שיעור בוקר 01.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.03.2002

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/cHwFiXmq?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 470

מאמר "מדוע חג המצות נקרא "פסח""

הבורא סופר רק את הפעולות האלו, מקבץ אותן יחד. אם הן מגיעות למידה שלנשמת אותו אדם כבר מספיק אותו כוח שיש, מספיקה אותה יגיעה שאדם עשה, מספיק אותו אור שפעל על הנשמה, אז האדם מקבל בבת אחת יציאת מצרים.

הוא מיד מרגיש שנפתחים לו השמיים, הוא מתחיל לראות את המציאות יותר עליונה, את הסיבות למה שנמצא כאן בעולם הזה. העולם שלנו הוא עולם התוצאות, עולם המעשים, הביצועים, מה שאין כן העולם העליון הוא עולם הסיבות, עולם השורשים, ההחלטות. האדם מתחיל לראות לא שמעלים אותו פיזית, אלא במודעות שלו הוא מתחיל לראות את הסיבות לכל מה שנעשה, זה נקרא התגלות הרוחניות, התגלות הבורא. המצב עצמו הוא פסח, כתוצאה מזה שהבורא פָסָח על כל המעשים של האדם, וקיבץ רק מעשים שהאדם רצה בהם להגיע לרוחניות.

"פרעה" כאן זה הטבע שלנו, "משה" זה הכוח הקטן שבנו שרוצה למשוך אותנו לעולם העליון. כל הוויכוחים בין פרעה ומשה הם העבודה הפנימית שאדם מבצע, ואיך הוא מרגיש שזה עובר בו. יש לו הכבדת הלב, וככל שהוא מתקדם יותר, כך יש לו יותר קושי, עד שמגיע לעשר מכות. הוא חייב לעבור את עשר המכות האלו, אלו באמת דברים לא נעימים, הוא צריך להתמודד ותמיד להמציא לעצמו תחבולות על ידי מה הוא ישתוקק, איפה הוא ייקח כוחות לזה. כי הרוחניות לא מאירה, אלא ההיפך, מחשיכים לו את הרוחניות, הוא מפסיק לראות אותה, לא רוצה אותה כביכול, והכול נעשה על ידי הכבדת הלב. פרעה נעשה יותר גדול, מצרים נעשית יותר מושכת, לא נורא כל כך לחיות בעולם הבהמי הזה וללא תועלת, ובכל זאת נראה לאדם שזה לא נורא. עד שבאמת פעם אחר פעם אם הוא עושה יגיעה, מספר יגיעות, אז הכמות הופכת לאיכות וגם האיכות בעצמה עולה, ואז הוא זוכה ליציאת מצרים.

מזה מתחיל להיות בעצם התהליך הרוחני, הוא נכנס לדרגה הרוחנית הראשונה. הלאה זה כבר "סולם יעקב" מה שנקרא, הסולם הרוחני, 620 מדרגות עד גמר התיקון, אלו כבר דרגות של הצדיק, דרגות של רוח הקודש, דרגות של נבואה. וגם שם, כל פעם ופעם כשאדם רוצה לעלות ממדרגה למדרגה, הוא חייב את אותו אור מקיף שמגיע אליו על ידי הלימוד, על ידי העבודה הפנימית. כמו שכאן, בדרגה הזאת שלנו - כל העולם שלנו נקרא דרגה תת רוחנית, אבל דרגה - אותו עיקרון נשאר גם שם. רק האור הוא מגולה, כוחות ההפרָעָה וכוחות העזרה הם מגולים, ואדם יותר מתמצא ויותר מבין מה הוא עושה. ודאי שבכל זאת כל פעם כשהוא נמצא במדרגה תחתונה, הוא לא מבין את הטבע של המדרגה העליונה, בכל זאת יש לו ללכת בעיניים סגורות, אבל אין כבר קושי כמו שלצאת מהעולם הזה לרוחניות, לדרגות רוחניות. לכן יציאת מצרים היא היציאה הקשה ביותר, היא ה-יציאה, ויתר היציאות מכל דרגה לדרגה יותר עליונה הן כבר פסיעות.

כל דרגה שהוא רוכש כשתיקן את עצמו, שעלה עליה, זה נקרא שעשה מצווה. לכן יש 620 דרגות כ-620 מצוות, תרי"ג, 613 ועוד 7 מצוות דרבנן. כשעולה לכל דרגה ודרגה, על כל מדרגה ומדרגה, זה בזכות זה שיצא ממצרים, ולכן אנחנו בהרבה מצוות מוסיפים "זכר ליציאת מצרים". מפני שהבסיס הזה, היציאה ממצרים מכניסה אותנו לפעולות רוחניות שנקראות "מצוות". אלו לא המצוות שאנחנו מכירים מהעולם הזה, סתם מעשים בידיים, ברגליים או בלשון, אלא אלו מעשים רוחניים שעל ידם אדם ממלא את עצמו עם האור העליון.

