סוכות תשע"ח
שיעור 04.10.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חגי סוכות-3/1
קריין: אנחנו קוראים בחוברת סוכות, עמוד 280, רב"ש ג' מאמר "מלא כל הארץ כבודו".
כל התפקיד של האדם שמגלה את עצמו שנמצא במציאות המיוחדת הזו שנקראת העולם הזה, הוא לגלות שהוא נמצא בשליטה שלמה של הכוח העליון ולהזדהות עימו. כדי שאדם יגלה שהוא קיים, יש לו יצר הרע. מה נקרא "יצר הרע"? מחשבה ורצון ההפוכים מהכוח העליון, שבמיוחד ניתנו לאדם כדי שהוא יקבע בעצמו את ייחודו של הבורא בכל המציאות וירצה להיות דבוק לייחוד הזה. שיגלה שמבפנים, במחשבות וברצונות שולט כוח עליון והוא שמסדר לאדם את כל הנתונים שמתוכם אדם מרגיש את המציאות שלו ושל העולם, זאת אומרת של הסביבה.
וגם בצורה החיצונה, לא מבפנים בתוך האדם, אלא מה שאדם מגלה שנמצא מבחוץ, גם זה אותו כוח עליון מסדר ומביא לאדם תמונה, תפיסת מציאות, שגם בזה "אין עוד מלבדו", והבורא מצטייר לאדם בכל מיני צורות, באלפי ומיליוני פריטים, פרטים, מרכיבים. וכך במאמץ גדול, מתוחכם, לא פשוט, לכן זה לוקח הרבה זמן, אדם צריך לגלות שאין, לא נמצא מחוצה לו כלום חוץ מהבורא, כולל חברים, כולל כל הדומם, צומח, חי, מדבר, כולל כולם, אלא רק "אין עוד מלבדו". וגם אדם בעצמו, הכול זו שליטת הבורא, חוץ מהנקודה שמתוכה הוא קובע את זה, שהיא כביכול "נקודת מומחה" כזו שמתוכה הוא צופה על הכול וקובע ייחודו של הבורא בכל המציאות.
שהיא, הנקודה הזאת, חייבת להיות מחוצה לבורא, למרות שהיא גם מלאכותית וקיימת רק מפני שהבורא ברא כך, ובכל זאת מפני שהיא נמצאת, אדם יכול לקבוע שבאמת "אין עוד מלבדו". וזו כל העבודה שלנו, זאת אומרת אין לנו מצווה אחרת חוץ מ"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", לקבוע את זה, לגלות את זה בכל מיני צורות. אדני, א-לוהים, כל מיני שמות, כל מיני כינויים, מצבים, פעולות, הכול מדובר רק על הכוח העליון שמסדר לנו את כל המציאות. ואנחנו כשמגלים אותו כ"אין עוד מלבדו" בכל מצב ומצב, זה נקרא שאנחנו משיגים מדרגה מסוימת בסולם המדרגות.
לכן אנחנו שנמצאים עכשיו במועד מיוחד, מכל המועדים המועד המיוחד הזה זה "סוכות", גם כאן יש לקבוע צורה מיוחדת של "אין עוד מלבדו". אנחנו נראה איך המוקבלים, היינו אותם אנשים שכבר השיגו וגילו את זה, נותנים לנו עצות, עוזרים, תומכים, גם נותנים עצות בכתב, גם תומכים בצורה מעשית כחלקים מתוקנים באותה הנשמה הכללית שכולה כולה צריכה להגיע להזדהות עם "אין עוד מלבדו", איך הם עוזרים לנו גם בכתב וגם בצורה מעשית. בואו ונראה ונכוון את עצמנו רק לקביעת המצב שאנחנו נמצאים ב"אין עוד מלבדו".
קריין: חוברת סוכות עמוד 280 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "מלא כל הארץ כבודו".
"התפשטות אור עליון מלובש בכל המציאות ונקרא מחיה המציאות. ומתגלה בכל מיני הלבושים שישנם בעולם, היינו בכל דברים הגשמיים הנראים לעינינו. הכל הוא אור ה', בין בלבושי תורה, היינו באותיות התורה, ובין באותיות התפילה, ובין בדברים בטלים. וכל ההבחן בזה הוא רק אצל המקבלים, היינו המרגישים.
יש אנשים שמרגישים שאור ה' מלובש רק בתורה ותפילה. ויש אנשים שמרגישים את אור ה' גם בצירופי אותיות של דברים בטלים. ויש שאינם מרגישים אפילו בצירופי אותיות של תורה ותפילה, שזהו אור ה' מבחינת ממלא את כל המציאות.
אלא מאחר שנעשה הצמצום, שהוא סוד הסתרה, אינם מרגישים שהכל הוא אור ה' המתפשט.
היינו השיעור שניתן להשיג לנבראים, שנקרא אור המתפשט לתוך הרגשת הנבראים, וחוץ מבחינת מה שהבורא יתברך רצה שהתחתונים ישיגו, נקרא בודאי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל".
אבל האדם צריך להאמין בהצמצום, היינו שהוא רק הסתרה לצורך תיקון האדם. אבל לאמיתו של דבר "מלא כל הארץ כבודו", שאין שום מציאות בעולם חוץ מאלקות, אלא כל ההסתרה היא רק בהרגשת האדם.
