חג הפסח תש"פ

שיעור ערב 14.04.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"שביעי של פסח" - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו קוראים בקובץ קטעים נבחרים מהמקורות, שביעי של פסח, הקטע הראשון הוא מתוך "כתבי רב"ש", כרך ג', מאמר "ענין ראש חודש", והוא מופיע גם ב"ספר פסח" בעמוד 293.

חידוש הראשון

""החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע. והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה. אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים. ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה."

(רב"ש- ג', ענין ראש חודש) [ספר פסח. ע' 293]

מה יש לי להגיד, הפסוק הוא מאוד ברור. אנחנו נמצאים אתכם במצב שמסמל לנו את השינוי הכי גדול שיכול להיות בתולדות האדם, באדם עצמו, בתוך החיים שלו, בהיסטוריה שלו הגשמית, הרוחנית. כי הוא עומד עכשיו להתהפך, להגיע למצב שבמקום הכוונות שלו שהיו בעל מנת לקבל הן יהיו בעל מנת להשפיע, וזה מגיע לו מהכוח מלמעלה. ועל ידי אותו כוח מלמעלה שמקבל הוא כבר רואה אחרת. הוא מרגיש שהעיניים שלו רואות לא כמו שקודם, האוזניים שומעות לא כמו שקודם, אלא הכול הוא מפענח בצורת השפעה ולא בצורת קבלה. הוא מתחיל להכיר מה זה נקרא הטבע של העולם העליון, שרואה את זה לא באור כמו שהיה קודם, מה טוב לי ומה רע לי, שבצורה אינסטינקטיבית זה היה עובד עליו, אלא בצורה כזאת שזה ממש לכיוון הבורא. וזה יכול להיות רק דרך טובת הזולת, כי רואה את האחרים שהם חלקים של הבורא, והאדם נמצא בנטייה הזאת.

תקרא שוב את הקטע.

קריין: שוב הקטע הראשון מתוך "רב"ש" ג', "עניין ראש חודש".

חידוש הראשון

""החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע. והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה. אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים. ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה."

(רב"ש- ג', ענין ראש חודש) [ספר פסח. ע' 293]

שאלה: עכשיו אנחנו עם כל החברים נמצאים בבקשה משותפת, ביראה. איך עכשיו כולנו יחד נוכל מתוך הבקשה המשותפת הזאת לזכות להתחדשות או לחידוש שרב"ש כותב עליו כאן?

אבל אם יש לך בקשה, היינו חיסרון, רצון, שחסר לך, שאתה מאוד רוצה שזה יהיה לך, אז לפי החיסרון הזה הבורא גם רוצה למלאות לך את החיסרון. כי החיסרון שלך הוא שיהיו לך כלים דהשפעה, רצונות להשפיע, כוונות להשפיע, כוונות להתחבר, רצונות להתחבר, זה בדיוק מה שהבורא מסוגל לתת, רק זה, כי זה הטבע שלו. יוצא, שמה שאתה מבקש ומה שהבורא רוצה לתת זה היינו הך, זה הכלי וזה האור, שהבקשה שלך מצדך ורצון הבורא מצדו, הם ממש תואמים זה לזה, לכן זה קורה.

תלמיד: אולי אנחנו פשוט מבקשים זה על זה, אבל לא מבקשים בשביל הבורא, אולי זה מה שחסר לנו?

אתה לא יכול בדיוק לסדר את הבקשה, זה יבוא. אתה לא יכול. אתה מבקש מהבורא שהבורא יעזור לך, יעזור לך להתקדם להשפעה, לחיבור אליו דרך חברים, שזה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, אחד". "ישראל" זה אתה שמבקש ישר א-ל, יש לך נטייה. "אורייתא", אור, זה כוח ההשפעה שיבוא אליך ויסדר אותך ויתקן אותך. ו"קודשא בריך הוא" זה הבורא. שכולם, כל הכלים דהשפעה מצדך ומצד הבורא, ומה שיהיה ביניכם, שיתחברו יחד, שיהיו כולם ממש כאגודה אחת. הכלי, היינו החיסרון שבא מתוך הרצון, והרצון שבא מהבורא שזה האור, יהיו כאחד. לא חשוב מי כאן נותן משהו לקשר, מצדך, מצד הקבוצה או מצד הבורא, זה הכול יראה כאחד, כדבר אחד שמגיע לחיבור. סוף סוף זה נקרא שיהיה לנו כאן חיבור ראשון, לכן זה נקרא "ראש חודש", לכן זה נקרא החידוש הנכון.

זה שאתה שואל באיזה סגנון אני מבקש, אם דרך החברים, עם החברים ביחד ואחר כך לבורא, או פונה קודם לבורא שיסדר לנו קשר נכון בין החברים, זה הכול יסתדר בעצמו. כמה שאנחנו מסוגלים לבקש כך נבקש.

שאלה: מה שהסברת, באותה המידה שבה יש לו אמונה באותה המידה הוא יכול לבקש מהבורא שגם הוא יקבל את המתנה הזאת. אז מי עוד חוץ מהאדם בתפיסת המציאות שלו יכול לקבל את המתנה הזאת של יציאת מצרים?

אדם מבקש יחד עם העשירייה שלו, שהם פונים יחד לבורא ומבקשים מהבורא חיבור הראשון. כל המצבים שאנחנו צריכים לעבור בסולם, בכל 125 המדרגות, ביציאה ממצרים ועד גמר התיקון שלנו, עד החיבור השלם, המלא, כל זה אנחנו עושים בתוך העשירייה שלנו ובכלי הכללי. לכן זה רק על ידי בקשה, רק על ידי קבלת האור העליון, רק על ידי שהבורא מסדר לנו את זה, ויש בדרך עוד הרבה שינויים. כי הרצון שלנו הוא עדיין לא מיוצב נכון, אנחנו צריכים לייצב את הרצון וכך להתקדם.

בסך הכול מבקשים מהבורא, כמו שהרב"ש כאן כותב, "אבל דורשים מאדם שיבקש מהבורא שיעזור לו," שיעזור לו ללכת בדרך השפעה, מאדם לעשירייה, מעשירייה לבורא.

שאלה: בציטוט כתוב, ולכן האדם מחויב להאמין בכך שהבורא מוציא אותנו מאדמת מצרים. ובמידה שיש בו אמונה בזה, בה במידה הוא יכול לבקש מהבורא. איזה כוחות מחייבים את האדם להאמין בכך שרק הבורא יכול לעזור? אני נגיד מרגיש שחסרה לי האמונה הזאת ואני לא יודע איך לרכוש אותה.

