ידי זה הוא רצה לקדם. זאת אומרת, כבר מובן שזה היה לפני התקופה שלנו, של גמר התיקון, של דורות המשיח, ואז הוא רצה לקדם את זה.

תלמיד: מה אנחנו יכולים ללמוד מזה שהוא לא נשבר אחרי כל מה שעשו לו, ובאמת רדפו אחריו, איך קורה שלא נשברים? אנחנו רואים שאנחנו נשברים מכל דבר קטן ובורחים.

לא, אל תגיד ככה. ממה אנחנו נשברים?

תלמיד: תלמידים באים, הולכים, אלה שלא נשארים.

זה הכול בדרך. אנחנו לא נשברים. אסור להגיד ככה.

תלמיד: לא כולנו, מי שבא ויצא, זו הייתה שבירה.

גם זו דרכו, הוא יחזור, תן לו לבדוק. הוא חושב שהוא חכם, הולך לאיזה מקומות כי מגיע לו יותר ממה שהוא היה כאן, הוא לא מסכים עם משהו, יש לו שכל לא להסכים, תן לו להתייצב קצת לאדם. יש אנשים שבלי מכות הם לא יכולים, ומכות מסוג זה. כל אחד עובר מכות, כל אחד נמצא בספקות, אבל יש כאלה שזורקים אותם קצת יותר רחוק, מה לעשות.

"גאוות אדם תשפילנו", תשפילנו. אם הוא היה מפקד גדול, טייס גדול, לא יודע מה, ופתאום צריך להיות רוחץ כלים במטבח כדי להגיש לך ארוחה, אז איך יכול להיות? איך יכול להיות שהוא יישב איתך יחד אם אתה בעיניו כזה קטן? כי הוא היה מנהל כל הזמן. אז הוא צריך להתייצב קצת. וככה כולם. צריכים להבין את האנשים, עד שהם חוזרים למוטב יש להם סדרת תיקונים.

תלמיד: אז הכול על דרך התיקון אתה אומר.

כן, וודאי. אני לא מתייחס לאף אחד. דרך אגב חבר כזה שלח לי שנה טובה, גם אני שלחתי לו שנה טובה. אין ברירה, הכול יחזור למוטב.

שאלה: איך קבלה מעצבת תכונות אופי של אדם?

על ידי חברים, על ידי קבוצה ועל ידי זה שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה באגו שלו. לאט לאט כך הוא מתחיל להבין איזו צורה הוא צריך לקבל. כך מייצבים לו את האופי.

שאלה: מה הכוונה בקטע שקראנו עכשיו, תיקון השכינה הקדושה בתוך הקבוצה של הרמח"ל?

שהכול כדי לתקן את הכלי הכללי שהבורא יוכל להתגלות שם ומזה ליהנות.

תלמיד: מה הכוונה?

הכוונה פשוטה, לתת לבורא מקום להתגלות. זו הכוונה.

שאלה: בהמשך לשאלה על העבודה בלי שכר. מה חומר הדלק שלנו לעבוד בלי שכר?

זה בדיוק השכר, שאני אוכל לעשות פעולה ללא שכר. זה השכר.

תלמיד: אבל הכלי צריך מילוי.

זה המילוי. לעבוד בלי שכר זה המילוי. שאני מתגאה, כמו שכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'", שאני מתגאה בזה שאני דומה לבורא.

תלמיד: זה לא עובד כמו רצון רגיל, שיש כוס ואתה שופך מים עד שהיא מתמלאת? הדבר הזה לא מתמלא, ה"בלי שכר"?

לא. ב"בלי שכר" יש לי כל הזמן שכר, יש לי כל הזמן מילוי, אבל מילוי לא אגואיסטי, אני מתמלא מזה שאני משפיע.

תלמיד: אז עצם ההזדמנות להשפיע זה הופך להיות עבורך השכר? זה נקרא "בלי שכר"?

כן.

תלמידה: ומה המקום של העשירייה בעבודה הזאת?

אני לומד ביניהם איך לעשות את הפעולה הזאת.

תלמידה: היא נותנת את ההרגשה של בלי שכר?

כן. היא נותנת לך הרגשה שזה השכר הכי טוב שיכול להיות. אתה מתחיל להרגיש את זה דרך האור.

שאלה: איפה מרגישים את ה"ללא שכר" הזה? איפה האדם מרגיש את התועלת מזה?

