שיעור בוקר 22.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

אני רק רוצה להגיד כמה מילים בכלל על המושג הזה "אין עוד מלבדו". זה המושג הכי חשוב בחכמת הקבלה ובכל פעם הוא מושג מחדש, לכן אפילו אם נראה לנו שאנחנו מדברים וחוזרים על אותן המילים, אף פעם הן לא אותן המילים בגלל שאנחנו משתנים, לכן המושג הזה כל הזמן יראה אחרת. ואם אדם לא מרגיש בו שינוי, זו כבר באמת מחשבה מדאיגה, למה לא מרגיש שינוי? כי "אין עוד מלבדו" תמיד נמצא בשינוי, כי מדובר כאן על הבורא עצמו, ייחודיותו, איך הוא בהנהגה ובהשגחה שלו פועל עלינו.

קריין: נתחיל מציטוט מספר 1 מתוך "הסתכלות פנימית", פרק א', אות ח' של "תלמוד עשר הספירות".

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."

(בעל הסולם. תע"ס, חלק א, הסתכלות פנימית, פרק א', ח')

כאן אנחנו רואים שמושג הבורא, המאציל, העליון, הוא מושג קבוע. וגם יש שאלה, מה זאת אומרת "במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו," כולה, האם זה קרה פעם או שפשוט אנחנו חיים במושג הזמן ולכן כך זה נראה לנו? אבל איך שלא יהיה, אנחנו חיים באיזו מציאות קבועה. ו"עליונים ותחתונים יחד," כמו שבעל הסולם כותב, "עד ככלות הכל בגמר התיקון." זה מה שמתרחש לפנינו, ואנחנו צריכים, אפילו בלעדינו, אבל כל המציאות הזאת צריכה להתגלות לנו.

היא בעצמה כבר נמצאת בשלמותה, אין כאן משהו שמתפתח, אין כאן משהו חדש, אלא הכול כלפי האדם, כלפי בני האדם. בקיצור, אותה המציאות שאנחנו צריכים לגלות, מי אנחנו, מה אנחנו, האם אנחנו בהחלט הרבה או שזה אדם אחד עם כל כך הרבה מחשבות, רצונות וכביכול פעולות.

אבל המציאות היא מציאות קבועה בזה שאין בה שום חידוש מצד המאציל, הוא ברא אותה והיא כולה כך מתגלגלת. מה האדם כאן קובע? יש לנו אפשרות להשתתף בהתגלות המציאות הזאת, ובהשתתפות הזאת אנחנו בסך הכול נמצאים. זאת אומרת, באיזה קצב מתגלה, באיזה אופן מתגלה ובעיקר לשם מי אנחנו מתאמצים לגלות את המציאות.

לכן בעל הסולם אומר שהמחשבה האחת הזאת, מחשבת הבריאה, שמלכתחילה היא כביכול פועלת היא כוללת בתוכה את הכול. כמו שהוא אומר, "אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה." זאת אומרת, היא כוללת בתוכה את הכול, ואנחנו רק צריכים להשתדל להתחבר אליה, לרצות להתכלל בה. ובעצם אלה כל המאמצים שלנו, כל העבודה שלנו היא בזה.

אבל אי אפשר להגיד שאנחנו בזה כביכול מנותקים מהמאציל, כי הוא פתח לנו את מחשבת הבריאה, היחס שלו אלינו וזהו. אלא אם אנחנו מתאמצים להגיע להזדהות עם אותה מחשבת הבריאה, אנחנו בזה משיגים את המאציל. זאת השאלה, אנחנו לא סתם מתקיימים בדרגת דומם, צומח וחי, אלא בזה שאני מתאמץ לגלות את המחשבה שלו, "הכול במחשבה יתבררו"¹, אני משיג את המאציל ונכלל בו, מרגיש אותו, מתחבר אליו.

הוא רוצה שאני אפתח את המחשבה הזאת, כולה. כי דרך המחשבה הזאת, כשאני מטפס עליה מהמצב שלי עד המקור של המחשבה שהיא בו, לאותה הנקודה שהמחשבה הזאת התהוותה בו כביכול, לפי מושג הזמן או המדרגות, אני בזה מתקרב אליו. לא למחשבה עצמה, אלא אליו, וכך אנחנו מגלים אותו.

שאלה: מבחינתנו אנחנו לא תופסים לא אותו ולא את המחשבה שלו. מה ההבדל בדיוק, וגם מה משנה לנו ההבדל, הוא בעצמו מחשבה, לא?

כן, אמנם מחשבת הבריאה היא הכול, אבל אני הולך עכשיו מצדי להשיג אותה. הבורא נתן לי הזדמנות, הוא כאילו פתח בי איזה חלק, כתם לבן, שזה נקרא "חיסרון" אליו. ואז אני על ידי החיסרון הזה שאני מפתח אותו, אני מכוון אותו אליו. אני אומר כך, "באמת "אין עוד מלבדו", אני נכלל במושג הזה, אני לא רוצה שום דבר לעשות מכל המציאות, אלא רק להשיג אותו, להתאחד עם אותה מחשבת הבריאה, זה נקרא "דבקות בבורא".

כמה שנתאמץ בזה, נתחיל לגלות עד כמה אנחנו מתחילים להתפתח לפי שינויי הצורות, לפי ציר הזמן. כל מיני שינויים יהיו בנו, יעברו בנו, ובשינויים האלו נרגיש עד כמה אנחנו מתחילים לקבל את הצורה שלו. זה כמו שאפילו בעולם הזה, אם אתה מתחבר עם מישהו, עם איזה חבר, אתה מקבל לאט לאט את התכונות שלו, את הטעם שלו. לכן מה שאנחנו מקבלים, כמו שכתוב, "ויהי שם ה' עליך", שעל ידי זה שאנחנו מתחילים לקבל את צורת הבורא, מחשבת הבורא, אותה המחשבה מתחילה להיות שלנו, ואנחנו בצורה כזאת מגיעים לדבקות. זאת אומרת, מה שהבורא ברא, הוא ברא את המחשבה הזאת, ואנחנו חלק ממנה, נכללים בה, אבל מה שהוא נתן לנו מחוץ למחשבה הזאת, זו יכולת לפרמט את עצמנו לפי אותה המחשבה ואז אנחנו נכללים בו.

אותה המחשבה היא כמו תוכנה במחשב, היא נכנסת בנו לפי הרצון שלנו, לפי זה שאנחנו מושכים אותה, ואז היא מפרמטת אותנו, מסדרת אותנו כך שבכל מה שיש בנו, בכל תר"ך החלקים, הפעולות, הרצונות, כל מה שיש, אנחנו עוד לא יודעים מה זה, אנחנו מתחילים להבין, להרגיש, לאתר את הכוח העליון שפועל בנו, שלאט לאט הוא ממלא אותנו. כמו שאנחנו נניח רואים במחשב כשמורידים איזו תוכנה או משהו, יש איזה גרף שמתמלא ומתמלא עד שמורידים אותה לגמרי. כביכול אפשר להגיד שכך מחשבת הבריאה פועלת עלינו, לפי המאמצים שלנו, לפי איך שאנחנו נותנים יכולת לפעול, ואז היא נכנסת בנו וזה נקרא שאנחנו דבוקים בבורא, שהוא ממלא אותנו. זו הדבקות.

שאלה: במאמצים לדבקות, איפה זו עבודה אישית, ואיפה זו עבודה בעשירייה?

אני חושב שכל העבודה האישית שלנו היא רק להתכלל בעשירייה, למרות שלפעמים זה לוקח גלגול שלם ולפעמים כמה גלגולים. תיראו כמה האנושות מסתובבת ומסתובבת עד שאולי אולי בעתיד הקרוב תבין שאין ברירה, היא חייבת לעבוד על חיבור בין האנשים, אחרת היא לא תתאים לטבע הארצי, לכדור הארץ, וכדור הארץ פשוט לא יסבול אותה וימחק אותה. כמה זמן זה לוקח, סבל, פעולות.

