שיעור בוקר 26.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 26.09.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/UHa62OoF?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', רשומה 625, "מצות סוכה"

"דרגות הסולם", כרך ב', עמוד ס"ט. למה מצות סוכה היא כנגד כל המצוות? פשוט כי סוכה מסמלת לנו אמונה, ואמונה זה מסך ואור חוזר, שלפי מסך ואור חוזר אדם יכול לקיים את המצוות. השפעה לבורא נקראת מצווה, ההתאמה לבורא נקראת מצווה, דבקות בבורא נקראת מצווה. זאת אומרת, עבודה עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע שאפשרית רק לפי גודל המסך ואור חוזר.

לכן הוא אומר וכל בוגדיה, שמקבלים קללה, זאת אומרת מי שלא מסוגל לעבוד בכוונה על מנת להשפיע, שאין לו מסך ואור חוזר, אין לו אמונה, אז הוא מקבל קללה במקום ברכה.

"כי לכל שומריה לא יארע את תקלה", זאת אומרת, העיקר זה לשמור, לשמור על האמונה, שהאמונה תהיה יותר מידיעה. זאת אומרת, תמיד לדאוג לכוונה בעל מנת להשפיע, שגודל הכוונה על מנת להשפיע רק היא תהיה הגודל של הכלי, שבה האדם עובד.

תלמיד: תמיד אמונה זה הדבר הראשון שחשוב להשיג, למה דווקא בסוכות זה כל כך מיוחד?

זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים להשיג, אין חוץ מאמונה, "צדיק באמונתו יחיה" וכן הלאה. חוץ ממסך ואור חוזר, אור הבינה שבו מתלבש אור החכמה, חוץ מזה אין יותר, לכן לזה אנחנו צריכים לדאוג.

למה זה עניין של סוכות? כי אחרי שבן אדם עבר את יציאת מצרים, וקיבל תורה, ובאור התורה ראה את עצמו כחלש ונבזה בתכונות הראשונות שלו שבהן הוא נברא, והגיע להכרת הנשמה שלו בצורה המלאה ביום הכיפורים, מגיע עכשיו שלב שהוא מתקן את עצמו, והשלב הזה נקרא "סוכות". סוכות זה סכך, וסכך זה מסך ואור חוזר, עניין של הצל, "בצלו ישבתי ופריו מתוק לחכי". זאת אומרת, ליהנות מהצל, ליהנות מהשפעה לבורא ולא מהאור שבא ללא התלבשות בצל, ללא התלבשות באור הבינה, אלו הסימנים.

העניין פשוט מאוד. בעצם אנחנו צריכים לראות את זה בכל מצווה, ובכל שאלה שישנה, אין חוץ מאור, כלי ומסך ביניהם. הכול מצטרף לאותו דבר, רק לפעמים אנחנו לא כל כך יודעים על מה מדובר, אם נלך לפרט את המצוות.

כי סתם בכללות איזושהי מצווה גדולה כמו סוכה שהיא שקולה כנגד כל המצוות זה מילא, זה ברור, ואפשר לדמיין את זה בקלות. אבל יש מצוות שמדברות על תיקונים פרטיים של הכלי בצמצום ב' שמצרפים את האח"פ דעליה, ועושים תיקון על יסוד ולא על מלכות, וכל מיני, אז שם זו כבר בעיה איך לתפוס לפעמים את הדיוק ואת המצבים הפרטיים שישנם. אבל בסך הכול, גם בהן וגם בכל הפעולות הרוחניות, פעולות רוחניות נקראות מצוות, סך הכול מהות הפעולה היא תיקון המסך, גודל המסך הזה נקרא גודל האמונה, ובתוך האמונה כבר מקבלים ידיעה, התגלות האלוקות.

וגם יש התגלות האלוקות לפני האמונה, לצורך האמונה. זה נקרא "דע את ה' אלוקיך ועבדהו", שאנחנו צריכים להתגלות האלוקות גם כדי שמזה יצטייר בנו מסך, שזה יבנה בנו מסך. אם לשם זה אנחנו מבקשים שה' יתגלה, אז הוא מתגלה, ואז האדם נכנע, וההכנעה הזאת זה המסך שלו.

קריין: מאמר "ענין אושפיזין".

ענין אושפיזין

"ענין "אושפיזין" אאמו"ר זצ"ל פירש, שזהו ענין המובא בזהר הקדוש, אורחא למעברי ביה, שאור החכמה אינו יכול להאיר בקביעות.

וזהו ענין "מזל", שבני חיי מזוני - במזלא תליא מילתא, כמובא בתלמוד עשר הספירות (חלק י"ג)," זה צריך לתקן קצת, בחיי ובמזוני. צריך לראות את הפסוק בדיוק. "שהוא מלשון "יזל מים מדליו", שענין נוזל, שהוא רק בבחינת טיפין טיפין, היינו שאינו מאיר, אלא בהפסקות. מה שאין כן קילוח זה שמאיר בלי הפסק.

לכן האורחין אוהבים שיהיה לו מקום רחב. מה שאין כן כשהם באים והמקום הוא צר, אין הם יכולים להכנס.

והכוונה היא, שאור החכמה אינו יכול להאיר, אלא בהתלבשות החסדים. וחסדים נקרא רחב, כמבואר בתלמוד עשר הספירות. ואור החכמה נקרא בחינת אושפיזין, כנ"ל. לכן, אם אין לו חסדים, אין הוא יכול להתלבש."

זאת אומרת, עד גמר התיקון כל התיקונים שלנו הם תיקונים בטיפין טיפין מפני שלא יכולים לעשות זיווג בכלי מלא. זה לא שיש הפסקות, קצת כן וקצת לא, קצת כן וקצת לא, עניין הטיפין טיפין הוא לא בהפסקות כמו שאצלנו, יש ואין, יש ואין. אלא טיפין טיפין הכוונה שעובדים עם הכלי שהוא לא שלם. וכשעובדים לא עם המלכות אלא עם מלכות שכלולה ביסוד, זה נקרא שעובדים עם הכלי, שהכלי הזה זה שערות, ומים שיורדים זה נוזל. זאת אומרת הכלים, האור חוזר, האמונה, הם כאלו שעדיין לא יכולים לרדת בהם אור חכמה ללא הגבלה בקילוח.

ולכן כתוב "שבני חיי מזוני - במזלא תליא מילתא", זאת אומרת זה תלוי רק במזל, רק בהגבלת הכלים האלה, שאז עיקר העבודה הוא בשמירת הכלים, שלא להרחיב את הכלי יותר ממה שאפשר לעבוד איתו בצמצום ב' עד גמר התיקון, שלא לנגוע בל"ב האבן.

תלמיד: אתמול אמרת שהדבר הראשון הוא לשבור את קליפת האני.

לפי זה שאנחנו צריכים להתחבר כולנו לכלי אחד, וכל אחד שחושב שהוא גדל, אז אולי בטעות הוא חושב שהוא גדל, כי אף פעם אין דבר כזה שהאחד גדל ונעשה יותר גדול ויותר גדול. אלא הוא גדל מזה שמתחבר עם השני, עם השלישי, עם הרביעי, זה נקרא שהוא גדל.

