שיעור בוקר 19.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 11.08.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/acgZVwRI?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1140,

"מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה"

קראנו מאמר מכרך ג', "שלבי הסולם", עמוד רנ"ח, "מהו "השכינה היא עדות על ישראל" בעבודה".

מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו. אדם לא מבין למה הוא צריך להגיע לדבר טוב, להרגשה טובה, לחיים טובים, אפילו בעולם הזה, כל שכן כמו שמובטח העולם הבא, חיים נצחיים, השגות, הרגשת השלמות, נצחיות, למה הוא צריך להגיע לזה בדרך כל כך קשה. שהבורא יעשה הכול כפי המחשבה שלו להיטיב לנבראיו. מדוע במחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו ישנם תנאים, שצריכים לעבוד קשה, להתייגע, להתגבר על כל מיני דברים, לעבור ייסורים קשים ממוות, חיים שהם ממש לא חיים ולא מוות, למה צריכים את כל הדברים האלה.

צריכים את כל הדברים האלה מפני שהנברא הוא משהו שמחוץ לבורא, הוא לא יכול להגיע ולהיות בדרגה כמו הבורא, ורק הדרגה הזאת להיות כמו בורא נקראת שלמות ונצחיות. הנברא לא יכול להגיע לדרגה להיות כמו בורא אם הוא לא מגיע אליה מהצד ההפוך. היינו, שהוא ההפך מהבורא, שהוא לגמרי בכל הטבע שלו, בכל המחשבות, בכל הרצונות ההפך ממנו, ואז הוא מגיע להשתוות הצורה. ומפני שהרצון לקבל, שהוא ההפך מהבורא, זה חיסרון להיות כבורא, אם הרצון לקבל הזה יקבל מילוי בצורה ישירה, אז הוא מיד יפסיק להרגיש את המילוי, מיד יפסיק להרגיש את התענוג.

אתה צריך להמשיך לקראת המטרה. עכשיו מגלים לך שהכלי שלך עוד יותר גדול, זאת אומרת אתה גם כך יושב על כלי אין סוף, רק כמה הרגשת מזה. הרגשת נגיד 20%, עכשיו נותנים לך להרגיש 25%, אז 5% הנוספים האלו הם החלק היותר כבד, היותר עבה מהכלי הקודם, כי כל פעם מגלים את הכלים מהקל לכבד.

יוצא שהאדם פתאום מגלה עד כמה התכונות שלו רעות. הכלי הוא שלי, זה אני, פתאום מגלים לי עד כמה אני יותר רע, יותר עבה, יותר גס, יותר עצלן, יותר ויותר, ההפך מהאור המקיף שכבר מאיר עליי. יוצא שהתמורה, השכר שאני מקבל עבור המעשים הטובים זה מצב רע, ואז האדם נמצא כבר ממש במבוך כזה, הוא לא יודע מה קורה. הוא כל כך רצה, כל כך התקדם, עשה הרבה דברים, רצה ממש לרוץ קדימה, ופתאום מקבל כזה דבר. אף פעם אין בטבע שלנו משהו דומה, שמקבלים עונש כביכול בהרגשה במקום שכר, זה מוריד את כל הכוח, את כל הרצון לעשות משהו, זה כל כך שובר. ועד שאדם מבין את זה, מעכל את זה, לא ששומע, גם לשמוע הוא אינו מסוגל בהתחלה.

עד שהוא מתחיל לקבל את מצבי הירידה בשמחה, כי הוא כבר מרגיש מראש, משער מראש, מה יהיה לו מזה אחרי שהוא יעבור את המצב הזה, איזה גילוי יהיה לו בכלים שעכשיו מתגלים ככלים רעים. אז הוא כבר חי מהעתיד, אז הוא שמח, כמו שכותב בעל הסולם במכתבים, "שמח אני ברשעים המתגלים, כי רשעים שבלתי מתגלים הם באפס תקווה".

אבל זה כבר בא מתוך ניסיון, מתוך זה שהוא מבין ומכיר כבר את כל התהליך, התרגל לכל הירידות והעליות, ואז הוא מקבל את הדברים האלה בהבנה, וחוץ מזה שבהבנה, בשמחה, למרות שמרגיש רע. עם ההרגשה אתה לא יכול לעשות שום דבר, זו הרגשה של חוסר כוח, כמו שהרב'ה כותב כאן, אתה רוצה רק לישון, אם היה אפשר לקבל כדור וללכת לישון לחצי שנה, היית מקבל בשמחה ומתנתק עד שזה יעבור.

בעל ניסיון, זה שרואה את הנולד, מה שיוצא מהנולד, שנמצא במצב של נולד ורואה את התוצאה מזה, הוא שמח.

תלמיד: כולם מרגישים רע.

