כנס "קבלה לעם" העולמי 2019, שיעור מס' 9 בנושא "ברית מלח"
חלק 1|Feb 21, 2019
"חיבור לחיים טובים"
כנס "קבלה לעם" העולמי פברואר 2019
ברית מלח
שיעור 9
שיעור 21.02.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
"ברית מלח". למה אנחנו צריכים ברית? ולמה אנחנו צריכים ברית שתהיה נצחית? מלח זה סימן לנצח, דבר מיוחד שלא מתקלקל. מפני שברית זה קשר, אז הקשר בינינו, כמו שהבורא הוא נצחי גם הכלי שלנו צריך להיות נצחי, ולכן אנחנו צריכים להגיע לקשר כזה בינינו שנקרא "ברית מלח".
הברית מאוד מיוחדת, כמו ששמענו עכשיו מהחברים שדווקא בגלל שהם הבטיחו זה לזה להחזיק את עצמם, כל אחד את השני בכל מקום, בכל מקרה ובכל מצב, כך באמת זה קרה אחר כך. הם קיימו את ההבטחה, קיימו את הברית ועל ידי זה הצליחו.
וכל הירידות האלו, הנפילות, האכזבות, הפחדים, החרדות, הייאושים למיניהם, הסימנים של ריחוק וקרע בינינו כי מזה כולם צומחים, הם עוד יגדלו ויהיו גדולים כמו שתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, לא רק סתם לעזוב את הקבוצה, אלא לא היו יכולים לסבול זה את זה והיו צריכים להתגבר, כי אלה סימנים של שבירת הכלי דאדם הראשון, שבירת הנשמה, וכשהם מבינים את זה, מרגישים את זה ומשתדלים איכשהו להקים את הברית, לקיים אותה, הם מצליחים ומגיעים להישגים גדולים. דווקא בגלל שמחברים את החושך, הדחייה והשנאה ביניהם למעלה מזה לחיבור, חיבוק ואהבה. כי לא יכול להיות אחד ללא השני, אם אין שנאה אין אהבה, אם אין ריחוק אין קירוב וכן הלאה.
לכן אנחנו צריכים לשים לב, האם יש לנו בכלל משהו זה כנגד זה? ולהשתדל לראות, לפחות לזהות איזה סימנים של ריחוק זה מזה, דחייה, חוסר רצון להתחבר אפילו במקצת, כי הם אותם השברים, אותם הקלקולים שבלתקנם על פניהם, למעלה מהם לחיבור, בהתאם לכמה שהיה מורגש קרע, כשאנחנו נקיים למעלה ממנו קשר, אנחנו בזה נגיע לאט לאט לכלי המתוקן.
לכן כמו שכתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם"1, כי אי אפשר בלי ליפול, לקום ולקיים את הערבות, הברית והקשר. לכן כשמתגלה השנאה אנחנו צריכים להבין שזה לא אנחנו ודאי. מי זה "אנחנו"? אנחנו רק יכולים לבקש שעל פני השנאה יבוא החיבור, האהבה. לא שנאה ולא אהבה, לא חושך ולא אור לא בידינו, אלא בידינו רק לבקש.
ואיך אני יכול לבקש את זה? אך ורק אם אני מחובר לאחרים והם מחזיקים אותי. כי בזמן שאני נמצא תחת השפעת החושך שהבורא מעורר בי, אני בשליטת החושך ואין לי שום סיכוי לחשוב אחרת ממה שעכשיו פועל בי. ורק החברים יכולים להציל אותי מבית הסוהר או מהנהר הגדול שסוחף אותי בזרימה החזקה. לנהר זורקים חבל, לבית הסוהר עושים תעלה מיוחדת כדי להציל את החבר, וכך אנחנו מתחילים לעזור זה לזה. עוד נלמד איך לזרוק חבל ואיך לעשות מבוי למקום שהחבר ממש נמצא בצינוק. אנחנו עוד נבחין בין שתי הצורות הללו של האגו שלנו שתופס אותנו כך, ואיך אנחנו מצילים את החברים.
