שיעור בוקר 19.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 15.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/kHy8ITqf?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה"

קראנו מאמר "ההבדל בין צדקה למתנה", "שלבי הסולם", כרך ג', ספר "דברים", פרשת "כי תצא", עמוד קנ"ה.

כל הנושא הוא, איך נבנה החיסרון הנכון? החיסרון הנכון נבנה מהיגיעה. זאת אומרת, אפילו אם בהתחלה אין חיסרון, והעיקר שלו שאין חיסרון, אולי יש אבל לא החיסרון הנכון לדבר האמיתי, למה שבאמת צריכים להשתוקק. לאט לאט על ידי היגיעה שאדם משקיע כוחות, אם הוא נותן את הכוחות ודווקא לא מקבל שום תמורה, אז השקעה בלי תמורה, עוד השקעה בלי תמורה, כל פעם ופעם האופן של ההשקעה משתנה והאופן של חוסר התגובה משתנה, עד שאדם מרגיש את החיסרון הנכון למטרה הנכונה. וזה נקרא שהצטייר בו מ"ן.

בהתחלה היה "משתוקק לרוחניות" בגרשיים כביכול, כי הוא לא ידע מה זו רוחניות, וההשתוקקות הייתה כזאת גם בהתאם לזה כללית, רופפת, לא ידועה, פתאום נזרק מפה לשם, ממצב למצב, ממחשבה למחשבה, היה תולה את הגשמיות והרוחניות בכל מיני דברים, והיה משנה דעתו, מה נקרא רוחניות, מה זו גשמיות.

וכך לאט לאט על ידי חוסר יציבות, על ידי מאמצים, אבל "כל מה שבידך לעשות, עשה", הוא עושה את המאמצים, ולאט לאט הם מתחילים להיות יותר ברורים. זווית הראייה יותר חדה לאיזה מושג על מנת להשפיע למעלה מהעולם הזה, שזה שייך באמת לנתינה, לבורא, הפוך ממה שיש לו במקום הזה.

קודם זה לא היה בכלל, לא חשוב שזה היה ההפך, והוא פשוט לא רצה רוחניות, עדיין לא הרגיש שיש פה איזו התנגדות בין לרצות רוחניות, לבין להיות כמוהו כמו שהוא עכשיו, אלא רצה רוחניות וזהו, לגמרי עוד לא קשר רוחניות עם תכונת דלהשפיע שהיא ההפך ממנו.

ואז לאט לאט, עובר זמן עד שהחיסרון הזה מקבל ציור נכון, לוקח שנים עד שנעשה מ"ן. וכשנעשה מ"ן אז ודאי מקבל מיד תשובה נכונה, זאת אומרת העליון מעלה אותו "על כנפי נשרים" מה שנקרא ל"דרגה יותר עליונה" באמת. גמר את זמן ההכנה, התאים את עצמו לאח"פ דעליון ואז נכנס לכלי המעלה מ"ן וזהו. מכאן והלאה קורות לו פעולות רוחניות.

אז כל הזמן הזה שעסק בהשקעת כוח ומרץ ומחשבה בלהגיע לרוחניות, זה לא היה זמן שבזבז אותו סתם, אלא זה היה נחוץ לו כדי לברר למה בדיוק להשתוקק.

תלמיד: מה זאת אומרת שזאת השיטה להשקיע במקום שאין תמורה?

כשאדם משקיע את הכוחות ונראה לו שאין עליהם תמורה, דווקא שאין עליהם תמורה, אבל הוא מרגיש שאין תמורה, או מרגיש שכאילו מתקדם וטוב, והכול בסדר גמור, אם מרגיש כך, זה ממש סימן לא טוב, זה נקרא שהוא לא נותן יגיעה.

על יגיעה אמיתית, נכונה שרוצה להגיע באמת לכיוון המטרה, הוא לא יודע, אבל לוחץ כביכול במקום הנכון, זאת אומרת שלא מקבל תמורה בכבוד, בשליטה, בכסף, באיזה פיתויים, באיזה מתנות, באיזה תשלום דעולם הזה, לא חשוב במה. אם באמת עושה יגיעה לקראת המטרה ולא לקראת להרוויח קצת יותר בעולם הזה, אז הוא מקבל הרגשה שאין לו תמורה ליגיעה שלו.