כל אחד בעולם שלנו מרגיש רע, הבעיה היא שאנשים מרגישים רע לא מהבחינה המטרתית. כאן יש לך הרגשה שבמקום טוב, שהיית רץ לזה, היית פועל לזה, היית עושה מאמצים, מעשים, והבטיחו לך שיהיה לך טוב, רוחניות, השמיים נפתחים, מלאכים באים אליך, לא יודע איך תיארת לעצמך את הרוחניות, במקום זה אתה מקבל ההפך. אין אכזבה יותר גדולה.

יוצא שהאדם נמצא ממש בתסכול. אני זוכר את הדברים האלה, אצלי זה חי ממש. אני זוכר את הנפילה הראשונה, את הירידה הראשונה, אני לא הבנתי איפה אני נמצא, זה היה כל כך חשוך. גם קודם לא הייתי כל כך שמח, הייתי בחיפושים בחיים שלי, אבל לא עד כדי כך, זה ממש בלוק כזה לפני העיניים. לאף מקום אי אפשר להסתובב ולמצוא שם טיפת תענוג, איכשהו לחיות, איכשהו למצוא משהו בפנים כנגד איזו תמונה, איזה משהו, שום דבר.

תלמיד: כשאתה מרגיש הבחנות ברצון לקבל שלך זה אמור להיות אור מקיף.

אני לא יודע למה אתה מתכוון באור מקיף וברצון לקבל שלי, אני מדבר על המצב. כשהאדם שמתחיל ונכנס למצבים האלו, הוא לא יודע מאיפה ומה, אבל בכל זאת יש לו איזו מין אכזבה כנגד הדרך. גם לפני חודש שעוד לא הגיע לקבלה, הוא היה גם מאוכזב מהחיים האלה. כי למה הוא הגיע אלינו? וכשנמצא אצלנו ושומע שכאן אפשר למצוא משהו טוב, להרוויח משהו, לא כמו ששם הוא רואה שהוא מפסיד בכל דבר, ופתאום הוא רואה שאצלנו זה עוד יותר גרוע.

שם כשהיה ייאוש מדבר אחד, אז היה קופץ לשני ומשני לשלישי, תמיד היה איכשהו יכול לברוח מהייאוש, למלא את עצמו על ידי משהו. אם העבודה לא בסדר, אז עם החבר'ה היה הולך לבר, מבלה, רואה כדורגל, לא חשוב מה, יש משהו בחיים. כאן חוסר המילוי בכלי הרוחני שהתחיל עכשיו, הוא גדול יותר מכל הכלים דעולם הזה, ואז האדם מרגיש שלא נשאר לו בחיים כלום.

שם אם היה מיואש פה ושם קצת, אז תמיד היו אפשרויות בכל זאת להחיות את עצמו, וכאן לא נשאר במה להחיות את עצמו, רק לשכב, לא לזוז, אם אפשר לנתק את עצמו ולחכות, אולי זה יעבור. מה זאת אומרת אולי יעבור? לא להרגיש את עצמו. אז כנגד זה צריכים לעבור הרבה מצבים והרבה ניסיון כדי להבין שהמצבים האלו הם תוספת כלים, כי אתה צריך כלי יותר ויותר גדול לפי הכוחות שלך.

ככל שאתה רואה שהדבר הזה הוא ענק, ונופלת עליך עכשיו מרה שחורה, אבל את זה נותנים לך בדיוק לפי הכוחות שלך, ובפעם הבאה תתקדם, תתגבר ועוד תתקדם ועוד תיפול, כמו שכתוב, "אלף פעם ייפול צדיק וקם". אבל מה לעשות? בסופו של דבר אתה רוכש כלי ענק שאתה לא יודע אותו, אתה לא מכיר אותו. ואגב כל פעם שאתה נופל נראה לך שאתה נעשה עוד יותר חלש, עוד יותר תלוי במה שיעשו איתך מלמעלה, ואתה כבובה שכל פעם יותר ויותר רופפת, לא נמצאת בהכרעה ובכוחות עצמה, וזה מפני שמגלים לך יותר ויותר כלי רוחני, שבאמת הוא לא תלוי בך. עד שיהיה כלי גדול מאוד שתרגיש שאתה ממש נמצא כולך בשליטת הבורא, חיים ומוות ממש בידי ה'.

וזה דבר טוב, תשמח מזה, שהחיים והמוות שלך לא נמצאים בידיים שלך אלא בידיים שלו. הדרך היא לא קלה, לא קצרה. ואיך היא יכולה להיות קצרה? הרי האדם בעולם הזה כדי ללמוד משהו, לרכוש משהו, הוא נכנס לאוניברסיטה. מילדות הוא לומד עד גיל שלושים, אחר כך עוד עשרים שלושים שנה עובד קשה כדי להרוויח משהו ולהשיג. ורק בגיל חמישים שישים אפשר אולי להגיד שהשיג משהו, ככה סתם, בצורה רגילה. ואחר כך בעשר, עשרים השנים האחרונות, כבר יושב בכיסא לא יכול לזוז וכאילו נהנה מהחיים.