במקום שהוא מרגיש שהוא מחובר עם כולם ועם הבורא יחד, והחיבוק הזה ממלא אותו כך שהוא לא צריך שום דבר. הוא לא עובד בשביל החיבוק הזה, אלא החיבוק הזה בשבילו זו הוכחה שהוא ממש יצא מהאגו שלו ורוצה בזה לחיות.

תלמיד: אבל זה מורגש כתענוג באיזשהו מקום?

זה מורגש כתענוג ושהוא משתוקק להיות עוד יותר ללא שכר. כמו שאנחנו עובדים כל פעם כדי לקבל שכר יותר גבוה, אז הוא עובד בצורה אחרת, הפוכה.

תלמיד: אבל איפה הוא מרגיש את זה? זה הרי לא בתוך הרצון לקבל שלו, או שכן בתוך הרצון לקבל שלו?

בתוך הרצון לקבל. בעל הסולם כותב שהכלים נשארים, רק הם פועלים בצורה אחרת. ולא שהרצון לקבל נעלם ונאבד. זאת אומרת אל תחשוב שזה לא ברצון לקבל, זה הכול ברצון לקבל.

תלמיד: אז עד שאני לא ארגיש את העשירייה בתור חלק מהרצון לקבל שלי, אני לא אוכל לעבוד בצורה כזאת, כי אני מעצמי אין לי שום סיכוי לעבוד ככה.

אתה צריך לאט לאט להרגיש שאתה רוצה להשפיע. הם קרובים אליך, הם שלך, הם יחד איתך, הם מצפים ממך. כן. לאט לאט.

שאלה: כשאני שומעת על האחריות שלנו לממש את התפקיד של ישראל אני מרגישה חשיבות אבל גם חוסר אונים. איך אפשר להבין בתוך הדעת מה צריך לעשות, איך לא לברוח ולהמשיך למרות הכול?

לגברים זה יותר קל, כי גברים הם יותר מחוברים ביניהם ויכולים להחזיק זה את זה, להתקשר זה עם זה. אישה כשהיא מתקשרת לשנייה היא עושה חשבונות כאלה שגברים לא כל כך יודעים לעשות. אצלה זה ממש פוליטיקה ופילוסופיה ופסיכולוגיה ומה לא. ולכן אני לא יודע מה לעשות. לי מאוד קשה לדבר עם אישה, זה נראה לי איזו מערכת מאוד מורכבת.

אני יכול להגיד דבר אחד, יותר ויותר להתחבר ולהשקיע, להשקיע המון כוחות בהפצה ובזה היא תתקדם. היא צריכה לפתוח דף או אתר משלה, אני לא יודע מה, ולמשוך הרבה הרבה נשים שיתחברו אליה, ולהסביר להן מה אנחנו צריכים לעשות כדי להינצל מכל הצרות ולהגיע למצב הכי גבוה שיכול להיות. זה הכול. ובזה היא תראה את היעוד שלה, מטרת החיים שלה, שהיא מושכת כמה שיותר נשים מכל העולם לאותה מטרה יחידה הנשגבה והן נמשכות אחריה. שהיא תהיה גדולה.

שאלה: מה הם אותם הרצונות הזכים של אומות העולם שאליהם אנחנו יכולים להתקשר?

אנחנו צריכים להתקשר לאומות העולם במה שהם מעוניינים לקבל תמיכה, עזרה, עצה, השתתפות מכל סוג שהוא. זה מה שאנחנו צריכים לחפש, על ידי מה אני יכול לפנות לאדם, להתקרב אליו, מה אני צריך להגיד לו שהוא יקבל אותי. במיוחד אם זאת אישה, כי בטוח נשים יותר סובלות מהגברים. אז תחפשו כאלו מילים וכאלו סיפורים אולי קצרים, שבהם תמצאו איתן שפה משותפת והן יבינו אתכן, שיש לכן במה להקל על המצב שלהן.

שאלה: חברה כותבת "אני לא יהודיה ולפעמים יש טקס שקשור לחג. במה עליי לרכז את המוח והלב שלי כדי לעזור לכלי העולמי להתאחד"?

