שיעור בוקר 27.09.18 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

שיעור בנושא: "חג סוכות"

קריין: אנחנו קוראים בחוברת סוכות, עמ' 269 את מאמר רב"ש, "מאמר לסוכות". המאמר נמצא גם בספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 2057.

מאמר לסוכות

"בסכת תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג). רבי אליעזר אומר, סוכות ממש. ולרבי עקיבא, ענני כבוד.

איך אפשר שיהיה כל כך מרחק בין זה לזה. ואחד מפרש סוכה גשמי, ואחד סוכה רוחני, שהוא ענני כבוד. אלא שזה פנים ואחוריים, שמבחינת אתערותא דלתתא הוא עשית הסוכה זהו סכות ממש, ומבחינת אתערותא דלעילא הוא ז' ענני הכבוד.

"תשבו", אין תשבו אלא כעין תדורו, בסוד, "הנסתרות לה' אלוקינו". חכמי המוסר מפרשים, שהענין "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", בכדי שידעו וישימו לב שהעולם הזה דומה למלון אורחים ודירת ארעי.

בתהילים - "תסתירם בסתר פנים מרוכסי איש, תצפנם בסוכה מרוב לשונות". ופרש רש"י, מרוכסי איש, מחיבורי רשעים המתקשרים יחד להרע להם.

ויש להבין, מהו בסתר פנים, הלא כלל הוא שהפנים הוא מגולה, ומשום כך מה בחינת פנים שייך לומר לגבי הקדוש ברוך הוא. מהו לשון "תצפינם בסוכה מרוב לשונות", איזה הפרש יש בין סוכה לבחינת סתר-פנים. אנחנו מצינו את לשון "יושב בסתר עליון" והפירוש סתר עליון - מהו סתר תחתון. כמו כן אנו מצינו "סתרו-יושר".

יש לשאול אם זה סתר, מניין לנו שזה יושר ולא עגול (אולי זהו בחינת יושר ועיגולים, שמבחינת עיגולים אין סתר, אלא שהאור מאיר כקטן וגדול שזה הרשימות מעולם הצמצום).

"יושר" היינו לפי הקו שנעשה צמצום. ולפי זה היינו מה שאנו רואים שיש הסתרה זה דבר יושר מלשון סברה ישרה. (ענין פנים, היינו גלוי פנים והסתרת פנים). הסוכה נעשית מד' דפנות וסכך. אבל המקום של הסוכה הוא מהמוכן שהאדם יכול לעשות סוכתו על הקרקע שהוא בחינת החומר ועל החומר הזה עושים צורה, היינו צורת סוכה.

ויש להבין ענין דפנות וענין הסכך שהוא פסולת גורן ויקב.

ידוע הכלל שיש ד' צדדים ומעלה ומטה, הנקרא חג"ת ומלכות ונצח למעלה והוד למטה.

בקריאת שמע אנו אומרים "בשם ה' אלוקי ישראל, מימיני מי - כאל ומשמאלי גברי - אל ומלפני אורי - אל ומאחור רפ-אל ועל ראשי שכינת אל", ומדוע למטה המרומז נגד הוד לא אומרים שום דבר. שלמטה הוא בחינת הקרקע, שהוא האדם, שאם עושה סוכה כשירה הוא בחינת "הוד" הנקרא "נוי סוכה" ואם לאו חס ושלום ה"הוד" הפך "לדוה".

היינו, על מקום הארץ לא צריכים שום דבר לרמז, אלא מה שהוא ממשיך ומכוון בכל החמשה בחינות, כך באותו הצורה מתראה בארץ שהוא בחינת האדם הנמשך משורש המלכות, הנקרא לית לה מגרמה ולא מידי, היינו מבחינתה עצמה אין לה שום דבר אלא מה שיהבין לה, היינו זה תלוי בצורת הסוכה."

שאלה: ברור לנו שאנחנו חייבים להפוך הכול לספירות. איך אנחנו כרגע, הופכים את כל מה שמרגישים באמת לספירות ומפרשים הכול בספירות?