אמונה זה גם אור שכך הוא מאיר לאדם. אם ההארה הזאת לא הייתה, הארת האמונה, לא היית מבקש שום דבר. הארת האמונה היא קודמת לפעולה משלך. אתה צריך באיזושהי צורה להיות בהרגשה שהבורא, הכוח העליון הוא שמוכן, עומד, מצפה, מחכה לעזור לך. מאיפה יש לך הרגשה כזאת? רק מתוך זה שמגיעה הארה מיוחדת שנקראת "אמונה" ונותנת לך הרגשה שכן אתה יכול לבקש, אתה יכול לדרוש, הבורא מחכה ומצפה ורק לזה הוא רוצה.

הכול זה אור וחיסרון. הכול זה יחס בין אורות וחסרונות, חסרונות מצד האדם ואורות מצד הבורא. ויש באורות והחסרונות האלה המון פעולות הדדיות, החיסרון פועל כנגד אור שפועל, האור פועל ואז הוא מעורר חיסרון שפועל וכן הלאה, אלה כל היחסים שבינינו. אחר כך היחסים האלו הם מתגשמים אפילו בעולם שלנו לפעולות גשמיות, בפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה, כל זה גם בא מתוך הפעולות האלה של האורות והכלים בכל מיני אופנים.

שאלה: כתוב במאמר "ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו", מה זה?

מתוך הלב. בלב יש לנו שכבות, מהשכבה הפנימית ביותר עד החיצונה. אז שיתפלל כך שכל הלב שלו, כל השכבות, כל הדרגות של הלב, דרגות העביות של הרצון לקבל שלו, שהם כולם יהיו מכוונים כל אחד לפי העביות וההתפעלות לאותו כיוון, לאותה מטרה, לאותו קשר שעכשיו הוא רוצה להתחבר עם הבורא שיעזור לו להיות מחובר עם כל החברים. ואז בלב אחד הם מתחילים להיכנס ממש לעולם הרוחני, כי זו הפעולה עצמה של יציאת מצרים.

שאלה: בחזרה לציטוט שדורשים מהאדם שיבקש מה' שיעזור לו שילך בדרכי השפעה. האם הדרישה הזאת היא גם למעלה מהדעת?

הדרישה היא עוד לא למעלה מהדעת, אבל התוצאה מהפעולה הזאת היא כבר למעלה מהדעת. למעלה מהדעת, זאת אומרת למעלה מהרצון לקבל שלא על מנת לקבל. זה היה לו תמיד ועכשיו הוא יקבל יכולת ללכת למעלה מדעתו הקודמת.

שאלה: כתוב, ""שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו." מה הכוונה מחייבים את האדם להאמין? משתמע שזה כאילו איזשהו תנאי ליציאה ממצרים.

ודאי שזה תנאי, תנאי שאדם חייב להאמין שרק בצורה כזאת הוא יוצא ממצרים. כל השלבים האלו שאנחנו עכשיו נלמד, הם עדיין שלבים שאדם צריך להרגיש שעליהם הוא בונה את היציאה שלו ממצרים. יציאת מצרים זה הכול רגשי, איך הרגש שלו חייב להיות מכוון, מסודר בצורה מדויקת, מחודד, כדי שתקרה לו ממש התעלות למעלה מעל מנת לקבל.

שאלה: היציאה ממצרים היא בחיבור בעשירייה.

כן.

תלמיד: לפעמים אני מרגיש שאנחנו מתחברים ולפעמים אני מרגיש שאנחנו מתרחקים. החיבור זה גם שמתחברים ומתרחקים לסירוגין ואז מבקשים את הנתינה מהבורא?

זה קורה ככה, אני נמצא בחיבור ופתאום אני מרגיש שאנחנו מתרחקים. אנחנו באמת מתרחקים? לא, אף פעם. אין ירידה בדרך, אלא זה פשוט כך אנחנו אומרים, כי זה לפי ההרגשה שלנו. אלא אנחנו מקבלים רגישות חדשה ואז אנחנו מרגישים שאנחנו לא מחוברים מספיק. לכן, בהרגשה הזאת החדשה אני מרגיש כאילו ירדתי בקשר. אבל זאת לא ירידה. זאת אומרת כל הירידות שלנו הן עליות, אבל העליות רק בדרגות הרגישות של הקשר בינינו. קודם הסתפקתי נגיד בכמה רגשות, בכמה מילים, בכמה חיבוקים, בכל מיני דברים, שזה הקשר בינינו.

עכשיו לא. עכשיו אני דורש בפנים, מתוכי, משהו יותר. ובמשהו יותר, בדרישות האלה החדשות שלי, אני מרגיש שאני לא ממולא כמו קודם. קודם הייתי מתמלא מיחסים בינינו בכלים קטנים. עכשיו הכלים השתנו ליותר גדולים ובהם אני מרגיש את עצמי ריק מחיבור. אז ההרגשה היא כאילו אני ירדתי מהחיבור הקודם, אבל בעצם אני עליתי לחיבור הבא, יותר גדול, רק עדיין אני לא ממלא את החיבור. אני רק מגלה את הכלים החדשים שלו. זה העניין.

זאת אומרת קודם היה לי נגיד כלי שלי מאה גרם, והמילוי שלו היה מאה גרם של חיבור, אהבה. ועכשיו הכלי גדל, מאתיים גרם. אבל הוא נשאר עם מאה גרם הקודם, וההרגשה שלי עכשיו היא מאה גרם נוספים ועדיין אין מילוי. אבל אני מרגיש את המאה גרם ריקים, ולכן ההרגשה היא כזאת. כי כל רצון ורצון שמתחדש הוא יותר חזק, הוא יותר מהותי, יותר משמעותי, ולכן אני מרגיש את עצמי ריק לעומת המצב הקודם ונמצא כאילו בירידה, בנפילה, במצב רוח לא טוב וכן הלאה.

אבל שוב, אנחנו צריכים להיות למעלה מהדעת, שאני תמיד מתקדם ותמיד לקראת הבורא. ואם יש לי אפשרות לפתוח בקשה חדשה בבורא אז אני שמח, ואז אני מתקדם בכל זאת. זו צריכה להיות כאן ודאי התמיכה של הקבוצה וכך אנחנו מתקדמים. הדברים פשוטים, רק צריכים כל פעם להיות בזה, לחיות את זה, לאתר את הדברים האלה בנו, שהם ממש נמצאים כל הזמן אצלנו ואנחנו עוברים עליהם.