כמו שעל ידי הספרים אנחנו יכולים למשוך על עצמנו אור עליון בתור אור מקיף שמקיף אותנו, כי אין לנו עדיין מסך שייכנס פנימה, ולכן הוא נקרא אור מקיף כי הוא מקיף אותנו, ועל ידי זה כך לאט לאט מנקה ומתקן, אז כמו שעל ידי ספרים אנחנו עושים את הפעולה הזאת בינתיים, כך אפשר לעשות את הפעולות האלה על ידי מעשים, לא רק לימוד, אלא מעשים גשמיים. מפני שבחגים, נגיד חג הפסח שעכשיו בא עלינו לטובה, יש אורות מקיפים. וככל שאדם משתתף פיזית בעשיית החג, כמו כל העם, אבל חוץ ממה שיש לכולם יש לו בנוסף כוונה, שעל ידי זה הוא רוצה להגיע להכרת החג, לעלייה לדרגת הפסח, שיקרה איתו מה שצריך לקרות, מה שנקרא "פסח", אז אם העבודה שלו מכוונת נכון בהכנות לחג, ואם הכוונות שלו נכונות, אז הוא יכול לזכות על ידי זה לאורות מקיפים גדולים מאוד גם בהכנה לחג עצמו. לכן אנחנו טורחים בזה הרבה מאוד, וכולם רוצים להשתתף ואוהבים את העבודה הזאת, מפני שהיא נותנת תוצאה רוחנית גדולה יותר מלימוד.

בעל הסולם וכל יתר המקובלים לפניו, מכל החגים הם מחשיבים את חג הפסח ואחר כך את חג הסוכות. כי חג הפסח הוא ממש כנגד יציאה מהעולם הזה לרוחניות, כניסה לנצחיות, לשלימות, כשכל אחד היה בעצם רוצה את זה. וסוכות זה ענייני ענני הכבוד, שזה גם אור מקיף, כמו ענן, כמו סוכה, סכך, הכול זה אור מקיף שמגיע לאדם ומתקן, העיקרון הוא אותו עיקרון. רק התנאים משתנים שבהם נמצאת הנשמה של אדם, ובגלל זה יש בעולם שלנו אופנים, ביטויים, ציורים שונים של החגים האלו, של המצבים הרוחניים. בסוכות זה בא על ידי האור המקיף בצורה שונה מפני שהנשמה נמצאת כבר בדרגה יותר גבוהה. ואילו פסח, זה ממש יציאה ממצבנו לאור.

כל פעם שאדם משתתף באיזה לימוד, באיזו עבודה, במשהו אצלנו, רצוי שלא ישכח שהוא יתכוון שכל הדברים האלה שהוא עובר ושהוא עושה, היגיע מהבית, קם, יושב כאן, מקשיב, עם זה שתהיה לו מחשבה, כוונה שהוא עושה את זה כדי לצאת מהעולם הזה לעולם הרוחני, כדי להתחיל להרגיש מציאות על. הדברים האלה מצטברים יחד ועושים לו את חג הפסח.

תלמיד: למה בעל הסולם מחשיב את פסח כחג הכי חשוב?

למה בעל הסולם והמקובלים, גם קודמיו, כל כך מחשיבים את חג הפסח?

מקובלים לא מתעסקים בהיסטוריה אף פעם. בכלל אין זמן ברוחניות אז מזה נובע היחס לכל התהליכים. מה שברוחניות זה מדרגות מהעולם הזה עד גמר התיקון, 620 מדרגות, כל מדרגה ומדרגה מקרינה לעולם הזה מצב מסוים. כל המצבים שיש ברוחניות, ב-620 מדרגות חייבים גם לקרות כאן בעולם הזה, פעם אחת.

אם זה קרה פעם אחת בדומם בעולם הזה, אז לא צריך לקרות פעמיים, שלוש, פעם אחת מספיק. נגיד, היינו במצרים. הייתה יציאת מצרים בצורה פיזית, בהיסטוריה, אנחנו יותר לא צריכים להיכנס לזה. זאת אומרת, כל אחד ואחד שעכשיו יוצא ממצרים שלו הפנימי לרוחניות, ל"ארץ ישראל" מה שנקרא, הוא לא צריך פיזית לעשות את זה, אלא פיזית כבר עשינו שהיינו בגלגולים ההם.

אבל מפני שאין מדרגה יותר חשובה מהראשונה ברוחניות, כי היא הכי קשה, להיכנס בה זה הכי קשה. תראה מה צריך לסבול כל הגלות במצרים ואחר כך מכות וקריעת ים סוף, קבלת התורה וארבעים שנה במדבר, והכניסה, שבע אומות, עמלק, כל הדברים האלה עד שנכנסים לארץ ישראל. כל התהליך הזה הוא תהליך מאוד קשה. ברוחניות, אם לתרגם את זה למושג הזמן, עלייה ממדרגה למדרגה יכולה לקחת זמן קצר יחסית. בגשמיות, זאת אומרת לעבור מגשמיות לרוחניות זה לוקח שנים. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" משלוש עד חמש שנים, זה יכול להיות כפול.

זאת אומרת, זו באמת תקופה מאוד לא נעימה לאדם, כי הוא נמצא בעולם הזה, הוא עדיין לא מרגיש כלום, הוא לא רואה כלום. הוא קורא, אין לו גם לאן לברוח, אבל הוא מחזיק את עצמו בחושך וחייב כל מיני תחבולות מסביב כדי עוד קצת להתכונן, עוד קצת להתכוון, עוד קצת להגיע. לכל דבר הוא צריך תומכים שיחזיקו אותו. מה שאין כן כשנכנסים לרוחניות, שם כבר הדרך סלולה. רואים, מרגישים, כבר אף אחד לא צריך לשכנע אותך ולחזק אותך.