קודם כל הטענה שהיא לא קשורה לחגים כאלה זו שטות. היא פשוט לא היתה אתנו כנראה בהסברים הקודמים. החגים שלנו זה חגים של מקובלים קודם כל, והם כולם שלבים בתיקון הנשמה, שהיא נמצאת בכל אחד ובכולנו יחד, ולכן אנחנו כולנו לומדים את זה. אני לא סוגר את בני ברוך בישראל שהם יהיו מנותקים מכל החברים שלנו שבכל העולם. ההיפך, אנחנו עובדים בנשמה אחת, בכל אחד ישנה נשמה, וכל אחד מקבל התעוררות להגיע לקשר עם הבורא.

מי שמשתוקק לקשר עם הבורא הוא נקרא ישר א-ל, ישראל, צריכים רק להבין את זה. ואז בצורה כזאת להגיע לתיקונים להיות כולנו כאיש אחד בלב אחד.

האישה הזאת שאומרת כך היא פשוט לא מבינה איפה היא נמצאת. היא עדיין לא קיבלה את הידיעה על הנשמה הכללית על תיקון העולם הכללי, על זה ש"יהודים" זה לא לאום אלא זה השתוקקות לבורא, ישרא א-ל, ישראל וכן הלאה. היא צריכה לשמוע וללמוד הרבה, ואז לא יהיו לה שאלות כאלה.

אני חושב שבכל החברים שלנו שנמצאים אתנו בכל שיעור ושיעור אין כבר שאלות כאלה. אמנם שאני מבין שעדיין הדעות הקדומות יתעוררו מידי פעם בכל אחד.

שאלה: כדי שהשנה הזאת תהיה שנה של תיקונים, האם עלינו לראות ולהרגיש כל יום כאילו הוא היום הראשון של השנה. כדי להימנע מהכבדות?

שיהיה ככה, כמו שאומרים. שיהיה כך. אני לא חושב שזה יעזור כל כך כדי להימנע מהכבדות, כי הבורא יוסיף לנו כבדות בזמן שצריכים כדי שאנחנו נתעלה מעליו. אבל בינתיים זה טוב ככה.

קריין: חברים שלחו שני קטעים יפים בעניין הכלים לקבלה שנשארים אותו דבר רק משתנים בשימוש, על הבירור שלנו עם השכר.

יפה, קדימה.

קריין: נמשיך ונקרא, קטע ראשון מתוך "פתיחה לחכמת הקבלה" אות י"ח.

"...הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע"מ להשפיע, ועי"ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי"ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע"ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ"ל, אמנם ע"י תיקון המסך בהבחי"ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק' או"ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה...".

זו היתה פתיחה לחכמת הקבלה, אות י"ח. כל אחד יכול להיכנס ולקרוא בשפה שמובנת לו, כי אנחנו תמיד עובדים עם הרצון לקבל רק הופכים אותו מצד אחד לצד השני, אבל תמיד עם האגו שלנו ולכן כמה שמתקדמים האגו עוד יותר גדול, אלא שאנחנו יודעים להפוך, "ונהפוך הוא".

קריין: ב"זוהר" כתוב על זה בפרשת "וירא".

"האדם נברא בכל רע ושפלות. "כמ"ש, עייר פרא אדם יולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להדבק בו יתברך, אין השי"ת בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו כדאיים וראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי. ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילוים גדולה ביותר."

שאלה: איזה כלים אני צריך לפתח בתוכי כדי להיות מחובר לעשירייה?

לב, לב. אם יש לך.

שאלה: איך אני מעסה אותו כך שיהיה כזה שהוא יהיה מחובר לעשירייה?

תנסה לעסות אותו, שינמס. אני אומר ברצינות. שיהיה יותר רגיש לחברים, שתבין שבלעדיהם אתה לא מגיע לבורא. מה תעשה? אל תתאר בורא, אלא תאר לעצמך שאתה הולך להרוויח נגיד, מיליון דולר, אולי בשבילך זה כלום, אבל נגיד. אם אתה יכול לקבל תמיכה מחברים, אתה בטוח תרוויח את זה. נגיד שהם יודעים את הקוד של המספרים האלה בלוטו כדי שאתה תרוויח, והם לא רוצים להגיד לך. ולא שהם מרוויחים מזה במקומך אלא פשוט לא רוצים שאתה תהיה עשיר גדול ומוצלח. איך אז אתה תתייחס אליהם כדי לקבל מהם תמיכה.

שאלה: איך לעורר מוטיבציה כזו בתוכי?

אתה לא רוצה מיליון דולר?

תלמיד: קצת יותר.