שאלה: היום אחר הצהריים היה שיעור מאוד חזק. אני אף פעם לא חוויתי תחושה חזקה כל כך בפער בין שני השיעורים. כאילו השיעור הזה בערב הוא כמו פרק חדש לחלוטין. והמאמר הראשון שאנחנו קוראים הוא על חידוש הראשון, על ההתחלה של החודש. יש לי כזאת תחושה מאוד חזקה ועל זה השאלה. השיעור הזה הוא כאילו פרק חדש. מעכשיו והלאה מה אנחנו צריכים לשנות ביחס שלנו זה כלפי זה וביחס שלנו כלפי הבורא כדי להתאים לפרק החדש הזה?

אנחנו צריכים קודם כל להבין שהמצב הטוב ביותר שלנו זה הרגשת החיסרון לבורא, דרך החברה, כשאנחנו מחוברים יחד, או רוצים להיות מחוברים בצורה עוד יותר סגורה. ומתוך החיבור, או חוסר החיבור הזה פנייה לבורא. וכל זה כדי להביא לפניו כלי מוכן למילוי, שבזה אנחנו עושים לו נחת רוח. וזו בעצם העבודה שלנו הנוכחית עכשיו, בלשחק ביציאה מעל מנת לקבל, ממצרים, לעל מנת להשפיע. זה מה שאנחנו עושים.

לכן לשמוח בזה שיש לנו שאלה, שיש לנו דרישה, בקשה. גם כשאתם פונים אלי ושואלים אותי, אתם כביכול רוצים לקבל ממני תשובה. והתשובה שלי היא צריכה בדרך כלל להיות בזה שאני נותן לכם שאלה. זאת אומרת מכוון לכיוון הנכון, מעורר חיסרון יותר חד. ולכן אתם לא חושבים שאתם מקבלים תשובה, כי באמת ככה זה ברוחניות. התשובה היא ברוחניות זה שהיא מתייצבת באדם השאלה הנכונה כלפי הבורא דרך הקבוצה. כך זה קורה.

שאלה: הרבה פעמים קורה כשאנחנו קובעים לעצמנו איזו מטרה ואנחנו הולכים לקראתה יחד, ואז מגיעים לנקודה שבה צריך להתאחד באופן קונקרטי. וכאן מתחילות לנו כל מיני מחשבות שמגיעות. אחד אומר משהו אחד, השני אומר משהו אחר, לא, צריך לעשות ככה, השלישי אומר ככה. ואז יוצא שאנחנו בסוף עוזבים הכול וחוזרים חזרה, ולא ברור מתי נחזור שוב לאותו מצב. מה לעשות עם זה? נגיד הגענו, ואז אחד אומר משהו אחד, השני משהו אחר, כולם שונים. מה עושים עם זה? איך אפשר להתחבר יותר? דווקא להיפך, להתחבר, ולא כמו שקורה לנו שאנחנו מתפזרים ולא ברור מה עושים הלאה.

כאן אנחנו צריכים בדיוק לעשות את החיבור. והחיבור זה לא נקרא שכולנו מבינים אותו דבר, כולנו מרגישים אותו דבר, כולנו פועלים לכיוון אחד. זה לא נקרא חיבור, לא. חיבור רק שאנחנו מבינים שאנחנו שונים. כל אחד מנקודה שלו שונה מאחרים. שאנחנו אף פעם לא נהיה אחד, ממש אחד. אלא לפי המטרה, כל אחד יראה אותה גם בצורה אחרת כי לפי החסרונות כל אחד הוא שונה מהשני. אלא שכל אחד יממש את החיבור כמה שהוא מסוגל בצורה יותר אמיתית, אבל ודאי שאנחנו שונים, שונים כולם מאוד, וכמה שמתקדמים השוני הוא עוד יותר גדול.

אבל דווקא השוני הזה הוא נותן לך את הרבגוניות שיש בכלי. אחרת תאר לעצמך שיש רק צבע שחור, אפור, אפילו אדום, כחול. איך אתה יכול לעשות בזה משהו, אם זה בצבע אחד? אתה צריך הרבה צבעים כדי לצייר את התמונה. ולכן כל אחד נשאר בעוד ועוד מלא צבעים, נכלל מכולם והוא בעצמו. ולכן אנחנו עוד צריכים להבין מה זה נקרא חיבור בינינו.

החיבור בינינו רק מתוך זה שבבורא אנחנו רוצים להיות מחוברים ולא לפניו. לפניו זה רק בנטייה אליו, אבל ממש חיבור הוא בבורא שכולם רוצים כל אחד משלו עד כמה שהוא רוצה להשלים את החברים, ובזה אנחנו רוצים להיות מכוּונים לבורא. או יותר נכון אפשר להגיד כך, שבזה אנחנו מבינים את הבורא, מרגישים את הבורא, דווקא בזה שאני רוצה להתכלל באחרים, במה עוד לעזור בהם ודרכם לבורא. אין מילים, קשה את זה לבטא. אנחנו נרגיש את זה ונדע על מה מדובר.

שאלה: כתוב, "בשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים. ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים.". זה עושה רושם כאילו האדם מבקש פה על עצמו בלבד, האם זה ככה?

אמונה זה כוח השפעה, ולכן אם כבר כוח השפעה אז מה יש כאן לעצמו?

שאלה: כתוב בקטע שאדם צריך לבקש את המתנה לצאת ממצרים, אבל לפני שמשיגים את יציאת מצרים איך יודעים להתייחס אליה כמתנה?

אתה צודק, בפועל אי אפשר כי עדיין הוא נמצא רק בתקווה להחליף את הרצונות שלו, את המטרה שלו, את המילוי שלו, אבל בכל זאת כשהוא מבקש, הכלי שלו מתחיל להיות מסודר במשהו. בבניית הכלי יש לך העלאת מ"ן, ואז קבלת הכוח שמסדר, מפרמט אותך, ואז אתה עובר את השלבים עד שהכלי מקבל את צורת האור ובצורה כזאת הוא מתמלא. אנחנו צריכים להבין שהאור שיש ומה שממלא את הכלי זה אור של השפעה. מה זה אור של השפעה? רצון להשפיע ממני למישהו, שאני רוצה להשפיע, שאני רק משתוקק אליו ורוצה לטובתו, זה האור שלי.