כי מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת.
לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.
וזהו ענין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו.
וזה ענין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שענין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה.
לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:
א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.
ב. שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים, בסוד "יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום", בסוד הכתוב "אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה".
זאת אומרת, יש לנו שתי נטיות בגילוי. קודם כל אנחנו לא רוצים שהבורא יתגלה כי זה יבטל אותנו, אנחנו צריכים לדאוג שזה לא יקרה. וכשהוא נמצא מעבר למחסום שאנחנו בעצמנו בונים כדי שלא יתגלה, זה נקרא שבונים צמצום, אנחנו רוצים לגלות רק ייחודו, שבכל מקום ישנה שליטתו. את זה כן, ורק על זה אנחנו עובדים. לכן כל הפעולות שלנו הן רק כלפי זה שבכל מקום שאנחנו מגלים מקום ריק שהבורא לא ממלא, אנחנו משתדלים לגלות אותו, לגלות שליטתו, לגלות מציאותו "אין עוד מלבדו", אבל לא אותו בעצמו. יכול להיות שהעניין הזה לא כל כך מובן ומבלבל, אבל אנחנו נעבוד על זה, ועוד נדבר.
שאלה: רב"ש כותב פה "היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.". מה זה נקרא שמרגיש?
שאני רוצה לקבוע שבמקום הזה יש שליטת הבורא. עכשיו אני כאילו נמצא בעולם שבו אין כוח עליון בכלל, אין, והמאמצים שלי כולם מכוונים עכשיו לזה שאני רוצה להגיד שבכל מקום, היינו במחשבותיי, ברצונותיי, בכל מה שיש לפני בחברים ובזרים, בכל מה שקורה בעולם, בדומם, צומח, חי, בני אדם וודאי, באקולוגיה, בטבע, בפנים בי, על כל פרט ופרט אני צריך לקבוע ש"אין עוד מלבדו", שזה הבורא, שיש רק שורש אחד, כוח אחד לכל מה שנעשה. אנחנו כבר דיברנו על זה בראש השנה, היו לנו שיעורים על "אין עוד מלבדו".
זאת אומרת, זו כל העבודה שלנו. יוצא שבאמת צריכים רק בזה להתרכז, וזה דבר פשוט. ואז בקביעת ה"אין עוד מלבדו" בכל מיני מצבים, נותנים לנו מדרגות, מצבים, עליות, ירידות. כלפי מה עליות וירידות? כלפי זה שאני יכול לקבוע או לא שהבורא בלבד שורה בעולם, במציאות. "מועדים" הם דרגות מיוחדות בסולם המדרגות, שכולו נבנה ממצבים שגם בהם קובעים ש"אין עוד מלבדו" בכל מצב ומצב, בכל סיטואציה, בכל מיני תנאים חדשים.
מה היה לפני השבירה בכלי דאדם הראשון? האור היה ממלא את הכלי. זאת אומרת, היתה הרגשה וידיעה ברורה ושלמה ש"אין עוד מלבדו". נעלם האור מתוך הכלי, ומה הכלי קובע? שהוא נמצא בשליטה עצמית. מה צריך להיות עכשיו? בחזרה למשוך את ה"אין עוד מלבדו". רק בצורה כזאת שלא ממלאים את עצמנו עם הכוח העליון, אלא קובעים רק את הנוכחות שלו. למה? כי אז אנחנו נשארים קיימים, כקובעים, שאנחנו בעצמנו קובעים ש"אין עוד מלבדו" מעל הצמצום. יש פה כמה דברים שאני לא יכול לבטא במילים, זה יהיה ברור מתוך הבירורים האחרים.
ואז יוצא שיש לנו אדם שהוא קיים והוא שקובע ש"אין עוד מלבדו" ולמרות זאת האדם גם קיים כנגדו כקובע את זה, ולכן הם נעשים כשותפים. כי יוצא שהבורא לא מתגלה ולא קיים אם אין אדם שקובע את זה. זה נקרא "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתא".
שאלה: כדי לזכור שצריך לקבוע את זה, ניתן להפוך זאת להרגל?
לא, זאת העבודה שלנו. זאת העבודה, הכנה בקבוצה, בלימוד, בכל מה שאדם עושה, כי הוא לא יכול לזכור לקבוע את זה, אלא אם כן הבורא מזכיר לו, בצורה שלילית או בצורה חיובית, ש"אין עוד מלבדו". בנוסף, אנחנו צריכים ללמוד, שאמנם אנחנו כך רוצים לקבוע, זה ציווי, זה מצווה, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" שורה בכול וקובע הכול, אבל כאן צריכים להיזהר שאני לא קובע את זה כדי לברוח מהחלטות, כדי לברוח מצרות ובעיות, אלא אני משאיר אותן כקו שמאל כנגד ימין כדי דווקא לקבוע ש"אין עוד מלבדו".
צריכים ללמוד איך עובדים עם זה, אבל לא מטשטשים, כך שאם "אין עוד מלבדו" אז אני לא צריך לעשות כלום, זה מכסה את הכול, אלא אני צריך להיות כאן ממש בג' קוים.
שאלה: רב"ש גם כותב פה "האדם צריך להאמין בהצמצום". מה זאת אומרת "להאמין בצמצום"?