לכן המקובלים מחשיבים את חג הפסח, כי באמת הוא כנגד הפתרון הקשה ביותר ברוחניות שקורה עם הנשמה של כל אחד. יותר מזה, כל הגלגולים, אנחנו אומרים שפסח קורה רק בזמן שעכשיו אדם כאילו יוצא ממצרים, הוא רוצה עכשיו לקבץ את כל היגיעות שלו והבורא מקבץ אותן ונותן לו. האמת, החשבון והקיבוץ, היגיעה והסבל והכול, מגיעים מהגלגול הראשון שלנו. בכל יתר הגלגולים שאנחנו התגלגלנו והגענו עד הגלגול הנוכחי, תמיד נעשתה העבודה הזאת.

כל צער שאדם מרגיש, זה צער מחושך, מחיסרון האור. כל תשוקה או כל דבר שהייתה לו פעם מחשבה או משהו, הכול מצטבר. זאת אומרת, זה לא מצטבר רק עכשיו אצלנו שאנחנו התיישבנו מול הספר, זו גם הצטברות של כל הגלגולים, והפסח בעצם חותם את כל הדברים האלה ומוציא אותו מתחת למחסום. לכן זה סמל, ודבר מיוחד מאוד.

אחרי פסח יש לנו כניסה לרוחניות וגם שם יש מלחמות. אנחנו נמצאים בעולם הזה, ואז יש מחסום, ומעליו ישנו סולם המדרגות עד גמר התיקון (ראו שרטוט). אם בעולם הזה יש לנו אגו, ואנחנו איכשהו מסתדרים או לא מסתדרים עימו, כשאנחנו עולים במדרגות, עוברים את המחסום, העבודה שלנו כבר מחולקת לג' קווים. מצד שמאל הקליפות, מצד ימין אור או קדושה, ואנחנו הולכים באמצע, בקו אמצעי. כשאנחנו נכנסים לרוחניות, אנחנו נכנסים עם האגו הקטן שלנו עדיין. ככל שהוא גדל, זה בכל זאת לא מספיק. לכן אנחנו מתחילים לקבל מהקליפות בכל מדרגה ומדרגה כלים, וזה נקרא שיוצאים ממצרים אחרי שלקחנו איתנו כלים, שבורחים מהמצרים עם הכלים. על ידי האורות שמגיעים בכל מדרגה ומדרגה, אנחנו עושים בכל מדרגה ומדרגה שילוב נכון בין הכלי והאור, זו העבודה שלנו, וכך עולים למדרגה הבאה.

שרטוט

בכל מדרגה יש קליפות שהן עמלק, שבע אומות, שבעה עמים שנמצאים בארץ, מדבר, גם בתוך ישראל פתאום מתגלים ערב רב, כל מיני דברים, והכול בא מצד הקליפה כי אלו הכלים שלנו, הכלים הפנימיים שלנו שכל הזמן מתעוררים, ואז על ידי האור, אור מקיף, לפי אותו עיקרון שדיברנו עליו, אנחנו מתקנים אותם ורוכשים בכל פעם מדרגה יותר עליונה.

ודאי שהמלחמה לא נגמרת עד גמר התיקון, ואנחנו חייבים עד גמר התיקון להיות כל הזמן כנגד הקליפה, כנגד הכלים הלא מתוקנים שלנו - זו בעצם הקליפה, כל הקליפה נמצאת בתוך האדם - וזה לא נגמר אפילו בכניסה לארץ ישראל. כשנכנסים לארץ ישראל, יש עוד הרבה מה לעשות ולתקן, ואת כל מה שאנחנו קוראים בתורה האדם עובר.

תלמיד: בזמן ההכנה כל נשמה ונשמה הייתה צריכה לעבור את עשר המכות?

כן, אנחנו רק לא יכולים לאבחן בדיוק את עשר המכות האלו, אבל נדבר על זה יותר בפרטות בפסח, מה זו כל מכה ומכה, מה האופי שלה, למה היא דווקא על ידי צפרדעים או על ידי כינים או על ידי ברד, מה יש כאן כל כך, למה לא בצורה אחרת? מה התופעות הטבעיות האלו בעולם הזה, מסמלות לנו ברוחניות, מה שקורה באמת ברוחניות עם האדם.

תלמיד: רב"ש מדבר במאמר על זה שיש הבדל בין הירידות של העולם הזה, מהרצון לרוחניות לרצון לקבל, לבין הירידות של אדם שעבר את המחסום ומחליף את הקדושה בקליפות. מה ההבדל בין שתי הירידות האלה?

מה קורה לי בעולם הזה אם אני עולה או יורד? קודם כל, מה מאפיין את העולם הזה לעומת הרוחניות? מהמחסום ומעלה זה גילוי, אור. ומהמחסום ומטה זה ההיפך, חושך, הסתרה.

בהתאם לזה, אם ברוחניות אני נמצא באיזו ירידה, אז הירידה הזאת מורגשת אצלי אחרת, כי הירידה הזאת היא גם באורות, בגילוי. מה שאין כן בעולם שלנו, אם אתה נמצא בחושך, בחושך אתה לא מרגיש את הרוחניות, אבל אפילו שאתה לא מרגיש רוחניות, אתה יכול להיות בהתרוממות וברצון ללמוד ולהתקדם או שאתה יכול להיות במצב כזה שאתה לא רוצה כלום והכול תפל ואין שום רצון לכלום.