שאלה: אמרת שכוח האמונה זאת הארה, אם כך איך אנחנו הופכים את ההארה שמקיפה אותנו עכשיו ליכולת לצייר תמונה חדשה והתחלה חדשה ממחר?

קודם כל אני מאוד שמח שאתם מצטרפים [אלינו] ומופיעים [על המסך], שיש לנו אפשרות לראות אתכם, כי לא תמיד הקשר מספיק חזק, כך שתופיעו לפנינו גם במסכים שלנו, אבל תמיד מספרים לי מה קורה לכם שם, באיזה מצבים אתם נמצאים ומה אתם עוברים, לכן יש בינינו בכל זאת קשר.

אני חושב, שפשוט הכי טוב לכם להתכלל יחד איתנו ולעבור יחד איתנו בלי לחשוב מה קורה לנו, טוב, לא טוב, יהיה בסדר, לא בסדר, אתם נכללים, אתם נמצאים, ולכן כמו כל הקבוצות, אין כאן קבוצה יותר חזקה וקבוצה פחות חזקה. ביציאה ממצרים, ובכלל בתהליך הרוחני כל אחד ממלא את המקום. יותר, פחות, מתקשר לכולם באיזה מצבים שנמצא, זה לא חשוב, העיקר הנטייה הזאת לכולם. לכן אני ממליץ פשוט להיות כל הזמן איתנו, וככה גם תתקדמו עם כולם יחד. אנחנו יושבים באותה סירה או באותה עגלה, והיא מתקדמת, והיא לא יכולה להתקדם בלי שכל אחד שנמצא עליה מתקדם. זאת אומרת, הוא חייב גם לקבל רצון בהתאם למה שהוא מתפקד בתוך העגלה עם כולם, גם נטייה, גם כיוון. אנחנו כולנו בהחלט נמצאים בתנועה.

שאלה: פעם היינו נפגשים, יושבים ביחד, ועכשיו הפכנו להיות קוביות קטנות על המסך, מה אתה יכול להמליץ?

רק ללכת איתנו יחד והכול יסתדר, אנחנו לא נשאל עכשיו יותר שאלות, אלא נתקדם לפי הפסוקים, וכך יהיה לנו יותר ברור מה אנחנו צריכים לעבור.

קריין: קטע מס' 2 מתוך כתבי רב"ש, כרך א, עמוד כותרת "מהו הצורך לשאילת הכלים מהמצרים". הכותרת היא "ענין גלות מצריים".

ענין גלות מצרים

"כל ענין גלות מצרים היה בכדי לקבל כלים וצורך לאורות הגדולים, הנקראים "ירושת הארץ", שעל זה היה אברהם תמה ואמר, שהוא לא רואה שיהיה להבנים שלו צורך לאורות הגדולים האלו. והיות שאין אור בלי כלי, נמצא, אפילו שרוצים לתת להם, אבל אין להם כלים לקבל. ומשום זה הוכנה להם גלות מצרים, שעל ידי השאלות והטענות של המצרים, שע"י זה יתרוקנו כל פעם ממה שכבר רכשו לעצמם קצת קדושה, והם היו יונקים מהם, ומשום זה יהיה להם תמיד צורך לבקש מה', שיאיר להם הדרך, שיוכלו ללכת קדימה. והם ראו, שכל פעם הלכו אחור. וזה שכתב האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. ולכאורה זה נגד השכל. הלא ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. אאמו"ר זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות."

(רב"ש- א', מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים)

שאלה: כשאני מגיע לייאוש, לחוסר תקווה , מהי התפילה הנכונה מתוך ייאוש?

השאלה היא מה הייאוש, תפילה תמיד צריכה להיות לבורא, כי אין עוד מקור שממנו אתה מקבל משהו, רק ממנו. תפילה צריכה להיות בהכרה שאתה שמח קודם כל שיש לך תפילה, היינו חיסרון לפנות לבורא. עד כמה שאתה רוצה יותר לפנות לבורא צריכה להיות לך יותר שמחה. לכן כל אותם רצונות, פניות, בקשות שלנו לבורא הם כולם מלווים בהרגשת הגדלות שלו. כי ממנו אנחנו מקבלים את השאלות האלה, את הבעיות, הוא שולח אותם בכוונה שאנחנו נימשך אליו, נבקש, נדרוש ממנו. ולכן קודם כל צריכה להיות הבקשה שלנו. על הדברים הרעים ביותר אנחנו צריכים להתעלות ולבקש ממנו בפנייתנו, להגיד לו תודה, להגיד לו הודיה, להגיש לו את הלב שלנו שהוא ברא בנו חיסרון, פתח בנו חיסרון, שלח לנו את פרעה, ואנחנו על ידי זה מתעוררים מהחומר העכור שלנו שלא ראוי לכלום, כי אנחנו מהעפר ממש, זאת אומרת אין לנו שום רצון, ועכשיו הוא מעורר בנו מחדש רצון אליו.

אז אנחנו קודם כל צריכים להודות על כך שיש לנו חיסרון, ואת החיסרון הכי גדול, לא חשוב איזה, בכל זאת אנחנו צריכים לסדר שהוא יהיה חיסרון לבורא, שלא שכח אותי ומושך אותי אליו על ידי כל מיני צורות. צורות כאילו טובות, כאילו רעות, זה הכול בהתאם לכלי שלי, כלפי העליון אין צורה טובה או רעה, רק אצלי כך זה מתברר. לכן יוצא שאני קודם כל צריך להודות. אין יותר גרוע מכך שהקשר עם הבורא נעלם, זה המצב הכי גרוע. ואם הקשר ישנו והוא לא נכון, לא טוב, לא נראה בעיני האדם כמתאים או טוב, או נעים לו, אז האדם צריך לתקן את עצמו, אבל הקשר כבר קיים. לכן העיקר הוא שכל הזמן נהיה בקשר עם הקבוצה, דרך הקבוצה לבורא, לייצב את הקשר הזה כמה שיותר, וכל הזמן להגדיל ולהגדיל אותו.