"להאמין בצמצום" זה נקרא שהוא צריך לקבל שהצמצום שהבורא ברא ושהוא בעצמו לא מתגלה אלא דורש שיגלו ייחודו ולא אותו עצמו, זה לטובת הנבראים.
תלמיד: אז מה בסוף אתה מגלה אם הוא לא מתגלה?
ייחודו. אני קובע שבכל המצבים שמתגלים לי באמת שורה כוח עליון. אבל אני מגלה אותו או לא מגלה אותו? אני רוצה לקבוע שהוא שולט.
תלמיד: אז אתה נשאר רק עם קביעה, עם זה שקבעת?
צריכים עוד משהו?
תלמיד: לא יודע.
אני לא רוצה שהרצון לקבל שלי יתמלא עם הבורא, עם העובדה הזאת, כי אז אני מנטרל את עצמי, אז הרצון לקבל שהבורא ברא והבורא עצמו שממלא את הרצון לקבל נפגשים יחד, ואיפה אני? אני רוצה להיות באמצע, אני מתייחס לרצון לקבל שלי לעצמי בצורה אובייקטיבית, צדדית. ורוצה להשתמש בטבע שלי ובטבע של הבורא כדי לקבוע מנקודה אמצעית כזאת בדרך, בין שניהם, לקבוע ייחודיות, ייחודו.
תלמיד: ההסתרה עובדת על אותו דבר כמו הצמצום? זה אותו דבר צמצום והסתרה?
הסתרה וצמצום זה שני דברים. הסתרה באה מצד העליון והסתרה צריכה לבוא גם מצד התחתון, וצמצום בא מצד העליון וצמצום צריך להחזיק גם מצד התחתון.
תלמיד: אבל על מה ההסתרה עובדת?
ההסתרה עוזרת לי מלמעלה לא לקבל את גילוי הבורא ברצון לקבל. אלא רק אם אני מתעלה לעל מנת להשפיע, שזה נקרא שאני קובע "ייחודו" ולא הוא בעצמו. כמו שכותב בעל הסולם בשיר "אור הבהיר" "ואליו הזהרו משלוח יד". אלה דברים עדינים ש"לא כל מוחא סביל דא".
תלמיד: זו מהפכה בגישה.
לא פעם ראשונה אנחנו מדברים על זה.
תלמיד: כן, זה נכון.
זה ההבדל בין חכמת הקבלה ובין כל הגישות העממיות למיניהן.
תלמיד: אבל גם בתפילה כלפי החברים, אתה מתפלל שיתלבש בהם הבורא ויתגלה בהם, ופה אתה לא אמור לרצות שיהיה בהם גילוי.
לא, אנחנו רוצים שיתגלה, אבל שיתגלה כוח השפעה. השפה צריכה להיות יותר מדויקת. נעבוד על זה. זאת נקודה שכבר שייכת לסולם המדרגות.
תלמיד: ברגע שיש כוח השפעה לאדם זה לא נקרא שיש בו גילוי הבורא?
קודם כול אין כוח השפעה, יש כוונה על מנת להשפיע. כוח השפעה זה הבורא. כשמתגלה לאדם מה שאנחנו קוראים "כוח השפעה", זו כוונה על מנת להשפיע, זה לא הכוח עצמו. אבל כך קוראים, אתה צודק.
אין עדיין מילים. זאת אומרת, אני אומר, ואתם עוד לא [מבינים]. נמצא שפה משותפת, יש כאן עניין של שיתוף.
שאלה: במה מתבטאת המוכנות של האדם לגילוי אור ה'?
בזה שאדם מרגיש שהוא נמצא כולו בתוך הבורא. הרגש והשכל וכל המקרים הפנימיים וכל המקרים החיצוניים ותפיסת המציאות, הכול זה אין עוד מלבדו, שמתבטא דרך אין סוף פרטים ופריטים.
שאלה: במה מתבטא קביעת שליטתו של הבורא כך שלא מבטלת את האדם?
הבורא לא רוצה לבטל את האדם, זה נקרא כל הבריאה "בר", חוץ ממנו. הוא לא רוצה לבטל את האדם. זה נקרא לבנות את האדם, לברוא את האדם. זאת אומרת, שהוא רוצה שמזה שהוא הכין כאדם בליעל בוא נגיד, "האדם הראשון" שאנחנו קוראים, זה פרוטוטיפוס, אב טיפוס. כל היתר זה האדם בונה את עצמו. זאת אומרת, יש לאדם כמה הבחנות, בחינות, תכונות, שזה הכרחי שיהיה לו, שמזה יתחיל, אבל כל היתר האדם בונה את עצמו מזה שהוא קובע ייחודיות הבורא. זה שהוא קובע שבכל המציאות, בכל סיטואציה, אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, "דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון"1 וכן הלאה, כל מיני כאלה הבחנות, אם אדם קובע זה נקרא שהוא מסדר את עצמו, מסדר את המערכת שלו, קושר אותה בצורה נכונה, ובזה הוא נעשה כדמות הבורא. ואם אני קובע שכל מה שעכשיו אני תופס מבפנים ומבחוץ, מהכול והכול, באותו רגע עשיתי כאילו צילום, פריים, אין עוד מלבדו. מה זאת אומרת? כשאני פרמטתי, סידרתי את עצמי בצורה כזאת כמו הבורא, נקרא שהגעתי עימו ל"דבקות", קיבלתי צורת אדם, הדומה לבורא, לעת עתה.