במצב כזה שאתה נמצא בירידה בעולם הזה, או שאתה מחכה עד שהזמן יעבור ותבוא מין הצלה מלמעלה, וימשכו אותך שוב חזרה, ייתנו לך התעוררות. זה לא דבר רצוי, כי זה יכול להימשך ולהאריך את הדרך פי כמה וכמה. או שנותנים את הירידה הזאת לאדם, לא בשביל שהוא יחכה עד שהיא תעבור עליו, אלא כדי שהוא יכניס את עצמו בכוח תחת השפעת החברה, החברה נמצאת בדרגה יותר גבוהה, ואז זה יעבוד עליו מהר והוא יצא, הם יצילו אותו.

אצלנו בחושך יש שני מצבים שנקראים "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". אם אנחנו נמצאים בהסתר רגיל, אז אנחנו מרגישים שיש משהו מלמעלה, שכנראה יש בורא, הוא מסובב את הכול ואפילו את הצרות הוא שולח לי, וזה מחזיק אותי, אני תלוי במשהו, אני בכל זאת מצדיק את המציאות איכשהו. יש לי מין הצדקה למכות, אם יש מישהו ששולח אותן, אז כנראה יש מישהו שמסדר את הכול.

מה שאין כן, בהסתר כפול אני לא מרגיש כלום, חוץ מהטבע והכול הפקר, אין לי שום הצדקה לקיום. לא נותנים לי לשכוח כמו בהמה שלא חושבת על החיים, אלא אני חושב על החיים ואז אני נמצא בחושך כפול.

חושך רגיל או חושך כפול, הסתר רגיל או הסתר כפול, זו הרגשה פנימית באדם, זה לא שהיא ישנה איפשהו. אז ירידה ועלייה במצבים שלנו במצרים, לפני מחסום, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", שבאמת קשה לאדם, אלו דברים שאחרי המחסום לא קיימים. אחרי המחסום גם בחושך, כאילו בחושך, כשאדם נמצא בקליפות, הוא יודע ורואה שאלו הקליפות ושהן כנגד הקדושה ודרכן הוא עובר לאלוהות. הוא כל הזמן מתקשר לבורא דרך הקליפות, לוקח אותן "כעזר כנגדו".

תלמיד: בגילוי גם הקליפות הן דרגה?

גם הקליפות הן ודאי אחרות, אלו כבר כוונות ומחשבות וכולן כנגד הקבלה. הקליפות הן בעל מנת לקבל והקדושה היא בעל מנת להשפיע, והמלחמה הזאת היא מלחמה ממש בין שני מצבים קוטביים. מה שאין כן, לפני שאדם עובר את המחסום, הוא נמצא כולו, כולנו נמצאים, ברצון לקבל לעצמנו וברצון לקבל בהמי אפילו, לא רצון לקבל של הקליפות, רוחני. זאת אומרת, אחרי מחסום זה אחרת, "תעבור וזהו", ואז יהיה אחרת. אבל לפני זה, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה".

בלי קבוצה אני לא חושב שאפשר. למה אנחנו מארגנים את כל הדברים האלה? זה בא מנחיצות. זה פשוט בא מנחיצות, כי אחרת אדם לבד, אם הוא לא נכלל עם האחרים והוא נופל, אז אף אחד לא מציל אותו. לכן הוא חייב מיד להיכנס תחת השפעת הקבוצה, אחרת הזמן יתארך לגלגולים, לא לשנים, לגלגולים. ואם נתנו התעוררות לכל אחד ואחד, אז סימן שבגלגול הזה הוא יכול לצאת, הכול תלוי בעבודה שלו.

אבל עבודה אי אפשר לעשות בזמן שאתה כבר נמצא בבְּרוֹךְ, בנפילה. עבודה אתה יכול לעשות רק בזמן שאתה נמצא בכוחות. לכן עכשיו כשנמצאים בזמן שאנחנו יחסית יכולים לשכנע את עצמנו, שיכולים לעבוד עם עצמנו, אז כל אחד צריך מהר להכניס את עצמו לקבוצה, לאיזשהו סדר, לאיזו התחייבות, לבוא, למה לבוא, איך לבוא, לקחת גם את האחר כדי שהוא אחר כך ימשוך אותו.

לעשות כל מיני תחבולות, כדי שאחר כך אם אני ארד, אז יפעילו עלי לחץ ויחייבו אותי. זה חובה. אם נפילה יכולה להיות כמה חודשים, אז על ידי החברה היא יכולה להיות כמה שעות או כמה דקות. וזה לא עניין רק של זמן, אלא כשאתה יוצא על ידי החברה, אתה רוכש הבחנות כאלו שאתה כבר מדלג על כמה ירידות. אם אתה יוצא לבד מירידה, אז אתה בכל זאת לא רוכש אותו ניסיון שאתה צריך, ואתה צריך לרדת עוד ועוד. מה שאין כן על ידי החברה, כשאתה יורד אתה רוכש את הניסיון שלהם מפני שאתה מתחבר איתם, ואז זה במקום הרבה ירידות. יש פה חיסכון גדול מאוד, גם בזמן וגם בכמות הירידות.

תלמיד: מה היחס בין עבודה שאדם עושה בעבודה פנימית לבין עבודה מעשית?

השאלה לא ברורה. מה היחס בין מה שאדם עושה לאור מקיף? אנחנו כלים, שנמצאים כל אחד בדרגה מסוימת וכולנו נמצאים למטה מהמחסום. כל אחד קצת יותר למעלה או קצת למטה, זה הבדל קטן מאוד בינינו.