הסטיגמה הזאת שאני יכול לגדול לא על חשבון התחברות עם אחרים, אלא אני בעצמי יכול לגדול, אפילו שאין אף אחד, זה אין. וזה מאוד פשוט, האדם הראשון נשבר לרסיסים, לחתיכות קטנות, אם נחבר אותם יחד, אז זה יהיה כלי גדול, אם לא נחבר אותם יחד, אז כל רסיס יישאר כמו שהוא. הוא לא יכול לגדול, אין דבר כזה לגדול. איפה הטעות שלנו? לגדול כן, בבקשה, תתחיל לחבר אותו לכלי כמו שהיה קודם. זה כמו קנקן גדול, איך אתה יכול לעשות שכל חתיכת חרס שבו עכשיו תגדל, או תיקח חתיכת חרס אחת ותבנה אותה לכלי שלם? אתה חייב להדביק את כל החלקים שנשברו.

את זה אנחנו לא תופסים, לא רוצים לתפוס, הטבע שלנו לא מאפשר לנו. אבל פעם אחר פעם כשחושבים על זה עוד קצת ועוד קצת, ונותנים לעצמנו כל מיני פירושים, מדמיינים את הדבר הזה, אז מתחילים לראות שאין ברירה, שהכלי שלי הוא בעצם נמצא אצל אחרים. ככל שזה שנוא עליי ואני לא מסוגל בכלל להבין את זה, ובעוד רגע אני שוב שוכח, אבל כך זה בעצם קורה.

מתוך זה הוא אומר שהבעיה שלנו בעבודה, ובכלל כל העבודה שלנו מתחלקת לכמה שלבים. השלב הראשון הוא לשבור את האני שלי, הכוח שמבודד אותי מאחרים, שזה לשבור את החומה הזאת. ואחרי שאני שובר את החומה, מתחבר עם אחרים שזה נקרא לפרוץ חומות, אני מתחיל לראות שבחבר יש את הכלי שלי.

מה זה שהכלי שלי אצל החבר? שהחסרונות שלו, הרצונות שלו, הדברים שמדאיגים אותו, הם בעצם אותם הרצונות, אותם הנתונים שאיתם אני צריך לעבוד כמו עם הנתונים שלי. כלומר אני אבטל את דאגותיי, אתחיל לחיות בדאגות שלו, זה נקרא שאני עובר מהרשות שלי לרשות שלו, אני לוקח את זה ממנו, וזה נקרא שאני הולך להתחבר עימו.

העבודה הזאת היא עבודה שאנחנו ודאי לא מסוגלים לעשות. ושוב יש כאן טעות, אדם חושב "כך כתוב בתורה, לכן אני חייב לעשות". הוא הולך ומשתדל, רואה שאין, ונשבר. ובאמת הוא צריך להשתדל ולהישבר רק מזה שהוא לא מסוגל. וזה שהוא לא מסוגל יביא אותו למצב שיבקש מהבורא, שהבורא יעשה את הדבקות שלו בחבר.

כאן העניין הוא, כשאדם עובד על התחברות עם השני, ויש הרבה שעשו כך בהיסטוריה, הנוצרים עובדים כך, היוונים העתיקים, וכל מיני כאלה רצו לעשות מין עבודה כזאת, אבל העבודה נעשית אז בחסר. הם הולכים להתחבר עם השני בלי להגדיל את גדלות ה' בעיניהם, אותם אלה שטועים ובסופו של דבר עוזבים את דרך הקבלה.

כשאני צריך ללכת ולהידבק בחבר, לקחת את החסרונות שלו, ולהשתדל לחיות עם הדאגות שלו, אני עושה את זה רק למען התחברות עם הבורא. בעל הסולם כותב על זה, שאם לא עושים את זה, אז זה כמו שרצו ברוסיה לבנות את הקומוניזם או בקיבוצים, וזה מביא להרס. אלא אם אני עושה את זה כדי להתחבר בסופו של דבר לבורא, וזה ככלי עזר בשבילי, כאמצעי, אז כל הזמן אני צריך להגדיל את חשיבות הבורא, את הגדלות שלו. ואם אני רואה שלא הולך לי עם החבר, אז אני צועק לבורא שיעזור לי.

הבורא מתגלה, והגילוי שלו לא מביא לי שלווה ומילוי, אלא הגילוי שלו מביא לי מסך, מביא לי יכולת כן להתחבר עם השני, לחבר את הכלי שלי עם כלי שדומה לי, עם עוד אחד, ולהגדיל את הכלי. כשהגדלתי את הכלי, אני כבר מתחיל באמת להרגיש את הבורא. חוץ מזה שהרגשתי אותו קודם כתיקון, עכשיו אני מתחיל להרגיש אותו כמילוי. מה זה מילוי? היכולת בי לעשות משהו בשבילו.

העבודה חייבת להיות בשני מסלולים מקבילים, להשתדל לעבוד בעל מנת להשפיע עם הזולת, ולשמור על זה שהדבר הזה יהיה רק כאמצעי להגיע להשפעה לבורא.

תלמיד: מה זה שהוא כותב "שאור החכמה אינו יכול להאיר, אלא בהתלבשות החסדים"?

הוא כותב בסוף המאמר הזה, שאור חכמה לא יכול להאיר אלא בהתלבשות של אור החסדים.

אור חסדים הוא אור חוזר שבא מהכלי מעלה, והאור החוזר הזה הוא הכלי במקום הרצון עצמו. הרצון עצמו אחרי צמצום א' נפסל מלהיות כלי קבלה, ובמקומו בא מסך ואור חוזר, תמורתו, כך הוא כותב. והאור החוזר הזה שעולה מהמסך ומעלה ועכשיו משמש ככלי הקבלה, הוא נקרא אור הבינה, אור של אמונה וביטחון, אור החסדים. למה חסדים? כי בעצם אתה רוצה בפעולה שבה אתה מעלה את האור החוזר הזה לעשות אותה פעולה כמו שהבורא עושה פעולת חסד כלפיך. לא שאתה עושה איתו חסדים, עושה לו חסד, אלא אתה דומה לתכונת החסד שלו.

לכן אי אפשר שיאיר אור חכמה אחרי צמצום א' בתוך הרצון לקבל, אלא אם כן ברצון לקבל מתלבש מקודם אור חסדים. במידה שאור חסדים מתלבש בתוך הרצון לקבל, רק באותה מידה, רק באותם מקומות, רק באותו כוח ועוצמה של אור חסדים, יתלבש בו אור חכמה המתאים לו.

תלמיד: זה אור פנימי?

אור פנימי שמתלבש בכלי הוא כבר אור חסדים שבו מלובש אור חכמה, או אור ישר שמתלבש באור חוזר. זה היינו הך.

תלמיד: מה מהות הקשר בין הסוכה והסכך לבין אמונה?

סכך ואמונה זה אותו דבר.

תלמיד: מה מהות הקשר בין סכך לאמונה?

אם זה אותו דבר, אז איזו מהות וקשר יש, זה אותו דבר. אם היו שני דברים, אז היית אומר מה הקשר. אבל זה לא קשר, זה פשוט היינו הך.

תלמיד: אבל סכך זה דבר גשמי, ואמונה זה דבר רוחני.

הסכך שפה הוא דבר גשמי? אנחנו לא מדברים על הסכך, אנחנו מדברים על סכך שהוא המסך שאדם בונה מעל לראשו. הסכך הזה, אלו דברים שהיו פעם חיים, צומחים, שמתו ונעשו כדבר שכבר גמר את החיים שלו. פעם אדם היה נהנה מזה, והדבר הזה מת ונמצא עכשיו ללא רוח חיים. אדם לא מרגיש בו חשיבות ולא מרגיש שהוא ראוי בכלל להתקדמות. עכשיו הוא לוקח את הדברים האלה, הלא חשובים, שנראים לו כמתים, ומעלה אותם מעל לראשו. הוא הולך בידיעה שהדברים לפי הרצון לקבל הם כמו סכך.