וזה הסימן הטוב ביותר שבהחלט נותנים לו עוד יותר חדות, עוד יותר דיוק כדי לכוון אותו למטרה, לעורר בו הבנת ההגדרה מה זו רוחניות, מה זאת המטרה שעליה הוא צריך לחשוב. זאת אומרת, התשובה הטובה על יגיעה זה ייאוש, חוסר כוח, חוסר התמצאות.

כי ייאוש, חוסר כוח, וחוסר התמצאות, מתי הם באים לרצון לקבל? כשהוא נכנס למצב יותר מתקדם, כשלא מקבל מילוי, ולא מקבל מילוי עוד יותר ממה שחשב שיקבל. זה הסימן שהתקדם עוד טיפה מהמצב שלו לקראת הרוחניות. אם אני מרגיש בתוך רצון לקבל ממצב למצב יותר ויותר גרוע, סימן שאני מתקדם לקראת רוחניות, כשהרצון לקבל פחות ופחות מרוצה מזה.

תלמיד: למה אתה מדבר ככה? יש המון אנשים שחיים ככה בעולם.

"יש המון", יופי, למה אני בטוח ככה, יש המון אנשים שמרגישים כל פעם, כל יום את עצמם יותר דפוקים? אני לא בטוח שכך. הסימן היפה בכך שזה בא, א', תמורת יגיעה, וב', אם זה לא מייאש אותי ואני ממשיך פעולה.

מאיפה אני יודע שייאוש, חוסר כוח, נמאס לי ואני ברוגז ונמצא במצב שממש מת לגמרי או שאני מת ויחד עם זה אני מתרעם על הבורא? מאיפה אני יודע שהמצב הזה בא כתוצאה מהשקעת הכוחות למטרה? אם הייאוש שלי הוא מטרתי, שאני יכול ללכת איתו יחד הלאה, לפנות לבורא ואני יחד איתו מרגיש יותר מה זו רוחניות, ועד כמה אני ההיפך ממנה.

זאת אומרת, כל מצב שלנו הוא כלול משני נתונים, מהכלי ומהאור. אז אם אני במצבים הגרועים מרגיש את שני אלו בצורה נכונה, סימן שאני בדרך, שהייאוש שלי הוא לא סתם עצלנות ולא שאני לא קיבלתי משהו מהעולם הזה, ובגלל זה אני מיואש. למה אין לי משהו מכבוד, למה אין לי משהו משליטה, אלא שהייאוש שלי הוא באמת מזה שאני לא השגתי את המטרה, והמטרה נקראת על מנת להשפיע, ואני גיליתי שאני עוד יותר רחוק ממנה, והבורא הוא באמת עוד יותר על מנת להשפיע ממה שאני חשבתי.

אנחנו נדבר עוד, בינתיים מספיק.

תלמיד: מה זאת גשמיות רוחנית?

אני לא יודע מה זו גשמיות רוחנית, אין כל כך הבדל כמו שאנחנו חושבים שיש בגשמיות ברוחניות. גשמיות זה נקרא על מנת לקבל, רוחניות זה על מנת להשפיע, זאת ההבחנה האמיתית.

אז מה זה גשמיות ורוחניות? הוא אומר על עניין קביעת המצב, שאם זה אדם כמו אצל הילל שרגיל לרמה מסוימת, אז פחות מהרמה הזאת זה נקרא ייסורים. ואם חי לפי הרמה שלו, זה נקרא אצלו נורמה, ומילוי עד המצב הרגיל זה לא נקרא שזה מותרות ועדיין לא נקרא חיסרון.

תלמיד: איך אנחנו מכניסים את כל הדברים האלה?

מה אכפת לך?

תלמיד: איך אנחנו מכניסים את כל הדברים האלה, הרי גם בתוכנו זה לא שכל פעם אני מרגיש אותו דבר, כל פעם יש דברים אחרים שנראים לי נחוצים?