אני חושב שכל העבודה שלנו לפני שאנחנו מתחילים להתכלל לקבוצה, זו עבודה קודמת לעבודה האמיתית. וכשאנחנו מתחילים להתכלל בקבוצה, אז כמו שאמרתי יש איזה ריבוע כזה שמתחיל להתמלא כשאנחנו נמצאים בהורדת התוכנה, ובמידה הזאת שאני נכלל בקבוצה, אני מפנה מקום למחשבת הבריאה שתכנס ותמלא אותי. אני רק מפנה מקום, עד כמה שאני מפנה מקום מעצמי ונכלל בעשירייה, באותה המידה שאני מפנה מקום, מחשבת הבריאה מפנה את הקשר שלי עם הקבוצה, שזה כבר נקרא "כלי מתוקן", ובצורה כזאת אני מתמלא, מזדהה ומגיע לדבקות עם הבורא. דבקות מתגברת.

לכן אין עבודה בדבקות עם הבורא אם היא מחוץ לעשירייה. לא נראה לי שכך היה בשנים הקודמות, זה לא שנים, זה דרגות קודמות של האנושות, אלא היו כל מיני אפשרויות אחרות להגיע לחיבור, לדבקות. אבל בזמננו זה כבר כך, אנחנו רואים את זה לפי מה שהמקובלים כותבים.

שאלה: מה זה נקרא שבמחשבה אחת נבראה כל המציאות וזו המהות של היגיעה?

כל המציאות, זאת אומרת, מה שאנחנו מרגישים. אין מציאות חוץ ממה שמורגש בתוך האדם, כמו שבכלל אנחנו יכולים להגיד שחוץ מהבורא, מה שהוא עשה, הוא ברא את המחשבה, בר חוץ ממנו, לכן היא נקראת "מחשבת הבריאה", בר ממנו, ואנחנו נמצאים, נכללים באותה המחשבה. באותה המחשבה ישנה כל המציאות שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו, לתאר לעצמנו, ועד כמה שאנחנו משייכים את כל המחשבה הזאת לבורא בלבד, וקיימים רק במידה שאנחנו יכולים להזדהות עם אותה המחשבה, אז יוצא שהיא אותה הפעולה והמחשבה ועצם הפעולה כמו שבעל הסולם כותב, "והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."

תלמיד: בתוך הקטע הזה, מה הכוונה יגיעה כשהוא מדבר על המחשבה, והוא עוד אומר המהות של היגיעה?

לפנות מקום בתוכנו לזה שהבורא ממלא אותו מקום עם מחשבת הבריאה, שאנחנו נתחיל לגלותו. יש בורא ויש מחשבת הבריאה ויש כביכול אדם, שאם אדם מפנה בו מקום לקבל לגלות את הבורא, אז הבורא מתגלה בצורה של מחשבת הבריאה.

זאת אומרת, האדם מתחיל להבין, להרגיש ברגש ושכל את יחס הכוח העליון אליו וכך לאט לאט הוא גדל כמו התינוק שמגלה לאט לאט את ההורים שלו. אין כאן מה להוסיף. זאת אומרת, מה שאנחנו מגלים מהבורא זה מחשבת הבריאה. דרך מחשבת הבריאה כשהוא מתגלה, אנחנו מגלים, אם אפשר כך להגיד, אנחנו מגלים אותו. ואנחנו נזהרים כאן לא לגלות אותו, כי זה קודם כל בלתי אפשרי אלא את מחשבת הבריאה בלבד, זה נקרא שתזהרו לנגוע בו.

תלמיד: "אליו הזהרו לשלוח יד".

כן, לשלוח יד. זה עניין מאוד גבוה ועכשיו אנחנו עוד לא מבררים אותו, אבל בכל זאת אחר כך יתגלה, שיש כאן דברים. חוץ מזה, גם בגלל שהם למעלה מהטבע שלנו, אני לא יודע מה יהיה בגמר התיקון כשאדם גומר את התיקון. אז כל הרצונות והמחשבות שלו עולים לדרגה שכביכול אין הבדל בינו לבורא. אני לא מבין את זה. אבל בינתיים אנחנו צריכים להיזהר, להיזהר זה נקרא להבדיל נכון איפה אנחנו יכולים לקבל גילוי הבורא ואיפה אנחנו יכולים להתבלבל מאוד.

אמרו על זה שזה דומה ... אתם יודעים מה שרבי עקיבא דיבר על זה, שזה ג"ר דאצילות. זה לא עלינו, בינתיים, מה שאנחנו יכולים בפועל לעבוד זה טוב, לא לקפוץ. לכן מחשבת הבריאה אנחנו חייבים בה, זה מצווה גדולה לגלות, וזה נקרא שאנחנו מגלים את הבורא. אבל כאן בכל זאת יש להבדיל בין שני דברים, בין הבורא עצמו לבין היחס שלו אלינו. אנחנו עובדים ומגלים פעולות של הבורא עלינו, לכן זה נקרא "עבודת ה'", שאנחנו רוצים לגלות ואנחנו רוצים לדעת ולהתכלל עם עבודת ה', היחס שלו אלינו, זה החשוב להדגיש, ואותו לא. ולגלות את העבודה שלו זה על ידי מאמץ ועבודה מצידנו.

שאלה: מה זה נקרא "דבקות"? קודם אמרת שצריך להרגיש שמתבטלים כלפיו, שאנחנו ממש נכללים בו, ואחרי זה השתמשת במילה דבקות. מה הקשר בין זה לזה?

אומר כאן בעל הסולם, ב"הסתכלות פנימית" חלק א' תע"ס, "במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."

זאת אומרת דבקות זה דבקות במה שהוא כותב, לאותה המחשבה. אז אם אני מגיע למצב שאני משתדל להעלות את עצמי למעלה מזמן, תנועה, מקום, מכל מה שקורה עכשיו, אני משתדל דרך מה שאני מרגיש עכשיו במציאות הנוכחית שכך מתראה ברצונות שלי וכך אני בנוי ומלכתחילה כנראה שזה נכון, אבל אם אני דרך זה רוצה להתחבר למחשבת הבריאה למעלה מהזמן, מתנועה, אז אני עובד על עצמי כדי להגיע לזה.

להגיע לזה אני יכול רק בתנאי שאני מחפש איזה אמצעים שיעזרו לי לצאת מההגבלות שלי, זמן, תנועה, מקום. האמצעי הבטוח, הנכון, זה רק להתכלל בחברים. שם אני לא רוצה להתכלל, שם אני לא יודע מה זה, אני מאבד את עצמי אם אני משתדל לעשות כך. וכשאני מאבד את עצמי, אז שם בדיוק בנקודה שהלכתי לאיבוד מה שנקרא, שם אני מוצא את הגישה ללמעלה מההגבלות. ואז אני יכול במשהו להיות מוכן לקבל את מחשבת הבריאה הזאת, איך שהיא פועלת למעלה מזמן, מקום, תנועה.

זאת אומרת להתכלל עם החברים, להיות ממש נכלל בהם, להידלל בהם, להתכלל, זה האמצעי כדי לקלוט את מחשבת הבריאה. אחרת לא תוכל לקלוט אותה למעלה מהזמן, ואיך שהיא פועלת, שבבת אחת נאצל הכול ונעשה הכול, ואיך אנחנו מתעלים אז למעלה מהזמן שלנו, למצב שהכול כלול.

אנחנו לא יכולים לתפוס את זה, אין לנו אפשרות, אלא אם כן אני על ידי כל מיני אמצעים נכלל נגיד עם החברים ושם אני מתחיל להרגיש איך אני מאבד את עצמי. הולך לאיבוד, הכוונה שמאבד את המסגרת של תפיסת הזמן, תנועה, מקום, כל המידות הללו. ואז אני מתקרב לקליטת מחשבת הבריאה, אחת, יחידה, נצחית, שלמה, וכך מתקדמים. ובכיול הזה של התכונות שלי כלפי מחשבת הבריאה, יש לנו תר"ך פעולות, מדרגות, או 125 מדרגות, עד שאני תופס את כולה בה-ו-י-ה אחת שלמה.