אז השאלה שלי היא כזו, אם אתה רוצה כאן להרוויח נצחיות בכלים אינסופיים, אז קודם צריך לרכוש את הכלים האלו, אחר כך לתקן אותם, אחר כך לקבל. התהליך הוא בעצם דומה למה שקורה בעולם הזה, אבל הוא קורה לא פחות זמן ממה שיכול להיות בעולם הזה ואתה הולך להרוויח משהו טוב, משהו גדול. אז מה כל כך הבעיה?

רק שאת מה שכאן אתה הולך להרוויח, אתה רואה, וגם נפילות וירידות וכל הדברים האלה. אתה רואה שגם בציבור זה קורה למי שרוצה להרוויח, כולם נמצאים ביגיעה ובתסכולים, אז צרת הציבור חצי נחמה. אבל באמת, איפה ראית שמישהו מאושר מחליף את העושר לצער רוחני? אם היה ככה, אז לא היינו מתקרבים אף פעם לחכמת הקבלה.

תלמיד: אדם שמרגיש טוב זה תלוי בו לבחור באחישנה?

במצב הנפילה האדם לא יכול להרגיש שום דבר ולא יכול לעשות שום דבר עם עצמו, אלא רק אם קבע מראש כל מיני סדרים, כל מיני קשרים עם החברים, אז הוא מסוגל בהחלט למשהו. אבל אם לא, אז לא. אם הוא יודע, שאם הוא רוצה או לא רוצה, הוא חייב ללכת למטבח לעבוד, אז הוא קם והולך וכבר על ידי זה הוא מתקדם. אם הוא יודע שצריך עכשיו לתרגם משהו, להכין חומר לימודי, או ללכת ללמד, אז הוא עושה את זה, וזה עוזר לו להתקדם. אבל אם לא יהיו לו התחייבויות כאלה, אז הוא שוכב בבית, אין מה לעשות, או שבא, יושב כאן בשיעור סתם תופס מקום.

צריך בכל מקרה לקבוע איזו מסגרת. מסגרת הכוונה שאני מחויב לפעול לפי זמנים, כי בזמן הנפילה, במצב של נפילה, אנחנו לא נמצאים בעבודה פנימית רוחנית, לכן אנחנו צריכים לפעול לפי הזמנים שבעולם הזה.

אני יודע שבשלוש בלילה אני צריך לקום, לבוא לכאן ללמוד. בשש בבוקר אני צריך לאכול, ללכת לנוח אולי, או ללכת ישר לעבודה, אחרי העבודה ללכת ללמד, או לעשות עוד איזושהי עבודה כאן במרכז וכן הלאה. זאת אומרת, אני חייב לעבוד לפי לוח הזמנים. לכן אסור לנו שיהיה בחיים שלנו סתם זמן שבו לא נמצאים תחת לוח זמנים, זה לא טוב.

תלמיד: אבל מה זה אחישנה, זה המסגרת?

"אחישנה" נקרא שאדם משתדל בכוחות עצמו, במה שהוא מארגן עם עצמו, לתת יגיעה כדי ללכת בקצב מהיר יותר לתיקונים ממה שהייסורים יחייבו אותו. אחישנה או בעיתו הכוונה לכמה זמן ייקח לי בכל מצב להבין שהמצב הזה הוא מטרתי ושאני צריך ממנו והלאה להתקדם למטרה.

הכרת המצב, כל מצב, גם עלייה, גם ירידה, ייאוש, אכזבה, מצב טוב בהרגשה, רע בהרגשה, לא חשוב איזה מצבים, כדי לתפוס את עצמי שהמצב הזה הוא מטרתי, ובזה שאשתמש בו עליי להתקדם הלאה למטרה, לזה אני צריך לבנות מערכת וכמה שיותר לזרז את ההכרה הזו. זה נקרא אחישנה.

חוץ מזה אין לנו שום דבר אחר לעשות. הפעולות הן לא עלינו, אנחנו רק צריכים לעכל את התהליך שעובר עלינו ולא יותר.

תלמיד: הכלים מתגלים על ידי הרגשה לא טובה, ולהרגשה הזו יש כל מיני סיבות. האם זה משנה אילו סיבות מביאות להרגשות?

הכלי הרוחני מתגלה על ידי העבודה הקודמת, ההצלחה הקודמת. הצלחת במאמץ הקודם בעשרה קילו, נותנים לך עכשיו משא של עשרים קילו. אתה עם המשא הזה נופל, אתה לא מסוגל לשאת אותו. לכן, כפי שכתוב בגמרא, אתה צריך לקרוא לחבר שלך, החבר שלך צריך יחד איתך להקים את החמור שלך ולהעמיס עליו את המשא. החמור נופל. לפי דין תורה, אתה צריך לנסות שלוש פעמים להקים אותו, להעמיס עליו ושהחמור סוף סוף יסחוב את זה וילך קדימה. לבד אי אפשר, יחד עם החבר מרימים את החמור.