שאלה: מי עושה את כל הפעולות האלה לפני שאני מגלה את זה?
ודאי שהכוח העליון. ולא רק לפני זה, גם האדם צריך להגיע למצב שמה שהוא עכשיו חושב ומה שהוא עושה וכל הספקות שלו וכל המצוות והעברות והמחשבות והרצונות והכול, זה גם הבורא. איך הוא אומר ב"אחור וקדם צרתני"? אני לא יכול למצוא נקודה שבה אני מנותק ממך ומהנקודה הזאת של הניתוק אני קובע משהו כלפיך, כי גם בנקודה הזאת אתה יושב. אז "אין מקום פנוי מיניה"2.
שאלה: מי זה האדם לפני שהוא נהיה אדם, לפני שהוא מגלה?
קשה לי לדבר אתכם. מי זה האדם? מישהו שנראה לו שהוא קיים, וקיים במציאות מיוחדת. הכול מדומה.
שאלה: הוא סוגר פה את המאמר, הוא כותב "האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה: א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'". אבל אמרנו שאנחנו לא רוצים גילוי.
כן, זה נקרא "גילוי הבורא", זה נקרא "גילוי אור ה'". שוב אני אומר, אנחנו עוד לא יכולים להבחין מה מסתירים בצמצום למעלה מהמסך, ומה מגלים למטה מהמסך. יש לנו מסך, למעלה מהמסך אור אין סוף. מה מקבלים בפנים כאור פנימי? חלק ממה שהיה? לא. יש כאן מידת ההשתוות, מידת הגילוי, מידת הדבקות שהמסך עושה בזיווג דהכאה. אז מה משתחל דרך המסך לתוך הפרצוף, מראש לתוך? זה לא אותו אור ורק 20% ממה שיש בראש מתפשט בגוף. זה אחרת. זו הבחנה שהנברא כן רוצה ומרשה לעצמו ומיועד להיות בצורה כמו הבורא. זה מילוי מיוחד, זה אפילו לא כוח. זה מורגש כמילוי מיוחד שהוא מתפשט בתוך הרצונות של האדם ומפרמט אותו, מסדר אותו, נותן לו צורה.
תלמיד: והדבר השני הוא אומר, "שה' יתן לו את הכח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת". אז מה יוצא מהשני, שיש לך אמונה למעלה מהדעת, מה זה נותן לך?
"אמונה למעלה מהדעת" זה נקרא שאתה בכל הכוחות שלך למרות שאתה נמצא ברצון לקבל, זה לא נעלם, אתה רוצה להשתמש בו רק למעלה מהרצון לקבל, בצורה הפוכה מהרצון. שאתה רוצה לקבוע לא גילוי הבורא אלא גילוי ייחודו.
תלמיד: זה מאפשר לך לקבוע?
זה מאפשר לך להיות קיים. כי אם יתגלה הבורא, אז אתה לא תהיה קיים.
אין כאן מילים כל כך, זה חכמת הנסתר. ככה היא מתגלה בתוך האדם עצמו, בתוך האדם המשיג.
שאלה: בעניין "גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות". האם אפשר לומר שהדרך היחידה היא בכך שככל שהחיבור מתעצם בקבוצה, בעשירייה, מוציא את האדם משפלותו, כלומר מבטל את הרצון לקבל של האדם בקבוצה?
לא, הרצון לקבל לא מתבטל אף פעם, הוא אף גדֵל. אלא מה שאנחנו יכולים לקבוע על ידי החיבור בינינו זה באמת שמשיגים את הבורא. אין אפשרות להשיג אותו בצורה אחרת. אולי עכשיו יהיה קצת יותר מובן למה אנחנו צריכים את העשירייה. כי לגלות את ייחודיות הבורא אנחנו יכולים ממצב של חוסר ייחודיות. גם אין לנו חוסר ייחודיות, לא זה ולא זה. אין ולא קיים. כי להגיד אין ואין זה כמו להגיד יש ויש. כי כל שלילה זו שלילה על מה שיש, או כשיש שמתגלה, זה מתגלה ככיסוי השלילה הקודמת. אחד לא יכול להיות ללא השני. אין אור בלי חושך וחושך בלי אור.
לכן אנחנו צריכים כדי לקבוע אין עוד מלבדו מכשיר לזה. לכן הייתה שבירת הנשמה להרבה חלקים, ועכשיו כשאנחנו מרכיבים את החלקים האלה, אנחנו כן יכולים מתוך זה להשתכלל ולבנות את עצמנו בכלי שהוא נכלל מעשרה חלקים. שההבדל בין כל העשרה חלקים האלו, שהם אחר כך הופכים להיות ספירות, ההבדלים ביניהם והיחסים ביניהם הם בדיוק נותנים לי אפשרות לבנות מכשיר לגילוי ייחודו. שיש הבדלים בין כל הספירות ויש קשר בין כל הספירות. ואז אני נעשה רגיש בין כל הספירות האלה, מה זה נקרא שאין ייחוד ויש ייחוד. זה אך ורק אם אני נכלל עם עוד תשעה כמוני ועושה איתם תרגילים. ואז אני על ידי התרגילים האלה בונה בי את החוש במלכות שלי, זאת אומרת, שאני מלכות כלפיהם, בונה בי חוש לגילוי ייחודו, שאין עוד מלבדו. אחרת אני לא יכול לקבוע.