זאת שאלה רצינית. "ספירה" זה נקרא רצון לקבל שנמצא בצמצום לעצמו ובפתיחה להשפעה לזולת, היינו, שיש עליו כבר מסך, אור חוזר, חשבון ומשפיע לזולת, ובכמה שהוא משפיע לזולת נקרא שהוא "מאיר", "ספיר". מהמילה הזאת השם "ספירה". מתוך כך שבסך הכול יש באדם עשר הבחנות ברצון, יש הרבה רצונות, אבל בסך הכול בקבוצה כשהם מתחברים הם עשרה, למרות שבכל אחד יש תר"ך רצונות פרטיים, לכן הספירות האלו, הרצונות האלו שרוצים להאיר, להשפיע זה לזה מתחברים יחד, בתנאי שהם רוצים להשפיע זה לזה ובצורה כזאת להשפיע לבורא.

מתוך זה שהם משתדלים להשפיע זה לזה ולהתחבר בזה, וכוונתם להגיע להשפעה לבורא, אז הבורא כנגד זה מאיר להם, "מידה כנגד מידה", ואז הן מתחילות להאיר בעצמן ולכן נקראות "עשר ספירות". לזה אנחנו צריכים להגיע.

כשאנחנו מגיעים לזה אז אפשר ללמוד איך אנחנו עובדים עם עשר הספירות. תרי"ג, תר"ך, ג"ר, ז"ת, גלגלתא עיניים, אח"פ, כל מיני עיגולים, יושר, בכל מיני דרגות עביות ומסך. זה בתנאי שאנחנו כבר מסוגלים להתעלות מעל הרצון שלנו ולהפוך אותו למאיר, למקור האור בעצמו.

אנחנו ודאי לא מקור האור, אבל מה שקורה, שבמידה ואני רוצה להשפיע, במידה הזאת האור מאיר בי ואני באמת הופך להיות לכוח השפעה. מה זאת אומרת שאני הופך להיות לכוח השפעה? אני הופך להיות למעבר של האור העליון לאחרים.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות, שכל אחד ואחד יהיה כמעבר, כצינור שקושר את הבורא לאחרים, ובצורה כזאת אנחנו מקימים את מערכת האדם הראשון, נשמה אחת לכל האנושות.

תלמיד: למה לוקח לאדם 30, 40, או אפילו 50 שנה להבין שהבורא עשה, עושה ויעשה עד סוף המעשים, וברוך ה' א-לוהנו שבראנו לכבודו?

זה גודל התיקונים שאנחנו צריכים לעבור מפני שאנחנו שייכים לדור האחרון. ובדור האחרון "חוצפה יסגא" הרצון לקבל הוא גדול מאוד וקשה מאוד לתקן אותו, ואנחנו מאוד קשים ומתנגדים לתיקונים. אנחנו יכולים לדבר לקרוא ולעשות כל מיני פעולות, אבל שבפנים ישתנה משהו זה ממש כמעט ובלתי אפשרי, לכן זה לוקח זמן. זה מצד אחד.

מצד שני, הזמן גם מיוחד, קשה ונמתח מפני שאנחנו עושים תיקון כללי. אם פעם אדם אחד או כמה אנשים עבדו כדי להתקרב לבורא, לגלות אותו, לתקן את עצמם, וזה היה תיקון פרטי שלהם, היום אנחנו נמצאים בתיקון כללי, בתחילת התיקון הכללי.

מה שאנחנו צריכים לעשות בינינו, אנחנו צריכים להכין את עצמנו למעבר לכל האנושות, לכל הנשמות שהיו עד כה. לכן התיקון שלנו הוא גם בעומק וגם ברוחב, שלא היה כמוהו בעבר. לכן אנחנו צריכים כל כך לטרוח כדי להשיג אפילו כניסה לרוחניות. פעם ממש תוך כמה חודשים האדם השיג, והיום, כמו שאמרת, צריכים אפילו 20 ו-30 שנה כדי להשיג.

אני כבר לא מדבר כדי לתקן את המצב שמתגלה, שאם זה בהתעוררות של כל האנושות, זה יהיה מהר, או שאנחנו עוד נמשיך בגלגולים הבאים, שזה אותו הדבר בעצם.

תלמיד: האדם מגיע לפה אחרי שהוא הבין שהוא אפס. למה אחרי שהוא לומד תורה הוא מבין שהוא אפס יותר גדול מאפס?