וודאי שבהצלת החברים אנחנו מצילים את עצמנו, כי אין אדם מציל את עצמו. לכן כל פעם שאני מציל מישהו, אני בונה את הכלי שלי וכך כל פעם. לכן כדאי לנו כל הזמן לשים לב בקבוצה, גם הגברים וגם הנשים, שהחברים שלנו תמיד יהיו במצב רוח טוב, בלמעלה ממה שקורה להם. אנחנו צריכים לתת להם בזה דוגמה, לעזור, לתמוך, להגדיל אותם בעינינו. החבר לא יכול להיות פחות מהבורא, זה הסימן. אם הוא חבר שלי בקבוצה, הכלי צריך להיות כמו האור שעומד למלאות אותו. ולכן כל חבר וחבר צריך להיות בעיניי מכובד, גדול, חשוב כמו הבורא.
קריין: ציטוט מספר 1 מתוך "כתבי בעל הסולם" אגרת ב'.
"ענין החשוב שבחשובים, נקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו."
(בעל הסולם. אגרת ב')
כל אחד שמשתוקק לגילוי הכוח העליון נקרא "ישראל", "ישר א-ל". בכל אחד כזה הבורא מעורר את הרצון בנקודה אחת, נקודה שבלב או ניצוץ, ומחבר אותם יחד בדרגה הראשונה הגשמית, מחוץ לרוחניות. הבורא לא נותן לאנשים האלה שום מצב רוחני, אלא הם בעצמם צריכים לבנות אותו. הוא מחזיק תמיד קשר איתם, למרות שהאדם לא מרגיש את זה, ועושה הכול כדי לגדל אותנו, כדי למשוך אותנו אליו. וגְמר הטיפול שלו בנו, הוא בזה שאנחנו נעשה לגמרי דומים לו. שנעשה הכול כמוהו, נהיה בכל דבר כמוהו.
השאלה היא, אם הכול מתוכנן במה העבודה שלנו? אם ברור שאנחנו צריכים להגיע ממצב השבור שלנו למצב המתוקן, המושלם, אז הדרך היא ברורה, אין אחרת. והמצב שלנו כבר נמצא, ואפילו אנחנו נמצאים שם בנצחיותינו רק שאנחנו לא מרגישים את זה, לא מגלים את זה, אבל הכול כבר הוחלט ונעשה.
מה עלינו לעשות כדי שנוכל להגיע למצב ההוא? ויותר מזה, מקובלים כותבים שמה שכן באפשרותנו לעשות בדרך הזאת זה לזרז את ההתפתחות שלנו. זאת אומרת כל אחד אם הוא קיבל הזמנה, משיכה, איזה דחף לבורא, אם הוא כבר מוזמן, עכשיו משך הזמן שיקח לו להגיע לדבקות בבורא כבר תלוי בו, עד כמה שהוא יהיה רגיש לזה ויהיה בתשומת לב למה שהבורא עושה עימו, עד כמה שישתדל להתקדם לבד אם יכול, ובמה שלא יכול, על ידי החברים, על ידי העולם, על ידי כל אמצעי שנמצא לידו. הכול תלוי בנו, זאת אומרת עלינו לזרז את ההתפתחות. ואומרים לנו מקובלים שאך ורק אם אדם נמצא בסביבה, מסתכל על הסביבה, לומד ממנה, זה מעורר אותו, זה מושך אותו מהר מאוד לעשות את הפעולות הנכונות ולהגיע לגמר תיקונו.
סדנה
מה אנחנו יכולים לעשות לבד בעצמנו כדי לזרז את תקופת ההתפתחות שלנו? אין לזה זמן, אנחנו יכולים לעשות את זה ממש תוך זמן קצר. כבר עברנו איתכם את כל התיאוריה והלימוד עצמו, עכשיו [נותר] רק לממש. לממש אין לזה זמן בכלל, הכול תלוי רק ברצון של האדם והסביבה שלו שנקראת "הקבוצה". מה אנחנו יכולים לעשות עכשו בפועל כדי להגיע לתיקון בזמן הקצר ביותר?
*
קריין: ציטוט מספר 3 מתוך "ליקוטי הלכות", "חשן משפט", הלכות ערב.
"אי אפשר לקיים התורה כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו, כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ע"כ צריך כל אחד להיכלל בכלל ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בוודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."