מה זה סכך? אלה סתם דברים שאין להם שום שימוש. חתיכות עצים, עלים, ענפים שאין בהם ממש שימוש. אפשר לשרוף אותם, לחמם מים, מה אפשר לעשות בדברים כאלה? לבנות מזה אי אפשר, כי סכך לא בונים מדברים שראויים לשימוש רציני, כמו עץ ממש. יש על זה כל מיני חוקים.

אדם מעלה דברים שלפי הרצון לקבל אין בהם שום חשיבות, מעל לראשו, זאת אומרת שהוא הולך באמונה למעלה מהדעת. הסכך הזה נקרא אמונה, והדעת שלו נמצאת בפנים, בתוך הסוכה, והוא מוכן לעבוד עם הדעת שהיא פחות מאמונה, או לפי גודל האמונה הוא מוכן להפעיל את הדעת שלו. זה נקרא שכל הכלי דקבלה שלו נמצא תחת שמירת לא לקבל לעצמו, תחת שמירת הסכך, תחת שמירת המסך. ואז הוא יושב בצל הסוכה, ש"צילתה צריכה להיות יותר מחמתה", זאת אומרת שאור השמש צריך להיות במיעוט, כמעט ולא.

אצל הרב'ה היו מכסים את הסכך בלייסטים כאלה צרים, דקים, והרב'ה דאג שיחברו אותם קרובים אחד לשני עד שכמעט ולא נראה אור, לא שמים, לא כוכבים. כשבאתי, התחלתי לשאול למה זה, זה ממש נראה כמו בבית. אומנם התקרה לא יפה, אבל זו ממש תקרה. אז סיפרו לי שכך היה נהוג לעשות אותה, ממש צפופה מאוד. זה גם סימן שעוצמת החסדים, עוצמת הסכך גדולה מאוד ולזה צריך לדאוג, ולא כמה אור יעבור דרכה. זה הרמז.

תלמיד: האם בסוכה עוברים על מצוות לא תעשה?

אתה שואל, האם כשאני עובד על מצווה גשמית, בונה סוכה, מקשט אותה, נמצא בה ועושה את כל ההידור שיש בה, האם אני לא עובר על איסור לא תבנה לך כל פסל ודמות, כלומר אני מתקשר לחומר יותר מאשר לרוח.

אם הבעיה שלי היא לא להתקשר לחומר יותר מאשר לרוח, אלא לראות בחומר רק רמזים על הרוח, ושהרמזים האלה שהחכמים כתבו רק יביאו לי שאלות על הרוח, איך אני צריך להיות בפנים ביחס לבורא, ביחס לתכונות הפנימיות שלי, אז באמת אני משתמש גם בענפים ובפשט בצורה הנכונה לצורך ההתקדמות שלי.

אבל אם אני באמת עוזב את כל עניין הרוחניות שבמצווה והתקדמות על ידי המצווה, חיבור המעשה הגשמי עם הכוונה הרוחנית ועם היכולת הרוחנית להתקדם, אז נכון. אז אני סתם בניתי סכך יפה, סוכה יפה, אני יושב בפנים, אוכל ושותה, ולא חושב על התקדמות רוחנית. לא הייתי אומר שזה פסל ודמות, שזה דבר אסור, אבל התועלת מזה היא רק מזה שאי פעם יבוא לי בכל זאת רצון להשיג סוכה ברוחניות, לבנות אותה בתוכי.

כמו שכותב האבן עזרא, שכל המצוות שנתנו לנו, הן לא כדי לעשות בהן, כמו שאתה אומר, הידורים, אלא לתקן את הלב. אז אם אדם מתייחס גם למצוות הגשמיות, לולב, אתרוג, סכך, לתיקון הלב, שגם על ידי זה הוא רוצה עוד קצת יותר להתקשר לפנימיות, לרמזים שיש בכל הענפים הללו, אז זה באמת פועל טוב, ואז הוא באמת מקדש גם את העולם הזה, וכל העולם כדאי לו. אבל זה רק למי שלוקח את כול מה שיש בעולם הזה לצורך ההתקדמות הרוחנית.

אנשים חושבים שאנחנו נגד המעשים. אנחנו לא נגד המעשים, אצלנו המעשים נחלשים, נכון, מפני שאנחנו חושבים וכל הזמן דנים איך לעשות את הדברים ברוחניות, בפנימיות, ולקיים אותם בתוך האדם. אבל אם אדם כבר נמצא בתוכו ברצונות לקיים ולעשות, להגיע לקיום רוחני, אז הדברים הגשמיים האלה לא מפריעים לו. דווקא להיפך, הם עוזרים לו שוב לחזור על הכוונות שלו אם הוא בורח מהן. הוא מוצא בהם עוד כל מיני דקויות ודברים נחמדים שגם הם מקשרים אותו בכל זאת עם אותו רעיון.

אז יש תקופות ראשונות שאדם מאוד מזלזל בגשמיות ובקיום הדברים הגשמיים, ואחר כך זה כביכול חוזר בחזרה. זה יבוא, לא נורא. כדאי יותר לצעוק על זה שאנחנו לא מקיימים ברוחניות, כי זה עניין ההשפעה לבורא. ובגשמיות זה יבוא, אם הוא לא עוזב את זה. אבל רצוי להשתדל במקביל, למרות שבאמת, פעם זה צולע, פעם זה צולע.

תלמיד: השפעה לחבר, איך זה בא לידי ביטוי בצורה רחבה יותר מאשר במצבים מסוימים, קטנים, שקורים פעם בהרבה זמן, שאני מקדים את הצרכים שלו? נגיד חסר לשנינו משהו מסוים, ואני אעדיף אותו על פניי. איך זה בא לידי ביטוי בצורה יותר רחבה, לעתים יותר תכופות?

איך אני יכול להגדיל נחיצות להשתתף בצער החבר, לעבוד בתוכו עם הרצונות שלו עם המנוע שלי? נגיד שאני לוקח את הדברים שלך ומעביר אותם עם האוטו שלי, עובד עם המנוע שלי על הבעיות והצרות שלך במקומך.

קודם כל כדאי לדעת שכל העולם עושה כך, רוצה או לא רוצה. כולם עובדים את ה', רוצים או לא רוצים, ומקיימים את הדברים האלו, ואנחנו כולנו מה שנקרא "מתפרנסים זה מזה". אף אחד בסופו של דבר לא עובד לעצמו בכלום, כולם נמצאים בגמר התיקון וכך עושים.

אלא המטרה שלנו היא להגיע לעבודה הזאת בהכרה. לא רק לראות שאני עושה את זה מטעם שהטבע מחייב והבורא כך סיבב ומסדר לי את זה, אלא שאני בעצמי רוצה את זה לעשות, ואז לפי גודל הרצון הוא יפתח לי ויראה שבאמת אני כבר נמצא בזה.