קצת יותר. מיליארד דולר. בסדר. מה תעשה כדי לשכנע אותם לעזור לך?

תלמיד: זו עבודה.

תחשוב מהבוקר עד הלילה איך אתה משכנע את החברים לעזור לך להיות מיליארדר. לעזור לך להיות מוצלח, להרוויח. תאמין לי שלהתקרב לבורא זה שווה יותר. וזה הכול תלוי בידיים שלהם. בידיים שלהם. כי עוד מעט אתה הולך למות ולא נשאר לך כלום. הכול אצלם, בידיים שלהם. תנסה.

אתה צריך להראות להם שאתה מוכן להכל בשבילם, שאתה אוהב אותם, שאתה איש טוב בשבילם בכל דבר ודבר, כדי שהם ירצו מעצמם לעשות את זה. איך אתה תגרום להם שיעזרו לך מעצמם ככה, שהם יגידו ביניהם "אתם יודעים מה? הוא לא חייב לנו שום דבר, אנחנו לא חייבים לו גם כלום, אבל הוא בחור טוב". "נפתח לי הלב אליו" כל אחד יגיד "בואו ואנחנו ניתן לו את הקוד להצלחה" וזהו.

שאלה: הסברת קודם על הפיכת הרצון לקבל. מה פרוש הפעולה הזאת, להפוך את הרצון לקבל?

זה כשאני מתחיל להרגיש את החברים שעומדים בליבי. זהו. החברים שעומדים בליבי זה נקרא שלרצון לקבל שלי, שזה הלב, נכנסות תכונות ההשפעה, שאני כאילו רוצה להשפיע לחברים. זה נקרא שהם נמצאים בליבי, עומדים בליבי, ואז יוצא שבצורה כזאת אני מתחיל להימשך לתת להם, להשפיע, לעזור מהלב. זה לא חייב להיות בפעולות, אבל זה כמו שרב"ש כותב, שאין קרקע בינינו, שאני מרגיש אותם שהם עומדים בליבי, ואני רוקד איתם ואני מתחבק איתם וכן הלאה וכן הלאה. תראו מה כותב אדם כלפי התלמידים שלו, הוא כותב את זה לתלמידים שהוא מקבל אותם כחברים.

שאלה: מתי קורה השלב של הבשלות, שהופכים את הרצון?

תבכה לבורא שיפתח לך את הלב. לא יעזור לך כלום אם הבורא לא ירצה.

שאלה אמרת שהרמח"ל היה מקובל גדול שעבר מעיר לעיר ולימד את חכמת הקבלה להרבה אנשים מדתות שונות. וכאן במרכז אמריקה, מהמקום שממנו כולנו מגיעים, גדלנו עם רקע של הנצרות, ובכל מקום פה יש רק רוב של נוצרים, ונאמר לנו לא להפיץ לאנשים מדתות שונות.

אני לא יודע, אני לא מבין את זה. זה לא מתנגד לאף דת. אתה לא מסיט אותם מהדרך, כי דת זו דת ושיטת החיבור בין בני אדם זו שיטת החיבור. ודרך אגב כתוב על זה בכל הדתות, שצריכים להתחבר וצריכים לגרום לחיבור בין בני אדם. זה שלא כל כך עושים את זה, זה משהו אחר, אבל זה לא מנוגד לאף דת, שצריכים להיות מחוברים. ולכן אתה יכול להסביר את זה ולספר את זה לכולם, רק בלי לציין שזה מגיע מהיהדות, כי אז באמת יש כאילו התנגשות בין הדתות. אבל חכמת הקבלה היא נמצאת למעלה מכל הדתות, כמו שבעל הסולם כותב ב"כתבי הדור האחרון".

קריין: ב"כתבי הדור האחרון" בעל הסולם כותב,

"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו) של "ואהבת לרעך כמוך" שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות שיבואו במסגרת הק'. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה."

אנחנו לא מבטלים שום דת, נוצרי, מוסלמי, הודי, לא חשוב מי, כולם יכולים להישאר בדתות שלהם. אלא אנחנו מדברים שלמעלה מכל הדתות אנחנו מחויבים בחיבור בינינו. לכן אני יכול להיות ממש מחובר יפה מאוד עם כל החברים שלנו. נגיד יש לנו קבוצה מאפריקה, האם אני שואל אותם מי הם, מה הם? או בכלל מכל העולם, מהמזרח הרחוק, מבולגריה, מבלטיה, מכל מקום, זה לא חשוב לי בכלל, אין שום הבדל בשבילי. כי אנחנו מתחברים כדי ליצור כלי לגילוי הבורא, לגילוי כוח עליון, שיתגלה בנו, בכולנו, שיתגלה בשווה, "וכולם יידעו אותי מקטן ועד גדלם". זה הכול. לכן מצידנו אין שום הגבלה לאף אחד.