שאלה: תיארת שאנחנו צריכים להרגיש את הדבקות הזו כמח עצמות ממש בתוכנו. האם המצב הזה הוא כבר קיים, או שאנחנו צריכים לבנות אותו?

הכול קיים כמו שאנחנו קוראים כאן, ובכלל אין זמן ברוחניות, הרוחניות היא למעלה מהזמן. לכן כל העבודה שלנו היא, איך מכך שהבורא ברא אותנו בכוונה בזמן, תנועה, מקום, איך אנחנו יוצאים מעל ההגבלות הללו, שאז אנחנו תופסים את הרוחניות בצורה נכונה. היא לא יכולה להיות מוגבלת בזמן, תנועה ומקום.

ולכן התנאי הזה "אין עוד מלבדו" זה התנאי הכללי לתפיסת המאציל בזמן, תנועה ומקום. אין כאן מילים. נמשיך אולי הלאה ואז נברר בסך הכול, נעביר כך את ההרגשה. אנחנו משתדלים כאן לעשות איזו פעולה שהיא מראש לא יכולה להיות מוצלחת. איך אתה מסביר למישהו שנמצא בהגבלות של העולם הזה, משהו שאפשר להרגיש רק בצורה בלתי מוגבלת?

תלמיד: ו"אתם עשיתם אותי" זו עבודה בתוך העשירייה כביכול ושם אנחנו מממשים את זה?

כן. במאמץ שלנו להתכלל בעשירייה, בתוך החברים, אנחנו משתדלים בזה להגיע לאותן ההבחנות שקיימות למעלה מההגבלות שלנו, היינו בבורא. בורא זה גם מושג מאוד מיוחד זה "בוא וראה", הכול עדיין נמצא בתכונות שלנו, בכלים שלנו, זה לא למעלה מזה. אפילו ה-ו-י-ה, שהה-ו-י-ה הזאת היא התפיסה הכללית שלנו, הבלתי מוגבלת נגיד, העליונה ביותר, אבל זה בכלים שלנו. זאת אומרת זה עדיין לא "המאציל". אבל כך אנחנו מתקרבים לזה.

אני חושב שנמשיך. בכל זאת חצי שעה עברה עם הקטע הראשון, נלך כך. אפשר לחזור עליו אם תרצו.

קריין: נקרא שוב ציטוט מס' 1.

"במחשבה אחת נאצלה ונבראה כל המציאות הזו, עליונים ותחתונים יחד, עד ככלות הכל בגמר התיקון. אשר אותה המחשבה היחידה, היא הפועלת את הכל, והיא עצם כל הפעולות, והיא מקבלת התכלית, והיא מהותה של היגיעה, והיא עצמה מציאות כל השלימות והשכר המקווה."

(בעל הסולם. תע"ס, חלק א, הסתכלות פנימית, פרק א', ח')

קריין: נמשיך לקטע הבא, קטע מס' 2, מתוך זוהר לעם, "לך לך".

"כל מה שיש בעולם מהקב"ה. שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים כולם שבעולם. שהוא ידע מראש מה שיהיה בסוף. כמ"ש, מגיד מראשית אחרית. והוא צופה ועושה מעשים מראשית, כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן."

(זוהר לעם. לך לך, 116)

כאן אנחנו צריכים לראות שכלפי הבורא אין מושג הזמן, שאם אנחנו מקבלים על עצמנו עבודה למעלה מדעת, זה נקרא שאנחנו מתעלים למעלה מהזמן. כי מה זה נקרא "למעלה מדעת"? שאנחנו מקבלים את הדברים כמו שהם, שכך הם קיימים, ומה שמתגלה לפנינו מתגלה באיזה ציר זמן מסוים, רק כדי שאנחנו נדע איך לסדר את עצמנו, איך לפרמט את עצמנו כך שמושג הזמן לא יהווה בנו שום שינוי.

זאת אומרת, נגיד אני נמצא עכשיו באיזה מצב, מה יקרה בעוד רגע, או בעוד שנה או בעוד אלף שנה איתי או עם כל העולם, או מה שאני רק יכול לתאר לעצמי, זה לא חשוב לי בכלל. אז אני כבר במשהו עולה למעלה ממושג הזמן.

שוב, איך אנחנו יכולים להרחיב את הגבולות שלנו, כך שאנחנו בזה נותנים לבורא את כל היכולת לפעול איך שהוא רוצה. כביכול, כאילו שהוא פועל, אבל הוא לא פועל, המציאות היא מציאות קבועה, היא כולה מתרחשת אך ורק לפי המנוע שנמצא בנו. לכן זה שאנחנו משייכים לבורא עבר, הווה, עתיד, מה שיהיה באחרית, וסוף מעשה במחשבה תחילה, כל הדברים האלה הם מדברים רק עלינו, איך אנחנו צריכים להתנהג כדי לתת לכלים שלנו להתקרב למושג למעלה מכל ההגבלות, שזו בעצם המציאות העליונה.

שאלה: הסברת לנו שההליך הוא בדרך כלל לאט לאט, לפי המוגבלות של העולם הזה בתחושת הזמן שלנו. אז איפה נכנסת פה עבודה באחישנה?

הוא שואל נכון. עבודה באחישנה היא בזה שאנחנו משתדלים להרחיב את הגבולות של התפיסה שלנו. כמה אנחנו מתאמצים להיות באין עוד מלבדו בזמן, תנועה ומקום, שהכול שייך לו והכול הוחלט מראש, במה זה מחייב אותי? אני שמוגבל בזמן תנועה ומקום עכשיו ובעוד רגע, איך אני יכול להתכלל בכל זאת במושג הבורא שהוא נמצא למעלה ממקום וזמן וכל פעולה, שאצלו עבר, הווה ועתיד זה שווה? שוב, כאן אני צריך לבנות בי כלים חדשים.

הכלים החדשים האלו הם דווקא באים על ידי זה שאני נכלל עם החברים. אין לי איזו דוגמה, איזה אמצעי אחר. אחר כך אנחנו נגלה שזה אמצעי מצוין, שהוא כולל את כל הצירים שבזמן, בתנועה ובמקום. על ידי זה שאני נכלל עם החברים, שאני מכופף את עצמי, ועברתי איתם אולי עשרות שנים עד שאני מגיע סוף סוף להכרחיות להתכלל בהם, יוצא שעניין ההתכללות עם הקבוצה הוא הכי מוצלח ליישב בי, ליישר בי, לפתוח בי את כל ההגבלות שלי מהמצב הנוכחי למצב הרוחני. כי אז הרוחניות יכולה דווקא להתגלות באותם המאמצים שלי שאני רוצה להתכלל עם הסביבה.

זה האמצעי המיוחד, המצוין שיש, ולכן הבורא ברא כך מלכתחילה. זה לא שבמקרה זה יצא, או שאין לנו ברירה. אלא מראש נבראה, נבנתה, מסודרת בצורה כזאת המציאות שההבדל ביננו ובין הרוחניות מתבטא בצורה כזאת שאדם מצד אחד לבד, ומצד שני הוא חייב להתכלל עם האחרים, וזה אי אפשר. אם אתה מדבר עם אנשים זרים, כל בר דעת יגיד לך "על מה אתה מדבר בכלל? איך אני יכול לחשוב על האחר לפניי? על התינוק שלי הקטן האהוב אני מסוגל, אבל זה הכוח הבהמי שפועל בי. אבל על מישהו אחר, ובכלל על כולם ובכלל על כל העולם, על כל פרטי העולם, דומם צומח חי מדבר, על כולם בכלל, שהכול בא כדי שאני אדאג לזה, אפתח את הכלים שלי לזה, ודאי שאי אפשר". אבל זה בדיוק ההבדל בין העולם הזה לעולם העליון. ולוקח לנו שנים לשכנע את עצמנו שאין ברירה, אנחנו חייבים בזה. ואסור לנו להישאר בהגבלות שלנו, אם אנחנו רוצים להיות לא בהמות אלא בני אדם.