כי כשהוא מגיע לכאן יש לו כל מיני אשליות, נראה לו שהוא אפס, שהוא כבר מוכן לתיקון. הוא עדיין לא מוכן לתיקון, רק כדי להיות מוכן לתיקון אנחנו צריכים לזה כמה וכמה שנים, הרבה הבחנות. שוב, אך ורק מפני שמכינים אותנו לעבודה הסופית, שנסביר את הכול, נדע את הכול, שנוכל להביא דרכנו את האור לעולם, לכן ההכנה קשה.

אנחנו צריכים לקבל את זה "כשור לעול וחמור למשא", מצד אחד. מצד שני, אנחנו צריכים להיות גאים בזה שנתנו לנו כזאת עבודה ולהשתדל להיות המעבר. העיקר, לא לשכוח שכל דבר שאני מצטער על עצמי זו פסולת, וכל דבר שאני מכין את עצמי לאחרים זו קדושה.

שאלה: אנחנו לומדים שהסתרת פנים נמצאת ביושר. איך היושר הופך לעיגול על מנת שיהיה גילוי פנים?

לא. גילוי פנים אצלנו זה גם ביושר, לא בעיגולים, העיגולים לא שייכים לנו. אנחנו ממלאים את העיגולים, כי הקו ממלא את העיגולים, אבל אנחנו לא שייכים למילוי העיגולים ממש בעצמנו, אין לנו שום אפשרות לזה. הכלים שלנו הם לא עיגולים, הכלים שלנו הם יושר. בסופו של דבר כשאנחנו מתקנים את עצמנו, בסוף התיקונים דיושר, אנחנו מתקנים את היושר עד כדי כך שהוא הופך להיות עיגול.

כמו שאתה לוקח עיגול, מחלק אותו להרבה מאוד ריבועים, ריבועים וריבועים, כמעט ולא נשאר מקום חוץ מריבועים, ואז אתה ממלא כל ריבוע וריבוע לפי היושר, לפי חוק היושר, וכשאתה גומר לעשות את זה נשאר עוד קצת משהו שאתה לא יכול להכניס לתוך הריבועים, זה נקרא "ה' יגמור בעדי", כך זה נעשה. זה "רב פעלים מקבצי א-ל", יש בזה הרבה תוספות. אבל אנחנו אף פעם לא עוסקים עם העיגולים בצורה ישירה, הכלי הרוחני שלנו הוא לא עיגול. הכלי הגשמי שלנו זה עיגול, "אני רוצה לקבל", אבל רוחני הוא כבר לפי מידה, לפי עוצמה, לפי חשבון.

תלמיד: אם כן מהו "גילוי פנים", האם הכוונה לפני הבורא?

גילוי פנים זה האור הפנימי שמתגלה בתוך הפרצוף.

תלמיד: שזה הבורא?

שזה הבורא, כן.

תלמיד: וזה יכול להיות רק בעשירייה, אין דרך אחרת, זה ברור.

יכול להיות ללא עשירייה, יכול להיות גם בכל מיני מצבים לאדם. אבל להשיג אותו מלמטה למעלה, מצדנו, זה רק על ידי צמצום, מסך ואור חוזר, על ידי עבודה בקו, ביושר.

שאלה: בפתיחת השיעור התחלת לדבר שוב על הנושא של הכבדות הלב.

אני מדבר על הכבדת הלב?

תלמיד: שקיימת הכבדת הלב.

אנחנו מרגישים שזה קיים, ודאי. כל רגע ורגע אנחנו יכולים לאתר את המצבים החדשים, שמתחילים כולם מהכבדת הלב.

תלמיד: יש משהו מיוחד בחג הזה שמורגש בעוצמות בי ובחברה?

כן. בחג הזה במיוחד הבורא לוחץ, עובד בשני קווים כלפינו. שני קווים די ברורים. מצד אחד הוא מכביד את הלב, הוא עושה יותר כבדות, יותר מרחיב את הכלים, כלים דדעת ולמעלה מהדעת, החג עושה הרבה דברים. אנחנו מרגישים מיום ליום איך שאנחנו בכל זאת נכנסים לאיזה מצב חדש, כמו דרך הפרוזדור מגיעים למשהו חדש. יש לחץ גדול עלינו. זה טוב.

תלמיד: החג הזה מורגש שאנחנו צריכים להיות בשמחה.