תלמיד: מה הסיבה?

מה הסיבה לזה? הסיבה שנותנים לך במקום שק אחד לסחוב שני שקים, זה מפני שנעשית חזק, אתה מסוגל את זה לעשות, רק צריכים לעזור לקום. הכוח קיים, רק יש חוסר במוטיבציה.

תלמיד: האם זה משנה איזו סיבה מביאה לידי ירידה?

אין סיבה אחרת לזה שמביאים אדם לנפילה, אלא כי הוא הצליח במשימה הקודמת, ונותנים לו עכשיו נפילה בדיוק לפי גודל כוחות ההתגברות שלו.

תלמיד: השינויים בקושי שיש בעבודה, האם זה מתבטא במצבי רוח, בעליות וירידות, או שיש השלכות על הגוף עצמו כמו מחלות?

המצבים שאדם עובר בשמחה ובעלייה, או בעצבות ובירידה, והוא יכול להיות בירידה ובעצבות מהמצב, אבל בשמחה מהתקרבות למטרה, הדברים האלה יכולים להיות יחד בבת אחת מפני שהם משתי סיבות. המצב שלי לא טוב, אבל המטרה היא טובה ומאירה לי מרחוק, ואז אני כבר קובע את המצב שלי יחסית כלפי שתי מדידות, לפי המדידה העצמית שלי העכשווית ולפי המצב העתידי. לכן יכול להיות שאני גם מיואש וגם שמח, אם אני יודע שהייאוש זה סימן טוב למטרה.

אתה שואל, האם הדברים האלה יכולים לבוא אלינו רק כמורגשים בחושים שלנו, או שהם יכולים להשפיע גם על הבריאות הכללית, הפיזית של הגוף. האמת היא שהגוף מזה רק מתחזק. הגוף הבהמי שלנו, גם מעליות, גם מירידות, רק מתחזק, הוא אף פעם לא ניזוק. להיפך, בסופו של דבר אתה מוסיף לו חיים. ולחיים יש שני קצוות. בעל הסולם כותב שזה כמו בנשימות, יש התכווצות ויש התרחבות, וכמו שאנחנו נושמים, יש ירידה ויש עלייה. לא יכול להיות שלא תהיה התכווצות, כדי שאחר כך תוכל לנשום בהתרחבות, כי זה אותו מקום רק שעוד ועוד יותר מצטמק ומתרחב.

לכן על ידי הירידות והעליות הללו אתה בסך הכול מקבל חיים, תורת חיים, אור. יותר קרוב זה אור מקיף, עוד יותר קרוב, עוד יותר גדול, עד שיבוא אחר כך האור הפנימי. לא יכול להיות שמתהליך רוחני, ככל שתרגיש דברים רעים, זה יגרום נזק לגוף. אומנם התופעות שאתה מרגיש בזמן שאתה עובר ירידה יכולות להיות חולשה, כאבי ראש, חוסר תפקוד, לב כבד, רגליים שלא הולכות, אתה לגמרי מפורק לחלקים. אבל בעוד חמש דקות המצב מתחלף ואתה כמו גיבור, כאילו לא היה כלום, אתה לא מאמין למה שהיה קודם, אתה צוחק על המצב הקודם, עד שיבוא שוב המצב הבא. בסופו של דבר הגוף מתחזק מזה. אלה החיים שהגוף נועד להם.

תלמיד: מה נקרא הצלחה במצב הקודם?

הצלחה במצב הקודם נקרא שאני מקבל עכשיו כלים יותר גדולים, נפילה יותר גדולה.

תלמיד: במה הצלחתי?

הצלחתי במצב הקודם בזה שעבדתי, השקעתי כוח במאמצים, בלימוד, בכל הדברים. כנראה מפני שעשיתי את כל הדברים האלה, קיבלתי עכשיו תוספת כלי לתיקון שמורגש אצלי כירידה. אנחנו בעלי הרגשה, אנחנו מרגישים את מה שנותנים לנו. נותנים לי להרגיש כלי, אני מרגיש רע. נותנים לי להרגיש מילוי, אני מרגיש טוב.

תלמיד: אם לא הצלחתי, אני לא אקבל ירידה?

אם לא הצלחת, אז לא תקבל ירידה. כמו דומם דקדושה, אתה מקבל מילוי מזה שהכול טוב, אתה צדיק ואתה עושה, וההרגשה הזו נשארת כל החיים. אתה יכול לרקוד כל 120 השנים כמו הברסלבים, אין שום בעיה, כי אם אין עליות, אין ירידות.