איך לעשות את ההתקדמות שלי, לראות את המצב הנכון והאמיתי, שההשפעה שלי לאחרים קיימת? זה לתקן את הרצון שלי שאני באמת ארצה להשפיע לאחרים, ואז אני אראה שאני באמת נמצא בהשפעה. איך לרצות להשפיע לאחרים? כנראה שאני צריך לראות שזה דבר חשוב שכדאי לי, כי אני הרי נמצא עכשיו ברצון לקבל. מה זה נקרא כדאי? כדאי זה עניין הכדאיות שבא כתוצאה מהפרסום.

אני מבין שבעולם הזה חשוב ליהנות מבית, מאוכל, מאישה, ממשפחה, מילדים, דברים בהמיים אני מבין שכן נותנים תענוג. הגוף מבין את זה, אני לא צריך לזה שום חכמות. אבל כבוד, כסף, איזו מדליה, דווקא אוטו כזה ולא אחר, לא ללכת בפיג'מה אלא בסמוקינג, כל הדברים האלה הם הרי דברים מלאכותיים שאנחנו מקבלים את החשיבות שלהם בגלל שהם חשובים לאחר. הוא חושב שזה חשוב, אני כבר מקבל את זה, גם בעיניי זה נעשה חשוב, ואני עובד כל החיים לשם זה.

להגיע לספק את עצמי בדברים הנחוצים זו לא בעיה, אפשר כמעט ולא לעבוד, בקלות אפשר. אלא כל החיים שאנחנו עובדים, אנחנו עובדים בגלל שאחרים אמרו לנו שכדאי לנו לעבוד כדי להשיג דברים שחשובים להם. הם נעשים גם חשובים לי, ואז אני נמכר כעבד לדעת החברה. אני רואה שהחברה יכולה לחייב אותי לאיזה ערכים שהיא רוצה, ובשבילם אני אהרוג את עצמי כדי להשיג אותם.

אם כך, אני צריך לחפש חברה שהערכים שלה לרוחניות יהיו הגבוהים, הגדולים ביותר, ושהיא תשפיע עליי דווקא את סדר הערכים שלה. איפה הרוחניות, איפה הגשמיות, מהי בדיוק הרוחניות לעומת הגשמיות, עד כמה זה לעומת זה חשוב, ואז זה ייכנס בי ויחייב אותי לכל עבודה שלא תהיה. אנחנו יכולים לקחת ילד ולחנך אותו, לעשות ממנו מה שאנחנו רוצים. הכול תלוי בקבוצה, בחברה, איפה שנכניס אותו.

תלמיד: לא ברור עדיין איפה בקבוצה הפנימית, ואני לא מדבר איתך בחיי היומיום איפה זה בא לידי ביטוי שאני משפיע לחבר?

איפה בקבוצה שלנו יש ביטוי שלי להשפעה לחבר?

תלמיד: את זה, אפילו לא.

אתה מזהה את זה אם אתה רוצה לראות את זה. אתה רוצה או לא רוצה, אתה עובד בקבוצה. אתה עושה תורנויות, אתה משתתף באיזה עבודות כלליות, אין דבר כזה שאתה לא עושה כלום לגמרי. ראיתי אותך מחלק תה פעם, משהו כזה.

אז יכול להיות שפעם בחצי שנה אתה חילקת תה. עכשיו השאלה, כמה הכנסת לזה כוונה מה זה צריך לתת לך? אם לא הספקת, לא יכולת, לא חשבת על הכנסת כוונה לתוך המעשה, צירוף כוונה למעשה, אז החברה אשמה, לא אתה. החברה אשמה בזה שלא סיפקה לך נחיצות, כוונה על מנת להשפיע. והחברה בעצמה שלא משפיעה עליך, היא תלויה גם בך, עד כמה דרשת מהחברה שהיא תשפיע עליך, זה דבר ההדדי.

תלמיד: האם יש איזה תועלת איך להתחבר לחבר?

אנחנו נראה שבסופו של דבר אם תיקח את כל העצות של בעל הסולם והרב"ש אתה יכול לכתוב אותם על פני דף אחד, שני דפים סך הכול, ואיך שלא תסתובב עם האגו שלך, שהוא מבלבל אותך באותם הדברים שאתה נכנס בהם, העצות האלו יספיקו לך בתור תשובה, הבעיה שאנחנו רוצים לברוח מהם.

תלמיד: האם יש איזה תועלת להתחבר עם מישהו מפני שהוא גדול בעיניי, להתחבר עם חבר לפני שאני מגדיל אותו?

האם חשוב להתחבר עם החבר עוד לפני שהוא גדול בעיניי? יש פה כמה דברים. קודם כל, אם הוא לא חשוב עדיין בעיניי האם אני יכול להתחבר עימו בכלל. אז מה זה נקרא התחברות? זה דבר אחד ודבר שני, אם אני יכול לעבוד בכפייה? אומרים שכן, ודווקא מתוך הכפייה הזאת אז באמת שומעים שכדאי ואפשר לעשות התחברות.

אף פעם אדם לא צריך לחכות שיבוא לו איזה רצון מלמעלה ואז לפי הרצון הוא יעבוד, כי לעבוד לפי רצון זה נקרא "בהמה", לעבוד לפי הרצון זה נקרא שאתה כבר לא עובד, אלא אתה מבצע את הרצון של מה שנתנו לך מלמעלה. אלא העבודה שלנו היא "שיהיה רצון מלפניך". אתה מבין? זאת אומרת, לעשות כל מיני תחבולות שאני אקבל רצון מסוים, ודאי שהכוונה היא להשפיע.

אתה לא מסכים, אתה רוצה קודם לרצות ואחר כך לעשות? אז לרצות ואחר כך לעשות זה לא נקרא שאתה עושה בכלל.

תלמיד: מה אני מקבל מהחבר אם אני מקבל אותו בכפייה?

כשאדם הולך להתחבר עם החבר בכפייה, מה זה בכפייה? נגד הרצון. נגד הרצון אתה לא יכול לעשות כלום, אלא אתה משתדל להתחבר נגד הרצון שלך ומגלה שאתה לא מסוגל. ואם יחד עם זה החברה מגלה לך, שזה הדבר החשוב ביותר ובלי להתחבר עם החבר אתה לא מסוגל להגדיל את הכלי שלך ולקבל את האור, והכלי שלך גדל על חשבון התחברות עם עוד ועוד ועוד ועוד חלקי כלים דאדם הראשון, ואז אתה רואה שלהתחבר עם החבר זה דבר חשוב, נחוץ. וזה הדבר היחידי שאפשר מצדך לבצע מלמטה כדי לקבל שפע מלמעלה. אז אתה פונה סוף סוף לבורא וצועק לו שהוא יעזור לך להתחבר עם החבר, נגד הרצון לקבל שלך. אז הבורא מתגלה ואתה נכנע. זאת אומרת, הרצון לקבל שלך נכנע לגדלות הבורא, ואז אתה מתחבר עם החבר, כי כשהבורא מאיר אין קושיות, אין בעיות, הכול מסתדר, הרצון לקבל מיד מושתק וזהו, הוא לא צועק. אין מה לעשות, כי הרצון לקבל הזה הוא האחוריים של אותו בורא.

אז תכלס הסיכום, אף פעם אדם לא צריך לחכות שיבוא רצון כדי לעבוד עם הרצון, אם הוא חושב על זה הוא פשוט לא מבין שלפי הרצון עובדים הבהמות, ולפי הרצון עובדים דומם דקדושה מסות, זה קל. אבל לא מקובל מי שנכנס לרוחניות עובד לפי הרצון. הוא עובד שיהיה רצון, הוא בונה את הרצון, וכשהרצון נבנה כבר על ידי האור אין מה לעשות יותר, הוא מיד מתחיל מדרגה חדשה שיבוא רצון חדש.