כל מצב אנחנו צריכים לקבל בשמחה, כל מצב. ולמרות שיש לנו כמה צרות כלליות עם החברים שלנו מצד כל מיני צורות של ההכבדה, אנחנו צריכים להרגיש אותן שהכול לוחץ על כולם, ברגע שאנחנו נוכל לקבל את זה על כולם וכביכול להתחייב שאנחנו מתקנים את זה, אז הם יצאו מהמכות הללו, ברגע שאנחנו מקבלים מכה פרטית כמכה כללית, ואני מאוד מקווה שאנחנו עובדים על זה.

אבל באמת, יחד עם זה אנחנו צריכים להודות עד כמה שאנחנו עוברים תיקונים גדולים בכל המצבים הללו, הגדולים מאוד. יפה.

שאלה: מה זה אומר להיות מעבר בעבודתנו?

מעבר בעבודתנו, זה שאנחנו מבינים שיש כלי גדול מאוד, העולמי, שם כל הרצון לקבל. אתם יכולים להגיד "איזה רצון לקבל יש להם? לבהמיות". מה הם רוצים? אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, מקסימום. אפילו זה כבר לא. מתייאשים מהכול, נופלים מהכול לייאוש ולא רוצים כלום.

הכול נכון, חוץ מדבר אחד, שלא לוקחים בחשבון שהם גיבור בכמות ולא באיכות. וכשזה גיבור בכמות אז מיליוני מיליוני הרצונות, מיליארדי הרצונות, אפילו הקטנים, כשהם מתחילים להתקשר ביניהם בצורה אגואיסטית הם מהווים כלי, הרצון השבור מאוד גדול, ואמנם שהוא לא גבוה, אבל הוא בעצמה גדול מאוד. כמו שצריך להיות באח"פ.. אין להם קשר, יכולת להתקשר לאור העליון. אין נטייה. אין תשוקה. אין ניצוץ שבלב. אבל הם יכולים לתת את העביות שלהם, את הרצון שלהם כדי שאנחנו נקשור אותם לבורא. כי אנחנו כגלגלתא ועיניים יכולים להיות צינור, כמו שבעל הסולם מסביר לנו במאמר ה"ערבות", אנחנו יכולים להיות צינור להם, וזו המטרה שלנו.

אז הם נמצאים בתפקיד להיות כעביות הגדולה. עממית, פשוטה, הגיבור בכמות. ואנחנו צריכים להיות גיבור באיכות. מצד אחד, צריכים להיות קשורים לבורא. מצד שני, קשורים אליהם. ברגע שאנחנו נתקשר אליהם, נראה שכמה שאנחנו מתקשרים אליהם, אנחנו יותר קרובים לבורא. כמה שיותר נתקשר לבורא אנחנו נרגיש שהם חסרים לנו. עד שאנחנו נסגור את המעבר הזה בין הבורא ל"אומות העולם", מה שנקרא. לרצונות שהם לא משתוקקים לדבקות, ואז אנחנו נתחיל גם כן להיות קשורים לבורא ולקבל ממנו כדי להעביר לכל העולם. זה כל התפקיד שלנו. לא נקבל אף פעם משהו לעצמנו, אלא רק על מנת להשפיע להם. אבל כשהאורות האלה יעברו דרכנו הם יהיו האורות הגדולים ביותר, כי לנו דווקא יהיו כלים לחיה ויחידה. אבל יתגלו האורות הגדולים האלה על ידי זה שיהיה מחובר אלינו אח"פ, ואח"פ לא צריך יותר מנפש רוח. יש כאן ערך הפוך אורות וכלים.

לכן, אנחנו צריכים להבין שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים הפצה מצד אחד, וצריכים לבנות עשירייה מצד השני וכך להתקדם.

שאלה: מה ההבדל בתיקונים בין גלגלתא עיניים לאח"פ?

גלגלתא עיניים לא דורשים תיקון יותר מחפץ חסד, ואח"פ לא דורש כמעט שום תיקון רוחני כי אין לו גלגלתא ועיניים. גלגלתא עיניים זו תשוקה להשפעה. לאח"פ אין תשוקה להשפעה. איזה תיקונים הוא דורש? הוא דורש מילוי. כשגלגלתא עיניים ואח"פ מחוברים יחד הם מתחילים כבר לעבוד יחד כל אחד עבור השני, ואז יוצא עשר ספירות שלמות, גלגלתא עיניים רוצים להעביר לאח"פ כל מה שאח"פ רוצה ומעלה חיסרון לגלגלתא ועיניים, וכך עובדים יחד. זה לעתיד לבוא, זה עוד לא עכשיו.