אדם כל רגע משתנה מפני שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, והוא פועל על הרשימו הנוכחי וכל רשימו הוא מאוד משובח, הוא כולל בתוכו פרטים רבים. כי רשימו זה כל הנתון מהמצב שהיה פעם, לפני השבירה ואחרי השבירה, בכל התכונות של הכלי הרוחני.

הזיווג הקטן ביותר על המסך הקטן ביותר, גם הוא כולל בתוכו 25 פרצופים. זאת אומרת, על כל הבחנה יש לך עוד חמישה פרצופים. על כל הבחנה שיש בכלי זה חמישה ממדים על כל ממד. זה דבר כל כך מושלם, שאם אתה מברר אותו, צריך להיוולד מזה אדם, אדם שלם עם כל האיברים, הגידים וכל המערכת הקשורה זה בזה, הכול. נדמה לך שאתה מברר רשימו קטן אחד. לא, אתה מברר כבר מערכת ואיך היא מתנהגת.

בקיצור, נדמה לנו שכניסה לרוחניות זו איזו נקודה, עובר. אבל עובר, יש בו הכול. ודאי שאתה לא מבדיל בין כל ההבחנות האלה אבל זה אתה שלא מבדיל, בתת ההכרה חייבות לעבור עליך כל ההבחנות. ולכן בדרך שלנו, הקטע עד שאנחנו נכנסים לרוחניות הוא כל כך ארוך. אתה בלא מודע עובר על כל ההבחנות שיש בגוף הנשמה, רק לא בצורה ברורה, אלא סמויה, אבל אתה עובר אותן.

כביכול אתה נוסע ברכבת במיליון תחנות אבל יש חושך, אתה לא רואה מה שיש בחוץ אבל אתה נוסע ועוצר, נוסע ועוצר. אתה לא יודע מה קרה. אתה לא יודע איפה אתה, אתה רק מרגיש שאתה נוסע. ואתה עושה יגיעה כדי לנסוע ושום דבר לא מתברר, כאילו זו אותה דרך, שום דבר מחוץ לרכבת לא משתנה, רק חושך וחושך. אבל אתה עובר את כל התחנות, על כל הפרטים.

תלמיד: אז למה אדם צריך לכוון?

אדם צריך לכוון את עצמו כל פעם למטרה, ככל שמרגיש אותה, כל פעם יותר מדויק. הוא לא יודע יותר מדויק, פחות מדויק, אבל כשמרגיש אותה, אז מרגיש.

תלמיד: הכוונה לעל מנת להשפיע, זו המטרה?

כי בסופו של דבר זה על מנת להשפיע. אבל הוא אפילו לא יודע מה זה שיהיה על מנת להשפיע, הוא רק רואה את עצמו כל פעם יותר שפל, יותר רחוק, יותר אגואיסטי, יותר חלש. יותר נמאס לו, אין לו מרץ וכוח, כי הכלים לא מתמלאים אלא דווקא להיפך, הוא מרגיש חוסר מילוי, הוא מרגיש שבסופו של דבר זה יותר רחוק מהמילוי האגואיסטי שקודם חשב. מה זה ו"יאנחו בני ישראל מהעבודה"? גם קודם הם היו באיזה מצב, רק עכשיו יותר התגלה להם שזו עבודה לגמרי ללא תשלום בכלים שיש להם כעת. התשלום יבוא בכלים אחרים.

תלמיד: אז אצל אדם בהתחלה, יש כביכול סתם כל מיני מחשבות.

בהדרגה המחשבות, הרצונות וההגדרות מה זה אני, ומה זה רוחניות וכל הפרטים שיש בכל ההבחנות האלה, הם משתנים. ההבחנות משתנות. אני בעיקר מגדיר אחרת כל פעם את ה"אני" ואת הבורא. את הבורא אני מגדיר כל פעם אחרת, יותר נכון יותר אמיתי. וכשאני עושה את זה יותר אמיתי באה לי הכרת הרע, איפה אני נמצא, ואיפה הבורא נמצא ומה יהיה לי.

זאת אומרת הנוסחה פשוטה, ככל שאני יותר משקיע ויש לי הרגשה שאני יותר ויותר לא מקבל בהתאם להשקעה שלי, אני מרגיש שלא קיבלתי, השקעתי יותר ולא קיבלתי יותר, אז כתוצאה מזה בא חיסרון יותר נכון, שבסופו של דבר נקרא "מ"ן".