תלמיד: יש קשר?

תראה, אנחנו פעם נקווה באמת, אולי, בעזרת ה', בסוכות הבא כבר נוכל לפתוח "חומש" ובאמת לקרוא מה שכתוב. ככה אתה יודע בפשטות, לא לעומק ממש, אבל לספר כל שלב. לא איזשהו משפט אחד לקחת שאנחנו מבינים אותו, והמשפט הבא ועוד כמה דפים כבר לא. ושוב משפט כן. אלא כל מילה, כל משפט, איכשהו לפרש לפי רוחניות, פשוט לספר את זה, להסתכל בו ולספר על מה שקורה בתוך הנשמה. יכול להיות שנוכל את זה לעשות כבר, לפני זה לא הייתי ממליץ בכלל לפתוח "חומש", זה רק יבלבל.

תלמיד: דיברת אתמול קצת על לשבור את הגאווה, שזה מה שחסר לנו. אנחנו לא נוהגים להוריד גאווה, איך להפוך את זה לאמצעי ממשי, מעשי?

לא, זה לא נכון שאנחנו לא הולכים לשבור גאווה. זאת אומרת, נכון שאנחנו לא פועלים בצורה ישירה נגד המידות הלא מתוקנות שלנו כדי לתקן אותן, מפני שבלתי אפשרי לתקנן על ידינו, לתקנן אפשר רק על ידי האור המחזיר למוטב. בכמה שהאור מאיר, במידה שהוא מאיר הוא הופך את המידה לכנגדה, מחליף את הכוונה.

לכן אין לנו מה להתייחס בכלל לטבע שלנו, לכוונות שלנו, לרצונות שלנו, בכלל אלינו, אין מה להתייחס, אנחנו צריכים לפנות לבורא, שהוא כבר יטפל בזה. אלא כדי שנפנה לבורא שיטפל בנו, אנחנו צריכים להגיע להכרת הרע. להכרת הרע גם מגיעים באור ה'. כשהאור מאיר, אז אני באורו מבין עד כמה אני ההיפך מהאור, כי האור והחושך שקולים יחד זה כנגד זה.

במסכת "פסחים", ממש בדפים הראשונים, דנים מתי מתחילים לבדוק את החמץ, מזה מתחילים, אור לארבע עשרה בודקים את החמץ לאור הנר, וקוראים שם "אורתא". "אורתא" זה נקרא חושך ולא אור. זה אור, רק זה נקרא חושך בארמית, מפני שארמית היא ההיפך מעברית, האחוריים של העברית, הדבר ההפוך מעברית. אז יש עניין כזה, שמה שבעברית זה אור, בארמית זה חושך. הפירוש של המילה בעברית הוא כאילו מצד הקדושה, ובארמית אותה מילה, יכולה לסמן לנו את ההיפוך.

תלמיד: גם בתוך האורות של סוכות, בתוך זה שעושים פה המון, נוצר מצב שכל אחד באיזושהי צורה מתבודד בתוך "אני עשיתי", או "אני שייך לזה", "ואני עשיתי", או "אני חשוב", וזה באיזושהי מידה ממש הופכי למצב שמקבלים את האפשרות לפרוץ. כאילו יש פה איזשהו משקל כזה, וחסר עוד משהו שבאמת ייצור פריצה החוצה של כל הקבוצה, ביחד.

בסופו של דבר אין לנו על מה לעבוד אלא רק נגד השכחה. אנחנו שוכחים שלהידבק, דבקות החברים יוצרת כלי. אין כאן שום מעשה שיכול להביא אותנו למטרה חוץ מזה. לכן מי שלא נמצא בתוך חבורה, שעובדים שם על הרעיון הזה, אז הוא פשוט באפס תקווה. שום דבר לא יעזור, הוא יבוא אלינו בעוד 30 שנה, ויגיד אני חבר ותיק ב"בני ברוך". נכון, וותק יש לך, אבל חוץ מוותק, כלום.

אז איך לעבוד נגד השכחה? אולי תדביק תווית לכל אחד ואחד, "האם אתה חושב עליי?", שכל אחד מהחברים יראה, תזכיר לו על זה. אני לא יודע מה, אבל זה עניין רוחני, שאם כולנו נחשוב על זה, הדבר הזה יהיה באוויר, האוויר יהיה ככה סמיך מהחשמל הזה, וזה נקרא התקפה.

הוא כותב בהרבה מקומות ששכחה זה מלאך. זה שם של מלאך, שכחה. זאת אומרת, זה כוח מיוחד שכל הזמן מסתיר, כל הזמן סותר, כל הזמן הורס, ובזה הוא כל הזמן עוזר לנו לבנות שוב ושוב הבחנות חדשות, עד שהן יתחברו לאיזה מוצר כזה מלא, מוגמר, ואז השכחה כבר לא תעבוד, אלא כל הפעולות שבהן איבדנו את זה כאילו, דבקות בחבר, לרעיון, לבורא, מתוך החשיכה, אז כולן יצטברו לאחד. אבל פתרון אחר אין.

תלמיד: בעל הסולם כותב שמצוות סוכה מסמלת את האמונה ובגלל זה היא מעבר לכל שאר המצוות. מצד שני, אנחנו לומדים שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" זה מה שמעבר לכל המצוות.

מצוות סוכה היא לא מעבר לכל המצוות, וגם "ואהבת לרעך כמוך" היא לא מעבר, אלא הן כוללות. כוללות, זה לא יותר מיתר המצוות. כי אם אתה אומר יותר מהמצוות, אז יש לך תרי"ב מצוות, ומצווה מספר תרי"ג היא כנגד זה יותר מהן. היא לא יותר מהן, היא כוללת את כולן. זו לא מצווה נוספת, זו לא פעולה נוספת, זו פעולה שמתגלה כסכום של כל הפעולות הקודמות.

יש עגבנייה, מלפפון, בצל, שום ופטרוזיליה. אתה חותך את הכול, נעשה לך סלט. סלט זה משהו חדש, אבל יש בו משהו חדש? חוץ מחיבור הדברים הקודמים, אין בו שום דבר. אותו דבר "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", או סוכה היא כלל של כל המצוות. תכלול את כל המצוות יחד ותקבל סוכה.

תלמיד: האם יש איזו מצווה שלא כוללת את כל המצוות, כמו שאנחנו מדברים על הרצונות, שכל רצון קטן מכיל את כל שאר הרצונות, אז איך בעצם אנחנו יכולים להתמקד בדרישה אחת הנכונה? לא לדרוש פעם אחת אמונה, ופעם אחת אהבת חברים, אלא לדעת באמת שיש דרישה אחת ולדעת כשאני ממוקד, אני ממוקד בה, וכשאני לא, לא.

הוא אומר כך, אני בהמה וקטנה, אין לי שכל ואין לי ריכוז ואין לי כלום. מה אתה רוצה ממני? ראש קטן. הוא צודק. וחוץ מזה אני מבולבל ובכלל אני ,אני, אני. תן לי משהו אחד, שאת האחד הזה אזכור וגמרנו. ובאמת כך אנחנו, אתה צודק, לא רק אתה. באמת נתנו לנו רק דבר אחד, "אין עוד מלבדו".