לכן, יש לנו כאן הבנה כבר במה הבורא נותן לנו לעסוק. רק בדבר אחד, שזה לבטל את הגבולות בצירים שלנו של תפיסת זמן, תנועה, מקום. כי תפיסת הבורא אפילו הקטנה ביותר, היא בכל זאת אין סופית. למושג אין סוף יש מידות לפי הכלים של האדם. אבל הכלים של האדם, לא האדם מגביל אותם, אלא מלמעלה הם מוגבלים, ולכן אנחנו יכולים לתפוס. כי בעצם, אם הבורא זה אין סוף, איך אני תופס אותו בנפש, ברוח, בנשמה, במשהו? איך יכול להיות שאני בונה כלי מוגבל לתפיסת בורא בלתי מוגבל? אז יש כאן עניין שאני את עצמי לא מגביל, אלא רוצה להידבק בכל לב ונפש, אבל הגבול נעשה מלמעלה, על ידי השתלשלות העולמות מלמעלה למטה, והשבירה שלהם ואז דרוג המדרגות. והכל כלפיי, כדי שאני אוכל אחר כך בהתכללות שלי במושג אין סוף להגיע לזה, אפילו בצורה לא אין סופית, אלא בצורה בדידה. וכך אני עולה.

לכן, אנחנו צריכים לראות כאן באמת סוף מעשה במחשבה תחילה, שמסוף המצב הסופי שלנו שנעשה מיד, נקבעו דווקא סוף מעשה במחשבה תחילה. שסוף המעשה שהתייצב הוא קבע את מחשבת הבריאה, ואיך היא יוצאת ומתגלגלת עד אין סוף, ובחזרה, ושבירות ותיקונים וכל הדברים האלה. אבל הכול בגלל שהכול נלקח מהסוף ולא מההתחלה. לכן, המשפט הזה "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא מאוד חשוב. הוא קובע שאנחנו תמיד צריכים לפעול מהסוף, ושהבורא פעל מהסוף. ולכן, כל הפעולות האלה שמתגלות הן מתגלות כהכרחיות כדי להשיג את הסוף.

יש כאן הרבה פילוסופיה, אני לא רוצה כל כך להרחיב בזה. אם תרצו, בבקשה.

שאלה: התשובה שלך הייתה ארוכה, אבל לא כל כך הבנתי איפה בדיוק העבודה שלנו בזירוז הזמנים, מה זה אומר?

התכללות בקבוצה זה זירוז הזמנים. התכללות בקבוצה. כי בהתכללות הזאת אתה צריך לשבור את האגו שלך בזמן, תנועה, מקום, בכל הצירים, ובכל ההגבלות. אתה צריך לכופף את עצמך. אתה צריך לגלות שאתה לא מסוגל, אבל גם שאין לך ברירה.

ואז משתי העובדות הללו שאתה לא מסוגל, ואתה לא רוצה, ואתה שונא את זה, אבל אין לך ברירה, כששתי העובדות הללו הן ממש עומדות לפניך, אז תחליט מה שאתה עושה. או שאתה בורח מהכול וחוזר לחזקת בהמה, או שאתה רוצה להמשיך, אז בלהמשיך אין לך שום אפשרות חוץ מלצעוק. אם אדם מגיע למצב שידיו לא-לוהים, זו באמת תחילת העבודה הרוחנית.

לפי מה רואים את זה? לפי זה שהוא מוכן להכול. מוכן להכול, מה שיגיד הבורא. מה שעושה ה', הכול לטובה.

תלמיד: היחס שלי כלפי העבודה צריך להיות בסבלנות או בחוסר סבלנות?

אני לא חושב שהיחס שלי לעבודה צריך להיות בסבלנות או בחוסר סבלנות. אני צריך רק לברר, אני עושה מה שצריך? זה נכון? לעת עתה, עד כמה שאני מסוגל לקבוע. אנחנו לומדים שחוץ מהתכללות בסביבה, איפה שאני שובר את כל ההגבלות שלי, אין לי מה לעשות, ואז או שאני עושה זאת או לא, "או חברותא או מיתותא". זה באמת כך.

לכן לפי העבודה בעשירייה אנחנו יכולים לראות, גם לפי רב"ש עד כמה שהוא מדייק על זה, איפה אנחנו נמצאים. האם נמצאים בעבודת ה' או לא. זה פלא עד כמה בפשטות אנחנו יכולים לנגוע בזה, ולהיות בזה, כל אחד ואחד, מצד אחד. ומצד שני, עד כמה אנחנו לא מסוגלים להחזיק בזה, ונדחים מזה, מוכנים להחליף את מושג העבודה הרוחנית שלנו בכל מיני מושגים אחרים.

אני מוכן לנהל את איזה דבר בחברה. אני מוכן לדאוג לחברה, לעשות להם כל מיני עבודות, תיקונים. כל מיני דברים. אבל לא שאני אלחץ על עצמי לבטל את האגו שלי ממש לתת להם מקום לשלוט בי. כי באותם הרצונות, המחשבות איפה שאני נותן להם מקום לשלוט בי, אחריהם בא ומתלבש הבורא. באותו מקום, באותן התכונות.

אני בזה עושה תיקונים עם העשירייה, ואחרי התיקונים האלה כבר יכול לבוא הבורא ולהתלבש באותם התיקונים. זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת". למה "בתוך עמי"? כמה שאני פיתחתי בי, בתוכי גבול, מקום לעשירייה, באותו המקום, באותו התיאור שעשיתי, אני מגלה את הבורא. כבר אין בו הגבלות במקום ההוא, של זמן, תנועה, מקום, כי אני מבטל את עצמי כדי להתכלל איתם. אז כבר ביטלתי את הגבולות, ואותה מחשבת הבריאה שהיא מסוף להתחלה, ומהתחלה לסוף הבריאה, שהכול כלול בה למעלה מההגבלות, היא יכולה להתלבש בי.

שאלה: אתה חוזר על זה מתחילת השיעור, שהעבודה האמיתית מתחילה מהתכללות. איך מתחילים, איך קורה המעבר הזה שמתחילים מרגע זה להתכלל?

אנחנו קוראים את זה במאמרי רב"ש, וחושבים על זה, מדברים על זה אלפי שעות, ואתם רואים עד כמה כל פעם נעלם העניין הזה. אם היו נותנים לנו איזו עבודה אחרת, כל דבר שהיו נותנים, היינו עושים בזה, מחזיקים ביד, זה לא היה נעלם. אבל התכללות, חיבור, ביטול האגו, איפה זה? אלה דברים שהם לא יכולים להיות.

למה? כי כמו שדברנו קודם, שזה דווקא בדיוק כשאני מחליף את ההגבלות של העולם הזה, זמן, תנועה, מקום, שבהן אני תופס את המציאות, כולל הבורא שאני מתאר אותו כך, ואין לי ברירה, אני עדיין נמצא בזה נגיד, ומרחיב את המציאות הזאת לגבולות חדשים, שזמן, תנועה ומקום הם לא מגבילים אותי. ודאי שכן, אבל לפחות לא במה שאני עכשיו נמצא.

כשאני מעלה אותן ההגבלות זמן, תנועה, מקום לדרגה יותר עליונה, שאז בדרגה הנוכחית אני נמצא באין סוף, בטלתי אותן, כבר אני נמצא במסירות נפש כלפי הבורא, כבר לא חשוב לי מה שהוא עושה, אני נמצא בעולמו, ומסור דרך החברים אליו, וכבר במידה הזאת אני תופס את מושג הרוחניות בי.