אז הרגשת גלות מצרים היא, שאני כל הזמן נופל לעפר, ובזה שאני מעורר את פרעה שבי והוא מושך אותי, גם בזה אני צריך לאתר את דאגת הבורא אליי שכל הזמן מושך אותי, וכך אני מתקדם. יש מתקדמים בטוב ויש מתקדמים ברע, או כמו אותה סירה השטה נגד הרוח בכאלו סיבובים, שדיברנו עליה, אבל בכל זאת, זאת צורת התקדמות.

וכשאני הולך בצורה כזאת נגד הרוח, אז נראה שאני הולך לכיוון הלא נכון, אבל אחר כך אני משנה ומשנה את זה, ובסך הכול אני מגיע למטרה הנכונה. זאת אומרת, זו אמנות גדולה איך אנחנו צריכים להתייחס לבורא. והעיקר כל הזמן להשתדל לפי אותו כלל "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". זה מה שבעל הסולם כותב לנו באגרת איך מגיעים להיכל המלך. רק על ידי הנוסחה הזאת.

שאלה: הוא כותב בסוף המאמר, "זו הייתה ההבטחה על הירושה". מה זה הייתה הירושה? כי בסוף הוא אומר שבכל מקרה תמיד נזדקק לעזרת ה', שמזה נעלה כל הזמן למדרגות יותר גדולות. ותמיד נראה שאין איזו מטרה סופית. תמיד יש איזו גדילה, תמיד התפתחות. אז מה היא אותה ירושה בעצם?

ירושה זה שאנחנו נקבל כוונה על מנת להשפיע על כל הרצון לקבל שלנו שמתגלה. זה נקרא "ארץ ישראל". רצון שעליו, על כולו מתגלה הכוונה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך יודעים שנגלה אלינו מלך מלכי המלכים וזה לא עוד פעם איזה פרעה שבא ומסיט אותנו?

אז אתה עושה בכלים שלך את הפרעה לבורא ומבורא פרעה. זה אתה. זה תלוי בך. בך ובעשירייה. זה סך הכול.

שאלה: כשישראל יוצאים ממצרים והם לוקחים את הכלים של המצרים, זה ברור, כי אין להם כלים משלהם, והבורא צריך למלא משהו. כמו שמרדכי זקוק לכיסא המן. אבל בשביל מה הם צריכים לאחר מכן להחזיר את הכלים האלה למצרים?

כלי זה לא רצון לקבל, כלי זה כוונה על מנת לקבל. שצריכה להפוך בעל מנת להשפיע. כי כשמקבלים, לא מקבלים ברצון. אלא מקבלים בכוונה. כמו שאנחנו לומדים את זה מהפרצוף הרוחני. לכן אותם הכלים שהיו מכוונים בעל מנת לקבל, וודאי שאנחנו לא צריכים אותם. אלא אנחנו צריכים רק את הכוונות בעל מנת להשפיע.

שאלה: בתפילה של האדם מהעשירייה לבורא איפה נכנס הקשר של האדם לרב?

זה בתוך הכוונה שלו לבורא. שהרב עוזר לאדם להיות מכוון לבורא. סך הכול זה מצדך. מצד הרב, הוא בעצמו לוקח את כל השאלות, את כל הבקשות, את התכונות, וכולל אותם ומעלה אותם מעלה. אבל זה כבר לא שייך לתלמיד. אחר כך עוד נדבר על זה. זה עוד מוקדם. עוד יהיו הרבה בעיות של משה עם עם ישראל שאנחנו נצטרך לעבור עליהם, ואז מתוך זה יהיה לנו ברור מהי העבודה ההדדית בינינו.

שאלה: אני מאוד שמח ממה שאמרת לכלי של אפריקה שכולנו שווים. זה גורם לי לראות שהעשירייה שלי היא גדולה כמו כל עשירייה אחרת בעולם, כמו כל קבוצה בעולם. שהיה לי מאוד קשה. השאלה שלי, האם עלינו לעבור במ"ט שערי טומאה כדי להגיע לשער הדמעות ולצאת יחד עם כל הקבוצה?

כן, בדיוק.

קריין: אז אנחנו ממשיכים. כותרת "קרבן פסח". קטע מספר 3, מתוך כתבי רב"ש כרך ג'" מאמר "קרבן פסח". וגם בספר פסח בעמ' 293.

קרבן פסח

"על מצות ומרורים יאכלוהו". ש"קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה. וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'."

(רב"ש- ג', קרבן פסח) [ספר פסח. ע' 293]

זאת אומרת שאדם צריך לראות עד כמה שהוא רחוק, עד כמה שהוא נמצא במצב מר, ועד כמה שיש לו מרחק בין מה שהוא נמצא לבין מה שעכשיו מתחיל להתברר לו למה שהוא צריך להגיע. אפילו בחצי צעד קדימה, הוא רואה עכשיו פער מהותי בין מה שהוא עכשיו עומד וצריך בפסיעה אחת בכל זאת לעבור את הגבול, עד כמה שמעבר הגבול הזה בין מצרים ומחוצה למצרים זה מעבר מהותי. ובשבילו זה נראה כמרור, כמעבר לשליטה שלו.

דורשים ממנו להיות בקרבן פסח ולהתקרב, מצד אחד. אבל מצד שני, על ידי הקרבן שהוא מקריב מעצמו, ובמה זה נעשה? בזה שהוא רוצה לבטל. הוא בעצמו לא עושה הרי שום פעולה. בזה שהוא רוצה לבטל את השליטה שלו ולתת לבורא שיעשה עליו את הניתוח הזה, את הפעולה הזאת, שיקרב אותו אליו. ולהתקרב לבורא זה נקרא להתנזר מכל הרצון לקבל במחשבה וברצון ולהיות שייך כבר לעל מנת להשפיע, שזה כלפי האדם קרבן גדול מאוד. ולכן כתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", שזאת ההזדמנות שיש להם להתקרב לבורא, היא כל כולה בגילוי החסרונות ועל פני החסרונות האלה הם דווקא מתקרבים. אנחנו צריכים להמחיש את המצבים הללו ואז יהיה לנו יותר קל לדבר עליהם. אני רואה שבפסוקים הבאים דווקא שם זה יותר מתברר.

שאלה: למה בכלל היה צריך לצאת ממצרים? למה אי אפשר היה, כמו שאתה מלמד אותנו, לעלות באמונה למעלה מהדעת? למה לברוח ממצרים?