לכן כל כך חשובה לנו החברה, לכן יש שבירת הכלי לחלקים. ולחלקים רבים. וכל זה מחושב לפי איך האור העליון היה ממלא את הכלי לגמרי ואיך הוא שבר את הכלי, ואיך הכלי צריך בעצמו להתחיל להתקשר. כשמתקשרים כל חלקי הכלי הם לא נדבקים בחזרה לכלי אחד כמו, זה "כאיש אחד בלב אחד", והפער ביניהם הוא נשאר. ולכן בין החושך והאור, בין החיבור והפירוק, הפירוד, החוש הזה לגילוי ייחודו הוא לאט לאט נבנה בכל דרגה ודרגה בסולם, וכך אדם הולך ומשיג את זה. עד שקובע בכל הכוח אין עוד מלבדו, שזה נקרא "העולם האין סוף". כל ההבחנות הן רק כלפי זה.
שאלה: לגבי הקביעה של אין עוד מלבדו, עם זה יותר קל. זה כמו לקבוע שעכשיו יש שמש בחוץ למרות שאני לא רואה אותה. ובאמת יש שמש בחוץ, פשוט אני לא במקום הנכון על הכדור. לגבי ייחודו, שהוא טוב ומיטיב, הרבה פעמים יוצא לי מצבים שקורים דברים לא טובים או שלא התכוונתי אליהם, ושאני מסתכל בדיעבד אני מנסה להבין כאילו מה יצא מזה טוב? ופה זו הנקודה שתמיד אני נתקע בה ולא מצליח להבין איך אני מצליח להתעלות על זה ולראות את ייחודו, שהוא טוב ומיטיב. אפילו שלא קמתי לשיעור בוקר, מה טוב יצא מזה?
תמשיך.
תלמיד: לא, זו השאלה.
כן, אז את התשובה אתה תמצא בעצמך.
שאלה: מה זה נקרא ליצור בעשירייה אווירה של אין עוד מלבדו שמחייבת כל חבר לראות את אין עוד מלבדו?
אנחנו נפעלים כולם מכוח אחד. ואמנם כוח אחד פועל בתוך כל אחד ואחד בצורה שונה לפי טבע האדם, אבל אנחנו נפעלים מכוח אחד בכל רגע ורגע. ולכן מה שאנחנו צריכים, מה שאנחנו רוצים, מתוך הנקודות השונות שכל אחד נמצא בהן, זה לקבוע כביכול את "אין עוד מלבדו" המשותף.
אנחנו אף פעם לא נוכל להגיע לזה, אבל בנטייה לזה אנחנו צריכים להיות. אני מגיע דרך "ואהבת לרעך כמוך" וקובע ב"אהבת את ה' א-לוהיך" שאין עוד מלבדו, אני מחבר את כל החלקים. וודאי שכולם שונים אבל הבורא, הכוח הזה הוא מאחד את כולם למרות שכולם שונים ולמרות שוודאי שכל אחד מגלה אותו בצורה שונה.
אנחנו מתחברים בקו האמצעי. אנחנו מתחברים בהשפעה, בקבלה אנחנו אף פעם לא יכולים להתחבר בינינו אלא בהשפעה למעלה מהקבלה, שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", שם אנחנו כן יכולים להתחבר. כל אחד כלפי האחרים. ובזה אנחנו שווים. במה, "בזה"? כל אחד במה שמחוצה לו. זאת אומרת יש לנו השתוות בנטייה.
מילים כאן.. צריכים לתאר את זה כך לעצמנו.
קריין: אנחנו קוראים מתוך רב"ש ב', אגרת ל"ו.
"... חג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועים ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא, ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה".
וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה.
ואם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת." אנחנו נמצאים בהשגחה, כולם, לא רק אנחנו, בכלל, כולם נמצאים בהשגחה. מה זאת אומרת? שהבורא מסתיר את עצמו מהנבראים ונותן רק לחלק מהנבראים אפשרות לגלות אותו. אבל לגלות אותו, [לגלות] שבמקום המסך המסתיר, הוא מכסה את עצמו מלמעלה, הוא נותן לאלו שבחר בהם לבנות מסך מלמטה. אבל חייב שיהיה מסך בין הבורא לנברא.
על כל הנבראים יש מסך מלמעלה, וחלק שכן יכולים לרכוש מסך בעצמם, הם מחליפים מסך של הבורא במסך שלהם. זה נקרא שאז הם מגלים את הבורא, במסך, בכוח ההזדהות עימו. "האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל.
ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות.
אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא, וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בה, ופושעים" וכו'.
וזה ענין שעושין את הסכך מפסולת גורן ויקב, שפירש אאמו"ר זצ"ל, שגורן מלשון "גר אנוכי" ויקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל, שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב.
היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.
ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך.
ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר, "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי". שהאדם צריך לומר בפה, שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע חס ושלום, כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. אפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לו מקום לקבל את עול מלכות שמים.