ואנחנו לומדים, שחוץ מכלים ואורות אין שום דבר במציאות. זאת אומרת, פועלים עלינו אורות. האור העליון פועל מהמחסום ולמעלה, ומהמחסום ללמטה מהמחסום, הוא מאיר מרחוק, וזה נקרא "אור מקיף".

ודאי שכל מה שקורה איתנו קורה כתוצאה מהאור המקיף. אם יהיה ממנו פחות, אז אנחנו כמו עץ, כמו צמח שאתה לא נותן לו מים והוא נובל, ואם אתה משקה אותו הוא מתרומם. ככה אנחנו, כמו הצמחים אחרי האור, אחרי השמש. אין ברירה, הכלים חיים רק מהאור. אז בהתאם לכמה שאנחנו מעוררים על עצמנו אור מקיף, אנחנו יכולים לעלות מדרגה לדרגה ולהרגיש כך את עצמנו יותר טוב. כי ברוחניות זה פשוט, אם אני נמצא בדרגה מסוימת רוחנית, אז כל התנאים שבאותה דרגה פועלים עלי וזה מה שאני מרגיש.

אם אני רוצה להרגיש את עצמי יותר טוב, אני חייב לעבור לדרגה יותר גבוהה, כיוון שבדרגה שבה אני נמצא לא אקבל אף פעם דברים יותר טובים, אלא אם כן יבוא האור המקיף באינטנסיביות יותר גבוהה - כי הוא כל הזמן משתנה ואני לא בעל בית עליו, אני לא יכול להשפיע עליו. ונגיד שהוא ישתנה, אז גם בדרגה שלי אני יכול לקבל שינוי לטובה. או חס ושלום, אם האור המקיף הזה ישתנה מלמעלה לקצת יותר רע, אז אהיה יותר בצרות בדרגה שלי, אבל זה לא תלוי בי, האור מתקיים למעלה לפי תוכנה כללית וכך עושה איתי ועם כל יתר הנשמות.

אבל אם אני תכל'ס רוצה איכשהו להביא את עצמי למצב יותר טוב, אני חייב לעבור מהדרגה הזאת לדרגה יותר עליונה. ואיך לעשות זאת? גם כן, על ידי שימוש באותו אור מקיף. אין יותר מזה.

אז סך הכול אנחנו לומדים, מדוע ניתנה לנו חכמת הקבלה, שזה לא סתם לדעת על המציאות, אלא פרקטית, איך אנחנו יכולים לעורר על עצמנו יותר אור מקיף. ובהתאם לזה אפשר להגיד שכל הפעולות שלנו, כל המחשבות, כל הרצונות, וכל הסיבות, הכול הכול מביא את האור מקיף עלינו. כי הכלי שלי, הוא חלק מכלי גדול של אדם הראשון, ובו כל התכונות הן כבר קבועות מראש, והאור שמופיע ודאי שמזמין אצלי הרגשות, נטיות, התפעלויות, והכול ידוע מראש, אין פה שום חידוש.

זאת אומרת, אם אני מסתכל מבחוץ, מהצד על האדם, אני רואה שזו מכונה שמתפקדת לפי איך שהיא בנויה מבפנים ואיך שפועלים עליה מבחוץ, וכל ההתערבות שלנו בתהליך הזה היא כדי לזרז את התהליך, להביא לזה שהאור המקיף ישפיע עליי יותר ויותר.

אין כאן שום אפשרות להחליף את הדרך. אבל בזה שאני בעצמי משתתף והאור המקיף משפיע עליי יותר, אז כבר המעשים מתקבלים אצלי בהרגשה אחרת, אני רואה תוצאות מהם, ואז התוצאות שבאות ביחד עם האור שהזמנתי, ממתיקים לי את המצב הגרוע ביותר והופכים אותו לטוב.

זאת אומרת אם אני צריך להגיע לאיזו תוצאה אז ללא אור זו דרך של ייסורים, ועם האור, כל הייסורים האלה הופכים להיות להרגשה נעימה, ואני מגיע לאותו מצב.

רק הוספת האור מביאה לשינוי וממש להופכיות ההרגשה בתוך הכלים. אצלנו זה חיים ומוות ממש, פחד, חוסר בטחון, ומה שכל אחד מרגיש. לעומת הפוך, בטחון, גאווה וכוח, וכל זה מתקיים עם קצת פחות או קצת יותר נוכחות האור בתוך הכלי שעושה את זה.

תלמיד: מה זה המצב שנקרא משה? עושה רושם שיש לו נוכחות גם בעולם הזה, וגם קשר עם האלוקות.

בדיוק, למשה יש נוכחת גם בעולם הזה, ויש לו גם קשר עם הבורא, הוא כאילו נמצא בעולם העליון. אנחנו לומדים שעל ידי שבירת הכלים כל הנשמות שלנו נפלו לדרגת העולם הזה. אבל איך להוציא את הכלי מהמצב הזה?

אם אצלנו הכול היה רק מהרצון לקבל, לא היינו מרגישים את האור המקיף. את האור המקיף מרגיש לא כל הכלי של האדם, אלא בתוך הכלי יש מה שנקרא "נקודה שבלב", והיא מרגישה את האור. מפני שהנקודה עצמה לא שייכת לרצון לקבל, לכלי, היא חלק מהמסך שהיה פעם לפני שבירת הכלים, לפני חטא עץ הדעת.

פעם היה כלי עם מסך, שעל ידי חטא עץ הדעת המסך נשבר, חלק מהמסך נשאר בתוך הרצון לקבל שלנו, והחלק הזה הוא שתופס את האור המקיף, כי היה פעם קשר ביניהם, בין המסך לאור.