תלמיד: איך אדם יכול לבדוק האם באמת הוא מבצע את המשימה הנכונה? יכול להיות שנראה לו שהוא עושה הרבה דברים וזה נקרא מעשה, אבל למעשה הוא לא עושה את המשימה שהוא צריך לעשות. אמרת שאפשר לרקוד מאה עשרים שנה אבל בפועל הוא לא עושה את המשימה.

איך אדם יודע אם הוא עושה את המשימה הנכונה, זאת אומרת האם הוא עושה תיקונים, האם באמת המעשים שלו הם מעשים לקראת התיקון? יכול להיות שהוא מסתובב ועושה הרבה רעש, אבל הדברים האלה לא מזיזים אותו בכלל. אלא כמו משחק, איפה שהתחלת את המשחק, גם גמרת את המשחק. לא עשית מזה שום יצירה, אלא במשחק עצמו, בפנים, בתוכו, בילית את הזמן יפה.

איך לדעת האם אנחנו נמצאים במשחק או האם אנחנו באמת פועלים, מתקנים את עצמנו, בצורה כלשהי מתקרבים למטרה? שוב, הסימן הכי ברור זו הנפילה. אלה הירידות שבאות אלינו. זו הרגשת הרע שאדם מקבל, בזה שמראים לו עד כמה הוא רע.

זה שמקבלים עלייה, בעצם אפשר לומר שגם זה סימן, אבל זה יכול להיות מכל דבר אחר. זה יכול להיות מזה שקיבלת שליטה, מזה שאתה נמצא באיזו הצלחה אחרת ונראה לך שזו הצלחה רוחנית. ירידה זה סימן בטוח שהתקדמת, שעכשיו אתה רוכש כלי חדש. התפשטות האור והסתלקותו, בונה את הכלים. ודווקא בזמן ההסתלקות נברא כלי.

תלמיד: כשהאדם נמצא בתוך המשימה, מתוך עצמו למה הוא כן צריך להתכוון, למה הוא צריך להשתוקק? לא רק אני עושה ועושה, הנה הגיעה ירידה אז יופי, הצלחתי. במה הוא יכול מתוך עצמו להוסיף כדי שזה לא יהיה משחק, שזה יהיה אמתי?

כדי לא להתבלבל, ואנחנו לא יכולים לקבוע מהן ירידות ועליות ומה מועיל ומה לא מועיל, אדם צריך לקבוע זמנים. בעל הסולם כותב על זה גם במכתב. הוא כותב כך וכך שעות בזה וכך שעות בזה. זו דוגמה שהוא נותן למה צריך להיות כדי שתדע שאתה בדיוק עושה מה שצריך.

הלימודים שלנו פחות או יותר מסודרים לפי מה שהיה אצל הרב'ה, ובצורה כזו אנחנו צריכים ללכת. חלק זה המאמר, כמו עכשיו, ועוד שעה וחצי "תלמוד עשר הספירות", אלה הלימודים.

חוץ מזה, אתה צריך למלא את זמנך עוד בזה שאתה נמצא בהפצה, מלמד, ויתר הזמן, כשאתה פיזית לא מסוגל, יכול להיות שרק הראש שלך והלב שלך פנויים, ויכול להיות עיסוק כזה שאתה לא מסוגל להיות פנוי גם בלב וגם בראש, במוח, למשל אם אתה עובד בעבודה מיוחדת, שתופסת את כל המהות שלך ממש. אבל במידה שאתה יכול להיות פנוי, שם אתה יכול עוד להוסיף למקום החלל הזה, שיש לך או במוחא או בליבא, את העבודה שלך, זאת אומרת את הקשר למטרה וכל הזמן להיות בזה. אנחנו לומדים שכך צריך לעשות.

בהתאם לכמה שתרצה לעשות את זה, לכמה שתכין את עצמך מתוך המצבים האלה לשיעור, ואיך בזמן השיעור, נניח עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד תע"ס, ככל שתהיה יותר קשור למטרה בשביל מה אני לומד, שאני לא לומד כדי לדעת אלא כדי להגיע למשהו, לתיקונים, לפי הכוונה שלך בזמן הלימוד, זה נקרא איכות היגיעה, לפי זה תתקדם. האור המקיף שאתה מושך, תלוי באיכות היגיעה. ככל שאתה רוצה שהחומר שאתה לומד, ישפיע לתיקונך, ולא סתם למלא את השכל.

זאת אומרת, ככל שאתה חושב, בשביל מה אני חי? מה המטרה? איך אתקן את עצמי? איך אקרב את עצמי למטרה? מהי שיטת התיקון? איך הלימוד קשור לזה? מה אני צריך לדרוש בזמן הלימוד? כך כשאתה בא ללימוד, אתה מקבל אותו כתפילה, כמקום תפילה. זאת אומרת, כמקום פנייה לכוח העליון שיתקן אותך, שיעלה אותך. זה העיקר.