בינתיים אנחנו צריכים עכשיו לצאת להפצה רחבה לאח"פ, ומזה יהיה לנו ברור גם כן מה אנחנו צריכים. החסרונות האלו שאנחנו נקלוט מהם, לא שהם יספרו לנו על זה, אלא זה יגיע מלמעלה. במידה שאני עובד עם האח"פ אני ארגיש פתאום שאני מקבל מלמעלה איזה הברקות, איזה הבנה מה איתי לעשות, מה עם העשירייה לעשות, וכך נתקדם. אחרת אנחנו נמצאים במצב שכביכול בשביל מה לנו לפתח עשירייה, מה יש לי בזה, לגלות בזה משהו? אנחנו לא מרגישים דחף לגילוי. לא מרגישים. זה מפני שלא מחוברים לאח"פ, לא מטפלים באח"פ.

שאלה: רב"ש כותב שיש ארבע קירות, שמאלה, ימינה, קדימה, אחורה, ובן אדם זה הקרקע, למטה, אז כלפי מי ימינה או שמאלה?

כלפי הסוכה. הסוכה בעצם זה גם כן כל האדם, בתוך הסוכה נמצאת הנקודה שבלב, אבל כל הסוכה בעצם, המבנה שלה בכלל כללית, זה כבר מבנה של אדם. שעל כל הרצונות שלו נמצא המסך, כל הרצונות שלו הם כבר מסודרים לפי ארבע בחינות, ככה זה. לא לראות את האדם דווקא בתוך הסוכה. הסוכה עצמה זה המבנה של אדם.

קריין: חוברת סוכות, עמוד 252, אגרת י"ב של רב"ש, נמצא גם ב"כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1441. אנחנו נתחיל בפסקה שנייה, דבר המתחיל "ואני כותב לך".

"תוכן השיחה שאמרתי בחוה"מ סוכות לפני תלמידי הרב דסלר ז"ל בענין "צלא דמהימנותא": שצריכין לדעת שענין ה"צל" הנק' הסתרה - הוא הכלי לזכות לאור האמונה הנקרא "מהימנותא".

ובזה פרשתי מאמר חז"ל על הפסוק: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, סוכות ממש". ושאלתי, איך אפשר להיות מחלוקת כל כך רחוקה האחד מהשני, שאחד יאמר סוכות ממש היינו סוכה גשמית, ואחד סוכה רוחנית של ענני כבוד.

אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים, שאין כאן שום מחלוקת, אלא אחד אומר שהעיקר צריכים לתת זֵכר לכלים, ואחד לאורות. סוכות ממש, היינו הסתרות ממש, מלשון סכך הנקרא 'צלא'. ורבי אליעזר אומר שצריכין לעשות זכר לאורות, הנקראים "ז' ענני כבוד", שהוא בחינת 'מהימנותא'. ושתי הבחינות ביחד היו אז בצאתם מארץ מצרים. לכן כשאנו מסדרים את עצמינו אזי זוכים להאור. אבל אין לחשוב שחס ושלום אין הנאה ותענוג כשעובדין בבחינת לשמה.

ואמרתי להם משל על זה: שצריכין לדעת שהעולם נברא עם רצון לקבל. לכן תיכף כשהתינוק נולד כבר רוצה להנות עד יומו האחרון, שנשחק עמו וכדומה, וכן כשנתגדל כל פעם הוא רוצה רק תענוג והנאה.

וצריכין לדעת שענין תענוג הוא דבר רוחני, שאין בידינו לתפוס את התענוג, וזהו בחינת אור, ויש כלל שאין אור בלי כלי, לכן כל תענוג מוכרח לבוא בתוך איזו התלבשות.