כל הזמן תחשוב על זה ומזה יבואו כל יתר הדברים, בלי שום ספק. אתה יכול את כל התורה להוציא רק ממשפט אחד. זה לא משפט, מהרעיון שאתה רוצה לחיות אותו, שאתה כל הזמן אוחז בו, זה נקרא שאתה חי אותו. תראה איך מזה מתחיל להתגלגל לך כל הסולם והמדרגות, זה ממש קצה החוט. אז אל תשכח את זה, וגם תזכיר לי.

תלמיד: עם כל המאמץ להתחבר לחבר, האדם עובר גם מצבים קשים בתוך עצמו. האם יש קשר בין הדברים, וכיצד ניתן לנצל זאת בצורה מקסימלית?

השאלה היא בקשר לייסורים, מי שמתחיל ללמוד קבלה, מרגיש שנכנס לייסורים גדולים ומתחיל לקבל כל הזמן על הראש, בית, אישה, בעבודה, כל מיני דברים כאילו באים פתאום אליו והוא ממש לא מוצא מנוחה והצלחה בשום דבר, אלא כל דבר נעשה קשה יותר.

אז דיברנו על זה ואמרנו, נכון שאדם כך מרגיש. האם בהרגשה הזאת יש רק הרגשה או מציאות ממשית? קודם כל, הרגשה זה מספיק, לא צריך מציאות ממשית או לא ממשית, ההרגשה היא הקובעת. בהחלט, הכול קורה רק בהרגשה. כי כל דבר שקודם היית מתעסק בגשמיות בשמחה או בהתלהבות או באיזה עצבים לשבור אותו ולעשות אותו כי ראית אותו כחשוב, או בעד או נגד. עכשיו לא בא לך, אתה לא רוצה, הוא כאילו חונק אותך, אתה לא יודע איך להפטר ממנו, אפילו מדברים הטובים שהיו קודם. אם בא לך עכשיו דבר גם טוב וגם רע כדבר שאתה לא זקוק לו, לא רוצה אותו, מיותר, זה מכביד עליך, זה דבר אחד.

דבר אחר, כמו שכתוב, "ישראל מזרזים את הזמנים", מקווצים את הזמנים, במקום 500 שנה אנחנו רוצים תוך 10 שנים נגיד, אנחנו רוצים מיד, אבל 10, 20 שנה, ניתן לבורא הזדמנות אם כבר נסלח לו, נחכה שיבוא בעוד עשרים שנה. חבר לא מסכים, אתמול הוא היה ממש באולטימטום תגיד מה לעשות וגמרנו. זה נכון, בצורה כזאת באמת יהיה בעשרים שנה.

אבל אם תוך חמש מאות שנה אנחנו צריכים לעבור כל מיני ייסורים, דרך תורה או דרך ייסורים, בואו נעשה חשבון. נגיד אנחנו צריכים לאכול תוך חמש מאות שנה אלף קילו צרות, ואם אנחנו עכשיו במקום חמש מאות שנה רוצים לעשות את זה בחמש שנים, זאת אומרת, פי מאה בפחות זמן.

זאת אומרת בכל רגע אני צריך להרגיש פי מאה יותר צרות. אתה יכול לתאר לעצמך כך להתקיים? אז אנחנו לא מרגישים פי מאה יותר צרות, אפילו מרגישים פחות צרות מהרגיל, רק הצרות האלו שמרגישים, אנחנו מרגישים אותן בעוצמה יותר כי אנחנו רוצים להרגיש את הרוחניות גם במקום הדברים הטובים וגם הדברים הרעים, הגשמיים, זאת הבעיה. כי אם הייתי רק מקצר את הזמן, אבל עוצמת הצרות הקודמת הייתה נשארת, גם זה מספיק לי כדי להרגיש שזה לא בסדר, שזה יותר גרוע מקודם. הגשמיות נמסה אולי. אין מה לעשות. נכון שמי שמתחיל לעסוק עם קבלה זה נקרא "אין סבלנות". אין סבלנות לא לעבודה, ולא למשפחה, לשום דבר.

רב'ה אומר על זה דבר יפה. בא חסיד הביתה ואומר שהוא נוסע לרבי, אז הוא אומר "פרנסה אין מספיק, את הבית צריכים להחליף, רהיטים להחליף, אני לא מספיק אוהב אותך, ובריאות, וכל מיני דברים, ניסע לרב'ה, אני אתן לו איזו צדקה טובה, אנשק לו את היד, הוא ייתן לי ברכה, אני אחזור הביתה, אני אוהב אותך יותר, הילדים יהיו בריאים, הבית, הפרנסה, הכול יהיה בסדר", כמה היא שמחה שהוא נוסע לרב'ה.

זאת אומרת, אנחנו מתחילים להרגיש כצרות את אותם הדברים שאדם רגיל עובד איתם בצורה ככה מעשית, ומסדר מזה את החיים שלו. אנחנו לא רוצים אותם, לא דברים טובים ולא דברים רעים. לכן המרגש הוא שבאמת החיים נעשים יותר קשים.

לאלו שהיו קצת דתיים זה עוד יותר גרוע, כי קודם עשו קצת מצוות, כל מיני דברים, ועכשיו הם רואים את עצמם, תתאר לעצמך באמת איזו מכה זאת. קודם הייתה לו הצדקה שהוא פונה לבורא, שיש לו גן עדן, משהו ככה, על כל פעולה יש שכר. אתה יודע איך זה הולך בשיר הזה, אין לך מזל בקלפים, אז יש לך מזל בכסף, לא בכסף, אז באהבה. וכאן אין לי שום דבר, זאת צרה.

וזה הכול כדי לזרז, לדחוף אותנו לזרז את ההתפתחות, אבל בסך הכול הייסורים האלה הם כבר נקראים או "ייסורי אהבה" או "ייסורי לידה". ייסורי אהבה למשוך אותך לעולם הנאור באמת, להשפעה הכוונה, לא לנאור שיהיה לי שם הכול פתוח ויפה, כמו איזה מין חלונות ראווה כאלה. וייסורי לידה שבאמת אתה מרגיש כמו וולד, אתה בצירי לידה, שממש רוצים להוציא אותך בכוח, כמו שכתוב, שהבעל הבית בא ומגרש את האורח החוצה, כך זה. אז אלה כוחות שבלעדיהם אנחנו לא נצא.

תלמיד: מה ההבדל בין השפעה לקדושה?

מה ההבדל בין השפעה לקדושה? הוא היום שואל שאלות שהן היינו הך, פתאום מתחיל לקשור אחד עם השני. אני גם אני חשבתי על הבורא פעם שהוא איזה מין זקן, עם זקן יפה לבן, כזה רחמן, עושה הכול דברים טובים. אחר כך אמרו לי "אין עוד מלבדו". "אין עוד מלבדו" זאת אומרת כל הדברים שיש סביבי, ואני רואה דברים רעים, וכל מה שלא יהיה, כל הצרות זה ממנו, אין עוד מלבדו. אז הוא כבר לא זקן יפה עם זקן לבן כזה סבא טוב, כן? כבר מתחיל להיות.. ואתה מתחיל היום לקשור את כל הדברים האלה, אז השפעה ומה עוד? והבורא, ורוחניות, וקדושה, זה אותו דבר.