וזה עוד יותר לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל. ואמת שקשה להגיד כך, אלא דווקא אם האדם עובד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם השם. ואז, אם אין האדם באמצע, יכולים לומר הכל כי זה שאומר "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמו.
כי בזמן שהאדם דואג עבור הנאות, אז קשה לרמאות את עצמו, ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו. אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה', אזי לא קשה כל כך להאמין מטעם כי האנוכיות אינו עולה בשם.
היוצא מכל הנ"ל, שענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב, כנ"ל. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם."
סדנה
למה אמונה עוזרת לנו לעמוד נגד מזיקים?
*
מזיקים אנחנו צריכים כדי לקבוע את האמונה, כי בלי מזיקים אין אמונה. זה כנגד זה. בקו האמצעי קובעים את המציאות.
"וענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם.
מה שאם כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות.
מה שאם כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר", ובזה יתישבו השאלות ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא."
שאלה: אם כל העבודה היא לקבוע את ייחודו של הבורא, למה צריך לבנות סכך והצללה וכולי? זה נשמע כאילו גילוי הבורא מפריע לגלות את ייחודו של הבורא.
נכון. נכון אמרת הפעם. מעניין.
תלמיד: למה זה כך? זה לא מובן כל כך.
תחשוב. אבל מה שאמרת זה נכון, גילוי הבורא מפריע לקבוע ייחודו של הבורא. נכון.
לכן יש צמצום, ואחרי הצמצום אנחנו כבר מתחילים לעבוד בהשתוות הצורה עם הבורא, במסך ואור חוזר וכולי ובונים דמות הבורא בתוך הרצון שלנו, שזה נקרא "בונים פרצוף".
שאלה: התנאי לגילוי הבורא זה שנתחבר בינינו?
לא, זה לא תנאי. יותר טוב להגיד כך, על ידי חיבור בינינו אנחנו מגלים מכשיר לגילוי הבורא. זה לא תנאי. זה לא שהבורא רוצה ככה וזאת קפריזה שלו, שהוא רוצה שנתחבר, בכלל לא. אלא איך אתה תגלה אותו או שתעשה משהו בעדו, נגדו, בקשר עימו, תהיה במגע עימו אם אתה לא תבנה את המכשיר הזה לגישה אליו, שזה נקרא "עשר".
תלמיד: במה תלויה ההצלחה של בניית המכשיר הזה?
ההצלחה תלויה ברצון של כולם, של העשירייה כי מבינים שהם חייבים לעשות את זה ומבקשים יחד עם המאמצים שלהם, כבר פונים לבורא שיעזור להם לבנות מניין. ואז במידה שיכולים להתחבר ביניהם, יש להם מכשיר כל פעם יותר ויותר משודרג.
תלמיד: אבל הבורא קובע את החיבור בסופו של דבר?
לא, הבורא לא קובע כלום, הוא נתן את זה לבני אדם. בני אדם קובעים ברצון, במאמץ שלהם.
תלמיד: לפעמים אני מרגיש שיש איזו בעיה עקרונית. אני לא שואל על שכר אלא איך אפשר. אנחנו אומרים הרבה פעמים שחכמת הקבלה היא מדע.
כן.
תלמיד: והדבר הראשון במדע זה שאתה יכול למדוד דברים או לשלול דברים. ואנחנו לא רואים את זה כאן.
אז אין לך מכשיר שאתה יכול למדוד.
תלמיד: איך אפשר לראות תוצאות של היגיעה?
אין לך עדיין תוצאות.
תלמיד: אז איך אני אדע במה לשפר את עצמי?
כשיהיו תוצאות אתה תרגיש אותן. אתה תרגיש את הכלי ואתה תרגיש מה שאתה משיג בכלי הזה משיג. בינתיים המאמצים שלך לא זכו לתוצאות.
תלמיד: נכון, מה לעשות, מה לתקן?
לתקן? לסדר את העשירייה כך שכולם יעשו מאמץ. "איש את רעהו יעזורו".
תלמיד: יש לי עשירייה מאוד חזקה.
אני לא יודע במה אתה מודד.
תלמיד: בהרגשה.
אני אומר לך שיש תנאים, אנחנו נמצאים כמו שאמרת, במערכת, בטבע, בחוקים. אם אתם מקיימים את החוקים האלה, חייבים לגלות מה שצריכים, מה שמתגלה. אם לא, לא. טענות לא אלי אלא אליכם, כי מצד הבורא זו המערכת. אין מה לטעון כלפיו.
תלמיד: זו לא טענה, זו בקשה לעזרה.
בקשה זה נקרא גילוי חיסרון. זה לא שאני מבקש סתם, צועק, בוכה. אני צריך לגלות חיסרון.
שאלה: אפשר להבין יותר מה זה אין עוד מלבדו המשותף? לי זה נשמע כאיזה חידוש.
אני לא יכול לגלות את זה, אי אפשר. אין לכם מכשיר כדי להרגיש את זה, אז תבנו מכשיר. מה זה אין עוד מלבדו, זה יכול להיות רק בתנאי שאתם יכולים להתחבר, במידת החיבור ביניכם שאתם משיגים את האיחוד ביניכם, במידה הזאת אתם יכולים לגלות ייחודו של הבורא. אז יש לכם חוש, פרצוף שיכול לגלות.