אתה לא יכול במצרים לעלות לאמונה למעלה מהדעת. אתה לא יכול בעוד שאתה נמצא במצרים להשפיע. זה לא אותו רצון. "מצרים" זה נקרא רצון לעצמו. זה לא גיאוגרפיה שאתה יכול להיות בה ולהיות גם כמו בארץ ישראל. "ארץ ישראל" זה נקרא רצון מכוון לבורא. אז יש לך אדם שיש לו מצב אחד שהוא חושב רק על עצמו, זה נקרא "מצרים". אחר כך הוא עובר למצב אותו אדם שהרצונות שלו כולם מכוונים לעשירייה, ודרך העשירייה לבורא. הרצונות האלה הם נקראים "ארץ ישראל".

עכשיו אנחנו לומדים, איך יכול להיות מעבר מהרצון של מצרים לרצון של ארץ ישראל? זה קורה בתוך האדם. האדם הוא לא משתנה, הבשר שלו. אלא מה שמשתנה, היחס שלו למציאות.

שאלה: אנחנו בדרך כלל לומדים ש"הלוואי ויתפלל כל היום", ויבקש, ו.."וייאנחו", ופה עכשיו קראנו שהיה להם טענות לה'. איזה טענות? מאיזה סוג?

אנחנו קוראים את זה בצורה פשוטה בתורה, אבל אתה רואה שיש להם כאן בעיות. הם צריכים להביא קרבן. זאת אומרת, להקריב את עצמם, את הרצון לקבל שלהם שהוא גדול ודורש. הם צריכים להביא אותו למצב של אפס, כאילו שהוא לא חשוב להם, וכל המצות והמרורים שהם מרגישים בעבודה שלהם, להעלות אותם דווקא על כתפיהם ועל הראש, ולהתחיל כך לצאת למדבר, לברוח ממצרים.

זאת אומרת שאתה בורח מכל טוב שיש לך רק מתוך זה שאתה לא יכול להתחבר. אז יש כאן בעיה גדולה שנמצאים ממבוכה ועד נטייה לחיבור, מה זה נקרא "עם יוצא מצרים"? זה האדם שבו נמצאים כל ההבחנות הללו, הוא נמצא ממש בחושך, במבוכה, בבכי, בכאלו מצבים.

הכול יתברר בסך הכול מכל הפסוקים. דווקא טובים.

קריין: קטע מספר 4, אנחנו בכותרת "פסח דילג ופסח". קטע מספר 4. זה מתוך "כתבי רב"ש", כרך א', המאמר "מדוע חג המצות נקרא "פסח"".

פסח – דילג ופסח

"ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל. ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים"."

(רב"ש- א', מדוע חג המצות נקרא "פסח")

זה מה שנשאר לנו, כי כל העליות וירידות זה רק כלפינו, לפי ההרגשה שלנו. מפני שהכלים שלנו הם עדיין לא מתוקנים כל צרכם, ולכן נראה לנו שישנם עליות, ירידות. אבל באמת אין ירידות, הכול זה עליות מצד עומק הרצון לקבל שהבורא כל הזמן מגלה, וכמה שאנחנו הולכים ומוסיפים מתוך הכלי שלנו להתקדמות הרוחנית.

לכן אין ירידות, הכול רק עלייה, והכול כלפי הרצונות המקולקלים, המתוקנים שלנו. אבל באמת, אין, יש רק עלייה, רק גילוי הבורא לנברא מצד הרצון, מצד הכלי, מצד המילוי. וכל זה שהם מתגלים לסירוגין, הם נותנים לנו כל מיני צירופי הרגשות כאלה, פעם לכאן, ופעם לכאן, כדי שיהיו לנו התרשמויות. וכל המעברים האלה בין חושך לאור, אור וחושך, כמה שיותר בתדירות, ובכמה שיותר באופיים, זה מה שאנחנו אוספים, זה הופך להיות הכלי שלנו להרגשת הבורא, גילוי הבורא.

בוא נגיד כך, שיש לכם איזה רצון, קופסה כזאת, והרצון הזה הוא כמו מחשב ריק, שהדיסק שלו, כל מיני מערכות שלו, אין בהם כלום, רק חומרה, ואז אתם צריכים למלאות אותו בכל מיני נתונים שיתחיל להרגיש, שיתחיל להגיב וכולי, זה מה שקורה לנו.

אז יש לנו לפעמים התפעלויות רעות, התפעלויות טובות, כי כל הדברים האלה צריכים להיות מגוונים ומחוברים וממלאים אצלנו את הזיכרונות שלנו, ועוד כל מיני מערכות בתוך המחשב שלנו, בתוך החומרה הזאת - חתיכת הברזל. אבל כך אנחנו מתמלאים ועושים, זאת אומרת, אותה מכונה שהיא רק ברזל, שאין לה שום דבר חוץ מסיליקון, בסופו של דבר היא מתמלאת בכל מיני ההבחנות פלוס מינוס, אין יותר, או אפס או אחד, ועל ידי זה היא מוכנה להרגיש, ולקבל, ולהבין ולהגיב בצורה כמו הבורא.

את זה אנחנו באמת משיגים, לכן כל התהליך שאנחנו עוברים זה ממש תהליך של התקנת התוכנה שבזמננו היא נקראת תכנת "דור האחרון". וצריכים עוד להבין שעד כמה שאנחנו יותר ויותר מתקדמים לסיום התקנת התוכנה בנו, שנהיה באמת ראויים לזיווג הגדול עם הכוח העליון, שנוכל להבין אותו, ולהרגיש אותו, ולהגיב עליו בצורה השלימה מצדנו, אנחנו לפי זה גם צריכים להבין שהצעדים שלנו הם צעדים מאוד מאוד מיוחדים, מאוד גבוהים, מאוד עדינים.

שמכל צעד וצעד שלנו, אמנם שהוא לא נראה לנו צעד גדול, חשוב, קובע, הכרחי, אבל אחריו ישנם המון דורות, היינו צורות התקנת המערכת להיות דומה לבורא. ולכן כל פעולה ופעולה שלנו מזמינה הרבה מאוד תתי פעולות. ולכן זה לא פשוט. לכן השינויים שאנחנו מרגישים בנו כקטנים, אישיים, פרטיים, לא כל כך חשובים, באמת זה קורה בתוך המערכת. וכשנראה את הדברים האלה, אז נראה כמה אנחנו חשובים וגדולים. כמו שהיה בגילוי לרבי חייא ב"הקדמת ספר הזוהר". שפתאום הוא מגלה שהוא ממש יושב לרגליו של רבי שמעון.