ודאי שזה רק לעת עתה. ברגע הבא אני מתחיל לגלות שהמושג הזה הוא גם די מוגבל, ומתחיל לקבל התרשמויות חדשות. ושוב, מתחיל לעבוד על ביטול היש מה שנקרא, ביטול הגבולות שלי. ושוב, על ידי זה שאני נכלל עם החברים. אין לי שום מדד אחר שאני מבטל את הגבולות, אלא רק איתם. ואנחנו צריכים טוב טוב להבין את זה ולהשתדל בצורה כזאת כל הזמן ללחוץ על עצמנו. הרוחניות נמצאת איפה שאני מבטל גבול ביני לאחרים.

לא מדובר דווקא על הדרגה הגשמית של אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלא קצת יותר מזה, דווקא בלהתכלל.

תלמיד: אז מה הפעולה הראשונה בביטול הגבולות האלה?

מהי הפעולה ראשונה בביטול הגבולות האלו? רב"ש כותב על זה. אני הייתי אומר, לי כך נראה, נשמע שזאת הכנעה, שבלי זה אי אפשר להתחיל שום פעולה רוחנית. שאדם משתדל להכניע את הבהמה שלו. יכולים לבוא ולהגיד, לא הכנעה, אלא דווקא שהוא באיזו צורה צריך להכיר את גדלות הבורא, גדלות החברים, גדלות הקבוצה. זה כבר אמצעי, על ידי מה הוא מגיע להכנעה.

אבל אני חושב שהכנעה זו המטרה הראשונה. ואיך להגיע לזה? אז צריכים לתאר לעצמנו את הבורא הגדול, החברה זו תבנית היחידה שהוא ברא, ושהוא שבר, ושנתן לנו את זה בצורה כזאת שאנחנו צריכים להתכלל, ולהתחבר.

וגם לחשוב על מה שמתרחש בימינו. אנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו נמצאים במצב שממש מולנו מתרחשת פעולה רוחנית בתיקון העולם מצד העליון. תראו מה שהוא עושה, תוך שנה מה קרה בכל העולם, בכל השטחים, בכלכלה, באקולוגיה, בחברה האנושית, כלפי עם ישראל, כלפי אומות העולם, תראו, זה משהו שאף אחד לא חשב שיהיה בקצב כזה. והקצב רק יגדל, אנחנו היום כבר לא יודעים מה יכול לקרות בעוד שבוע ימים, עם האקלים, עם מערכת הכלכלה העולמית, שכולם תלויים בה, ועוד ועוד.

אנחנו רואים, אנחנו נמצאים בטיפול נמרץ, ובהתאם לזה צריכים להגיע למצב שנדע בעצמנו עד כמה ההתכללות שאנחנו נעשה בינינו, היא פועלת בצורה ישירה על מה שקורה איתנו ועם כל העולם, ממש כך. עושים כך, יהיה כך, עושים כך, יהיה כך. אמנם אסור לעשות כאלה סדרי עבודה, אבל זה מה שמתרחש בימינו, ואנחנו נראה את זה.

תלמיד: אתה יכול להגדיר איך העשירייה בודקת האם היא עובדת נכון על התכללות? מה זה התוצר הזה של ההתכללות?

התכללות זה נקרא שכל אחד מאבד את האני שלו ובמקום האני שלו מרגיש את האחרים. כמו שאימא מרגישה את התינוק, ככה זה התכללות.

התכללות זאת אומרת שבחושים שלי אני מרגיש זר. אני רוצה להרגיש את העשירייה בחושים שלי, ואז אני אעבוד רק לזה. כמו שעכשיו, אני בחושים שלי, בכל מה שיש לי דואג לגוף הגשמי שלי, אני רוצה שבמקום הזה אני ארגיש מצב של עשירייה. וכמו שעכשיו אני דואג לגוף שלי, שאני אדאג לעשירייה, לשלמותה, לחיבור, למהות החיבור שלה וכן הלאה.

שאלה: כתוב בתחילת קטע 2 מתוך הזוהר, "שהוא לבדו עשה ועושה ויעשה, את כל המעשים כולם שבעולם", ולקראת סוף הקטע כתוב, "כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן". הוא כותב את זה?

אני קורא את הקטע כולו, "כל מה שיש בעולם מהקב"ה" דבר בטוח אחד. "שהוא לבדו עושה, עשה ויעשה את כל המעשים כולם שבעולם." אין עוד מלבדו בזה, "שהוא ידע מראש מה שיהיה בסוף. כמ"ש, מגיד מראשית אחרית והוא צופה ועושה מעשים מראשית, כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן." אתה שואל לגבי המשפט האחרון הזה?

תלמיד: כן.

סך הכול הוא מתאר לך מה שכתוב קודם, כמו שכתוב, "מגיד מראשית אחרית, והוא צופה ועושה מעשים מראשית," למה הוא עושה כל המעשים? "כדי לחזור עליהם ולעשותם בשלמות לאחר זמן".

זאת אומרת, כך אני מבין, שכל מה שנעשה מההתחלה ועד הסוף, יש לזה המשך תמיד בסוף, ואז הסוף מעיד על ההתחלה. שאין מוקדם או מאוחר, אלא כל הדברים האלה הם קשורים יחד.

לכן זו בעיה שלנו שאנחנו מסתכלים על איזה מעשה, או על איזה מקרה, ואנחנו לא רואים בו שום צורך, או למה זה נעשה, איזה תוצאות זה מביא, אנחנו לא רואים את כל הדברים האלה.

לא בגלל שאנחנו לא יכולים לראות במקום שנעשה, אלא בגלל שהסיבה לזה יכולה להיות לאחר זמן, והתוצאה מזה יכולה להיות לפני זה, לפני הסיבה. ואחר כך, כשקורה משהו, אנחנו מבינים למה זה קרה. או ההיפך, כשמשהו קורה נראה לנו שזו התוצאה, וזאת לא התוצאה אלא הסיבה. שמחליף תוצאה עם הסיבה. כי אין זמן, הם כולם קשורים יחד. ואז יוצא שאני מתבלבל בזה, כי אני יודע אחד ואחר כך שתים ואחר כך שלוש. אומרים שלא, זה לא כך, אלא מה ששלוש, או ארבע, זה יכול להיות הראשון, האחד, זאת הסיבה.

אבל אני לא רואה את זה, לא יודע, גם בחיים שלי, אפילו בצורה לינארית אני יכול להגיד, שאני רואה לפעמים תוצאה אחרי כמה וכמה פעולות ואז אני מבין שהתוצאה הזאת מלכתחילה הפעילה את כל שרשרת הפעולות. כך זה עם הבורא ויותר מזה.

לכן, מה שאנחנו מגלים אחר כך, זה מפני שהכלים שלנו הם נעשים מתוקנים. ואז זה נקרא, לעשות בשלמות לאחר זמן. זאת אומרת, שיש לך כלים כבר ואז בהם יכולים לגלות את המושגים האלה, את המצב הזה שהוא למעלה מהזמן. שמתחיל להיות אצלך, ברצונות שלך המתוקנים, במחשבות שלך המתוקנות, כל הפעולות האלו, ואתה רואה אותן מהסוף להתחלה ומההתחלה עד הסוף, אז אתה רואה שאין כאן מוקדם או מאוחר, אלא הכול זו מציאות אחת.

אלא כדי לתת לך אפשרות להתכלל עימה, והמאמץ שלך הוא מוסיף, הוא מרחיב לך את עומק ההשגה, שזה לא יבוא אליך סתם ככה, אלא אתה מבין בשביל מה ולמה.

זה כמו בעולם הזה, כל אחד יכול, גם תינוק, יכול לראות איזו תופעת הטבע, נניח ברק בשמים או משהו, אבל הוא לא יודע מה קורה כאן, בשביל מה, למה, וכן הלאה.

זאת אומרת, העניין הוא שתהליך הזה שאנחנו עוברים, זה כדי שאנחנו נוכל לבטל את עצמנו ולהשיג את הפעולה שהיא למעלה מהזמן. אני לא יודע, אני לא מוצא מילים.