שאלה: העבודה היא על הפער בין הרצון שלי לגלות את אין עוד מלבדו, לבין הרצון המשותף באין עוד מלבדו?
לא. העבודה היא לגלות אין עוד מלבדו, ואין עוד מלבדו אתה לא יכול לגלות באמת, אתה יכול ככה להתפלפל, קצת להרגיש משהו, אבל באמת להרגיש אין עוד מלבדו אתה לא יכול בלי שאתה מגיע לעשירייה. עשירייה זה אותו מכשיר, אותו סנסור, אותו חוש שבו אתה יכול לקבוע.
שאלה: רב"ש מדבר גם על זה שהסכך גם מגן מהגשם. מה ההבדל בין זה שהסכך חוסם את האור לזה שהוא חוסם את הגשם, מה ההבחנה השונה פה?
אם אדם על ידי הסכך חוסם את עצמו מהגשם, מהגשמיות, אז הסכך שלו גם חוסם את האור והוא כבר נמצא באמונה.
תלמיד: רב"ש אומר שהגשם זה מה שמחייה. כך הוא כותב, שהגשם מחייה את האדמה. אז מה זה הוויתור הזה, למה אתה מוותר על החיים?
בצורה כזאת אור החסדים נכנס לרצון לקבל ומחייה אותו, נותן לו את הרגשת החיות הרוחנית.
תלמיד: האדם עושה איזה ויתור בשביל שזה יקרה?
ודאי.
תלמיד: כדי שאור החסדים ייכנס, מה אדם צריך לעשות?
דיברנו אתמול איך בונים סוכה, איך עושים סוכה, שאת הסוכה בונים מפסולת, גורן ויקב. אנחנו מעלים הבחנות רוחניות, השפעת הזולת, אהבת הזולת, חיבור, מה ששנוא על הרצון לקבל, שאדם "דר בעקביו", זאת אומרת שאדם מוכן לדרוך על זה, הוא לא רוצה את זה, אנחנו מעלים את ההבחנות הללו למעלה מראשנו, לגובה ההכרה בחשיבות. אם אדם עושה את זה, מהפסולת הזאת הוא עושה סכך, אז הוא יכול לשבת בצל של הסכך הזה. "בצל של הסכך" זה נקרא שהוא מרוצה מאור החסדים שיש לו ללא אור החכמה, ובזה הוא מגיע לדרגת הבינה וכך זה קובע שאין יותר טוב מזה.
ואת החכמה מתי הוא מקבל? הוא תמיד מקבל חכמה עבור האחרים ובעצמו תמיד נשאר בקטנות. כל הכלים נשארים בקטנות עבור עצמם ובגדלות רק כלפי האחרים שמתחברים כדי להעביר להם באח"פ. בפעולה בגלגלתא עיניים ואח"פ רק את האח"פ מפתחים כלפי האחרים, מי שרוצה לפתח אח"פ לעצמו, לפתוח אותו קצת, זהו הוא נכנס לשבירה. האח"פ, הכלים דקבלה מיועדים רק כדי לקבל על מנת להשפיע לאחרים, לכן העיקר זה החסדים. רב"ש כותב ב"שמעתי", "עניין ההגבלה", שהעיקר זה הקטנות ולא התוספת.
שאלה: איך על ידי המאמר הזה אנחנו יכולים למשוך את המאור המחזיר למוטב הכי חזק והכי טוב שיש כאן בשיעור עכשיו?
להיות יחד ולהשתדל, אין יותר מזה.
קריין: אנחנו קוראים בחוברת סוכות, עמוד 370 קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 8, מתוך בעל הסולם אגרת נ"א "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי".
צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי
"ענין המצוה "תשבו", כמו תדורו, פירוש, ע"ד שדוד המלך ביקש "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנועם ה'". כי "בית ה'", זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". וכשזוכים ביותר, אז היות לו כמו בית, בקביעות לנצחיות. והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", דהיינו, רק בצלו ית' לבד, שה"ס מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב, שהוא ממש צל השי"ת, ואע"ג שהם תרתי דסתרי [שנים הסותרים זה את זה], שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים, אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו... ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך, ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום נפקותא [הבדל] כלל וכלל.
ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסולת גורן ויקב, אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי", להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי"."
(בעל הסולם. אגרת נ"א)
סדנה
איפה אני מוצא את הפסולת הזאת? אני רוצה לבנות סוכה ברוחניות, בגשמיות אנחנו קונים את זה, איפה אני מוצא פסולת גורן ויקב כדי לבנות סוכה ברוחניות?
*
פסולת יש לנו בשפע, ברגע שאני רוצה להתחבר עם החברים אני מיד מוצא את הפסולת שאני לא רוצה. ואז יש לי על זה עבודה להעלות את זה בחשיבות למעלה מהראש.
שאלה: אני מנסה להעלות את החשיבות ואז אני מגלה שזו פסולת בעצם. אני עושה מאמץ גם עכשיו.
אז יש לך פסולת, לא חסר. עכשיו תעלה אותה למעלה מהראש.
תלמיד: אנחנו לא באמת מעלים את הפסולת, האור אמור להעלות. למה שפתאום זה כן יצליח לנו?