שאלה : איך אפשר לזהות איזו תכונה של גאולה?

תכונה של גאולה אפשר לזהות לפי החושך ולפי הרצון משותף להגיע לגאולה, ולפי ההרגשה שזה בלתי אפשרי, ולפי ההבנה שזה תלוי רק בבורא. זו ממש הרגשה מאוד חדשה הכוללת כל מיני הבחנות מנוגדות כאלו שאין מה לעשות, אנחנו עושים את הכול במסירות נפש לבורא.

שאלה: אמרת שיציאת מצרים זה התקנת תוכנה חדשה, זה כל מה שהצלחתי להבין. מהי התקנת אותה תכונה חדשה?

אני מצטער. זה מה שאמרתי, ועליך לחשוב ולהמשיך, כי אם אני עכשיו אענה לך על כל מה שאתה רוצה, לא תישאר לך שום תפילה וקשר עם הבורא. אנחנו לא לומדים באוניברסיטה, אתם לא מקבלים ממני הסבר טכני מה עושים, מה סובבים, כמה מתקדמים, לאן פונים. אתם לא מקבלים ממני את זה, זה הכול לפי החסרונות שהבורא מעורר, ואני רק מוסיף לזה דברים כלליים, לשים לב על משהו ולא יותר מזה.

אני לא אתן לך עכשיו כמו במראי דרך, ללכת חמישה צעדים קדימה, ואחר כך ימינה שלושה, אחר כך שוב ימינה או שמאלה וכן הלאה, אין דבר כזה. את זה אתה צריך לברר בקשר עם הקבוצה. אחרת אתה חושב, ואני שומע את זה לפי השאלות שלך, שאתה עכשיו הולך ועושה הכול. כלום לא יהיה לך, אתה צריך לברר את זה עם החברים, עם המון שאלות וספקות, וחוסר בטחון.

שאלה:, על בסיס מה הורגים את הבכורים במצרים? זה הרי זה כלים שאי אפשר להשתמש בהם, איך לעשות את המיון הזה כלפיי החברים בעשירייה?

כל מה שהיה לנו קדוש, חשוב, מיוחד בחיים שלנו במצרים, שאיתם אנחנו התקדמנו וראינו בזה המשך החיים שלנו, כול זה לא מתאים לחיים רוחניים.

שאלה: האם אפשר להגיד היום דווקא על הדילוג הזה שישנן בעיות גדולות בכל העולם ובישראל בינתיים יחסית בסדר, האם זאת אזהרה מלמעלה? האם אפשר להגיד גם שבני ברוך נמצאים בין כל העולם וישראל גשמי?

אני לא כל כך מבין את השאלה. בקיצור, זה שאנחנו צריכים לראות בכל מה שנעשה שזה נעשה לטובתנו, זה בטוח. כך אדם צריך להסתכל תמיד על החיים שלו, שהם תמיד לטובה.

תלמיד: שוב, האם אפשר להגיד היום שדווקא הדילוג של הבורא, שהוא פסח על ישראל, וישראל בינתיים בסדר, האם זו אזהרה מלמעלה?

אני לא נכנס לספקולציות. להתחיל לפרט את כול הדברים שקורים בעולם הזה ברוחניות, אני מצטער אבל לא מתאים לנו ככה לעשות. זה שאנחנו מקבלים תהליך שעובר עלינו, שהוא לטובתנו והולכים קדימה, זה נכון. אבל כל ההסברים הפרטיים שלך, שכך וכך, אני לא מקבל את זה, הגישה לא נכונה. אני לא רוצה להיות תלוי בזה, אני יודע שהעבודה שלנו היא בחיבור בינינו ומאיתנו - מחיבור בינינו, לבורא. זה הכול.

ובדרך מה שקורה הכול יקרה בפנים, ואני לא רוצה יותר לחשוב על שום דבר. ומה שקורה כאן ושם ובעולם כך וכך אני לא נכנס לזה, זו לא העבודה שלנו. העבודה שלנו עכשיו זה מכל פעולה שאנחנו עושים לראות איך אנחנו מתקדמים בימין, בשמאל, בירידה, נפילה או עלייה, קדושה, איך אנחנו כולנו מתקדמים לעל מנת להשפיע, יוצאים למעלה מהטבע שלנו על מנת לקבל, זה מה שחושב לנו.

ומה שקורה מסביב עם קורונה וכל מיני דברים האלה שהבורא עושה כאן איזה מצבים כללים לכל העולם, אני לא כל כך רוצה להיות שייך לזה. אני רוצה לעשות את העבודה שלי בכל התנאים שמתגלים, אבל לא שאני נכלל בהם ומתחיל לסובב אותם איכשהו. אני לא רוצה להתאים את עצמי לקורונה, אני רוצה להיות יחד עם הבורא, למעלה מכל הווירוסים האלו, ממש כך. לכן לא כדאי לנו לערבב את עצמנו עם המציאות הזאת.

אם אתה מדבר על פעולת ההפצה זה משהו אחר, אבל זה לא שייך לעבודה שלנו. זו פעולת הפצה, איך אנחנו משתדלים להסביר לתחתונים למה זה קורה, בשביל מה זה קורה. וזה מתוך הגישה שלנו שצריכה להיות לחיבור ודרך חיבור לבורא, זה משהו אחר, אנחנו לוקחים משם צורות חיים שעוברים על כל האנושות. אבל עלינו לא עובר כלום, לא חשוב לי, אני נמצא בקורונה או לא בקורונה, אנחנו צריכים להיות בהתגברות לקראת ההתחברות בינינו ולבורא, "ישראל, אורייתא, קדוש ברוך הוא חד הוא".

קריין: שלחו לי הודעה עכשיו לגבי המספרים שמחוברים איתנו, אז חשבתי לשתף כבר עכשיו כי אנחנו ממש במעמד מאוד מיוחד. יש כמעט 1800 חיבורים בגלקסי ו-1700 בסביבה טובה, זה 3500 אנשים מחוברים איתנו, אנחנו ממש בשיעור כנס, נפלא, אדיר, ענק.

כן, זה ממש כנס. אתם רואים כמה שאתם גדולים. אנחנו צריכים כך להיות ועוד ועוד והעיקר למצוא את החיבור הפנימי בינינו, להיות ממש "כאיש אחד בלב אחד", על זה להתפלל לבורא שיעזור לנו, שיחבר בינינו, אליו אנחנו צריכים להשתוקק. נמשיך.