תלמיד: אבל זה נראה כמו שיש רמז פה לא להתייאש, וזו עבודה בסיבובים.

לא, זה לא עניין של להתייאש, זה לא נכון.

תלמיד: בהרגשה כזאת.

הוא לא מדבר במסגרת הזאת, לא, תתייאש. הוא מדבר על העובדות שיש לנו בטבע.

תלמיד: דיברנו קודם, על מחשבת הבריאה. תמיד רציתי לשאול אותך, למחשבת הבריאה יש רגש או שזה דבר דומם, מה זה הדבר הזה? אתה אמרת פעם שזו איזו תוכנה.

מחשבת הבריאה זאת התכנית הכללית של הטבע, שהיא הכול מחשבה, מחשבת הבורא, שהיא, המחשבה הזאת, כוללת בה את הכול, פשוט מאוד,

וזה שהיא מתרחשת לפנינו, כלפינו, בהרגשתנו, בתפישה לנו בצורה כזאת, זה כדי לאפשר לנו בעצמנו, לפתח את הכלים שלנו ולהתכלל. כביכול יש עניין לבורא שהנבראים יפתחו את עצמם, כי על ידי זה הם יוכלו להיות יותר מרגישים, יותר מבינים.

תאר לעצמך, אם האדם לא היה מתפתח גם בעולם הזה, אז זה כמו חיה, כל ההבדל בין חי לדרגת אדם זה שאדם מוסיף התפתחות משלו.

תלמיד: אבל המערכת הזאת בעצמה היא לא דבר דומם. יש לה גם רגש? היא עובדת גם על פי הרגשה המערכת? כי כתוב חוק קבעתי לא שיניתי, לא זזתי ואז אתה בעצם רואה רק מכות עד הסוף ואתה מרגיש שאף אחד לא מרחם עליך?

אל תעביר את זה לעניינים כאלה של מכות ככה ככה. אנחנו מדברים על התפיסה. יותר טוב ככה בלי להעביר את זה לעניינים רגשיים. בוא נעבור הלאה.

קריין: קטע מספר 3 מתוך "פרי חכם שיחות". "סוד שמותיו ית'".

"בא ולמד, חכמה האמיתית, סיבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים. אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו. אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, "לבלתי ידח ממנו נדח".

(בעל הסולם. "סוד שמותיו ית'")

זאת אומרת, אנחנו צריכים להשתדל על כל מחשבה שמתעוררת בנו לעשות מיד איזו הגבלה, צמצום שאנחנו מקבלים אותה מהבורא. לשם מה הוא שולח לנו את המחשבה אנחנו לא יודעים כי לשם מה זה העתיד שם אני אגלה למה הוא שלח לי את זה. אבל לפחות להתייחס למחשבה עצמה שהוא שלח זה עוזר לנו מאוד מאוד לייצב את עצמנו.

אני הייתי אומר דרך העשירייה כי בלי העשירייה אז מיד שוב בורחים בחזרה לבהמיות שזו המחשבה שלי. לכן, אם אני רואה כל מחשבה שבאה אלי, שהיא מנתקת אותי מהעשירייה או מחברת אותי לעשירייה, בואו נגיד שלפעמים יש כאלו מחשבות גם טובות, אז אם אני מתייחס למחשבה הזאת בקשר לעשירייה, מה הבורא רצה לעשות לי בזה, לכוון אותי לקשר או להרחיק אותי מהקשר, אז אני תמיד נמצא בעבודת ה'.

אין לי אפשרות אחרת להתייחס אליו לבורא, אלא שצריך להתגלות בתוך העשירייה. "בתוך עמי אנוכי יושבת"². ולכן כדאי כך לראות את המצב, שכל רגע ורגע אני צריך לראות עד כמה שכל מה שעובר בי, זה מועיל לחיבור המתגבר בעשירייה. אם אני עושה את זה אז אני מצליח. אין לי יותר מה להוסיף כאן. זה ככה בצורה הכי פרקטית וברורה. אמנם שהקטע בעצמו קטע ארוך, אבל כאן כדאי להתייחס לעניין, לשם מה הבורא שולח מחשבה למוחו של אדם.

"בא ולמד, חכמה האמיתית, סיבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים. אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו. אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, "לבלתי ידח ממנו נדח".

(בעל הסולם. "סוד שמותיו ית'")

שאלה: אני צועק ומבקש התכללות בקבוצה, מה חסר לי עוד כדי להתכלל בקבוצה?

שהצעקה היא תהיה אמיתית סך הכול. יותר לחשוב אולי על הצעקה עצמה איך לעשות אותה יותר אמיתית. פעולות אני חושב שאתה אוהב לעשות הרבה פעולות, אבל האם הפעולות האלה הן דווקא מועילות? צריכים יותר לעבוד יותר עם המחשבה.

קריין: קטע מספר 4 מתוך אגרת א' של בעל הסולם.

"הכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל. הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב, אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור. וכיון שנתייחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו. וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו לייחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות."

(בעל הסולם. אגרת א')

שאלה: כדי להגיע להכנעה לעשירייה צריך להגיע לצעקה אמיתית. האם אפשר ממש לתת צעקות שיהיו לא אמיתיות אבל לחזור ולחזור שוב ושוב עד שזה מגיע לצעקה אמיתית, או שזה לא כך?

כן, גם זה עוזר. למרות שזה שקר מה שאדם צועק ובוכה, אבל הוא משקיע בזה בוכה ובוכה, מה אנחנו עושים? אומרים לנו לעשות מאמץ בחברים, בהתכללות בהם, בהכנעה כלפיהם. האם אנחנו עושים את זה באמת? ודאי שלא. עד כמה שמשקיעים בזה, כל פעם בהשקעה הזאת יש משהו שנפתח איזה רגש חדש. כי כל פעם שאנחנו משקיעים, אפילו שאני משקיע מטעם האגו שלי ואחרת לא הייתי יכול לעשות איזו תנועה קלה, אבל יחד עם זה יש בזה תוספות קטנות מהבורא. למרות הכול אני עושה בכוח האגו שלי, אבל יש בזה מבחינת התכללות, שבירת הכלים כאלו דברים, שאפילו שהכול נעשה באגו יש בזה התכללות מכוחות ההשפעה. רק תבינו מה הגדלות של הבורא שהכין לנו את שבירת הכלים. על ידי שבירת הכלים, לא שנשברו כלים רעים אלא כלים טובים נשברו.

ואז על ידי פעולות בכלים הרעים, אני יכול לעורר את הכלים הטובים. זה הצלה, שאני האגואיסט, הבהמה, ממש מי האדם? אבל ברגע שהוא עושה פעולות אפילו שכולם כולם על מנת לקבל, והוא חושב שזה על מנת לקבל ויודע את זה, אבל בכל זאת הוא עושה את זה, על זה בנויה כל הדעת, שאתה תעשה. אומרים לך להתפלל, תתפלל. אומרים להגיד ככה, ככה. אומרים לעשות ככה, ככה. זהו בעצם. אבל אצלנו, לענייננו, אפילו שאני עושה נניח אהבת חברים, אני מביא להם את כל הדברים והכול, כדי שבזה נניח אני רוצה להגיע לא-לוהות.

א-לוהות, מה זה? לדעת. א-לוהות זה לרפא את עצמי. א-לוהות זה כל דבר טוב, איך שמתאר לעצמו. על ידי זה שאני עושה את הפעולות האלו אפילו בצורה אגואיסטית, אבל בפעולות האלו בכל דבר שיש, מלכתחילה יש לנו תוצאה משבירת הכלים. יש שם גם ניצוצין שאני רוצה או לא רוצה, ואפילו בכלל אני לא רוצה, אבל על ידי זה שאני פועל, אז הניצוצין האלה הם גם נכללים בעבודה שלי וכאילו אני עושה משהו רוחני. אמנם שאין לי שום דבר רוחני.