אבל יותר טוב להגיד "השפעה", במקום בורא תגיד כוח המשפיע, זה לא יבלבל אותך שאתה צריך להידמות למשפיע. אומרים בורא, זה רע להידמות לבורא? לא, למה לא? כשאתה אומר להידמות לכוח המשפיע, זה כבר נעשה קצת פרובלמטי.

תלמיד: הכרת הרע זו השוואת הצורה עם הבורא. והשאלה..

לא, הכרת הרע זה לא השוואת הצורה עם הבורא, מה זה כמו שאני רע הוא רע? אנחנו שווים בזה, מה זה נקרא השוואת הצורה?

תלמיד: אולי זה בא מתוך?

לא. נמשיך לשאלה אבל קודם זה לא נכון, יש פה איזה מין אי דיוק.

תלמיד: במה הכרת הרע לפני המחסום?

במה הכרת הרע לפני המחסום? במה שהבורא נותן לי אפשרות לראות את עצמי כההפך ממנו, שבדברים שאני מרגיש את ההפך ממנו, מתוכם אני צועק, ואז על ידם אני עובר את המחסום, ויש עוד הרבה הרבה דברים שאני ההפך ממנו, אבל לא נורא, איתם אני יכול לעבור את המחסום.

אנחנו עוברים את המחסום סך הכול עם הבהמיות המתוקנת שלנו, זה כזה רצון קטן לעומת הרצונות הרוחניים, וזה נקרא לעבור את המחסום. ואחר כך מתחילים באמת להתגלות רצונות, רצונות שהם ההפך מהבורא באמת, ה"פרעה" מה שנקרא, ממש קליפות.

אבל לעבור מחסום, הקליפות האלה לא מפריעות לנו, הן מעבר מה שנקרא. למה אנחנו אומרים שכל עולמות הקליפה הם כנגד עולמות הקדושה, ושניהם נמצאים למעלה מהמחסום? כי זה לא מפריע לי, אני עכשיו קשור רק עם הבהמיות שלי, רק לעשות עליה צמצום, מספיק לי כדי לעבור מחסום.

נגיד שזאת הייתה השאלה, אני לא יודע.

תלמיד: איך אני צריך להכין את עצמי כדי לקבל מחברים גדלות ה'? הרי כל אחד מבטא, מקרין את זה באופן אחר, איך להבין את כולם על מנת שהם יחיו בי כחלקי הבורא?

איך אני צריך לפרסם גדלות הבורא לחברים?

תלמיד: איך להכין את עצמי כדי לקבל מהחברים גדלות ה'?

זה משהו אחר, יפה, איך להכין את עצמי כדי להתפעל, כדי להתרשם, כדי לקבל מחברים גדלות הבורא? אנחנו לומדים שכל דבר שאנחנו תופסים, אנחנו תופסים לפי השוואת הצורה עם הדבר הזה בעצמו, כמו מקלט רדיו, יכול לקלוט משהו עם גל פנימי שמשתווה עם גל חיצון. אם אני לא מכוון לקלוט מהחברים גדלות הבורא לא יעזור לי כלום, זה כמו שתתחיל להטיף מוסר לחתולה למה היא לא הולכת על שתי רגליים, תתחיל לדבר ותטיף לה ממש מוסר, שום דבר לא יעזור. היא לא נמצאת בגל שאתה רוצה בשבילה.

אותו דבר בן אדם, עוד יותר גרוע, אם הוא לגמרי לא מכוון לקלוט את הגל הזה שאתה משדר לו בגדלות הבורא, הוא לא יקלוט.

זאת אומרת, אנחנו, כל אחד ואחד, צריכים לדבר עם כל אחד ואחד, ולקרוא מאמרים, שאנחנו משתדלים להיות נכונים לשמוע על גדלות הבורא. כי בסך הכול, הנושא הזה הוא הנושא היחידי אצלנו בחברה. וכשיש לנו כזאת הסכמה כללית, אז זה פועל על כולנו, ובאמת עכשיו אנחנו אולי נשמע. עכשיו השאלה, איך אני בצורה אישית יכול לכוון את עצמי כבר אחרי שיש לי הידיעה הקטנה הזאת, שאני התחייבתי לכולם, וכל אחד התחייב לכולם, לשמוע על גדלות הבורא, איך אני יכול לעלות את הרגישות שלי לקלוט את המסר הזה, הידיעה הזאת עוד יותר? איפה כאן עבודה שלי?

אז כאן אני צריך לעבוד עוד ועוד כדי להרגיש מה אומרת החברה. למשל כשיש איזו בעיה בארץ, אני רוצה לשמוע חדשות, מה קרה שם. פותח מהר רדיו על רשת ב', זאת אומרת, אני כל הזמן צריך לעבוד על חשיבות הקליטה. וצריך לקרוא על זה יחד.

זה מה שרב"ש כותב במאמרים הראשונים על החברה, לקרוא יחד ולעבוד על זה. אבל חוץ מזה אין כלום. תקרא מאמרים, "בחירה חופשית", מאמרים על החברה. כל הדברים הם בסך הכול מצביעים לנו על נקודה אחת.

לכן דברתי את זה אתמול וגם שלשום, יש בינינו אנשים שמתרכזים בעבודה שלהם בחברה, וחושבים שזהו זה. חבר הולך לדוכנים, לקבוצות חוץ, לוקח על עצמו איזו משימה וחושב שהמשימה הזאת תעזור לו. לא, היא לא תעזור לו. תעזור לו רק בתנאי שהוא משתמש בזה כאמצעי. היא תעזור לו וודאי, כי הוא הולך בדרך, אבל באיזה קצב? מידי פעם הוא ישמע, אבל באיזה קצב זה יהיה? אז לא לברוח לנישות כאלה. "שיש לי משהו, אני עובד בזה ועזוב אותי, ואני דורש על זה פיצוי רוחני". לא.

פיצוי - רק אם הכנת כלי, תקבל.

תלמיד: איך להתפעל מכל התכונות של כל החברים?

איך להתפעל מכל התכונות של החברים? חס ושלום. מה זה, יש לך כאן גנבים, בעלי תאווה, כאלה מסובבים, מה? אני צריך להתפעל מכל מיני דברים כאלה? תסתכל על הפרצופים שלהם. אנחנו צריכים להתפעל אחד מהשני ממה שיש בחבר? אני צריך מהחבר רק דבר אחד, להתפעל שהבורא הוא גדול. זהו. שום דבר חוץ מזה. הוא יכול להביא לי עוד כל מיני התפעלויות שלו מהחיים, כל אחד מאיתנו הוא מלא בכל מיני דברים כאלה, ואני צריך לתפוס את זה רק בצורה סלקטיבית, והוא ממני גם את זה, וההוא ממנו גם את זה, וכן הלאה. שזה יגדל בנו, והיתר שישקע לעומת זה, יתר ההתפעלויות מכל מיני שטויות, מאופנה ומכל מיני דברים. שום דבר לא נעלם, שום דבר לא גדל בעצמו. הכול גדל על ידי התחברות עם דברים דומים, והכול נופל מפני שלעומתו, גדלים על ידי התחברות הדברים האחרים.