(ליקוטי הלכות. חשן משפט. הלכות עָרֵב)
זאת אומרת תיקון אפשר לעשות רק על ידי התורה, על ידי האור העליון שהיה בכל הנשמה הזאת מלכתחילה, ואחר כך הסתלק ממנה ונשאר מבחוץ כאור מקיף ומחכה עד שהכלים יהיו מוכנים להיכנס בהם פנימה לפי חוק השתוות הצורה. לכן כל התיקונים הם רק בחיבור. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בצורה פיסית, נפשית, כמה שיותר, עד שלא נרגיש שיש בינינו גופים, כי את הגופים אנחנו רואים כאיזה דמויות שמראות לנו עד כמה אנחנו עדיין שונים זה מזה. ברגע שמתחילים לעלות למעלה מהגוף הגשמי, למעלה ממה שמפריד בינינו בפנימיות, כל זה מתפזר, כל זה מתפוגג, ואין את העולם הזה, ישנם רק רצונות המחוברים הנמשכים כל פעם לחיבור יתר ואנחנו מגלים את העולם העליון במקום מה שאנחנו רואים עכשיו כאן, אנחנו נמצאים בראייה פנימית בתוך החומר.
"תורה" זה נקרא האור העליון שמתקן את הכוונות שלנו מלעצמנו לזולת. שעל ידי הכוונות האלו אנחנו הופכים להיות גוף אחד. כי אם כולם מתכוונים לכולם, כל אחד מעצמו לאחרים, כך אנחנו בונים את הכלי הנכון, האחד של אדם הראשון או הנשמה. והקשר בין כל החלקים האלה נקרא "ערבות", "חיבור".
סדנה
איך אנחנו בונים את הקשר הזה ואיך אנחנו שומרים על הקשר הזה? נניח בנינו אתמול משהו, איך אנחנו שומרים את זה למחר? איך מחר ממשיכים לקשר עוד יותר צמוד, עמוק, חזק? וכך כל פעם יותר ויותר עד שמצמידים את עצמנו לדרגות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ובהתאם לזה מגלים את הבורא בינינו, בקשר בינינו. איך אנחנו בונים את הקשר ואיך אנחנו שומרים את הקשר ומגדילים אותו?
*
קריין: ציטוט מס' 4 מתוך "כתבי רב"ש" כרך ג', "ברית מלח".
""על כל קרבנך תקריב מלח", שהוא ענין ברית מלח, שענין ברית הוא כנגד השכל. כי בזמן שהאחד לוקח דברים טובים מחברו, הם צריכים לעשות כריתת ברית. ענין כריתת ברית צריכים דווקא בעת שכל אחד ואחד יש לו טענות ותביעות על השני, ויכול אז להיות בחינת רוגז ופירוד. אז הברית שעשו מחייב אותם להחזיק את האהבה והאחדות שביניהם. שזה כלל, שבכל עת שיעלה על מי שהוא רצון וחשק לפגוע בשני, אז יש להם עצה להזכיר את כריתת הברית שעשו ביניהם. וזהו מחייב אותם להחזיק את האהבה והשלום. וזה פירוש "על כל קרבנך תקריב מלח", היינו שכל קריבות בעבודת ה' צריך להיות על ידי ברית מלח, שזהו כל היסוד."
(רב"ש - ג'. מאמר 738 "ברית מלח")
מה הוא רוצה להגיד? על כל קורבן, "קורבן" מהמילה קרוב, על כל התקרבות בינינו, ובהתאם לכמה שאנחנו קרובים בינינו אנחנו קרובים גם לבורא, על כל התקרבות אנחנו צריכים חוץ מההתקרבות, חוץ מהקורבן, גם להוסיף מלח. זאת אומרת שעל בטוח אנחנו הולכים עוד קדימה ורוצים עוד יותר לשמור את הדברים האלה לעתיד.
זאת אומרת כשאני מגיע עכשיו לאיזה מגע עם החברים, ואני רוצה שיהיה לי אותו המגע עם הבורא, רק שהוא עדיין לא מתגלה, כי המגע שלי עם החברים עדיין לא אמיתי, אני רוצה עוד להמשיך, שזה יישאר ועוד להמשיך יותר, זה נקרא "מלח". לכן עושים קורבן ומוסיפים עליו מלח. אלה הסימנים להתקרבות הנכונה.