תלמיד: זה המצב בתוך החברה? אדם מנסה להשפיע כמה שיותר לחברים שלו?

כלפי החברים הייאוש, השקעת הכוחות וחוסר התמורה זה עוד יותר גרוע. מפני שאם הוא היה באמת מבצע בהצלחה את החיבור עם החברים, הוא היה מסתפק בזה. בקיצור, בסופו של דבר לאדם אין ממה לקבל תמורה, רק מהבורא.

תלמיד: אנחנו כל הזמן אומרים שאדם צריך לבחור בסביבה שמשפיעה לו יותר את גדלות המטרה. הוא צריך לבחור חברים שיכולים להביא אותו לידי זה, מתקדמים יותר, אבל מה עושים עם חברים שנראים פחות מתקדמים, באים יום בשבוע, או כאלה שצריך לתמוך בהם? האם עוזבים אותם? זו סביבה פחות טובה.

יש אנשים שבאים כל יום, שמשקיעים את עצמם, אני רואה את ההשקעה שלהם, אז אני רוצה להתחבר דווקא אליהם. ואתה שואל על אנשים שמשקיעים פחות, באים פעם בשבוע אז האם כדאי להתחבר אליהם? מה אני יכול לקבל מהם? רק חולשה, גם אני אתחיל לבוא פעם בשבוע כמוהם?

מה שאני מקבל מהחברים, מהסביבה, מהעולם הזה, מהבורא, תלוי בייחס שלי לכל הדברים האלה, ולא מה שהם בעצמם. אם אני מסתכל על החבר שמגיע פעם בשבוע אבל אני מעריך שזה מה שנתן לו הבורא, והוא בא ובכל זאת מוכן ויש לו רצון, אם אני מעריך אצלו את הקצת שיש בו, זה יכול להיות לא קצת, כי אם כל דבר חיובי שיש בו אני מעריך שזה מה שהבורא נותן לו, זו תכונה שבאה מטיפול הבורא שבו, אז אני מתייחס לחלק הבורא שבו ומגדיל את החלק הזה.

זה יכול להיות באדם הקטן ביותר, החלש ביותר או החדש ביותר בחברה, ולהתפעל מזה אני יכול. זה בכלל לא תלוי באדם עצמו, זה תלוי עד כמה אני מסוגל לעשות את ההערכה הנכונה.

אבל בוודאי שמתחילים מכך שרואים אנשים שמשקיעים, אז מצטרפים עליהם, רוצים להיות קצת יותר קרוב אליהם. כי בכל זאת זה יותר קל, יותר ברור, בטוח כביכול. אבל גודל ההתפעלות ממישהו, תלוי בגודל הכלי שלך, לא בגודל האמיתי שלו. אם יש לו איזה ניצוץ של הבורא שהוא רוצה לקדם אותו, שמשקיע בו, אז זה מספיק לי כדי לקבל ממנו את מה שאני צריך, התפעלות והתרוממות.

תלמיד: אז אין מצב אמתי כביכול, יש רק את היחס שלך, איך שאתה רואה את המצב.

אין מצב אמתי שאפשר למדוד לפי סרגל קבוע, אובייקטיבי, אלא הכול נמדד כלפי האדם, מפני שהאדם מודד. מי אומר שזה כך או כך? האדם, תמיד האדם. יש מישהו שהוא לא אדם שאומר לי שזה כך וכך? קני המידה הם תמיד שלי.

אבל כשנכנסים לרוחניות, אז כבר בהשגה שאני משיג, אני כבר יודע מה אני משיג, איפה אני, איפה המקום שבו אני עכשיו נמצא, מה המקום הזה, מאיזה דברים הוא כלול, מה יש בו. בזה שאני מרגיש, אני גם יודע מה אני מרגיש. אני מקבל הגדרות, אני מקבל הבנה איך זה נקרא. אני רואה כל מיני דברים, שאף פעם לא ראיתי אותם, אבל אני מיד יודע שזה זה ואיך זה.

תלמיד: אז

(סוף השיעור)