תלמיד: רציתי לוודא שבכך שאנחנו מפיצים את חכמת הקבלה לא מנקודת מבט יהודית, שאותנו לא יזרקו מהעיר של בני ברוך, אלא שאנחנו נוכל לקחת את הרצון שבנו, שבתוכנו, ולהעביר בעדינות את חכמת הקבלה לאותם אנשים מבלי לפגוע בדרך שבה הם הולכים, ולוודא שאנחנו לא הולכים כנגד ההוראות שלך.

אתה פונה אל כל אחד ואחד עם שיטה פסיכולוגית, פסיכולוגיה מטריאליסטית, ואתה מסביר להם איך אנחנו יכולים להיות מחוברים, בני אדם, שכולנו אגואיסטים. איך אנחנו יכולים להתעלות למעלה מהאגו שלנו, ולמעלה מהאגו שלנו שם להיות מחוברים, ואז החיים ודאי שיהיו חיים טובים. ובתוך החיים שלנו כל אחד שיבנה לעצמו את בית התפילה שלו והמסגד שלו וכל מה שאתה רוצה. זה לא חשוב, העיקר שאנחנו נהיה מחוברים למעלה מהאגו שלנו. ולא אכפת לי במה אתה עוסק עם הקדוש שלך, עם הא-לוהים שלך, כי זה לא חשוב לי, זה עניין של תרבות. בזה אנחנו לא נכנסים אף פעם, זה לא מפריע לי.

אחרת לא הייתי מלמד אתכם מכל העולם, אחרת הייתי בודק כל אחד ואחד שבא אליי שעל בטוח הוא יהודי או לא יהודי. לא, מה פתאום. אברהם ככה בדק בבבל העתיקה כשבאו אליו תלמידים מכל העמים שהיו אז בבבל? שם הייתה אז כל האנושות, כל אומות העולם שיש לך היום על פני כל כדור הארץ כולם היו נמצאים בבבל. והוא חיבר אותם והתחיל ללמד אותם "ואהבת לרעך כמוך", שזו הדת הכללית ששייכת לכולם, רק "ואהבת לרעך כמוך". חוץ מזה, אם יש לך כל מיני דברים אחרים, זה שלך.

שאלה: לכל מקובל יש איזו מטרה, כאילו יעד מיועד לזמן שהוא חי. רב"ש ראה וידע שיהיה בני ברוך ואת המטרה והאחריות שיש לנו?

ודאי. דיברתי איתו על זה הרבה פעמים. גם הבאתי לו תלמידים מתל אביב שאותם הוא היה מלמד. בלי התלמידים האלו שהבאתי לו, היו לו שם שישה שבעה זקנים, זהו, לא יותר. אני הבאתי לו בסביבות ארבעים איש מכל מיני קבוצות מתל אביב שהיו לומדים כל מיני דברים. בעיקר זה היה מהמכון של ברג, והם עזבו שם ובאו לרב"ש. ככה זה היה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להבטיח את הכוונה הנכונה בהפצת חכמת הקבלה, שנעבוד בצורה שקופה, ובאמת שמטרתנו תהיה להשפיע נחת רוח לבורא?

להיות קשור אלינו, לפזר ידיעה על חכמת הקבלה כמה שיותר, ולהשתתף איתנו בכל מה שאתן עושות. אני בטוח שבזה תצליחו. ואני מאוד משתוקק שוב לבוא אליכם. שנה טובה מכל הלב.

שאלה: יש באמת הרגשה מאוד חזקה של כנס, ולצערנו עוד מעט השיעור מסתיים ויש הרגשה שאפשר היה להמשיך אותו עוד ועוד אל תוך היום, וכולם מלאי כוח ומרץ. מיד אחרי השיעור יש אירוע מאוד מיוחד של מפגש חברים, משהו שהוא מאוד מושקע ומחבר שהחברים הכינו. איך אנחנו יכולים להמשיך את הכוונה, את העבודה שאנחנו עכשיו מרגישים ביחד בשיעור גם באירוע החברתי הזה?