קריין: קטע מס' 5. אנחנו בכותרת "מדוע נקרא פסח חפזון", מתוך כתבי רב"ש א'.

"יש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון"."

(רב"ש- א', מדוע חג המצות נקרא "פסח")

קריין: מתוך כתבי רב"ש חלק א' "וכאשר יענו אותו", אנחנו בכותרת "וייאנחו בני ישראל מן העבודה".

"קליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם". ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים לעשותה לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע."

(רב"ש- א', וכאשר יענו אותו)

קריין: קטע מס' 8 מתוך "זוהר לעם", כותרת "פרעה הקריב את ישראל לתשובה".

"ופרעה הקריב. שהקריב כל חֵילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה... כתוב, ה' בַּצַר פְקָדוּךָ צָקוּן לַחַש, מוּסָרְךָ לָמוֹ. בצר פקדוך, פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צקון לחש, שכולם מתפללים בתפילות ובבקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? מוסרך למו, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם, ומתמלא עליהם רחמים. ישראל היו מתקרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה. היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחֵילו, ואבני קֶלַע וחיצים. אז כתוב, וייראו מאוד. ויצעקו בני ישראל. מי גרם לזה שהתקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה. כמ"ש, ופרעה הקריב."

(זוהר לעם, בשלח, ופרעה הקריב, 65-67)

אנחנו צריכים להבין שההתקרבות היא גם בשמאל, גם בימין, גם בכל מקום, ואם לא הרצון לקבל שלנו שבוחר בדברים הנעימים לו, לרצון לקבל, לא היינו מרגישים ממש על ידי מה אנחנו מתקדמים או שמאל או ימין ושיהיו הם ממש שניהם כאחד שמושכים אותנו למטרה.

קריין: קטע מס' 9, אנחנו בכותרת "ויושע ה' את ישראל מיד מצרים".

"בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם. בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה. אז כתוב, ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אליי. אליי, הוא מידת ז"א. כי הכול תלוי בעתיק. בה בשעה נגלה עתיקא קדישא, ונמצא הרצון בכל העולמות העליונים, ואז האיר האור של הכול."

(זוהר לעם, בשלח, וייסע ויבוא ויֵט, 178-180)

"איילה אחת יש בארץ, והקב"ה עושה הרבה בשבילה. בשעה שהיא צועקת, הקב"ה שומע צרתה ומקבל קולה. וכשהעולם צריך רחמים על מים, היא נותנת קולות, והקב"ה שומע קולה, ואז מרחם הקב"ה על העולם. כמ"ש, כאייל תערוג על אפיקי מים. וכשצריכה ללדת, היא סתומה מכל הצדדים, ושׂמה ראשה בין בִּרכיה, וצועקת ומרימה קולות. והקב"ה מרחם עליה, ומזמין לה נחש אחד, שנושך בערוותה, ופותח אותה, וקורע לה אותו מקום, ויולדת מיד. בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'. ויושַע ה' את ישראל מיד מצרים, ויַרא ישראל את מצרים מת."

(זוהר לעם, בשלח, וייסע ויבוא ויֵט, 182-183)

קריין: 11. כותרת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

"בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

יש להבין: מה שייך כאן לומר ענין "ויאמינו", שמובן, שהנס של יציאת מצרים וקריעת הים, הביא את ישראל לאמונה גדולה יותר ממה שהאמינו קודם? והלא אמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו", שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא. אם כן, משמע שיציאת מצרים היה ענין של ניסים גלוים, המביאים לידיעת ה', שזהו היפך מהמובן של "אמונה", כי אין פירושו למעלה מן הדעת. וכשרואים נסים גלוים, קשה מאד להיות אז באמונה. כי אדרבה, אז הוא התפשטות הדעת. אם כן מהו הפירוש של כתיב "ויאמינו בה'"? רק יש לפרש על דרך הפירוש של "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". והפסוק מספר בשבחן של ישראל, שאפילו אחרי שראו הנסים הגלוים, לא נגרע אצלם העבדות ה', שהוא על דרך האמונה ולמעלה מן הדעת. וזה הוא עבודה גדולה, לאחר שזוכים ויכולים לעבוד את ה' בדעת, ואז לאחוז בדרך האמונה ולא לזלזל בו כלום."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר קנא. וירא ישראל את מצרים) [ספר פסח. ע' 44]

קריין: אתה רוצה לסכם?

לסכם עוד מוקדם האמת, אנחנו נמצאים באמצע בדרך. צריכים לראות את הדברים האלה, שהם יוצאים מגדר הלו"ז הרגיל, אבל יש בכל דבר רוחני, חלק מכל הדברים. כמו שאנחנו לומדים, אין לך נקודה שהיא לא כלולה מעשר, או איזה מצב, שלא כלולים בו כל ארבעת המצבים, ארבע הבחינות העיקריות, או עשר הספירות ולכן גם במצב שלנו כאן. לכן גם בגלל החברים שלנו, יש כאלה שנמצאים בתחילה, יש באמצע, יש שכמעט ביציאה מהמצרים, יש כאלה שכבר נמצאים ממש מעליו, אבל בסך הכול באמת אנחנו עוברים לידה חדשה. זה תהליך, זה לא כמו שהוא קרה לפי סיפור יציאת מצרים, שהוא קרה בבת אחת, בלילה אחד.

כדאי לנו לקרוא אפילו את המקור, את התורה במקום שבו יש לנו את כל הסיפור הזה של יציאת מצרים, שיהיה לכולנו איזה מין סיפור לפנינו. בכל זאת מתבססים עליו, אין מה לעשות. התורה היא תורה ולכן עוד נעבור על זה. אולי תכינו [לקריאה] את התורה למחר, שנקרא אותה עם התרגום, עם כול מה שצריך להיות בזה. שזה יהיה כחומר לימוד ואנחנו נקרא אולי לא בפעם אחת, כי זה סך הכול סיפור ארוך, אבל כדאי לנו מאוד.

תלמיד: מאיפה אתה רוצה להתחיל לקרוא את הסיפור?

אנחנו נמצאים בזמן המוגבל ואני לא חושב שמבראשית. אבל מסוף המכות ועד ההתקרבות להר סיני.

נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. ובינתיים, נלך לישון, כדי לקום לשיעור הבא בכוח ובביטחון,

(סוף השיעור)