כל האור המקיף בא בזמן הלימוד, והבעיה היא שאנחנו לא כל כך מתקדמים. תסתכל בעוד חצי שעה כשנתחיל ללמוד, ותראה כאן את כל האנשים חצי רדומים, חצי בכלל ישנים ועוד כמה יוצאים לעשן. אז בהתאם לזה ההתקדמות. העיקר היא ההכנה ללימוד. גם ההפצה, גם כל הדברים האלה, הם בסופו של דבר כהכנה לשעה וחצי שאתה לומד תע"ס.

תלמיד: מלכתחילה המטרה שבכלל ירדנו לעולם הזה היא על מנת לתקן את עצמנו, להתפתח והוא ייתן לנו את הטוב והעונג שהוא רוצה לתת. אז איך זה תורם שאני מגיע ללמוד קבלה, רוצה ללמוד, רוצה באמת להגיע, ויש אלף ואחת אפשרויות לטעות ולסטות מהדרך? וכביכול, אתה באמת רוצה. ואפילו אם אתה תסטה באלף צורות, איך זה תורם משהו למטרה?

אתה סוף סוף הגעת בחיים שלך להחלטה, שאתה צריך להגיע למטרת החיים, אחרת אתה תרגיש רע. אתה מגיע לכאן, אתה באמת רוצה להתקדם, להגיע למטרה, וכאן כביכול אומרים לך שיש דרך, דרך טובה, דרך סלולה, ברורה, וכשאתה מתחיל לפסוע בה, אתה מגלה ששום דבר לא ברור, שזה מבולבל, שכל צעד הוא פתאומי, מקרי. ואתה בכלל לא מוצא את עצמך אף פעם בבהירות, בכוחות, בהכרת המטרה, המעשה כדי לעשות משהו. אלא הכול ככה "חפיף" ורופף. למה זה ככה?

בכוונה זה בנוי בצורה כזאת כדי להוציא את האדם מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו. שהוא ידע שהמילוי של הרצון לקבל לא נמצא בידו, אלא בידי הכוח העליון. כי מה בסופו של דבר קורה, אם אתה לא מבין את הדרך, זה דווקא טבעי וטוב. זה דווקא סימן של התקדמות. אבל תתאר לעצמך שאתה משקיף על עצמך מלמעלה, מצד הבורא. מה היית צריך לעשות עם עצמך כדי להביא את עצמך למטרה? אתה צריך להגדיל כלים, סתם כלי לפי הנפח, רצון לקבל גדול? למה רצון לקבל גדול? לאור.

אתה לא יודע מה זה אור, אז מגדילים לך רצון לקבל. אתה כבר נמצא במבוכה. אני לא יודע מה אני רוצה, אבל אני רוצה, מה אני לא יודע. רק לא טוב לי. כבר לא בסדר. אם אני לא יודע מה אני רוצה, השכל שלי גם מנותק לגמרי. הוא לא יכול לעבוד. השכל שלי עובד רק לפי הרצון. את זה אני רוצה כאן ועכשיו, איך להשיג מה שאני רוצה? אני אעשה כל מיני קונצים, ככה וככה, וכל מיני דברים ואני אגיע. אם אני לא יודע את כל הדרך, אם לא ברור לי מה אני רוצה, השכל נעשה כזה מעורפל ופתאום אני מרגיש את עצמי מטומטם. אין לי במה לאחוז בשכל.

גם בהרגשה. אז באמת, מה לעשות? שום דבר אין מה לעשות. אתה עוד תרכוש הרבה כאלו מצבים, גם בשכל גם ברגש. זה נקרא בינתיים "במוחא ובליבא", עד שתגיע למצב שתהיה תלות מלאה בכוח העליון, שגם הרצון שלך וגם המטרה, וגם הדרך אליה, וכל פעולה, הכול תלוי בו.

ומי אני? האני הוא רק מי שמבחין בזה ולא יותר. כי הכול עושה ה' מלמעלה, לפי הסדר שלו, לפי התכנון ולפי כל הדברים האלה הנקובים מראש. ומי אני? אני רק מי שמודה שכך זה נעשה. אבל חוץ מזה שאני מודה, אני סתם משקיף כמו איזה מין גולם? לא.

אז אחר כך, אחרי המחסום אני מתחיל להבין, להרגיש, לראות שיש לי בזה חלק פעיל, שאני יכול להיות פועל במקומו בכל הקשור להתפתחות שלי. זאת אומרת, תתאר לעצמך, במידה שאני רוכש את הכלי שלו, את הכוח שלו, אני כבר לא נמצא למטה בתוכי, אני כבר נמצא בתוכו. ואז מתוכו, מלמעלה אני פועל על עצמי ועושה את עצמי. זאת אומרת, אני נעשה כאילו עובד על עצמי מלמעלה במקום הבורא.

תלמיד: אז אני צריך להבין אותו.