מתי אנחנו עושים קורבן? כתוב שקורבן עושים כאשר אדם מרגיש שהוא אשם, שהוא עשה חטא. זאת אומרת כשניגלה לו חטא, ריחוק מהאנשים האחרים, מהבורא, אז הוא מרגיש שהוא נמצא בחטא. החטא הוא אותו החטא מחטא האדם הראשון, כולם נמצאים בחטא אחד שהוא שבירת הקשר בינינו. ואז יוצא שאם ניגלה החטא, אם ניגלה המקום שבו שאנחנו לא מסתדרים בינינו, יש חיכוך, יש ריחוק, יש מין ניגוד בינינו, זה יפה מאוד, יש מקום לתיקון. זה לא פשוט. לזה בונים את "בית המקדש".
מה זה "בית המקדש"? חברי קבוצה שרוצים להתקרב ביניהם, כל עשירייה שרוצה להתקרב, זה נקרא שהם בונים "בית של קדושה", ואז כשהם רוצים להתקרב הם מרגישים עד כמה הם נמצאים בחטאים, ואז הם צריכים להביא קורבן, התקרבות והתחברות ביניהם, ועוד להוסיף על זה מלח. שהם רוצים עוד יותר ועוד יותר להתקרב עד שמגיעים לחיבור השלם, כי בחיבור השלם אנחנו נהיה דומים לבורא.
סדנה
איך אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מגלים שאנחנו צריכים תיקון? איך אנחנו מגלים את מקום החטא, מקום הריחוק, מקום שלא מרגישים ולא מבינים, שלא רוצים להתחבר, לפחות אדישים זה לזה? החטא הכי גדול הוא אדישות. זה נקרא שאני בכלל לא לוקח בחשבון את מידת ההתקרבות שלי או הריחוק שלי מהחברים. אדישות זה הכי גרוע. אנחנו חושבים שזה לא נורא, אני לא מרגיש. לא, זה שאתה מסכים עם זה שאתה לא מרגיש, אתה נמצא בחטא הכי גדול, זה המצב הכי גרוע. אז במצבים כאלו אנחנו רוצים בכוח להתחבר ולכרות בינינו חיבור, ברית ומלח, שאנחנו מגיעים בחיבור הזה עד הסוף.
איך אנחנו עושים את זה. זה שאנחנו כבר נמצאים כאן ומגלים שאנחנו לא נמצאים בחיבור הנכון, זה כבר גילוי. איך עליו אנחנו עושים חיבור? לפחות במקצת להתחיל לגלות את הבורא, שבינינו יתגלה האור העליון. נעשה מאמץ.
*
איך אנחנו מחזיקים בקבוצה מצב רוח מרומם כל הזמן? ואם מתגלות כל מיני הפרעות פרטיות או כלליות אנחנו שמחים בזה עוד יותר כי זה גילוי הרע, גילוי השבירה שכבר הייתה, ועכשיו כשמתגלה אז ניתנת לנו לתיקון. איך אנחנו מחזיקים את עצמנו במודעות כזאת שאין רע שעכשיו נעשה, אלא זה מתגלה מכבר, שהיה קודם וניתן לנו עכשיו בגילוי לתיקון ולכן זה רק מראה עד כמה אנחנו מסוגלים לתקן משהו.
ולכן הקלקולים מגלים לנו עד כמה אנחנו חזקים ומסוגלים כבר לגשת לעבודה, אבל הקלקולים בעצמם הם כולם מחטא אדם הראשון. איך אנחנו מחזיקים יחס כזה למציאות בקבוצה, שאף אחד לא יפול מההרגשה הזאת, מהידיעה הזאת, מיחס כזה למציאות? כל מה שמתגלה מתגלה מחטא אדם הראשון, מתגלה רק כדי שאני אתקן אותו בקשר שלי בקבוצה.
*
קריין: ציטוט מספר 5 מתוך אגרת ב' של בעל הסולם.
"איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבינינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך."
(בעל הסולם. אגרת ב')
איך אנחנו במצב שאנחנו נמצאים, באהבה וטוב לנו והכול יפה, מגלים עוד מקום לתוספת אהבה. אולי אתם יודעים מהחיים האלו, תנסו למצוא, איך בזמן שאתם מלאים ביחס יפה, טוב לשני, לחבר, לא חשוב אפילו למי, בגשמיות, ברוחניות, איך למצוא עוד מקום להוסיף אהבה?
*
איך אנחנו בקבוצה מגלים תמיד מקום לתוספת חיבור בינינו, איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו לא נחים, אלא כל הזמן נמצאים בחיפוש כמו זקן שמחפש שמשהו אבד לו?