אם אנחנו נחבר כולנו את הכרת הגדלות או את הרצון להכיר את גדלות הבורא, אז בכל אחד ואחד זה יגדל, ולעומת זה כל יתר הדברים יפלו. לעומת זה הם יהיו יותר קטנים, לא שהם בעצמם יהיו קטנים יותר. אז איך אני אלך להתפעל ממישהו שיש לו התפעלויות אחרות? תסתכל על הפנים שלו. רואים. מה תעשה? אתה תתפוס בנוסף לתאוות שלך עוד את התאוות שלו, ושלו, ושלו? מה פתאום. אלא לכן נאמר, שכל אחד צריך לראות את החבר שלו כצדיק. מה זה לראות צדיק? אני משקר, וגם אני לא צדיק, אלא מה זה לראות כצדיק? להיות מכוון, כמו מקלט רדיו, ורק את הדברים הקדושים לקלוט ממנו.

תלמיד: אם באיזה חבר לא רואים בכלל גדלות הבורא? הוא לא מתפעל מזה. אני צריך לברר איתו את הנקודה הזאת או שאני צריך בעצמי לעבוד על גדלות הבורא שבו?

אם אני מסתכל על מישהו, ולא רואה דרכו שהבורא גדול, מה אני יכול לעשות? הפרצוף שלו לא מביא לי גדלות הבורא. מה אני אעשה, תן עצה.

תלמיד: יש מצב לשאול אותו, למה אני לא רואה?

אני לא יודע, תן עצה, מה לעשות? זה לא אחד, יש לי סביבי, ברוך ה', אולי 99% כאלו, אולי 100% חברים האלו, שאני נמצא איתם, ואני דרכם לא מרגיש שום התפעלות מגדלות הבורא, מה לעשות? אם יהיו אחד או שניים, נגיד שזה לא נורא.

תלמיד: לא, רק כשמסתכל במראה מקבל גדלות ה'.

כן. אלא מה שאנחנו אומרים, אם אני רואה איזה דברים רעים, אני אומר ש"הבורא עשה את זה". על החבר שאני מסתכל, אני לא אומר "הבורא עשה אותו, זה הוא אשם", החבר בעצמו. אז מה אני אעשה, מה אתה חושב, איך אני בכל זאת אתפעל?

תלמיד: להגיד מה אני חושב? מצד אחד..

הבעיה, כנראה שיש בה שני צדדים. או שחבר מתעצל להראות לי שהוא עובד, לומד, מטעם גדלות השם. אז צריכה באמת להיות חברה שמוכנה לחייב כל אחד ואחד שיראה לכולם, שרק בגלל גדלות הבורא הוא עובד בחברה, הוא לומד, הוא בא מוקדם.

כל דבר הקטן ביותר שהוא עושה, שיראה לכולם שהוא עושה את זה. "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". זאת אומרת, הוא אשם שאני לא רואה דרכו, וגם אני אשם שאני לא רואה דרכו. איך אני יכול לכוון את עצמי יותר לראות? נו, תגיד. אני משתדל, ולא מסוגל.

תלמיד: אני יכול להראות לו שיש לי גדלות בורא, ואז בכוח שלו לחשוב כאילו שהוא קולט את זה.

נו, אז מה עושים?

תלמיד: אני יכול לברר איתו, לשאול אותו, למה אני לא רואה? אני יכול לעבוד בעצמי, אבל אם אני עובד בעצמי, אז פה באמת, אם כרגע הוא לא עובד על גדלות הבורא, ואז אני לא דורש ממנו את זה, והוא ככה יישאר.

אוי אוי ומה עושים? תכלס, מה אתה עושה? תספר לנו את הניסיון שלך ונראה. נו, תגיד מה אתה ממליץ לנו לעשות? תן עצה.

הוא אומר שחסרה סתם התקרבות בהמית לחבר. סתם תתחיל איתו ביחד איזו תורנות לילה או משהו כזה, ואתה תראה פתאום. ואני שמעתי את זה מהחבר'ה שנשארו ככה בלילה אחד עם השני, פתאום אתה שומע איזה דברים הוא מדבר. "חשבתי שהוא מטומטם, ולא מבין כלום. גם כן לא ידעתי שהוא עובד בזה או בזה, שם במאמרים, במחשב, עושה שם משהו, תראה מה שהוא עושה"

פתאום אני מתחיל לראות שאני לא ראיתי. הסתכלתי על הפרצוף שלו, משום דבר לא התפעלתי, אז חשבתי שזה מה שיש. אני שמעתי דווקא הרבה מהתורנויות האלו שהכניסו אנשים ככה אחד עם השני ודיברו, ופתאום באמת הם גילו שלידם נמצאים אנשים מיוחדים לעומת מה שחשבו קודם, ממש כך.

תלמיד: אז מה הקשר?

מתוך זה אתה רואה שצריכים פשוט להכיר את האדם. אז צריכים להמציא כל מיני הזדמנויות, ולהכניס אותנו יחד. האמת שזה לא פשוט, אנחנו לומדים את זה, למה ישב יוסף בבית הסוהר עם שר המשקים ושר ה...?

תלמיד: האופים, אופה זה מי שעושה עוגות.

שר האופים? ככה זה נקרא? טוב. אז למה ישב איתם יחד בבית סוהר? דווקא בגלל זה שהתקשר אליהם, עלה אחר כך לשלוט. זאת אומרת, נו טוב, זה עניינים שם. אבל זאת אומרת, צריכים למצוא מסגרת, שאנחנו רוצים או לא רוצים המסגרת הכללית פתאום מכניסה אותנו יחד לאיזו עבודה, לאיזו פעילות. שאני רוצה או לא רוצה, אני פתאום נמצא עם מישהו יחד, ומתחיל להכיר שחביבי, הוא בן אדם, ועוד איזה בן אדם, ומה יש לו.

זה עוד חסר לנו. מה אמרתי? אפילו לעשות לוח, לראות שם כל אחד מה הוא עושה. זה אצלנו בתוכנית, כן? חושבים שזה ככה סתם.

תלמיד: לי נראה, מה שאתה רוצה להתפעל מהחברים זה פחות בעיה. הבעיה היא יותר לאיזה כלי להכניס את זה אחר כך? הכלי שלי הוא באמת לא איזה כלי גדול. זאת הבעיה היותר קונקרטית. איפה לאסוף את כל ההתפעלויות האלה למשהו שהוא שלי, או למשהו שהוא גדול, של כולם? ופה הקושי. כי לי אין בעיה להתפעל מהחברים שלי.

יש לך סל קטן שלך, ושם יש סל גדול של כל החברה, אתה רק לא יודע לאן לזרוק את הדברים שלך, כן? אתה ככה אומר כאילו שאתה כבר חביבי כאן.

תלמיד: מצד שני, אין לי בעיה עם זה. אבל אנחנו אומרים שפה, בצד שלי אין שום דבר בעצם. זה לא ברור לי, הנקודה הזו. איפה אני אוסף את כל ההתפעלויות האלה, בסופו של דבר?

את כל ההתפעלויות, אתה רוצה או לא רוצה, אם אתה מתפעל, אז אתה מתפעל. עכשיו, מזה שאתה מתפעל, אתה רוצה גם כן לפעל מזה, אפשר להגיד כך?

תלמיד: להתפעל.

לא. לפעל מזה את כל החברה, אין דבר כזה? לגרום להתפעלות של כל החברה, אין שם פועל כזה. אבל קודם אתה צריך להתפעל. איך אחרת? אם אתה לא תתפעל, איך אתה תגרום להתפעלות החברה? מתוך איזה רצון? מתוך איזה כלי? אתה חייב להיות קודם בוויברציות, ואחר כך להעביר אותן הלאה.

נלמד משהו?

(סוף השיעור)