קודם כל תסבירו לנו מה קורה אחרי השיעור, אני לא יודע. ישנן ישיבות, ישנם אירועים, אולי קונצרט, סעודה, שרים יחד, מה קורה?

תלמיד: יש מפגש חברים מיוחד, מעין ישיבת חברים מיוחדת, חגיגית, שהחברים בנו במיוחד לכנס ראש השנה.

מתי?

תלמיד: עכשיו. זאת אומרת, השיעור מסתיים בשבע, חמש דקות הולכים ומביאים איזה משקה ואז כבר כל ההנחיות יינתנו. זה ארבעים וחמש דקות.

זה סגור אצלכם שכל אחד מגיע עם המשקה?

תלמיד: כן. זאת תהיה ההנחיה.

אז אני יכול להביא בקבוקון בירה?

תלמיד: בדיוק.

יופי, מצוין. אז נעשה לחיים. ואחר כך מה יהיה?

תלמיד: אחר כך תהיה לנו הפסקה ואנחנו ניפגש בשתיים וחצי להכנה נוספת מיוחדת, ארוכה מהרגיל, משתיים וחצי עד שלוש, ואז יהיה לנו שיעור משלוש עד חמש. אבל אם בכל זאת אפשר, אנחנו יודעים שהעבודה במפגש חברים היא קצת שונה מהעבודה בשיעור, אז איך אנחנו יכולים להמשיך את הרוח של החיבור?

אני צריך לחפש כאן מילים חדשות, זה קשה, כבר שפכתי את הכול וכמה פעמים. תעזרו לי להתמלאות שאני אשפוך אליכם שוב משהו, אני לא יכול מן הסתם, אני צריך באר לשאוב ממנה מים ואחר כך לשפוך אליכם, אין לי כזה דבר, תעזרו. מה אתם מצפים ממני?

תלמיד: אני חושב שאתה נתת לנו הכול, אנחנו רוצים עכשיו לממש את זה.

ביניכם?

תלמיד: כן. כמובן שאתה מוזמן עם הבקבוקון בירה, אנחנו מאוד מאוד נשמח וזה יוסיף המון חשיבות לאירוע.

מה אנחנו יכולים עכשיו לתת כסיכום למה שעברנו תוך שלוש שעות? מי רוצה לתת סיכום?

תלמיד: אין דבר אחר חוץ מחטא שהוא נקרא שאני לא משתוקק לחיבור.

תלמיד: שהשיעור הזה, כמו שהרמח"ל כתב, שהשיעור יהיה אך ורק לתיקון עם ישראל.

תלמיד: שלא נשכח שהתיקון לא נגמר בעשירייה אלא אנחנו חייבים לכלול גם את כל העולם בשביל להגיע לתיקון השלם.

בסדר.

תלמיד: אנחנו צריכים לחבר את כל הלבבות שלנו כדי להשפיע נחת רוח לבורא.

בסדר גמור, תודה.

תלמיד: כל אחד דואג על העשירייה, והעשירייה דואגת על בני ברוך, ובני ברוך דואגים לאומות העולם. ככה אנחנו נותנים לבורא נחת רוח.

תודה.

תלמיד: שלא נחפש את המילוי, אלא שנרצה להשפיע, ובזה יהיה השכר שלנו.

ובזה יהיה המילוי. יפה.

תלמיד: אנחנו רוצים להרגיש בתוך הרצון את הנקודה הכי פנימית, ששם גלגלתא עיניים שלנו נוגע באח"פ, ושם הכול מתחבר, הבורא, הנברא, האנושות. אנחנו רוצים להרגיש יותר את הנקודה הפנימית הזאת.

זה יפה מאוד. רוצים להרגיש אותו כלי, אותה הנקודה, "עשר ספירות" זה נקרא, שבה כולנו מחוברים, ואף אחד לא מרגיש שיש איזה הבדל, אלא כולנו כאחד ממש. זו הרגשה שאין כמוה. הרגשת האיחוד היא הרגשה הכי גבוהה שיכולה להיות, כי בזה אנחנו נמצאים בתוך הבורא.

תלמיד: שתי נקודות. אחת, שבקבוצה אנחנו צריכים להיות כמו אגודה אחת או אגודה אחת, בזה תלוי כל הקידום שלנו. הדבר השני הוא, שהאגו גדל יחד עם הרוחניות במקביל, ושניהם עובדים ביחד לאיחוד באמצע.