איך אנחנו מגלים בכל זאת עוד מקום לחיבור. מגלים שיש עוד מה להוסיף, ועוד יש מה להוסיף ויכולים להשתדל להתחבר, לבקש את החיבור, וכך לעלות. אני מעורר את השחר ולא השחר מעורר אותי. אני מזיז את עצמי לקראת הבורא ולא מחכה עד שהוא יגלה קודם מצב שלילי, ואחר כך אני אבקש והוא יגלה מצב חיובי, ואז אני אתקדם. אלא אני רוצה להיות כל הזמן בראש הפעולה.
איך אנחנו עושים את זה, ואיך אז אני מקבל את החושך כמו האור? כי הוא בשבילי סימן להתקדמות. איך אני לא נח אלא מברך את הבורא על זה שהוא עוזר לי לגלות את כל הבלבולים, כל מה שלא מסתדר ביני לחברים, זה ביני לבינו. אנחנו צריכים להבין את העבודה שלנו, בעיקר אני מעורר את השחר. "ישר א-ל" נקרא לי-ראש, זאת אומרת שאני מגלה, אני נמצא בראש הפעולה. אמנם אחר כך אני מבין שזה הבורא עשה, אבל בכל זאת הנטייה שלי צריכה להיות כזאת.
איך אנחנו בינינו, בין החברים, דווקא בגלל שאנחנו בקבוצה וכולם שונים, איך אנחנו כשמגלים איזה מצב טוב, מהמצב הטוב הזה דווקא, לא מחכים, רגע לא מחכים, מצפים למצוא בו עוד מה להוסיף, וכל הזמן נמצאים בלמצוא מקום חסר, ועוד מוספים ועוד מוסיפים ועוד מוסיפים חיבורים, אפילו אהבה יותר ויותר כל הזמן. ואז בצורה כזאת אנחנו נתקדם. אם אנחנו עוזבים את זה, גמרנו. אנחנו כבר מתחילים את הנפילה. רק בצורה כזאת אפשר להתקדם, גם באהבה גשמית, גם באהבה רוחנית. אנחנו מדברים על רוחניות. אז איך אנחנו בינינו מבצעים את זה דווקא?
*
אם אנחנו מחפשים איך להוסיף בקשר בינינו, אם אנחנו מחפשים איך להוסיף באהבה, אז אפילו חושך, זאת אומרת חיסרון לקשר, חיסרון לאהבה, הוא כבר מאיר לנו כאור, כי יש מקום להוסיף, זה העיקר, חיסרון. איך מגיעים למצב ש"חשכה כאורה יאיר"2? לפי מה שדיברנו עכשיו.
*
איך אנחנו מרגישים בחושך, דווקא בחושך, את אהבת הבורא אלינו? למה דווקא בחושך אנחנו מרגישים את אהבת הבורא אלינו, ובאור אנחנו מגלים אהבתנו לבורא? למה בחושך אנחנו מגלים את אהבת הבורא אלינו, בחושך, ובאור אנחנו מגלים את האהבה שלנו לבורא? וכשהם מתחברים בשני קווים ימין ושמאל, אז מגיע הקו האמצעי שנקרא חיבור, דבקות, זיווג. איך אנחנו מגיעים לזה?
*
שאלה: מה הדבר הנכון לעשות, איזה כלל הוא הנכון במערכת הנישואים, עבור אישה?
רק דבר אחד, לדחוף את בעלה לקבוצה. אם האישה רוצה, בטוח הבעל ירצה. בכל דבר בחיים. אישה מסוגלת להכניס את הבעל לקבוצה וכל הזמן ללחוץ עליו, עד שהיא מביאה אותו לבורא. גם בצורה חיצונה וגם בצורה פנימית. אז תצליחו נשים.
שאלה: מה לעשות אם אני רוצה ללמוד יותר, להעמיק את הלימוד שלי בחכמת הקבלה, אבל אני מקבל מכשולים גדולים מהבריאות, מהמשפחה, מהעבודה?