האור נעשה כמקיף, כרחוק, ורק ניצוץ של המסך נמצא בתוך הכלי, והקשר ביניהם, בין האחד לשני, קיים מרחוק דרך המחסום. הנקודה הזאת, הניצוץ מהמסך שנשאר נקראת "משה", מהמילה "למשוך", ובשימוש הנכון שלה, אני מושך את כל יתר התכונות שלי, את עצמי, את כל הפנימיות שלי למעלה מהמחסום ומוציא אותה ממצריים. זאת אומרת, משה, הנקודה שבלב, מקבל כוח ומוציא את כל הכלי מהחושך.

תלמיד: מה זה אומר שהיא לא חלק מהכלי, הכלי מרגיש את הנקודה הזאת? עושה רושם שיש לנקודה הזאת איזה מין קשר עם אלוקות, השגה של אלוקות, הנברא הרי לא משיג אלוקות לפני שהוא עובר מחסום. אז איך זה?

אז איך זה שאתה יושב כאן ומשתוקק לזה?

תלמיד: כנראה יש משהו בתוכי שיש לו השגת האלוקות?

לא, אין לך שום השגה. יש בך איזו תכונה מכל יתר התכונות, איזה רצון מכל יתר הרצונות, שהוא מרגיש שיקבל מילוי מהאלוקות כי שם זה המילוי שלו. כל יתר הרצונות יכולים לקבל מילוי מהעולם הזה, ואתה עברת על כל הרצונות האלה משך הגלגולים כמו כבוד, כסף, תאוות בהמיות, מושכלות, והם פחות או יותר מפותחים. ועכשיו, אם מתעורר בך רצון לרוחניות שרק מהאור הוא יכול להתמלא, אז הוא מחייב אותך לעבוד, לקום, לבוא לכאן וכן הלאה. עם הנקודה הזאת אתה עכשיו עובד ומרגיש אותה כחיסרון הגדול ביותר, לפחות יותר גדול משינה, ממנוחה, ומעוד כמה דברים.

אז עלינו לפתח את הנקודה הזאת על ידי האור המקיף ולא על ידי הייסורים. כי אם אני לוקח את החסרונות האלו, את הרצון לקבל לעצמו ואני מביא לו ייסורים, אז הוא מתחיל לחפש מה לעשות, ומתוך החיפוש שלו הוא פונה לנקודה שבלב שהיא היחידה שנראית לו כלא נפגעת מהייסורים האלה, הוא מזדהה איתה ורוצה בעזרתה לברוח מהייסורים לעולם הרוחני, אבל זה על ידי הייסורים, זו דרך ארוכה מאוד ומכאיבה מאוד. ואפשר שעל ידי כך שאני מפתח את הנקודה הזאת בעצמה, היא תהיה יותר גדולה מכל יתר הרצונות וחשובה יותר מכל יתר הרצונות, ואז אני לא אצטרך לייסורים.

זה בעצם מה שקורה עכשיו בפועל איתנו עם כל האומה. ואם ניקח את הגישה הזאת, שנקראת דרך תורה, ונפתח את הנקודה שבלב, לא נצטרך לכל הייסורים שהבורא מביא לנו.

אין שום כוונה אחרת במחשבת הבריאה, אלא להביא אותנו לשלמות ולנצחיות, וככל שנרצה בעצמנו לעשות זאת, לא נצטרך למכות. אני מקווה שאנחנו כבר מתגברים על זה הפעם קצת.

תלמיד: האם לפני מעבר המחסום אדם יכול להגיד באיזשהו שלב, "אני נמצא פחות או יותר כאן"?

לפני שאדם עובר מחסום הוא לא יודע איפה הוא נמצא, וגם מיד אחרי שהוא עובר מחסום הוא לא יודע איפה הוא נמצא. הוא מרגיש את הרוחניות, אבל מרגיש את הרוחניות כמו תינוק ברחם, כמו עובר ברחם אימו. הוא מתבטל, אין לו עדיין מסך, הוא רק קיבל מסך כדי לנטרל את האגו שלו, להיות ברוחניות בצורה פסיבית, כמו צופה, אבל עדיין לא בצורה אקטיבית כך שהוא יכול לספוג אורות, ואז מהרגשת האורות בתוך הכלים, להרגיש מה זו רוחניות. אלא לאט לאט הוא מתחיל לגדול, כמו שתינוק גדל בעולם הזה.

כשהוא נכנס לרוחניות הוא רק נכנס לתשעה ירחי לידה, אבל זה כבר אחרת לגמרי, הוא כבר נמצא בתוך האמא, הוא כבר לא צריך לדאוג לעצמו, זאת אומרת הוא כבר לא נופל משם. הוא צריך רק לדאוג לא לקלקל קודם כל את נוכחותו ברוחניות, זה נקרא שהוא עובר בתוך רחם אימו, ולאחר שהתפתח כעובר והוא יוצא מזה הוא מפתח מסך יותר גדול, הוא כבר יכול גם לקבל את האורות בתוכו, זה נקרא שכבר נולד, יש לידה.

את כל התהליך הזה לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" על פני מאות דפים. רק עיבור זה שלוש מאות דפים, אחר כך יניקה זה עוד מאתיים, שלוש מאות דפים, ואחר כך גדלות, גדלות א', גדלות ב', זה תהליך ארוך מאוד של בשלות הנשמה עד שהיא מגיעה לגמר התיקון. גמר התיקון נקרא שאדם מגיע לשבעים שנה, לכל שבעים המדרגות של זעיר אנפין.