נגיד. בסדר.

תלמיד: שנה חדשה, היא מתוך חיבור. שינוי חדש, הוא מתוך חיבור בעשירייה, להפצה לכל העולם. וככה כל שנה.

בסדר גמור. יופי.

תלמיד: שנרצה, ולחיבור נזכה.

יפה.

תלמיד: שאנחנו חייבים לרכך את הלבבות.

נכון. בטוח.

תלמיד: זו הנקודה של החיבור, וחשיבות של ההפצה.

תלמיד: משבוע שלם של סליחות, לחיבור בשביל הפצה.

אתה כבר חושב על העתיד. יפה. טוב.

תלמיד: עלינו להודות לבורא שהוא נתן לנו הזדמנות, שיוכל להשפיע על האנושות דרכנו דרגה חדשה.

יפה.

תלמיד: אנחנו צריכים לבטל את האגו שלנו ולהמיס את הלבבות שלנו לאחד, כדי שנוכל להביא נחת רוח לחברים, ודרכם, דרך השפעה לחברים להשפיע נחת רוח לבורא.

כן. ברגע שמתחילים להרגיש את עצמנו בלב אחד, זאת הרגשה כבר א-לוהית. מרגישים בזה איחוד. גילוי האיחוד, זה גילוי הא-לוהות. זו רמה אחרת של קיום. שלמות, נצחיות, זה מעבר לכל ההבחנות שלנו.

תלמיד: ואנחנו צריכים להרגיש כמו לוקומוטיב שזה קטר, שמי שמניע אותו זה העשירייה, הבורא, למען כל האנושות.

יפה, תודה.

תלמיד: להיות בשמחה, כי רק שם שורה השכינה.

יפה. נכון.

תלמיד: קודם שבורא יסכים לעזור לנו.

שיסכים לעזור, לזה אתה צריך לעבוד הרבה.

תלמיד: לעבוד מכל הלב. אין תירוצים, האנושות צריכה אותנו.

בסדר.

תלמיד: רק מתוך החיבור בעשירייה, אנחנו יכולים להשפיע לבורא.

נשתדל.

תלמיד: דרך האנושות הבורא יקבל את האושר הגדול ביותר, ועלינו לעבוד עם כל הלבבות והכוחות שלנו, כדי להביא את עצמנו לשם.

יפה.

תלמיד: רק לחשוב מה אני יכול לעשות בשביל החברים, כל הזמן.

בסדר גמור.

תלמיד: להעביר לחברים שההנאה האמיתית נמצאת רק בהשפעה.

תודה.

תלמיד: צריך לפתוח את הלב ולהמיס אותו, כדי להתחבר לחברים.

יפה.

תלמיד: להתחבר לחברים.

יפה.

תלמיד: להתמסר בלב ונפש לעשירייה ולהפצה.

טוב.

תלמיד: לבקש מהבורא שיוציא אותנו משנאה לאהבה, ויקשור אותנו ללב אחד.

חזק.

שאלה: כשנשתדל כולנו כאחד לאיחוד, וכך יבואו עלינו האורות ויגיעו התיקונים.

מצוין.

תלמיד: שהאמונה, והגדלות והרוממות של ה', ישלטו ברצונות שלנו.

תלמיד: נותר להרגיש את החיבור בינינו, ולהרגיש בתוכו את נוכחות ה'.

תלמיד: שכולנו נשרת את הבורא באמת ובפשטות.

יפה.

תלמיד: שכולנו כאחד ממש כל הכלי עולמי, ומתוך זה בעבור כל האנושות.

תלמיד: לפזר את שם הבורא בעולם. דווקא בכלים האלה הוא רוצה להתגלות, וזה תפקידנו להעביר אליהם.

גם טוב.

תלמיד: מה שאין לנו רצון לחיבור, כי בורא רוצה שנתחבר.

בסדר.

תלמיד: אנחנו רוצים להיות קטר שסוחב את האנושות.

מצוין, ובזה אנחנו נסגור את החשבון שלנו. אני מצטער, אני שמח שיש עוד הרבה שרוצים להגיד. אבל נתכלל בזה, "אנחנו כולנו רוצים להיות קטר שסוחב את כל האנושות לגמר התיקון, כדי לעשות נחת רוח לבורא".

(סוף השיעור)