סימן שהבורא רוצה אותך. כמו שעכשיו למדנו. כתוב "את מי שאוהב ה', יוכיח" 1. זאת אומרת אם יש לך קשיים בדרך למטרה, אז הדרך למטרה אתה קיבלת כבר מהבורא, הוא הראה לך את זה. עכשיו הוא מגלה לך קשיים, שעל פני הקשיים האלו אתה גדל, גדל, גדל עד שמגיע לגדלות הבורא. ככה הוא יכול לגלות לך את עצמו, תמיד. זה חוק ואף אחד לא מגיע לבורא בצורה אחרת, רק בזה שעובר את כול הקשיים, כל המכשולים ולא עוצר ולא בורח. עייף, נופל, שוב קם, ממשיך, אבל זו הדרך. ואנחנו צריכים מראש להסכים לזה. כמה שנהיה יותר מחוברים הדרך תיפתח ישרה, קלה, ממש נוף יפה, ציפורים, שמש, הכול יפה וטוב. ברגע שאתה לא עם החברים, מבול בדרך, הרים, גבעות, קשה מאוד להתקדם. הכול תלוי בחיבור. החיבור בינינו עושה את הדברים קלים וההפך.
שאלה: שאלה עבור חברה. האם צריך לתת יחס מיוחד לחבר על השתתפות בפעילויות של הכלי העולמי, או אולי זה יכול לעבוד הפוך ויכול לעשות נזק?
קשה מאוד לתת תשובה. יכול להיות שצריכים להשקיע יותר בקבוצה. אבל ברגע שהקבוצה כבר קיבלה את התבנית שלה, התעצבה ויודעת איך לנהל את עצמה ולהתקדם, אז כדי להתקדם היא צריכה כבר להתכלל עם הקבוצות שבחוץ או עם ההפצה לקהל החיצון סביבה.
תלמידה: היא כבר משתתפת בעשירייה, וגם משתתפת בפעילויות של הכלי העולמי.
אז אין שאלה, שהיא תמשיך כך. בהצלחה.
שאלה: מצד אחד אנחנו לומדים שכל אחד תלוי בי, ומצד שני אנחנו אומרים שבן אדם מקבל את כל הכוח שלו מהקבוצה ורק החברים יכולים להוציא אותו מבית הסוהר. איך אנחנו יכולים לקשור אחד עם השני?
כל אחד ואחד הוא לא עושה שום דבר, רק הקשר בינינו, רק תמיכה הדדית, עזרה הדדית, חיבור. אני צריך למשוך אותם, אני צריך לדחוף אותם, אני צריך לסדר אותם וכך כל אחד ואחד, עד שאנחנו מתאספים וכל פעם מציבים את עצמנו בצורה שפתאום נעשה קליק ואנחנו עשירייה והבורא בפנים. כך עושים כולם. אחד לא יכול לעשות כאן שום דבר. תצליחו.
שאלה: איך אפשר להזדהות יום יום יותר עם הקבוצה, עם הרגשת הקבוצה במקום להרגיש את עצמי?
אני ממליץ לשמוע שיעור בוקר, לא בזמן הבוקר אלא מתי שנוח לכם. ולא כולו אלא שעה, שעה וחצי של השיעור הראשון ואחר כך לדבר על זה בקשר לחיבור בקבוצה, עד כמה שמהשיעור הזה אנחנו לוקחים כוחות והבחנות כדי לממש אותם בחיבור בינינו בקבוצה. אם תעסקו בזה יום יום, ותשמעו שעה, שעה וחצי שיעור, ועוד חצי שעה תדברו במשך היום לאו דווקא צמוד למה ששמעתם, אתם תראו עד כמה אתם תתקדמו, ממש בצורה מהירה ויפה. בהצלחה.
שאלה: אני מחפש שינויים, חוכמת הקבלה חוללה הרבה שינויים כאלה, ידע, קבוצה, תפילה, הפצה. איך אנחנו יכולים לגלות ממד חדש כדי שהוא יהיה מהפכני כמו כל מה שגילינו עד עכשיו?
זה מה שאנחנו עושים, אין לי מה לגלות לך חדש. רק להציע לך לבצע מה שאנחנו לומדים בפועל בקבוצה שלכם, או קבוצה וירטואלית או קבוצה פיזית, אבל לבצע ולא סתם ללמוד. ביצוע בעצם מביא אותנו לתוצאות ממשיות. בהצלחה.
שאלה: חוכמת הקבלה מדברת על חיבור וזה מאוד מפחיד לאבד את עצמי, את הייחודיות שלי, איך להתגבר על זה?