איך העולם מתקדם? מאיפה הוא מתקדם? מזה שיש כלים שבורים, ומתוך זה שבכל רצון, בכל מחשבה ישנם ניצוצין מהקדושה שנפלו בזמן השבירה, כוונות על מנת להשפיע שהפכו להיות על מנת לקבל וכולי. אז יוצא שאנחנו, בכלל כל האנושות שהיא עוסקת, כמו שאומרים "לכו ותתפרנסו זה מזה", על ידי זה שאנחנו נגיד בתעשייה, בפוליטיקה, בכל דבר שאנחנו עושים משהו, בכל הדברים האלה אין שום דבר מיותר. אלא תמיד, גם בכל הדברים הללו אנחנו מכריחים את הניצוצין מהשבירה גם לעבוד, אמנם שאין לנו לזה שום ידיעה, ושום כוונה. וכך אנחנו מתקנים את העולם.

זה לוקח המון זמן, אלפי שנים וכן הלאה. אבל אם אנחנו עובדים על זה בקבוצה, אז אפילו שאני עושה את זה הכול על מנת לקבל, וזה ברור לי אפילו במחשבות הזדוניות שלי, בכל זאת זה התקשרות. אני גם מפעיל נצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים לכלים דקבלה, ועכשיו כשאני עובד עם כלים דקבלה, אני בכל זאת מברר משהו מכלים דהשפעה שנפלו בהם. ולכן לא לזלזל באף מעשה.

שאלה: אם את כל המחשבות הבורא שולח לנו, אז מי אנחנו, ואיפה הבחירה שלנו?

אם את כל המחשבות הבורא שולח לנו, אז מי אנחנו, ומהי הבחירה שלנו. זה שהבורא שולח לנו את כל המחשבות, שהוא עושה את כל המעשים, שהוא גם מבצע את הכול, לא רק שהוא שולח לנו מחשבות ואחר כך אנחנו בעלי הבית, אלא אחרי שהוא שולח את המחשבות הוא גם עושה את הפעולות, ומביא את הסיכומים ומבצע אותם, והכול עושה הוא. אז איפה אנחנו? אנחנו רק בזה שצריכים לקבוע יחס הנכון לעולמו, למה שהוא עושה. זה אנחנו. אלא מה, אנחנו בעלי המעשים? לא. מחשבות? לא. איך בכלל אתה יכול להיות "בעל" של המצב שאתה לא יודע מה מתרחש ברגע הבא. איך יכול להיות? אם היית יודע לפחות אלף שנה משהו, אז היה אפשר לתת לך כוח לעבוד. אבל ככה? זה סתם.

תראה את כל הממשלות שלנו, כל האנשים, שבמה, מה הם יכולים לעשות? זה שאנחנו תולים בהם איזה תקווה, זה אומר שאנחנו יותר טיפשים מהם עצמם. להם לפחות יש כנראה בזה משהו, איזה משחק. אבל אנחנו, לא. יש לנו רק עניין אחד, עד כמה שאנחנו נתחבר בינינו, על ידי זה אנחנו יכולים לקבוע את המעשה שלנו, ושזה הבורא עושה.

בקיצור, יש לנו כאן מרווח קטן שנקרא "בחירה חופשית", לשייך לבורא הכול או לא. ואם אנחנו מסוגלים בתוך העשירייה לשייך לו מה שקורה איתנו, ומה שיקרה, ומה שהיה הווה ויהיה, וכל הזמנים, כל המעשים, אז אנחנו בזה נותנים לו מקום להתגלות. כי המקום שאנחנו מפנים בו מכל מיני המחשבות הזרות שזה הכול אנחנו, וזה זמני, וזה משתנה, וזה לא הוא. אם אנחנו בינינו מנטרלים את עצמנו ממה שקורה לנו, אז אנחנו נותנים לו מקום להתגלות. כי זה מקום, שטח שאנחנו מפנים. זה שטח לפי התכונה שלו, לפי שאין עבר, הווה, עתיד, טוב ורע וכל הדברים האלה, ואז אנחנו נותנים לו מקום להתגלות, והוא מתגלה בתוכנו.

אבל שוב, עד כמה שאנחנו יכולים להתכלל בינינו, עד כמה שאנחנו יכולים להתפטר ממושגים זמן תנועה מקום, עבר, הווה, עתיד, טוב ורע, הכול. זאת אומרת, לשייך הכול לכוח העליון למעלה מהזמן, ולמעלה מהפעולות, טיב הפעולות, ואז במקום הזה הוא יתגלה. סך הכול העבודה שלנו היא בזה, לפנות מקום. לכן בורא זה נקרא "מקום", לפנות מקום אליו, בשבילו. זה רצונו, להתכלל בנבראים. שנבראים בעצמם יעזבו את כל מה שהוא נתן להם כעסקים המדומים, ושיתלבש בהם, יתכלל בהם.

שאלה: האם גם מצב הבושה ניתן על ידי הבורא, ואם כן, איך משתמשים נכון במצב הזה?

מצב הבושה ודאי שמגיע מהבורא, ואיך משתמשים נכון? זה הבירור שבתוכו האדם צריך לעשות, ממה אני מתבייש. כאן זו השאלה. אם הכול בא מהבורא, הכול, על הבהמה שלי, זה ברור. על מה שהיה, גם ברור. על מה שהווה ויהיה, גם ברור. הכול בא מהבורא. אז אם הכול בא מהבורא, אין לי כאן שום מקום לבושה, אפילו שאני מחפש מאיפה, ממה? אלא ממה להתבייש יש רק דבר אחד. על מה שעבר, לא. על העתיד, מי יודע את העתיד? אלא על ההווה, על הרגע הזה. ברגע הזה על מה אני צריך להתבייש? זאת השאלה.

כן. תעשו על זה סדנה טובה, חזקה בעשירייה אולי, ותראו. אם אני הכול תולה ברגע הנוכחי, ולא הולך לא לעבר ולא לעתיד, כי שם אין, אין "אני", אז ברגע הנוכחי למה עלי לכוון את עצמי, כדי שאני לא אתבייש. או יותר נכון להגיד, לְמה מוצג הבושה בהווה צריך לכוון אותי. זה פשוט.

אז אנחנו מצמצמים את עצמנו. זה כמו במתימטיקה שרוצים לפתור איזו בעיה, אז אנחנו עושים גבולות מכאן ועד כאן, וכן הלאה. מהנדסים, כולם כך עושים, אחרת אנחנו יוצאים מהגבולות שאנחנו לא שולטים בהם.

אז אם אנחנו את הכול מצמצמים להווה, מה בהווה תלוי בי, שאני יכול להדביק לזה מושג "בושה". מה זאת אומרת? אם אני רוצה במצב הנוכחי לקבוע בושה, אז מהי הבושה שצריכה להיות בהשגת הדבקות בבורא? כי זה מה שאני רוצה לקבוע בצורה הנוכחית. מה יש לי עוד לעשות? דבקות בבורא, איפה כאן בושה?

ואז אנחנו הולכים לבושה הקודמת, שזה נקרא "לקבל על מנת לקבל", שזה התגלה למלכות דאין סוף. התגלה שהיא מקבלת, יחד עם זה התגלה שהיא לא סתם מקבלת, כי על זה אין בושה, כך הרצון לקבל פועל. אבל כשהגיעה להשגה שהיא מקבלת לעצמה, אז התגלתה הבושה, ואז נעשה צמצום, אם זה מקור לבושה.

מה שכן, עכשיו אני צריך לראות, יש לי דבר כזה או לא? זאת אומרת, האם אני מקבל על מנת לקבל במצב הנוכחי. כך עובדים עם הבושה. ובזה אני הייתי אומר שבינתיים בחירה חופשית שלנו.