אני צריך להבין אותו. לכן כתוב, "דע את ה' אלוקיך ועבדהו". צריכים לדעת, צריכים להכיר, לא לגמרי, אלא לאט לאט. אבל במידה שאני רוכש ידיעה שלו, מחשבות שלו, מטרות שלו, כוחות שלו, במידה הזאת אני מתחיל לקחת ממנו את כל העבודה של ההשגחה, של ההנהגה, של הפיקוד, של הכול, ומתחיל לשלוט במקומו.

זאת אומרת, כביכול, מחוסר הכרה, מחוסר מעשה, מייאוש, ומחולשה, ובכלל מאפס, אני מגיע למצב שאני כמוהו, במקומו בכלל, ממש במקומו, שולט על כל הבריאה. אבל בדרך באמת מרגישים, כמו שאתה אומר, בלבול, חולשה, אי הבנה. ממש ניתוק טוטאלי.

תלמיד: גילוי הרע כלפי הבורא, איך זה מתגלה כלפי החברים?

אם זה הולך יחד, זה מתגלה ממש בקצב טוב, אבל זה מתגלה בצורה הדדית. זאת אומרת, לא יכול להיות שאני רע כלפי הבורא ולא רע כלפי חברים או הפוך. כי זה אותו דבר.

בעל הסולם כותב, שמה שמחוץ לגופו של אדם, זה לא חשוב, זה יכול להיות שכן, זה בורא, זה יכול להיות כל אחד, לא חשוב מי. אם זה מחוצה לי, אם זה לא מכוון אלי כדי למלא את הכלי שלי, אלא משהו מחוצה לי, אז בשבילי אין שום שינוי באשר למי זה מיועד. אלא אם יש שינוי, סימן שאני פשוט לא מרגיש, שבכל זאת, זה כדי דרכו שוב למלאות את עצמי. לכן על ידי זה שפועלים כלפי החברים, רואים מיד איפה אנחנו נמצאים כלפי הבורא.

תלמיד: יכול להיות שלב כזה שאני מגלה רע כלפי חברים ועדיין לא מרגיש את הבורא?

כן, בטח. אני עוד לא יכול לקשור מצב כזה, נגיד אני נמצא עם החברים במצב מסוים, נגיד רע, איכשהו לא מסתדר איתם, ואני לא יכול לגלות שהדבר הזה הוא באיזה קשר שמאפשר את הדבר הזה כלפי הבורא. האמת זה לא חשוב מה אני מרגיש ביחס אליהם, זה חשוב עד כמה אני מכיר את היחס שלי.

תלמיד: מהם הציורים שמרחיקים את האדם מעבודת ה', ואיך להגיד שזה מצב מטרתי?

זה כלפי האדם, שום דבר לא בא מהבורא כדי להרחיק את האדם מהעבודה. זאת אומרת אתה שואל, מהם הציורים שמרחיקים את האדם מהמטרה? הייתי אומר כך, אנחנו אומרים שכביכול הבורא רוצה לזרוק את האדם, והאדם מתקדם, ובכל זאת רוצה להיות יותר קרוב לבורא. אבל האמת זה לא נעשה כך, זה הכול נעשה מאותו כוח, להיטיב לנבראיו, שהאדם כל הזמן מקבל מלמעלה סיוע, רק הסיוע הזה כביכול מורגש פעם כרע, ופעם כטוב.

אנחנו צריכים לבנות כלי כלפי האור, ואז ככל שיש שינוי בין שחור ללבן, בין הרגשת הכלי להרגשת המילוי, המצב הוא יותר מתקדם. אין שום דבר שזורק את האדם מהדרך, ההרגשה הכי רעה שיש, לא זורקת אותו מהדרך.

ואדם לא עוזב את הדרך אף פעם מפני שנותנים לו כאלה קושיות, או נותנים לו אכזבות. הוא עוזב את הדרך בגלל שהוא הרחיק את עצמו מהציבור, מהקהל, מהקבוצה, ולא מקבל מהם חומר דלק, לא מקבל מהם תמיכה, רק מזה. ולבד מלכתחילה ברור לנו שאנחנו לא נגיע למטרה. זאת אומרת מי שלא רוצה להתקשר עם האחרים, לא רוצה לקבל עזרה מאחרים, ובהתאם לא רוצה לתרום מעצמו, אז הוא ממש חלק זר בחברה שלנו. לכן או לתקן אותו או להפטר ממנו, אין מה לעשות.

בעל הסולם כותב שמי שלא תורם הוא כמו שמזיק. אנחנו רק לא יכולים למדוד את הדברים האלה, אז אנחנו מודדים את האדם לפי שהוא גנב או לא גנב, ואם הוא לא גנב, אז הוא כבר בסדר. בעל הסולם כותב שזה לא בסדר, שמי שלא נותן הוא גם גונב, כך זה ברוחניות.

לכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו בחברה. ואם לא יהיה חוק כזה, אז החברה לא תקדם אותנו, הסירה שלנו לא תביא אותנו למטרה. היא עובדת לפי חוקים רוחניים, לא גשמיים. ברוחניות מי שלא נותן הוא לא עובד, הוא לא עושה, הוא מזיק. זה ממאמר "מתן תורה".

תלמיד: אתה אומר שאדם לא עוזב את הדרך כי מביאים לו מצבים, אלא רק בגלל שהוא מרחיק את עצמו מהציבור. לפעמים אחד המצבים שעוברים על האדם הוא שמביאים לו מצב שהוא רוצה להתרחק מהציבור.

זה שמביאים לי מצב של נפילה, ובנפילה אני מתרחק מהציבור ואני לא רוצה אף אחד, זה מצב מסוים. זה לא שאני מתרחק, מרחיקים אותי על ידי זה שמוסיפים לי עכשיו רצון לקבל, זה דבר טבעי, נורמלי. אבל לא שבמצבים שאני כן מסוגל אני לא בונה לעצמי סביבה טובה, שזו כל הבחירה החופשית שלי, לבנות סביבי סביבה שאני יכול להישען עליה, שאני אתרום לה ובמידה הזאת אני אוכל לקבל ממנה כוחות. בלי זה אני לא מסוגל להתקדם, לא בגלל שצריכים את הסביבה, בגלל שזה התיקון העיקרי, חיבור הנשמות.

אנחנו לא מבינים כמה על ידי עבודה הדדית כזאת אנחנו מחברים נשמות, זה התיקון העיקרי. לא שזה אמצעי להגיע למטרה, שאם אפשר עם האמצעי הזה, אז כן, אם אי אפשר, אז בלי אמצעי. זה לא אמצעי זה עצם העבודה. לא שיש חברה, וברוך ה' עברתי את כל הדרך ועכשיו אני לא צריך חברה, לכו לעזאזל אני כבר קרוב לבורא, גמרנו, לא, אלא זה אותו דבר. אחר כך אנחנו מגלים שהבורא מלובש בנשמות, והחיבור שלנו איתו יכול להיות רק דרך חיבור עם יתר הנשמות.

אנחנו לא יכולים לקבל בורא, לראות אותו, להרגיש אותו, אלא רק דרך הנשמות האחרות, שמתקשרים איתן. לכן "ואהבת לרעך כמוך" כלל גדול בתורה, זה כולל, זה חוק שכולל את כל ההתקרבות לבורא, הוא נמצא שם, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

תלמיד: מה לעשות במצבים שבאים לאדם?

כשאני נמצא במצב שאני לא יכול לסבול אף אחד, זה נקרא "ירידה" ואין מה לעשות. המצב בעצמו קובע מה אני יכול לעשות או לא יכול לעשות. אבל במצבים שאני כן יכול, אני צריך לקחת את עצמי ומקסימום להשפיע. אף אחד לא אומר למת שהוא חייב לעבוד, לרוץ ולחיות. אם יצאה מהאדם רוח החיים, אז יצאה, הוא עכשיו לא מסוגל, לכן תעזוב אותו, תעזור לו לאט לאט. אבל בזמן שהוא נמצא בעלייה הוא חייב מקסימום לתרום לחברה. כמו שהרב'ה אומר שזה כמו בריקוד, אחד עולה אחד יורד, אחד עולה אחד יורד, ובסך הכול כולם רוקדים ושמחים ונעזרים אחד בשני.

חברה היא לא כמו שנראה לנו, אומנם אנחנו נותנים גם דוגמאות כאלה, אבל זה לא בדיוק כמו מאגר כוח, כמו מחסן, שאני מכניס לך ואחר כך אתה תעזור לי, עכשיו אני עושה להם ואחר כך הם יעזרו לי. זה לא בדיוק, זה הרבה יותר מזה. כי יש כאן חיבור בין הנשמות שבתוכן ודרכן אני מרגיש את הבורא, דרכן מגיע אליי אור מקיף. כי האדם בעצמו, כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ קטן מהנשמה הכללית, והוא חייב ללקט בתוכו את כל הנשמות, כל אחד שיהיה כלול מכל הנשמות.

בדרך למטרה יש תקופה שנקראת "המצטער בצער הציבור", שאז הוא באמת בפועל לוקח את כל הנשמות של אדם הראשון, מחבר לעצמו, ועל ידי זה מתקדם. זו עבודה מאוד קשה. אנחנו על הנשמה שלנו לא מסוגלים לסבול עליות וירידות, וכאן מדובר על כלים נוספים. זה לא שאתה קולט אותם איך שהם. מה זה נקרא "סובל מסבל הציבור", מצטער בצער הציבור? שאתה בירידות הכלליות שלהם מתחיל לגלות את הכלים, ועל ידי הכלים האלה אתה מתקדם. לעומת מה שיש היום זה פי מיליארדים יותר גדול.

(סוף השיעור)