אין לך שום אינדיבידואליות. אין. האינדיבידואליות הרוחנית שלך היא בכמה שאת תתקשרי לקבוצה ושם את תמצאי את הנשמה שלך. ואז את באמת תקני את הנשמה האינדיבידואלית שלך האמיתית הנצחית. ובינתיים זו סתם אינדיבידואליות בהמית מה שיש בכל אחד ואחד בין בני אדם. אין כאן מה לאבד ואין כאן מה לרכוש. את לא צריכה לוותר על כלום, אלא רצוי לבנות על פני זה את האינדיבידואליות הרוחנית שלך שזאת קניית הנשמה. בהצלחה.
שאלה: כיצד חשיבות הבורא משחררת אותנו מהבעיות שלנו?
ככל שאתה מגדיל את הבורא בעיניך, אתה ממלא בגדלות שלו את הכלים שלך ואז אתה מזדהה עמו וזה פותר אותך מכל הבעיות הגשמיות והרוחניות. פשוט מאוד. אין לנו יותר בעיה חוץ מזה שהבורא ימלא את הכלים הריקניים שלנו, או תגיד אור, האור העליון. זה מה שאנחנו צריכים. אתה רוצה להפטר מכל הצרות והבעיות? בבקשה, חוכמת הקבלה אומרת לך שזה אפשרי. רק בתנאי שבמקום כל הרצונות שלך ייכנס הבורא, ואז תרגיש את עצמך בעולם שכולו טוב כמלאך. תצליח.
קריין: אנחנו מתקרבים לסוף ואם אפשר סיכום של השיעור.
היה לנו שיעור יפה, ודווקא שיעור מאוד רציני ועוצמתי. אנחנו למדנו ברית, שחוץ משאנחנו מתחברים אנחנו צריכים עוד לקבוע לעתיד שהחיבור יהיה עוד יותר גדול. אנחנו כל הזמן צריכים לשמוח בזה שמתגלה השבירה, ועד כמה שהבורא מגלה לנו כל מיני צרות ובעיות בדרך אנחנו צריכים להודות לו, כי בזה הוא מראה לנו כמה הוא אוהב אותנו, שעל ידי זה הוא רוצה לקדם אותנו אליו. כמה שאנחנו על פני זה מכסים את הצרות והבעיות האלה באהבה, אנחנו מראים בזה אהבה. האהבה שלו מתגלה בנו בקשיים, האהבה שלנו מתגלה בו בזה שאנחנו הולכים למעלה מהקשיים.
דיברנו על "תורה", שזה האור העליון, שהוא מושך אותנו קדימה ומגלה לנו את הרצונות המקולקלים, ועוזר לנו לתקן את הרצונות האלה ולמלא אותם, ואז מגלה לנו את הבורא בתוך זה. הקשר בינינו, שזה הכלי שבו מתגלה הבורא, לא יכול להיות באף אחד אלא בקשר בינינו. והקשר הזה מתגלה אך ורק על פני המצבים הנפרדים, המנוגדים, של קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, כל מיני דברים רעים. כמה שהם יותר ויותר מתגלים עד שחברים רוצים להרוג זה את זה, זה סימן שהם גדלים, הבורא נותן להם הזדמנות לגדול, ותמיד על כל פשעים תכסה אהבה, על כל פשעים תכסה אהבה, וכך אנחנו מתקדמים. לכן מתקדמים בשני קווים, ימין ושמאל, בצד שמאל מתגלה כל הזמן שנאה, בכל מיני צורות, מהקלות עד הנוראות, ובצד ימין מתגלה כל פעם אהבה. לכן ימין ושמאל, כך אנחנו מטפסים על הסולם, עד שמגיעים לסוף. בסוף גיהינום וגן עדן מתחברים יחד, מצב מאוד יפה, גמר תיקון.
למדנו גם שאפילו שאנחנו רואים שהכול יפה וטוב אנחנו חייבים לחפש. כמו זקן שמחפש מה שאבד לו אנחנו צריכים לחפש איך עוד אני יכול להוסיף באהבה. ואיפה אני יכול? איפה שהיא חסרה, ואם חסרה, יש חיכוכים. לכן אני צריך לחפש איפה עוד יש בינינו כל מיני מצבים לא כל כך סגורים, וזה עיקר העבודה שלנו. עד שהחושך שאנחנו מגלים הוא יראה לי כאור, כי זו הזדמנות להתקרב לאהבה עוד יותר גדולה, לחיבור עוד יותר גדול. זה בעצם מה שלמדנו.
(סוף השיעור)