שאלה: האם ההכנעה היא רק ביחס לקבוצה בזמן שיעורי הבוקר או גם בזמן שמתעוררים בנו כל מיני מחשבות זרות, ודווקא שם יש לנו מקום להכנעה כלפי מרכז הקבוצה והבורא בתוכה?

זה דבר גדול מאוד, שאלה מאוד מאוד לא פשוטה. זאת אומרת, האם אני נמצא בהכנעה או באותה בושה, לא חשוב, האם אני נמצא בעבודה שלי בזמן שיעור הבוקר או בכלל כל הזמן? האם אני נמצא בעבודה שלי עם הבורא ומרגיש את עצמי כאחראי עבור כל הקבוצה? האם אני מגיע להרגשת בושה, והרגשת הבושה אני מרגיש שאני נמצא כמתבייש בזה שהקבוצה נעשתה פחותה ממה שאני עכשיו נמצא במשהו? זו שאלה. זה לא פשוט איך לקבוע דברים כאלה. ולא הייתי נכנס לזה מדי, כי אנשים יכולים להתחיל לעסוק בהגזמה, להיות "צדיקים". זה לא כדאי.

סתם בכללות, שימו לב האם אתם חושבים עם הקבוצה ודואגים שהקבוצה לא תתבייש בגללי. האם אני דואג שהקבוצה לא תתבייש כלפי הבורא, בגללי.

שאלה: ממה מורכב הביטול?

הביטול מורכב משני שלבים. שלב ראשון זה ביטול כלפי העשירייה, והשלב השני כלפי הבורא, לסירוגין הם עובדים גם לכאן וגם עובדים לכאן. זה תלוי במצב האדם וזה לא כל כך חשוב אולי בינתיים בשבילנו. העיקר שיהיה ביטול ובשניים. ומה קודם ומה אחר כך זה תלוי מהמצבים שהבורא מביא לאדם. אני ממליץ לא לסדר כך, בגלל הקבוצה, בגלל הבורא, בגללי, העיקר שאני מגיע לביטול בשלושת המרכיבים הללו.

בהתחלה האדם צריך לבטל את עצמו מכל וכל, ואז מוריד את עצמו לאפס. אחר כך מהאפס הוא מתחיל להעלות את עצמו לדרגות האגו שלו, אבל בביטול שהאגו יעבוד בצורה נכונה, בהכנעה.

זאת אומרת, יש כאן דבר והיפוכו. כי זה נקרא להגיע לצמצום ואחר כך להשפיע על מנת להשפיע, שהוא בכלל לא נמצא כביכול, מתבטל לגמרי, ואחר כך לקבל על מנת להשפיע, שהוא מעלה את האגו שלו אבל מעלה אותו כבר בצורה על מנת להשפיע. כבר ביטול כפול כאילו, כביכול הוא הופך את האגו מחיצוניות לפנימיות.

זאת אומרת העבודה שלנו, בהתחלה הביטול נראה כביטול, כי אני מבטל את עצמי ועושה את עצמי אפס. אחר כך אני צריך להפוך את עצמי ללקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת אני מגלה את הכלים דקבלה שלי, את האגו שלי, רק עובד בצורה אחרת.

לכן ביטול, תלוי מי מתבטל, איך מתבטל. אנחנו רואים אפילו בעולם שלנו. מישהו יגיד לי עכשיו, למה אתה לא מתבטל כלפי איזו תנועה אחרת או משהו כזה, אז מה, אני חייב להראות לכולם שאני כזה שמכניע את עצמי מכל וכל? ודאי שלא. דווקא כתוב, "ויגבה ליבו בדרכי ה'". לכן ביטול בצורה החיצונה מגיע לכל מיני ביטויים שונים.

קריין: קטע מס' 6, מתוך מאמר "אין עוד מלבדו" ב"שמעתי".

"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להיכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'. וזהו כמ"ש הבעש"ט, שאמר, שמי שאומר שיש כח אחר בעולם, היינו קליפות, האדם הזה נמצא בבחינת "ועבדתם אלוהים אחרים". שלאו דוקא במחשבה של כפירה הוא עובר עבירה, אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכח חוץ מה', הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא מי שאומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה. כלומר, שאינו מאמין, שרק הבורא הוא מנהיג העולם."

(בעל הסולם. שמעתי. א'. "אין עוד מלבדו")

אני, האמת נראה לי שפירקתי מעצמי בכל הקטעים הקודמים. לי אין מה להוסיף כל כך, נראה לי ששפכתי את הכול.

שאלה: קודם כל תודה על השיעור, מורגש שנתת את כל הלב שלך. רצינו לקראת סיום לעדכן שיצא עיתון נשים חברתי, גליון 2 של עיתון "ישראלית". 12 עמודים שנשים כתבו, הפיקו, צילמו, ערכו. תוכן מאוד מרגש, מאוד חד. הנושא של העיתון נקרא "בעיניים פקוחות". כלומר נשים שמסתכלות למציאות הישראלית ובכלל העולמית בעיניים ושואלות איך נוכל לעשות פה יותר טוב, וגם עונות על זה. מתוך דאגה משותפת נביא לשינוי החברה בכל התחומים. נתחיל לחלק אותו בכל סוף השבוע הקרוב, נשים יחלקו אותו בצורה איכותית, וגם יחולק דרך האינטרנט. נשלח לחברים הבוקר אז כולם יוכלו להתרשם.

היה חשוב לנו לעדכן וגם להודות לכל הנשים. המון המון נשים שפעלו.

ומה התכניות המיוחדות שיש להיום?

תלמיד: עכשיו נמשיך לצפות בהמלצתך, בתכניות נבחרות מתוך "חיים חדשים", אנחנו נצפה ביחד בעוד שיחה מתוך "חיים חדשים" ואחר כך נמשיך במהלך היום את העבודה שלנו, כמו ששמענו הבוקר.

יש לי היום כמה פגישות חשובות וגם הרצאה לקהילה היהודית במומביי. ואומרים שיהיו שם מעל 100 איש ויותר, מהקהילה. ובשיעור בוקר מחר בעזרת ה' נדבר על זה, אני אספר לכם. בהצלחה לכולם.

תלמיד: איך אתה מתרשם מהודו?

האמת שהרבה יותר חיובי ממה שחשבתי. למרות שאולי בגלל שזה מומביי, בכל זאת. אבל באמת אנשים יחסית, למרות שגם בהם כנראה, אני מרגיש שיש בהם שינויים גדולים שהם עוברים. אבל יחד עם זה הטבע עדיין מדבר בהם בצורה כזאת שזה עוזר להם להכניע את עצמם, ואפילו לא להכניע, כאלו הם בעצמם, והם שורדים איכשהו.

דווקא מזג אוויר נראה לי כאן הרבה יותר טוב מאשר בארץ, ממש כך. פחות חם, לא קשה כל כך להיות בחוץ כמו בישראל. זה פלא, בכל זאת הרבה יותר דרומה. ואתמול לא היה גשם בכלל, ודווקא היה יפה. היינו בהרבה מקומות והתרשמתי דווקא טוב. לא יכול להגיד שמשפיעה עלי איזו התרשמות רעה או משהו, לא. בעיקר אני מתרשם מבני אדם. ואנשים כאן באמת טוב להם שהם כאלו, זה עוזר להם לשרוד ולהמשיך בחיים, ככה בקיום פשוט.

נקווה שהיום אני אכיר מי הם היהודים של מומביי, ויש לי עוד כמה פגישות שזה כבר לא לפרסום. ככה נמשיך. אבל סך הכול נראה לי שהיום הראשון עבר טוב.

אני מאחל לכם כל טוב. נהיה יחד, אנחנו זמינים, ותחזיקו זה את זה ואל תשכחו עלינו. אנחנו תלויים בכם. כל טוב, להתראות.

(סוף השיעור)

---

1. "הכל במחשבה איתבררו" (מוזכר בספר "כתבי בעל הסולם", אגרת ח')↩

2. "בתוך עמי אנוכי יושבת" (מלכים ב', פרק ד', י"ג(.↩