אני לא רוצה לשמוע למה לא יצליח ולמה כן יצליח, אנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: מתוך העשייה מגלים בעצם את הפסולת, מכירים בעצם שזה לא חשוב, שאין לי כוח, שאין לי רצון, ועדיין עכשיו אנחנו צריכים לקחת את מה שהתגלה כלא חשוב להפוך אותו שיהיה חשוב ולשים אותו מעל עצמנו.
נכון.
תלמיד: זה גם מה שניסינו לעשות לפני זה.
מה זה "לפני זה"?
תלמיד: לפני שגילינו את זה כלא חשוב גם עשינו מאמצים. מה ההבדל בין המאמצים שאני עושה עד שמתגלה לי שזה כאילו לא חשוב, לבין המאמצים כשזה מתגלה כחשוב?
אז זה התגלה לך כפסולת, זאת אומרת כחשוב ולא חשוב לעומת הרצון לקבל. עכשיו אתה צריך להעלות אותו בחשיבות, אתה צריך לתת לפסולת הזאת עכשיו דרגת חשיבות שלא הייתה קודם.
תלמיד: מי אני שפתאום אתן לה משהו שלא נתתי מקודם, מה ההבדל במאמץ?
אתה רוצה להיות דבוק לאותן ההבחנות של השפעה, אהבה, נתינה, חיבור, אתה רוצה להיות דבוק אליהן, אתה רוצה לכבד אותן, אתה רוצה להעריך אותן, לתת להן חשיבות.
תלמיד: את זה אני מבין.
זה נקרא "להעלות אותם למעלה מהראש".
תלמיד: בדיוק אותן הפעולות שעשיתי בשביל שזה יתגלה לי כלא חשוב, גם את זה רציתי לעשות, גם ניסיתי שזה יהיה לי חשוב. מה ההבדל במאמץ?
ההבדל במאמץ הוא שעשית בירורים בין חשוב ללא חשוב, שהרצון לקבל שלך חשוב לך ולא הרצון להשפיע חשוב, ועכשיו כשאתה בוחר כבר שהרצון להשפיע הוא זה שצריך להיות חשוב, אתה נאבק עכשיו על מידת החשיבות שלו. זה הדיוק בעבודה. אתה צודק שזה כאילו דומה, אבל זה אחרת, כי עכשיו אתה כבר לא נאבק בצורה ישירה על קבלה או השפעה, אלא ברור שזו השפעה ועכשיו איך לעשות שהיא תהיה חשובה לי ובכמה.
שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים כאילו אני בעל המעשה, "אני מעלה", "אני נותן חשיבות".
אתה עובד ביחד עם הבורא, אבל אתה חייב להתחיל. כמו שרב"ש אומר ונותן דוגמה, אם אדם עומד באמצע הרחוב והשק כמעט נופל ממנו והוא צועק, אז עוזרים לו לסדר את השק על הגב. אבל אם השק על הרצפה והוא מבקש שיעלו לו את השק, אז כל אחד אומר "תבקש מהאחר, אין לי זמן". זאת אומרת, אתה חייב להתחיל ובאמצע כשאתה כבר לא מסוגל, שם אתה צועק.
תלמיד: אבל עוד אין את זה, ממה אני מתחיל?
חיבור. מדובר רק על זה, לא חסר לנו שום דבר חוץ מחיבור, חיבור זאת פעולה רוחנית שנראית לי לא חשובה, ואני צריך להעלות את החשיבות שלה למעלה מכול יתר הערכים.
תלמיד: אבל עוד אין לך את השק על הגב, אתה מראש מנסה להעלות אותו על הגב.
אף אחד לא נותן לי שום דבר. להיפך, אני דורך על כל ההבחנות הללו ששייכות לחיבור, לאהבה, לנתינה, כל מה ששייך לבניית הכלי הרוחני, שהן כולן פעולות השפעה שונות מצידי, אני לא רוצה אף אחת מהן, אני דורך עליהן.
תלמיד: זה מרגיש כאילו עוד לא העליתי את השק בכלל על הגב בשביל לבקש שיעזרו לי.
תתחיל להעלות, זאת אומרת תתחיל להתחבר עם החברים בכוח, וכשלא תוכל, באמצע תתחיל לצעוק. תתחיל לצעוק כלפיהם שיעזרו לך, וכשכולכם יחד תעשו את זה בכול הכוח הניתן לכם ותראו שאתם לא מסוגלים אז תהיה לכם פנייה מוצדקת לבורא, ותקבלו תשובה, עזרה. אחרת זה לא עובד, זה לא אני קובע.
קריין: חוברת סוכות, עמוד 370 קטעים נבחרים מן המקורות, אמצע קטע מספר 8, מתוך בעל הסולם אגרת נ"א "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי".
"אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו... ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך, ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום נפקותא [הבדל] כלל וכלל."
סדנה
למה סוכה נקראת "נשמה" ולמה נשמה נקראת "בית ה'" או "בית המקדש"? לא חשוב איך לקרוא לזה, זה תלוי מהמצב.
*
למה זה נקרא גם "פרצוף"? זה מבנה רוחני, אין יותר, יש רק אחד, ה-ו-י-ה.
*
(סוף השיעור)