תלמיד: מה ההבדל בין ייסורים לירידה, ואיך אני יודע במצב שלי עכשיו אם אני בייסורים או בירידה?

מה הקשר בין ייסורים וירידה, האם אני יכול להיות בייסורים ולא בירידה, בירידה ולא בייסורים? זו שאלה יפה, שאלה טובה מאוד. כי באמת תלוי מה זה בשבילי ייסורים ומה נקרא אצלנו ירידה. האם יכול להיות שאני מרגיש ייסורים, וביחד עם זה אני נמצא בעלייה? לא, זה שקר.

זאת אומרת, כל פעם, בכל מצב, ובכל מדרגה שאדם מתפתח, הוא קובע לעצמו הגדרה אחרת מה זה עלייה ומה זה ייסורים. קודם היה חשוב לו תענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות, כל מיני דברים, וכלפי כל הדברים האלה הוא קבע אם זו עלייה או ירידה. אם הוא הרוויח יותר, שלט יותר, אז זה נקרא עלייה. אם נפל מזה, אז זה נקרא ירידה. עד שהוא מגיע למצב שלא אכפת לו מכל הדברים האלה, רק מעלייה רוחנית.

מה זו עלייה רוחנית? שהוא יותר מרגיש את הרוחניות, איכשהו. שמרגיש יותר שהבורא נמצא, שהוא כנראה משגיח על הכול ושהוא מסובב את הכול, ואני שייך לזה, ויש לי מזה איזו מן התרוממות. האדם קובע שזה נקרא "עלייה" וטוב לו מזה.

יכול להיות שהוא נמצא בירידה ומרגיש רע בהסתר רגיל. בהסתר כפול הוא לא מרגיש כלום, הוא לא מרגיש גם את הבורא, הוא מרגיש שהוא לא מרגיש, לא בורא, כלום, אבל הוא מרגיש שהוא לא מרגיש, זה לא סתם כבהמות שנמצאות כך סביבנו, אלא האדם רואה עכשיו שהכול חשוך. קורים לו כל מיני דברים והוא בטוח שזה בניתוק, ללא שום קשר לאלוהות. זה נקרא "הסתר כפול", זאת אומרת זה בכל זאת גילוי.

ו"הסתר רגיל" נקרא שקורים לי דברים לא נעימים, יכול להיות דברים נוראיים חס ושלום, הרגשת פחד, חרדות, כל מיני מחשבות מטרידות, כל מיני דברים לא נעימים, אבל אני מרגיש בתוכם שהבורא מסדר לי אותם. הרגשת הבורא שמסדר לי את הדברים האלה ממתיקה לי את הרגשת הייסורים עד כדי כך שאני רוצה שהייסורים יהיו, העיקר להרגיש דרכם שהוא מסובב לי את זה. אז יכול להיות שאני מרגיש ייסורים כביכול ובתוכם אני מרגיש תענוג.

ואדם שמגיע למצב שנמצא לא בהסתר רגיל ולא בהסתר כפול אלא נמצא כמו בהמה, הוא מעדיף להיכנס להסתר רגיל. לא חשוב, לא אכפת לי מהייסורים, כי דרכם אני ארגיש שאני מחובר לבורא, שיהיה לי קצת, משהו, מנצחיות.

לא אכפת לי מהייסורים אם זה האמצעי, אבל וודאי שזה לא דבר רצוי. אני מדבר על המצבים שעוברים, כך חושבים, אבל מצד הבורא וודאי שזה לא מצב רצוי, כי אדם שמגיע באמת לקשר עימו חייב ליהנות מהקשר הזה, לכן הסתר אחד זה לא סוף הדרך.

בינתיים הכול קורה על חשבון האדם - לא אכפת לי להרגיש ייסורים ובלבד שארגיש את הבורא. כלומר בתוכי יש חשבון שכדי להרגיש את הבורא כדאי לי אפילו לשלם קצת בייסורים. אבל בכל זאת זה חשבון אגואיסטי, אני משתוקק לתענוג, כי הרגשת הבורא בשבילי היא תענוג גדול עכשיו, עד שאני עובר את המחסום ולא יכול להיות בזה יותר.

כשאני מתקרב למחסום, המצב הזה ממש לפני המחסום נקרא "עד שלא מניח לי לישון", עד כדי כך אני משתוקק לתענוגים רוחניים, על פני כל התענוגים דעולם הזה. זאת אומרת אני הגדלתי את הנקודה שבלב על פני כל יתר הרצונות עד כדי כך שכולם נופלים ואין לי כלפיהם שום חשבון כביכול.

אבל אחרי המחסום, כשאני מקבל מסך וטבע שני, אז אני מתחיל לעשות חשבונות שהם לא מה יותר טוב על פני מה – האם יותר טוב ליהנות מהבורא במקום לבלות בערב, אלא שם החשבון הוא כבר על מנת להשפיע כנגד על מנת לקבל, שם החשבונות הם אחרים.

תלמיד: מה ההבדל בין בהמה להסתר כפול?