לכן אנו קובעים שכל תענוג והנאה הוא אמת, היות שכל תענוג נמשך מבחינת אור. וכל ההבדל בין אדם לבהמה הוא רק בהתלבשות, היינו בהכלים. ובטח לפי ערך הכלי כן מתלבש האור, אבל זה פרט, אבל בדרך כלל אין חילוק בין אדם גדול לקטן אלא בהתלבשות.

וכמו שאנחנו רואים שילדה קטנה משחקת עם בובה, ובטח שהתענוג שהילדה מרגישה בזה הוא תענוג אמיתי, ואם אנחנו ההורים רוצים שהילדה תזרוק את הבובה ותלך לאכול, אזי הילדה מוצאת שיש לה הורים אכזרים ורשעים יותר מהשכנים, כי השכנים לא מפריעים לה לשחק וההורים כן מפריעים. ועוד אנו רואים, אם במקרה יש תינוק בן חצי שנה בבית והוא בוכה, ואומרים לילדה: מה לך לשחק ולנשק נשיקות כל כך חמות להבובה, שזה תינוק של שקר, בואי ותשחקי עם תינוק של אמת. ובשום אופן היא לא מסכימה, אע"פ שאנו בטוחים שזו התלבשות של אמת.

ואם יהיה באפשרותנו להגיד להילדה, מדוע אין לך תענוג בתינוק של אמת? אזי אין לה שום מענה בפיה. ואם נאמר לה, הלא את רואה איך שאמו של הילד משחקת עם התינוק, או אפילו אנשים אחרים משחקים עם ילד קטן ונושקין את הילד, ואף פעם לא יארע שאיש מבוגר ישחק עם בובה וינשק אותה? אז ודאי היא תשיב, שהתענוג האמיתי נמצא דוקא בבובה, היינו בהתלבשות של שקר, ומה שאנשים מבוגרים משחקים ומנשקים ילדים קטנים אמיתיים, זה אינו אלא שהם אנשים שאין להם שום תאוה לתענוג, מה שאין כן אני רוצה להנות מחיי לכן אני מוכרחה לשמוח עם בובה. וזה ודאי. אלא שאדם שעדיין אינו מפותח לא מסוגל לקבל תענוג מהתלבשות של אמת, אע"פ שיש שם תענוג. כמו כן הנמשל משלא לשמה ולשמה

שאלה: לפי הדוגמה הזאת בגשמיות הילדה פשוט גדלה, עובר זמן והיא גדלה. אנחנו יכולים להאיץ את הגדילה שלנו?

רק על ידי חיבור בינינו, וגם זה בצורה מאוד מסוימת, כי בשביל מה חיבור? "סוף מעשה במחשבה תחילה". אתה צריך לראות ובזמן, לא כבזמן שהיו בדורות הקודמים, אלא בזמננו אנחנו נמצאים לפני גמר התיקון. אתה צריך לעשות איזושהי פעולה לקראת המצב הזה, וממנו, בגלל שזה רצוי בעיני ה', אתה צריך מתוך הפעולה הזאת כבר להתחיל לסובב את הגלגל אחורה עליך, מה אתה תעשה עכשיו. אבל אתה צריך לכוון לסוף פעולה, ולכן כאן צריכה להיות ממש עבודה בכל העיגולים. בעיגול הכי רחב כגמר התיקון, ועיגול הקרוב ביותר והעשירייה בתוכו, שזה לא עיגול אלא יושר, הכול צריך להיות בכוונת.

תלמיד: אצל הילדה זה רק עניין של גיל, של התפתחות לינארית, ופה מדובר על איזשהו היפוך כאילו מלא לשמה לשמה.

אני לא מבין את השאלה.

תלמיד: רב"ש אומר גם בסוף שככה עוברים מלא לשמה לשמה. "כמו כן הנמשל משלא לשמה ולשמה.". אז כאילו נשמע שבאיזושהי נקודה בהתפתחות צריך להיות גם היפוך כזה.

ודאי שזה הופך את היוצרות, שכל מה שהיה לאדם קודם כנקודת היסוד לחשיבה ולרצון, עכשיו זה התהפך. זה מה שנקרא "לידה רוחנית", לידה מחדש.

תלמיד: וזה תהליך הצטברותי?

הצטברותי בזה שאתה מזמין כל פעם עוד ועוד מאור, עד שהוא עושה לך את ההיפוך.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-27_lesson_holidays-sukkot_n1_p1_TZ7JjZG