בהמה זה אדם שפשוט לא מרגיש כלום, שנופל למצב שבו הוא חוזר להיות כמו שהיה קודם, לפני שהתעורר לו איזה רצון לרוחניות. בהמה זה אדם רגיל שיש לו חמישה חושים, רצון ליהנות, שהרצון ליהנות הזה מחולק לרצון לתענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות. אם אתה רוצה ליהנות ממה שאתה רואה בעולם הזה, אז זה נקרא בהמה.

הסתר כפול זה לא נקרא שאתה בהמה, זה אתה קובע שאתה נמצא בהסתר כפול. אתה קובע שאין לך שום קשר עם רוחניות ואתה נמצא במצב חושך, הבורא לא מפקח עליך ולא שייך בכלל לכל מה שיש לך. הסתר כפול הוא גם איזו מידת גילוי.

אנחנו אומרים כך, האור שמאיר מלמעלה, הוא לא סתם מאיר אלינו למצב שלנו כאן, יותר או פחות, אלא הוא יכול להאיר בצורה כזאת שהוא נוכח ושהוא לא נוכח, לא קיים. זה מה שנקרא "אל מסתתר", אתה מרגיש שהוא מסתתר.

כשהוא מופיע בעצמו, זה נקרא הפנים שלו, וכשהוא מראה לך שהוא לא מופיע, זה נקרא האחוריים שלו. כאן כל ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים. אם הוא מראה לך שהוא לא נמצא, אז הוא מעורר אותך דרך ייסורים קשים. והפוך, אם הוא מאיר בצורה ישירה, אז זו דרך תורה, דרך אורות. הכול תלוי בתגובות שלך.

תלמיד: מה זה נקרא לא לקלקל נוכחות בעולם הרוחני?

לא לקלקל נוכחות בעולם הרוחני, זה כשאדם לא עוזב את הכוונה בעל מנת להשפיע, אלא כל הזמן שומר על המסך שלו כדי לא לאבד אותו, ודואג כל פעם להוסיף עליו.

תלמיד: האם אפשר לאבד מסך?

לא לגמרי לאבד ולצאת בחזרה למטה מהמחסום, אבל ירידות ודאי שיש. שוב, לגבי הירידות והעליות האלו, יש חוק "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אפילו בעולם הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו ובמצב הגרוע מאוד, אנחנו בכל זאת מתקדמים קדימה, רק בדרך לא טובה שעוברת עלינו. נגיד שאני צריך להגיע מכאן לירושלים, אז אני יכול לנסוע במכונית יפה עם מזגן ומוזיקה וכך להגיע לירושלים. אני יכול שבדרך יהיו לי מוקשים, פצצות ולא יודע מה, וגם להגיע לירושלים, השאלה היא איך אנחנו מסתדרים.

תלמיד: האם אדם שנמצא בעולם הרוחני יכול להזיק?

אדם שנמצא בעולם הרוחני לא יכול להזיק, ההתרשלות שלו מזיקה לו כמו שזה קורה בעולם הגשמי. תמיד יש לו בזה בחירה חופשית, האם לעורר את עצמו ולקצר את הדרך, לקצר את הזמן, זה נקרא לקדש את הזמן, או לא, תמיד. גם ברוחניות ישנה בחירה חופשית, אומנם בצורה אחרת מאשר אצלנו, אבל בכל זאת.

תלמיד: מי שמגיע לדרגה של הסתר כפול, אחרי שכבר הגיע למצב כלשהו, האם יכול להיות שישכח הכול ויחזור להיות כמו לפני שנה, שנתיים, ממש בהמה לגמרי?

לא. אפילו שנראה לאדם שאחרי כמה שנים הוא חוזר להיות כמו לפני שנתיים או אפילו יותר גרוע, זה נכון שהוא יורד למטה יותר מהמצב הקודם, אבל יורד כדי לקחת מהמצרים עוד יותר כלים, עוד יותר לקבל את הרצונות הלא מתוקנים שלו. לא יכול להיות אף פעם שאתה תהיה במצב יותר נמוך מהיום. אלא זה יכול לקרות לזמן קצר כדי לטבול אותך יותר בביוב הזה ושתראה איפה אתה באמת נמצא, כדי לעורר אותך מהר יותר לעלות. זה מה שקורה לנו היום, הייסורים גוברים יותר ויותר עד שזה יספיק לנו כדי להתחיל לחשוב.

תלמיד: האם אפשר רק להגיד שבעולם הזה יש גם מדרגות רק שלא ממש רואים אותן, ובעצם אדם עולה כל הזמן במדרגות?

ודאי שיש מדרגות גם בעולם הזה. כל העולם הזה, כל המצב הזה, נקרא "זמן ההכנה". לכן ודאי שגם כאן יש הרבה מצבים לפני שמגיעים למחסום. קודם כל אנחנו הולכים בזמן הזה אלפי שנים, אנחנו עוברים אותו בכל הגלגולים, לא רק עכשיו בחיים האלו. אנחנו עברנו בכל הגלגולים האלה רצון לבהמיות, רצון לכסף, רצון לכבוד, רצון למושכלות ורצון לרוחניות, את כל הדברים האלה אנחנו עוברים במשך גלגולים, וזה זמן ההכנה.

ודאי שיש כאן מדרגות, ירידות, עליות. כל פעם מגלים קצת יותר אור מקיף מלמעלה, כל פעם מגלים יותר רצון לקבל מלמטה, ופתאום אדם שוב נמשך לכסף, פתאום יש לו דאגות לכבוד שלו, איפה הוא נמצא כלפי החברה, לא מקבל תמיכות מהחברה.

(סוף השיעור)